מראי מקומות/ברכות/יח/ב

מראי מקומות ברכות יח ב

דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל וכו'

וברש"י: ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה ע"כ. ובתוס' (ב"ק פב:) הקשו על פרש"י. דהרי עדיין לא היתה תקנת עזרא. דהרי בניהו קדים טובא לעזרא ע"ש. ורבינו החיד"א בספרו יעיר אזן (מערכת ט אות ז) תירץ בזה בשם מהר"י עייאש די"ל דבניהו הי' מחמיר על עצמו מתורת חסידות. א"נ י"ל דגזר בניהו ולא קיבלו עד דאתי עזרא וגזר וקיבלו עכ"ד.

והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג איכא דאמרי: דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא

הנה רש"י בדברי הימים (פי"א) כתב: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג - ולא חשש מן הצינה והקור, ויש אומרים ביום השלג כל השנה כולה אין הארי מסוכן יותר מיום השלג כשבא אדם נגדו זורק השלג ברגלו בין עיני האדם עד שלא יכול לראות והורגו ואני שמעתי כך על זאת.

וברד"ק (שמואל ב' פכ"ג) כתב: ביום השלג - אמרו כי האריה ביום צנה ושלג נוספת גבורתו וכו'. עי"ש. וכ"כ המצו"ד שם: עם היות כי טבע הארי להתחזק ביותר בזמן הקור ומטבע האדם להמנע ממנו הפעולות החיונית בתגבורת הקור עכ"ז נתגבר עליו והכהו נפש.

וברלב"ג שם כתב: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג - אמר ביום השלג להורות על רוב גבורתו שעם היות כחו אז חלוש מצד תגבורת הקור והיה ג"כ בתוך הבור ששם ישלוט הקור יותר לקרירות המקום ההוא ולא היו לו ולאריה מנוס שלא ישחית האחד את האחר עם כל זה ירד בניהו בן יהוידע הכהן הגדול ולא ירא שיזיקהו הארי בירידתו שם והכה הארי לרוב גבורתו.

וכעין דבריו נמי אי' באברבנאל שם שכתב: הגבורה השנית שהכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, והתחברו בזה שלשה דברים, האחד הלחמו עם האריה הגבור שבחיות, השני היות המלחמה בתוך הבור שלא היה מקום לבניהו להתרחק ממנו, ולצרות המקום היתה הסכנה יותר עצומה, השלישי שהיה ביום השלג שהיו ידיו ורגליו בקור עצום ולא יוכל להלחם לתגבורת הקור מפאת הזמן והמקום שהיו שם, והקור הוא מונע הפעולות החיוניות, כמו שבא בטבעיו.

והלך ולן בבית הקברות וכו'

בב"י (יו"ד סימן קעט) כתב דלכך לן החסיד במקום כזה. כיון שהי' מתבייש מבני אדם באותה עת ע"ש. ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שלח) כתב דהלך לשם כיון שלא הי' לו מקום משומר בשדה וברחוב. והוכיח מזה דחומת בית הקברות לא נאסרה בהנאה ע"ש. אכן לפי"ד הב"י יתכן שלא שייך כאן איסור של הנאה כיון שלא היתה כוונתו להנות משמירת המקום ודו"ק.

עוד כתב החתם סופר שם דהא דישן החסיד בבית הקברות והרי מבואר בשו"ע יו"ד (סימן שסח) דאסור לאכול ולשתות בביה"ק וכ"ש לישון וכקדושת בית הכנסת. ותירץ דלחכמים ותלמידיהם שרי וכמו דשרי להו לאכול ולשתות בבית הכנסת ע"ש אכן החזון איש (יו"ד סי' רט סוף ס"ק טו) הביא את הפתחי תשובה שציין לדברי החת"ס הנ"ל וכתב עליו וז"ל: ומש"כ שם לחלק בין ת"ח לשאר בני אדם אין לו מקום כלל. דביהודי שהוא לומד, התירוהו משום טורח ומחלו לי'. שזהו כבוד ביה"מ שיוסיף בו תורה, אבל מה לת"ח בביה"ק. עכ"ל החזו"א (ולפי"ד הב"י הנ"ל י"ל בזה עוד).

שם

בס' חשוקי חמד (ראש השנה ח:) דן האם כבר בליל ר"ה מתחילים לדון את הבריות והביא שם ראיה שבליל ראש השנה מתחיל כבר הדין, מהמבואר בסוגייתנו מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות, יעו"ש ששמע מה שיקרה בעולם באותה שנה, וכתב המהרש"א שכל זה היה בחלום, לפי שהחלומות של ליל ראש השנה יותר אמתיים שהוא יום הדין, ולכך מתענין בו כל ימיו מי שרואה חלום בו. הרי שבליל ראש השנה כבר נפסק הדין, מה יהיה בכל השנה.

ובגיליוני הש"ס כתב ששמע להקשות, שהרי בליל ראש השנה עדיין לא מתחיל הדין, וכמבואר בראש השנה (ח:), שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש. והרי הבי"ד אין מקדשין את החודש בלילה רק ביום, ואיך שמעו הרוחות בליל ראש השנה מה יהיה, והיא קושיא חמורה. והוסיף להקשות שבבא בתרא (י.) במעשה שרבן יוחנן בן זכאי ראה בחלומו על בני אחותו שיחסרו שבע מאות דינרים באותו שנה. וכתב רש"י (ד"ה חזא) שזה היה במוצאי יום כיפור, ובב"ח גרס במוצאי ראש השנה, והטעם שלא כתב רש"י שזה היה בליל ראש השנה משום שבליל ראש השנה אין כלל דין למעלה, ועל כרחך שהיה החלום רק במוצאי ראש השנה. וכן כתב בספר אמרי נועם מהגר"א שהמעשה עם החסיד היה בליל שני של ראש השנה, כי בליל הראשון עדיין לא נגזר כלום.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף