משאת המלך/דברים/יט
ד[עריכה]
וזה דבר הרצח (יט ד)
תנן במכות (י"ב:) כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני, אמרו לו אעפ"כ יקבל מהן שנאמר וזה דבר הרוצח. וענינו נראה דהוא דין בחיוב הגלות שצריך להמנע מלהכבד, וכן מבואר במאירי שם שכתב יאמר להם רוצח אני, כלומר שצריך להודיע ולפרסם שהוא נכנע ועצב למה שבאה תקלה ע"י.
אמנם בהגהות מיימוני (פ"ז מרוצח ושמ"נ הל"ז) הביא מהירושלמי (בפ' בתרא דשביעית) דגרסינן עלה מכאן הדא דחכים בחד מיכלא פי' מסכת אחת ומוקרין ליה בגין תרין צ"ל בחד מיכלא אנא חכים. ומבואר דהא שצריך להמנע שיכבדו הוא משום גונב דעת הבריות, ואין זה דין מסויים בחייבי גלות, אלא כל שבא לעיר ורצו לכבדו ואינו ראוי לכבוד זה עליו להודיע להן שאינו ראוי לזה. [ומ"מ קצ"ע דהכא בדיני הגלות נאמרה הלכה זו בענין גונב דעת הבריות, ודוחק לומר שכאן נאמר שאין לגולה דין כבוד, וממילא שוב הוי גונב דעת הבריות כשחושבים לכבדו לפי שאינו בר כבוד].
אולם יש לתמוה לירושלמי דאם כל האי דינא הוא מילתא דגונב דעת הבריות, א"כ מה הוצרך התנא להשמיענו שאם אמרו לו אעפ"כ יקבל מהן, והרי פשיטא הוא מאחר דשוב אינו גונב דעתם לפי שרוצים לכבדו מ"מ, ובשלמא לפי' המאירי שהוא מהנהגת הרוצח א"כ יש חידוש גדול בדבר ששיעור זה שעליו להמנע הוא רק שלא יכבדוהו בסתם אבל אם אעפ"כ רצו לכבדו אינו צריך להמנע, אבל לירושלמי צע"ג, [ועיין בנימוקי מהר"ר מנחם מרזבורק בסופו דפי' ג"כ כהמאירי].
ו[עריכה]
פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו (יט ו)
איתא בספרי מכלל שנאמר כי יחם לבבו, אין לי אלא מי שיש לו חמות הלב, האב את הבן כו' מנין, ת"ל רוצח רוצח ריבה, ובספר ישועות ישראל כתב ברוצח בזדון אין רשות לגואל הדם להורגו אלא שאם הרגו פטור שהתורה החשיבתו כאונס משום כי יחם לבבו, והרי דנקט דגם לאחר הריבוי דרוצח רוצח מ"מ אכתי שורש ההיתר הוא חמות הלב.
ולפי"ז הנה יצא נפקמ"נ דלא הותר לגואל להורגו אלא כשהרגו מחמת חמות הלב, וא"כ כשהרגו בשוגג ליתא כלל להיתר, ויהא דינו כאחר שהרגו בשוגג ויתחייב בגלות, וצע"ג לומר כן.
והנה באבות דר' נתן (פ"ל מ"ב) איתא שוגג שהרג את הנפש וגולה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו ה"ז פטור, הרגו במזיד ומצאו גואל הדם והרגו ה"ז גולה על ידו, וע"ש דגירסת הגר"א ה"ז נהרג על ידו, והנה ברמב"ם (פ"ו מרוצח ושמ"נ הל"ה) כתב על כל הרצחנים וכו' אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כונה, ומשמע בפשטא דאף ההורג במזיד בכלל (עקצוה"ח סי' ב'), וקשה עליו מהברייתא דאבות דר"נ דמבואר לגירסת הגר"א שנהרג הגואל הדם, ולגירסתנו לכה"פ גולה על ידו, ולכאורה אם בשוגג גולה ה"ז משום דבמזיד נהרג, דאם במזיד אינו נהרג למה בשוגג יגלה.
אולם להנ"ל דההורג המזיד כל פטורו דגואל הדם הוא משום חמות הלב, וביארנו דלפי"ז בשוגג לא שייך פטור זה, א"כ ניחא היטב הגירס' דקמן בשוגג גולה, ובדוקא נקט בשוגג גולה ולא נקט במזיד נהרג דאמנם במזיד אין נהרג כמבואר ברמב"ם, אבל בשוגג גולה דמאחר דכל פטורו משום חמות הלב ה"ז דבר שאין שייך בשוגג כמוש"נ.
יט[עריכה]
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו (יט יט)
דין זה אמור בין בעונשים שיענש כדרך שרצה לעשות לאחיו ובין אם חייבו ממון שישלם לאחיו ממון, וכבר עמד ביראים להקשות מפני מה ניתן התשלום לאחיו, דמאי שנא ממיתה ומלקות שאין אחיו נהנה מעונש העד זומם כמו כן אף בממון היה צריך להענישו ליטול ממונו, אבל מהיכא תיתי יהיה דין לתת לאחיו את הממון שניטל ממנו.
ושמעתי בשם הג' ר' ישראל סלנטר זצ"ל ליישב לפי שהאדם דואב לבו יותר כשניטל ממונו וניתן לאחרים יותר מאילו היה מאבד את ממונו, ולכן כמו שזמם על אחיו ליטול ממונו וליתנו לאחרים אף הוא יענש כן בכך שממונו ינתן לזה. והנה אע"פ שבסברא זה נכון אבל מ"מ אין בזה כדי ליישב, דהרי מצאנו דין כאשר זמם שישלם לזה שהעיד עליו אף באופן שהעיד עליו להפסיד ממונו וכמו באומר שורך הרג את הנפש, ושם כבר אין שייך טעם זה.
הנה אמרו במכות (ה'.) משלשין בממון ואין משלשין במלקות, דממון מצטרף בין שניהם אבל מלקות אין מצטרף בין שניהם וליכא כאשר זמם, וארווח בבי מדרשא לומר בשם הגר"ח דה"ט דאין משלשין במלקות שכל אחד יקבל חצי המלקות, משום דחצי מספר המלקות אין זה חצי מעונש המלקות, לפי שאין דומה מכה ראשונה לשניה שהשניה כואבת יותר לאחר שכבר קיבל הראשונה, נמצא שהפלגא השניה חמורה יותר מהפלגא הראשונה, וא"כ כשיקבל חצי ממנין המלקות לא קבל חצי העונש.
אמנם טעם זה אינו מספיק דהנה לפי"ז כשהעידו ב' עדים ב' עדויות וחייבו פעמיים מלקות והוזמו, בכאן כבר אפשר לשלש שהרי כל אחד מתחייב ב' פעמים חצי מלקות, וכאן המשלשין הוא חשבון נכון שהרי כל מכה יעלו ב' חצאיה לב' חיוביו ולמה לא ישלשו, וזה בודאי אין נכון לומר שצריך לקבל חצי מפ' מלקות, דמאי שייטא חיוב אחד למשנהו דבודאי אין חיובו יותר מב' פעמים מ', ופשוט.
ות"ח העירני דמ"מ צדק הגר"ח שאה"נ שכל מלקה ומלקה חציה לחיוב אחד וחציה לחיוב השני, מ"מ הרי המלקה השניה כואבת יותר גם בגלל שקיבל החצי המלקה של החיוב השני, ושוב נמצא שה"ז כאילו לקה בכותל תחילה ואין תוקפה מכח מלקה ראשונה והדין עמו.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א