משנה למלך/אישות/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־23:30, 3 בנובמבר 2020 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה למלךTriangleArrow-Left.png אישות TriangleArrow-Left.png ו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני אהובה
חידושי רבנו חיים הלוי
יצחק ירנן
מעשה רקח
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
תשובה מיראה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין כו' צריך להיות בתנאי ארבעה דברים ואלו הן הארבעה דברים של כל תנאי שיהיה כפול ושיהיה הן שלו קודם ללאו. הנה ארבעה דברים אלו שהזכיר רבינו מפורשים בגמרא בכמה דוכתי. ונסתפקתי בהא דקי"ל דאחד ממשפטי התנאים הוא שיהיה הן קודם ללאו דהיינו אם תתני מנה תהא מקודשת ואם לא תתני לא תהא מקודשת. אם הקפידא הוא על התחלת הדיבור שיתחיל בהן ולפי זה אם התחיל בלאו אף שאחר כך אמר הן וחזר ואמר לאו לא מהני שהרי התחיל בלאו. או דילמא ההקפדה היא שלא יסיים בהן ולפיכך אמרו שיהא הן קודם ללאו כלומר שיסיים בלאו ולפי זה אם התחיל בלאו ואחר כך חזר ואמר הן וחזר ואמר לאו הרי סיים בלאו וחשיב תנאי. וכן היכא דהקדים הן ואחר כך אמר לאו וחזר ואמר הן מהו דאי אמרינן דהקפידא היא בהתחלת הדיבור שיהא בהן א"כ תנאי זה חשיב תנאי גמור אבל אם הקפידא היא שלא יסיים בהן תנאי זה לא מהני משום דסיים דבריו בהן. והנה זה נלמד מההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו (דף ע"ה) אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט אם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט בעינן הן קודם ללאו ע"כ. הרי מבואר דאין הקפידא שיתחיל בהן אלא שיסיים בלאו וכ"כ הר"ן שם וז"ל. ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם נתפס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל הילכך אע"ג דמקדימין לאו להן כי היכי דלא לקדים פורענותא לנפשיה כיון שגמר דבריו בלאו סגי ע"כ. הרי לך מבואר דאין הקפידא אלא על סיום דבריו שלא יהיה בהן. ולפי זה נ"ל שאם התחיל בהן ואחר כך אמר לאו וחזר ואמר הן דלא מהני משום דבגמר דבריו אדם נתפס והרי סיים דבריו בהן:
אלא שיש לדקדק כפי זה במ"ש הרא"ש בתשובה (בח"ב סימן כ"ב) דנדון שלו היה במי שאמר הרי את מגורשת על תנאי אם לא אבא ואם אבא לא יהא גט ואם לא אבא יהא גט והשואל נסתפק בתנאי זה משום דהוי מעשה קודם לתנאי. ולפי מה שכתבנו הא איכא ריעותא אחריתי דמסיים בהן. והרב ז"ל שם ג"כ לא כתב מריעותא זו דסיים בהן. ומיהו לזה אפשר לומר דהרב ז"ל לא הוצרך לומר דאיכא ריעותא אחריתי משום דכפי סברתו דבאמירת הבעל לשליח לא נאמרו משפטי התנאים א"כ בזה נתקן הכל דאף אם הוא תנאי קודם למעשה ולאו קודם להן אין קפידא בזה. אלא שעדיין יש לדקדק בדברי הרב במה שסיים וז"ל אלא שכל זה אינו אלא לדעת החולקים על הרמב"ם שסוברים שהמעשה הוא הדיבור שתהיה מגורשת ממנו אבל הרמב"ם שסובר שהמעשה הוא נתינת הגט לאשה לא הדיבור שתהיה מגורשת ממנו הוי התנאי הזה קיים כו'. משמע מדבריו דלרבינו ז"ל אין צריכים למה שחילק אלא אף אם היה הבעל אומר נוסח זה לאשה חשיב תנאי. וזהו תימה בעיני שהרי מדברי הר"ן יש ללמוד דכל שסיים בהן לא מהני. ולומר שהרב ז"ל לא כיון אלא כפי סברת השואל דלא נרגש כי אם ממעשה קודם לתנאי לזה השיב לו שכל זה אינו אלא לדעת החולקים על רבינו אבל אה"נ דאיכא תו ריעותא אחריתי דהיינו דסיים בהן ולכ"ע לא מהני תנאי זה. נראה בעיני דוחק דכל כי האי ה"ל לאודועי זאת. ועוד קשיא לי שאנו הכרחנו (א"ה יתבאר לקמן בפירקין יע"ש) דמי שהקדים מעשה לתנאי ואחר כך כפל דבריו פעם אחרת בתנאי קודם למעשה דמהני שאנו אומרים שדבריו הראשונים כמאן דליתנהו. והוקשה לנו מדברי הרא"ש הללו דא"כ גם בנדון הרב הרי חזר ואמר ואם אבא לא יהא גט ואם לא אבא יהא גט הרי הקדים התנאי למעשה בשני החלוקות האחרונות. ותירצנו דבנדון הרב ע"כ אית לן למימר שדבריו הראשונים הם קיימים שאם נאמר דהוו להו כמאן דליתנהו נמצא שהקדים לאו להן ומש"ה הוצרך הרב לחלק שם בין מתנה עם השליח למתנה עם האשה. והשתא יש לתמוה על הרב טובא שהרי כפי דרכינו באותו נדון ליכא ריעותא דמעשה קודם לתנאי משום דאנו אומרים שדבריו הראשונים כמאן דליתנהו והרי חזר וכפל דבריו בתנאי קודם למעשה ואיכא ריעותא דסיים דבריו בהן. ואף שנתפוס דבריו הראשונים אכתי לא מהני כיון שסיים בהן ובגמר דבריו אדם נתפס. וא"כ היה לו להרב ז"ל להשיב לשואל דאי משום מעשה קודם לתנאי הכא ליתא אך אי איכא למיחש הוא משום דגמר דבריו בהן ועל זה היה ראוי שיאמר חילוקו. ומה שמגדיל התימה הוא מה שסיים אלא שכל זה אינו אלא לדעת החולקים על הרמב"ם כו' והרי באותו נדון ליכא תברא משום מעשה קודם לתנאי כי אם משום דגמר דבריו בהן ואף לדעת רבינו ז"ל לא מהני וכמו שכתבנו. סוף דבר שדברי הרא"ש צריכים אצלי תלמוד:
ודע שראיתי להחכם בית שמואל סימן ל"ח ס"ק ג' דיש ללמוד מדבריו דלעולם לא יסיים בהן אפילו הקדים הן קודם ללאו וחזר וסיים בהן תופסין לשון אחרון והתנאי בטל ע"כ. והן הן הדברים שכתבנו וכ"כ שם החכם בעל חלקת מחוקק יע"ש. ואף שיש ט"ס בדבריו כוונתו היא כמו שכתבנו. עוד ראיתי שכתב החכם בעל בית שמואל שם דנראה מדברי הר"ן דדוקא בש"מ י"ל הלאו קודם כי היכי דלא לקדים פורענותא לנפשיה אבל בעלמא צריך להקדים הן ע"כ. ולא ידעתי כוונתו דאם כיון לומר שאם בעלמא התחיל בלאו וחזר ואמר הן קודם ללאו דאיכא קפידא. הא ודאי ליתא דאם היה איזה קפידא בדבר שיתחיל בהן לא היו מתקנים בגט ש"מ משום חששא זו דלא יקדים פורענותא מילתא דאית בה ריעותא. ואדרבא מדברי הר"ן נראה בהפך שכתב דטעמא דמילתא הוא משום דמאי דבעינן הן קודם ללאו לאו משום דבעינן שההן יוקדם אלא מאי דבעינן הוא שההן לא יאמר בסוף. וכיון שכן מה לי גט ש"מ מה לי גט דעלמא. והר"ב המפה בסימן ל"ח כתב וז"ל הזכיר לאו קודם להן וחזר והזכיר הלאו אחר הן הוי תנאי כאלו הזכיר הן קודם ללאו ע"כ. הרי מבואר דאין חילוק בזה בין גט לדבר אחר. ואפשר דמה שסיים הר"ב המפה וציין הר"ן פרק מי שאחזו. ולכאורה קשה שדין זה הוא גמרא ערוכה וכבר הרגיש בזה בעל חלקת מחוקק שם. הוא כדי לשלול דברי בעל בית שמואל דאי מסוגיית הגמרא היה אפשר להתעקש ולומר דלעולם בעינן דיקדים ההן אלא דבש"מ משום חששא דלא לקדים פורענותא תיקנו שיקדים הלאו אבל הא מיהא שיסיים בלאו ולפי זה במקום אחר לא מהני. אבל מדברי הר"ן נראה דמה שאמרו הן קודם ללאו הוא משום דבגמר דבריו אדם נתפס וא"כ בעלמא נמי אם הקדים הלאו אם חזר ואמר הן ואח"כ לאו שפיר דמי וזה פשוט:
נסתפקתי במי שנותן מתנה לחבירו ורוצה ליתנה בתנאי אם לא יעלה לארץ ישראל ואם יעלה שתתבטל המתנה ואנן קי"ל דאחד ממשפטי התנאים הוא הן קודם ללאו. ובנדון זה איך יאמר דאם יאמר אם לא אעלה הרי היא לך במתנה ואם אעלה תתבטל המתנה נמצא שהוא לאו קודם להן. ואם אמור יאמר אם אעלה אינה מתנה ואם לא אעלה הרי היא מתנה מ"מ אינו דומה לתנאי בני גד ובני ראובן דהתם ההן שהוא קודם הוא קיום המעשה דהיינו אם יעברו ונתתם אבל הכא מה שמקדים אם אעלה הוא ביטול המעשה. (א"ה עיין בתשובת מהרימ"ט ח"מ סימן מ"ח). וראיתי להתוספות בפרק ג' דקידושין (דף ס"ב) ד"ה בשלמא שכתבו וז"ל. וקשה דהא כל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן וא"כ בעינן הן קודם ללאו והכא הוי לאו קודם להן דהא אם לא שכב כתיב ברישא. וי"ל דאם לא שכב חשוב הן דמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו ואם לא יעברו יפסידו כך אנו רוצים שתתקיים דבריה שלא שכב איש אותה וזהו הן ואם שכב תפסיד וזהו לאו ע"כ. והנה כפי פשט דברי התוס' הללו בנדון דידן נראה דצריך שיתחיל ויאמר אם אעלה אינה מתנה שהרי הוא רוצה לעלות ושתתבטל המתנה. ואם התנה עם חבירו שאם לא יעשה איזה דבר שיתן לו קרקע במתנה ואם יעבור ויעשה אותו דבר שתתבטל המתנה צריך שיתחיל ויאמר אם לא תעשה אותו דבר קרקע זה נתון לך במתנה לפי שהוא רוצה שלא יעשה חבירו אותו דבר:
הן אמת שדברי התוס' מלבד דמצד עצמם הם תמוהים בעיני. דאיך יתכן שיתחיל ויאמר אם לא שכב שהרי אינו דומה לתנאי בני גד דהתם מקדים קיום המעשה והכא מקדים העדר המעשה. עוד יש לתמוה מההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו (דף ע"ה) דאתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי כו' (א"ה כמו שהובא לעיל יע"ש) דמוכח התם דאם אמר אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט לא מהני משום דבעינן הן קודם ללאו והא התם אנו רוצים שלא ימות ולא יהיה גט. וכבר שמעתי שהקשה קושיא זו מהריב"ל. וכן חכמי אשכנז ז"ל הוקשה להם דברי התוס' הללו והרב מהרימ"ט ז"ל נדחק בדבריהם יע"ש. (א"ה ועיין בהקדמת ספר ט"ז י"ד. תו הקשה הרב עצמות יוסף במה שקבעו התוס' קושייתם ע"ד רש"י ואין להם שייכות עם פירש"י ותו דהם כתבו לעיל במתניתין דר"ח פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו. ויש לי מקום ליישב כל הני פרכי לפי קצורי. והוא דאהא דפרכינן דגבי סוטה ליכא תנאי כפול הוקשה לרש"י דהא כתיב ואת כי שטית וגו' ותירץ דשבועה אחריתי היא שיש עמה אלה כמו שמבואר בלשונו ועל זה ק"ל להתוס' דלפי שיטתו של רש"י דר"ח לא פליג אלא אכפל א"כ הי"ל להכריח דע"כ ואת כי שטית אינו החלוקה השניה דואם לא שכב דא"כ ה"ל לאו קודם להן. וא"כ ע"כ לומר דשבועה באנפי נפשה היא ותרי שבועות נינהו חד בלאו וחד בהן ובשום חד מינייהו ליכא כפילא ובשלמא אם הוה ס"ל לרש"י דר"ח פליג אכולהו ניחא דלא הו"מ לומר הכרח זה אבל השתא דפירש"י דר"ח בעי הן קודם ללאו קשיא. ועל זה תירצו דלא הו"מ לרש"י לומר הכרח זה משום דהוה דחינן דלעולם איכא כפל ואם לא שכב חשיב הן ובזה נסתלקו כל השלש קושיות הנזכר דלעולם לקושטא דמילתא לא אזלינן בתר מה שאנו רוצים ומש"ה בגט ש"מ צ"ל אם מתי ברישא. ומה שהקשה עוד הט"ז דלפי מ"ש התוספות בד"ה הנקי דהיה אומר ואם שכב חנקי א"כ לימא דהיה אומר כן קודם ואם לא שכב, לא הבנתי כוונתו דהא התוס' השתא קיימי לפירש"י כמו שהעתיקו לשונו ואיהו רוח אחרת אתו בפירוש הנקי כתיב ולפי פירוש קושיית התוס' אלימא טובא דהלאו כתיב ברישא ועוד דהשתא קיימי התוס' בדברי המקשן והתם בדברי ר' תנחום דמשני הנקי כתיב ולא ראי זה כראי זה ודו"ק). וראיתי להרמב"ן שכתב דקושיית התוס' דסוטה הקשה אותה רבינו חננאל ז"ל. ותירץ דה"ק אם לא שכב איש אותך הנקי תשארי תחת אישך. ואם שכב עמך מבלעדי אישך חנקי ודומיא דבני גד דאמר להם אם יעברו את הירדן ישארו בארץ הגלעד ותהי שלהם ואם לאו יגרשום ממנה והקשה לעצמו והא גבי כי שטית נמי כתיב תחת אישך ופריק ההוא להודיעה שאין המים בודקים בה אלא אם נטמאה תחת אישה. ועוד שאל מפני מה אין דורשין כן במקרא ראשון. והשיב משום דמוכח בראשון אחר השטיה כתיב טומאה ולא אשכחן טומאה אלא ברשות בעל ובמקרא האחרון כתיב כי שטית תחת אישך ואחר כך וכי נטמאת ללמדך שלא בא לדרשא כדאמרינן וראשון להבטיחה שאם לא שטית טומאה תשארי תחת אישך ולהודיע שהוא הן קודם ללאו ע"כ. והנראה בכוונת דברי הרב ז"ל הוא ממאי דאמרינן דבעינן הן קודם ללאו אין אנו מקפידים על התנאי אם הוא בלשון הן או בלשון לאו אלא הכל תלוי בקיום המעשה ובביטולו שקיום המעשה קרוי הן וביטול המעשה קרוי לאו. וגבי תנאי בני גד ונתתם קרוי הן שהוא קיום המעשה ומה שלא ינחלו בארץ הגלעד קרוי לאו שהוא ביטול המעשה. ואם משה רבינו היה מקפיד שלא יעברו בני גד והיה אומר שאם לא יעברו ונתתם ואם לא ינחלו בארץ הגלעד היה אומר בתחלה אם לא יעברו ונתתם אע"פ שהתנאי הוא לאו משום דעיקר הדבר הוא שקיום המעשה יהיה קודם לביטול המעשה וקיום המעשה הוא ונתתם. וגבי סוטה אם הדברים היו כפשטן שהמעשה הוא שתמות אם נטמאה ואם לא נטמאה לא תמות אין ספק שהיה מן הדין שיאמר בתחלה אם שכב יבאו בה דהא יבאו בה הוא קיום המעשה. אבל הרב ז"ל חידש דהתם המעשה הוא שתשאר עם בעלה אם לא שכב איש אותה ואם שכב לא תשאר עם בעלה. ולפיכך צריך להקדים אם לא שכב לפי שקיום המעשה תלוי באם לא שכב והלאו הוא אם שכב שהוא ביטול המעשה שלא תזכה בבעלה ופירש הרב ז"ל דקרא קמא דכתיב אם לא שכב וגו' גזירת זה התנאי הוא תחת אישך כלומר שתשארי תחת אישך דליכא למימר דתחת אישך אתא לומר שלא הקפיד אלא אם שטית תחת אישך. דכיון דכתיב אם לא שטית טומאה פשיטא דמיירי תחת אישה דאי לא לא חשיב טומאה וכיון שכן ע"כ קרא אתא למעשה הנגזר מן התנאי. וכי הדר כפל התנאי ואמר ואם שטית תחת אישך האי תחת אישך כיון דלא כתיב טומאה מקמיה לגופיה אתא לומר שאין המים בודקים אלא אם שטית תחת אישך. וגזירת הכתוב הוא מבלעדי אישך כלומר שיתבטל המעשה שתשארי בלא בעל. ואף שיש לדקדק כפי פירוש זה של הרב סוגיית הגמרא דקידושין מ"מ עיקר חילוקו של הרב הם דברים אמתיים וראוים אליו. ולפי דבריו ניחא ההיא דפרק מי שאחזו שכתבנו דהתם קיום המעשה שהוא הגט צריך שיקדים ולפיכך צריך שיאמר בתחילה אם מתי יהא גט ובנדון שלנו אומר בתחלה אם לא אעלה הרי היא לך במתנה לפי שצריך שיקדים קיום המעשה ואף שמתחיל בלאו כיון שהלאו הוא בתנאי ליכא קפידא. והנראה אצלי דגם התוס' מודים הם לסברת ר' חננאל דמאי דאמרינן דבעינן הן קודם ללאו היינו קיום המעשה והעדרו. אלא דס"ל כפשט הסוגיא דהכא המיתה היא קיום המעשה דהיינו חנקי וביטול המעשה הוא שלא תמות דהיינו העדר והעדר חשיב לאו. ולפ"ז הוקשה להם דאיך התחיל הכתוב מאם לא שכב ולא משום דהתחיל בלאו שהרי גבי תנאי ליכא קפידא בזה. אלא שקושייתם היא דהתחיל בביטול המעשה דהיינו הנקי. ומה שכתבו דהא אם לא שכב כתיב ברישא כוונתם דכיון דכתיב ברישא הרי הקדים הלאו דהוא הנקי שהוא העדר המעשה. ולזה תירצו דנהי דבעלמא בעינן שקיום המעשה יקדים להעדרו הכא שהקיום הוא המיתה וההעדר הוא שלא תמות ואנו רוצים שלא תמות חשיב העדר כהן והמעשה כלאו ומש"ה פתח בהנקי וסיים בחנקי. ולפ"ז ליכא קושיא מההיא דפרק מי שאחזו דאף שאנו רוצים שלא ימות מ"מ המיתה היא תנאי דהיינו אם אמות אם לא אמות וכבר כתבנו דאין אנו הולכים בזה אחר התנאי בין אם הוא בלשון הן או בלשון לאו ובין אם אנו רוצים שיתקיים התנאי או שלא יתקיים אלא הכל הולך אחר קיום המעשה וביטולו. והתם שקיום המעשה הוא שתתגרש וביטולו הוא שלא תתגרש ובזה לא שייך לומר שאנו רוצים בזה מבזה לפיכך אנו הולכים אחר קיום המעשה דהיינו הגט וצריך שיאמר בתחלה אם מתי יהא גט ואח"כ אם לא מתי לא יהא גט ואע"ג שמהעדר המעשה נמשך שלא ימות. מ"מ לא אזלינן אלא בתר המעשה בעצמו לא אחר מה שנמשך מן המעשה. ונדחקתי בכל זה לפי שהסברא היא נכונה בעיני דמאי דאמרינן הן קודם ללאו הוא קיום הדבר וביטולו:
ודע שלפי מה שפירשנו בדברי התוס' הנה דברי התוספות הללו עקורות הם ואין לי ללמוד מהם במקום אחר. שהרי לא משכחת לה גבי תנאים שיהיה קיום הדבר והעדרו אם ימות ואם לא ימות. ולא אכחד שפשט דברי התוספות אינם מתיישבים לפי מה שפירשתי שהרי כתבו דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו. דמשמע דהתוספות הולכים אחר התנאי שהן התנאי יקדים ללאו ומש"ה התם גבי בני גד הקדימו אם יעברו משום שאנו רוצים שיעברו והכא גבי סוטה אנו מקדימים אם לא שכב לפי שאנו רוצים שלא נטמאה. ולפי מה שכתבנו גבי בני גד מה שהקדימו אם יעברו הוא משום קיום התנאי דהיינו ונתתם שהוא קיום המעשה והתם לא איכפת לן אם יקחו בני גד בארץ הגלעד אם לאו. ואם הדברים הם כפשטן הם תמוהים בעיני ועיין במהרימ"ט לחידושיו:
וראיתי למהריק"א בשלחנו הטהור בסוף הלכות גיטין שכתב סדר מי שנותן גט על תנאי דאם לא באתי שצריך שיאמר אם לא באתי מהיום ועד שתי שנים יהא גט ואם אבא לא יהא גט. הרי מבואר דמאי דבעינן הן קודם ללאו אין אנו מקפידין על התנאי אלא על קיום המעשה שהוא קרוי הן. והר"ן בפרק מי שאחזו אההיא דאתקין שמואל בגיטא כתב דטעמא דבעינן הן קודם ללאו הוא משום שלא יהיה מסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם נתפס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל ע"כ. הרי לך מבואר שהן הוא קיום המעשה ולפיכך אם אמרו באחרונה לא מהני משום דבגמר דבריו אדם נתפס וזה פשוט. ורבינו ז"ל לקמן בפרק ט' מהלכות גירושין דין ז' כתב וז"ל. הרוצה לגרש על תנאי כו' כיצד כגון שיאמר לה אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום הרי זה גט ואם באתי בתוך שלשים יום לא יהיה גט ע"כ. והרי זה מבואר ככל אשר כתבנו. ועיין בתשובת מהריב"ל ח"א כלל ד' שעמד בדברי התוספות דקידושין ובדברי רבינו הללו ודבריו מרפסן איגרי ע"ש. ועיין במאמר כל דאי למהר"ר אליה הלוי ז"ל פרק י"ב שכתב ככל אשר כתבנו ועמד בדברי התוספות יע"ש:

ב[עריכה]

ושיהיה התנאי קודם למעשה. נסתפקתי אם הקדים מעשה לתנאי ואחר כך אמר שני החלוקות כדינם וכגון שאמר הרי את מקודשת לי אם תתני מנה וחזר ואמר אם תתני מנה הרי את מקודשת ואם לא תתני לא יהיו קידושין מהו. מי אמרינן החלוקה הראשונה הו"ל כמאן דליתא וא"כ הרי התנה כדין או דילמא כיון שהתנה בתחילה במעשה קודם לתנאי תו לא מהני תנאי זה וכ"ת פשיטא דמה שאמר בתחילה הוי כמאן דליתיה משום דהו"ל כאילו חזר בו ואע"ג דקי"ל דבקידושין אפילו תוך כדי דיבור לא מהני חזרה היינו לאחר דמטו לידה הקידושין אבל קודם פשיטא דמהני וכדאמרינן בפרק האומר (דף נ"ט) באומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום דלרב מקודשת ואינה מקודשת לעולם משום דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי אלמא חזרה מהני וכמ"ש הריטב"א שם. וא"כ בנ"ד הו"ל חזרה. הא ליתא משום דאה"נ דאילו הוה ידעינן ביה דחזר פשיטא דמהני אבל הכא מי יימר דחזר בו מדבריו הראשונים אימא דעדיין בתנאו עומד וגזירת הכתוב היא דתנאי זה לא מהני לבטל המעשה משום דהקדימו מעשה. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לדין זה דלא מהני ממ"ש הרא"ש בתשובה ח"ב סימן כ"ב שנשאל במי שנתן גט לשליח ואמר לו הולך גט זה לאשתי ותהיה מגורשת ממני אם לא אבא עד זמן פלוני ואם אבא לא יהא גט ואם לא אבא יהא גט אי מהני גט זה משום דהקדים בתחילה מעשה לתנאי. והשיב הרב ז"ל דמשפטי התנאים לא נאמרו אלא כשנותן הגט לאשה אבל באמירת הבעל לשליח לא בעינן משפטי התנאים יע"ש. (א"ה עיין לעיל בפירקין ד"ה אלא שיש לדקדק. ובספר בית שלמה אה"ע סימן ה' כתב כן בשם הרמב"ן ושקרוב הדבר דיש חולקין עליו. ובתשובות הראנ"ח מייתי בשם הרא"ש בהפך דגם באמירת הבעל לשליח בעי משפטי התנאים וכן נראה שתפס בספר אש דת פרשת יתרו ועיין בספר פרח מטה אהרן ח"ב סימן פ"ו שכתב שט"ס הוא בדברי מהראנ"ח יע"ש). משמע דאם נדון הרב ז"ל היה באמירת הבעל לאשה הוה ס"ל דלא מהני משום דהקדים מעשה לתנאי אע"פ שחזר ואמר ואם אבא לא יהא גט ואם לא אבא יהא גט. וכד מעיינינן שפיר ליכא הוכחה מהכא משום דשאני התם דאי שדינן לדיבורא קמא ואמרינן דהוה ליה כמאן דליתיה א"כ הקדים לאו להן שאמר ואם אבא לא יהא גט וע"כ צריכין אנו לתפוס לשון ראשון ואי תפסינן ליה הרי הקדים מעשה לתנאי ומשום הכי הוצרך הרב לומר דלא שייכי התם משפטי התנאים אבל לעולם דבנדון דידן דאי שדינן לדבורא קמא נשאר לנו התנאי כמשפטו דמהני:
ונראה דיש להביא ראיה לדין זה מההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו (דף ע"ו) אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט. והנה הדבר ידוע דמאי דבעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה מבטן אחד יצאו דהיינו מתנאי בני גד וכי היכי דגבי הן קודם ללאו אע"פ שבתחילה הקדים לאו להן כל שחזר והקדים הן ללאו מהני הכי נמי גבי תנאי קודם למעשה אע"פ שבתחילה הקדים מעשה לתנאי כל שחזר והתנה כדינו שפיר דמי. וליכא למימר דשאני התם דמה שהקדים הלאו הוא משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. דהא ודאי דאם היה קפידא בזה משום מלתא כדנא דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה לא היה מתקן שמואל דבר זה. והר"ב המפה סימן ל"ח כתב וז"ל הזכיר לאו קודם להן וחזר והזכיר הלאו אח"כ הוי תנאי כאילו הזכיר הן קודם ללאו ע"כ וא"כ יש ללמוד מכאן לנדון שלנו דחשיב תנאי אע"פ שבתחילה הקדים מעשה לתנאי:
ולפי זה אני תמיה על מ"ש מהרלנ"ח בתשובה ס"ס נ"ב שכתב נוסח גט ש"מ בזה הלשון, הרי זה גיטך אם לא מתי מהיום עד סוף שלשים יום לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט, וכתב וז"ל ויש לי ספק אי הוה מעשה קודם לתנאי כיון שאמר הרי זה גיטך קודם כל דבר וכ"נ ממ"ש בפרק מי שאחזו עלה דברייתא דהרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי עם היות שיש לחלק כו' יע"ש. ולא ידעתי למה לא הוקשה לו מטעמא שהיה הלאו קודם להן וגם בסדר שהיה רוצה הרב לסדר דהיינו שאמר לה התקבלי גט זה וכו' הלאו קודם להן וע"כ לומר שלא הוקשה לו זה כיון שאח"כ חזר לומר הן קודם ללאו כדינו א"כ טעם זה יספיק למעשה קודם לתנאי. ועוד אני תמיה בדברי הרב ז"ל דאף אם היינו אומרים דכיון דהתחיל במעשה קודם לתנאי דתו לא מהני תנאי זה. מ"מ בנדון הרב ליכא לספוקי כלל משום דע"כ לא אמרינן דהמעשה קודם לתנאי דלא מהני אלא כשהתנאי הוא דבוק עם המעשה. אבל בנדון הרב שהוא הרי זה גיטך לא הוי מעשה קודם לתנאי לפי שאם לא מתי הוא הפך הרי זה גיטך. וא"כ ע"כ דהרי זה גיטך הוא מילתא באפי נפשה ולא שייך כלל לתנאו אלא הוא כהקדמת דברים. ואפשר שלזה כיון הרב ז"ל במ"ש עם היות שיש לי לחלק כו'. ולפי דעתי הם דברים פשוטים:
ומה שהרא"ש בתשובה הנזכרת הוקשה לו ממעשה קודם לתנאי. התם היה התנאי דבוק עם המעשה שהרי נדון הרב ז"ל הוא שאומר לו הילך גט זה ותהיה מגורשת ממני ע"ת אם לא אבא ואם אבא לא יהא גט. אבל בנדון מהרלנ"ח לא שייך כלל דין זה דמעשה קודם לתנאי. ומרן ז"ל בשלחנו הטהור בסדר הגט סימן נ"ט כתב וז"ל אם נותנו לה ע"ת יאמר לה בשעת נתינה הרי זה גיטך והרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם ע"מ שאם לא באתי מהיום עד י"ב חדש יהא גט מעכשיו ואם אבא לא יהא גט ע"כ. והנך רואה כמה רחקו דברי מהריק"א מדברי מהרלנ"ח שהרי מהריק"א אף כשהמעשה שאמר בתחילה הוא דבוק עם התנאי לא חייש לו מרן ז"ל. וטעמו הוא דכיון דאמר יהא גט מעכשיו בסיום התנאי ע"כ מה שאמר בתחילה הרי זה גיטך אינו דבוק עם התנאי אלא מילתא באנפי נפשה היא והתנאי מתחיל מאומרו ע"מ שאם לא באתי כו' והראנ"ח אף בתנאי שאינו דבוק עם המעשה שאמר בתחילה חשש משום מעשה קודם לתנאי. ומ"מ הרב חזר בו באותה תשובה לפי שראה שהסמ"ג ובעה"ת והרשב"א ז"ל כתבו בסדר הגט הרי זה גיטך בתחילה יע"ש. והוי יודע שהרא"ש באותה תשובה כשאמר התנאי בתחילה לא סיים יהא גט וא"כ ע"כ הוא דבוק עם המעשה שאמר בתחילה ומש"ה חשש למעשה קודם התנאי. אבל אם היה מסיים ואומר ע"ת אם לא אבא להיות נמצא עמה כו' יהא גט לא היה חושש הרב משום מעשה קודם לתנאי דומיא דמ"ש מרן מוהריק"א ז"ל:
ונראה דנדון דידן נפשט מדברי מרן מהריק"א מק"ו. שהרי בנדון מהריק"א צריכין אנו לדבריו הראשונים שאמר הרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם שדברים אלו לא נכפלו ואע"פ כן לא חשיב מעשה קודם לתנאי כיון שאחר התנאי חזר והזכיר המעשה. כ"ש בנ"ד שאין אנו צריכין כלל לדבריו הראשונים לא למעשה ולא לתנאי דאמרינן דה"ל כמאן דליתיה ואנו תופסין דבריו ממה שאמר אם תתני מנה הרי את מקודשת. הילכך לא שנא נידון דידן ל"ש אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאם תתני לי מנה תהא מקודשת ואם לאו לא תהא מקודשת בכולם חשיב תנאי קודם למעשה וחלוקה זו הוא ממש דומיא דנידון מהריק"א. שוב ראיתי תשובה אחת מהחכם השלם כמה"ר אליהו פילוסוף וראיתי שהוא ג"כ כתב ככל הדברים אשר כתבנו והסכימו עמי באותו נידון קצת מגדולי הדור ובכללם הוא הרב מהרר"י באסאן ז"ל ומי כמוהו מורה ואליו תשמעון:
ומיהו בעיקר הראיה שכתבנו למעלה דהיינו מההיא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ כו' אני מגמגם בראיה זו לפי שראיתי להר"ן ז"ל שם שכתב וז"ל ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו כו'. (א"ה כבר נעתק לשונו לעיל ריש פירקין יע"ש) הרי דס"ל להר"ן דלאו כהלכתא בלא טעמא היא מה שאנו תופסין דבריו האחרונים אלא משום דעיקרא דמילתא שאמרו דבעינן הן קודם ללאו אין ההקפדה דבעינן קדימת ההן אלא עיקר ההקפדה היא שיאוחר הלאו לבסוף משום דבגמר דבריו אדם נתפס ומש"ה אין אנו מקפידים במה שהתחיל אלא במה שסיים אבל הכא בתנאי קודם למעשה מאן אמר לן שההקפדה היא שהמעשה יהיה באחרונה אימא דההקפדה היא שהתנאי יהיה בתחילה כפשטא דמילתא דבעינן תנאי קודם למעשה ודוקא גבי הן קודם ללאו שידענו טעמא דמילתא אמרנו דלאו דוקא אלא שהלאו יהיה מאוחר. ואם נרצה לדמות תנאי קודם למעשה להן קודם ללאו היה מן הראוי שיהיה המעשה קודם לתנאי ולא יסיים במעשה משום דבגמר דבריו אדם נתפס וכל שסיים דבריו במעשה נמצא מעשה קיים ותנאי בטל. א"כ ע"כ לומר דמאי דבעינן תנאי קודם למעשה טעמא אחרינא איכא ואנחנו לא נדע. ואם כן אפשר שתהיה הקפידא בקדימת התנאי. ולפי זה כל שהקדים המעשה אף שאחר כך חזר ואמר תנאי קודם למעשה לא מהני:
נסתפקתי בהא דבעינן דהתנאי יהיה קודם למעשה ומה שהסכימו הראשונים ז"ל הוא דצריך שיאמר אם תתני לי מאתים זוז הרי את מקודשת. אם כשחזר וכופל התנאי אם גם בכפל צריך שיקדים תנאי למעשה שיאמר ואם לא תתני לא תהיי מקודשת אבל אם אמר ולא תהיי מקודשת אם לא תתני לא מהני. או דילמא כל שבתחילה אמר אם תתני הרי את מקודשת אף שכפל ואמר ולא תהיי מקודשת אם לא תתני אין קפידא בזה משום דלשון זה לא בא אלא משום כפל וכל שכפל אין חילוק בין הקדים תנאי למעשה או מעשה לתנאי. ואף שהטור בסימן ל"ח כתב קדימת תנאי למעשה בשתי החלוקות וז"ל אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לי לא תהא מקודשת. וכן בכ"מ שהוזכר התנאי כגון גבי גט ש"מ דאמרינן בפרק מי שאחזו דף ע"ו דאתקין שמואל אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט הרי שגם בחלוקה השלישית הזכירו התנאי קודם למעשה אפשר דלאו דוקא אלא שכיון שהחלוקה האמצעית צריך עכ"פ שיהיה התנאי קודם למעשה נקטו כולם בזה הסדר דאי אמרת דדוקא הוא החלוקה הראשונה שהיא משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. היתכן דנקפיד בתנאי קודם למעשה שאם התחיל ואמר לא יהא גט אם לא מתי ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט פשיטא דמהני אלא דר"ל כל החלוקות בסגנון אחד. ומה שהקשה בתחילה ולימא לא יהא גט אם לא מתי קאי לשתי החלוקות שהתלמוד לא היה יודע עדיין דין זה דהן קודם ללאו. ומה שלא הקשה לשמואל דלימא בחלוקה השניה ויהיה גט אם מתי. הוא משום דמהיכא תיתי שנתקן סדר שיהיה חילוק בין החלוקה הראשונה לשניה. ומדברי הטור נ"ל שיש ללמוד דבר זה שכתב וז"ל אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה ואם לא תתני לי מנה לא תהיי מקודשת אינו תנאי ומדלא אשמועינן רבותא דאפילו אם בחלוקה הראשונה הקדים תנאי למעשה ובחלוקה השניה לא הקדים דלא הוי תנאי משמע דס"ל דמהני. ומש"ה לא נקט אלא היכא דבחלוקה הראשונה הקדים מעשה לתנאי אף שבחלוקה השניה הקדים תנאי למעשה לא היה תנאי:
ולפי דעתי ספק זה שנסתפקנו הוא מחלוקת רש"י והתוספות בפרק האומר (דף ס"ב) דאמרינן התם אלא לר"מ חנקי מיבעי ליה א"ר תנחום הנקי כתיב ופירש"י דכפי המסורת שדינן ליה אקרא דבתריה לומר חנקי ואת כי שטית. והתוספות שם כתבו וז"ל וקשה דא"כ ה"ל מעשה קודם לתנאי ואנן אמרינן במתניתין דר"מ בעי תנאי כפול לכן פר"י דלא קאי כלל אואת כי שטית דכתיב בתריה אלא כתיב הנקי והוי כאילו היה כתוב חנקי והכהן היה חוזר וכופל אם שכב חנקי והשתא הוי תנאי קודם למעשה ע"כ. והנה התם גבי סוטה כבר נאמרה החלוקה הראשונה כתקנה דהכי כתיב אם לא שכב איש אותך הנקי דהיינו תנאי קודם למעשה. ואפ"ה ס"ל להתוס' דגם בכפילת התנאי צריך שיקדים תנאי למעשה. ולדעת רש"י נראה דס"ל דליכא קפידא אלא בחלוקה הראשונה ומש"ה פירש דקאי חנקי אואת כי שטית ואף שהוא מעשה קודם לתנאי ליכא קפידא כיון שבחלוקה הראשונה הקדים תנאי למעשה וחלוקה זו לא נצרכא כי אם משום כפל. שוב ראיתי למהרימ"ט בחידושיו שתמה על דברי התוס' הללו וז"ל וכיון שכתבו שההן הוא אם לא שכב מאי נ"מ בלאו שיהיה המעשה קודם והלא לא הוצרך לאומרו אלא משום כפילא אטו האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז הרי זה גיטך ולא יהא גט אם לא תתני מי לא הוי תנאי עכ"ד. הרי שהסכימה דעת הרב שבחלוקת הכפל לא בעינן תנאי קודם למעשה. ולא ידעתי אם מסברא כתב הרב כן או יש לו ראיה לזה ואנחנו לא נדע. הן אמת דגבי תנאי דבני גד ובני ראובן דמיניה ילפינן כל משפטי התנאים מצינו דגם בכפל הקדים תנאי למעשה והדבר צריך תלמוד. (* א"ה הנה הרמ"ז מהר"ם ן' חביב בספר כפות תמרים (דף מ"ב ע"ב) נסתפק היכא דבחלוקה אחת הקדים התנאי למעשה ובחלוקה האחרת הקדים המעשה לתנאי אי מהני והביא דברי מרן שבסדר הגט סצ"ט ומ"ש עליו הראנ"ח ח"ב סימן י"ז ע"ש): ואם חסר התנאי אחד מהן הרי התנאי בטל וכאילו אין שם תנאי כלל. נסתפקתי בהא דאמרינן דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן דאינו תנאי אי הוי דוקא בתנאי דלהבא כגון אם אעשה כך וכך או אם תעשה כך וכך אבל בתנאי דלשעבר לא בעינן משפטי התנאים. ויש טעם לחלק דבשלמא כשהתנאי הוא להבא אמרינן דלא אתי ביטול התנאי שיבא אחר המעשה ויבטל המעשה אא"כ נעשה התנאי כתנאי בני גד. אבל כשתנאי הוא בלשעבר כגון אם עשיתי דבר זה או אם עשית שמאותה שעה מתברר הדבר אם נתקיים המעשה או לא מה צורך בזה למשפטי התנאים והסברא היתה נכונה בעיני. אלא שראיתי בפרק האומר דפריך לר"מ דבעי תנאי כפול מקראי דסוטה דליכא התם כפילת התנאי ומשני דהתם נמי איכא כפילת התנאי. והתוס' שם חזרו והקשו דאכתי הוי לאו קודם להן ונדחקו בתירוץ קושיא זו יע"ש. מכל הני מוכח דאף בתנאי דלשעבר בעינן משפטי התנאים דהא תנאי סוטה תנאי דלעבר הוא:
הן אמת שאני תמיה בסוגיא זו לסברת רבינו ז"ל ומאן דעמיה דאית להו דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים. וכתב ה"ה ז"ל שהטעם הוא מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חיזוק יותר ע"כ. ולפי זה תנאי דלעבר אף שהוא באם הוי כמעכשיו שהרי מעכשיו חל המעשה אם נתקיים התנאי. ועלה בדעתי לומר דאדרבה תנאי דלעבר מיגרע גרע משום דתנאי דלהבא כל שהוא מעכשיו דמעכשו חל המעשה והמעשה שעשה אף שעדיין לא נתקיים התנאי הוא באפשרות שיתקיים התנאי ויתקיים המעשה ונמצא שבאותה שעה שאמר התנאי לא סתר המעשה ואם אח"כ לא נתקיים התנאי ונתבטל המעשה אין בכך כלום שהרי בשעת אמירת התנאי חל התנאי כיון שהיה באפשרות שיתקיים המעשה. אבל בתנאי דלעבר דמשעת אמירת התנאי מתבטל המעשה דמאי דהוה הוה אין כח בתנאי לבטל המעשה אא"כ הוא כתנאי בני גד ובני ראובן ועדיין לא נתקררה דעתי בזה: (* א"ה ולענין תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר עיין מ"ש ה"ה בפירקין ועיין בדברי הרב המחבר בפרק י"א מהלכות מכירה דין י'):

ט[עריכה]

ובמה אמרו חכמים וכו'. כתבו התוס' בפרק אע"פ (דף נ"ו) ד"ה הרי דלא אמרינן כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל אלא היכא דמתכוין לעקור מ"ש בתורה אבל התם סבור שיש מצוה וכו'. ועיין בתוספות פרק ב' דנזיר (דף י"א) שתירצו תירוץ אחר לההיא דהריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו ודוק. (* א"ה ודע דכתב מהרשד"ם בתשובות דהמתנה בדבר שאיסורו מדרבנן תנאו קיים, ומ"ש בזה הרב המחבר ז"ל יתבאר בהלכות מלוה ולוה מה שיש לחלק בפרט זה):

י[עריכה]

כיצד כגון וכו'. בפרק אע"פ (דף נ"ו) האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאי בטל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים וקי"ל כר"י. ופירש"י בדבר שבממון שאר וכסות ס"ל לרש"י דבעונה מודה ר' יהודה דתנאו בטל משום דהוי צערא דגופא וכ"כ רש"י בפירוש בפ"ק דקידושין (דף י"ג) וז"ל בדבר שבממון דניתן למחילה הוי תנאו קיים אבל עונה דצערא דגופא הוא לא ניתן למחילה. וכ"כ בפרק הזהב (דף נ"א) ובס"פ השוכר את הפועלים וכ"כ רשב"ם בפרק יש נוחלין (דף קנ"ו) וכ"ה דעת התוספות בפרק אע"פ (דף נ"ו) ד"ה ושמעינן שכתבו בסוף דבריהם כי היכי דקתני עונה אע"ג דמודה בה ר' יהודה. וכן הוא דעת רבינו ז"ל הכא בפירקין ולקמן פרק י"ב מהלכות אלו דין ז' וכ"פ הטור סימן ל"ח ס"ו ובסימן ס"ט ס"ה וכ"כ הר"ן בפרק האומר דף תרמ"ז וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל נכ"ד ח"ד יע"ש:
אך בירושלמי ס"פ הפועלים אמרינן תני כל המתנה על מ"ש בתורה תנאי ממון תנאו קיים תנאי שאינו של ממון תנאו בטל כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם ה"ז מקודשת ותנאו בטל ע"כ. הרי דס"ל דגם תנאי דעונה חשיב תנאי של ממון. ולפי זה ר' יהודה חולק עם ר"מ בכל החלוקות ומה שהאריך ר' יהודה בדבריו ואמר בדבר שבממון תנאו קיים הוא ללמדנו שאם היה תנאי של איסור כגון ע"מ שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם דתנאו בטל וכבר הביא המרדכי בדברי הירושלמי הללו בפרק השוכר את הפועלים וכתב ודלא כפירש"י. וראיתי למהריק"ו שרש י' שכתב דר"ת ס"ל דגם עונה ניתן למחילה וסבר דפליג ר' יהודה אף בעונה ע"כ. ואין ספק דחיליה דר"ת הוא מהירושלמי שכתבנו. הן אמת שכעת לא ראיתי לרבותינו בעלי התוספות שהביאו סברת ר"ת הלזו ואדרבה כתבנו דמדברי התוספות בפרק אע"פ מוכח דס"ל כסברת רש"י. והריטב"א בחידושיו לקידושין בפ"ק (דף י"ט) הביא דברי רש"י ז"ל וכתב אבל בירושלמי אמרו דעונה נמי דבר של ממון הוא שהנאתה היא ויכולה למוחלו ע"כ. ובחידושיו לכתובות פרק אע"פ כתב וז"ל פירש"י דבר של ממון כגון שאר וכסות וכן פירש הרמב"ם דעונה לאו דבר שבממון הוא ואינו נכון דהנאת הגוף כממון חשיב לענין זה ועוד דבירושלמי אמרו על זה ועונה לאו דבר של ממון הוא הי ניהו דבר שאינו של ממון שלא תצטרך גט שלא תהא זקוקה ליבם ע"כ. והא דהאריך רבי יהודה בלישניה בדבר של ממון תנאו קיים היינו משום דבעי לאשמועינן דמודה הוא בדבר של איסור דתנאו בטל עכ"ל:
ודע דבעיקר דברי רש"י הללו שכתב דבעונה מודה ר' יהודה דתנאו בטל משום דהוי צערא דגופא ולא ניתן למחילה אני תמיה מההיא דאמרינן בסוף פרק החובל הכני פצעני ע"מ לפטור פטור משום דעל צערו מוחל אדם ודוקא בראשי איברים אית ליה לרבא דאין אדם מוחל ורב ששת ור' אושעיא אית להו התם דאפילו על ראשי איברים מוחל אלא דמשום פגם משפחה נגעו בה וחייבוהו ור' יוחנן נמי הכי ס"ל דאדם מוחל אפילו על ראשי איברים וכמו שפירש רש"י שם. הרי דלכ"ע מהני מחילה אף בראשי איברים וכ"ש בצערא דגופא. וגבי עונה גופא אמרינן בפרק אע"פ (דף ס"א) ברשות כמה ומתמה תלמודא כמה דבעי וכ"כ רבינו בפרק ט"ו מהלכות אלו וז"ל האשה שהרשית את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה ה"ז מותר ע"כ. וכן הביא דבריו לפסק הלכה הטור סימן ע"ו ס"ד. ואם כן כפי מה שכתבנו אמאי לא מהני תנאה בעונה הרי ניתן למחילה:
וראיתי למהר"ר בצלאל בחידושיו בפרק אע"פ שכתב בשם רש"י במהדורא קמא וז"ל ודבר של ממון שאר וכסות תנאו קיים דממון עשוי לימחל אבל צער הגוף כגון עונה לא מחלה ליה ותנאו בטל ע"כ. ולפי זה אפשר לומר דלעולם אם מחלה בפירוש העונה דמחילתה מחילה. אך מסתמא צערא דגופא אינו עשוי לימחל. והנה הדבר ידוע דטעמא דר"י דאית ליה דבדבר שבממון תנאו קיים הוא משום דס"ל דהאומר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הכוונה היא שתמחלי השאר וכסות שיש ליך עלי וכמו שהאריך בזה הרשב"א בחידושיו הביא דבריו מהר"ר בצלאל וכמו שנאריך בזה לקמן וא"כ גבי ממון דעשוי לימחל אמרינן דפירוש דבריו שאמר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות כוונתו היא שתמחול לו ממון השאר והכסות. אבל עונה שהוא צער הגוף שאינו עשוי לימחל אנו אומרים שכוונתו היא ע"מ שאין לי עליך דין עונה דהא לא מהני דע"כ הכתוב רמיא עליה דין עונה. וגבי שאר וכסות נמי אם אמר שאין לי עליך דין שאר וכסות לא מהני משום דהוי מתנה על מ"ש בתורה וכמ"ש הראשונים ז"ל. (* א"ה כ"כ התוס' בפרק אע"פ (דף נ"ו) ותמהני על הב"ש שכתבו בשם הח"מ כמ"ש סימן ל"ח ס"ק י'. ולענין שמיטה נתבאר בח"מ סימן ס"ז דיש חילוק בין אומר ע"מ שלא תשמיט שביעית לאומר ע"מ שלא תשמיטני אתה דקאי אגברא כמ"ש הרא"ש. ולכאורה קשה דא"כ הכא דקאמר ע"מ שאין ליך עלי אמאי תנאו בטל כיון דקאי אאשה דהא לא קאמר ע"מ שאיני חייב בשאר כסות ועונה עיין בתוס' שם). והחולקים על רש"י וס"ל דר"י אף בעונה פליג ס"ל דכיון דהנאת הגוף הוא חשיב כממון ועשוי לימחל והאומר ע"מ שאין ליך עלי עונה כוונתו היא ע"מ שתמחלי לי הנאת עונה. ולפי זה אף לרש"י אם אמר בפירוש ע"מ שתמחלי לי הנאת עונה תנאו קיים וזה דוחק שלא נזכר דין זה:
עוד נ"ל דאף שכתבנו דהאשה יכולה להרשות לבעלה שימנע עונתה לא מדין מחילה נגעו בה אלא שכל זמן שהיא אינה תובעת מותר לו לימנע מעונתה מאחר שנתנה לו רשות אבל אם חזרה ותבעה פשיטא דמחוייב בעונתה. וכן בכל הניזקין שכתבנו דניתנו למחילה לאו למימרא דאם חזר בו המוחל ואמר שלא יזיקנו דלא מהני חזרתו דהא ודאי ליתא דלא מהני מחילתו אלא שאם הזיקו קודם חזרתו דפטור כיון דעל פיו הזיקו ואמר לו ע"מ לפטור וכ"כ מהרימ"ט בח"מ סימן קי"ו וז"ל דכי אמר זרוק לי חובי והפטר כל שעדיין לא זרקו יכול לחזור ולומר אי אפשי שתזרקנו וכן בשואל אף ע"פ שאמר לו שלח והפטר יכול לומר אי אפשי וכן באומר קרע ע"מ לפטור יכול לומר אי אפשי שתקרענו ע"כ. אבל גבי שאר וכסות פשיטא שאם מחלה לבעלה שעבוד השאר והכסות דשוב אינה יכולה לחזור בה ומחילתה מחילה הרי זה דומה למי שנתחייב לחבירו לזונו וחזר ומחל לו אותו השעבוד דמחילתו מחילה ופקע מהמתחייב אותו השעבוד:
ואל תשיבני מההיא שנחלקו הראשונים ז"ל באומרת איני נזונית ואיני עושה דאיכא מ"ד שיכולה לחזור בה כל זמן שתרצה וכמו שהביא מחלוקת זה מרן בטאה"ע ס"ס פ' יע"ש. דהתם לאו מדין מחילה נגעו בה אלא מדין האומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו וכדאיתא בר"פ הכותב. ובזה הוא דאיכא מ"ד דיכולה לחזור ולומר אפשי ואפשי בתקנת חכמים. אבל במוחלת שעבוד השאר והכסות פשיטא שאינה יכולה לחזור בה ומחילתה מחילה. ולפי זה ס"ל לרבי יהודה דבשאר וכסות תנאו קיים דמחילתה מחילה אבל בעונה דאין מחילתה מחילה תנאו בטל לפי שאף שתמחול לו לא מהני. והחולקים על רש"י וס"ל דר"י פליג אף בעונה אפשר דס"ל דכיון דעונה היא הנאתה מחילתה מחילה והמוחלת לבעלה הנאת עונה מחילתה מחילה ושוב אינה יכולה לחזור בה וכבר פקע מיניה שעבוד עונה:
ודע דמה שהקשינו בתחלת דברינו לרש"י שכתב דעונה לא ניתן למחילה מההיא דפרק אע"פ ראיתי למהרימ"ט בחידושיו פ"ק דקידושין עלה דהך פלוגתא דר"מ ור"י שהקשה אותה ותירץ ככל אשר כתבנו. גם ראיתי להל"מ ר"פ ט"ו מהלכות אלו שנתעורר בזה. ובתחילה רצה לחלק ולומר דשאני ההיא דע"מ דאמרינן ודאי היא לא מחלה צערא דגופא אלא מפני שרוצה להתקדש לו משום טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ולא הוי מחילה גמורה אבל בממון אמרינן מחלה אבל אחר הנישואין כיון שהרשתה את בעלה הא מחלה בלב שלם. ולא נתקררה דעת הרב בתירוץ זה וכתב א"נ דהכא נמי אינה מחילה אלא שכל זמן שהיא אינה תובעת ונותנת לו רשות מותר לו לימנע אבל בידה לתבוע כל זמן שתרצה ע"כ. והן הן הדברים שכתבנו ותלי"ת שכוונתי לדעת גדולים ועיין במ"ש הרב לחם משנה בס"פ י"ב מהלכות אלו:
זאת תורת העולה דלדעת רש"י והתוס' ורבינו והר"ן והטור ורבינו ירוחם אין תנאי מועיל בעונה אך ר"ת והמרדכי והריטב"א ס"ל דתנאי מועיל בעונה דומיא דשאר וכסות וחילייהו מהירושלמי וכמו שכתבנו לעיל. אך קשיא לי דבירושלמי פ"ק דקידושין אמרינן לאמה מלמד שהוא מוכרה לו ומתנה עמו ע"מ שלא יהיו עליה ייעודין דברי ר"מ וחכ"א לא עשה כלום שהתנה על מ"ש בתורה וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ולית ליה לר"מ כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל אית ליה תניי אפשר לו לקיימו בסופו וזה אפשר לו לקיימו בסופו ולית להו לרבנן תניי אפשר לו לקיימו בסופו אית לון תניי ממון וזה תנאי גוף הוא והא תני נושא אדם אשה ומתנה עמה ע"מ שלא יהא לה עליו שאר כסות ועונה ניחא שאר כסות ועונה לאו תנאי גוף הוא א"ר חייא בר אדא תפתר בקטנה ע"כ:
כתב מהר"א ששון ז"ל בתשובה סימן ס"ד דבתנאי לא אמרינן מיגו דחייל אהא חייל נמי אהא ויש כדמות ראיה לזה מהא דאמרינן האומר לאשה וכו' ואם איתא דדמיא לשבועה דחיילא בכולל א"כ גם בתנאי נאמר כן דמיגו דחייל על שאר וכסות חייל נמי על העונה ע"כ. ול"נ דאין מכאן הכרח דשאני הכא שהזכיר האיסור בפירוש ומפני זה לא אמרינן מיגו וכמ"ש התוספות שבועות (דף כ"ד) וקשיא לריצב"א דתניא בירושלמי וכו' ותירץ דבהא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבלה ונשבע עליה לאוכלה. ע"כ משמע מדבריהם דלא אמרינן מיגו דחייל אהיתר חייל נמי אאיסור אלא דוקא בסתם אבל במפרש האיסור לא. וא"כ היכא דקאמר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שהזכיר האיסור בפירוש לא אמרינן מגו דחייל אשאר וכסות חייל נמי אעונה והרא"ש ס"ל כהאי סברא דריצב"א וכמו שהכריח מהרא"ש סימן קצ"ז יע"ש:

יד[עריכה]

יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו כו'. עיין מ"ש ה"ה ז"ל. ודע דלמ"ד דאף בגיטין וקידושין בעינן משפטי התנאים דבר תורה אם לא נעשו משפטי התנאים אף אם לא נתקיים התנאי היא מגורשת גמורה ונשאת לכתחילה בגט זה. כללו של דבר הרי היא כאילו גרשה בלתי תנאי. ולמ"ד דמן הדין לא בעינן משפטי התנאים משום דלא קי"ל כר"מ ובממונות פשיטא דאין הפרש בין כפל התנאי ללא כפל אלא לעולם אם לא נתקיים התנאי לא נתקיים המכר או המתנה אך בגיטין וקידושין בעינן תנאי כפול משום חומרא דאשת איש. ולפי סברא זו אם לא כפל התנאי ולא נתקיים התנאי פשיטא שאינה יכולה להנשא בגט זה שהרי דבר תורה לא בעינן תנאי כפול וא"כ כל שלא נתקיים התנאי נתבטל הגט ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משני מדבריהם דמשום חומרא הוא דבעינן תנאי כפול וא"כ כל שלא כפל אף שלא נתקיים התנאי הויא מגורשת. ודע דכל שנשאת בגט זה שלא כפל התנאי ולא נתקיים התנאי הולד ממזר מן התורה שהרי דבר תורה לא בעינן תנאי כפול וא"כ כל שלא נתקיים התנאי הויא אשת איש גמורה. אך אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דכתבנו דצריכה גט משני מדבריהם אם חזר הראשון וגירשה בגט כשר או שמת הראשון ועמדה ונשאת לאחר קודם שיגרשנה השני נראה דהולד ממזר מדרבנן ואם מת הראשון כפי סברא זו חולצת ולא מתייבמת והטעם דאינה מתייבמת הוא מדרבנן דדילמא בעינן תנאי כפול וא"כ אף שלא נתקיים התנאי הויא מגורשת ונמצא פוגע בגרושת אחיו ואם עבר ויבמה אין הולד ממזר מן התורה כי אם מדרבנן משום דדבר תורה לא בעינן משפטי התנאים וא"כ כל שלא נתקיים התנאי נתבטל הגט למפרע מכל וכל ומאי דבעיא חליצה הוא דבר תורה שהרי מן התורה היא זקוקה ליבם מאחר שלא נתקיים התנאי. ולפי הסברא הראשונה שכתבנו דדבר תורה בעינן משפטי התנאים בגט אם לא כפל התנאי ולא נתקיים הגט ומת זה המגרש אינה זקוקה כלל ליבם. ואם עבר ויבמה פשיטא שהולד ממזר גמור מן התורה וכל זה פשוט:

טו[עריכה]

המקדש על תנאי וכו'. כתב מהר"י באסאן בתשובה כ"י דמי שקידש אשה על תנאי אין עליו חיוב לקיים תנאו ואפילו תתעגן כל ימיה הרי זה כאילו פי' בשעת הקידושין שהיא תמתין ותתעגן עד אשר נראה אם יתקיים התנאי ואדעתא דהכי נתקדשה. והביא ראיה לזה ממ"ש הריטב"א בפרק האומר אההיא דאמרינן רב הונא אמר והוא יתן כל היכא דבעי שאין כופין לקיים התנאי כדי שיתקיים המעשה: (* א"ה עיין בדברי הרא"ש פרק מצות חליצה שכתב כדברי הריטב"א והביא ראיה לדבר וכדבריו כתב הרשב"א בחידושיו ליבמות שם. ועיין בירושלמי שהביא הר"ן פרק האומר (דף תרמ"ח) ואחר כך נסתפק הרב ז"ל דיש לבעל דין לחלוק ולומר דאין כופין לקיים התנאי כדי שיתקיים המעשה אבל כופין שיקיים התנאי ויכנוס או יגרשנה על דרך או כנוס או פטור ודכותה במתנה יאמר לו או קיים תנאך או החזר לי מתנתי. ואח"כ דחה סברא זו וכתב דכשם שאין כופין אותו לקיים התנאי כדי שיתקיים המעשה כך אין כופין אותו לומר לו או כנוס או פטור עכ"ד. ואני תמיה עליו שהרי כתב הריטב"א בפ"ק דקידושין אההיא דאר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה ושלא יעגן אותה ואמרינן ליה או כנוס או פטור ע"כ: וכן הדין בגיטין ובממונות כו' (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר פי"א מהלכות מכירה דין ג'):

יז[עריכה]

כל האומר מעכשיו כו'. (א"ה עיין מ"ש בזה הרב המחבר לעיל בפרקין הלכה ב' ד"ה ואם חסר התנאי יע"ש):

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף