Difference between revisions of "משתמש:יצחק ל."

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search
(תעקוב אחרי השינויים ותוכל לראות את אופן הפעולה באוצר, בהצלחה)
(סימן א: וזה מה שאמור להיות בתחילת וסוף הדף)
(Tags: Mobile edit, Mobile web edit)
Line 2: Line 2:
 
== שו"ת ש"ם הכהן ==
 
== שו"ת ש"ם הכהן ==
  
 +
{{ניווט כללי עליון}}
 
=== סימן א ===
 
=== סימן א ===
  
Line 118: Line 119:
  
 
'''הרב שמואל מאיר הכהן האללענדער'''
 
'''הרב שמואל מאיר הכהן האללענדער'''
 
+
{{שולי הגיליון}}
 
+
{{ניווט כללי תחתון}}
{{שולי הגליון}}
 

Revision as of 05:18, 30 June 2020

שו"ת ש"ם הכהן

יצחק ל.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סימן א

לכבוד אחי יקירי הרב הגאון החו"ב שלשלת היוחסין מוה"ר אהרן אריה הכהן האללענדער (שליט"א) הי"ד, אבד"ק אמסאנא.


שאלה:

באתי בזה להשיבך על שאלתך. בנידון מי שלרגל מחלה אין יכול לאכול רח"ל, ולפי פקודת הרופאים (מזונים) [זנים] אותו רק באמצעות זריקות - אנעקיצאן של טופי סוכר או קפה בגופו. ונסתפקת אחי אם הזריקה נחשבת כאכילה לענין מצות חיוב אכילה בערב יום כיפור, וכן לענין איסור אכילה ביום הכיפורים בזמן שחולה זה הוא בגדר שאין בו סכנה.


תשובה:

על ידי הזריקה אין 'אבידת' נפש

א. הנה ביום הכיפורים כתיב (ויקרא טז כט) 'עינוי'[1] שהוא 'אבידת' הנפש, והיא עיקר כדאיתא ביומא (עד:), ובירושלמי (פ"ח ה"א). ובתשובות הלכות קטנות (ח"ב סי' רפב, מובא בתפארת ישראל יומא פ"ח מ"ג אות יז) נסתפק בזה, בשותה מים ביום הכיפורים שגם כן לא זיינא ולית בהו 'אבידת' הנפש עיי"ש. ואם כן לפי זה על ידי הזרקת האנעקציאן שגם כן מזון ומרגיש על ידה כח, לכאורה יש לומר שיהא אסור ביום הכיפורים אף על פי שזה לא כדרך אכילה מכיון שביום הכיפורים מחויבין בעינוי וכאן אין עינוי.

והנה ברש"י בגמ' הנ"ל (בד"ה ואם נפשך לומר) אומר: "עינוי שהוא אבידת הנפש - בתוך חלל הגוף מיירי" עכ"ל. ובלשון הירושלמי הנ"ל נקטי דבר שהוא 'עינוי' הנפש, והקרבן עדה מגיה הירושלמי כמו בבלי. נמצא לפי זה שזריקה זאת לתוך הגוף אסורה.

מראה חשיבותה שהיא כאכילה

ובחינוך (מצוה שיג) כתב: "מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור (שאמרו חז"ל) [שאמרנו]", ע"ש. על כן משמע, שפחות מכשיעור מאכילו אף על פי שאין בו סכנה. ובמנחת חינוך (שם אות ה) כתב: "ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דודאי אין שום איסור תורה הותר באין סכנה, ואף איסור דרבנן" - דדעת הראשונים דאיסור חצי שיעור מן התורה. והחכם צבי כתב בתשובה (סי' פו), מטעם 'אחשביה לאכילה' כשאכל חצי שיעור, מה שאין כן אם אינו עושה מעשה דבר שיראה בו שיהיה ראוי לאכילה כשאכל חצי שיעור לא אמרינן בו חצי שיעור שחזי לאצטרופי, עיי"ש, ובחוות דעת (סי' קד ביאורים ס"ק א), ובהגה"ה אמרי ברוך שם. [על כן] אם רופא או איש אחר נותן אלו הזריקות לתוך חלל הגוף ושנהנה בו הגוף, מראה שהוא דבר חשוב לכח כמו אכילה, כי נעשה מגפן הכח היולי הנקרא מזון עקסטראקט ואכילה דהיינו הכח הטוב ומטיב בלי שום פסולת כדי לזון בו את הגוף. לכאורה נמצא שיהיה אסור.

דבר איסור שיומו גורם האיסור

וביו"ד (סי' קנה סעי' ג) איתא, אף על גב דאין הכא נמי מדרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה להתרפאות בהם [- באיסורי הנאה], מכל מקום לא יאכל ולא ישתה האיסור ע"ש. אך הפרי מגדים (או"ח סי' שכח א"א ס"ק יא) כתב, דכל שאין אסור מחמת עצמו רשאי החולה שאין בו סכנה לאכול ממנו. והפמ"ג הקשה על זה גם מסתם יינם, ע"ש, ובפמ"ג בא"א ס"ק (יג) וט"ו, ועיין מה שכתב בפמ"ג או"ח סי' קנ"ח (א"א ס"ק ח).

אבל הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (מהדו"ק, סי' ה), מובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' קנה ס"ק ח), צידד לומר דהיכא שהמאכל בעצמו מותר אלא דיומו גורם האיסור כגון פירות שביעית ומוקצה בשבת, שרי לחולה שאין בו סכנה לאכול. וכן פסק הישועות יעקב (או"ח סי' שכח, בתשובה בסוף הסימן) ע"ש. והנה הרואה, בבדק הבית (בית ג שער ז) כתב, דמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה ע"ש, על כרחך דלא כהגרעק"א הנ"ל.

חצי שיעור אסור ביום הכיפורים

והנה בפמ"ג (או"ח סי' תריב משב"ז ס"ק ד) איתא, דדין חדש יש בין יום הכיפורים לשאר איסורים בענין חצי שיעור. שמותר שלית ביה איסור עשה רק איסור תורה בעלמא, אבל ביום הכיפורים דאית ביה איסור עשה גם כן מהכתוב (ויקרא טז, כט): 'תענו את נפשותיכם' יהיה אסור. עיי"ש בפמ"ג (א"א ס"ק א), ובירושלמי (תרומות פ"ו ה"א) דמודה ריש לקיש דחצי שיעור אסור מן התורה, ע"ש במראה הפנים (ד"ה ומודי), ובמראה הפנים על הירושלמי יומא בפרק יום הכיפורים (פ"ח ה"א ד"ה ולמה) דחצי שיעור אסור מן התורה, ובמראה הפנים על הירושלמי יומא (ריש פ"ח) דהביא מש"ס דילן ביומא (עג:) עיי"ש. על כן אם חצי שיעור אסור, גם שלא כדרך הנאה גם כן אסור.

ובשו"ת מחזה אברהם (מהגאון אבד"ק ברא"ד ז"ל, סי' קל) הביא לתרץ סתירת הש"ס דילן ביומא בפרק יום הכיפורים, דאמר ריש לקיש דסבירא ליה בכל התורה חצי שיעור מותר מן התורה הוא הדין ביום הכיפורים. {ולפי מה שכתב הפמ"ג אינה ראיה, דיש לומר ביום הכיפורים דכתיב ביה גם 'ועניתם את נפשותיכם' גם ריש לקיש מודה, כמו שכתוב בירושלמי הנ"ל דריש לקיש מודה ביום הכיפורים דחצי שיעור אסור מן התורה}. על כן ישנה סתירה מש"ס דילן לירושלמי, ומתרץ שם עיי"ש.

אם חייב בהנאת גרונו או בהנאת מעיו

ובעיקר הדין אם בהנאת גרונו חייב או בהנאת מעיו. איתא בגמרא חולין (קג:), דקיימא לן כרבי יוחנן דחייב בהנאת גרונו, דפליג בזה עם ריש לקיש דסבירא ליה הנאת מעיו בעינן. והנה לדברי הפמ"ג והירושלמי הנ"ל שריש לקיש מודה ביום הכיפורים דחצי שיעור אסור מן התורה משום דכתיב ביה 'עינוי' על כרחך סבירא ליה גם לענין הנאת מעיו בלבד - חייב ביום הכיפורים. אך במנחת חינוך (מצוה שיג ס"ק ב) כתב דאף ריש לקיש דסבירא ליה הנאת מעיו בעינן מכל מקום סבירא ליה דבעינן נמי הנאת גרונו ובהנאת מעיו לחוד לא חייב, דאם נימא דסגי בהנאת מעיו לחוד אם כן אפילו אכל השיעור ביותר מכדי אכילת פרס נמי יהיה חייב להצטרף כל זמן שלא נתעכל החצי שיעור הראשון, כיון שבמעים הן שיעור שלם, על כרחך דלכולי עלמא בהנאת מעיו לחוד אינו חייב בזה, רק בזה פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, דלרבי יוחנן סבירא ליה בכל איסורין דסגי בהנאת גרון לחוד, וריש לקיש סבירא ליה דבעינן גם הנאת מעיו.

וגם יש להביא ראיה מהא דאם כורכן בסיב, דאמרינן בפסחים (קטו:): "ידי מצה - לא יצא". וכתב המשנה למלך (הל' מאכלות אסורות פי"ד הי"ב) דהוא הדין באיסורין אינו עובר גם כן - דליכא הנאת גרון. אף על פי שמהירושלמי (שבועות פ"ג ה"ג) שמביא המשנה למלך, דבכריך בעלין – חייב, ושם הטעם משום דמין במינו אינו חוצץ. ועיין במראה הפנים בירושלמי (שם) שכתב, דיש לומר דהירושלמי מיירי בכריך בעלין מכל מקום נוגע המאכל בגרונו ע"ש, [ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"ג בסוף מפתחות חו"מ) בדין אשה יולדת שהרופא הוציא הילד מרחמה אם חייב בבכורה כי מפסיקה יד הרופא בין הבן והרחם, והביא גם את הגמ' הנ"ל].

ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' פ"ח) צידד, דסגי בהנאת מעיו בלבד עיי"ש. על כרחך יש לומר כמו שכתבנו ביום הכיפורים שהוא כמו חצי שיעור שאסור לריש לקיש - שחזי לאצטרופי, או משום 'אחשביה לאכילה'. ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קכז) דביום הכיפורים ביתובי דעתיה תליא - בעינן הנאת מעיו. ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קיז) מצדד בזכות אביו. והביא ראיה מהתוספתא (תרומות פ"ז, ה"א) דאיתא התם: "נזיר ששתה יין של תרומה שוגג - משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. אכל תרומה ביום הכיפורים" - משלם קרן וחומש. ועיין בכסף משנה (הל' תרומות פ"י ה"ז; הי"א) ע"ש. והביא [בכתב סופר] כי ביום הכיפורים חייב בהנאת מעיו ותרומה אינו חייב רק בהנאת גרונו.

אבל בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכג; קכד) כתב שביום הכיפורים אינו חייב רק בהנאת גרונו גם כן, על כן אם אינו נוגע בהגרון – פטור.

פטור 'אכילה גסה' ו'שלא כדרך אכילה'

וביו"ד (סי' צח) בטו"ז (ס"ק ב) הביא בליתן לתוך פיו בזה יש חילוק בין תענית לשאר איסורין. כתב הפמ"ג שם, שבתענית אסור ליתן לתוך פיו. ובשו"ע (או"ח סי' תקסז סעי' "ג ברמ"א), שאסור ביום הכיפורים ללעוס עצי בשמים וללחלח גרונו ולפלוט (מרדכי דתענית סי' תרכו; הגהות מיימוניות פ"א אות ל). ושם במגן אברהם (ס"ק ו) שהרב"י פסק דוקא ביום הכיפורים וט' באב אסור טעימה. והביאורי הגר"א שם, שביום הכיפורים אי אפשר לומר שלא קבלו ענין זה. ובבאר היטב שם (ס"ק ז) הביא בשם דב"ש להתיר ליקח תרופה מרה ביום התענית, {ליתא, רק בהלכות קטנות (ח"ב סי' צז)}. ובמהרי"ל (ריש הלכות תענית) כתב, שבכל התענית מותר לרחוץ פיו חוץ מיום הכיפורים.

ובשאגת אריה (ישנות, סי' עו) כתב דביום הכיפורים חייב אף שלא כדרך אכילה. ועיין בהשמטות מנודע ביהודה (תניינא, או"ח סי' קטו) מבן המחבר, דב' ענינים הן [אכילה גסה ושלא כדרך אכילה]. כמו כן יש לומר דנפשו קצה בו חשיב אכילה גסה. ותדע שכן כתב הצל"ח (ברכות לח.). והמנחת חינוך (סי' רפא ס"ק א) העלה דבתרומה חייב אף בשלא כדרך אכילה אפילו הכי נזיר ששתה יין תרומה פטור, משום דלאו שתיה היא, משום דנפשו קצה בו גרע טובא משלא כדרך אכילה.

ובשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' יט) שדוקא במאכלות אסורות אמרינן כן, שנפשו קצה בו, אבל לא בשאר איסורים. על פי דברי התוספתא דתרומות, דהאוכל תרומה ביום הכיפורים מחייב קרן וחומש ונזיר ששתה יין של תרומה משלם את הקרן ופטור מחומש. וכתב הכסף משנה (שם) כיון בלאו הכי אסורה לשתות אף שהוא חולין לאו שתיה הוא. וכתבו הפוסקים משום שנפשו של אדם קצה בו ולאו הנאה הוא. ובמקנה (להגאון ר"ז סופר מפאקש ז"ל, כלל כב פרט ז) שכתב בשם קרית ספר להמבי"ט (תרומות פ"י) כיון שכתוב (ויקרא כב, יד): 'כי יאכל קדש בשגגה', משמע דאין באכילה אלא איסור 'קודש' מה שאין כן לנזיר, על כן (פטור) [נזיר] ששתה יין של תרומה אינו משלם חומש עיי"ש. על כן לפי זה, ביום הכיפורים חייב (שלא כדרך אכילה) [כשנפשו קצה].

לצורך רפואה קל יותר משלא כדרך אכילה

אך יש לומר כמו שכתב הרדב"ז (ח"ג סי' תעא), שכתב שכל ענין מוס"ק ותריא"ק ויש בו אכילה מבשר אפעה (נחש שרף) ובשר שאר נחשים, כתיב שם בסופו, שעיקרן של אלו לא לאכילה אלא לתרופה ולא גזרו בהו רבנן, שאין שום חשש לרפאות בהם. על כן אין שום חשש לרפאות בהזריקות כיון שאין זה רק לרפואה ולא לאכילה ושתיה. כמו שכתב בדברי חיים (יו"ד ח"ב סי' נ"ב) לענין אם מותר שתיית שמן מדג שאינו ידוע אם הוא טמא, מסיק, כיון שאין דרך בני אדם לאכל הוי שלא כדרך אכילה דמותר לחולה שאין בו סכנה. וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' עג) לענין חולה שאין בו סכנה להתיר שתיית חלב אחר אכילת בשר.

על כן בנידון דידן, בזריקה שפותחין גיד ביד על ידי רופא ונותנים בו זה הזריקות בגופו, על כן אין נחשב זה לאכילה ושתיה מדרך בני אדם, על כן אינו חשוב אכילה רק לרפואה, על כן יש לומר שמותר, שיותר גרע משלא כדרך אכילה.


בנתינת זריקה יש רק הנאת מעיו

ב. ולענין אם יוצא בזה ידי אכילתו בערב יום הכיפורים. יש לומר דהנה המג"א (סי' רי ס"ק א), דבשהו יותר מכדי אכילת פרס פטור מברכת המזון. ולדעת הפנים מאירות (ח"ב סי' כז) דבברכת המזון דתלי ב'שביעה' מדכתיב (דברים ח, י): 'ואכלת ושבעת', סגי בהנאת מעיו. ובשו"ת חסד לאברהם (או"ח סי' יח) הביא לדחות דברי הפנים מאירות. וכן כתב כתשובת תועפות ראם (סי' ד) שהשיג על פנים מאירות בזה, וכתב דבברכת המזון חמור מאכילת איסורין, דבאכילת איסורין קיימא לן דסגי בהנאת גרון לחוד ובברכת המזון בעינן גם הנאת מעיו משום דבעינן 'שביעה', אבל בלאו הכי על כל פנים בעינן הנאת גרון גם כן. על כל פנים לפי זה בכהאי גוונא על ידי אכילת הזריקה אין נחשב אכילה לענין ברכת המזון אף על פי שבא לחזק כוחו, על כרחך הנאת מעיו הרי זה אבל לא הנאת גרון, על כן לא מקרי אכילה לענין ברכת המזון, על כן לא נחשב כאכילה בערב יום הכיפורים.

קיום מצוה בשלא כדרך אכילה

ובחסד לאברהם הנ"ל כתב, שידי חובת מצוה אינו יוצא בשלא כדרך אכילה. ומסתפק במשנה למלך (הל' מאכלות אסורות פי"ד הי"ב) מדברי הר"ן בפרק ערבי פסחים (פסחים כה: מדפי הרי"ף) שכתב הטעם דכרכו [למצה] בסיב אינו יוצא - משום דהוי שלא כדרך אכילה, הרי להדיא דגם במצות עשה אינו יוצא משום דהוי שלא כדרך אכילה. ועיין במנחת חינוך (מצוה תל) שבאוכל שלא כדרך אכילה לא בעי ברכה ואינו חייב בברכת המזון. ועיין בספר עבודת עבודה (מהגאון מהרש"ק, סוף ח"א קונטרס ארוך - 'דברי חן' - בענינים אלו). ובשו"ת לחם שלמה (מהגאבד"ק שאמלוי ז"ל, או"ח סי' קט) מפלפל בדבר חיוב ביום הכיפורים בהנאת גרונו או לא. ועיין בשו"ת מחזה אברהם (מהגאבד"ק ברא"ד ז"ל, או"ח ח"א סי' קכט) במי שנשרף גרונו והניחו לו הרופאים קנה של מתכות בבטנו מה הדין לענין יום הכיפורים וברכת המזון.

ובשו"ת מהר"ם שיק (סי' רנ; רנז; רנח) כתב, משום שאין דרך אכילה בכך בטלה דעתו אצל בני אדם ולא שייך בזה 'אחשביה לאכילה', ממה שכתב הרשב"א (חולין צב: סוף ד"ה הא) לענין גיד הנשה. וכמו שכתב החוות דעת (סי' קד ביאורים ס"ק א) לענין חצי שיעור אסור מן התורה מטעם 'אחשביה'.

כשאין נהנה כלל באכילתו אין אומרים 'אחשביה'

אבל בזה אכילה על ידי הזריקות, לא חשיב בזה אכילה כי הוא 'רק' לרפואה, על כן לא שייך 'אחשביה', כי אין צריך לברך עליו וגם לא חזי לאצטרופי. כמו שנתבאר בגמרא ברכות (לה:) לענין שמן ואניגרון. אף על פי שהוא משום רפואה צריך לברך, כמו שכתב רש"י כיון שיש הנאות אכילה לבד. וכתב הבית יוסף (או"ח סי' רב לסעי' ד) דלאו דוקא חושש בגרונו אלא אורחא דמילתא קאמר, ע"ש בשו"ע (או"ח סי' רב סעי' ד) ובטו"ז (ס"ק ב). וכתב באשל אברהם (בוטשאטש, סעי' א) שכן הוא בין להמג"א ובין להטו"ז [שמברך על יין לרפואה], ובענין ברכה אחרונה, ספק בשל תורה ע"ש.

אך בנידון דידן יש לומר, שאין לו הנאה 'כלל' רק אחר כך מרגיש רק כח מזה, ובשעת מעשה יש לו יסורים שפותח הגיד וניתן זה הזריקות, על כן אינו מברך ואינו נקרא אכילה.

במצות עשה אמרינן 'אחשביה' כדי שיקיים המצוה

וכמו שכתב המשנה למלך (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח) בספק אם ב'מצות עשה' בעינן דוקא כדרך אכילתן או לא, [והקשה] (וכתב) המהר"מ שיק (או"ח סי' רנח) הנ"ל מרש"י (פסחים לה. ד"ה אין), דלכך אינו יוצאין במצה [מחויה], משום "דלאו דרך אכילה כאכיל". ותירץ [מדוע לא הכריע המשנה למלך מרש"י], לפי מה שכתב הנודע ביהודה (מהדו"ק, יו"ד סי' לה) דכונת רש"י, דאינו 'אכילה' אלא 'שתיה', כמו שכתבו התוספות (חולין ק"כ. ד"ה לרבות), ועיין בנודע ביהודה (מהדו"ק, יו"ד סי' לד).

והנה הר"ן (חידושים, שבועות כד.) בשם הר"י מגא"ש, הנשבע שלא יאכל ואכל - אין עפר בכלל, מה שאין כן בנשבע שאוכל - גם עפר בכלל, דמסתמא 'אחשביה' כדי לצאת ידי שבועתו, מה שאין כן בנשבע שלא יאכל ואכל, אדרבה, אמרינן דגילה דעתו אצל כל אדם שאין זה אכילה. {ועיין בכותנות אור (לבעל האור חדש, פרשת בא, מובא בשו"ת מהר"ם שיק סי' רנח) שהקשה [על המשנה למלך הנ"ל] מזבחים (צז:) ומירושלמי (חלה פ"ה ה"א), שם הקשו על מצה ד'חדש', דיבא עשה וידחה לא תעשה, ע"ש}. והנה לפי מה שכתב הלחם משנה (הל' שבועות פ"ה ה"ה) דהטעם משום 'אחשביה', דלגבי [הנשבע ש]לא יאכל, אחזיקו אינשי ברשעיא לא מחזיקין ולכך לא אמרינן 'אחשביה' לאכילה שלו ע"ש. על כן יש לומר לענין אכילה בערב יום הכיפורים שיהיה נחשב למצות אכילה אמרינן 'אחשביה לאכילה' כדי לקיים מצות אכילה.

במצוות עשה צריך להנאת גרון

אך לפי מה שכתב המחצית השקל (סי' תעה ס"ק ד) (ד)ברכת המזון בעינן הנאת מעיו, (ו)[ד]מייתי ראיה מברכה (אחרונה) שצריך הנאת מעיו, כמו שכתב הפנים "מאירות (ח"ב סי' כז) מדברי הרא"ש (ברכות פ"ב סי' ו). והביא גם כן בכסף משנה (הל' ברכות פ"א ה"ב) כיון שאינו נהנה בתוך מעיו אין צריך לברכה.

ובירושלמי בריש כיצד מברכין (פ"ו ה"א) דכזית ברכה ואיסור שוין . וכן כתב הכסף משנה (הל' ברכות פ"ג הי"ב) בסופו, כדעת הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ג) דשיעור איסור – 'גם' הנאת מעיו, והנאת גרונו – במצוה. על כן אינו יוצא ידי מצוה בערב יום הכיפורים, וצ"ע.

וכן כתב בברכי יוסף (סי' תעה סי' ד): "דכי היכי דבמצוות לא תעשה דרחמנא אמר 'לא תאכל' אמרינן דאם אכלו שלא כדרך הנאתו, דפטור, משום דלא מקרי אכילה, הכי נמי במצוות עשה דרחמנא אמר 'תאכל', אם אכלו שלא כדרך הנאתן לא יצא ידי חובתו, משום דלא שמיה אכילה". והביא זה מן משנה למלך (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח). אך האור חדש (פסחים ?) ובתורת חיים (חולין קכ.), במשנה למלך הנ"ל דיוצאין במצוה שלא כדרך הנאה. ועיין בשו"ת לבושי מרדכי (או"ח ח"ב סי' קפה).

והנה הרב המגיד (הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג), דגבי איסור עשה לא אמרינן 'היוצא מטמא – טמא', ולפי זה כתב בבית יצחק (שו"ת, או"ח סי' ד אות ב; יו"ד ח"א סי' קכד; שם סי' קלז; ועוד) (דיא) [דלא אמרינן] 'טעם כעיקר' באיסור עשה וכל שכן דלא מקיים מצות עשה על ידי 'טעם כעיקר'. ובברוך טעם (שער התערובות דין ביטול מין במינו פ"ט) כתב גם כן, לענין עשה לא אמרינן 'המצטרף לאיסור', משום ד'המצטרף לאיסור' לא שייך אלא ביש איסור חצי שיעור - שוב מצטרף גם ההיתר שיהיה שיעור שלם, אבל בעשה דלא שייך בה חזי לאיצטרופא, ולא שייך בהדיו חצי שיעור, לא שייך בה 'המצטרף לאיסור' דהא אין כאן איסור כלל.

ובספר בית ישראל (על תרי"ג מצות, מהרב הגאון רבי ישראל דאוויד מראזוידאב ואחר כך דומ"צ בלימאנאב ז"ל, (מצוה יח באות ח), ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכד) הביא, בענין בעשו לו נקב בצוארו כדי ליתן לו מאכל, הביא כיון דאין דרך אכילה בכך - מותר. והביא ממה שכתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' לה) בדין השואף איסור דרך נחיריו, דהוי שלא כדרך אכילה, והביא ראיה מחולין (קג:) הנ"ל, שכל שאינו פולט ואינו מתאכל לא נחשב אכילה לענין יום הכיפרים, והרי הוא כמונח בקופסא, ע"ש.

והנה זה הזריקות, אף על פי שהוא צנצנת גדולה, אינו מאכל פשוט, רק מן ענבים ולוקחין מן המאכל היותר טוב, מן הציקקער [- סוכר] ומן הקאפפע [- קפה] וענבים, מן כח היולי היותר טוב ומועיל כפי החימי, כדי שיהיה ליתן כח להאיש ולזון ולסעוד הרבה על ידי מעט מאכל זה, על כן אין בו שום פסולת ואינו מתאכל, והגוף נהנה בשלא כדרך אכילה - אבל לא הגרון.

{וצריך עיון, לפי מה שכתב באו"ח החדש (סי' תרנ"ב) בשם הכתב סופר (או"ח סי' קיא), דכל האוכל ביום הכיפורים שלא כדרך הנאתן של בני אדם, כגון בשר חי של בהמה, או שמעורב בו דבר מר שאין גרונו נהנה בו, ליכא איסור תורה, אבל, המאכל אם טוב וחיך אוכל וטעם לו אלא שאינו דרך הנאתן, כגון משקין היוצא מן הפירות או ציר וכיוצ"ב, ובכלל זה אוכלין שאינם ראוים לאכילה ומערבין בו איזה דבר להמתיקן עד שנהנה גרונו מהם - חייב ביום הכיפורים אם אוכל ונהנה מהם. עיין מה שכתבו בשדי חמד (דברי חכמים סי' כב; כללים מערכת כ כלל כב) ובשו"ת זכרון יצחק (סי' פד) לענין אם מותר לכתחילה לאכול ביום הכיפורים אוכלין שאינם ראוים לאכילה.}

על כן לפי זה, בזה האינעקציאן - הזריקות שמצב עצמו טוב, רק שאינו כדרך הנאתן, ולא הנאת גרונו - ומייתבא דעתו, הביא בשדי חמד (דברי חכמים סי' לג; כללים מערכת כף כלל קכז): "ובדרכי הוראה לאחד מגאוני דורנו יצ"ו, בח"א דף לג עמ' ד, כתב לראיה ברורה מהירושלמי דתרומות (פ"ח ה"א) - דבהנאת גרונו מייתבא דעתיה", ע"ש.

אכל ביום הכיפורים שלא כדרך אכילה האם הוי 'איסור מוסיף'

ובשו"ת שאגת אריה (סי' עו) הביא להלכה, דביום הכיפורים חייב באכילה שלא כדרך (הנאה) [אכילה]. משום דבפרק כל שעה (כד:) איתא טעמא דלא מחייבין בכל איסור אכילה שלא כדרך אכילתן, אי נמי משום דכתיב ביה 'אכילה', אבל ביום הכיפורים דכתיב ביה (ויקרא כג, כט): 'אשר לא תענה' על כן אפילו שלא כדרך הנאתן גם כן מחייב, כי אין זה 'עונה' אם אוכל, ע"ש. על כן צריך עיון ממה שהקשה [השאגת אריה מדברי הגמ'] בכריתות (כג.), מה שהקשו, דמחייב באוכל 'חלב' והוא 'נותר' – שתים, "ומי אמר רבי שמעון איסור חל (על) איסור, והא תניא, רבי שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכיפורים – פטור". על כן לפי זה, מה ראיה, הא גבי נבילה ביום הכיפורים לא הוי 'איסור מוסיף' מה שאין כן 'נותר' הלוא הוי 'איסור מוסיף' וחמור מ'כולל'. ולפי מה שתירץ השאגת אריה הנ"ל, הוא לא קשה מידי, דגם ביום הכיפורים הוה 'איסור מוסיף' לענין שלא כדרך אכילה.

ואיתא בשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' קכג), בטעמא דפלוגתא רש"י (חולין קא. ד"ה ואיסור כולל) ותוס' (שם ד"ה איסור כולל) אי איסור הנאה הוי 'איסור מוסיף'. דהתוס' סבירא ליה ד'מוסיף' לא מקרי רק כשניתוסף איסור אגברא, כמו בחמותו ונעשה אשת איש דמוסיף איסור אכולי עלמא, מה שאין כן בהא באיסור הנאה דלא ניתוסף איסור לשום איש חדש, רק לאותו איש בעצמו - שהיה מקודם אסור באכילה וכעת נתוסף איסור הנאה, כגון זה סבירא ליה דלא הוי אלא 'איסור חמור'.

והנה לפי זה מכל שכן דיש לנו לומר דשלא כדרך אכילה לא מקרי 'מוסיף', דמה איסור הנאה אף שהוא ענין נפרד מאכילה לא מקרי 'מוסיף' כיון שאינו מוסיף על גברא, מכל שכן איסור שלא כדרך אכילה דהרי זה בענין אכילה גופא, בודאי דלא הוי 'מוסיף' לדעה זו. על כן לא קשה ממה שהקשו בכריתות - לפי שיטות השאגת אריה וכ"מ משעה"מ (הל' מאכלות אסורות פ"ב), (אבל) [אלא] על הריטב"א (קידושין עז:), שנבילה הרי זה 'איסור מוסיף' לדעה זו, מטעם שנאסרה לגבוה, כמו שכתבו התוס' (חולין קא. ד"ה מאן האי תנא) - על כן משמע כמו שכתבתי.

ולפי מה שכתב המשנה למלך (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח) דמצות עשה מקיים בשלא כדרך הנאה, אם כן יש לומר - לענין אכילה ערב יום הכיפורים, יוצא בזה. ולאחר כתיבתי זאת ראיתי ועיינתי בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכג) שהביא גם כן כעין השאלה הנ"ל, מנחלה גרונו ר"ל עד שאי אפשר לו לאכל רק דרך האיברים - אם הרי הוא בכלל 'ענוי נפש' כנ"ל, ע"ש. אבל אנכי הוספתי הרבה ממה שכתב בשם. על כן לפי זה יש לומר, שאין נחשב זה לאכילה, לא לענין יום הכיפורים ולא לערב יום הכיפורים, כי גרע יותר משלא כדרך אכילה - כי אין נחשב בכלל אכילה כלל.

ה'זריקות' היו כבר בזמן המשנה

והנה זה הזריקה ראיתי שלא הוא דבר חדש, שכבר היה זה. דאיתא ביומא פ"ח (דף פ"ג ע"א) במתניתין: "מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר". פירש"י דפלוגתתם הוא משום שאין רפואה גמורה אם מותר או לא. וכתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות), דזה אינו אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא כדרך רפואה בלבד ולא בדרך סגולה כי כחם חלוש. כן כתב זקני התוספות יום טוב בשם הרמב"ם וגם בתפארת ישראל שם.

ואיתא בספר מן רופא מומחה בברלין דר' ליפא וגם [ב]ספרו [של] הרב רחה"ש הסאניטעטסראט דאקטאר פרייס, כל מקום ומדרך כף רבותינו ז"ל ששנו ונהגו בחכמת הרפואה בזה. והביא ראיה גם ממאמר המשנה הזאת, כי רופא אשר הרעיש עולם בחידוש החכמה ברפואתו לאלה אשר נשכם כלב שוטה ואשר ירפאו את הבאצילין ( - חיידקי) הנשוך על ידי באצילי חיה אחרת או כלב אחר המסתופפות בצל המרה שהוא תחת הכבד על ידי ממוצעים – הזריקות. [הנה ראינו הלום חכמת חכמינו עמדה להם], כי ידעו מהמצאה הזאת ורק לדינא על דבר חילול שבת או יום הכיפורים יבררו ויתלבנו מתוך דבר הלכה גם את הויכוח אם רפואה ניצחת הוא, היינו אם מקור התעלה נמצא דוקא בחצר הכבד או לאו דוקא אלא במרה כדעת החדשים, ורבי מתיא בן חרש מתיר כי אזלא לשיטתו כאשר איתא מחכמת הרופאים דזמנינו כדעתו גם כן.

על כן לפי זה יש לבאר הגמרא חולין (ל"ח ע"ב): "השוחט לעובד כוכבים, שחיטתו כשירה, ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אלעזר אפילו שחטה לאכול לעכו"ם מחצר הכבד שלה, פסולה, שסתם מחשבת עכו"ם לעבודה זרה". וכתב התוספות (ד"ה מחצר) לאו דוקא נקט 'יותרת הכבד' אלא אפילו שאר בשר. ולפי מה שכתבתי ניחא, שאשמעינן שאפילו העכו"ם ברצונו לעשות זה הסגולה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל לעשות כן הזריקות ליקח מן המרה שהוא תחת הכבד למי שנשכו כלב או חיה שוטה, ואפילו הכא אסור, כי שמא היה מתכוין לעבודה זרה כי סתם מחשבת עכו"ם לעבודה זרה. ובאוצר דינים ומנהגים (אות כ', ערך כלב) כתב, שהרופאים משתמשין בזה הרפואה ואינו רפואה גמורה רק בדרך סגולה.

בגמרא חולין (נח, ב), בהמה שאחזה דם והמעושנת כשירה. והפרי מגדים (יו"ד סי' ס' מש׳׳ז סק"א) שצריך פרכוס, וכתב בדעת תורה (סי' ס' ס"ק ב; ס"ק יא) וכן כשאכלה סם המות או כלבים נשכו. ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כו) הביא באם היה לו כאב הראש ביוהכ"פ אם מותר ליקח סמי הרפואה פראשיק ביוהכ"פ הביא שבלי מים מותר, אבל עם מים אסור וכתב שיש הרבה מיני רפואות שאינם ראוים אפילו ע"י תערובות, ובשו"ת משיב שלום מהג׳ מלאקאטש סי׳ קע"ט הביא בענין כאב הראש שאם יש עליו חולי ממש יש להקל אבל אם הוא רק מיחוש אין דעתו להקיל, ובישיע"ק חאו"ח סי' תרי"ב הביא בשם חכם אחד דמ"ש הריטב"א בטעמא דר"ש דסובר כ"ש למלקות שהוא משום דאחשבי' לאכילה דזה דוקא בשאר אסורים דתליא בכזית דהוא שיעור אכילה אבל ביוהכ"פ דהוי ככותבות משום דיתובי דעתא תליא מילתא א"כ מה בכך שהוא אחשבי' לאכילה אלא אף בשיעור אכילה, דהוי בכזית ג"כ אינו חייב, ובש"ס יומא ד"פ ע"ב דאר"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור מ"ס פרט למזיק ובצל"ח ברכות ד' ל"ח דייק מדברי הרמב"ם פ"י מהל' תרומות ה"א ממ"ש הי' שובע וקץ במזונו וכו' פטור מפני שהזיק עצמו, מדכתב טעמא שהזיק א"ע משמע שאם לא הוזק עצמו אף שאכל שלא כד"א וק"ו אם נהנה שלא כד"א מקרא אכילה לענין תרומה וחייב חומש, וברמב"ם פ"ב מהל' שביתת עשור הל' ה דבשתה חומץ חי אפילו הרבה פטור עי' בלח"מ שם ובטו"ז או"ח סי' תרי"ב ופר"ח שם דל"ה כרבי, ובפ"י מה' תרומה ה"ז כ' הר"מ דבשתה או גמע את החומץ ה"ז משלם קרן וחומש והוא כרבי בירושלמי פ"י דתרומה דס"ל הכי עכ"מ שם, ובירושלמי שבת פ"י ה"ד ובקה"ע שם ובגמ' יומא ד' ע"ט האוכל ככותבת הגסה בעיוה"כ ככותבות שאמרו בגרעינתה או בלא גרעינתה ופירש"י והא דקתני מתניתין וכגרעינתה מב"ל היכי קאמר כמוהו וכגרעינתה יחד או דילמא ה"ק כמוהו וכגרעינתה ובהג' הב"ח הג' ברש"י דצ"ל דכמוהו או כגרעינתה, ובתוס' שם תמהו עפרש"י ופ' היינו עוד גרעין א' בלא כותבת ובה"מ בפ"ב מהל' שביתת עשור ה"א הביא דברי הש"ס יומא וכתב שהגמ' שאלו באיכות כותבות זו אם לחה או יבשה, ובלח"מ שם תמה דבש"ס בעי בלחה או ביבשה על עצם כשעורה לא על כותבות ע"ש וי"ל שמיירו שסוחט המשקה מזה איזה שיעור חייב והנה בזה הזריקות בטלה דעתו אצל כ"א כי זה לא נחשב לאכילה כלל רק שלוקחין לרפואה ע"כ אין נקרא זה אכילה או שתי' בין לענין יוהכ"פ לחייב בין בעיוהכ"פ שיהי' נקרא זה אכילה וכ"כ בכתב סופר חאו"ח סי' קי"א בנידון חשאב"ס ביוהכ"פ בשכדה"נ ואוכלים שאינם ראוים שמותר רק כתב שאפשר לזהר בחצי שיעור, ובתש' חת"ס ח"ו לענין אכילת פרס ביוהכ"פ אם אפשר יפסיק החולה בין אכילה לאכילה כשיעור חצי מיל ט' מניטין ושלש רביעי מיניט ובתשו' תורת חסד סי' ל"ב מפקפק בזה ובפרט במזריקות א"א לקבל תומ"י השיעור כי מקבל מעט מעט, ושאלתי זה השאלה להרב הגאון המובהק וכו' מוהר"י ליב צירלזאהן אבדק"ק קעשנוב זצ"ל הי"ד, והשיב לי שאין זה האינעקציאן הזריקות נקרא אכילה לא לענין עריוהכ"פ ולא לענין יוהכ"פ כי מ"ש ענוי הנפש דבעינן גבי יוהכ"פ ביומא ע"ד ב' דהיינו דוקא ע"י אכילה ולא ע"י זריקות ע"י אחד מגידי דם שלא נקרא אכילה וכמ"ש המשל"מ מהל' מאכא"ס הי"ב פ"ד דאם בלע איסור שכרכו בסיב פטור אפילו מדרבנן כמ"ש בשו"ת עצי הלבנון סי' י"ט וגם מ"ש דתנא דבי ר' ישמעאל מקרא ויענך וירעיבך בענוי שקורין רעבון שתרופתו הוא אכילה גופנית ולא ע"י זריקות כמ"ש ויאכילך כמ"ש בגמ' כתובות דמ"ז את סיומו זה לענין אכילת מזונות ולא ע"י זריקות וכן שאלתי ליד"נ הרב הגאון המובהק ר' דוד רייז ראבד"ק קאלמייא בעהמח"ס שושנים לדוד הי"ד, שאין זה נקרא אכילה ושתי' לא בעיוכ"פ ולא ביוהכ"פ להיות חייב עליו והביא ראי' מפסחים כ"ה ב' רבינא הוי שייף לברתי' בגוהרקו דערלה וכו' א"ד י"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא ופירש"י דרך הנאתן לאחר שנתבשלו ויוצא שמנו בבית הבד ע"ש וביו"ד סי' קנ"ו ס"ג ובפ"ת סק"ה ו' ובפרט שמערבין בסמים נשתנו ע"י תערובות וכמו"ש ביו"ד סי' ק"ג בדבר הפגום מותר והביא מתשו' חת"ס חיו"ד סי' ע"ג לענין חשאב"ס לענין שתיית חלב אחר אכילת בשר והביא מתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תע"א שכתב שם לענין מוס"ק ותריא"ק ויש בו מבשר נחשים ועוד וכתב כיון שאין עיקרן אלו רק לרפואה ע"כ מותר ולפי"ז כי אין באינעקציאן הזריקות רק לרפואה ע"כ מותר ביוהכ"פ ובערב יוהכ"פ אין נחשב לאכילה, וראיתי כעת בשו"ת יד שלום סי' נ"א מש"ב הגאון המובהק הצדיק המפ' בצ"ק אדמו"ר ואבד׳"ק זאבנא זצללה"ה הביא בשם ג"כ מענין זה והביא כי אין אכילתן בכדי אכילת פרס וגם אין זה אוכלין בפיו וגרון רק ע"י זילוף באין המשקין לתוך פיו ע"כ אין נחשב כאכילה ביוהכ"פ ולא בעיוהכ"פ, — והנה בענין מש"ל שבטלה דעתו אצל כ"א בענין זה אפילו נחשב זה אצלו לא מקרי זה אכילה והנה הב"י או"ח סי' קס"א מסופק בזה אם בחציצה בדאכ"א ומג"א סק"י הביא דעת פני יצחק לקולא ואינו חוצץ ובב"י בש"ע יו"ד סי' קצ"ח לענין להחמיר אמרינן בדכא"ל ומהרש"ל פכ"ה סי' כ"א ול"ח ה׳ מקואות סי' קי"ט כותבם של עין לקולא ל"א בטדאכ"א ואפילו כנגד אנשי המקום אמרינן בטדאכ"א פר"ח יו"ד קי"ג זבחים צ"ח איב' לי' ולא איפשטא אי בטבח דם ורבב ע"ב וכו' א"א בזה בטדאכ"א ומג"א סי' קס"א סק"א דבד"א אמרינן לחומרא ובד"ר לקולא ובשד"ח מע"ב כללים אות כ"ט הביא בשם הג' מהרש"ק דרק באיסור אכילה שייך בדאכ"א וכל דלא הוי כדרך אכילתן פטור ואם לא נחשב לאכילה אצל כל או רוב אף דאיהו אחשבי' סו"ס כדרך אכילתו ל"ה, ובשנות חיים להג' מהרש"ק כ' לענין איסה"נ מהני אחשבי' ול"א בטדאכ"א אבל לא לענין ברכה אם לא נחשב לרוב העולם כר"ש ס"ל כ"ש למלקות פ' ר"ב בריטב"א טעמו דאחשבי' אולי ל"ל כלל דבדאכ"א באיסור אכילה אבל הרא"ש ס"ל דאכילה בכ"ש והלל"מ אוקמי אכזית לא מוכרת מזה ע"כ לפי"ז בנ"ד שאצל כולם לא נחשב לאכילה זה הזריקות אז בטלה דעתו אצל כ"א לא נחשב לאכילה לא לענין ברכה ולא חשוב אכילה לענין תענית וכן לעיוהכ"פ ולפמש"ל ממ"ש בחת"ס או"ח סי' קכ"ז דאף בכל איסורים שב"ת קי"ל כר"י דבהנאות גרון חייב מ"מ ביוהכ"פ חייב רק בהנאת מעיו כיון דביתובא דעתי תלי מילתא ויתובא דעתו הוא רק במילוי במעוט עושר, ומקשין עליו מגמ' שבועות ד' י"ג באכל אומצא וחלקהו ע"ש, הרי אף קודם שבא למעים חייב כרת אמנם איתא להדיא בגמ' כריתות ד' י"ד דאיתא אר"מ אף אם הי' שבת והוציאו בפיו תמה האסיפ"ז וא"ה מ"מ ל"א בהדי אהדדי דחייב אכולה חל בבית הבליעה וחייב הוצאה לחוד הנאות במעיו ותי' כיון דהוה בבית הבליעה הוי כמעכל ומונח במעיו עכ"ל הרי דגם ביוהכ"פ חייב בהנאת גרון כמו בח"א דקי"ל כר"י דחייב בהנאת גרון ע"כ קשה מדוע קחשיב הני חיובי בהדי הדדי הרי ביוהכ"פ אינו חייב עד דנח במעיו ובשאר חיובים חייב על הנאת גרון ע"כ י"ל דגם ביוהכ"פ חייב בהנאות גרון ע"כ באוכל בב"א רק י"ל בין דבטלה דעתו אצכ"ה כנ"ל לא נחשב לאכילה ע"כ בני"ד מותר ולא נחשב כלל אכילה ושתיה זה הזריקות ומש"ל בשם שו"ת יד שלום שאין בצירוף כאכילת פרס י"ל לפימ"ש הרמב"ם הל' ברכות פ"ג הי"ב שהשותה פחות מרביעית מברך עלי' תחילה ולא בסוף וכתב במשל"מ שמעתי שעל קאווע מברך עליהם בתחילה ובסוף אע"פ שיש מתחילת השתי' ועד סוף יותר מכדי שתיית רביעית או יותר מכא"פ רק משום שדרך שתייתו בכך ומצטרף שיש יותר מכשיעור מתחילת שתייתו עד סופו והקשה עליו מהרמב"ם בספ"ח מהל' שאה"ט וז"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאעפ"י שתאמר שינק רביעית ואפשר יש מתחלה ועד סוף יותר מכא"פ ואפ"ה אמרו שאם יש מתחילה ועד סוף יותר מכא"פ אינו מצטרף עכ"ל, אך בס' דרך המלך על הרמב"ם בפ' הי"ב הל׳ ברכות בפ' הקצר דוחה דברי השעה"מ שאין ראי' מטומאה לענין ברכה ע"כ צריך לברך ברכה אחרונה על קאפפע אע"פ ששהו יותר מכא"פ ע"כ לכאורה אפ"ל לענין זריקות כי הדרך שנהנה בזה מעט מעט בעשייתו יצטרך לשיעור אעפ"י שזה הולך מעט מעט ויש בו זמן יותר מכדי רביעית או אכ"פ, אך לפמ"ש אין דמיון לזה כי ביוהכ"פ לא כתיב אכילה רק עינוי ע"כ י"ל אם יש יותר זמן באכילה יותר מכא"פ ה"ז ג"כ ענוי ע"כ יהי' מותר ביהכ"פ ובפרט לפמ"ש שזה אינו נחשב לאכילה אצל כל אדם כנ"ל ודו"ק, והנה לענין אכילה ביוהכ"פ אם מותר להאכילו להחולה או להעוברה מעט מעט כמ"ש בשו"ע או"ח סי' תרי"ח וכ"מ מכריתות י"ג דלא הותר רק לחולה שיב"ס אבל לחולה שאב"ס אף פחות מכהשיעור אסור כיון דקי"ל ח"ש אסור מה"ת וכ"כ המל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת ומדברי הרא"ה בס' החינוך מ"ע שי"ג משמע קצת דאף בחולה שאב"ס מאכילין אותו פחות מכשיעור וצ"ע וע"ש במנ"ח ובבית יצחק יו"ד ח"א סי' ע"ד וסי' צ' ובנ"ד מש"ל י"ל שביכלתו להיות אע"פ שכעת הוא חולה שאב"ס רק הרופאים אומרים שאם לא ניתן לו עכ"פ מזון הזריקות ביוהכ"פ יהי' ביכלתו לבוא לו שיכביד החולאת עליו ויהי' אח"כ חולה שיבס"כ שמאכילין אותו כמ"ש במג"א תרי"ח ובחת"ס ח"ו סי' כ"ג ובמהר"ם שיק חאו"ח סי' רפ"ט ובהגאו"ח בשם חו"ז הגה"ק מבעלז ז"ל וברש"י בר"ה ט' ע"א כתב מ"ש ועניתם נפשותיכם וכו' שאכילה בעיוהכ"פ נקרא עינוי ע"כ כל דמפיש באכילה ושתי' טפי עדיף עכ"ל וביומא פ"א וברא"ש שם פירש"י דקרא ועניתם הכינו את עצמכם בט' כדי שתוכלו להתענות למחר ע"ש ולענין ברכה מש"ל איתא ג"כ בתפא"י על המשניות ברכות פ"ז מ"א דבאונס בין שאנסוהו ב"א או ע"י חולה או רעבון לאכל דבר איסור מברך תחילה וסוף כיון דבכה"ג לא אסרה תורה והתירה קא אכול והרי נהנה ע"ש וביוהכ"פ כתב המג"א שאם נתישבה דעתו אח"כ לאחר שאכל שנחשב כחול לגבי דידי' יש להקל שא"ל יעלה ויבא רק כתב כיון שהטור מחמיר י"ל יע"ו ולא יקדש והטו"ז חולק ע"ז ודו"ק ואח"ז דברתי עם יד"נ הגאון המובהק חו"ע מוה"ר טובי' יהודא טוביומי אבד"ק סוכיצין שליט"א שכעת בת"א ואמר לי ג"כ שהזריקות אין נחשב לא להנאות גרונו ולא הנאות מעיו שיש לו להחולה יסורים וכמש"ל מזה.

הרב שמואל מאיר הכהן האללענדער תבנית:שולי הגיליון

·
מעבר לתחילת הדף
  1. וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם.