מראי מקומות/שבת/ב/א: הבדלים בין גרסאות בדף
(הוספות רבות) |
(הוספת האחרונים) |
||
| שורה 30: | שורה 30: | ||
התוספות {{ממ|[[תוספות/{{כאן}}#יציאות|ד"ה יציאות]]}} מעירים שהיה למשנה לנקוט לשון 'הוצאות'. ומבארים, שנקט התנא לשון הפסוק "אל יצא איש ממקומו", שמפסוק זה דורשת הגמרא בעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/יז/ב|יז:]]}} את דין הוצאה בשבת, אל יצא עם הכלי ללקט המן | התוספות {{ממ|[[תוספות/{{כאן}}#יציאות|ד"ה יציאות]]}} מעירים שהיה למשנה לנקוט לשון 'הוצאות'. ומבארים, שנקט התנא לשון הפסוק "אל יצא איש ממקומו", שמפסוק זה דורשת הגמרא בעירובין {{ממ|[[בבלי/עירובין/יז/ב|יז:]]}} את דין הוצאה בשבת, אל יצא עם הכלי ללקט המן | ||
האחרונים{{הערה|ראה לעיל חלקת בנימין (קורנימאן).}} מוסיפים שנקט התנא לשון הפסוק לפי שמטעם זה הקדים לשנות מלאכת הוצאה קודם שאר מלאכות לפי שיש לה עיקר מן התורה{{הערה|עיין לעיל ביאורים שונים בטעם הקדמת מלאכת הוצאה.}}. | |||
=== המקור לאיסור הוצאה בשבת === | === המקור לאיסור הוצאה בשבת === | ||
גרסה מ־09:25, 26 במרץ 2020
מראי מקומות
שבת ב א
יציאות השבת
הקדמת דיני הוצאה לשאר דינים
התוספות (ד"ה יציאות) הביאו קושיית ריב"א מדוע התחיל התנא דבריו בדיני מלאכת הוצאה, והיה לו לשנות דינים אלו אחרי פרק כלל גדול ששם מוזכרים כל אבות המלאכות והאחרונה שבהם הוצאה[1]. והיה לו להתחיל כסדר היום, בהלכות ערב שבת תחילה[2], ואחר כך הלכות הדלקת הנר והלכות הטמנה שהם דברים השייכים לערב שבת עם חשיכה, ואחר כך שאר מלאכות שבת הנוהגות בשבת עצמה. וכשם שמצאנו במסכת פסחים[3] ובמסכת יומא[4].
והביאו התוס' ג' יישובים:
ריב"א יישב - שמשנה זו חביבה לו לפי שלומדים ממנה הלכות רבות, כמו: הוצאה, הכנסה, בעני ובעשיר, דבעינן עקירה והנחה, שנים שעשאוה פטורים, ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר.
ר"ת יישב - שדרך התנא לשנות את הדבר השכיח תחילה, והלכות הוצאה שכיחות ביותר. וכן מצינו בתחילת מסכת בבא קמא (ב.) שנקט סדר אבות הנזיקין; שור, בור, מבעה והבער, למרות שאין זה סדרם בפסוק. וכן לגבי ארבעה הצריכים להודות שנקטה הגמרא בברכות (נד:) סדר אחר מסדר הכתוב בפסוק[5].
ומה שהביא שכן הוא בתחילת מסכת בבא קמא. ברש"י (שם ד"ה השור) כתב שכסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה, והתוספות (שם) הקשו על דבריו ויישבום ודלא כדבריהם כאן[6].
עוד יישב ר"ת - שאכן סידר התנא את דבריו לפי סדר היום[7], אך מאחר שרצה להזכיר הדין שלא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, הוצרך להקדים קודם עיקר איסור הוצאה בשבת. ואף שעתיד להזכיר שאין נותנין כלים לכובס ודיני הטמנה ולא הזכיר בשל כך דיני מלבן ומבעיר, משום שמלאכת הוצאה מלאכה גרועה היא[8] והוצרך לפרש יותר. ובחידושי מהר"ל מפראג ביאר שהוצאה אין ידוע שהיא מלאכה שהרי אין עירוב והוצאה ליום טוב[9]. והר"ן ביאר שאף שמזכיר דין לא יקרא לאור הנר ואין שורין דיו, מכל מקום לא הקדים לשנות אבות המלאכות שלהם כיון ששנאם אגב גררא דלא יצא החייט, לומר שכשם שגזרו שלא יצא החייט כן גזרו בהם.
בפירוש המשנה להרמב"ם ביאר - שמאחר שמלאכת הוצאה אינה נראית מלאכה[10] ומדרשא אתיא, לפיכך הוצרך להקדימה לחזק הענין.
עוד ביאר בפירוש המשנה להרמב"ם -' שהקדים מלאכת הוצאה לשאר מלאכות לפי שהיא מצויה ונכשלים בה הרבה לפי שאינה צריכה כלים.
עוד מצאנו ישובים שונים בדברי האחרונים:
בחידושי מהר"ל מפראג יישב - שהקדים התנא להזכיר איסור הוצאה לפי שעל ידו יש שביתה גמורה לאדם[11], והתנא התחיל במה שהוא עיקר שביתת שבת[12].
עוד יישבו האחרונים[13] - שעיקר תורה שבעל פה מיוסדת לבאר כללי הדינים ופרטיהם היוצאים ממקראות מפורשים בתורה שבכתב, ולפי שכל אבות המלאכות אין להם פסוק מפורש אלא רק נכללות בלא תעשה כל מלאכה ובקבלה קבלו שעל אותם ל"ט מלאכות נאמר, לפיכך הקדים התנא להזכיר מלאכת הוצאה שיש לה מקור מן התורה[14].
שם משמואל ביאר[15] - על פי המבואר בתקוני זוהר (תקונים ל, לו) שבשבת כתיב מחלליה מות יומת לפי שמכניס הסט"א לחלל הקדושה. נמצא שכל המלאכות נכללות באיסור הוצאה מרשות לרשות מרה"י שהוא עולם הקדושה לרה"ר שהוא עולם החיצונים, ואם כן עיקר טעם איסור שבת הוא איסור הוצאה ולכן בה פתח התנא.
לשון יציאות
הגמרא להלן (עמוד ב) מפרשת שאף שנקטה המשנה לשון 'יציאות' כוונתה אף להכנסה מרשות לרשות, ראה שם טעם הדבר.
התוספות (ד"ה יציאות) מעירים שהיה למשנה לנקוט לשון 'הוצאות'. ומבארים, שנקט התנא לשון הפסוק "אל יצא איש ממקומו", שמפסוק זה דורשת הגמרא בעירובין (יז:) את דין הוצאה בשבת, אל יצא עם הכלי ללקט המן
האחרונים[16] מוסיפים שנקט התנא לשון הפסוק לפי שמטעם זה הקדים לשנות מלאכת הוצאה קודם שאר מלאכות לפי שיש לה עיקר מן התורה[17].
המקור לאיסור הוצאה בשבת
ויעבירו קול במחנה
רש"י (ד"ה שתים) מביא דרשת הגמרא להלן (צו:) שאיסור הוצאה נלמד מהפסוק (שמות לו ו) "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא", שציוום משה שלא לצאת ממחנה ישראל שהוא רשות היחיד, למחנה לויה שהוא רשות הרבים בכדי להביא נדבה, והיה זה בשבת.
אל יצא איש ממקומו
תוספות (ד"ה יציאות; עירובין יז:; פסחיםפה:) מביאים דרשת הגמרא בעירובין (יז:) מהפסוק "אל יצא איש ממקומו", שנאסר עליהם לצאת ממקומם עם הכלי ללקט המן, דהיינו איסור הוצאה. והיינו שדורשים תיבות 'אל יצא' - 'אל יוציא'[18]
אם יש וצריך שני פסוקים
והביאו התוספות (ד"ה פשט) קושיית ר"י מדוע צריך שני פסוקים אלו ללמדנו דין הוצאה בשבת ומדוע לא סגי בפסוק אחד. ויישב, שכיון שהוצאה היא מלאכה גרועה שהרי לא נאסר אלא הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, אף שאין חילוק בין הוצאה זו להוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד המותרת בשבת[19], ולכן לא היינו למדים הוצאה של העני העומד בחוץ והוצאה של העשיר העומד בפנים אחד מזולתו[20].
אמנם דעת רש"י (יז:) שקרא דאל יצא איש ממקומו אתי לאיסור תחומין ולא לאיסור הוצאה[21]
והרמב"ן [22] ביאר שדבר זה תלוי במחלוקת התנאים אם תחומין דאורייתא, שלמ"ד תחומין דאורייתא ילפינן לה מקרא דאל יצא איש ממקומו, ולשיטתו ע"כ נלמד איסור הוצאה מקרא דויעבירו קול במחנה, וכשיטת רש"י. ואילו למ"ד תחומין דרבנן ילפינן לאיסור הוצאה מקרא דאל יצא איש ממקומו וכדעת התוס', ואילו קרא דויעבירו קול במחנה לא דריש ליה[23].
ובדברי הרמב"ם מצינו סתירה בזה, שבהלכות שבת (פי"ב ה"ח) הביא הפסוק דויעבירו קול במחנה, ואילו בהלכות שגגות (פי"ד ה"ב) הביא הפסוק דאל יצא איש ממקומו.
לדרתם לדירתם
ובזוהר (פרשת פנחס, רמג:) דרשו מהפסוק ושמרו בני ישראל וגו' לדרתם, צריך לנטרא לה בדירתם דלא יפקון מרשות היחיד לרשות הרבים[24].
איסור הכנסה
ואיסור הכנסה בין של עני ובין של עשיר נלמד בגמרא לקמן (צו:) מסברא, מה לי אפוקי מה לי עיולי (מה לי הוצאה מה לי הכנסה)[25].
ועיקר דבריהם שהוצאה מלאכה גרועה היא, הוכיחו התוספות מכך שבכל תולדות המלאכות אין צריך שתהיה גם התולדה במשכן אלא רק האב, וכל הדומה לו הרי הוא תולדה. מה שאין כן בהוצאה לא נאסרו כתולדות אלא דווקא מה שהיה במשכן, כמבואר להלן (צו.) שלא נאסרה הושטה מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ואף זריקה לא נאסרה אלא רק כששתי הגזוזטראות נמצאות בדיוטא אחת ולא זו כנגד זו, לפי שבמשכן כך היתה מלאכת הושטתם כשהיו מושיטים הקרשים מעגלה אחת לשניה. וכן זריקת ד' אמות ברשות הרבים מבררת הגמרא להלן (צו:) היכן נעשה דוגמת זה במשכן, עד שמסיקה שהלכה למשה מסיני היא.
מעביר ד' אמות ברשות הרבים
בגמרא להלן (צו:) מבואר שאיסור מעביר ד' אמות ברשות הרבים הוא הלכה למשה מסיני.
ובחידושי חתם סופר הקשה שבגמרא בעירובין (מח.) משמע שקרא דאל יצא איש ממקומות קאי אמעביר ד' אמות ברשות הרבים. וביאר, שהפסוק איירי במושיט חוץ למקומות דהיינו הושטה של ד' אמות, והלכתא גמירי לה בהולך עם החפץ.
וכקושיית החת"ם הקשה גם המרכבת המשנה (שבת פי"ג הי"ז), ויישב שאין זה אלא אסמכתא בעלמא.
גדר מלאכת הוצאה
האבני נזר (או"ח סימן רמה) חקר בגדר מלאכת הוצאה אם עיקר המלאכה הוא פעולת ההוצאה מרשות לרשות ועקירה והנחה הם רק תנאים הנצרכים לעיקר המלאכה, או שהם חלק מעיקר המלאכה שעיקרה עקירת החפץ מרשות אחת העברתו לרשות אחרת והנחתו שם, או שכל עיקר המלאכה הוא עקירת החפץ מרשות אחת והנחתו ברשות אחרת ואילו העברתו אינה אלא היכי תימצי לקיום המלאכה.
שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ
פירוש 'בפנים' ו'בחוץ'
רש"י (ד"ה שתים) מפרש שתים שהן ארבע בפנים, לאותן העומדים בפנים דהיינו בעל הבית. ושתים שהן ארבע בחוץ לאותן העומדים בחוץ דהיינו העני.
ובשבועות (ה. ד"ה ד') פירש רש"י שתים שהן ארבע בפנים, היינו הכנסות לפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, היינו הוצאות לחוץ.
והתוספות (ד"ה שתים) העירו שמלשון המשנה כאן משמע כפירוש רש"י כאן, שהרי פירשה המשנה תחילה הכנסה והוצאה של העני ואחר כך הוצאה והכנסה של בעל הבית, ולפירוש רש"י בשבועות לא היה לו לערב הוצאות והכנסות יחד.
אלא שדחו התוספות ראיה זו, כי אפשר שלא רצה התנא לכתוב הוצאות של עני ועשיר לחוד והכנסות של עני ועשיר לחוד, כיון שבאופן זה היה עליו להאריך בלשונות שלא יכל לקצר ולכתוב "או שנטל מתוכה והוציא" וכדומה.
והרמב"ן ביאר, שכיון שהתחיל התנא לפרש מילי דעני, שוב סיים לכל דבריו ואחר כך חזר לפרש מילי דעשיר, ולכך לא שנה כסדר שפתח בו.
ומכל מקום הביאו התוספות דחיית רבינו אלחנן לפירוש רש"י בשבועות, מדברי הגמרא להלן (ב:) שמחפשת ראיה לכך שהמשנה כללה בדבריה אף הכנסות ולא רק יציאות, ומביאה הגמרא את הציור הראשון במשנה "פשט העני את ידו לפנים" שהוא הכנסה ולא הוצאה, ולפירוש רש"י בשבועות יכלה הגמרא להביא את המשפט הקודם במשנה "שתים שהם ארבע בפנים" שפירושו הכנסות לפנים.
וברמב"ן כתב שסדר המשנה אתי שפיר בין לפירוש רש"י כאן ובין לפירושו בשבועות[26], שפעמים מתחיל התנא לפרש את מה שהזכיר ראשון ופעמים מתחיל לפרש את מה שסיים בו[27].
למה לא שנא דיני הוצאה נוספים
מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים
התוספות (ד"ה שבועות) הקשו מדוע לא הזכיר התנא דין מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים.
ויישבו שלא הזכיר התנא אלא הכנסה הדומה ליציאה שהיא מרשות לרשות משא"כ מושיט ומעביר.
זורק מרשות לרשות
ובאופן זה יישבו מדוע לא הזיכר התנא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך, לפי שאף זורק אינו דומה להוצאה שהיא נעשית על ידי הולכה ברגליו משא"כ בזריקה שעומד במקומו וזורק.
מעביר ד' אמות ברשות הרבים
ובחידושי מהר"ל מפראג ביאר הטעם שלא הזכיר התנא דין מעביר חפץ ברשות הרבים ד' אמות, לפי שלא הקדים התנא להזכיר דין הוצאה אלא משום דין לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה[28] ולדין זה סגי בהזכרת איסור הוצאה מרשות לרשות.
העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים
הצורך בכפילות דין הוצאה בעני ובבעל הבית
התוספות (ד"ה פשט) הביאו קושיית ר"י מדוע הוצרכה המשנה לפרש איסור הוצאה בעני ובעשיר, הלא לכאורה דינם שווה ומה לי עני מה לי עשיר[29].
ויישב על פי המבואר לעיל שמלאכת הוצאה הינה מלאכה גרועה, מאחר שאין חילוק באופן הפעולה בין הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד האסורה ובין הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד המותרת, ולכן לא היינו למדים מלאכת הוצאה של עני ממלאכת הוצאה של בעל הבית או להפך. כשם שצריכים אנו שני פסוקים לאסור הוצאה של עני והוצאה של עשיר.
- ↑ ראה בסמוך ביאור מהר"ל מפראג מדוע שנאה בסוף אבות המאלכות.
- ↑ כמו לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, אין שורין דיו וסמנין, אין צולין בשר.
- ↑ שהתחיל התנא בליל י"ד, ואח"כ י"ד שחרית, ושחיטת הפסח בין הערביים, ואכילת הפסח שבלילה.
- ↑ שהתחיל התנא בז' ימים שקודם יום הכיפורים, ואח"כ דיני ערב יום הכיפורים ודיני ליל יום הכיפורים.
- ↑ ועיין שם בתוספות (ד"ה ארבעה) שפירשו כדבריהם כאן שהגמרא נקטה תחילה את המצויים יותר והפסוק נקט תחילה את המסוכנים יותר.
- ↑ עיין מהר"ם.
- ↑ כ"כ הר"ן וכן נקט בשנות אליהו (פ"א מ"א). והקדים במה מדליקין לבמה טומנין, לפי שאפילו ספק חשיכה ספק אין חשיכה שאין מדליקין את הנרות מכל מקום טומנין את החמין. וכן הקדים לא ישב אדם לפני הספר קודם ללא יצא החייט במחטו כיון שהוא קודם לו מבעוד יום. ר"ן.
- ↑ ראה תוספות (ד"ה פשט) דמה לי הוציא מרה"י לרה"ר דחייב ומ"ל מוציא מרה"י לרה"י דפטור. ובתוספות הרא"ש הוסיף שאף אם נושא חפץ גדול כל היום כולו ברשות היחיד אינו חייב ואילו הוציא כגרוגרת מרה"י לרשות הרבים חייב.
- ↑ ביצה (יא.).
- ↑ וכסברת ר"ת שהיא מלאכה גרועה.
- ↑ וכפי שיש לראות בכך שאין עירוב והוצאה ליום טוב.
- ↑ והוכיח כן ממה ששנה הוצאה בסוף כל המלאכות בפרק כלל גדול, לפי שעל ידי איסור זה יש לאדם שביתה גמורה, ולכך נשנית בסוף לומר שיש לאדם לשבות מכל המלאכות ואף בהוצאה ואז שובת הוא לגמרי.
- ↑ חידושי וביאור הגר"א; שפת אמת בשם חפץ ה' לאור החיים; חלקת בנימין (קורנימאן).
- ↑ ומטעם זה הזכיר לשון יציאות ולא לשון הוצאות לפי שהוא לישנא דקרא, ראה להלן דברי התוספות בזה.
- ↑ מבית אברהם כאן; שם משמואל שבועות תרע"ד, עמוד עו; נאות הדשא, ח"ב עמוד ע"ה אות ב.
- ↑ ראה לעיל חלקת בנימין (קורנימאן).
- ↑ עיין לעיל ביאורים שונים בטעם הקדמת מלאכת הוצאה.
- ↑ עיין לשון הגמרא שם, ובתוספות להלן (ד"ה פשט ; ד. ד"ה והא).
- ↑ ובתוספות הרא"ש (ד"ה יציאות) הוסיף שמלאכה גרועה היא שאילו נושא חפץ גדול כל היום כולו ברשות היחיד אינו חייב ובמוציא כגרוגרת מרה"י לרשות הרבים מתחייב.
- ↑ ולכך הוצרך התנא לשנות דין הוצאה של עני ודין הוצאה של עשיר ולא כללם כאחד, ראה להלן.
- ↑ ומטעם זה לא הזכיר רש"י כאן אלא קרא דויעבירו קול במחנה.
- ↑ למסקנת דבריו.
- ↑ ואילו התוס' ס"ל שנדרשים ב' הפסוקים ולכך הקשו למאי צריכי.
- ↑ והיינו שדרשו כן מדכתיב 'לדרתם' בכתיב חסר.
- ↑ ואף שבגמרא לקמן (מט:) מובא טעם אחר לאיסור הכנסה לפי שכך היה במשכן, הם העלו קרשים מקרקע לעגלה אף אתם אל תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. מכל מקום כתבו התוס' שהוצרכה הגמרא לסברא זו שהרי הכנסת הקרשים הרי היא כהכנסה של העני העומד בחוץ, ועדיין צריכים אנו מקור להכנסתו של בעל הבית, ודבר זה נלמד מסברא. ומוסיפים התוספות, שאחר שיש לנו סברא זו שוב אפשר ללמוד מסברא זו אף הכנסה של עני ואין צריך לומר שכך היה במשכן, והגמרא שאמרה כן כתבה זאת אגב מה שהזכירה לענין הוצאה שהיתה במשכן בהורדת הקרשים מהעגלה.
- ↑ ברמב"ן הזכיר פירוש זה בשם יש מפרשים.
- ↑ כמבואר בנדרים (ג.).
- ↑ עיין לעיל שכן יישבו כמה ראשונים.
- ↑ והוסיפו להקשות על דברי הגמרא בשבועות (ג.) המפרשת לשון המשנה שם שתים שהן ארבע על עני ובעל הבית, ומה שייך למנותם כשתים כיון שאין כל טעם לחלק ביניהם.