משך חכמה/במדבר/ל
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב
זה הדבר. דע דבכ"מ במלואים ובמשכן ובמן נאמר זה הדבר, משום דאינו נוהג לדורות וכן הוכיחו מזה ב"ב דף ק"כ, דלא תסוב נחלה אינו לדורות, רק דפריך משחוטי חוץ וזה לפירוש רמב"ן ממדרש דגם על חולין נאסרו במדבר, משום דאז נאסר להם בשר תאוה, והיה דין כל בהמות כשלמים, א"כ א"ש דזה רק בדור הזה. אולם זה הדבר דפ' נדרים נראה כי במעשה זמרי הסבה היה שלא נאסר יין עמוני במדבר, ומשום יינן באו לבנותיהן ולדבר אחר. ולא היו יכולים לעשות סייגים אז, דהנסכים במדבר היה מיין עו"ג, כדאמר במדרש שיר השירים, לכן אמר לראשי המטות כי יראו שיעשו סיגים ונדרים ונזירות לבלי לשתות יין כדי שלא יבוא מכשול מזה, כמו שקרה לנשיא זמרי שקנא קנאת שבטו ובא למה שאירע, והענין מושכל ונכון, לכן נאמר זה הדבר, דבדור זה הי' נאות לראשי המטות לעיין בזה[1].
ג
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. הנה בגמ' דף ל"ה מסיק דיש מעילה בקונמות אף בקונם פרטיי, וכתב רבינו ניסים ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי משתרי ההוא קונם לבתר דמעיל כמו הקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה. עכ"ל. ולדעתי כוון לזה הספרי זוטא ז"ל הלל היה אומר הרי מי שאמר קונם לבית זה שאני נכנס ככר זה שאני טועם יכול יתן הנייתו של בית ויכנס דמי ככר ויאכלנו ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה, והנה להורות דקונם פרטיי אין לו פדיון לא מסתבר דנבעי קרא, ונראה יותר דקמ"ל דאם כבר עבר על נדרו וכבר חלל דברו, דצריך ליתן הנייתו להקדש כמו כל מעילה, ואפ"ה אסור לכנוס לבית ולאכול הככר. ומדוקדק לשון הכתוב לא יחל דברו, ואם חלל דברו, בכ"ז ככל היוצא מפיו יעשה, ולא נפקע ע"י המעילה האיסור שאסר על נפשו [פירוש דאמר קונם עלי שלא אסר בקונם על הכל], והוי כמו שלח תשלח, עזב תעזב, דפירושו אם כבר לקח וכבר לקט, כן הכא פירושו אם כבר חלל ככל היוצא מפיו יעשה. ודו"ק.
ד
ואשה כי תדור נדר וכו'. בספרי ואשה מקיש אשה לאיש מה איש עובר בבל יחל ובל תאחר אף אשה עוברת בבל יחל ובל תאחר. הנה רמב"ן בספר המצות מ"ע צ"ד כתב שנדרי רשות אינו עובר בבל תאחר, עיי"ש, ופירש הספרי לענין נדרי גבוה שעובר גם בבל יחל, וכן אשה ג"כ, אעפ"י שאינה עולה לרגל חייבת בבל תאחר. וראיתי למחבר אחד שתמה, דאיך יפלגו אמוראי בר"ה דף ו' בזה אם אשה עוברת בבל תאחר מה שמפורש בספרי. ובאמת פשוט, דהרמב"ן כתב כן אליבא דאמת, אבל הגמ' לא מצי למפשט, דאימא דמרבי לה לענין צדקה דעובר בבל תאחר לאלתר היכא דקיימי עניים ע"ז מרבה לה לענין בל תאחר, וכן מצי קאי על נזירות, ונזירות עובר בבל תאחר נזירות דטהרה לאלתר, וכפי שיטת רבינו נסים בנדרים דף ד'. והא דבעי לרבות אשה לבל תאחר, אע"ג דאיתקשו לכל מצות ל"ת שבתורה [רק היכא דכתיב בהדיא איש כמו גבי בל יחל בעי רבוי כמוש"כ תוס' ב"ק ט"ו] נראה דסד"א משום דאכתי לא שמע אב או בעל, והו"א דתמתין עד שיבוא וישמע אב או בעל ויפר, וא"כ כאן דיוכל להיות ע"י המתנה הפרה בע"כ, א"כ אינה עוברת בבל תאחר, לכן קמ"ל דעוברת על ב"ת, ואף אם מעקר עקר ג"כ עוברת כ"ז שלא שמע, וכש"כ דקיי"ל מיגז גייז בנזיר, אבל גבי מידי דבל תאחר תלי ברגלים הו"א דכיון דאשה לא מחייבא בראיה גם בב"ת אינה, ופשיט דאיכא, והרמב"ן כתב לפי המסקנא בפשט הספרי, דגם על דבר התלוי ברגלים עוברת בב"ת. ודו"ק.
ה
ושמע אביה את נדרה כו' והחריש לה אביה וכו'. לא נזכר ביום שמעו, היינו, כי באב אף אם לא יחריש מיום אל יום רק רגע אחת, כמו שנדרה סוף ימי הנעורים ובתוך כך בגרה הרי אינו יכול להפר. ולכך לא נזכר גבי ארוסה והחריש לה מיום אל יום, כי בארוס פעמים שאם החריש שעה אחת הרי אינו יכול להפר, כגון שכנסה בינתים או אף שבגרה טרם שהפר הארוס נראה דבזה אין מיפר בקודמין, דטעם דארוס מיפר בקודמין משום שותפות דאב, ומ"ל כנסה בינתים מ"ל בגרה בינתים. ועיין בפירוש המשנה לרמב"ם סוף נדרים במשנה דתשע נזירות ותראה כי כן הוא, א"כ לפעמים צריך להפר תיכף כשישמע, לכן לא אמר מיום אל יום. ודו"ק.
ספרי פסקא קנ"ג. וקמו כל נדריה כו' שאם נדרה וקיים וחזר והפר שומע אני יהיה מופר כו'. תמוה הא קרא כתיבא ודריש לה לקמן פסקא קנ"ו ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו אחרי קיום הנדר כו' ונשא עונה. וצ"ע.
ז
ואם היו תהיה לאיש כו' וקמו נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה יקום. ובנודרת בבית אביה, וכן בנודרת בבית אישה כתיב וקמו [כל] נדריה [וכל] איסר. אך לפירוש האמיתי שנמסר לנו ממקבלי הפשט האמיתי המה רז"ל, כי בארוסה הכתוב מדבר שאביה ובעלה מפירין נדריה, ואם הפר לה אביה, וארוסה החריש או קיים, אז או מקליש קליש או מיגז גייז, וכדפליגי בזה ב"ש וב"ה בריש נערה המאורסה (נדרים דף ס"ח), עיי"ש, וא"כ אין כל הנדר קיים, וכדאמר הגמ' דאי נדרה מתרין תים כו' ולכך לא כתב כל נדריה, דהאב שהפר כבר מיגז או קליש. וז"ב. ודו"ק.
ספרי ונדריה עליה נדרים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה נדריה שנדרה ברשותו מנין אמרת קו"ח הוא אם נדר שנדרה שלא ברשותו ה"ה מפר קו"ח לנדר שנדרה ברשותו. כן גרסת הגר"א. ופירושו פשוט, דאע"ג דבעל אינו מפר בקודמין, אבל ארוס מפר בקודמין, כדאמר הגמ' דף ס"ו ע"ב. וזה מדויק לשון ונדריה עליה, היינו, שהמה עליה מכבר בעוד שלא נתארסה. עיי"ש. וזה שאמר נדרים שבאו עמה מבית אביה [היינו בעוד שלא נתארסה] לבית בעלה [בעודה ארוסה], וע"ז אמר נדרים שנדרה ברשותו כשהיא ארוסה כו' ע"ז עביד קו"ח. ופשוט.
ט
שם פסקא קנ"ג. אמרו לו לא אמרה תורה אלא והפר את נדרה אשר עליה נדרים שעליה מפר ולא נדרים שאין עליה ד"א אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר. הנה נראה, דהמה באים לאפוקי בין דלא נימא דלא חלין כלל, כסברת ר"א, וע"ז קאמרו דנדריה עליה, היינו שיחולו המה מפר, ואי דלא נימא דחלין ובטלין כדס"ד דגמ' אליבא דר' אליעזר בנדרים דף ע"ה קא אמרו היקשא, דכיון דאינו מקים ה"נ דאינו מפיר. ופשוט. והנראה, דמנדרה אשר עליה ילפינין דאין הבעל מפר כ"ז שלא חל הנדר, היינו, שאמרה נטולה אני מן היהודים אם אשמשך, דפליגי בה ר' נתן ורבנן דף פ"ט, ואפילו רבנן מודו במידי דאפשר לאיזדהורי מיניה, יעו"ש בר"ן באורך, וזה ילפינין מן אשר עליה, היינו, שיהיו עליה, שיגיע חלות הנדר קודם הפרה. יעו"ש ודו"ק.
י
ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה. הנה בכל הפרשה כתב יקום יקומו, ולא כתוב עליה, לבד כאן. והנראה דבזבחים דף מ"ג ע"ב אמר על קרא דוהנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה כו', דאימור הך עליו קאי על בשר מדכתב לשון זכר, ואמר דעליו כתיב [ומשמע כמאן דטעין אכתפיה ויכול לפרוק אותה הימנו ובשר לעולם טמא] מי שטומאה פורחת ממנו כו', והנה יש דיעות בפוסקים דנדרי האשה שיש לה אב או בעל אינו יכול חכם להתיר, והא דאמר רבינא הו"ל נדרא לדביתהו לא היה מנדרי ע"נ, רק נדר שאין הבעל יכול להפר, ולפ"ז א"ש, דשם כתוב יקום שלעולם הן קיימין, אבל אלמנה וגרושה אם מתחרטת יכול החכם להתיר, רק כ"ז שאינה מתחרטת קיים, וזה יקום עליה, שכ"ז שהיא טוענת אותו ואינה פורקת אותו. ודו"ק.
ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה. פירוש, דאלמנה וגרושה שאסרה הנאת תשמיש מכל היהודים עליה יקום עליה זה הנדר, שלא תוכל להנשא לאדם, ובעל אם יש לה מפיר משום דברים שבינו לבינה, וכן האב ג"כ מפר אם נדרה ברשותו נטולה אני מן היהודים, דהוי ג"כ דברים שבינו לבינה, וכמו דמפרש בירושלמי כתובות פרק נערה האב זכאי כו' בביאה תיפתר כשיאמר לו לכשתקנה לי בתך בביאה יהא לך כסף זה, וכן אם נדרה שלא תכחול או תתקשט הוי אצל האב דברים שבינו לבינה, שלא ירצה אדם באשה מנוולת ולא יתן לאביה ממון עבור זה, וכמו דאשכחן שבת פ' דיהבו לרב ביבי ד' מאה זוזי עבור ברתי' דטפל לה אבר אבר. ורבינו בתשובה לחכמי לוניל כתב, דעל כחול ופרכוס מאי איכפת לאב, ולדעתי הוי דברים שבינו לבינה. ופשוט. ונראה, דאם נודרת מיבמה אחר מיתת בעלה אמרו ביבמות סוף בית שמאי, דאז מבקשין מהיבם שיחלוץ, ולזה אשמועינין, דאם נדרה כשהיא אלמנה מבקשין מהיבם שיחלוץ, ואם היא גרושה מבעלה ונדרה הניית היבם על נפשה, והחזירה בעלה ומת הבעל, ונפלה לפניו ליבום, דאז כופין אותו (וכמו ביש לה בנים ונדרה, יעו"ש.) וזה שאמר דבין כך ובין כך כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה, לזה דייק עליה מה דלא כתוב בשום מקום, להורות דבמקום דכתוב יבמה יבוא עליה ג"כ יקום אשר אסרה על נפשה, וחולצת ואסורה להתיבם, וכמו דדרשו בריש יבמות על קרא דואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה נאמר להלן יבמה יבא עליה כו' אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח, ואשמועינין דיבם אינו מפיר, ולא דחי מצוה דיבום לל"ת דנדר וזה נכון מאד בס"ד. ועל כיו"ב אמרו בירושלמי ריש אלו דברים, דאדם דן גז"ש מעצמו לקיים תלמודו.
יא
ואם בית אישה נדרה כו' בשבועה. הא דהזכיר שבועה גבי נשואה לא גבי נערה בבית אביה, לא גבי מאורסה, יתכן עפ"י מה דאמרו פ"ג דנדרים אין נזקקין לאלקי ישראל אלא משום שלום בין איש לאשתו, כן למדה לנו התורה שלא יפר אב וארוס ובעל שבועה, רק משום שלום בין איש לאשתו בעל מפר לאשתו שבועה. ודו"ק.
טז
ואם הפר יפר כו' אחרי שמעו. פירש בספרי אחר שקיים, ופירוש, דאם קיים בלבבו הוי מוקם, לכך מתיחס אל השמיעה לבד, ופי' דסבירא לי ופשט המקרא הוי כאלו כתוב הפר יפר אחרי יום שמעו, ומפני שאינה יודעת מתי שמע, לכן ישא עונה. וכתוב אחרי שמעו למאן דאמר במ"ר אחרי סמוך, דאם הוי זמן הפרה רק יום ולילה לא מע"ל משכחת דשמע קודם שקיעת החמה ואינו מפר רק עד הערב, א"כ כי מפיר סמוך לשמיעה בערב ג"כ אינו מופר ונשא עונה. ולמ"ד הפרת נדרים מעל"ע, יפרש אחרי מופלג, דפליגי תנאי במ"ר פ' מ"ד. יעוי"ש. וכתוב ונשא עונה רק בבעל, לא באב ובארוסה, משום דאם אינה יודעת והוא מפר וגורם לה תקלה נוטל עונה, וכאילו הוא חטא, זה רק כשהגיעה לעשרים שנה, דבת עונשין בדיני שמים הויא, אבל ברשות האב והארוס אינה רק בימי נערותה, שאז אינה בת עונשין ביד"ש, לא כתוב ונשא עונה. ודו"ק.
אחרי שמעו. פשטו דשמע והחריש לה מיום אל יום. ולהנך דסברו דמעת לעת, א"כ אחרי מופלג מהשמיעה מעל"ע. ולמשנתינו דרק אותו יום מפיר, א"כ כששמע קודם בוא השמש ובא השמש תו אינו מפיר והוי אחרי סמוך. ובזה פליגי במ"ר פ' מ"ב. יעו"ש ודו"ק.
יז
בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. כבר דרשו רז"ל שעל ארוסה קאי, והוא קאי גם על בין איש לאשתו. ויתכן לפרש, משום דאם מכר האב את בתו לאיש לאמה, הלא יכול ליעדה לו ולבנו, א"כ למ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו אישתכח דחל הקדושין מיום המכר למפריע, דנעשה כאומר התקדשי לי מעכשיו לאחר ל' יום, ויעוין בירושלמי דחוקר על מעשי ידיה, דאישתכח למפריע דארוסה היא ואינו יכול למוכרה לשפחות לאחר אישות, והואי מעשי ידיה לאב מעיקרא, ומשני דנעשה כמקדשה ע"מ שמעשי ידיה שלו, אבל הנדרים ודאי אישתכח דארוסה היא למפריע, ונמצא דאמה העבריה אין האב יכול להפר שמא יקדשנה וייעדנה האדון, ונמצא ארוסה למפרע מיום המכר, ואינו מפר רק בשותפות הארוס, ולכן אמר רק בנעוריה בית אביה, שאם היא בבית אביה יכול להפר, אבל אם היא בבית האדון אינו יכול להפר, דשמא ייעדה. ודו"ק.
ולפ"ז מצינין לפרש וד' יסלח לה כי הניא אביה אותה בהפיר לה אביה ואכלה ואחרי זה זמן רב יעדה האדון, א"כ אישתכח דארוסה היא מעיקרא להאדון, וא"כ בלא הפרתו היתה אסורה לאכול, וד' יסלח לה, והוי נתכוון לאכול בשר טלה ואכל בשר חזיר, וצריכה כפרה. ולכן בסוף קדושין לנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה מייתי קרא דאישה הפרם וד' יסלח לה, דכולהו מידרשי כן בספרי, ומשום דגבי אב מצינין למידרש כמוש"פ. והספרי דלא מוקי כן, משום או דסבר דמעות הראשונים לאו לקדושין נתנו או דסובר דמופלא הסמוך לאיש לאו דבר תורה וקטנה היא ואינה צריכה כפרה. ועיין בנדה דחד מ"ד סבר דהוא בעצמו לוקה משום בל יחל, ולדידיה יתכן כדפרישית. ודו"ק בכ"ז.
קדושין פ"א. רע"ק כי הוה מטי להאי קרא בכי אמר ומה שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כו'. זה אירע לו כד הוה מתלוצץ בעוברי עבירה ומטא לפלגא דדקלא כו', כיו"ב כו' היה בוכה ומה מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חלב [נקט כאן חלב, דאין אשם תלוי בא אלא על דבר שזדונו כרת] כו'. גם זה אירע לו בעובדא דמסכת כלה שקבר מת מצוה שלא במקומו יעו"ש, דאמר ומה אני שנתכוונתי לזכות כו'. ודו"ק.
צריך ביאור בנשבעו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה ואח"כ וינחמו מה נעשה כו', הלא הי' צריך להם להתיר השבועה להלכה דקיי"ל דנדר ברבים אית לי' התרה. ואף שאמרו ואנחנו נשבענו בד', גם הנשבע בשם יש לו התרה. ואי משום דנדר ע"ד רבים, הלא הנודר ע"ד רבים לדבר מצוה יש לו התרה, ואין לך דבר מצוה גדול מזה. ואולי משום דאמרו איש ממנו הוי כתלו נדרם זה בזה (יעוין סוף סימן רל"ו בהגה רמ"א שם), וא"כ אם יתירו להם הזקנים הוי כאלו הותר גם נדר עצמם, וגם המתירין יהיו מותרין ליתן בנותם לבנימין לאשה הוי כמתיר נדרי עצמו (יעוין משל"מ הל' נזירות פ"ב ה"ד), דעל ידי ההתרה יותר גם נדרו. ואי דאנשי בנימין היו יכולים הלתיר, ז"א, דכולם נוגעים בדבר (יעוין סימן רכ"ח בש"ך ס"ק יו"ד ובט"ז מהירושלמי שם), לכן לא היו יכולים להתיר. ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |