משאת המלך/שמות/לא
יג[עריכה]
אך את שבתתי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם ושמרתם את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' (לא יג)
בחידושי מרן הרי"ז הלוי עה"ת ביאר דרישא דקרא קאמר דהשבת היא זכר ליציאת מצרים שהיא יסוד לבחירת וקדושת ישראל, וזהו שסיים ואמר לדעת כי אני ה' מקדישכם, ואילו סיפא דקרא קאמר דהשבת היא זכרון למעשה בראשית, ע"ש מש"כ בזה.
ובזה נראה לפרש נמי הכתוב בסיפא דקרא אות היא לעולם כי ששת ימים וגו', שהרי לבן זומא בברכות (י"ג:) דדריש כל ימי חייך הלילות, ולא איתרבי מכל ימי חייך ימות המשיח, ומשום דס"ל דזכרון דיציאת מצרים תבטל לימות המשיח, ע"ש, ולפי"ז אם השבת היתה רק משום זכירת יציאת מצרים נמצא דבטילה לעת"ל, אבל כיון שאמר הכתוב שהשבת היא גם זכרון למעשה בראשית, לכך סיים ואמר אות היא לעולם וגו', כלומר דלא תיבטל השבת לעולם מחמת כך.
יל"ע אם נהגו תוספת שבת לפני יציאת מצרים, די"ל דבשלמא משום זכר יציאת מצרים יש להבין דשייך שהחמירו ונהגו תוספת שבת, אבל לפני יציאת מצרים דלא היה בשבת אלא משום זכר למעשה בראשית, הרי אדרבה כל עיקר ויסוד הזכירה היא להבדיל בין ששת ימי המעשה ליום השבת ולעשות כן לעולם הפרש זה, ואם יוסיף מחול לקודש הרי אין זה כבר כמו שהיה במעשה בראשית, ואין זה כלל הידור בזכירה זו, דאדרבה ההידור הוא שלא יוסיף אלא שיעשה בדיקדוק כמו שהיה, ולפי"ז לא נהג תוספת שבת רק לאחר שנתחדש דין השבת גם משום זכר ליציאת מצרים.
והנה בחי' הרי"מ כתב שבשבת הגדול הוא הזמן שהוקבעו לעם, ובפשטא מה שהוקבעו לעם הוא ענין בחירת וקדושת ישראל שעל זה השבת היא אות וכנ"ל, וא"כ לפ"ז נמצא דמשבת הגדול שנתחדש גם ענין האות ברית ביני וביניכם, מאז הוא דנהגו אף תוספת שבת, וכמש"כ דרק על האות לבחירת וקדושת ישראל בזה שייך תוספת שבת, ואכן ראיתי מובא בשם ס' שרגי טובא שביאר למה נקרא שמה שבת הגדול לפי שנהגו בו תוספת, ולהנ"ל מתבאר היטב הטעם שנהגו תוספת שבת דוקא משבת זו וכמוש"נ.
יז[עריכה]
ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש (לא יז)
בשו"ע יו"ד (סי' ב' ס"ה) הביא הרעק"א למש"כ התשב"ץ דהא דקי"ל דמומר לשבת הוי מומר לכל התורה כולה, אינו אלא במומר לשבת בעבודת קרקע, אבל ע"י שאר מלאכות אינו מומר לכה"ת, ובחי' רמ"ש כתב דהוא הדין בגר תושב למ"ד שצריך לקבל ע"ע גם שביתת שבת, היינו דוקא שביתה מעבודת קרקע ולא משאר מלאכות.
והביאור הוא לפי דכל עיקר מאי דקי"ל דמומר לשבת הוי מומר לכל התורה, זה לפי דחשיב שכאילו כפר במעשה בראשית, והרי נתבאר מהתשב"ץ הנ"ל דבעשית שאר מלאכות אין בזה כפירה במעשה בראשית, וא"כ אף גר תושב דכל מה דצריך לקבל עליו גם שבת, זה לפי שהשביתה בשבת היא הודאה במעשה בראשית וה"ז בכלל קבלת האמונה, ולהתשב"ץ אין הכפירה אלא במלאכות שהן עבודת קרקע, ולכך כמו"כ א"צ לקבל עליו הגר תושב אלא שביתה מעבודת קרקע.
ונראה להנעים חילוקא דהתשב"ץ ע"פ מש"כ הרמב"ם בספר המורה (ח"ב פרק ל"א) דבשבת יש שני ענינים, הא'. זכר למעשה בראשית והב'. זכר ליציאת מצרים, וכתב דמשום זכר למעשה בראשית לא תחוייב שמירת השבת במלאכות ורק היה די לקדשה, ורק משום זכר ליציאת מצרים נאמר נמי לשבות ממלאכות (וערמב"ן שהביאו בדברים ה' י"ב ע"ש), ולהרמב"ם צ"ב מפני מה אמרו שהמומר לשבת ה"ז ככופר במעשה בראשית, דלדבריו ל"ש כופר במעשה בראשית אלא במומר מלזכור השבת ולקדשה, אבל לא במומר למלאכות שאינם מענין זכירת מעשה בראשית, וצ"ב.
והנה החינוך (מצוה פ"ד) נתן טעם למצות שביתת הארץ שהיא זכר למעשה בראשית, וכעין שאנו מצווים בששת ימי המעשה ואח"כ שבת, כמו"כ זכרנו זאת בששת שני עבודת קרקע ושביתה בשנה השביעית, ע"ש. ולפי"ז אם ננקוט כהרמב"ם דמשום זכר למעשה בראשית לא יתחייב שמירת השבת במלאכות, אבל נאמר כהחינוך דמצות שביתת הארץ ה"ז זכר למעשה בראשית, נמצא לפי"ז דמ"מ עבודת קרקע תאסר בשבת גם משום זכר למעשה בראשית, דלא גרע משבת הארץ של שביעית שהיא זכר למעשה בראשית, וכ"ש הוא שיאסר בשבת בעבודת קרקע.
ומהשתא הרי יובן היטב חילוקא דהתשב"ץ, דיתכן דס"ל בעיקר הדבר כהרמב"ם ומ"מ ס"ל נמי כהחינוך וכמש"כ, הלכך ס"ל דמומר בשאר מלאכות אינו מומר לכל התורה לפי שאין כאן כפירה במעשה בראשית, שהרי משום זכר למעשה בראשית אין מחייב שביתה ממלאכות וכהרמב"ם, אבל מ"מ לענין עבודת קרקע בשבת הרי נתבאר דלשיטת החינוך יש בזה משום זכר למעשה בראשית, ולכן המומר לעבודת קרקע בשבת הרי הוא ככופר במעשה בראשית.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א