משאת המלך/ויקרא/כג
ג[עריכה]
שבת הוא לה' בכל מושבתיכם (כג ג)
איתא במדרש מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות ויו"ט ואפי' בשבת של חול, ובפרשת דרכים (דרוש כ"ג) ביאר דהיינו לגבי ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה ששה ימים ואח"כ שובת, וז"ש המדרש דאפי' בהני שבתות של חול לא זזה שכינה, ע"ש.
ובחת"ס כתב עפ"ז דנראה דזהו מרומז במקרא דהכא שבת הוא לה' בכל מושבותיכם, דנכתב זה הכא בפרשת המועדות שבהם נאמר להלן אשר תקראו אותם וגו', ואמרו בתו"כ אשר תקראו אותם אפי' מוטעין וכו', וה"נ לענין שבת אפי' מוטעין, כלומר שאפי' שבת זו של המוטעה במדבר שבת הוא לה' דלא זזה שכינה מעמו, והיינו דכתיב בכל מושבותיכם אפי' במדבר ובאיי הים הרחוקים הוי שבת.
ונראה ביותר למש"כ לעיל בפ' משפטים ע"פ ס' מגיד מישרים להב"י דאיכא ב' דינים לשבת, א. שבת ע"י ששת ימי המעשה ויום השביעי שבת, וליום שביעי זה אין לו קביעות דיום מסוים, ב. שבת קבועה ביום הנבחר יום השביעי, ולכן ההולך במדבר אף שקיים דין הא' של שבת, אבל אין זה יום השביעי המקודש לשבת ע"ש, וזהו נמי הכוונה הכא שבת של חול, וזהו אכן ע"ד המועדים שישראל קובעים את המועדים ע"י קידוש ר"ח, כמו"כ שבת זו של חול ההולך הוא קובע את יום השבת ולכך נכתב שבת זו הכא בפרשת המועדים.
כד[עריכה]
בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש (כג כד)
כתב הרמב"ן ז"ל, ולא פי' הכתוב טעם המצוה הזאת למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קודש כלל, אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים, בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו ית', כי בם ידין עמים בר"ה ישב לכסא שופט צדק, ואח"כ בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו כו', ע"ש.
והנה בברכות (ל':) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין בי"ד מקדשין את החודש אלא ביום, וצ"ל הגם שלאחר שמקדשין את החדש ה"ה מתקדש מהלילה למפרע, וכדחזינן בראש השנה בקדשוהו ביום דבודאי אף הלילה קדוש וכל דיני יו"ט עליה, וכמבואר בר"ה (ל':) דנתקלקלו הלוים בשיר כשבאו העדים מהמנחה ולמעלה, והרי דלמפרע קדוש היום, וא"כ מ"ט אין מחזירין אותו והרי איגלאי מילתא דלמפרע ר"ח הוא וצריך להזכיר של ר"ח. אלא ע"כ דלענין הזכרת ר"ח שאני דתלוי הדבר מעת שכבר נקבע לנו בפועל שהוא ר"ח, ואע"פ שאח"כ יחול למפרע מיהו עדיין הרי באותה שעה לא הוקבע ר"ח.
ולפי"ז היה בדין דבליל ר"ה כשלא אמר המלך הקדוש יחזירוהו, שהרי נתבאר דנתקדש היום למפרע, והרי הלילה נמי מעשי"ת הוא שבהם אומרים המלך הקדוש, אמנם הח"א בהל' תפלה (סי' כ"ד) כתב בשם הגאון ר"א פסוולר שאם לא אמר המלך הקדוש בליל ר"ה אין מחזירין אותו, ומשום דאין מקדשין את החודש בלילה וכדין לא הזכיר של ר"ח ערבית, והדברים צ"ב וכמש"כ דרק לענין הזכרת ר"ח שייך זה הטעם לפי שאין מקדשין וכו', אבל לא לענין ר"ה בלא אמר המלך הקדוש.
אולם למש"כ הרמב"ן דיסוד הדין לפניו ית' בר"ה, הוא לפי שהוא ראש חדשו של יוה"כ, ומה שיהא בזה החודש יוה"כ הוא הגורם ליום הדין של ר"ה, א"כ מעתה כבר י"ל נמי לענין המלך הקדוש, דכל שאכתי לא נקבע לנו בפועל שהוא ראש חודש השביעי לפי שעדיין לא קדשוהו ב"ד, א"כ אכתי א"א להחשיבו כחדשו של יוה"כ ואינו יום הדין, ולכך שפיר אין מחזירין אותו על המלך הקדוש וכיוצ"ב דהזכרת ר"ח.
והנה במתני' במגילה (כ':) דמנו לכל הני דמצותן כל היום ותקיעת שופר בהדייהו, והרמב"ם הביא לכל הנך דנשנו במשנה, ואילו למצות שופר דהוא ביום ולא בלילה השמיטו. [לזה העירני הגר"י הוטנר זצ"ל].
ולמתבאר לענין תקיעת שופר בלא"ה לא יתכן בלילה, שהרי בלילה אכתי לא הוקבע להיותו חדשו של יוה"כ, וא"כ ה"נ דבלילה אכתי אינו יום הדין ויום תרועה, [ומשכח"ל רק באופן רחוק כשקידשו ביום כ"ט את יום ל' שלמחרת, שחידש הרמב"ם בפ"ב מהל' קדה"ח ה"ט דיתכן לקדשו ביום כ"ט, שאזי נמצא כשמתחיל ליל ל' כבר נקבע שהוא חודש תשרי], וא"כ י"ל דמאחר דבלא"ה לא משכח"ל תקיעה בלילה, לכן שפיר השמיט הרמב"ם לומר עוד דגם משום עיקר עצם הדין תקיעה היא ממצות שנוהגות ביום ולא בלילה.
בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה וגו' (כג כד)
איתא בקידושין (מ':) ר' אליעזר בן רבי שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות וכו', ופרש"י יראה אדם עצמו כאילו שקול כל העולם, שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים וכו', ע"ש. וקשה דהא בודאי גם בלא"ה אדם חייב שלא לחטוא ולהוסיף מצוות, וא"כ אין המאמר הזה אלא כדי לעוררו יותר על גודל אחריותו בהכרעת העולם כולו, וא"כ קשה מה התעוררות יש בזה שיראה האדם צד רחוק כ"כ דעתה כל העולם תלוי ועומד מחצה על מחצה.
ונראה דהדבר פשוט דאין הכונה בזה דהעולם תלוי ועומד אם להתקיים אם לכליון, אלא דתמיד העולם נידון אם להיטיב טפי את מצבו השתא או שמא לגרע מעט ממצבו השתא, וא"כ אדרבה מה שהעולם הוא במצבו זה השתא זהו לפי דהוכרע ע"י רוב זכויותיו לכך, אבל להטבה טפי מכך אין לו זכויות על כך, והרי הוא בודאי כמחצה על מחצה דא"א להכריעו להטבה טפי, וא"כ לעולם יחשב אדם זה החשבון דהעולם עומד השתא בחיסרון עוד זכות אחת כדי להכריעו לטובה טפי פורתא, וכן להיפך ח"ו דע"י עבירה אחת מגרע הוא ומכריע את העולם עוד לחובה מעט.
הנה יל"ע בבקשה בר"ה יה"ר שירבו זכויותינו, וקשה מה מקום לבקשה על כך והרי אין הדבר תלוי אלא בידינו ובבחירתנו, ושמא המכוון הוא על זכויות שאינם באים ע"י בחירה, וכמש"כ רש"י לעיל (ה' י"ז) במצות שכחה וכן בנפלה סלע ממנו ומצאה עני ונתפרנס ממנה, ע"ש, ושפיר יש מקום לבקש על אלו הזכויות שירבו.
וכשהרציתי הדברים קמי דהגה"צ רא"א דסלר זצ"ל א"ל דזכויות הללו אינם זכויות בעצם, ואין מעלת אלו הזכויות אלא דצריכין לו וככלים לעני והדברים ידועים, וא"כ לא יתכן דעל כך תהא בקשתנו לא על מעלתנו אנו בעצם אלא רק להיות ככלים, עכת"ד.
וע"פ דבריו אמרתי לבאר הא דאיתא בב"ק (ט"ז:) דרש רבא מאי דכתיב (ירמיה י"ח כ"ג) יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפי' בשעה שעושים צדקה הכשילם בבנ"א שאינם מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהם שכר, ולכאורה יקשה מפני מה בקש על כך והלא אדרבה שיהא להם זכויות ויצדקו בדין, אלא עכצ"ל דבודאי צדקתן לא היתה לשם שמים, וא"כ כל זכותן זהו משום דצריכין להם דלא גרעי מנפלה לו סלע ומצאה עני וכו', ולזה בקש ירמיה שלא יהיה בידם זכות זו כך שלא יהיה נצרך קיומם כל שישארו ברשעותן.
זכרון תרועה מקרא קודש (כג כד)
תנן בר"ה (כ"ט:) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה, ובגמ' אמרו מה"מ אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול, אמר רבא אי מדאורייתא היא כו'.
ושמעתי שמבארים בזה דאמנם בר"ה שחל בשבת מתקיים הדבר בזכרון תרועה, והיינו לפי דב' דברים לקיום אמרה תורה, חדא ע"י יום תרועה וחדא ע"י זכרון תרועה, וכשחל יו"ט בחול שפיר אפשר לקיים יום תרועה, אבל בחל בשבת וא"א לנו לקיים יום תרועה משום גזירה, אז עכ"פ יש בידינו קיום דזכרון תרועה, וכן מדוייק בתפילה כשחל בשבת שאנו מזכירים יום זכרון תרועה, דאמנם כך הוא מצות היום.
והנה כתב הרמב"ם (בסוף פ"ב מהל' שופר) ז"ל, בזה"ז שאנו עושין שני ימים בגלות, כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני, ואם חל יום ראשון להיות בשבת ולא היה במקום בי"ד הראויין לתקוע, תוקעין בשני בלבד, עכ"ל. ועיין כ"מ שעמד בדבריו דמה חידוש יש בדבר שתוקעין ביום שני באם חל יום א' בשבת, הרי פשיטא הוא דלמה יגרע בגלל שלא תקעו בראשון, ע"ש מש"כ בזה.
אולם למתבאר י"ל דהנה בזה"ז הרי כבר ליכא ספיקא דיומא, ואין ב' הימים אלא משום מנהג אבותינו בידינו, להיות נמשך גם ביום השני היו"ט שהיה ביום הראשון, וא"כ היה אפשר לומר דהיכא דחל יום א' בשבת וכל הקיום ביום א' היה ענין זכרון תרועה, א"כ קס"ד דאף יום הב' שנמשך מחמת יום הא' לא יהיה דינו אלא בזכרון תרועה ותו לא, ולזה קמ"ל הרמב"ם דאינו כן אלא תוקעין בו בשני.
לו[עריכה]
ביום השמיני מקרא קדש (כג לו)
המהר"ל בגור אריה כתב ז"ל, וקרא מתפרש בחג הסוכות, שחייב להביא קרבנות בחג הסוכות בשביעי כדי שישמח אף בליל אחרון, א"נ הכתוב קאמר שימשוך השמחה של סוכות כו' שמושך עוד יותר, ע"כ. ומבואר דכל עיקר יסודו דשמיני עצרת הוא כהמשך לחג הסוכות. ומובן לפי"ז הא דאמרו בפסחים (ע"א.) דלמ"ד דצריך זביחת שלמי שמחה בזמן שמחה, הא דנתרבה ליל יו"ט אחרון לשמחה זהו ע"י זביחה דסוכות דשפיר ה"ז זביחה בזמן שמחה, ולכאורה אין זה מובן דהרי צריך זביחה בשעת שמחת חג זה והאיך מהני זביחה בשעת שמחה דחג אחר, אמנם למש"כ הגו"א ניחא לפי דחשיבי כחג אחד לפי שהוא המשך השמחה דסוכות, ושפיר ה"ז זביחה בשעת שמחה כאותו החג.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א