משך חכמה/שמות/כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משך חכמה TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כא


פרשת משפטים


בעריכה

שש שנים יעבוד לרבות הבן כו' ועבדך ולא ליורש נראה למאן דאמר כר"ז בן הקצב דבן ובת בנכסי אם שוין לנחלה, אם כן באשה שקנתה עבד עברי ומתה דלגבה הבן והבת שוין ולא נקרא הבן רק יורש ואין עבד עברי עובד אותו ואולי על אשה שקנתה עבד עברי תנא בירושלמי בקדושין שם העבד עברי והאמה אינם עובדים לא הבן ולא הבת יעוי"ש ודו"ק. וגם בשדה אחוזה נראה דמוקמה בת לאמה בשדה אחוזה לר"ז בן הקצב יעוי' ערוכין כ"ה בע"ב ודו"ק היטב.

דעריכה

אם אדוניו יתן לו אשה, הענין כי בנשואי אשה יש שני דברים, האחד שאם אינו נושא ממעט הדמות, ר"ל שאינו מקיים פו"ר שזהו השלמת הבריאה ותקונה, והשני ששרוי בחטא, וכאן ע"י שפחה אינו מקיים פו"ר שולדה כמותה רק ששרוי בלא חטא, וזהו אם אדוניו יתן לו אשה, היינו אשה כזו אשר התועלת אינו רק לו ולא להשלמת הבריאה.

ובמכילתא, אם אדוניו יתן לו אשה, ר' עקיבא אומר אם אדוניו יתן לו, המיוחדת לו שלא תהא כשפחה הפקר. פירוש דר' ישמעאל לא מצי לדרוש כן, דלדידיה אמר פ"ב דכריתות ששפחה חרופה היא שפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי וחייב עליה אשם ומלקות, א"כ כ"ש דאינו מוסר שפחה לשני עבדים, ורק רע"ק לטעמיה דמוקי קרא דשפחה חרופה בחציה שפחה וחציה בת חורין יעו"ש, ור' ישמעאל מוקים לו למוסרה בעל כרחו ולמעוטי מוכר עצמו יעו"ש בקדושין בסוגיא דעבד עברי ודו"ק.

האשה וילדיה תהי' לאדוניה הי' לו לאמר יהיו ואולם מלמדנו כח האדון אשר העבד קנוי אליו אשר אם יש להשפחה ילדים יכול האדון לכפותה לינק את ולדות אחרים ולא תנוק את ילדיה ולכן אמר תהי' שאם האדון רוצה אין ילדיה אצלה ודו"ק.

והוא יצא בגפו. מכילתא, ד"א למה נאמר לפי שהוא אומר שש שנים יעבוד, אין לי אלא כו' נרצע [שאינו יוצא בשש] מנין ת"ל והוא יצא בגפו להביא את הנרצע, ר' יצחק אמר א"צ ומה העובד שש שמיעט הכתוב יציאתו ה"ה נוהג בו מנהג האמור בפרשה, נרצע שריבה הכתוב יציאתו אינו דין שינהוג בו מנהג האמור בפרשה. לכאורה יש פירכא מה לנרצע שאינו עובד הבן לפיכך לא ינהוג בו מנהג האמור בפרשה. וצ"ל שלענין מה שאינו עובד הבן, לא מטעם קולא הוא דאקיל רחמנא גביה. רק משום דאמר אהבתי את אדוני וכתיב כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך, והבן, על עבדותו לא נתרצה שמי יודע האם טוב לו עמו ואם יאהוב אותו, לכן אינו עובד הבן וז"ב. אולם למאן דיליף מן אם בגפו יבוא בראשי אברים נכנס בראשי איברים יצא, שאינו יוצא ע"י הכאת ראשי איברים כעבד כנעני, סד"א דנרצע שלא רצה לעבוד רק משום כי טוב לו עמך, יצא בראשי איברים אם הכהו רבו מכה אכזרי כזאת ולא גרע מעבד כנעני, קמ"ל שאינו יוצא בראשי אברים. אולם נראה דת"ק סבר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ופירשו רבים מהקדמונים שמותר בשפחה רק בעל כרחו אינו מוסר לו וסד"א דנרצע הוי כמוכר עצמו שכבר יצא ממכירת ב"ד בהגיע שש, רק מה שלא רצה לצאת סד"א דהוי ע"ז כמוכר עצמו ואין מוסר לו בעל כרחו, או אף זה סד"א דאם מתה שפחתו שיעדו לו בטרם הגיע שש תו אסור בשפחה אחרת כדין מוכר עצמו קמ"ל ודו"ק.

ועריכה

ועבדו לעולם. יש לעיין בעבד עברי שנמכר בזמן שהיובל נוהג, ובתוך שש בטלו היובלות כמו בשעה שהגלה עשרת השבטים שלא היו כל יושביה עליה כיון שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שיובל נוהג, מי פקע עבדותו או דלמא נשאר עבד כמו שדה אחוזה וא"כ הרי הנרצע שאינו יוצא בגרעון כסף ויוצא רק ביובל אם היה יובל הוי אפקעתא דרחמנא ואם לא היה יובל, שנבטל היובל נשאר עבד לעולם כל חיי האדון ומדוייק הכתוב ועבדו לעולם לפי פשוטו שהוא עובד אותו לעולם רק אם יהיה יובל מפקיע, והבן. ועיין תוספות ערכין דף ל"ג ד"ה אלא, וברמב"ן גיטין גבי פרוזבול יעוי"ש ודו"ק.

טעריכה

כמשפט הבנות יעשה לה, לשיטת הסוברים דכתובה דבר תורה יתכן הפירוש דיכתוב לה כתובה ודו"ק ונכלל זה בדברי רמב"ן יעו"ש.

יעריכה

ועונתה מלשון עונה שזה מענה על שאלת הטבע.

יאעריכה

אם שלש אלה לא יעשה לה וכו'. לפי הדין יכול להתקיים פשט הכתוב כפי מה שפירשו רבים בראב"ע דקאי על שארה כסותה ועונתה והכוונה דאשמע לן קרא מאי דאשמע מתניתא בפ"ק דקדושין ואם יעדה כו' מה"ד לא ליבשיל הלכתא מנה קמ"ל, והלכה כרבא דנושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דמצי קאי בסיפוקייהו, לכן קמ"ל דאם יעדה וישא אחרת ולא מצי יהיב לה מזונה וכסותה כופין אותו להוציאה חנם רק בגט ככל אשה ומכש"כ היכי דמורד משלשה אלה כופין אותו להוציאה בגט, ולר' אמי א"ש טפי, דסבר דבכל אשה אם נושא עליה כופין אותו להוציאה, חדשה כאן התורה דמצי לישא אחרת עליה שלא מדעתה, כיון שאביו יעדה לו, ובפרט למ"ד בירושלמי דמיעדה לבנו קטן ושלא מדעת שלמה נתקדשה לו לכן מצי לישא אחרת עליה ולכו"ע כיון שנתיעדה לו בעל כרחה מצי לישא אשה דמדעתה כורתת לו ברית, וזה ישר, ומזה מקור מרווח לכל מה שחייבוהו חכמים וכופין אותו להוציא ודו"ק.

ובמכילתא, אבא חנן משום ר"א אומר ויצאה חנם בבגר אין כסף בסימנים, מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף. הנה עיקר הגירסא כהגהת הגר"א שמחק בבגר, וצ"ל ויצאה חנם אין כסף בסימנים מגיד שיוצאה בגרעון כסף, ולכן לא כתב ויצאה לחפשי דנערה חוזרת לרשות אביה ואינה חפשית ונקיט סימנים היינו כולל הנערות והבגרות, ואי משום דמייתרי קראי, זה אינו דקרא אתי להשמיענו דיוצאה בגרעון כסף דהיינו דדייקינין שיש מקום שיוצאה בלא כסף ולא חנם והיינו שר' אליעזר סבר כבית שמאי דשמותי הוא, דהאשה מתקדשת בדינר וסתם כסף האמור בתורה כסף צורי והיינו דינר, מטבע הפחותה בצורי כדפירשו בתוס' בדף י"א, וזה שאמר שבסימנים יוצאת בחנם בלא כסף, הא יש מקום שיוצאת בלא כסף ולא חנם והיינו כשמגרעת בפדיונה והיא נמכרה עבור כסף וזהו עבור דינר, ולכן בסימנים לא מהדרינין הכסף שנתן להאב, אבל בל"ז יש מקום שלא מהדרינין הכסף שנתן לאביה וחנם אינה יוצאה והיינו שאין כסף דינר, אבל חנם לא כשמגרעת, ועיין דברי ר"ל שם, דמכירה שלה בעי כסף היינו דינר לבית שמאי, ולזה אמר קרא ויצא חנם אין כסף למידק דיש מקום שאין כסף ולא חנם, והיינו שמכרה בדינר והוא מגרע אין כאן דינר שזה כסף צורי, וחנם ג"כ לא הוי. וזה עומק הפשט למתבונן. ור' אליעזר לא מצי לפרש טעמייהו דב"ש כדריש לקיש דכתיב והפדה מלמד שיוצאת בגרעון כסף, וכמו היכי דלא מצי לייעד לא מצי האב לזבנה, כן היכי דלא מצי לגרע, דהא ר' אליעזר מפרש דמוכר אדם את בתו לקרובים כמפורש בדף י"ט ע"ב. והמכילתא דרשה והפדה היינו לשפודה אב או למצות פדיה יעו"ש ודלא כר"ל על גרעון ודו"ק.

יגעריכה

ושמתי לך מקום. ואיזה מקום קולטו זה מחנה לויה. רש"י. בפרק פרת חטאת (זבחים דף קי"ו) אמרינין ובשילה לא היו אלא שני מחנות בלבד יעו"ש דמסיק לקליטה. נראה קצת טעם דאבדה בשילה מחנה לויה חשיבותה משום דכתיב בשופטים וישימו להם פסל מיכה כו' כל ימי היות בית האלקים בשילה, ושם במיכה כתיב ויאמר מיכה עתה ידעתי כי יטיב ד' לי כי היה לי הלוי לכהן הרי דהמכשול היה דהואיל והיה לוי ממשרתי בהמ"ק לכן בטלה אז קדושת מחנה לויה ונתחללה כבודה ומעלתה ג"כ ולכן לא היתה קולטת לרוצח וטעם זה מושכל וכמו שאמרו בלגה חלונה סתומה סוף סוכה יעו"ש.

ידעריכה

וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, לא מוזר לומר דכוונת המקרא למה שנהוג אצל העמים וכתוב בתורה פן יהרגוני אנשי המקום בפרעה ואבימלך, ולשון ערמה מצאנו אצל נחש והוא נתן עיניו בחוה כדברי הגמרא בפ"ק דסוטה, הוא אמר אהרוג אדם ואשא את חוה, וזה שאמר, כי יזיד איש על רעהו ויחמוד אשת רעו ויהרגו כדי לישא אותה לכן אמר מעם מזבחי תקחנו למות, כי זה יתכן להיות בכהנים יותר משום שגרושה אסורה עליהם ולכך אין להם לפעמים עצה אחרת ומוכרחים רק להמית בעליהם. והכהנים, הנשים צריכות להם לעסקי קרבנות זבה ויולדת, לכן אמר מעם מזבחי.

ולפ"ז יתכן מה דדריש בפרק בן סו"מ איש מזיד ומזריע יצא קטן שאינו מזיד ומזריע. פירוש שאינו מוליד מלשון ויזד יעקב נזיד דלפ"ז א"ש, שאצל הקטן לא נגמרו כלי ההולדה ואינו מתאוה ולא מצוי אצלו אופני רציחה כאלה. וכן קטן אינו מצוי אצל המזבח שאינו עובד ועבודתו פסולה כמבואר פ"ק דחולין דף כ"ד ע"ב ודו"ק.

ובמכילתא, וכי יזיד איש להוציא הקטן, דמואיש כי יכה כל נפש אדם, הוינא ממעט קטן שהרגו קטן דכתיב כל נפש אפילו קטן, ולכך כתיב מכה איש שהמוכה גדול חייב אף קטן קמ"ל דאף אם הרג לגדול ג"כ פטור ודו"ק. ומה שצריך להוציא קטן משום דבני נח הוזהרו על הרציחה יעוין או"ש הלכות איסו"ב.

שם במכילתא רעהו להוציא אחרים, איסי בן עקביא אומר קדם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים [פירוש דישראל שהרג עו"ג אז חייב מיתה] לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו, פירוש, דבאמת גם כעת אנו מוזהרין על רציחת אחרים ומה שפטור ישראל שהרג עו"ג (בימים הקדמונים) הוא משום שהוחמרו, פירוש שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם ולכך אינו נהרג עבור עו"ג, לכן הקלו, העו"ג שישראל ההורגן פטור, ולכן אמר באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים ומהאי טעמא נראה דאדם המזיק לעו"ג חייב לשלם אע"ג דאם הורגו אינו נהרג, ולא שייך בזה ולא יהא ממונו חמור מגופו, דטעמא דפטור בהורגו משום שקשה בעיני השם להרוג ישראל ויקר המותה לחסידיו, משא"כ ממונו ודו"ק.

ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עון דחילול השם ית' וכמו שהפליגו בירושלמי אלו מציאות ניחא ליה לשמוע בריך אולודדין דיהודאי מן כל. אגר עלמא כ"ש ברציחת גופו החלול השם ובזה אמרו אך יוהכ"פ ותשובה ויסורים כו' רק מיתה ממרקת כו' אם יכופר לכם העון עד תמותון נמצא דיש עונש מיתה על חילול השם ואיך יכופר לו ע"י מיתה חטא הרציחה ועל כרחין דינו מסור לשמים ודו"ק.

טועריכה

ומכה אביו ואמו כו'. מכילתא, אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו כו', ר' יצחק אמר וכי לא באת אמו אלא להחמיר עליו או להקל עליו לא מפני שהוחמר בו הוקל בו ת"ל ומכה אביו ואמו. יתכן פירושו עפ"י שני הקדמות דהחובל בחבירו פחות מפרוטה לוקה, ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, נמצאת את אומר שהחובל בחבירו פחות מפרוטה לוקה מקרא דלא יוסיף כו' ואם הכה את אביו הלא לא ניתן למלקות משום דמצי לבוא לידי מיתה, אם יכה עוד את אמו אחר כך כדאמר פרק מרובה (בבא קמא דף ע"ד) למ"ד הכחשה תחילת הזמה אין לוקין על הכחשה משום דמצי לבוא למיתה אם יוזמו אח"כ, ועיין סנהדרין פ"ו בסוגיא דעדי גניבה בנפש שהוזמו ובבעל המאור ומלחמות שם, לזה אמר דעל כרחין אביו או אמו, דאם תאמר אביו ואמו שניהם, הלא נמצא חומרו מביאו לידי קולא שאם יכה אביו לחודיה יפטור מכלום אף ממלקות, ובחובל בחבירו לוקה. ונכון.

טזעריכה

וגונב איש ומכרו כו', המוכרו לקרובים פטור וכמו שאמרו עד שיוציאנו מרשות אחיו, שזה גניבה אצל נפש שמרחיקו ממשפחתו ומוכרו, ולזה אמר קרא שאף אם הוא פחות ונבזה רחוק מכל הרגש אחוה וחיי משפחה עד כי הוא ממר ליולדתו ומכה את אביו גם אותו אם ימכור איש מות יומת, ולכן הפסיקה תורה בין מכה למקלל, וזה כי התורה הרחיקה הקנין עבדות לגמרי מהחברה האנושית ודו"ק.

יטעריכה

ונקה המכה, מכילתא, שומע אני מן השבת ומן הרפוי. פירוש דסד"א דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל וא"כ מלקי לקי משום לאו דחובל בחבירו, ממונא לא משלם ופטור משבת ורפוי, משום דאין אדם לוקה ומשלם, ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא, חוץ ממה שנותנין לו דמי איבריו ונותנין לו דמי שבתו ורפויו, פירוש עפ"י מש"כ הגהות אשר"י סוף פ"ב דב"ק דד' דברים אינו חייב באתרו ביה, לכן קאמר דמיירי הכא כגון דמשלם נזק, ולכך אפילו התרו בו לדבר חמור, בכ"ז פטור ממלקות משום תשלומי נזק ולכך תו חייב לשלם גם שבת ורפוי ודו"ק. ועיין גמרא כתובות ל"ב ע"ב ובאור שמח סוף הלכות נערה בזה.

כעריכה

וכי יכה וכו' בשבט נקום ינקם. לדברי רמב"ם דדוקא בשבט שדרך להכות בו רב לעבד ואב לבנו יעו"ש, א"ש פשטיה דקרא, דאיפוא שכיח עדים גמורים והתראה ברב שמכה את עבדו, ובלא התראה ועדים גמורים הלא הדין דמכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים כו' וזה נקימה, ואם יום או יומים כו' לא יקם שאין מכניסין אותו לכיפה ג"כ, כן הוא לפי הפשט ודו"ק ואולי רומז על זה לשון לא יקם ודגש הקו"ף משלים הנו"ן, שיותר טפי היה לכתוב לא ינקם, להורות על דין כיפה שהוא מלא קומתו שלא יוכל לישב ולשכב אך לעמוד כמבואר ברמב"ם.

ומת תחת ידו. במכילתא, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת פטור. צ"ע טובא, דא"כ הוי התראת ספק שמא ימכור אותו, ולא שייך כאן סברת תוס' גיטין ל"ג ד"ה ואפקעינהו ושבת דף ד' ע"ש והבן, ואיך משכחת מיתה ונקם ינקם, וגרסת הגר"א מחוורת מאוד, ורמב"ם לא הביאו, ואין זה ענין להך דאמרינין סנהדרין ע"ב אשתני דינא אשתני קטלא, דהכא אין השנוי ברוצח רק בנרצח ופשוט, אמנם ראה בתוספתא דב"ק הגירסא כמו שהוא לפנינו עיי"ש ודו"ק.

כאעריכה

אך אם יום או יומים יעמוד כו'. עיין רמב"ן. ואולי הדין שב"ד אומדין אותו אם ראוי לחיות מהכאה זאת מעת לעת פוטרין אותו ולא ינקם אף אם ימות אח"כ, שכבר יצא מב"ד זכאי וכמו באמדוהו לחיים בבן חורין ולפ"ז א"ש הלשון יעמוד ולא כתיב אם יום עמד ולא כתיב יחיה רק שהב"ד אמדוהו להתקיים יום או יומים ופשוט.

כחעריכה

וכי יגח שור את איש כו'. הנה בכל הפרשה כתוב איש, וקאי בעל או בעליו על הקודם, אבל כאן לא כתיב רק כי יגח שור לבדו ולא כתיב שור איש, הוא מפני ששנו חכמים במשנתינו, דשור ההפקר ושל הקדש שנגח ג"כ חייב סקילה ויהיה שור בלא בעלים ג"כ חייב סקילה. וכי כתוב אחר זה ובעל השור נקי, על כרחין על הבעל שזכה בשור אחר הנגיחה, וזה כהך תנא דאמר יצא פלוני נקי מנכסיו ואשמועינן דהשור נאסר בהנאה אף עורו. וזה פשוטו של הפסוק. ובזה השבתי לשואלי אימור לא אסר התורה הנאת העור רק לבעל השור לא לאחרינא [אע"ג דבאיסורי הנאה דבר תורה לא שמענו לחלק בין זה לאחר]. אבל לפ"ז דקרא לא מזכיר בעלים בנגיחה רק שהיה שור של הפקר ועל בעלים של שור, הוא שזכה בהשור אחרי הנגיחה ג"כ נאסר בהנאת עורו ותו ליכא לחלק בין הבעל לאחרינא דאיהו לא פשע מידי, ודו"ק.

מכילתא, פ' יו"ד. רשב"י אומר למה נאמר כו' ומה במקום שלא עשה בו קטנים כגדולים כו'. לא אם אמרת להלן שעשה בו שלא מתכוון כמתכוון. פירוש דר"ש לטעמיה בש"ס דף מ"ד ע"ב דנזיקין שלא בכוונה פטור עיי"ש ולכך קאמר הך פירכא, אבל אנן קיי"ל כר' יודא דמחייב אף שלא בכוונה, ולכן פרשן שכן חייב בד' דברים ופשוט מאד.

לבעריכה

והשור יסקל במכילתא, ומנין שאף בהנאה אסורה אמרת קו"ח ומה עגלה ערופה שהיא מכפרת על ש"ד ה"ה אסורה בהנאה, שור הנסקל ששופך דמים וכו'. הך מכילתא סתימתאה ר' ישמעאל כמוש"כ רמב"ם בהקדמתו, ורי"ש לטעמיה דסובר עגלה ערופה מתסר מחיים משעת ירידתה לנחל איתן וכמפורש בקדושין נ"ז ע"א ובכריתות כ"ה עיי"ש היטב, ולכך שפיר יליף דמתסר משנגמר דינו בהנאה, לא כן בגמרא דילן צריך קרא דמיתסר מחיים, והא דפריך דלמא אתי קרא לאה"נ לאחר סקילה היינו למלקות, דמעגלה ערופה לית בהו מלקות והא דיליף ר' לאסור עג"ע קו"ח משוה"נ היינו מחיים דע"ז ליכא קרא ודו"ק.

שם במכילתא, ר' יהודה אומר נקי מיד"ש שהיה בדין כו' ת"ל ובעל השור נקי ביד"ש, הרי דסד"א דמועד יש לו כפרה בדמים, ותם אין לו כפרה, דר"י לטעמיה דסבר דמצינו תם חמור ממועד שבתם בעי שמירה מעולה ודו"ק.

והשור יסקל. במכילתא עורו מנין היה רי"ש אומר קו"ח, ומה חטאת שבשרה מותר בשחיטה, עורה אסור, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו א"ד כו'. הנה מכאן מוכח דלא כשיטת ר"ת בכ"מ (ובסנהדרין באורך) דמחיים אינו אסור בהנאה, דא"כ מה דמיון להדדי, התם מתסרי מחיים ומאן שרי להעור, אבל הכא מחיים לא מתסר כלל ומאן אסר להעור ודו"ק. ובחידושי לב"ק הארכתי בזה ודו"ק.

לגעריכה

וכי יפתח איש בור כו' והמת יהיה לו. הזרות מבואר דלא כתוב קודם ומת רק ונפל שמה שור או חמור, ובתר כן כתב והמת יהיה לו כאילו הוי כתוב ומת מקודם. ובוא וראה בכל הפרשה כתוב ומת, ואח"כ מדבר וגם את המת יחצון כו' שהמת הידוע יחצון, אבל כאן לא נזכר קודם מיתה ואחר כן כתיב והמת, כאילו היה מדבר קודם ממת, וזה פלא. ומזה דרשו דיש כאן בור שחייב בנזיקין ולא במיתה, היינו בור ט' טפחים, ודבר זה נמסר לחכמים לדעת מה זה בור לנזיקין לבד ואיזו בור ראוי למיתה וקים להו לרבנן יו"ד עבדי מיתה ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי, דהו"ל למיכתב והנפול יהיה לו, או דה"ל לכתב ומת קודם. וזה עומק הפשט שגילו לן רבותינו, והוא קרוב לפירוש שני ברש"י דף ג' ע"א ד"ה וזה אב לנזיקין ודו"ק. ובשור, כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת אע"ג דכל הדין הוא כן בנזיקין כמו במיתה, כתב ומת משום דפשטיה דקרא דוגם את המת יחצון, הוא כר' יהודא דשבח נבילה למזיק פלגא ושור שוה מאתים שנגחוהו ומת והיא שוה בשעת מיתה מאה זוז והושבחה הנבילה והיא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים זוז, המזיק משלם תשעים, וזה דוקא במיתה הא בנזיקין קיי"ל שאם נגח שור שוה מאתים והושבח על ת' זוז נותן כשעת הנזק ואין למזיק בשבח כלום. ועיין יש"ש וט"ז סימן ת"ג בזה, וא"כ דינא דוגם את המת יחצון הוא דוקא במיתה לא בנזיקין וז"ב ודו"ק.

והא דשור ולא אדם חמור ולא כלים, הוא ענין מושכל, משום דאדם בן דעת לשמור עצמו מבור שיש בו כדי להמית, וכלים איך באים אל התקלה הא סתם כלים דלאו הפקר נינהו בעליהן משמרן, לא כן בעלי חיים דדרכן להלוך ואין בהן דעת לשמור עצמן, ובכ"ז בשור פקח ביום פטור וזה מרומז בגמ' נ"ד ע"ב נפל לתוכו בן דעת פטור כו' מאי בן דעת מין בן דעת פטור, ולזה לא שייך לחלק בין אדם לעבד, דאטו עבד לאו בן דעת הוי ומתורץ קושיית תוספות דף מ"ט ד"ה חמרתא מעברתא דלענין שור שהזיק דפטור עליו האדם מדמי וולדות לא הוי רק קולא דאקיל רחמנא מגזה"כ שפיר מחלקינין בין עבד לאדם. ובאמת מצד הסברא מחוור טפי שיטת ירושלמי דבבור שיש בו עשרה טפחים כדי למות, פטור גם מנזקי אדם וכלים, ובבור ט' חייב, משום כיון דאינו עמוק ובבור כזה אינו נזהר גם בן דעת ולא אושי מילתא ונגאני דארעא מיקרו ולא אסיק אדעתיה לשמור עצמו מהן ובבור עשרה הו"ל למיזהר וקלא א"ל דבור יש במקום פלוני ודו"ק.

ונפל שמה כו'. היה צ"ל ונפל בו, ומורה דאף אם הבור הוא סיבת התקלה חייב וזה אם נפל חוץ לבור והוא כשמואל בדף מ"ב יעו"ש, ופשטות הכתוב מורה לנו, דאם חפר או גילה אחד בור בחצר של חבירו ונפל שמה שור או חמור, משלם הבעל החצר דכיון דידע איבעי לי' למלויי, וזה שאמר כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור פי' ברשות אחר, בעל הבור ישלם דאיהו חייב למלויי הך בור ולכסותו וכן כתבו רבנן בתוספות דף מ"ח ע"א סה"ד אע"ג ובדף כ"ט סה"ד פליגי ודו"ק.

והמת יהיה לו לניזק כו' מגיד ששמין דמי נבילתו ומנכה לו דמי נזקו. מכילתא. הנה תלמודין בדף נ"ב דרש למעט שור פסולי המוקדשין שאין המת שלו, והמכילתא סברא דפודין הקדשים להאכילן לכלבים א"כ המת שלו שראוי לפדותו וכמו שעמדו התוס' על זה שמה [ולא שייך לומר לו ולא לעורו וכמו שראיתי בחת"ס יו"ד שהקשה כן דאטו לא לעורו כתיב כיון דנבילה הואי ואינה ראויה לאכילה ופשוט] ואזלא מכילתין לטעמה דקאמר ר' ישמעאל סתמא דמכילתא לעיל סוף פרשה יו"ד נמצאנו למדים קדשים יש להם פדיון, הרי דפודין קדשים להאכילן לכלבים ודו"ק. והא דצריך לבעלים מטפלים בנבילה עיין בשיטה מקובצת ב"ק דף יו"ד שהקשה דמנלן בבור לבעלים מטפלים בנבילה דמכולהו לא אתי שכן אין תחילת עשייתן לנזק יעו"ש מה שתירץ ודו"ק.

להעריכה

וכי יגוף. מכילתא, בכלל נגיחה נגיפה כו' אבא חנן משום ר"א אומר נגיחה, נגיפה, דחיה, רביצה, בעיטה, נשיכה מנין ת"ל ולא ישמרנו בעליו כו' ומה ת"ל ולא ישמרנו הוסיף לו הכתוב שמירה אחרת ואיזו זו נשיכה. הנה נראה דפליגי, דלת"ק אם הועד לנגיחה הועד לחמישתן ור' אלעזר סבר דמועד לנגיחה אינו מועד לנשיכה, אבל רמב"ם פסק דמועד לדבר אחד אינו מועד לדבר אחר (עיין פ"א ה"ה). ואולי יש לאמר דאם נגח ולמחרתו נגף, ולמחרתו בעט לת"ק הועד לכל, כמו מועד לשור וחמור וגמל דנעשה מועד לכל המינים, ולנשיכה לא הועד לר"א, דכמו שפירשו תוספות הך דמועד לאדם מועד לבהמה כו' לרב פפא עיי"ש. וצ"ע בדברי הרב המגיד ובספרי הקדמונים. ואם כה א"ש דברי ר"א שסובר שלנשיכה צריך ולא ישמרנו, הא מן דברים אחרים אינו מועד לנשיכה, שלנשוך בעלי חיים אין דרכו של שור יותר מכל מילי דנגיחה וכו' ודו"ק.

לועריכה

או נודע כי שור נגח כו'. הנה בשור שהמית איש או אשה כתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו, ונראה דלר' אחא דסבר דדנין מאומד וגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו, וזה דוקא בשור שנגח שור בכה"ג, אבל אם המית איש הרי איתקוש מיתת שור למיתת בעלים כדכתיב וגם בעליו יומת, ובדיני נפשות אין דנין מאומד אף לר' אחא, כמפורש סנהדרין דף ל"ז ע"ב בדיני נפשות הוא דלא אמדינין, הא בדיני ממונות אמדינין עיי"ש ועיין תוספות פרק כיצד הרגל דף כ"ד ע"ב ד"ה במכירין כו' והבן. או דלסברת רשב"א דדוקא גבי דיני נפשות אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, לכן שם גבי נוגח איש כתיב והועד בבעליו וכו', משא"כ בנוגח שור לא בעי שיעידו בפני בע"ד כתיב או נודע כו' ודו"ק.

לזעריכה

כי יגנוב כו' וטבחו או מכרו יעוין רש"י. ובשני הטעמים יתבאר דברי הגמרא בפרק מרובה גנב עגל ונעשה שור, טלה ונעשה איל כו' ותשלומי ד' וה' כעין שגנב כו' א"ל כי השתא, היינו דלא משלם משום שא"ל תורא גנובי ממך, א"ל רחמנא ניצלן מדעתא דילך כו' אדרבא רחמנא ניצלן מדעתא דילך. הפי' דפליגי בהנך תרי טעמי דלטעם דמשום דבטלי' ממלאכה אם כן כי גנב ממנו עגל הלא היה מלאכתו פחות ואח"כ נעשה שור היה לחרישה והי' הבעלים עושה בו מלאכה אם כן מסתברא דחיוב תשלומי ד' וה' באין כבשעת הטביחה ומכירה שאז היה ראוי למלאכה גדולה והי' משתכר בו הרבה והיה לו להתחייב בתשלומין כפי שעת החיוב בעת הטביחה [ועיין רא"ש סי' ב' מה שמחלק בין כפל לד' וה' יעו"ש] אבל לטעם דגדול כבוד הבריות דבעת הגניבה הי' צריך להטעינו על כתפיו הלא אז היה בשעת הגניבה. ורואים אנו השקפת התורה גם בחיוב על הטביחה או המכירה להקל עליו מפני שבעת הגנבה הי' מבזה עצמו עליו ואם כן חזינין כוונת התורה שישלם דמיו כפי מה שהיה בעת הגנבה על אופן זה יתחייב בעת טביחה ארבע וחמש בדמיו כיון דבחילוק בין שור ושה צופי' מבט התורה על מה שהיה בעת הגנבה וזה נכון ודו"ק היטב. והגנב דעל מה שבטל ממלאכה זה הוי שבת דליכא בבהמה מכל מקום הקילה התורה עבור זה בתשלומין ובפרט דהבעלים הי' משתכר וכמו דאמר בערוכין אם הי' אכר נותן לו צמדו ובטלו מאומנתו ודו"ק.

וטבחו או מכרו, במכילתא, הקיש טובח למוכר ומוכר לטובח, מה מכירה חוץ לרשות כו' מה מכירה מותרת באכילה, אף טביחה מותרת באכילה, מה מכירה מותרת בהנאה אף טביחה מותרת בהנאה. ותמוה לכאורה. אמנם מה נעימים הדברים לפמש"כ בשיטת רא"ש בשיטת רי"ץ, דתנא דמשנה דילן מיירי בטובח ע"י אחר ושוחט בשבת פטור משום דאינה ראויה, ואעפ"י כן שוחט טריפה חייב, דהא אינו עומד רק לשחיטה כזו, אך שוחט בשבת הלא היתה עומדת לאכילתו ובשחיטתו אסרה באכילה עיי"ש בחידושי, וזה מכוון המכילתא, מה מכירה מותרת באכילה, שאין לך מכירה שתאסר הבהמה באכילה רק היא כמו שהיתה, ובהנאה אשכחן דאוסר המכירה במוכרה לע"ז, ולא לאכילה ואין המכירה סיבה לאסור אותה באכילה, כן גם הטביחה אינה רק אם איננו סיבה לאסור הבשר באכילה, אבל שוחט בשבת או קדשים בחוץ וכיו"ב, שהשחיטה סיבה לאסור אותה פטור מד' וה', משא"כ שוחט טריפה דאינה עומדת לאכילה בלא"ה ודו"ק, והדר דריש מה מכירה מותרת בהנאה כו', פירוש למעט גונב איסורי הנאה ל"צ קרא, דאף מכפל פטור רק בא למעט, כשנאסר ביד הגנב וטבחו פטור. והא דטבח שור הנסקל חייב עיין בכתובות ל"ב בתוספות שם והבן. ור"י דלא סבר הך דרשא לעיל דף ע"ז, היינו או דפליג ותנא דתוספתא מסייע ליה, או סבר דגבי קדשים לא שייך דכיון דממון הוא אצל בעלים לר"ש ואמאי יהיה פטור אטביחה, וכן בטריפה בשוחט סברא לפטור, דכיון דאינה עומדת לאכילה מי הוא אשר בשגעון ינהג לשחוט דרך שחיטה [ולא לנחור ולעקר] כדי להתחייב, משא"כ במכר הלא עיקרו עומד למכר ולמלאכה, וכיו"ב. ופוק חזי מה דנקטה משנה דילן דף ע' השוחט ונמצא טריפה, דקמ"ל דאף דקודם שחיטה לא היתה טריפה פוטר ר"ש ודו"ק.

אולם בפשוט נראה דצ"ל מה [טביחה] מותרת באכילה, פירש שחיטה ראויה בעינין וטובח טריפה פטור, כן מכירה בעי שיהיה ראוי לאכילה, פרט למוכר טריפה שהוא פטור, ומה מכירה מותרת בהנאה אף טביחה כו' שאם אסור בהנאה אינו נמכר דאינו עליו בעלים כלל, כן בטביחה, היינו אם שחט קדשים תמימים בפנים שהוא פטור וכריש לקיש בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"ו) עיי"ש. ועיין תוספות פרק אלו נערות גבי שור הנסקל אם טבחו.

והנה רישא דמכילתא, מה מכירה חוץ מרשות, אף טביחה חוץ מרשות, ופירש מרשות הבעלים, וצ"ע דאי ברשות היינו שלא הגביה עדיין, מכפל נמי פטור ולמה לי קרא דתשלומי ג' לא משלם, והיה נראה מזה קצת ראיה לשיטת ראב"ד בשיטה מקובצת, דהא דאמר טבח ומכר ברשות, פירושו אף שהגביה הגנב וקנה אותה. ועיין. אולם יש לישב בכמה אנפי ודו"ק.

שם במכילתא. מה טביחה כולה אף מכירה כולה, והנה לכולה לא בעי היקשא דטביחה, דלעיל גבי גונב נפש ומכרו דריש ומכרו שמכר כולו ולא חציו, רק כוונתו, כמו דטביחה הוא דבר דאיתא בטביחה פרט לקרנה ולגיזותיה, כן מכירה אם מכר חוץ מקרנה חייב דו"ה וכן מפרש בגמרא דרבי סבר הקישא ות"ק לא דריש הקישא עיי"ש ודו"ק.

שם במכילתא, עד שלא יאמר יש לי בדין אם הטובח חייב מוכר לא כש"כ כו'. שיטת המכילתא ע"כ כהך תנא דעיקר חיובא דמכירה, היינו שמכר לאחר יאוש, דנקנה להלוקח ביאוש ושינוי רשות, אבל למ"ד דקודם יאוש מפני שנשתרש בחטא, א"כ לא דמי כלל לטובח, דטובח קנאו בשינוי מעשה ועוד דאהנו מעשיו ופשוט. ועיין ב"ק דף ס"ח ודו"ק.

שם במכילתא, ד"א וכי יגנוב אף מוקדשין היו בכלל כו' ת"ל זה הדבר כו'. הנה לא מצי אתיא כר"ש דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דקדשים בחוץ אסורים, ולכולהו קשה, דהא מכיון שנשחטה מקצת נאסרה בהנאה ואידך לאו דמאריה קא טבח, וצ"ל כגון ששחט מקצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ כדמוקי בדף ע"ב הך דחולין שנשחטו בעזרה, וע"כ כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, דאל"ה רעהו ולא של הקדש ודו"ה ולא ג' וד' וז"ב. ובתוספות קדושין דף נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי בשלך אסור, נראה מדבריהם דהוי כמו קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה ושחיטתן מתרת אותן, וזה פלא, דהגמרא בדף ע"ו קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא ומוקי ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ, ובפרק עד כמה, מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו' ה"ז יקבר, ודחוק לומר דלפום מסקנא דיליף לאסור חולין שנשחטו בעזרה תו ילפינין מה שלך בשלי אסור באכילה והנאה אף שלי בשלך אסור באכילה והנאה, דא"כ למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שרי קדשים בחוץ, זה פלא, גם עיקר הדבר תמוה, דנחזה דשלמים קדשים קלים לית בהו מעילה, ואפ"ה איסורא רכיבא עלייהו דבר תורה, כדפרש"י פרק כל שעה (פסחים דף כ"ז) ד"ה בעצי שלמים עסקינין יעו"ש, ואם מתו מי התירן מידי אסורא דאיכא בהו וכן כי שחטן בחוץ, ותו קדשי קדשים אע"ג דמידי מעילה יצאו מ"מ מידי איסורא לא נפקו, וזה כוון רש"י, אולם זה א"ש דהתם עדיין ממון ותכלית איכא להקדש כמו להדיוט, משא"כ במתו אין תכלית להקדש תו ולאו ממון איכא בהו, וגם של הדיוט באיסורי הנאה איכא כמה דיעות לרבותא דיצאו מרשות בעלים והפקירא נינהו ודו"ק.

אולם במה שכתבו דקדשים שמתו לית בהו איסור תורה צע"ג מדברי המכילתא, דיליף לאסור עור שור הנסקל במיתתו קו"ח מחטאת שבשרה מותר בשחיטה עורה אסור במיתתה, אלמא בקדשים שמתו אסורים דבר תורה ודו"ק.

ונראה לי, דבהמה פסולי המוקדשין שנפדו כתיב תזבח ואכלת בשר ודרשו בשר ולא חלב, ופירשו בתוספות דחלבו אסור, ופלפלו הרבה לענין גיזה יעוין חולין דף ל"ו בזה, והכי נמי דרשינין תזבח דוקא ע"י זביחה מותר לאכול הבשר, אבל שלא ע"י זביחה אסורים בהנאה, והוא אם מתו יקברו, ועיין בכורות ט"ו דפליגי אם פודין להאכילן לכלבים ואיך דריש קרא דתזבח. וכיון דפסולי המוקדשין שנפדו דפקע ממון הקדש מהן, בכ"ז כי מתו יקברו ואסורים מן התורה, כש"כ דקדשים שמתו דאסורים דברי תורה גם העור, יעוין שבועות דף י"א תוספות ד"ה משום עורה, [ושלא בדקדוק נקטו שם פדיון גבי בכור]. ובזה א"ש דברי תוספות בזבחים דף ס"ט ע"ב ד"ה ר' יהודה, דנבילת העוף לא יחול איסור נבילה על איסור קדשים, דאף דנתנבלו ומתו לא פקע איסור קדשים מהן מן התורה וכדמוכח מהך מכילתא וכמוש"ב. ודו"ק בכ"ז.

תחת שור. במכילתא. תחת שור להוציא את החיה כו' הא מה ת"ל כו'. פירוש דהוה מרבה מהא דכתיב אם המצא תמצא בידו כו'. משור ועד חמור כו' חיים שנים ישלם, שבידו הוא שלא מכר וחיים הוא שלא טבח וכמו שתרגם אונקלוס כד אינון חיין, ושם חמור כתיב, והו"א דשור או שה דכתב גבי טביחה ומכירה ע"כ לאו דוקא, לכן כתיב תחת השור ותחת השה להורות דשור ושה דוקא, וחיים דכתיב לקמן מפרש להביא את החיה, לכן כאן ממעט חיה מקרא דשור או שה ודו"ק. והגר"א הגיה דהוי יליף משור שור משבת יעו"ש כדאמר בגמרא דילן יעו"ש.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.