משאת המלך/שמות/טז
ד[עריכה]
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (טז ד)
איתא במכילתא (כאן) לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ולפי"ז יש לבאר מה דאמרו בתענית (ט'.) שהמן ניתן בזכות משה, דלמבואר במכילתא הא המן הוא צורך לנתינת התורה, א"כ הרי נמצא שבמה שנתן להם משה את התורה הרי בזכות זו קיבלו אף את המן, ולכך נחשב דבזכות משה זכו למן.
עוד נראה לפ"ז דהנה יעויין במהרש"א בב"מ (פ"ו:) שהקשה על הא דאמרו שם שהמן היה בזכות אברהם, ואילו הכא אמרינן שניתן המן בזכות משה, ותירץ דמשום זכות אברהם לא היה זה אלא לפי שעה, ומה שנמשך המן מ' שנה זהו בזכות משה, ע"ש. [וביאורו פשוט שהרי לא היו ראויים מתחילה להיות במדבר ארבעים שנה, וא"כ עיקר נתינת המן היה רק לזמן הנצרך לכניסתם לארץ, וא"כ לכך היה צריך זכות אחריתי להמשיך המן כל ארבעים שנה שגרם להם החטא שיתעכבו במדבר, וזה היה בזכות משה].
אמנם למש"כ דהמן בזכות משה זהו משום נתינת התורה ע"י משה, א"כ יתכן ליישב קושית מהרש"א ע"פ הא דאמרו בנדרים (ל"ח.) לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו כו' ומשה נהג בה עין טובה ונתנה לישראל, ומסיק התם דהיינו לענין פלפולא, שהוא ניתן למשה ומשה נהג בו עין טובה ונתנו לישראל, ע"ש, וא"כ למבואר במכילתא דלא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הנה לפי"ז כיון שהתורה לדרוש ניתנה למשה ולזרעו, נמצא דרק משה היה צריך לזכות במן, אלא כיון דנהג בעין טובה ונתנה לישראל, הרי בכלל נתינה זו אף נתן להם המן וכמוש"ב לעיל, וא"כ ניחא קושית מהרש"א די"ל דאה"נ דהמן ניתן בזכות אברהם, אלא שמכח זכות זו לא היה ניתן אלא למשה ולזרעו, ומה שניתן לכלל ישראל זהו כבר בגלל משה, לפי שנהג בה עין טובה ונתן לישראל התורה ובכלל זה גם המן וכש"נ.
יט[עריכה]
ויאמר משה אלהם איש אל יותר ממנו עד בקר (טז יט)
כתב באור החיים, אולי כי מצוה זו משה מעצמו דן אותה, להיות שראה כי ה' נותן להם דבר יום ביומו, זה יגיד כי אין יום אחד מכין לחבירו כו', ע"ש.
והנה איתא בילקוט יהושע (רמז ט"ו) כל זמן שהיה משה קיים היה מן יורד להם לישראל, משמת משה מהו אומר וישבות המן ממחרת וכו', שמן המן שלקטו בשבעה באדר אכלו ל"ט יום וכו', ע"ש, וכעין זה בקידושין (ל"ח.) יעו"ש. ולכאורה קשה הרי נאסר להם להותיר מהמן, והאיך הותירוהו לאחר מות משה שלשים ותשעה ימים, מיהו לדברי האוה"ח ניחא שכיון שמצוה זו דן משה מעצמו מאחר שראה כי ניתן להם דבר יום ביומו, לכן עתה שפסק המן שוב אינם באיסור זה הלמד מסברא, שהרי כבר בטל הטעם.
אמנם א"א לומר כן ודברי האוה"ח צע"ג, דלהדיא כתב הרמב"ם בספר המצות (שורש שלישי) ז"ל, ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין [שאין נוהגין לדורות], למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו כו', עכ"ל. והרי מפורש להדיא בדבריו שהוא לאו גמור מדאורייתא מהאי קרא דאל יותר ממנו עד בוקר, אלא שאין לאו זה נוהג לדורות, ולכן להשיטות שיש למנות אף לאו שאין נוהג לדורות, אכן היה נמנה אף האי לאו במנין הלאוין.
ולכאורה צ"ל דאה"נ דאף דהיה אסור להותירו לאחר מות משה יותר מיומו, אבל אם נעשה נס וניתותר מעצמו אין בנותר איסור אכילה, אמנם זאת א"א לומר וכמש"כ האוה"ח להלן (כ"ה) דמוכח מהכתוב דכל שניתותר ה"ז בודאי גם איסור באכילה, יעו"ש, וא"כ הדרא קושי' לדוכתא איך היה שרי להו באכילה ל"ט יום.
ויתכן לישב דהנה יל"ע במן שירד ביום הששי שיצא מכלל האיסור ושרי להותירו לשבת, האם יחזור לו האיסור לענין שיאסר להותירו ליום א', ולכאורה צ"ל דליתא ללאו זה דהרי לא מצאנו כאן דרש לדרוש דחוזר הוא לאיסורו [כעין דדרשו בנותר לקדשים ליתן לו בוקר שני], נמצא דאף דבמן שירד כל השבוע ישנו באיסור אל יותר, אבל המן שירד בערב שבת אינו בכלל הלאו הזה, ולפי"ז ניחא דהרי יום מיתת משה נחלקו בו אם היה זה בערב שבת או בשבת (עיין טור או"ח סי' רצ"ב ובב"ח שם), א"כ מן זה שאכלו ממנו ל"ט יום הוא מהמן שירד בע"ש דאינו בלאו דאל יותר, דהא הוא מן שהותר להותירו לשבת, וניחא היטב דשרו להו לאכלו כל שלשים ותשעה ימים שלאחר פטירת משה.
אמנם נראה דלא כמוש"כ אלא לעולם גם המן שירד בערב שבת יאסר להותירו ליום הראשון, דלהלן עה"כ (כ"ה) ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' וגו', דקדק שם האוה"ח דא"ל משה דהיום רשאים הם לאוכלו אבל למחר יחזור לאיסורו, ע"ש, וכן הוא משמעות הכתוב דלכך רשאים הם לאוכלו היום הגם דהוא נותר, לפי דשבת היום וליכא מן אחר למוצאו בשדה.
אלא דלפי"ז הרי קושי' מעיקרא ליתא האיך אכלו הנותר לאחר מיתת משה, דהרי היתר דאכלוהו היום אינו רק למן הניתותר לשבת, אלא נאמר כאן היתר לאיסור נותר כל שלא ימצא בשדה וכיוצ"ב דשבת, וא"כ לאחר מיתת משה שפסק המן ה"ז נמי לא יאסר שוב בנותר ועל דרך שלא נאסר בשבת, [שו"ר בהגדה ש"פ בשם הגרי"ז שהק' כנ"ל, ותי' דמוכרח מספהמ"צ שהמצוה פסקה, שהרי חשבו הרמב"ם בהדי לאוין שאינם לדורות.]
כ[עריכה]
ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש (טז כ)
נראה דאין זה מופת חדש שעשה הקב"ה שיתקלקל המן מיד, אלא נראה דכפי הידוע שכל שמעלתו גדולה קלקולו יותר קרוב ומצוי, שהדומם אינו מתקלקל כלל, ואילו מעלת הצומח שהיא גדולה מהדומם ולכך הפירות מרקיבים לאחר זמן, וחי שמעלתו גדולה יותר מהצומח, הרי מיד שנגמר תכליתו וחיותו שוב אינו מתקיים אלא זמן קצר ביותר, והמדבר שמעלתו היא הגדולה שבדצח"ם קלקולו קרוב ביותר לגמר חיותו ותכליתו בעולמו והדברים ידועים.
ולפי"ז הנה המן שהוא בבריאה גדול שבדרגות שהרי הוא מזון מלאכים כדאיתא ביומא (ע"ה:), ואע"פ שברור שכשירד המן למטה היה זה בלבוש גשמי, שהרי כן מצאנו במשה שלא אכל למעלה, והרי אף אם היה למטה לא היה אוכל כי אם מן שהוא מאכל מלאכים, וא"כ נמצא שאין הפרש בין אכילתו למעלה ללמטה ומאי רבותא דמשה דלא אכל למעלה, אלא דפשוט הדבר דלמעלה הרי אין אכילה ושתיה, וענין מאכל המלאכים הוא ענין נשגב, וכשירד המן למטה הרי נהפך לדבר גשמי, אבל מ"מ ברור שהוא גדול ממעלת דצח"ם שנבראו בעיקר הבריאה ופשוט למעיין, ולפי"ז נמצא דהמן מיד שנגמר תכליתו הרי הוא ממהר להבאיש ולהתקלקל יותר מכל הנברא בעולם, וזהו שאמר הכתוב וירם תולעים ויבאש.
לא[עריכה]
וטעמו כצפיחת בדבש (טז לא)
העירני ח"א שלכן הפליג הקב"ה בטעם המן, לפי שהרי המן היה בזכות אברהם כדאיתא בב"מ (פ"ו:) בשכר חמאה וחלב זכו למן, ובאברהם הרי מבואר שאמר מעט ועשה הרבה, וא"כ כמו"כ הקב"ה שהשיב לו גמול מדה כנגד מדה, השיב ג"כ הרבה יותר מהמתחייב כנגד מעשה אברהם, ולכן הפליג הקב"ה בטעמו עד כדי כך.
וביותר נראה לבאר דמאחר שהמדה כנגד מדה היא אף כנגד זה שאמר אברהם מעט ועשה הרבה וכנ"ל, א"כ ההשבה צריכה להיות מעבר למתחייב ממדת מדה כנגד מדה, וכמו דאברהם נתן יותר ממה שהתחייב, וא"כ אין די שהקב"ה יוסיף בטעם המן, דהרי תוספת זו היא ממדת מדה כנגד מדה דזהו אכתי מהמתחייב, ואנן בעינן תוספת יותר מהמתחייב, וא"כ כל כמה שירבה ויוסיף וירבה כדי לקיים מדה כנגד מדה, הרי נמצא שוב שזהו אכתי מהמתחייב ממדה כנגד מדה ואין זו תוספת, ונמצא שאין לדבר סוף דלעולם יתחייב להוסיף על זה כמוש"נ, ונראה דלכך אמרו שהיה המן משתנה לכל טעם שהיו רוצין לטעום בו (ילקוט רמז תשל"ה), דאז כבר אין שייך להוסיף בו מידי, ושפיר יחשב זה למדה כנגד מדה מאחר דל"ש בו עוד תוספת.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א