מראי מקומות/נדרים/י/ב
מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים[עריכה]
בשדי חמד (כללים מערכת ב פאת השדה סי' נו) מביא בשם שיח יצחק (על תוס' ישנים יומא לט.) שמדייק דלא נקט שאל יאמר אדם לה' חטאת, אלא נקט לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים, שהם דברים הבאים בנדר ונדבה, דדוקא בנדר ונדבה שאדם מביא בלא חיוב יש לחוש שמא יחזור בו, וכן קרא דכי יקריב קרבן לה' בנדבה איירי, כדאיתא בתורת כהנים דכי יקריב אינה אלא רשות, אבל במקדיש חטאת, שכבר הוא מחוייב בו, אין לחוש. וכן מביא בשד"ח (שם) בשם הרב תפארת ישראל (יומא שם פ"ד יכין אות ז) שג"כ מחלק בזה בין נדבה לחובה.
ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה'[עריכה]
עי' שדי חמד (כללים מערכת ב פאת השדה סי' נו) דמדאמרינן אמרה תורה וכו', משמע שהוא מן התורה ממש, וכדעת הרב קול הרמז (יומא ריש פרק ד, וכן משמע שהבין הרב מרכבת המשנה על המכילתא פרשת בא פרשה טו ד' לב ע"ד סק"ח), ולא שאינו אלא אסמכתא בעלמא כמבואר בריטב"א (יומא לט.), אלא שאפשר לומר שהריטב"א סובר כמו שכתב הרמב"ן (ספר המצות שורש א) והביא דבריו הרחיד"א (יעיר אזן מערכת מ אות כה ד"ה ותו) שרז"ל יאמרו אמרה תורה אמילי דרבנן, אלא שלדעת הסוברים שלשון אמרה תורה לא נאמר אלא על דבר שהוא מן התורה ממש, נראה שצריך לומר כמו שכתב הרב קול הרמז שהוא מן התורה, ומסיים שצריך להתיישב בכלל זה במה שציין בשדי חמד מערכת התי"ו (אות מו).
ועי' עוד קונטרס כונן לחקר (בסוף ספר חקרי לב יורה דעה ח"א דף שיט; הובא בשדי חמד כללים מערכת ה פאת השדה סי' לה ד"ה גם השגתי) דהריטב"א בדרך אפשר כתב כן (דמדרבנן בעלמא הוא), ויותר נראה דעתו דהוא מדאורייתא, והביא תמיהת הרב קול הרמז הנ"ל דאיך יתכן שיהיה מדבריהם, והרי מקרא מייתי לה, והוסיף על דבריו שאף שיש לומר דאסמכתא בעלמא הוא כדכתב הרב שיח יצחק (על התוס' ישנים יומא שם), מכל מקום פשט לשון הברייתא מוכח יותר דהוי דבר תורה, וגם הלשון דמנין שלא יאמר וכו' נראה יותר דהוא דבר תורה כדמוכח קצת מהתוספות (בבא בתרא דף קמז. ד"ה מנין)[1].
מתני', האומר לחולין וכו'[עריכה]
ופירש הר"ן: כולהו בפתחות הלמ"ד קרינן לנו. וכן פירשו הרא"ש והרע"ב (פ"א מ"ג) ותפארת ישראל (שם אות יח). וכתב עליו במסגרת זהב (שם): "כלומר מה שנקרא אצלינו קמ"ץ".
וכן כתב המדקדק ר' זלמן הענא בספרו שערי תפלה (סימן פו) שיתכן שלמ"ד לחולין היא קמוצה, ושאפילו הרא"ש והר"ן שפירשו לחולין בפת"ח כוונתם בזה על הקמ"ץ כי הראשונים קראו גם לקמ"ץ פת"ח.
וכן כתב בספר 'פרשת נדרים' (ד"ה (בר"ן) לחולין כו' בפתחות הלמ"ד) שהראשונים קוראים פת"ח מה שאנו קורין קמ"ץ, ע"ש.
אבל היעב"ץ (בהגהותיו ובספריו לחם שמים וקולן של סופרים) הבין כוונת המפרשים כפשוטה למה שנקרא אצלנו פת"ח, ולכן תמה עליהם, מדוע לא נאמר דבקמ"ץ קרינן להו להנך למ"דין, ע"ש. וכן במלאכת שלמה (שם) נקד תיבת לחולין במה שנקרא אצלנו פת"ח, ומשמע שהבין שהכוונה לפת"ח כפשוטו. ולפי זה צריכים לפרש שחז"ל ביטאו הקמ"ץ כעין פת"ח, ולחולין בפת"ח נראה כ'לא חולין' בקמ"ץ (על פי 'נזר התורה', שנה תשיעית, גליון א (יט), כסלו ה'תשס"ט, עמוד שנב, ע"ש עוד).
טהור[עריכה]
הר"ן (יא.) כתב דטהור כ'דכי' ואם בדכי צריך לומר בלמ"ד למה יאסר כי אמר טהור בלא למ"ד, ומה איכא בין טהור לדכי, עי"ש מה שביאר.
והרא"ש ביאר דהאומר טהור כוונתו להתפיס בקדשים שהוא דבר שיש בו טומאה וטהרה, ואע"ג דאפשר שכוונתו לתרומה שאף בה נוהגים דיני טומאה וטהרה - ספק נדרים להחמיר.
כאימרא[עריכה]
כתבו התוספות יש לפרש כאימרא תמידא, אי נמי ולד חטאת, אי נמי אילו של אברהם אבינו. והקרן אורה הקשה על הצעת התוספות שאימרא הוא ולד של חטאת, שלכאורה אין בו מעילה. ויישב הקר"א דמכל מקום יש בו איסור הנאה. בכעי"ז ביאר רבי שמואל רוזובסקי את ביאור התוספות דהיינו אילו של אברהם, אף שלא היה בו איסור כיון דהיה קודם מתן תורה, דמכל מקום קדושה הויא ביה ובה מתפיס.
כאשים[עריכה]
הר"ן (יא.) פירש דהיינו שלהבת. והקשה השיטה מקובצת שאין מעילה בשלהבת כמבואר בביצה (לט.). וכה"ק הרש"ש (יא.) [והשלמי נדרים העיר על דבריו שכיוון לקושיית השיטה]. ויישב, דמ"מ מדרבנן אית ביה. אי נמי בקשור בגחלת שהוא קדוש ויש בו מעילה.
בר"ן ד"ה לחולין[עריכה]
וכי תימא אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר כו'. הקשה הקרן אורה שכל קושיית הר"ן היא לשיטת הרי"ף בשבועות שעיקר נדר בהתפסה, אך לדעת הר"ן דנדר הוא אף שלא בהתפסה, לא קשה מידי, והניח בקושיא.
ובחידושי רבי שמואל כתב שכל קושיית הקרן אורה היא לדעת המשנה למלך שאפילו כשמתפיס אחר כך בדבר האסור, מהני מה שתחילה אמר את עיקר האיסור, לדעת הר"ן דנדר מהני בלא התפסה. אך לדעת החולקים וסוברים שאך כשאינו מתפיס כלל מהני בלא התפסה, אך אם התפיס אף שהזכיר תחילה את האיסור - צריך להתפיס דוקא בדבר הנדור, לא קשה מידי.
- ↑ וכונתו דשם כתבו התוספות דמה שאמרו שם מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו וכו', לאו מן התורה דוקא קאמר דהא רב נחמן גופיה אית ליה דאינה כשל תורה ועשאוה כשל תורה, אלא אסמכתא בעלמא הוא דקאמר, עכ"ד התוספות, ומוכח שאם לא היה הכרח זה (מדרב נחמן גופיה וכו') היינו מפרשים דהוא מדאורייתא ממש. ומה שכתב דמוכח קצת היינו משום דיש לדחות דהאי לישנא משמע הכי ומשמע הכי, ואי לא הואי הך הוכחה מדרב נחמן הוה מצינן לפרושי דמדאורייתא ממש קאמר. ועוד דאעיקרא לא כתבו התוספות דבריהם על לשון מנין כי אם על לשון מן התורה, ואין הכי נמי דלשון מנין לחודיה מתפרש שפיר דאסמכתא בעלמא קאמר, ואי הוה אמר מנין למתנת שכיב מרע שהיא מתנה (בלא תיבות מן התורה) שנאמר וכו', לא היו צריכים לשום הוכחה כדי לומר שהוא אסמכתא (שדי חמד כללים מערכת מ כלל מ בסופו).