מקור ברוך (עפשטיין)/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מקור ברוך (עפשטיין) יז

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

ב

ב.

כאשר נתקבל אבא מרי לרב אב"ד בעיר העתיקה נאווהרדק, מצא שם מנהג קבוע להתיר מקרה הבא בגוף הבהמה „אומה הסרוכה לדופן עם מכה בדופן”, אשר הבית יוסף התיר והרמ"א אוסר, ומבואר זה בשולחן ערוך יורה דעה סימן ל"ט סעיף י"ח (דעת הרמ"א) ושם בסעיף כ"ב (דעת הבית יוסף, השו"ע), וכמעט בכל ערי ישראל קבלו להלכה כהרמ"א (לאסור), זולת באיזו עיירות נוהגים להיתר כדעת הבית יוסף, וזה הנהיגו שם גדולי החכמים ששרתו שם בקודש, במשרת רבנות, ודעתם היתה תקיפה להכריע בין עצומים, ויחליטו להורות כהבית יוסף; וממספר הערים המעטות האלה היא עיר וואלאזין מאז והיה שם לרב אב"ד הגאון האדיר בעל „שאגת אריה” שהעמיד ההלכה על דעתו ועל הכרעתו, וממנו קבל הגאון רבי חיים מוואלאזין, וממנו הגאון רבי דוד אב"ד דעיר נאווהרדק, מחבר ספר „שו"ת גליא מסכת” והנהיג כן בעירו.

וישמח אבי על כי מצא מנהג זה נכון לפניו, יען כי מקרה שאלה זו מצוי, והוא לא היה מרשה לעצמו לעבור על מנהג רוב העיירות בענין זה, אך מכיון שכן מצא נוהגין, תפס בהמנהג בכל לבו ונפשו, כדי לחוס ולהציל ממונם של ישראל.

והנה בזמנו, בעת ששמעתי דבר זה, לא עמדתי על תכונת „הקבלה” של רבי דוד מרבי חיים בדבר שאלה זו, כמו שזכרתי מזה, ולא חקרתי לדעת, אם רבי חיים הורה כן בשעתו לרבי דוד סתם הוראה, הלכה למעשה אשר ככל ההוראות ההלכיות, אינן תלויות בזמן ואינן מיוחדות למקום מוגבל, כי אם שמתקבלות להורות בכל זמן ובכל מקום; או רק כי רבי דוד ראה לרבי חיים נוהג כן בעירו, בוואלאזין, וממנו למד הוא לנהוג כן בעירו הוא, בנאווהרדק.<עמוד תקצ>

וההבדל והנוגע לדינא מן שני אלה האופנים רב מאוד, יען כי אם באופן הראשון, שרבי חיים הורה כן לרבי דוד כסתם הוראה לכל שואל, – אזי לכל רב ומורה ללכת בררך הוראה זו ולהורות כן במקומו, בכל מקום שהוא, אחר שכבר הורה זקן, רבי חיים, כהוראה סתם הלכה למעשה, ואין גם כל משפט לנו להרהר בזה, כי יש ויש עמוד ברזל מחושק זהב שאפשר לסמוך עליו בלב נכון ובטוח.

אך אם באופן השני, שרבי דוד הנהיג כן בעירו על יסוד זה שראה לרבי חיים נוהג כן בעירו שלו – אפשר לומר, כי רבי חיים נהג כן במקומו ובעירו – אך ורק מפני ששם הורה ונהג כן בעל „שאגת אריה”, אבל לא הורה בסתם לכל העולם וכמו דמצינו בכמה מקומות בתלמוד בענין מנהגי מקומות: „היכי דנהוג נהוג, היכי דלא נהוג לא נהוג”; ולכן, מי שרוצה להנהיג כן במקומו, עליו לדעת, כי אין לו לסמוך במקרה זה על ההוראה של רבי חיים, יען שהוא נהג כן בעירו, מפני שכבר נהגו שם קודם לו; ולכן – אך זה שחש בנפשו שדעתו רחבה ושלטה בתלמוד ובהוראה ויכול לקבל עליו אחריות הדבר על עצמו לבד – ההוא יכול לעשות כזה „על חשבון פרטי שלו”, אבל לא כל רב ומורה סתם.

ועתה בזכרי ענין זה לעשות לו זכרון בספר, נתתי אל לבי לעמוד על ברור ספק זה שהעירותי; וחקרתי ודרשתי ונודעתי, כי אמנם כן הוא, שרבי חיים הורה כן אך בעירו, בוואלאזין, ואך ורק מפני כבודו של הגאון „שאגת אריה” שהיה רבו ואלופו כמבואר בספרי תולדותיהם, ולא רצה לעבור על דעתו והוראתו, אבל כשהוא לעצמו, לא רק שלא רצה ולא חשב להנהיג כן בעיירות אחרות אך גם בכלל לא הי' לבו נוטה לכל מנהג זה ולכל הוראה זו.

וזה נוכחתי לדעת מבואר ומפורש ממכתב אחד שערכו בענין זה דייני עיר וואלאזין לרבני ווילנא לאחר פטירתו של רבי חיים (י"ד סיון תקפ"א), ובא המכתב הזה לידי בהעתק, ולרוב חשיבותו בענינו וליקרת מציאותו, וגם כי הוא היסוד האחד והנאמן לברור הספק שהעירותי, על כן אמרתי להעתיקו במלואו, והיה לזכרון.

וזו לשונו:

„ארזי הלבנון, אדירי התורה, בעלי תריסין יפה וברה, מהם תצא תורה, הלא המה המופלגים והמפורסמים, חריפים ובקיאים, דפקיעי שמייהו, חכמים ונבונים, יראים ושלמים, חסידים קדושי עליון ופרושים עומדים בפרץ, גאוני ארץ, המה רבני המו"ץ דק' ווילנא וחכמיה שיחיו, זיו אורם כשחר יבקע, כל חד לפום הורפי' מצוין לשבחי'.<עמוד 1180>

לן יאי למבכי על שנוטל כבוד מאוויינו וגלה משושנו, שהיתה כלילת יופי משוש לכל הארץ, ממנה יצאה תוצאת חיים באר מים חיים, לכל שוראל כענין היה משיב כהלכה, הלכה ברורה, ועתה כאשר נוטל כבודנו ונפלה עטרת ראשנו מי ישקנו מים של תורה, הלכה ברורה, ואל מי מקדושים נפנה אם לא אל כבוד שם קדשם ותפארתם, אשר הם פארי הזמן ראשי הגולה, הם יורונו את הדרך, דרכה של תורה אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה.

בדבר השאלה סירכא עם מכה בדופן; שכבר הורה זקן פה קהלתנו ה"ה הגאון המנוח בעל המחבר ספר שאגת אריה ז"ל, כשהיה אב"ד פה קהלתנו, ואשר בכל תפוצות ישראל נוהגים לאיסור עפ"י פסק הרמ"א ז"ל, והגאון הזקן הנ"ל הורה וקבע פה קהלתנו הלכה למעשה כהרב בית יוסף להתיר בלי כל בדיקת הריאה, ואחר כך כשהיה הכהן הגדול הרב הגאון מהור"ר רפאל ז"ל בעל המחבר ספר תורת יקותיאל אב"ד דגליל שלנו, הורה על פי פסק הרמ"א, ושוב הי' פה קהלתנו הגאון בעהמ"ח ספר שאגת אריה ז"ל היה כצחוק בעיניו על ששאלוהו עוד הפעם בענין שאלה זו, ותשובתו הרמתה היתה על זה, הלא כבר הוריתי פה להיתר, ואל תחושו לדברי הרב הכהן הגדול מחמת חכם שאסר, ובצחות לשונו השיב: כשר, כשר.

ועל פי תשובתו זאת נהגו וקבעו פה קהלתנו הלכה כמותו זה ערך שבעים שנה, היינו אף קודם נשיאות כבוד אדמו"ר הרב המנוח הגאון מהור"ר חיים ז"ל, כי בעצמו שמע מפיו הקודש על זה להתיר, אך בזאת לא נשאו לבו של אדמו"ר ז"ל להתיר במקומות אחרים זולתי פה, ואדרבה, קרא תגר על כל מי אשר נשאו לבו להתיר במקומות אחרים, ולבסוף ימיו היה מרגלא בפומי' לפני השוחטים דקהלתנו שיצוה את בנו אחריו שלא לנהוג עוד היתר זה, וגם הנה <עמוד תקצא>יצא מפיו הקרוש אל בנו הרב המפורסם כש"ת מהור"ר יצחק נ"י אב"ד דקהלתנו שבדעתו לצות אותו על הדבר הזה.

והנה כאשר לקח אותו אלהים לפתע פתאום ולא נמצא אחריו שום צואה על זה, נשארנו כתורן בראש ההר, ועתה כאשר קם תחתיו למלא מקומו בנו הרב כמוהרי"ץ נ"י, ואינו רוצה לומר בזה לא היתר ולא איסור חזינן לדעתיה, שזה הוא מפני שאינו רוצה בשום ענין לעשות דבר שהוא נגד רצון אביו המנוח ז"ל, כאשר היה באמנה אתו לנוג בכבודו כל ימי חייו, ואנן מה נעני אבתריה.

עתה כל העיר נבוכה, ותהי צעקה גדולה, כי זה מילתא

”

---

· מעבר לתחילת הדף