מראי מקומות/בכורות/כג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבנו גרשום
רש"י
תוספות
חי' הלכות מהרש"א
רש"ש
שיח השדה

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


מראי מקומות TriangleArrow-Left.png בכורות TriangleArrow-Left.png כג TriangleArrow-Left.png א

ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה וכו' לטמא במשא. הנה ראשית יש לעמוד מהו ההכרח דאי אמרינן דהטומאה חוזרת וניעורה ע"כ היא כמאן דאיתיה, ולמה לא נוכל לומר שעד עכשיו היא בטלה וכשנעשית רוב חוזרת וניעורה [ושאלה זו תלויה גם בנידון דלהלן מ"ש טומאת מגע מטומאת משא], ועוד דהא לגבי איסורים שפיר אמרינן דחוזר וניעור [עי' תוס' לעיל כב: ד"ה יתיב, ואמנם עיי"ש דאי טומאה עוררת טומאה כ"ש דאיסור עורר איסור], ומ"ש לענין טומאה דר"ל דלא יהיה חוזר וניעור, ועמד בזה הגרש"ש בשער"י ש"ג פ"ח ד"ה וע"כ.

ועוד צריך לבאר מ"ש טומאת מגע מטומאת משא לענין התלייה בנידון אם "טומאה כמאן דאיתיה או לא".


ביאור ההכרח דאי טומאה חוזרת וניעורה ע"כ דטומאה כמאן דאיתיה.

והנה הגרש"ש שם טרח לבאר דענין טומאה שאני מאיסורין, שיש דהטומאה היא חפצא בפ"ע וכדמצינו בלשון הגמ' "טומאה בוקעת – שבעה לה טומאה" וכיו"ב, משא"כ לענין איסורין דיש רק "חלות איסור", ובזה יש לחלק לענין ביטול, דלגבי איסור שחלות האיסור כגון נבילה הוא בעצם הדבר ובזה כל שקיים הבשר קיים "סיבת האיסור", ולכן כשבטל ברוב אם נתחדש אח"כ ונוסף על האיסור פקע כח המתיר של הביטול ברוב וחוזר לכמו שהיה בתחילה, משא"כ לענין טומאה כגון בנבילה י"ל דסיבת האיסור היא מיתת החי שהיא גורמת הטומאה ושוב כיון שנתבטלה הטומאה מאיזה טעם שלא יהיה, שוב לא תתחדש הטומאה גם כשיתרבה מינה, דסיבת האיסור אינו הבשר אלא מיתת החי, וסיבה זו כבר נסתלקה. וע"כ אם אמרינן גבי טומאה דחוזר וניעור, הרי דלא נתבטל האיסור מעיקרא, שאל"כ לא היה חוזר וניעור, וכשנ"ת, [אמנם לכאו' כ"ז א"ש לפירש"י דאביי הקשה גם לשיטתו דטומאה עוררת טומאה, משא"כ לתוד"ה וא"א, דטומאה עוררת טומאה גם אי טומאה כמאן דליתא].


ביאור התלייה בנידון אם טומאה כמאן דאיתיה או לא. והנה בביאור התלייה אם "טומאה כמאן דאיתיה" או "טומאה כמאן דליתיה", בנידון אם טהרה עוררת טומאה או שרק טומאה עוררת טומאה, מצינו ב' דרכים.

דהנה משמעות ד' רש"י דאה"נ דאי טומאה כמאן דליתא, גם טומאה אינה עוררת טומאה ואביי הקשה גם לעצמו, וכבר הקשו בתוד"ה ואי אמרת, לשיטתו. ועיי"ש מה שצויין די"מ דמודה רש"י דאביי גופיה שפיר מפרש דאי רק טומאה עוררת טומאה אפ"ל דטומאה כמאן דליתא, ורק הקשה לרב דימי לשיטתו. אמנם עכ"פ התוס' נקטו דלדעתו באמת אי טומאה כמאן דליתיה, גם טומאה אינה עוררת טומאה.

אמנם התוס' פליגי ודעתם לחלק דאי טומאה כמאן דליתא רק טהרה אינה עוררת טומאה אבל טומאה שפיר עוררת טומאה, וצ"ב החילוק, דממ"נ אי הטומאה נתבטלה מ"ל אם נתחדש כאן טומאה או טהרה, דאיך הטומאה החדשה תצטרף לטומאה הישנה שכבר נתבטלה.

ובמרחשת סי' ל"ז ענף ד' אות א' וכן בקה"י סי' כ"ב ד"ה והא, כ' לבאר, דדוקא טומאה עוררת טומאה, משום דכשנעשה רוב הרי"ז כאילו הוכר האיסור, [עי' רא"ש חולין פ"ז סי' ל"ז לגבי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה, דאם א"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו, וכמו"כ כשנתערב בו שוב איסור "הכיר מין את מינו וניעור מבטולו וניתוסף והוי כאילו הכר האיסור"].


ביאור החילוק בין טומאת מגע לטומאת משא

ובביאור התליה אם "טומאה כמאן דאיתיה" או "טומאה כמאן דליתיה" בחילוק שבין טומאת משא לטומאת מגע, מצינו כמה דרכים.

שיטת רש"י (ד"ה ואי אמרת) דבמגע תלינן דנגע רק בחתיכה הטהורה, משא"כ במשא דע"כ נשא כל החתיכות. ובתוד"ה נבילה, כ' בפי' א', דיתכן שגם הנוגע בכל החתיכות בזאח"ז יהיה טהור, ואע"פ דודאי נגע בטמאה, כיון דבכל פעם שנוגע אינו ידוע אם נגע בטמא. [ויש מהאחרונים שר"ל דלשיטת רש"י אם יגע בכל החתיכות בזאח"ז ג"כ יהיה טמא, ויל"ע בזה].

ובתוס' שם בפי' הב' כתבו די"ל דמיירי שהנבילה והשחוטה נימוחו יחד, ומשו"ה אינו מטמא במגע כיון דהנבילה נתבטלה, ושוב הקשו דא"כ מ"ש מגע דאינו מטמא מחמת דטומאה כמאן דאיתיה, וכתבו "דיש לחלק", וצ"ב.

ובביאור דבריהם, עי' ראשית ביכורים, שר"ל דלענין משא מצטרפין כל חלקי הנבילה ע"י השחוטה והוי כמו נשא כזית מן הנבילה בב"א, משא"כ לענין מגע דהרי צריך שיגע בכזית בב"א, והשחוטה חוצצת בין חלקי הנבילה.

שוב כתבו התוס' בסו"ד, דמסתבר דגם מה שמטמא במשא אי"ז אלא מדרבנן, אבל מה"ת אינו מטמא כלל כיון דנתבטל.

ובשער"י שם [הדברים המובאים להלן הם בערך לשונו], ביאר החילוק בין טומאת מגע לטומאת משא [עיי"ש לפי"מ שחידש דענין טומאה חלוק מאיסורים, שהטומאה הוא דבר נפרד וחפצא בפ"ע, עי' לעיל בשמו], דהנה דבדין ביטול ברוב בטומאה יש עוד חסרון, דטומאה היא חפצא בפ"ע ובדבר של מציאות ל"ש ביטול ברוב דהא מ"מ הוא נמצא, דהרוב של שחוטה אינו מציאות של טומאה רק שלילה ודבר שלילה אין מבטל, [דבשלמא אם אנו דנים על החפצים כגון בתערובות חתיכות שהרוב חתיכות משונים בדינם מן המיעוט חתיכות הרוב מבטל את המיעוט, אבל כשאנו דנים על הטומאה עצמה אין כאן רוב כלל, דמה ענין של החתיכות הטהורות להטומאה, והספק בתערובות אלו הוא רק שאין אנו יודעים באיזו חתיכה שורה בה הטומאה עיי"ש]. אמנם לענין טומאת מגע, שהטומאה מתהוית ע"י העתקת הטומאה אל הנוגע ע"י אמצעות גוף החתיכה ואם נשתנה דין של החתיכה ע"י ביטול ברוב שנפקע כח הדין מן החתיכה להוליך את הטומאה הנמצאת בתוכה ע"י אמצעות הנגיעה בה, ומשו"ה אף דלא נפקעה הטומאה ממנה אבל אין לה אמצעיים לטמא את הנוגע בחפץ, אבל כשנושא את החתיכה שבה נמצאת הטומאה אין המתטמא מקבל הטומאה ע"י אמצעות גוף החתיכה אלא דחשבה תורה כנושא את הטומאה עצמה, וכיון דהטומאה עצמה לא נשתנה ע"י ביטול ברוב, משו"ה לא מהני ביטול ברוב, לדין טומאת משא כלום, היינו דאם נשא כולן בזה אחר זה נטמא ודאי, ואם נשא אחת מהן יהיו ספק טומאה, ובין לדין טומאת מגע ובין לדין טומאת משא אין חילוק בין בבת אחת ובין בזה אחר זה דבמגע לעולם טהור ובמשא לעולם טמא.

עוד יעוי' בשיירי קרבן על הירו' נזיר פ"ו ה"א, מ"ש דהחילוק בין טומאת משא לטומאת מגע, ילפי' לה מייתור דקרא, "והנושא את נבלתם יכבס" וגו'.


תוד"ה ואי אמרת וכו' שיבא אביי להקשות על עצמו וכו'. עי' ראשית ביכורים ליישב דגם רש"י מודה דלאביי עצמו טומאה עוררת טומאה אתי שפיר גם אי טומאה כמאן דליתא, ורק הקשה לרב דימי דלשיטתו אין חילוק בין טהרה עוררת טומאה לטומאה עוררת טומאה, וא"כ כמו דמוכח דטהרה אינה עוררת טומאה א"כ גם טומאה אינה עוררת טומאה.


והאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוטה וכו' תני ר' חייא נבילה ושחוטה בטילות זו בזו וכו'. ובמנחות כג . : מתבאר דפליגי ר' חנינא ורב חסדא בדעת ר' חייא, והיינו אליבא דר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל, דלרב חסדא נבילה בטילה בשחוטה ומשום דאזלינן בתר המבטל, דאם הרוב המבטל אינו יכול להיות כמו המיעוט אז נחשב כמו מין בשאינו מינו ובטל ברוב, אבל אם הרוב המבטל יכול להיות כמו המיעוט אז הוו כמו מין במינו ולא בטיל, ואילו ר' חנינא ס"ל איפכא, דתליא בדבר הבטל, דאם הדבר הבטל דהיינו המיעוט אינו יכול להיות כמו הרוב אז הוו כמו מין בשאינו מינו ובטל וכו'.


נבילה ושחוטה בטילות זו בזו וכו'. הקשו האחרונים דמבואר הכא דהיתר מתבטל באיסור, לשיטת הרמב"ן [ב"ב ב. ד"ה וההיא] והר"ן [נדרים נט: ד"ה ועד] דהיתר אינו בטל באיסור, כיון דרק האיסור דרכו ליבטל ולא היתר. [ובביאור שיטת הראשונים הנ"ל, עי' שו"ת עונג יו"ט ס"ד דאפשר דטעמם משום דביטול ברוב ל"מ ליתן למיעוט דיני הרוב, אלא רק מהני לבטל דיני המיעוט, ויש שביארו טעמם, משום דל"ש ביטול רק כשהמיעוט מתנגד לרוב, משא"כ היתר שאינו מתנגד לאיסור]. ובישוב שיטת הרמב"ן, עי' שושנת העמקים [פמ"ג] כלל י"ד ד"ה ודע, דחלוק ביטול היתר באיסור, מביטול טהרה בטומאה. ובעונג יו"ט שם, כ' דדין שחוטה בטילה בנבילה היינו מדין הלך אחר הרוב, יעו"ש. ובשער"י ש"ג פט"ו ד"ה וכ"כ מוכח, כ' עפ"י המבו' בתוה"ב ב"ד ש"ב דדוקא בשוגג אין היתר בטל באיסור, משום דאין אדם מכוין לבטלו ומשום דההיתר ראוי לכל תשמיש והאיסור אינו ראוי לכלום, אבל במכוין לבטלו גם היתר בטל באיסור, עוד תי' דאפשר דמיירי בשחוטה טריפה, ועייש"ע בזה. ובקוה"ע סי' נ"ט סקט"ז כ' לחדש דכל בהמה מתה יש בה סיבת איסור נבילה, ובנשחטה בכל רגע ורגע מתחדש ההיתר שחיטה, וע"ז שפיר י"ל דההיתר שחיטה הוא דין חיובי להתיר והוא מתבטל ע"י הרוב ושוב הדר האיסור נבילה, [ודרך זו א"ש טפי לביאור העונג יו"ט הנ"ל בשיטת הרמב"ן דההיתר אינו בטל משום דהרוב ל"מ ליתן למיעוט דיני הרוב].


תוד"ה נבילה בטלה בשחוטה וכו' וי"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר וכו'. עי' קה"י סי' כ"ב דבשלמא תערובת איסור יבש ביבש, אבל תערובות לח בלח דלכו"ע יש בילה איך מותר ע"י ביטול הרי בכל משהו ומשהו שאוכל ודאי קאכיל חלק איסור שבו וחצי שיעור אסור מה"ת, ועייש"ע משכ"ב.


בא"ד ואע"ג דמסתבר דטומאת משא גופיה לית אלא מדרבנן וכו'. עי' שו"ת באר יצחק יו"ד סי' י' ד"ה הנני, מש"כ לתלות חידוש התוס' הכא בפלוגתת הראשונים [עי' שו"ע יו"ד סי' ק"ט ס"ב] לגבי תערובת יבש ביבש דהאיסור בטל ברוב, דיש שנקטו דההיתר נעשה מצד דע"י הרוב היתר מברר דכל חתיכה שאכל היא מן הרוב היתר, ויש שנקטו דהאיסור נהפך להיתר ע"י ביטול ברוב, [וכ"נ התוס' מנחות כ"ב. ד"ה והן הא', והרא"ש חולין פ"ז סל"ז], ולהצד הב' דהאיסור נהפך להיתר א"ש דהטומאת משא היא רק מדרבנן, אמנם להצד דהוא משום בירור א"כ הטומאת משא מה"ת, כיון דהשתא נושא הכל וא"כ ודאי דנושא את הטומאה, ועי' מל"מ הל' מטמאי מו"מ פ"א הי"ד. דעת הירושלמי והרמב"ם דהטומאת משא מה"ת.

והנה בעיקר ד' התוס', בירושלמי נזיר פ"ו ה"א מבואר לא כן, דעיי"ש דר' אבהו קאמר דנבילה שנתערבה בשחוטה "בטל מגעה דבר תורה", ועיי"ש בשיירי קרבן דמבו' דלא כהתוס' הכא, דרק הטומאת מגע בטילה מה"ת אבל טומאת משא מה"ת, וילפי' זה מייתור הקרא "והנושא את נבלתם יכבס" וגו', ועייש"ע דגם ברמב"ם הל' שאר אבוה"ט פ"א הי"ז מבו' דס"ל דהטומאת משא היא מה"ת, וכ"כ המל"מ הנ"ל בדעת הרמב"ם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף