מראי מקומות/יומא/כד/ב
מראי מקומות
יומא כד ב
במה מפיסין כו' בבגדי קודש[עריכה]
השאגת אריה (סימן כט)[1] הוכיח מסוגייתנו כדעת הראב"ד (כלאים פ"י הל"ב; (כלי המקדש פ"ח הי"א)) שכהנים רשאים ללבוש בגדי כהונה העשויים מכלאים גם שלא בשעת העבודה. ודלא כדעת הרמב"ם (שם ושם) שההיתר הוא רק בשעת העבודה. שאם לא כן מדוע הותרו הכהנים כולם ללבוש בגדי קודש אף אותם שלבסוף לא יעלו בגורל, וכן מדוע הותר אף לכהן הזוכה ללבוש בגדי קודש זמן רב כל כך קודם העבודה.
בספר משמר הלוי הציע שלבשו ג' בגדים ואת האבנט החזיקו בידם, וכך לא עברו על איסור כלאים ומאידך היה בכך די כדי שלא יבואו לעבוד ללא בגדי כהונה. אמנם אף שהסיר ההכרח עדיין דקדק השאגת אריה שהלשון "בבגדי קודש" משמע בכל ד' הבגדים.
בספר שפת העמק יישב שרב נחמן ורב ששת אזלו לשיטתם לעיל (ו:) אם טומאה בציבור הותרה או דחויה, שלדעת הסובר שהותרה ממילא גם לענין כלאים בבגדי כהונה הותר איסור כלאים ומותר אף שלא בשעת עבודה[2]. והרמב"ם פסק שטומאה דחויה בציבור ולכן אסר לבישת בגדי כלאים שלא בשעת עבודה.
בספר משמר הלוי תמה שהרי דעת רב נחמן שטומאה הותרה בציבור ואילו בסוגייתנו דעתו שמפיסין בבגדי חול, וכן דעת רב ששת שטומאה דחויה בציבור ומפיסין בבגדי קודש. וכתב שטעות סופר בדברי השאגת אריה היא שהטעתה את בעל שפת העמק.
החתן סופר (הו"ד בשו"ת מהר"י אסאד ח"א סימן קפא) יישב שהרמב"ם לשיטתו שספק דאורייתא מדאורייתא להקל, ולכן הותר אף לשאר הכהנים ללבוש בגדי קודש משום ספק שמא יזכו בגורל. אך לא יישב בכך הקושיה איך הותרו בלבישה מוקדמת.
מהר"י אסאד דקדק מדברי הרמב"ם שכתב (תמידין ומוספין פ"ד ה"א): כל העבודות האלו שעושין בכל יום בפייס היו עושין אותם, ולא הזכיר שמדובר בתקנת חכמים, משמע שהוא הלכה למשה מסיני ואם כן נחשב לשעת עבודה ולכן מותר אף לדעת הרמב"ם ללבוש בפיס בגדי כהונה[3].