משאת המלך/ויקרא/יט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־15:43, 12 באפריל 2020 מאת דניאל הללי (שיחה | תרומות) (לע"נ הגהמ"ח זצ"ל)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אור החיים
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משאת המלך TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png יט

משאת המלך על התורה - ויקרא יט
פרשת קדושים

ג[עריכה]

איש אמו ואביו תיראו (יט ג)

הש"ך ביו"ד (סי' ר"מ סק"ב) כתב על הא דאין סותר את דבריו, בין שחולק עליו, בין שאומר לחולק עליו נראין דבריך הוי סותר את דבריו, ונראה דסותר את דבריו אסור אף שלא בפניו, ע"ש. ולפיכך תמה הרש"ש סוטה (י"ז:) על הא דתני בירושלמי הובא בתוס' (שם) תניא רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין (מגילת סוטה) על עורות בהמה טמאה, אמר ר"ש מכיון דאיתמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב, תני רבי אלעזר בר ר"ש אומר רואה אני את דברי ר"א בן שמוע מדברי אבא, שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה, ע"כ. וקשה האיך קאמר רבי אלעזר בר"ש רואה אני את דברי ר"א בן שמוע וכו', והרי לש"ך אף זה בכלל סותר את דבריו ואף שלא בפניו אסור, ע"ש.

ולפום ריהטא אין כאן קושיא שהרי לא סתר דבריו במה שאמר הואיל ולמחיקה ניתנה למה אין כותבין, אלא מחשש אחר קאמר ר"א בר"ש שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה, והדבר פשוט לכאורה.

כז[עריכה]

לא תקפו פאת ראשכם (יט כז)

בטעם האיסור כתב הרמב"ם ריש פי"ב מהל' עכו"ם) וכן בספהמ"צ (לאו מ"ג) שהוא כדי שלא להדמות לעכו"ם [וע"ש עוד לאו מ"ב כיוצ"ב בטעמא דכלאים], ובטור יו"ד (ריש סי' קפ"א) כתב דזה אינו מפורש, ואין אנו צריכים לבקש טעם למצות, כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמם.

והנה כבר כתבתי בחי' לסנהדרין (סי' ל"ז) דהיכא דע"י טעמא דקרא ילפי' גדר האיסור הגם דיהיה מזה נפק"מ, בזה פסקינן כר"ש דדריש טעמא דקרא, והנה אף כאן ע"י טעמא דקרא אמרינן דגדר הלאו הוא משום חוקות העכו"ם, אלא שיחדה התורה מכלל חוקות העכו"ם לאו בפני עצמו להקפה, ולכן יהיה נפק"מ דהעובר בהקפה לא ילקה ב' פעמים גם משום בחוקותיהם לא תלכו וגם משום הקפה, ודלא כמש"כ המנ"ח (מצוה ר"נ) דלוקה ב' פעמים, ע"ש, אבל לולא הטעמא דקרא היה המקיף לוקה ב', גם משום חוקות העכו"ם וגם משום הקפה.

כט[עריכה]

אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה (יט כט)

הרמב"ם פ"ב מנערה בתולה הלי"ז) פי' להאי קרא ז"ל, אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה, או אניח זה לבוא עליה בחנם, שיש לו לאדם למחול ממונו לכל מי שירצה, לכך נאמר אל תחלל את בתך, שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון ולא מלקות, כשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי, אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבא עליה, גורם שתמלא הארץ זמה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא, והמכין בתו לכך הרי היא קדשה, ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה כו', עכ"ל.

ורבו התמיהות שיש לתמוה בדבריו, דנראה מדבריו שכל שלא הכינה עצמה לכך אינה קדשה, וזה סותר למש"כ בפ"א מאישות (הל"ד) ז"ל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה, לפי שבעל קדשה. גם יש להבין מה שנתן טעם לחלק דאין הלאו אלא במכינה עצמה לכך, משום דאז גורם דתמלא הארץ זמה, וקשה וכי דרשינן טעמא דקרא לעשות חילוק בדבר דליכא מלקות אלא במוכנת לכך. גם יש להבין את השגת הראב"ד שאין קדשה אלא העומדת בקובה של זונות, והרי לכאורה אף הרמב"ם ס"ל כן וכמש"כ דדוקא במכינה עצמה לכך לוקה, וכי נפקמ"נ יש בדבר אם זהו בקובה של זונות או שהיא מכינה עצמה לכך.

ונראה דאה"נ דשיטת הרמב"ם היא כמש"כ בהל' אישות, דלא תהיה קדשה הוא כל שבא ביאה לשם זנות ואפי' לא הכינה עצמה לכך, אלא שהרמב"ם אתא לפרש הטעם דמשלם ואינו לוקה משום לא תהיה קדשה, הגם דקי"ל בעלמא דלוקה ואינו משלם, ולזה נתן טעם דשאני הכא הקילה תורה עליו לשלם ולא ללקות, משום דלא הכינה עצמה לכך ואינו גורם בזה דמלאה הארץ זימה, לכן אמרה תורה דמשלם אע"פ שיש כאן לאו דלא תהיה קדשה, אבל אה"נ בעיקר הלאו באמת אין חלוק אם הכינה עצמה לכך או לא וזהו שהשיגו הראב"ד דאינו כן דאין קדשה אלא העומדת בקובה של זונות, דבלא הכינה עצמה לכך אין כאן לאו דלא תהיה קדשה כלל.

ובזה מוסבר נמי מה שפתח הרמב"ם שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב וכו', וכונתו שלא יאמר האב דהטעם כאן דמשלם ואינו לוקה כדי שישלם ממון לאב, [וכיוצ"ב שכ' התוס' בכתובות (ל"ב. ד"ה ואי) די"ל דהטעם שהחובל בחבירו משלם ואינו לוקה משום דחס רחמנא אממונא דנחבל], לזה ביאר הרמב"ם דאינו כן דלעולם הבת אינה ממון של אב, ולא מטעם זה אמרה תורה משלם ואינו לוקה, אלא כמוש"ב שבכאן קיל לאו דקדשה, וע"ש היטב דהדברים מתבארים בלשון הרמב"ם.

< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א