מראי מקומות/ברכות/ג/א

מראי מקומות ברכות ג א

קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר

הגמרא מקשה סתירה בין דעת רבי מאיר שזמן קריאת שמע של ערבית מתחיל משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, ובין דעתו בברייתא אחרת שהזמן הוא משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן.

הראשונים נזקקים לשאלה, שמא אין זה שני זמנים אלא שני סימנים המורים על זמן אחד.

רש"י (ד"ה קשיא) כותב בפשיטות שהזמן שבנ"א נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות הוא שעור מאוחר משל כהן, והכא אמר משעת טבילה שהיא קודם בין השמשות. אך אינו מפרש מנין לנו שהוא שיעור מאוחר משל כהן, שמא קודם הוא לו.

התוספות (שם) מיישבים בשני אופנים:

א. ברש"י לעיל (ב: ד"ה נכנסין) מבואר שיש האומרים שזמנו של ר' אחאי או ר' אחא משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב, היינו בערבי שבתות, ואם כן אי אפשר לפרש שזמנו של ר"מ משעה שהכהנים טובלים זהה לזמן שבנ"א נכנסין להסב בערב שבת שהרי אם כן במה נחלקו רבי מאיר ור' אחאי/אחא.

ב. עוד יישוב התוס' שלא מסתבר לומר שבני אדם ממהרין כל כך בערבי שבתות ואוכלים בזמן שכהנים טובלים שהוא מבעוד יום.

הרשב"א (ד"ה והא) מיישב שאחר שהסיקה הגמרא (ב:) שזמן עני לחוד וזמן כהן לחוד מסתמא חזרה הגמרא לסברתה הראשונה שעני בימות החול ושאר בני אדם בערבי שבתות חד שיעורא הוא. ואם נאמר שזמנו של רבי מאיר בשעה שהכהנים טובלים זהה לזמן אכילת בנ"א בערבי שבתות, אם כן זהה הוא גם לזמן אכילת עניים ודעתו זהה לדעת רבי חנינא המובא בברייתא כדעה חולקת. ועוד, שאם כן יצא שזמנו של עני זהה לזמן טבילת כהנים וקודם הוא לזמן אכילת כהנים בצאת הכוכבים, והגמרא הלא הסיקה (שם) שזמנו של כהן מאוחר משל עני.

השיטה מקובצת (ד"ה קשיא) מבאר, שאין לומר שזמן טבילה וזמן אכילת בנ"א שוות, לפי ששעות שבני אדם נכנסין לאכול פתן אינן מכוונות שיהיו כולן עם חשכה.

מתי נכנסים בני אדם לאכול בערבי שבתות

ברש"י (ד"ה קשיא) כתב שהוא שיעור מאוחר משל כהן, דהיינו שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות אחר צאת הכוכבים. ואף שכתב רש"י לעיל (ב: ד"ה בערבי) שבערבי שבתות הכל ממהרין לסעודה לפי שהכל מוכן, מכל מקום אין זמן זה קודם לזמן צאת הכוכבים.

ולפי זה מבאר רש"י קושיית הגמרא קשיא דר"מ אדר"מ שזמן אכילת בנ"א בער"ש מאוחר מזמן טבילת כהנים שהוא מבעוד יום.

אמנם בתוספות לעיל (ב. ד"ה מאימתי) הביאו דעת ר"י בביאור מנהג ישראל לקרות את שמע בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים, משום דסבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ערב שבת והיא היתה מבעוד יום, עכ"ל. הרי שביארו שזמן זה הוא קודם צאת הכוכבים מבעוד יום.

וכ"כ בשיטה מקובצת (ג. ד"ה קשיא) שבני אדם נכנסין לאכול פתן הוא בשעה שקידש היום, דהכי מסתברא שכיון שקדש היום כל אחד נכנס לאכול, עכ"ד.

ולפי זה קושיית הגמרא היא לאידך גיסא, שזמן אכילת בנ"א בער"ש הוא קודם לזמן טבילת כהנים שהוא סמוך לצאת הכוכבים וכדעת רבי יוסי שזמן בית השמשות כהרף עין.

רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי

כתב האשכול (הל' ק"ש) ששלש שאגות אלה הן כנגד שלושה פרקים שהיו תורמים את המזבח דתנן (יומא כ.) בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו, ביום הכיפורים מחצות, וברגלים מאשמורה ראשונה, והקב"ה זוכר שלש עונות אלו שנעשה בהן עבודה במקדש ושואג עליהם.

דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא

ביאור

רש"י (ד"ה והא) מפרש שכשנתן לך זמן הקריאה בסוף האשמורה ולא פירש לך סימן מפורש, למדך שיש היכר לכל אדם בדבר כי היכי דאיכא ברקיע.

וברא"ש (סימן ב) כתב להפך דקמ"ל דאיכא משמרות ברקיע כי היכי דאיכא משמרות בארעא. ובמעדני יום טוב (אות ה) כתב לשנות הגירסא, דאיכא משמרות בארעא כי היכי דאיכא משמרות ברקיע וכמו שפירש רש"י.

למאי נפקא מינה

המהרש"ל כתב שמצא כתוב בצידו, למאי נפקא מינה, להתפלל באותן משמרות.

סוף משמרה ראשונה ותחילת משמרה אחרונה ואמצעיתא דאמצעיתא

הרשב"א (ד"ה מאי) מבאר בשם רב האי גאון את הצורך בסימנים אלו, שיש על ישראל להפיל רנה ותחנונים על חורבן הבית בזמן זה, כמו שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות.

ובסימן אמצעית דאמצעיתא, פירש הרשב"א שהוא נפקא מינה לאכילת קדשים שנאכלין עד חצות. שכיון שישמע כלבים צועקים ידע שעבר זמנו.

תחנונים על חורבן הבית בזמן שמשתנות המשמרות

לעיל הובאו דברי הרשב"א בשם ר' האי גאון שנתנו הסימנים לזמן שמתחלפות המשמרות, לפי שיש על ישראל להפיל רנה ותחנונים על חורבן הבית בזמן זה, כמו שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה לראש אשמורות. וכעי"ז ברא"ש (סימן ב): וראוי לכל ירא שמים, שיהא מצר ודואג באותה שעה לשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש, כמו שנאמר "קומי רוני" וגו'..

וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן א ס"ב) המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שליש הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה. ובעטרת צבי (שם סק"ד) ביאר שבאלו הזמנים הקב"ה זוכר לחורבן הבית ולגלות ישראל. והיינו כמבואר בסוגיין מן הפסוק 'ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו' שהקב"ה יושב ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעוונתיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.

אמנם יעויין בעולת תמיד (שם סק"ב) שכתב שמדברי הזוהר בפרשת ויקהל (דף קצה:) משמע שבימות החורף שהלילות ארוכים יותר מי"ב שעות אין נחשבים אותם שעות כחלק מן הלילה לעניין זה, עכ"ד. וכ"כ המגן אברהם (שם סק"ד) שלענין זה חשבינן הלילה לי"ב שעות הן בקיץ והן בחורף אע"ג דלענין תפילה אינו כן. והביא כן גם בשם שערי ציון.

ובשו"ת שב יעקב (ח"א סימן א) כתב שמגמרא דידן מבואר שמחשבינן המשמרות מצאת הכוכבים עד עלות השחר, ודלא כדעת הזוהר. חדא, מקושיית הגמרא תחילת משמרה ראשונה וסוף משמרה אחרונה סימנא למה לי, ואם כדברי הזוהר הרי בקיץ תחילת משמרה ראשונה וסוף משמרה אחרונה בזמן היום הן ושפיר בעינן סימנא, וכן בחורף הרי הן באמצע הלילה וצריך שפיר סימנא. ועוד, יישוב הגמרא נ"מ למאן דגני בבית אפל, אינו שייך לדעת הזוהר שהרי זמן האשמורה אינו תואם לעלות השחר ואינו זמן לקריאת שמע. והביא דבריו אשל אברהם (שם סעיף ב) וע"ע אריכות רבה בביאור דעת הזוהר בפרי מגדים (שם סק"ד).

תינוק יונק משדי אמו

הצל"ח פירש שאז התינוק רעב ומתחיל לינוק, והוא מעיר את האשה, והיא מתחילה לספר עם בעלה. ובבניהו תמה על הסימן שתינוק יונק, שהרי דרך כל תינוק להקיץ משנתו ארבע וחמש פעמים במשך הלילה, ואין סוף הלילה מיוחד ליניקתו? ומבאר כנ"ל, שכל הלילה כשיונק אמו ממשיכה לישון, ואולם בסוף הלילה מתעוררת ומתחילה לספר עם בעלה. וע"ע במשכנות יעקב (סימן עט).

הגר"א מבאר שהכוונה לעולם הזה שדומה ללילה ונחלק לג' זמנים, ימי העליה שבהם רודף אחר התאוות החמריות ודומה לחמור, ימי העמידה שבהם רודף אחר עושר וכבוד ודומה לכלב הצועק "הב הב", וימי הירידה בזקנה שאז חוזר מדרכו ופורש לתורה והוא כתינוק היונק מאמו שנאמר "דדיה ירווך בכל עת", והמשל לאשה מספרת עם בעלה, שאפילו החומריות מדברת עמו בתורה.

מעשה דרבי יוסי

בת קול בחורבה

כתב המהר"ל (נצח ישראל פכ"ב) שאין ספק כי החסידים כמו רבי יוסי היו משתמשים בבת קול משמתו נביאים אחרונים, וכל שכן כאשר היה המקום מיוחד לדבר זה, שהיתה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שבחורבה מצד עצמה שהיא נבדלת מבני אדם נגלים לשם דברים עליונים ומקום המוכן להיות נשמע לשם בת קול.

אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי

הגר"א ביאר שה"בית" הוא חומות הר הבית [כמבואר בביכורים א ט שנקרא בית ה'], ועליהם נקט לשון "חורבן" שהוא נופל על הריסה חלקית, [כמבואר בשבת קיט ב ש"מחריבין" עם שיור], כי לא הצליחו להחריב את הכותל המערבי, אך על בית המקדש שכולו נקרא "היכל" [כמבואר ברמב"ם [בית הבחירה א ה] אמר לשון שריפה, כי נשרף כולו.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף