מראי מקומות/ברכות/ז/א
שאלמלי כעסתי לא נשתייר
התוספות (ד"ה שאלמלי) הקשו מה היה יכול בלעם לומר בשעת רגע, כיון שזמן רגע מועט כל כך[1].
ויישבו, שהיה יכול לומר "כלם".
ובבן יהוידע הביא דברי מהר"י שיישוב התוס' דחוק שמה יועיל שיאמר "כלם" כיון שאינו אומר על איזו אומה אומר דבריו.
ויישב הבן יהודיע שכוונת התוס' שאין צריך לומר בשעת הזעם אלא את עיקר הקללה ואחר כך יפרט את מי קילל, ובזה חלוק יישוב זה מיישוב התוס' השני שצריך לומר כל הפרטים בשעת הזעם אלא שעת הזעם נמשך כל שעה שעומד בקללתו.
עוד יישבו התוספות עיקר הקושיא, שמאחר שהיה מתחיל בקללתו בעת הזעם שוב יכל להזיק אפילו לאחר מכן.
ובמחצית השקל (סימן ו סק"ו) הביא משו"ת בית יעקב שלמד מיישוב זה של התוספות שהכל נמשך אחר התחלת הדבר, והוא הדין לענין עת רצון שבתפילת הציבור, שכיון שעת רצון הוא בשעה שהציבור מתפללין[2] לכן אף מה שממשיך אחר שסיימו הציבור את תפילתם מכל מקום עדיין עת רצון הוא, ומכח זה כתב לומר תהילים אחרי התפילה ודלא כדעת הלבוש שכתב לאמרם קודם התפילה. וכן הביא מהאר"י שההשפעה היורדת בשעת תפילת הציבור ממשיכה על עסק היחיד שממשיך לעסוק בבית הכנסת אחר תפילת הציבור.
ואחת לא נתנו לו
הרי הודיעו שחן אף את שאינו כדאי
השפת אמת מקשה מדוע נחשב שלא נתנו לו, הלא כיון שכך מידת ה' לחון אף את שאינו כדאי אם כן הודיעו את דרכיו. ויישב שאפשר שיש טעם לכך שחן אותו אלא שלא רצה הקב"ה לגלותו למשה, אך דחה שמכל מקום דבר זה לא מוזכר בפסוק ומהפסוק לכאורה אין ראיה שלא נתן לו מבוקשו בכך שגילה לו שדרכו היא לחון אף את שאינו כדאי.
אפילו על תנאי לא חזר בו
כיבוד אב
רבי יהונתן אייבשיץ[3] מביא קושיית המפרשים איך אמרה תורה לענין כיבוד אב "למען יאריכון ימיך", הלא כיון שיצא מפי הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר ומ"מ יאריכו ימיו. ויישב, על פי הא דאיתא בשבת (קה:) כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, ומקשינן שם מלשון הכתוב "וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" אף שלא ספדוהו כראוי כמבואר שם, ומשני ימים האריכו שנים לא האריכו, ומקשינן אלא מעתה "למען יאריכון ימיך" הכי נמי ימים בלא שנים, ומשני ברכה שאני דגבי ברכה ימים ושנים בכלל. ולפי זה יש לומר שאם לא יקיימו כיבוד אב יתקיים בהם "למען יאריכון ימיך" אך בלי שנים ורק אם יקיימו כיבוד אב יקבלו הברכה ש"ימים ושנים בכלל".
הרף ממני ואשמידם
הטעם שלא הביא פסוק דכי תשא
המהרש"א (ח"א) מבאר שלא הביאה הגמרא הפסוק שנאמר בשעת מעשה בפרשת כי תשא "אכלם ואעשה אותך לגוי גדול", לפי ששם לא מוזכר שהיה התנאי שיעשה זרעו גדול יותר מעם ישראל, אלא רק שיעשה זרעו גוי גדול, ולכן הזכיר הפסוק ד"הרף ממני ואשמידם" שמסיים "ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו". וכן יישב הבן יהוידע.
עוד יישב הבן יהוידע שרמז לו בפסוק זה שיקבל השפע מן ה"ראש" דהיינו מן הכתר [ולכך כתוב "רבו למעלה ראש"], ולכן נכתב בפסוק תיבת "ממנו" שהוא ר"ת מתרין, מזלין, נוצר ונקה שהם בסוד הכתר, וריבוי הבנים בא ממזלין אלו כמו שאמרו לאו בזכות תליא מילתא אלא במזלא.
ובעיקר השאלה ע"ע גנזי יוסף (בלוך) מה שביאר בזה.