משאת המלך/במדבר/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משאת המלך TriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png ה

משאת המלך על התורה - במדבר ה

ו[עריכה]

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו (ה ו)

כתב הרמב"ם פ"א מהל' תשובה הל"א) ז"ל, וכן החובל בחברו והמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר מכל חטאות האדם.

והנה בב"ק (ג:) אמרו מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם כו', דכתיב (ישעיה כ"א י"ב) אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו, ופרש"י וגם לילה חשך לרשעים, אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו, אלמא באדם כתיב בעיו, עכ"ל, וכבר העירו מפני מה לא כתב התנא להדיא אדם אלא הזכירו ברמז דמבעה זה אדם, אמנם ע"פ הרמב"ם הנ"ל נראה דזהו דאתא התנא לרמז לנו דאדם הוא מבעה, כלומר דאדם הוא מבקש מחילה, וצריך הוא לבקש מחילה על מה שהזיק.

*

ויל"ע לשי' הרמב"ם פ"ו מהל' חו"מ ה"א) דמזיק באונס ג"כ חייב, האם גם באונס צריך לבקש מחילה, דיתכן דיש לחלק דלגבי ההיזק אמנם חייב בתשלומין דכל שחברו ניזוק ממנו חייב לשלם לו, אבל לענין האיסור הרי הוא כשאר אונסין דפטריה רחמנא בעלמא אף מקרבן. [וע"ע מש"כ בחי' לב"ק אם יש לחלק באיזה אונס חייב להרמב"ם, ונפק"מ בזה גם לבקשת מחילה להזיקו באונס].

ז[עריכה]

והתודו את חטאתם אשר עשו (ה ז)

בספרי זוטא איתא לפי שנאמר והתודה אשר חטא, יתודה על חטא אשר חטא וכו', יכול אף הנהרגין ע"פ זוממין, אמרת לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא וכו', והביאו הרמב"ם בספהמ"צ (עשה ע"ג). ויש להתפלא וכי מאי קס"ד שאף הנהרגין ע"פ זוממין יתודו והרי שקר היה הדבר ולא חטאו.

והנה תנן בסנהדרין (מ"ג) רי"א אם היה יודע שהוא מזומם, אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה כו', ולכאורה מה שהוא שאומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי אין ענינו וידוי, אלא תפלה ובקשה היא שמבקש שיתכפר לו חטאותיו ע"י מיתה זו, אמנם נראה דאכן הוא ענין וידוי, דהנה הרי אמרו בכתובות (ל.) אע"פ שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב כו', נמצא דהעומד לפני הריגתו באחד מד' מיתות הרי בודאי יש בידו חטא של חיוב מיתה וצריך להתודות, [והגם דכבר ידוע דנקטינן שבעל בחירה ניתן לו כח להרוג אף מי שאינו מחוייב מיתה, מיהו הנהרג ע"פ עדים זוממין בודאי היה בידו חטא מיתה, וכמו דנתנו טעם לפטור עדים זוממין בכאשר עשה, משום שנאמר אלקים נצב בעדת וגו' ובודאי חטא מיתה היה בידו ולכך נהרג], ומעתה היה בדין דהנהרג ע"פ זוממין שיתודה, ולכן אמר הכתוב ואשמה הנפש ההיא היינו דוקא באם היה כאן אשמה, אבל בעדות שקר חטא יש כאן אבל אשמה אין כאן.

ח[עריכה]

ואם אין לאיש גאל (ה ח)

כתב רש"י, ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח, או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב כו'. והעירני הגרמ"מ שולזינגר שליט"א מה דנסיב רש"י עד יעקב, והרי להדיא אמרו בגמ' ב"ב (קט"ו:) נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן, ואצ"ל עד יעקב משום דגמירי לן דלא כלה שבטא. וכיוצ"ב יקשה בסנהדרין (ס"ח:) עפרש"י ד"ה שאין לו גואלים, אין לך אדם בישראל שאין לו גואלים כל זמן שלא כלו בני יעקב. וכן יקשה ברש"י קידושין (כ"א.) לענין גאולת קרובים דכתב וכי יש לך אדם בישראל מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלין מזרע יעקב, וקשה כנ"ל דהול"ל עד ראובן.

והנה מקידושין אין קושיא כלל והתירוץ פשוט דלענין גאולה הרי לא כלה שבטא שהרי הוא המוכר קיים, וא"כ יתכן שח"ו כלו כל שבט ראובן מלבדו ואין לו גואלים אלא מיעקב. אלא שאף לענין גזל אין להק' וכי אין לך אדם שאין לו יורשים בשבטו, דיתכן שהגזלן הוא מאותו השבט וכלו ח"ו כולם מהשבט מלבד הגזלן, כך שאין לו למי להשיב ופשוט. מיהו אם נימא דבגזל את אביו והוא יורשו ה"ה פטור מדאורייתא מהשבה (יעויין שטמ"ק ב"ק קח: בשם הרא"ש), א"כ הקושיא בגזל במקומה עומדת, דהא הגזלן שנשאר יחידי משבט ראובן יורש הוא לאביו ופטור מהשבה, וא"כ א"צ לומר משום בני יעקב.

*

הנה יל"ע במאי דגמירא לן דלא כלה שבטא, האם סגי בנשאר רק עובר מהשבט, מי נימא דהברית עם השבטים היתה דתמיד יהיה השבט קיים, או שמא הברית עם השבטים היתה שלא יכלה השבט, והרי לא יכלה השבט לכשיולד העובר, וצ"ע.

ומהשתא באם נאמר דכל דאיכא עובר אין זה סותר לברית, הנה לענין הא דאמרו בב"ב (שם) נחלה ממשמשת עד ראובן ודי בזה, זהו משום דלכה"פ נשאר עובר מראובן ודי בזה לנחלה, דאף שאינו יורש עד שיבא לאויר העולם, אבל מ"מ לכשיולד תחזור עליו הירושה, אבל לענין גאולת קרובים קודם היובל, הרי משכח"ל שיש קרובים שהם אכתי עוברים ויולדו לאחר היובל, וא"כ האיך אמרו בקידושין וכי יש לך אדם שאין לו גואלים.

וכמו"כ יל"ע בגזל הגר ומת הגר והשאיר עובר, ועתה השיב הגזל לכהן שהרי אינו יורש עדיין ואח"כ נולד האם ישיבו לו הכהנים את הגזילה, ולפום ריהטא זה תליא בבעיא דגמ' ב"ק (ק"י:) אי יורשים הם הכהנים או מקבלי מתנה מגבוה הם, דאם יורשים הם א"כ השתא דנולד דינא הוא דיחזור ליורש הראשון לעובר, ואי מקבלי מתנה הם א"כ יתכן דזכו כבר, ולפי"ז למאי דקי"ל התם דמקבלי מתנה נינהו, א"כ משכח"ל אף בלא גר אלא ישראל שנגזל ונשאר עובר, וקאמר הכתוב דישיבו הגזילה לכהנים, וצ"ע.

וכמו"כ יל"ע בקושית החת"ס למבואר בשופטים שישראל רצו להכרית שבט בנימין, והאיך עלה כן בדעתם והרי גמירא דלא כלה שבטא, ויתכן דפסקו להכרית את החיים והיה להם לבנימין עוברין, וכמש"כ דיתכן דע"י עוברין אכתי לא כלה שבטא לכשיולד לבסוף.

יב[עריכה]

ומעלה בו מעל (ה יב)

בסוטה (כ"ו:) אמרו דמקנין ע"י שחוף, ונחלקו הפוסקים אם נאסרת לבעלה ע"י ביאת שחוף, ועיין בבה"ל (ח"ב סי' מ') טעם הדבר דאע"פ שנימא דאין נאסרת לבעלה בביאת שחוף, מ"מ מקנין ע"י שחוף דעכ"פ ה"ז בכלל ומעלה בו מעל.

והנה באחיעזר (ח"א א' י') הק' האיך אמרו בסוטה (י"ח:) דיבם שמשקה לאחר שנתיבמה לו, מגלגל עליה גם על נשואי אחיו הראשונים, הרי ממ"נ באם אכן זינתה תחת אחיו הא אינה נופלת ליבום דנתמעטה מיבום כדאמרו טומאה כתיב בה כעריות, וא"כ אינה אשתו ואין להשקאתו אותה דין השקאה.

ולמתבאר יש לו לגלגל שלא קינא אחיו משחוף ונטמאה לו, דאין בזה משום טומאה כעריות שהרי אין נאסרת רק מפרשת קינוי וסתירה, וא"כ בודאי היבום תופס בה ושפיר ה"ה אשתו להשקותה.

יד[עריכה]

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (ה יד)

נחלקו תנאי בסוטה (ג'.) בדין קינוי האם זהו חובה לקנאות או רשות, והיינו דלמ"ד חובה א"כ ה"ז מהל' סוטה דמחוייב נמי לקנאות, משא"כ למ"ד רשות א"כ דין הקינוי שנאמר אי"ז אלא כסיפור דברים, דבאם קינא לאשתו אזי כבר צריך להביאה אל הכהן.

ולפי"ז מאי דכתיב בסוף הפרשה זאת תורת הקנאות, ולמדו (להלן) מזאת תורת דהוי עיכובא והוא דרש לכל הדינים שנאמרו בפרשת סוטה שהם מעכבין דיעבד, הנה אם נכלל בהאי עיכובא גם דיני הקינוי בפשטא זהו תליא בהאי פלוגתא, דאם קינוי הוא חובה א"כ פרשת סוטה כוללת גם לדין הקינוי וגם על הקינוי קאי זאת תורת לעיכובא, אבל למ"ד רשות א"כ אי"ז מפרשת סוטה ולא נאמר ביה זאת תורת לעיכובא.

והנה בירושלמי (פ"א ה"א) הובא בתוס' סוטה (ב':) איתא כתיב ועבר עליו רוח קנאה וגו' שלא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך גאות אלא מתוך דבר של אימה, עבר וקינא לה מחמת דברים הללו מה את אמרת למצוה או לעיכוב וכו', אמר ר' מנא אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב, והיינו דהירושלמי פשיט לה דקינוי מחמת דבר אימה מעכב משום שנאמר תורה, והלכך תמה הכס"מ על הרמב"ם בהל' סוטה פ"ד הי"ח) דפסק דקינוי מחמת דברים הללו דיעבד הוי קינוי, והגר"א בביאורו לאהע"ז (סי' קע"ח סק"ל) יישב דהרמב"ם ס"ל דהמשך הירושלמי שם פלוגתא דתנאי הנ"ל אם קינוי רשות או חובה, היינו דלמ"ד רשות לית ליה דר' מנא דתורה מעכב, ע"ש היטב. ולכאורה אין דבריו מובנים האיך תלוי אם קינוי דרך שחוק הוי קנוי באם חובה לקנאות או רשות, דהא מ"מ כדי להשקותה הרי בודאי בעי קינוי, ואם נאמר דדרך שחוק לא יקנא ונאמר ע"ז תורה א"כ נאמר בזה עיכובא דדרך שחוק אי"ז קינוי כלל.

אולם למש"כ מובן היטב דהא בהא תליא, דאם חובה לקנאות הרי פרשת סוטה תחילתה מוקינא את אשתו, וא"כ זאת תורת הקנאות הוי עיכובא גם על הקינוי שלא יהא דרך שחוק, אבל אם זהו רשות א"כ אין הקינוי מהפרשה ולא קאי זאת תורת על הקינוי.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א