משאת המלך/דברים/כה
ג[עריכה]
ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה (כה ג)
הנה לאו זה אמור בשליח בי"ד המוסיף להכותו, ויל"ע אם עיקר הלאו הוא למכה את חבירו, אלא דאשמועינן קרא דלא יוסיף דאפי' חוטא אסור להכותו, או שמא עיקר הלאו הוא בשליח ב"ד המכה את החוטא, אלא שלמדו בק"ו (סנהדרין פ"ה.) דה"ה למכה את חבירו עובר הוא בזה, ועיין בשבות יעקב (ח"א סי' קפ"א) שכתב דהלכך לא לקי על הכאת עבדו משום דאית פירכא לק"ו לגבי עבד, והרי מבואר דעיקר הלאו הוא לשליח ב"ד אלא שלמדו ממדת ק"ו גם לחבירו, וכן מבואר ממה שהרמב"ם מנה ללאו זה בהל' סנהדרין (פט"ז) ולא בהל' חובל ומזיק.
והנה לכאורה כל עיקר הלאו הוא מה שמכהו יותר מהראוי לו, וכלישנא דקרא פן יוסיף, וצ"ע מסנהדרין (פ"ה.) דבעי מיניה מר"ש בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, א"ל ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף וכו', והרי חזינן דאף בהכאה המחוייבת הרי היא בכלל הלאו אלא דאמרינן דכבוד שמים עדיף.
מיהו רש"י שם פי' ואחר מי התירו ז"ל, והרי כל ישראל הוזהרו על הכאת חבריהם ועל קללתם כדילפי' בד' מיתות, וע"ש בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ח:) שהביאו כתוב מדברי קבלה לאיסור הכאה, וצ"ל דלכך הביא רש"י לאיסור מדברי קבלה דא"א לבא מהלאו דפן יוסיף כמוש"נ שאינו אמור אלא בתוספת הכאה שהיא על חנם, אבל לא בהכאה המחוייבת, אלא שקשה ע"ז מהגמ' כתובות (ל"ב.) שאמרו מה לחובל בחברו שהותר מכללו בבי"ד ופרש"י לאו דפן יוסיף, ולמבואר הא אין זה היתר אלא מעיקר הדין ליתא ללאו כלל, וצ"ת.
כתב הרמב"ם (בהל' חו"מ פ"ה ה"א) ז"ל, אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל כו' דרך נציון ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא יוסיף להכותו וכו', וצ"ע ע"ז מסנהדרין (פ"ד:) דאמרו לענין בן מהו שיקיז דם לאביו, והק' א"כ אחר נמי ותי' אחר שגגת לאו, והרי להדיא דאף שאין זה דרך נציון ה"ז בכלל הלאו.
וצ"ל דאמנם עיקר הלאו אין תלוי בדרך נציון אלא בחבלה ממש, אבל הכאה כל שאינה דרך נציון וגם אין תורת חבלה עליה אי"ז בלאו, ורק דרך נציון אזי חשובה הכאתו כחובל בחבירו, וא"כ ניחא דבהקזת דם שישנה לחבלה ממש תו א"צ לדרך נציון.
ט[עריכה]
ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו (כה ט)
נראה דהא דאמרו בירושלמי (הובא בתוס' חולין כ'.) וכ"ה בפוסקים דחליצה בימין, זהו משום המצוה שבזה, וכדרך שאמרו בשאר מצות שצריך ימין דמ"ש הא משאר מצות. וכן ראיתי בסדר חליצה שכתב על הירושלמי לפי שהוא כבוד הדבר וכו' ומבואר כהנ"ל.
וכן נראה ממה שהרמב"ם השמיט לירושלמי וכבר עמד בזה המ"מ (בפ"ד מיבום ה"ו), ולפי"ד מבואר היטב דאם דין הימין הוא מדיני החליצה א"כ היה בדין דיביא הרמב"ם לירושלמי שיש דין לכתחילה שיהא בימין, אבל כיון שזהו דין כללי שכל המצות צריכות להיות בימין, הרי דבר זה אין דרכו של הרמב"ם לכתוב בכל מצוה ומצוה. [וע"ד שמבארים בשם הגר"ח דה"ט שלא הובא ברמב"ם בהל' אבל הדין דאין קוברים מי שמת תחילה ראשונה, לפי שאין זו הלכה מדיני כבוד המת אלא מדין כללי של אין מעבירין על המצות, ודבר זה אין דרך הרמב"ם להביאו בכל מקום ומקום].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א