מקור ברוך (עפשטיין)/מבוא/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־09:40, 3 בנובמבר 2022 מאת אישי ישראל (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

מקור ברוך (עפשטיין) TriangleArrow-Left.png מבוא TriangleArrow-Left.png א

<עמוד 1>

מָבוֹא
פרק א
„סדר הדורות”
(תכן עניני הפרק)
סעיף
א) הסדר שסדרתי במערכת הספר הזה. – מגידולי מילדותי בישיבה בוואלאזין, תחת חסותו של דודי „הנצי"ב מוואלאזין”, וכל יקר בו ראתה עיני וחשה נפשי. – בהערה, באור מאמר חז"ל, גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה. –
ב) על חובת האדם השלם להודיע לבניו אחריו סדר השתלשלות משפחתו, וביותר בעת הרת עולם ובהמר ארץ. – בהערה, באור בפסוק בתוכחה ונסתם ואין רודף, – בהערה, באור בפסוק באיוב (י') הכימי אנוש ימיך וגו' ובקהלת ח' אשר [אין] נעשה פתגם הרעה וגו'. – העתק מצואת חכם אחד. –


באור שם וענין „יחוס משפחה” שיונח רק על טהרת המשפחה וכשרותה, ולא על מעלת גדולת בניה. – מקורים והוראות לזה ממקרא, ממשנה ומתלמוד. – באור שרש שם „משפחה”. – באור מאמר חז"ל, לא עלה עזרא מבבל עד שייחס את עצמו. – בהערה, באור מאמר אגדי במס' קדושין „אורייתן כשרין וכו'”. –
יתרון לאדם במעלת „יחוס עצמו” על מעלת „יחוס אבות”. – בהערה, באור בפסוק בתהלים, ישמח צדיק כי חזה נקם, ובפסוק ה' לי בעוזרי וגו'. – ליתרון הנזכר יש רמז בספרי שיר השירים וקהלת. – בהערה, טעם הדבר אשר ספר שיר השירים נקרא קודש קדשים. – עוד הערה, באור הלשון „מנה בן מנה” ו„מנה בן פרס” (במס' תענית). – עוד בהערה, על התוארים רב, רבי, ורבן. – ועוד בהערה, באור לשון חז"ל ביומא, בשמך יקראוך. – ועוד בהערה, הוראות שונות בשם "בן". –

~~~~~~~~
~~~~~~~~

<עמוד 2>

א[עריכה]

א.
[מעין פתיחה]

בהקדמה שלאחר שער הספר הגדתי, כמנהג המחברים, דברים אחדים על סבת הדבר שעוררתני לחבר זה הספר; וכאן אגיד דברים אחדים בנוגע לסדורו ולהקף עניניו בכלל, ואומר, כי

טרם אבוא לסדר מהלך זכרונותי על חיי אבא מרי, אבן הפנה ליסוד רעיוני לחוק זכרונותי על ספר – אמצא לחובה ולנכון להקדים להם מה שבזכרוני על חיי אבותי הזקנים, אבי אבי ואבי אמי, ממה שראיתי ושמעתי וקראתי עליהם, למען דעת, כי כפריו כן עצו, או כמו שיאמר המשל: „כיופי לסולם — מעלת האולם”.

כי אם היות ערכם האצילי וקנייניהם הנפשים של אבותי אלה, רק בגבול ומעמד אנשים „בעלי בתים”, אנשים סוחרים, מדיניים, אנשי דרך ארץ מבני עולם המעשה – היו בכל זאת טפוסים מיוחדים במקומם ובזמנם; וכל אחד, לפי ערכו ולפי מעלת נפשו המיוחדה, אצל מהודו על בני עירו, ספירתו ומדינתו, ונגה לו על כלל האומה לכבוד ולתפארת; וראוים ומכוונים הם להקדיש להם לשמם ולזכרם ולמעשיהם הטובים פרק פרק לכל אחד.

וגם כי בזכרונותיהם הם אחוזים ודבוקים, קשורים ומרוכסים הרבה זכרונות נכבדים מחיי דורם בכלל, יען כי הם, כראשי נכבדי עם ומדינה, לקחו חלק בראש בכל הקורות את אחיהם בני עמם בכל מעמדיהם, בטרדתם ובשלותם, בדאגתם ובשמחתם ובכל המוצאות אותם. —

ואחריהם יבאו הזכרונות על חיי אבא מרי, והם מרובים בכמות ועשירים באיכות, גדולי ערך ורבי ענין, להיותם מקיפים תנועה כבירה ונרגשת בחיי עמנו בתקופת דור שלם, ומכילים חדשות ונצורות בעולמנו הרוחני ובספרותנו העתיקה, ונלוים בדברים ועניינים ומאורעות נרגשים ומענינים עד מאוד, ומסודרים במערכה יפה ובסדור נעלה. —

ולאחרונה יבאו זכרונותי על חיי דודי אחי אמי (ואחרי כן, גם גיסי בעל אחותי) הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, אב"ד ור"מ בק' וואלאזין, המכונה בעולם הספרותי „הנצי"ב מוואלאזין”[1].

<עמוד 3>ובזכרונות ההם טוויים וקלועים הרבה מזכרונותי אני, מעצמי ומבשרי; יען כי רוב שנות שחרותי ובחרותי עשיתי בישיבה בוואלאזין, היא הישיבה היותר גדולה, עתיקה ומכובדה במדינתנו (ואולי גם בכל העולם) אשר מאז נוסדה (בשנת תקס"ב) הופיעו מתוכה שנה שנה מאורות גדולים וכוכבים נוצצים בחכמת ישראל, ואשר הוא, דודי, למד ולימד והרביץ תורה בתוכה כחמישים שנה, ופקד ושמר עליה בכל חושיו בו כשלשים ושש שנה; ואני כמעט מילדותי עד גדלותי בה גודלתי, בה חונכתי, ותחת צלו של דודי זה סוככתי, את נפשו הכרתי, ודרכיו למדתי, רוחו הלבשתי ולאורו הלכתי, וזכיתי לראות את השמש בגבורתה ולהתחמם לנגה ברק יפעתה; ומעל שלחנו הטהור, המלא דשן ממגד שמים, כמעט יום יום זכיתי ללקט פרורי פרפראות ופרי מגדים מאלה המקוטרים מור ולבונה מסגולת התורה, ומתובלים במעדני החכמה, ומרוקחים בנועם המעלות וביקרת המדות והם משמחים את הלב ומרחיבים את הנפש; והוא כאומן את חניכו גדלני, וכמורה נאמן למדני וכאב את בנו אמצני; ופרי השגחתו עלי, המיוחדה והמדויקה נתן חומר רב לנפשי ולקניני רוחי בעתיד, ויהיו לי בהמשך ימי חיי כאזור לגוף וכחותם על לב; וגם אני מצדי, בכל תומת נפשי הילדותית ובכל זהר רגשי קודש, חשתי אליו רגשי בנים נאמנים לאבות יקרים ויחושי חניכים לאלוף נעורים, וכמו נפשי כולה מסורה לו, ובידו אפקיד רוחי[2].

ועל כל אשר חוננתי בקניני הנפש חייב אני להודות לו ולהישיבה החביבה ההיא, אשר גם עתה, אחרי עבור כמה עשרות שנים מאז נפרדתי מעליה ואחרי נסחפתי בזרם שטף החיים, ואתאבק קשה עם גליו השואנים וההומים — אחרי כל אלה, עוד היום לבי הומה לה, רוחי מרחפת עליה ונפשי קשורה בזכרונותיה. —

<עמוד 4> מפרטי ישיבתי בהישיבה ומדרכי למודי בתוכה ומשקידת תפקידו של דודי עלי, ובכלל מכל אשר עבר עלי בכל משך למדי בתוכה — מכל אלה אספר אי"ה בגוף החבור, בהמשך חלק הרביעי, כי שם מקומם, וימצאם הקורא למקומותם במחלקת "תכן העניינים". —

~~~~~~~~
~~~~~~~~

ב[עריכה]

ב.

ועל חובת הנפש ודרכי האדם השלם לידע ולהודיע לבניו אחריו את תולדות משפחתו וסדר השתלשלות דורותיו, וביותר בצוק העתים האלה, עקבי התקופה האיומה משנות ראינו רעה נוראה, בימים אשר כפתור אחד הכה והרגיז את עמודי העולם כולו, פור התפוררה הארץ וכל היקום אשר בה; ועלינו עם ישראל ביחוד — המון גלים רותחים, שואנים, הומים, זועפים בסופה ובסערה, בקנאה בוערה ובאכזריות מרה עברו בבהלה על ראשינו, וישטפונו ויסחפונו והטריפונו איש איש ממקומו וממעמדו; אבות ובנים השלכו זה מזה, אחים ואחיות תעו אלה מאלה, ערים נשמו וקהלות חרבו, וקשר משפחות רבות לאלפים ולרבבות נקרע לגזרים, שרשם נעקר ויקומם נמגר לרסיסים ונשבר לפרורים; ונתקיימה בנו חזות נביאנו „אשר למות ואשר לחרב ואשר לרעב” (ירמיה, ט"ו), ועוד יותר מאשר חזה הוא, כי עלינו באו כל אלה כתומם, בלולים ומעורבבים יחד, וכל אשר בנו ולנו הי' מתבוסס בנהרי נחלי דם ודמע, ומפרפר בין החיים והמות, כידוע הכל לכולנו; כי אין לך בית ומשפחה בעמנו במדינתנו שלא חשה בחבלי המהפכה מזעם המלחמה אשר התחוללו בזמנה, ויותר מזה לאחריה, בעת אשר כל המדינה כולה נהפכה לגל גדול של תהו ובהו; וגם אלה שנשארו יושבים במקומם חובלה רוחם ונתדלדל כחם, ודאגת הקיום ואימת המות אכלתם מנפש ועד בשר, ורבים נעשו חולים ומעונים, ולב רגז לכולם[3] וכמו שכונו חז"ל במסת החיים „שהדאגה אוכלת <עמוד 5> לגבור שבגבורים” (סנהדרין, ק' ב'), אחרי שגבול שם המטע לגבורת הגוף וקצב לאומץ הרוח ובא כשל ויכשילם וימעד אשוריהם וכל חייהם[4].

ולא יפלא איפה אם מכל אלה נלקו הרבה, מר וקשה, גם קנינינו הרוחנים וכל מעמדנו האצילי, ומתוך בהלת האימים והפחדים ודאגת החיים ומר המות נולדו ונשתרשו כמה ערבוביות ובלבולים בסדרי חיי משפחה[5]. —

<עמוד 6> על חובה זו משמירת סדר הדורות בימים רעים אלה ראוי להעיר מה שכתב בענין כזה אחד גדול מיוחד בכמה דורות לפנים, והוא הגאון רבי שעפטל הלוי הורויץ בנו של הגאון החסיד בעל השל"ה (ר"ת: שני לוחות הברית) בצואתו לבניו, בזו הלשון:

„בהיות כי ידוע החורבן השלישי משנת ת"ח וכו', והי' בעתים הללו תערובת רבה, ומה שיכלו חכמי הדור לתקן תקנו, ומה שלא הי' באפשר נשארו בתערובות, ויש לחוש פן במשך השנים יעמדו אנשים ויטילו מום בקדשים וכו' לכן מהראוי, שכל איש אשר הוא בימים ההם יעשה סדר יוחסין לזרעו ולזרע זרעו שיהי' לאות ולמשמרת.
„ובכן אודיעך אהובי בני ה"ר ישעיה סג"ל, שאתה בני, ואני בן הגאון החסיד רבי ישעיה סג"ל, בעל של"ה, בן בנו של איש אלהי רבי אברהם רבי שעפטל'ס וכו', ומצד אמך, היא בת האשל הגדול רבי משה חריף וכו' (כאן הוא מאריך בסדר הדורות מצד אביו ומצד אמו, ומסיים): ולא כתבתי זה כדי להתגאות, הן אתה בני ואת בתי, רק מטעם הנ"ל שתדעו מי אתה ומי אביכם, וכן תצוו אתם לבניכם ובניכם לבניהם עד עולם”. עכ"ל.

וראוים הדברים להקבילם במלואם וביתרון רגש ושקידה אל מעמדנו הטרוד בימים האלה ובזמן הזה. —

~~~~~~~~

אך באחת חלוקה דעתי מדעת הגאון הזה בענין דבריו אלה, כי מלשונו שכתב „ולא כתבתי זה (כלומר, זה שהוא בא ממקור חכמים וגדולים) כדי להתגאות” — <עמוד 7> מלשונו זה מתבאר שגם הוא הולך אחר דעת סתם בני אדם, שיתרון כבוד ומעלה לזה שבא ממקור גדולים על זה שבא ממקור סתם אנשים, וכמו שרגילים לקרוא להראשון "מיוחס" או "יחסן", וחושבים, ששמות אלה יכונו או יקבילו רק אל אנשים מערכים כאלה; —

הנה לדעתי אין הדבר כן, יען כי כפי המתבאר מן המקרא ומן התלמוד יונח שם „יחוס” (מלה ארמית, ובעברית -- יחוש, ועיין בסמוך) רק אל ידיעת תולדת איש ומקור משפחתו, ומי היו אבותיו ואבות אבותיו; ואם אך היו כשרים לבוא בקהל, ולא נתערבה בהם תולדה פסולה, אז כבר בעל מעלת משפחה הוא ומיוחס נקרא, ואף אם לא היו אבותיו גדולים וחכמים, כי אם אנשים תמימים וישרים מערכי אנשים סתם, מבני „רובא דעלמא”.

ואבאר דברי:

הנה כי כן מתבאר מפורש מכל המקראות המדברים על ענין „יחוש משפחות”, כמו ספרי דברי הימים (דהי"א ה' ז' וט'; דהי"ב י"ב ול"א) עזרא (ב' ס"ב) ונחמיה (ז'–ה' וס"ד), כמו שאמר שם נחמיה: ואקבצה את העם להתיחש וגו', ושם בפסוק ס"א: ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם; ומבואר, דמניעת היחוש הי' רק חסרון הידיעה „אם מישראל הם”, ולו היו יודעים לברר זה, אז כבר הי' נקרא עליהם שם „מיוחשים”, וכמו שאמר מקודם ואקבצה את העם להתיחש, כלומר, לחשב עצמם למיוחסים.

ועוד שם בנחמיה (ז', ס"ד וס"ה): „אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצא ויגאלו מן הכהונה, ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקודש הקדשים עד עמוד הכהן לאורים ותומים”;

והבאור הוא, כי בקשו לדעת סדר הדורות שלהם, ממי יצאו ומי אביהם ולא מצאו, ועל כן, אלה שהחזיקו עצמם בכהונה נדחו ממנה;

<עמוד 8>ומבואר גם מזה, שהידיעה „מי אביהם” נקרא יחוש, וכמו שאמר „בקשו כתבם המתיחשים”.

והפסוק בפרשת בראשית, זה ספר תולדות אדם, תרגם יונתן „דין ספר יחוס”, ומבואר, דשם „יחוס” משותף עם השם „תולדה”.

ועל ההוראה מנגיעת איש לשבט ידוע, לעם או לארץ או לעיר ומדינה, נקרא בפי הראשונים ואצל המדקדקים בשם „יחס”, כמו ראובני, שמעוני, גלעדי, שלוני וכדומה, ובא שם זה (יחס) רק להראות שרש הנגיעה, אבל לא על ערך המעלה והכבוד שבאותם השמות; ואשר על כן באה תמונת נגיעה זו גם בשמות שלא מבני ישראל: אדומי, גבעוני, כנעני, מצרי, צדוני, וכדומה.

ותרגום „משפחות עמים” (תהלים, צ"ו) — יחוסי עממיא; וברות (א') ממשפחת אלימלך — מיחוסא דאלימלך; הרי דשם „יחוס” נרדף ומשותף עם שם „משפחה”, שם הכולל כל משפחה שהיא, לו אך כשרה היא וטהורה מתערובת פסולה, וכמו שבארנו.

ושרש שם „משפחה” הוא „שפח” אחי „ספח” (בחלוף זסשר"ץ, ממוצא השינים) שענינו: חבור, דבק, הצמד, וכמו ונספחו על בית יעקב (ישעיה, י"ד), וכזה יונח רק על זה הבא בקו ישר וכשר, כי הפסול לא יסופח, לא ידבק ולא יצמד, וכמאמר הרגיל בעולם (ממ"ר) „אין ארור מתדבק בברוך”. — וכה מתבאר, שבעל משפחה כשרה מוכתר בשם „מיוחס”;

ואף מתבאר דבר זה מפסוק בתהלים (קכ"ח), בניך כשתילי זיתים, ואמרו על זה באגדה (ירושלמי פאה פ"א ה"ז): מה זיתים אין בהם הרכבה (כלומר, אין מקבלים כל הרכבת ענפים מאילנות אחרים, כנהוג בסתם נטיעות) כך ישראל אין בהם הרכבה מזולתם (כלומר, הרכבת תולדי צדדית, שלא מזרע ישראל); ומתבאר, שאם אך אין בהם הרכבה כזו, הם משולים לזיתים המובחרים שבאילנות[6].

ויותר מזה מתבאר ענין זה במקומות שונים בתלמוד, כמו במשנה קדושין (ס"ט א'): עשרה יוחסין עלו מבבל, ופירש"י: „שמשפחות שבבבל מיוחסות הן, שהפריש עזרא את כל הפסולים משם”, עכ"ל. והרי מבואר מפורש שמכיון אך הפריש הפסולים נקראו הכשרים „מיוחסים”, אבל אין זה בערך מעלתם של בני המשפחה בפרט.

ובכתובות י"ג ב': מי שזרעו מיוחס אחריו, פירש"י: שאנו יודעים מי אביו, <עמוד 9> עכ"ל, הרי דידיעה זו לבד נקרא „יחוס”. וכן בפסחים ס"ב ב': ספר יוחסין, ופירש"י, ספר דברי הימים.

ובמדרש רבה בראשית (פ' ל"ז) איתא בזה"ל: הראשונים על ידי שהיו מכירים את יחוסיהם וכו', כלומר, שהיו יודעים את סדר תולדותיהם (משפחותיהם), וקרי לזה „יחוסיהם”;

וכן במ"ר שה"ש על הפ' כולך יפה: לפי שכל השבטים (לדורותם) לא שמרו יחוסיהם, וראובן, שמעון ולוי שמרו וכו', ע"כ; והנה ערך מעלתם הנפשית של השבטים הי' שוה בכולם, כולם בני אב אחד וכולם שבטי יה; אך בדורות המאוחרים לא היו שומרים את סדר המשך תולדותיהם רק ראובן, שמעון ולוי;

והנה הכרה זו ושמירה זו נקרא „יחוס”, וכמו שאמר לא „שמרו יחוסיהם”.

ובזה יתבאר היטב מה שאמרו במס' ב"ב (ט"ו א') לא עלה עזרא מבבל עד שייחס את עצמו, כלומר, שבירר תולדתו והשתלשלות דורותיו; אבל אם נפרש הוראת שם „יחוס” בערך המעלה הפרטית (האישית) של בני המשפחה אין כל באור להלשון „ייחס את עצמו”.

ועוד מתבאר זה ממאמר אחד בחז"ל, במס' קדושין (ע' ב'): אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות בישראל, שנאמר (ירמיה, ל' כ"ה) בעת ההיא נאום ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל, ומפרש, משפחות שהם ישראלים גמורים, כלומר, ששרשם מישראל לבד, ולא מתערובת; והנה קורא לזה „משפחות מיוחסות” שהקב"ה משרה שכינתו עליהן, מבלי להתחשב עם ערך מעלתם הפרטית מבני המשפחה.

ובאור זה מתבאר בהחלט מרש"י ליבמות (מ"ב א'), שמביא שם מאמר זה, ותחת שלפנינו „הלשון אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות” העתיק הוא „אלא על הודאין”, הדי דמפרש מפורש כי „מיוחסים” היינו „ודאים” וממילא שודאים הם מיוחסים.[7]

<עמוד 10> והנה לא נעלם ממני, כי לפעמים יבא בספרותנו התואר „יחוס” להוראת מעלתם וגדולתם הנפשית של בני המשפחה; ויותר מזה, נעשה השם „מיוחס” כנוי לכל דבר הנכבד והנעלה מחבירו, ואף שלא בתולדות משפחה ולא בערכי אנשים בכלל, וכמו ששימש בו הפייטן בתחילת מוסף ליוהכ"פ „יום מימים הוחס, יום כפור המיוחס”, ונוהגין לקרוא את יום השני לחודש סיון „יום מיוחס”, מפני שבאותו יום נאמר לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (ראה במס' שבת פ"ט א' ובמגן אברהם סימן תצ"ב ס"ק ד'), כלומר, שבאותו יום נעשו ישראל נכבדים ונעלים על יתר העמים, וכל זה כלול בשם „מיוחס”;

<עמוד 11> אך באמת אין זה בא אלא בדרך השאלה, על דרך הלשון והמובן הרגילים בפי הבריות; אבל אמתת באורה של מלה זו, לפי רוח המקרא והתלמוד, ביחש משפחות, הוא כמו שכתבנו, דמוסב רק על טהרת וכשרות המשפחה ולא יותר; וגם זה כלול בשם „יחוס”, שזה יחוסה וכבודה. —

~~~~~~~~

ולבד כל זה — הנה בכלל מה שכתב הגאון בעל הצואה הנזכר „ולא כתבתי זה כדי להתגאות” אין מקום להתפאר בזה, והעיקר לאדם למצוא קורת רוח ומעלת הנפש בקניני נפשו שלו, וכלשון הרגיל בפי הבריות „יחוס עצמו”, יען כי התולדה באה רק במקרה, ומה אשם זה שלא נולד במצב כזה[8].

ועל כן אמרו באגדה (מדרש שוחר טוב, קמ"ו) „אם אין אדם עושה טוב לעצמו אל יבטח במעשה אבותיו!”

וכמה מן מוסר הנפש במאמר קצר זה!

ובמס' סנהדרין (פ"א א') על ה' ביחזקאל , אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו; וכפי הנראה מפרש אל ההרים כמו אל ההורים.

ובמס' מנחות (נ"ג א') אמר אחד החכמים על איש אחד „אי בר אבהן ולא בר אורין הוא, אש תאכלי'”, והבאור הוא, שכיון שאין לו מעלת עצמו הוא כלה כאש ואין זכר לו; ולא כן מי שהוא חכם לעצמו נשאר אדרתו לזכר עולם.

<עמוד 12>וידוע מה שאמר חזקיהו המלך „הנה לשלום מר לי מר” (ישעיה, ל"ח), ופרשו בתלמוד (ברכות, י' ב') שאמר, אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום, מר לו, מפני שתלה לו השלום בזכות אחרים, שאמר לו (שם, ל"ז) וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי;

ומתבאר, שאין לאדם להתפאר בזכות הבאה לו בגלל אבות, שהרי הוא קרא לזכות זאת — מר!

ובמ"ר פ' וירא פרשו הלשון שנאמר ללוט „המלט על נפשך אל תבט מאחריך”, שכונת זה המאמר „אינך כדאי להנצל וגם לראות במפלתם של רשעים, מפני שאתה ניצול בזכות אברהם ולא בזכות עצמך, ועל כן די לך מהצלת עצמך”[9]. —

ובמדרשים איתא, שעל כן לא היתה גאולת מצרים גאולה שלמה, נצחית, מפני שלא נגאלו בזכות עצמן, כי אם בזכות אבות, וכמו שדרשו בזה את הפסוק ביחזקאל (ט"ז) ואעבור עליך וגו' ואת ערום ועריה, ודרשו, שמוסב על זמן היותם במצרים, וערום ועריה מן המצות, ונגאלו בזכות אבות, ולכן לא היתה הגאולה שלמה. —

ודוד המלך אמר (תהלים, ד') עד מה כבודי לכלמה, ומבואר במדרשים (ובפרש"י שם), שכיון לומר בזה, עד מתי אתם קוראים אותי „בן ישי” כאלו אני בעצמי אין לי כל ערך, ומבואר, דקריאה כזו לכלמה תחשב. —

ומכל זה מתבאר, עד כמה מרובה מעלת „יחוס עצמו” של אדם על מעלת „יחוס אבות”, עד שזו האחרונה כנגד הראשונה כלא תתחשב. —

ולבסוף אעיר, כי לא רק מעלת יחוס אבות בלבד, אך גם יחוס אבות ביחד עם מעלת הגדולה לא יתחשבו כנגד מעלת „יחוס עצמו”; ואפשר למצוא רמז לזה בספרי שיר השירים וקהלת:

כי בראשון נאמר שיר השירים אשר לשלמה, ולא יחסו הכתוב לא לאביו (בן דוד) ולא למעלת גדולתו (מלך בירושלים); ובכל זאת מקובל השיר הזה לקודש <עמוד 13> קדשים, ואמרו „לא הי' העולם כדאי כיום שניתן בו שה"ש” (ידים, פ"ג מ"ה);[10]

ובשני נאמר כל יחוסו וכל תפארת גדולתו: „דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם” — והנה עם כל היחוס והגדולה הזאת בקשו החכמים לגנוז לספר זה (שבת, ל' ב')![11]



שולי הגליון


  1. א) על הוראתו וטעמו של הכנוי הזה אכתוב אי"ה בתולדותיו בפנים הספר, בתחלת חלק רביעי פרק ל"ו סעיף א'. –
  2. א) ואני מבאר לי את מאמר חז"ל בכ"מ בתלמוד, גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, אשר בהשקפה ראשונה אין זה מתבאר יפה, למה זח תעלה מעלת השמוש את בעל התורה על מעלת למוד עצמה של התורה, והלא, כידוע, תלמוד תורה שקולה גם כנגד כל המצות שאין להם שעור (מס' פאה, פ"א, מ"א), והקב"ה אמר לדוד, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב (שבת, ל' א') והעוסק בתורה פטור מן התפילין (מכילתא, בא), ועוד מאמרים ממין זה, ובמה זכתה מצות שמוש ת"ח להיות עולה על מעלת הלמוד?
    ואבאר, כי גם השמוש איירי ביחש הלמוד, והכונה, שלמוד הבא ע"י שמשמשים את החכם ומתבוננים בדרכי למודו ובהוראותיו ובכל עניניו „הלכה למעשה”, למוד כזה יותר משתרש בלב וברעיון מאשר סתם למוד שלומדים מתוך הספר לבדו, כי כן הוא מסגולת הטבע מכחות נפש האדם, ובשפת העולם יוגבלו למודים אלה בשם „טהעאריש ופראקטיש”. –
  3. א) וכל כך הגיעה מדרגת רגז הלב וסערת הנפש אצל כל אחד ואחד, עד כי כל תנועה קלה בחוץ שלא נודעה להם ענינה, דיה היתה לשלוט עליהם לעזוב בבהלה את בתיהם ואת קניניהם ולנוס אל אשר ישאום עיניהם, לנוס ולנוס עד אשר נוכחו כי פחד שוא היתה, ואין נוגש ואין רודף; ונתקיימה בהם הקללה שבתוכחה „ונסתם ואין רודף” (פ' בחקתי, כ"ו). —
    ואמנם כי ענין קללה זו שבתוכחה צריך באור, כי הלא המנוסה מפני הדמיון של רדיפה לבד איננו כל כך אסון מוחלט, יען כי במשך המנוסה יפנו לאחריהם ויראו כי אין רודף ושבו למקומם, ולא כן אם נסים מפני רודפים ודאים, אז נסים ונסים בלי הרף ובלי מנוח, והסכנה כרוכה ברגליהם, פן ישיגום הרודפים; ואם כן, אחרי שהפסוק הזה מקומו וענינו בתוכחה, הלא יותר הי' מכוון לתאר המנוסה מפני רודפים, שהיא כרוכה בסכנה קרובה, והי' לו לומר ונסתם מפני רודפים, ואיך זה תפס הקל בזה, ונסתם ואין רודף?
    אמנם באמת, קללת המנוסה בעת שאין רודף קשה ורעה הרבה יותר מאשר הנס מפני רודף. וזה יתבאר עפ"י הפסוק בקהלת ואלהים יבקש את הנרדף, ואמרו במ"ר, אפילו צדיק רודף רשע אלהים מבקש את הנרדף.
    ונמצא, כי בעת שנסים ונרדפים מפני רודף יש תקוה, כי יגן ה' על הנסים הנרדפים, כחק לההשגחה, מ[ה] שאין כן אם נסים ואין רודף, אז אבדה גם תקוה זו, כי באין רודף אין הגנה ואין הצלה, ועל כן קבע בתוכחה את הקשה שבניסה — ונסתם ואין רודף. —
  4. א)וע"כ מתואר הקב"ה בשם „גבור לעולם”, כמו שאומרים בתפלה, אתה גבור לעולם, אבל בשר ודם, כמה סבות ומכשולים לו בחייו להמיט גבורתו, והדאגה אחד מהם, כמבואר. —
  5. ב) אין ספק, אשר אלה הרשעים הארורים אשר הלאונו והלמונו ומרורים השביעונו — סוף סוף יבאו על עונשם ועל תוכחתם, וכגמול ידם ישוב להם, כאשר כן הורו והראו לנו קורות ימינו וגלגלי מאורעתינו בגלותנו הארוך.
    אכן מי כה' אלהינו המאריך אף גם לרשעים, ולא כמדת בשר ודם הממהר להנקם מאויביו במוקדם האפשרי מדותיו הוא; וכבר עמדו חז"ל על נקודה זו ואמרו בסגנון אגדי: „כשעלה משה למרום מצא להקב"ה יושב וכותב „ארך אפים”, אמר לפניו, רבש"ע, ארך אפים לצדיקים? אמר לו, אף לרשעים” (סנהדרין, קי"א א');
    וטעם הדבר שמשונה בזה מדת הקב"ה ממדת בו"ד כמבואר, פשוט הוא, משום דבו"ד ימיו חוצצו, וגם לא ידע את עתו, ולכן ימהר לנקום נקמתו משונאיו, כי ירא הוא פן יבא יומו ועוד לא תשיג ידו לשלם לו; ולא כן הקב"ה, שהוא חי וקים נצחי, בטוח הוא, כי יבא הרשע על שלו, ובין כה הוא ארך אפים ומניח לרשע בעולמו.
    ועל כן נאמר בפיוט: וכל מאמינים שהוא חי וקים, הטוב ומטיב לרעים ולטובים; ושייכות העניינים הוא כמו שכתבנו, כי יען שהוא חי וקים ובטוח הוא בעונש הרשע, על כן בין כה הוא ארך אפים ומטיב גם לרשעים.
    ועל פי זה יתבאר המשך הפסוק באיוב (י' ה') בהסבה להקב"ה: הכימי אנוש ימיך, אם שנותיך כימי גבר כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש?
    והבאור הוא, כי האדם אשר ימיו ושנותיו קצובים ומוגבלים, לכן הוא מבקש למהר לשלם לרשע כרשעתו, ולא כן אתה, שהנך חי וקים נצחי, למה זה תמהר לבקש לעוני ולדרוש לחטאתי? —
    ואמנם בעיקר טעם הדבר שממדת הקב"ה לאחר תשלומי העונש לרשע כרשעתו, יש להסביר פשוט, משום דאלו הי' הרשע נענש תיכף לעשותו הרע, וכמו סם המות שמכלה את אוכלו תיכף לאכילתו אותו — כי אז בודאי היו בני אדם נזהרים מלעשות עול ורשע, כמו שנזהרים מסם המות, כי היו יראים מהעונש אשר יפגע בם סמוך למעשיהם הרעים, ואז הלא לא היתה הבחירה ביד האדם לטוב ולרע, והקב"ה הן הטביע בעולמו לעזוב כולו ברשות האדם בחירת מעשיו וכל מהלכיו בחיים, כנודע, וכמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
    וענין זה מרומז בקהלת (ח' י"א), ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וישתכחו בעיר אשר כן עשו וגו' אשר אין נעשה פתגם מעשה הרע מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע, ע"כ; ואמרו על זה באגדה (גיטין, נ"ו ב') אל תקרא קבורים אלא קבוצים, ואל תקרא וישתכחו אלא וישתבחו (מחלופים אלה נבאר להלן במבוא פרק ו' הנקרא „חלוף ותמורה”, סעיף א').
    ויש לפרש עפ"י זה המשך הכתובים הנזכרים בכונה זו: כי על כן מתקבצים רשעים ומשתבחים (מתפארים) בעיר אשר כן עשו (כלומר, אשר מעשיהם הרעים כנים וצודקים), יען אשר אין פתגם מעשה הרע נעשה מהרה, כלומר, שתשלום העונש על מעשה הרעה לא יבוא מהר, ועל כן מלאם לבם לעשות רע. וזה הוא כמו שבארנו, שבחירת המעשים בעולם נתנה בידי האדם, וסוף העונש לבא. —.
  6. א) ובהכרח טעם דרשה זו בכלל נראה דקשה לו, כיון דמקודם כתיב אשתך כגפן פוריה. הי' לו לומר ביחש הבנים בניך כאשכולות הגפן, ולמה פסק משם זה לשם זיתים? —.
  7. א) ועפ"י באור זה את המאמר הזה אבאר עוד מאמר אחד בחז"ל בענין זה, מאמר הדורש בהכרח באור מספיק, ובמפרשים לא ראיתי זה.
    והוא בקדושין (ע"א ב') הובא ספור כזה: זעירי הוי קמשתמיט מני' דרבי יוחנן דהוי אמר לי' נסיב ברתאי, יומא חד הוו קאזלו באורחא (זעירא ורבי יוחנן) ומטו לעורקא דמיא (שטף מים גדול), ארכבי' זעירא לרבי יוחנן אכתפי' ומעבר לי', אמר לו רבי יוחנן „אורייתן כשרן, בנתן לא כשרין?” (בתמיה), וכונתו: אורייתן כשרן, ששרתו זעירא ונשאו על כתפו, וזה משום כבוד תורתו, ואם כן למה זה יסרב מלישא בתו?
    והנה טעם הדבר שנשתמיט זעירא מלישא בתו של רבי יוחנן מתבאר בגמרא, משום דרבי יוחנן הי' מא"י, ובעת ההיא לא כל בני א"י היו בטוחים בכשרוח משפחה, וזעירא שהי' מבבל חשש גם למשפחתו של רבי יוחנן;
    והנה לפי זה לא יתבאר כלל מה שאמר רבי יוחנן „אורייתן כשרן בנתן לא כשרן?” מה שייכות זה לזה, כי הלא גם ממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ, ובכל זאת הוא פסול משפחה ולא יבא בקהל? הרי שאין תורה מחפה על פסול משפחה; ויותר מזה, הן גם עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול (ב"ק, ל"ח א')?
    ואם כן, אם אמנם שתורתם של בני א"י כשרה, אבל אין בזה כל הוכחה לכשרות משפחה, ומה זה הוכיח רבי יוחנן במאמרו זה לפעול על זעירא שיסיר עפ"י זה את החשד מכשרות משפחה וישא בתו? והרי זה שני דברים קצונים שלא קרב זה אל זה?
    אך יש לפרש שהבאור כך הוא: כי מציגו בתלמוד, שרבי יוחנן, לבד הפלגתו בחכמת התורה, הי' גם מופלא בהוראה; וכל כך הגיעה הפלגת גדולתו בזה, עד שחכמי התלמוד קבלו לפסוק כדעתו נגד החולקים עליו;
    וכה מתבאר בתלמוד בכללי בעלי הוראה: רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ראה ברכות ל"ט ב', עירובין ס"ב ב' ובכ"מ בתלמוד), וכן הלכה כמותו נגד רב הונא (חגיגה, ג' ב') ונגד ריש לקיש (יבמות, ל"ו א') ועוד;
    ותוס' במס' רה"ש ל"ג ב' כתבו, דהלכה כמותו גם נגד רב ושמואל ביחד. (ועי' שבת (קט"ו א') משמי' דר' יוחנן, וברש"י).
    והנה אמרו בסנהדרין (צ"ג ב') דזה שהלכה כמותו יונח עליו הלשון „וה' עמו” כמו שנאמר כזה מטעם זה על דוד המלך;
    ובמס' שבת (נ"ו א') פרשו, בתכונת הלשון „וה' עמו” מורה על השראת השכינה, כלומר, שהשכינה שורה עליו;
    ומשני אלה המאמרים מתבאר, דזה שהלכה כמותו, משרה הקב"ה שכינתו עליו;
    ובפנים כאן הבאנו המאמר מחז"ל, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות, ובארנו, דשם „מיוחסות” ענינו כשרות, בלא פסול ובלא פגם;
    וזהו שאמר רבי יוחנן לזעירא „אורייתן כשרה”, כלומר, כיון שתורתי כשרה, שהלכה כמותי, א"כ הלא תשרה עלי רוח שכינה, ואין השכינה שורה אלא על משפחות כשרות, וא"כ הלא משפחתי כשרה ובתי כשרה, ואין לך לחוש מטעם זה לישא אותה.
    ואחרי שכנודע היו חז"ל רגילים לדבר במשלים ובחידות ורמזים (וכתבנו מזה בחבור חלק א', פרק ד' סעיף ב'), ויותר מזה מצינו ביחוד לרבי יוחנן שהי' מדבר ברמזים (ירושלמי יבמות, פרק י"ב ה"ב, והעתקנו הדברים בחבור שם), א"כ לא רחוק לומר, שכיון במאמרו זה למה שבארנו. —
  8. א) ולמה זה דומה, למה שמסופר באגדה (מס' תענית, כ' ב') באחד שפגע באדם מכוער ביותר מתולדה, ואמר עליו „כמה מכוער אדם זה”, והשיב לו זה האיש: לך ואמור לאומן שעשני; וי"ל הכונה עפ"י מה שאמרו באבות דר"נ (פרק ט"ו) על הפסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה' (פ' קדושים), מה טעם שתאהב לרעך כמוך - מפני שאני ה' ואני יוצר כל, ואב אחד לכולכם; וא"כ מה אשם זה המכוער אשר בגזירת המקום נולד מכוער, ומה מקום לזה היפה להתגאות בזה אשר בגזירת המקום נולד יפה?
    וכן בענין שלפנינו: מה אשם זה אשר בגזירת המקום נולד לאבות בלתי חכמים וגדולים, אך כשרים וישרים, ומה מקום להתגאות לזה אשר בגזירת המקום נולד לאבות חכמים וגדולים, אחרי ששניהם לא מרצונם ולא מדעתם נבראו מה שנבראו. —
  9. א) ועפ"י זה יש לפרש כונת הפסוק בתהלים (נ"ח) ישמח צדיק כי חזה נקם, כלומר, כי אחרי שזכה לראות בנקמתם של רשעים יכול לשמוח כי זכותו שלו עמדה לו, ולא רק זכות אחרים, וכמו בלוט. —
    וכן יתבאר כונת הכתוב בתהלים (קי"ח) ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, כלומר, כי בעת שה' בעזר לי "לעצמי" מפני זכותי שלי, אז אוכל גם לראות בנקמת שונאי, ולא כמו זה הנהנה ומסתייע רק בזכות אבות, שאין זכות זאת גדולה כל כך עד שעל פיהו יראה בנקמת השונאים, וכמ"ש המלאכים ללוט. —
  10. א) טעם יתרון המעלה של שיר השירים על יתר ספרי שלמה, משלי וקהלת, שהם נחשבים לקודש, ושה"ש נחשב לקודש קדשים, נראה לפרש, משום דאותן הספרים, משלי וקהלת, אעפ"י שאין ספק שיש בהם כונות פנימיות, קדושות ואציליות, אעפ"י כן, אפשר לעבור עליהם ולפרשם גם כפשוטם, דברים ככתבם, ולכן נחשבים לקודש מצד אחד, מצד פנימיותם; ולא כן ספר שיר השירים, חלילה לפרשו גם על דרך הפשט, כמו שהוא, יען כי פשוטו הוא רק דברי אהבים ופטפוטי עגבים, ולא יותר, הס מלהזכיר, ולכן אין בו צד חול כלל, וקדושתו מכל צד, מפנימיותו ומחיצוניותו, ועל כן הוא קודש קדשים. —
  11. ב) ומדי דברי על ענין פרק זה לא אמנע מלהעיר על אגדה אחת בתלמוד שיש לה יחש לענין הפרק, וגם היא דורשת בהכרח באור מספיק, רצוי ומתקבל; יען כי לפי הבאור שהרגלנו בו מעוררת בנו אגדה זו גם תמהון גם דאגה, ולפי שנבארה אנו, היא עולה מאוד נעלה בטעם ובסברא, וכולה יפה ובהירה.
    ואעפ"י שבהמשך החבור יבא לפנינו באור אגדה זו על דרך שנבארה כאן, אעפ"י כן, מפני יקרת ענינו ויחושו לענין פרק זה לא אחוס על טרחתי ואקבענו גם כאן.
    ואגדה זו היא במס' תענית (כ"א ב'), ואעתיקנה במלואה:
    אמר לי' רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק, ליקום מר וליתי לגבן (פירש"י, דרב נחמן בר יצחק ישב בין אנשים דלא חשיבי כולי האי, ואמר לו רב נחמן בר רב חסדא שילך משם ויבא לשבת אצלו), אמר לו, תנינא, לא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד את המקום. אמר לו רב נחמן בר רב חסדא, אם כן, איזול אנא לגבי מר, אמר לו, מוטב יבא מנה בן פרס לגבי מנה בן מנה, ואל יבא מנה בן מנה לגבי מנה בן פרס. ע"כ.
    ופרשו רש"י ותוס', שרב נחמן בר יצחק כיון לומר במאמרו האחרון (מוטב שיבא וכו') „שאביו שלו הוא לגבי אביו של רב נחמן בר רב חסדא כהדיוט, והוא כשעור פרס למנה” (הפרס הוא חצי מנה), ועל כן איננו מתואר בתואר „רבי כי אם בשמו לבד”, עכ"ל, ורצונם לומר, שאיננו נקרא רב יצחק, כמו רב חסדא, אך יצחק סתם.
    <עמוד 14> ואני תמה מאוד, מי נתן רשות לרנב"י לזלזל בכבוד אביו ולכנותו במליצה בזיונית המורה על שם הדיוט, כמו שכתבו התוס', דבן פרס פירושו הדיוט?
    ויותר מזה תמוה ונפלא הדבר, כי לפי המתבאר יוצא, שרב נחמן בר יצחק העריך את עצמו ליותר חשוב וליותר מכובד מאביו, כי הן את עצמו כנה בשם „מנה” ואת אביו בשם „פרס”, ואיה איפה הכבוד אב ודרך המוסר, והן כך לא ינהגו אנשים חכמים בעלי מוסר ומדות ואנשי מעלה וכבוד, ובפרט שהמצב והענין לא היו מכריחים כלל לכל מאמר זה בכלל ולמבטא זה בפרט, והיה באפשר לו לבטא כונתו בענין זה בסגנון לשון מליצי, באופן שלא יבא להזכיר שם אביו, ומכש"כ שלא לבזותו?
    ואמנם מצינו ברא"ש פרק קמא דקדושין, שאביו של רבו, מהר"ם מרוטנבורג, היה איש המוני, ועל כן מיום שעלה (מהר"ם) לגדולה לא רצה לקבל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו, מפני שחשש שכבוד תורתו לא ירשנו למלא חובת מצות כבוד אב המוני, אבל לבזותו בדברים לא חשב כלל, הס מלהזכיר;
    ואף גם זאת קשה, כי במסכת סוטה (ה' א') אמר אחד החכמים, שתלמיד חכם צריך שיהי' בו ממדת הגאוה חלק שמיני שבשמינית (מפני כבוד התורה, עיי"ש ברש"י), ועל זה השיב רב נחמן בר יצחק „לא מינה ולא מקצתה”, כלומר, לא מאומה. והנה כאן לא חש זה העניו המצוין להעריך את עצמו בתואר המעלה והכבוד, שקרא עצמו „מנה”?
    והיותר קשה בדבריהם של רש"י ותוס' הוא זה, מניין להם בכלל שאביו של רב נחמן בר יצחק הי' הדיוט? ואי משום שאינו מתואר בתואר „רב” (כמו שכתבו הם), אך הלא כמה וכמה מחז"ל שנקראו בשמם העצמי לבד, בלא תואר „רב”, כמו: אביי, אילפא, עולא, שמואל, שמעון העמסוני, שמעון השקמוני, והרבה הרבה כהנה.
    ובמשנה סוטה (מ"ט א') אמרו, משמת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן בטלו האשכולות, ופרשו בגמרא, מאי אשכולות, „איש שהכל בו” (על דרך נוטריקון): צדיק, חסיד, ישר וכו';
    והנה עם היותם אנשי מעלה כאלה, צדיקים וחסידים וכו' נקראו בכל זאת בשמם העצמי בלבד, בלא תוספת תואר „רב”, כמבואר במשנה שהבאנו, וכן נזכרו בשמותיהם העצמים האלה במס' אבות, וכמה פעמים בתלמוד ואגדות;
    וגם מבואר בחז"ל בכללי התוארים ממדרגות אלו: גדול מרב – רבי (כלומר, גדול מתואר „רב” הוא התואר „רבי”) גדול מרבי – רבן (כנ"ל), גדול מרבן – שמו, כלומר זה הנקרא בשמו לבד, בלא תוספות כל תואר, וכמו שנקראו האבות, משה ואהרן, דוד ושלמה וכל הנביאים (תוספתא למס' עדיות, פרקי ג' וד').
    (ועפ"י זה יש לכוין כונת הלשון בתלמוד, במס' יומא (ל"ט א') בענין הברכות: „בשמך יקראוך”, והכונה, שכל כך תהי' גדול בתורה ובחסידות עד שיקראוך בשמך בלבד, בלא תוספת כל תואר, שהיא מדרגה יותר גבוהה, כפי שנתבאר);
    והנה אם כן, אדרבה, יש בזה הנקרא בשמו בלבד, מעלה יתירה ומצוינה, ועכ"פ אין ראיה מזה שהיה הדיוט!
    <עמוד 15> ולהגדיל סאת הפלא — הנה יש סמך נאמן ויסוד חזק מאוד, שאביו של רב נחמן בר יצחק, לא רק שלא הי' הדיוט, אך גם הי'... תלמיד חכם!
    והוא לפי מה שכתב רש"י במס' גיטין (ל"א ב'), דסתם רב נחמן בתלמוד הוא רב נחמן בר יצחק, ואיתא במס' בבא מציעא (ט"ז א') דאביו של רב נחמן (סתם, שהוא רב נחמן בר יצחק) הי' ספרא דדייני, ובמס' גיטין (ב' ב') אמרו, סתם ספרי דדייני מגמר גמירי, ובסנהדרין (כ"ט ב') מבואר, שלספרי דדייני היו שואלים הלכות ודינים;
    והנה כי כן, הלא מפורש מוכח, שאביו של רב נחמן בר יצחק, לא רק שלא היה הדיוט, אך גם היה חכם, גמיר וסביר ויודע הלכות ודינים!
    היש קץ וערך לפליאה זו?
    ולכן נראה, כי הלשונות „בן מנה” ו„בן פרס” שבכאן, אינם ממובן בן תולדי, כמו יצחק בן אברהם, אך הם שמות התואר, הבאים בסגנון מושאל לכמה ענינים, כמו:
    א) אל יחש המקום: בן ביתי (פ' לך); בני קדם (איוב, א'); בני הגולה (עזרא, ו');
    ב) אל מוצאו ומקורו: בן זקונים (פ' וישב); בן גרני (ישעיה, כ"א); בן קשת (איוב, מ"א);
    ג) אל תקופת החיים: בן שמונת ימים (פ' לך); בן מאת שנה, (פ' וירא); בני שנה (פ' צו); בן שנתו (פ' תזריע);
    ד) אל טבע הנפש: בן פורת (פ' ויחי); בן חיל (ש"א, י"ד ועוד); בן בליעל (שם, כ"ה); קרן בן שמן (ישעיה, ה'); הלל בן שחר (שם י"ד); בן עולה (תהלים, פ"ט);
    ה) אל משפטו ותעודתו: בן משק ביתי (פ' לך); בן הכות (פ' תצא); בן מות (ש"א, כ); בני שכוליך (ישעיה, מ"ט); בני תענוגיך (מיכה א'); בני תמותה (תהלים, ע"ט); בני חלוף (משלי, ל"א); בן חכם, בן כסיל (שם, י', י"ז וי"ט) ועוד הרבה;
    וכן בתלמודים ואגדות: בן כרך, בן כפר (חגיגה, י"ג ב'); בני העיר, בני מתיא (ב"ב, כ"א ב'); בני לויה (חולין, ז' א'), ועוד ועוד;


    והנה גם כאן באגדה שלפנינו תהיה הכונה בהשמות „מנה בן מנה” ו„מנה בן פרס” מעין מובן אחד ממיני המובנים שחשבנו; וקרוב להגביל יחושם אל ערך מעלתם עפ"י טבע נפשם (ד); ויהיה המובן בלשון „מנה בן מנה” – חכם גדול ושלם, ו„מנה בן פרס” – חכם שאינו שלם בתכלית שלמות החכמה, וכמו ערך הפרס דהוי חצי מנה לעומת המנה השלמה;


    והיתה לפי זה כונת רב נחמן בר יצחק לשבח ולרומם את מעלת רב נחמן בר רב <עמוד 16> חסדא לעומתו הוא, וקורא לו לרב נחמן בר רב חסדא „מנה בן מנה”, כלומר, חכם גדול ושלם, ואת עצמו קורא „מנה בן פרס”, לומר, שחכמתו איננה גדולה ואיננה שלמה.
    ולפי זה לא דבר כאן רב נחמן בר יצחק בערכי אבותיהם כלל, כי אם בערך עצמם.
    ובאור זה מתאים אל דרכו ותכונתו של רב נחמן בר יצחק בכלל, שהיתה דרכו דרך ענוה וצניעות יתירה, וכמו שהבאנו למעלה בתחלת הדברים ממס' סוטה (ה' ב'), מה שהיה אומר בדבר מדת הגאוה, אשר לדעת אחד החכמים מותר לתלמיד חכם להשתמש בשביל כבוד התורה במדת הגאוה בערך „שמיני שבשמינית” המדה, אמר הוא, רנב"י, לא מינה ולא מקצתה, כלומר, אף לא מאומה ממדה זו; ובמס' פסחים (ק"ה ב') אמר „אנא לא חכימאה אנא” וכדומה ממאמריו בענין זה, ועיין בתענית (ז' א'), והנה גם מאמרו שבאגדה שלפנינו עפ"י באורנו, הוא מעין תכונת מאמריו בהרבה מקומות בענין מדות הנפש: ענוה, תום, צניעות ויושר. —

    והנה מתבאר העניין בנקל ובפשיטות גדולה. —
·
מעבר לתחילת הדף