מראי מקומות/ברכות/ב/א
מאימתי קורין
- לשון רבים
הגר"א בשנות אליהו (ברכות פ"א מ"א) דקדק לשון המשנה שנקטה לשון רבים ואמרה (שם) 'קורין', ואילו גבי ברכות קריאת שמע נקטה לשון יחיד ואמרה (שם מ"ד) 'בשחר מברך'. לפי שבברכות דוקא אחד מברך ומוציא לכולם מה שאין כן גבי קריאת שמע כל אחד ואחד צריך לקרות בעצמו.
- אם אפשר לצאת ידי חובת ק"ש בשמיעה מאחר
מבואר מדברי הגר"א שאי אפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע בשמיעה מאחר.
ובשו"ע (סימן סא סכ"ו) הביא שתי שיטות בנדון אם צריך לקרות קריאת שמע בלחש או בקול רם. ובמגן אברהם (סקט"ז) הביא משו"ת מהר"ם אלשקר (סימן ו) שדעת רבינו האי ורשב"א שאין לקרותה בקול רם כי אולי יבטח אחד על השמיעה ולא יקרא בעצמו. הרי שדעתם שבק"ש אינו יוצא בשמיעת קריאת חבירו.
ובכנסת הגדולה (הגהות טור, או"ח סימן סב סק"א) כתב בשם הרא"ם (ח"א סימן מא) ששומע ולא קרא יצא, ובמקום אחר (סימן מב) הביא דעת מהר"ם אלשקר שלא יצא. והביא עוד דעת ריא"ז (ח: אות ג) שאפילו הרהר בלבו יצא ואם כן כ"ש שבשמיעה יצא.
ודעת השאגת אריה (סימן ו) שגם בקריאת שמע אדם יכול להוציא את חבירו בשמיעה.
ובאליה רבה (סימן סב סק"ב) הסכים עם דעת מהר"ם אלשקר שאינו יוצא בשמיעה, ושכן משמע מספר תמים דעים (סימן רמ).
ובמשנה ברורה (סק"מ) הביא דעת רוב האחרונים שיוצא.
- בטעם המחלוקת
טעם הסוברים שיצא ידי חובתו הוא מדין שומע כעונה, וכשם שבברכות ק"ש יכול להוציא את חבירו הוא הדין והוא הטעם בקריאת שמע.
וטעם הסוברים שאינו יוצא הוא משום שנאמר 'ודברת בם'[1] ואם כן מצות קריאת שמע היא הקריאה דווקא[2].
- בעשרה ובאדם שאינו בקי
כתב מהר"ם אלשקר, שאף שאי אפשר לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחר, היינו דווקא באדם בקי או באינו בקי ביחיד, אך באינו בקי בעשרה ש"ץ מוציא את מי שאינו בקי, וכ"כ המגן אברהם (סימן נט סק"ה), וכן הסכים האליה רבה שם.
בדעת האבודרהם כתב מהר"ם אלשקר שאף הוא ס"ל שש"ץ יכול להוציא מי שאינו בקי בק"ש, אך באליה רבה שם הביא דעת האבודרהם שאף ש"ץ אינו יכול להוציא מי שאינו בקי בק"ש וא"כ סתרו דבריו.
ובטעם הדבר, ביאר האליה רבה שכיון שהוא בעשרה ועונה אמן הוי כמו שמדבר בעצמו כיון שאינו בקי וקרינן ביה 'ודברת בם'.
- אם צריך שיבינו הלשון
המשנה ברורה (סק"מ) כתב בשם עולת תמיד שאף לדעת הסוברים שאדם מוציא את חבירו בק"ש מדין שומע כעונה, היינו דוקא באופן שמבין הלשון ואפילו אם שומע בלשון הקודש צריך שיבין. עוד הביא מכנסת הגדולה בשם ברכת אברהם שהיינו דווקא ביחיד המוציא יחיד, אבל ביחד המוציא רבים בלשון הקודש אפילו אינם מבינים יוצאים ידי חובתם.
זמן קריאת שמע של ערבית להלכה
- דעת רש"י
דעת רש"י (ד"ה עד סוף) שזמן קריאת שמע להלכה משעת צאת הכוכבים. ולכך כתב בשם הירושלמי שקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים אינה אלא כדי לעמוד מתוך דברי תורה, ולפיכך חובה לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא. וכן פסק הרי"ף שזמן ק"ש משעת צאת הכוכבים.
והקשו התוס' (ד"ה מאימתי) דאם כן היה לו לקרות ג' פרשיות ובברכותיה, ועוד דקי"ל כריו"ח דבעינן למיסמך גאולה לתפילה אף בערבית, ועוד דק"ש שעל המטה אינה אלא משום מזיקין ות"ח אין צריך לקרותה. והרשב"א יישב דעת רש"י שאילו היו מאחרין להתפלל עד זמן ק"ש היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור מפני הטורח להתאסף שוב, ולכן התירו להתפלל קודם הזמן. ואחר שכבר קראו ק"ש בברכותיה כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה לא הצריכו לשוב ולברך כיון שהברכות אינן מעכבות כדמוכח בירושלמי, וגם לא הצריכו לקרות אלא פרשה ראשונה שהיא מדאורייתא. והדין לסמוך גאולה לתפילה הוא כשמתפלל ביחיד או בציבור אחר שהגיע זמן ק"ש.
ובשאגת אריה (סימן ג) יישב אף הוא את קושייות התוס'. אך ביישוב קושייתם מפני מה לא יקרא על מטתו ג' פרשיות, חידש השאגת אריה שאף רש"י סבירא ליה דהלכה כר' יהודה כדעת ר"ת (המובאת להלן) אך היינו דווקא לענין ב' פרשיות דרבנן, שמאחר שהוא ספק אם הלכה כר' יהודה או כרבנן לפיכך דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. אך פרשה ראשונה דעת רש"י (לקמן יז: ובכ"ד) שהיא מדאורייתא ולפיכך צריך לחזור ולקרותה.
- דעת ר"ת
דעת רבינו שק"ש דבית הכנסת היא עיקר וכדרבי יהודה שזמן המנחה עד פלג המנחה ומאותה שעה זמן ערבית וגם קריאת שמע, והירושלמי איירי בקריאת שמע שהיו קוראים קודם התפילה כמו אשרי שאנו אומרים קודם מנחה, והבעל המאור (הביאו הרשב"א) הביא ראיה לפירוש זה מהירושלמי. והחשק שלמה פירש כוונתם שהיו קוראים ק"ש קודם תפלת המנחה והביא שכן מבואר בסמ"ג (עשין י"ט) בשם ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש במנחה אחר תפלה ונתבטל אח"כ, וכתב שתיבת 'אחר' ט"ס וצ"ל 'קודם' תפילה.
והקשו התוס' דהוה תרתי קולי דסתרן אהדדי שהרי מנחה מתפללין אחר פלג המנחה. והרשב"א יישב קושיא זו דלגבי תפלה הקלו. עוד הקשו התוס' (ב: ד"ה אמר ליה) ממה שהקשה ר' יהודה לר' מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, ותמוה הלא לשיטתו נמי קשה שהרי פלג המנחה מבעוד יום הוא, ויישבו התוס' דלדידיה הקשה לו דדריש בשכבך בשעת שכיבה כרבנן, ואילו רבי יהודה לא דריש לה כלל. והרשב"א כתב שנדחקו בדבריהם ואינו נראה כלל שהרי ודאי לר"י זמן מנחה עד פלג כיון שתפלות כנגד תמידין נתקנו ולא מאחר דחשיב לילה שהרי זמן רב יש עוד הלילה וכהנים טובלים לדעת ר"י אחר פלג המנחה ועל כרחך שיום הוא, ואם נאמר דלר"י חשיב זמן שכיבה אף שהוא יום כיון דבשכיבה תליא רחמנא ולא בלילה, אם כן אף לר"מ יש לומר שאף שהכהנים טובלים באותה שעה לפי שאכתי יום הוא מכל מקום זמן שכיבה הוא.
- דעת ר"י
דעת ר"י בתוספות שאנו סוברים כדעת התנאים המובאים להלן (ב:) בגמרא שזמן ק"ש משעה שקדש היום או משעה שבני אדם נכנסים לאכול בע"ש [ודברי הירושלמי יפרש כלדעת ר"ת]. וכן כתב בעל המאור שכדאיים הם אלו התנאים לסמוך עליהם בשעת הדחק של צבור. והביאו התוס' ראיה לדבריו מדאמרינן לקמן (כז.) דרב מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. והקשה המהרש"א שאין ראיה מכך לדעת ר"י שהרי גם לדעת רש"י שעיקר ק"ש הוא מה שקורא על מטתו מכל מקום תפלת ערבית קורא מבעוד יום, וכן מוכח בירושלמי שמבאר שקריאת שמע היתה קודם לתפילה כדי לעמוד מתוך דברי תורה, אך תפלת ערבית שפיר התפללו קודם צאת הכוכבים. ולכן כתב המהרש"א שעיקר הראיה היא לדעת ר"ת וכפי שהביאה הרא"ש, שהגמרא להלן (כז.) מוכיחה מתפילתו של רב דהלכה כרבי יהודה דחשיב לילה ומאחר דקי"ל כרבי יהודה סבירא להו לתוס' דהוא הדין דהוי לילה לענין קריאת שמע. והרשב"א הקשה על דעת ר"י שהרי למסקנא אין זמן מוקדם לצאת הכוכבים אלא שיעורו של ר"א או שיעורו של ר"מ, ושיעורו של ר"מ אי אפשר לעמוד עליו קודם צאת הכוכבים כיון שאמר כל דבריו בבין השמשות דרבי יוסי (כמבואר לקמן ב:). ור"א לגבי ר' יהושע אינו כיון דשמותי הוא, ועוד דהוה יחיד כנגד רבים. ואף אם אפשר לעמוד על שיעורו של רבי יוסי (כמבואר ברשב"א שם בשם הראב"ד) מ"מ אין הלכה כר"מ במקום רבי יהודה וכ"ש במקום רבי יהושע ורבי יהודה ור' אחא ור' חנינא דרבים הם. והרא"ש (סימן א) כתב שמכל מקום בתפילה הקלו וגם שעשו כאן מתוך הדחק שלא היו מתקבצין שוב. ותמה במעדני יום טוב (אות ק) מהו שאמר בתפילה הקלו הלא בקריאת שמע איירינן ואף אם נאמר שהשאילו הלשון תפילה לק"ש עדיין קשה איך הקלו בשל תורה וכתב ע"פ דברי תלמידי רבינו יונה (כאן) שיכולים חכמים לעקור מ"ע משום סייג ואף כאן עשו סייג כדי שלא תתבטל לגמרי, אלא שכתב שלפ"ז מה שהוסיף הרא"ש וגם מתוך הדחק נהגו כן אין לו מובן שהרי היינו הך. עוד כתב לפרש שאחר שהקלו בתפילה להקדימה הקלו גם להקדים ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפילה, אך דחה פירוש זה שאין טעם לעקור ד"ת כדי לסמוך גאולה לתפילה שאינו אלא סמך וסעד בעלמא, וגם מצינו לרב שדחה סמיכת גאולה לתפילה משום הוספה מחול על הקודש, ועוד כתב שאף לפירוש זה לשון הרא"ש דחוק.
וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר
בביאור מחלוקת חכמים ורבן גמליאל נאמרו כמו דעות בראשונים:
- דעת רש"י (ג., ט.), הרא"ש (פ"א סימן ט) והתוספות (פסחים קכ:), שלדעת רבן גמליאל מותר לכתחילה לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר. ודעת חכמים שלכתחילה יש לקרות קריאת שמע עד חצות משום סייג, ובדיעבד קורא עד שיעלה עמוד השחר.
- דעת תלמידי רבינו יונה (א. מדפה"ר) שלדעת חכמים יש לקרות קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד, ואם לא קרא עד אותה עת שוב לא יקרא. ולדעת רבן גמליאל מותר לקרוא קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר אפילו לכתחילה.
- דעת הרמב"ם (ק"ש פ"א ה"ט) לדעת השאגת אריה (סימן ד), שלדעת חכמים יש לקרות קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד (כדעת תלמידי רבינו יונה), ואף רבן גמליאל מודה שלכתחילה יש לקרות קריאת שמע עד חצות אך בדיעבד אפשר לקרות עד שיעלה עמוד השחר[3].
- מו"מ בעניין זה
- להלן (ט.) מבארת הגמרא ספקם של בני רבן גמליאל שבאו לשאול את אביהם אם עליהם לקרוא קריאת שמע, הכי קאמרי ליה, רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים, או דילמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה. אמר להו רבנן כוותי סבירא להו וחייבין אתם, והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה.
- ופירש רש"י (ד"ה או) או דילמא כוותך סבירא להו כו' והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז, ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי קריאת שמע בזמנו. הרי שרש"י מבאר הגמרא לפי שיטתו שאף רבנן מודו לרבן גמליאל בדיעבד שאם עבר חצות חייבים לקרות, ולא שייך כאן הכלל דיחיד ורבים הלכה כרבים.
- אמנם לדעת רבינו יונה שחכמים ס"ל שזמן קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד, אם כן מה בכך שמודים לרבן גמליאל בביאור הפסוק והא דקאמרי עד חצות משום הרחקה הוא, הרי סוף סוף חולקים הם על רבן גמליאל אף אחר חצות וסוברים שאין לקרות באותה שעה, ויחיד ורבים הלכה כרבי[4].
- הקרן אורה כותב שדוחק לחלק בין אם מחלוקת בדין התורה או בדרבנן.
- תלמידי רבינו יונה מוכיחים שיטתם מדברי הברייתא המובאת להלן (ד:): חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בן מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך.
- תלמידי רבינו יונה מעמידים את דברי הברייתא באדם שבא מן השדה קודם תחילת זמן קריאת שמע של ערבית, שאף הוא אין לו לאכול או לשתות קודם שיקרא קריאת שמע, אלא יכנס לבית הכנסת ויקרא או ישנה עד שיגיע זמנה ותכף שיגיע זמנה יקרא ק"ש. ומאחר שלכתחילה הצריכו לקרות מיד עם צאת הכוכבים שוב אי אפשר לומר שלכתחילה יקרא עד חצות, דלמה לי עוד סייג לכתחילה[5]. אלא ע"כ שדעת חכמים שיש לקרות קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד.
- קרן אורה (כאן ד"ה והנה) דוחה[6] שאפשר לומר דלרבנן עשו חכמים עוד סייג אחד יותר גדול וקבעו זמן עד חצות, ואם איחר לקרות עד אחר חצות עבר אזמן דרבנן אבל אעפ"כ מחוייב לקרות אחר כך כיון דמן התורה מחוייב ולא מסתבר לעשות סייג לבטל ממנו מצוה מן התורה.
- מגיד תעלומה (על תר"י שם) דוחה, שחשש הברייתא שם הוא שמא יאכל וישתה ותחטפנו שינה, אבל אם ירצה שלא לאכול או לשתות מותר לו להתאחר אפילו לכתחילה. וכמו שסיימה הברייתא שם 'ואוכל פתו ומברך', הרי שעיקר חששה היה על אכילה ושתיה.
הקטר חלבים ואברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר
נחלקו הראשונים אם נאמר סייג חכמים עד חצות לגבי הקטר חלבים ואברים:
- דעת רש"י (ד"ה כדי) שהקטר חלבים ואברים זמנו לכתחילה עד עלות השחר, ולא הוזכר במשנתנו אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה.
- דעת הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) שאף הקטר חלבים ואברים זמנו לכתחילה עד חצות וכפשטות לשון המשנה.
- דעת רש"י
רש"י מביא דברי המשנה במגילה (כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים.
- בשיטה מקובצת שכתב שעיקר דינא קתני שאם לא הקטיר עד חצות מצות עד שיעלה עמוד השחר.
- ובתוספות יום טוב (פ"א מ"א) ביאר ראייתו שבשום מקום לא סייג התנא דבריו שלכתחילה זמנו עד חצות, ומשמע שלכתחילה כל הלילה כשר להקטר חלבים ואברים.
- התוספות יום טוב כתב שאין ראיה זו גמורה, שהרי מאחר שכבר אמר כן רבן גמליאל בדעת חכמים וסידר רבינו הקודש דבריו במשנתנו, שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא.
- דעת הרמב"ם
בכסף משנה (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) כתב שמקור דברי הרמב"ם ממשנתנו, כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
- התוספות יום טוב (פ"א מ"א) דחה שאין ראייה ממשנה זו שהרי רש"י פירש שלא הזכירה המשנה דין זה אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה, ואין להוכיח מכאן שזמנו לכתחילה עד חצות.
התוספות יום טוב ביאר מקור דברי הרמב"ם מדברי התוספתא במגילה (פ"ב ה"י-יא) וכל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים כו' אבל אין חייבין עליהן משום נותר ואין מחשבה פוסלת בהן עד שיעלה עמוד השחר. ולכאורה קשה לשון "אבל", דאדרבה כיון שזמנה עד עמוד השחר לכן אין חייבין עליה משום נותר עד שעה זו, ועל כן פירש הרמב"ם שאף שכל הלילה כשר להקטרה היינו בדיעבד אך לכתחילה זמנה עד חצות, אבל מכל מקום אין חייבין עליהן משום נותר עד עלות השחר.