מפתחי חכמת אמת/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־23:18, 20 בינואר 2020 מאת יושב בסתר (שיחה | תרומות) (ב: מלכות שבא"ס)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

מפתחי חכמת אמת TriangleArrow-Left.png ב

ב.
מלכות שבאין סוף

הנה כל המקובלים הסכימו שהספירות קודם שננאצלו היו כמוסות וגנוזות גם באין סוף [1] ויש גם שיטה אחרת שאומרת שהספירות הן מחודשות בחידוש גמור, כי האיך יתכן היות הספירות כמוסות באין סוף, א"כ ח"ו מנין עשר באין סוף ודבר זה הוא כפירה. וראיתי בספר "שומר אמונים" (דף י' דפוס וילנה) שמתרץ ומסביר במשל המבואר בהפרדס להרמ"ק ז"ל , מאבן החלמיש שמוציאין ממנו האש ע"י הכאת הברזל, שלא יצדק לומר שהאש ממש הי' בתוך האבן והי' האבן נחלק לרבוי החלקים כפי חלקי הנצוצין הנתזין ממנה, אלא האש הוא נעלם בתוך האבן ומיוחד באופן שאין בין האבן והאש שבתוכה חלוק ופירוד כלל, ושכן היו הספירות מתיחדות אשה באחותה וכולן מיוחדות בעצמותו ית'. עיי"ש. מתירוצו מבואר שאפי' להשיטות דהספירות היו כמוסות וגנוזות באין סוף אין הפי' שכבר היו באין סוף חלוק ספירות גם במציאות ח"ו, ורק דאפי' לשיטתם לא הי' באין סוף רק כעין שרשים ומקורים לבד לי' ספירות - כמבואר גם מהמשל שמביא מנצוצי אש הנתזין מן החלמיש, שבחלמיש עצמו ג"כ אינן רק שרשין לבד.

וממילא מובן שגם ענין המלכות שבאין סוף שרצוני לבאר פה, אין הכוונה שיהיה בא"ס בחינת מלכות ממש, רק ג"כ כעין שורש לבחינת ספירת המלכות, וענינה הוא השורש, היכולת והכח שהי' באין סוף ב"ה - קודם התהוות אפי' הנאצלים היותר עליונים - שיוכל להיות ממנו גילוי בחינת זיו והארה לבד - היינו אור המיעוט שנעשה אחר הצמצום שלא נשאר רק רשימו לבד כדלקמן - שיהי' אח"כ ממנה התהוות העולמות, כי כל בחי' מלכות היא מקור להתהוות כנ"ל, לכן נקרא הכח הזה מלכות, מחמת שהוא הי' השורש ומקור הראשון בעצמותו ית' להוות כל העולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה).

וזהו ג"כ הענין מה שאמרו ז"ל [2] "עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד" ור"ל כי תיבת "שמו" קאי על בחי' מלכות שבאין סוף [3] שעולה במספר השוה עם טהירו עילאה שיבואר אי"ה לקמן שקאי על בחי' המלכות, והפי' הוא שעד שלא נברא העולם היינו קודם התהוות העולמות לא הי' רק שמו היינו היכולת והכח להוות שהוא בחי' מלכות והי' כלול בעצמותו כמו עד"מ שלהבת הקשורה (הגנוזה) בגחלת[4].

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
  1. עיין ע"ז בשפע טל.
  2. פרקי ר"א. ועיין בזה היטב בלקוטי תורה שיר השירים להרב זצ"ל בהתחלה, ובסידור, בפי' על פתח אלי' ד"ה וזהו. ומצאתי בס' נפש החיים להר"ח מולוזין זצ"ל פי' על דברי חז"ל אלו, וז"ל: קודם שברא דייק, ר"ל עולם הבריאה הי' הוא עצמותו ית' ושמו היינו עולם אצילות לבד. ולפי דבריו לא קאי כלל על בחי' מלכות שבא"ס, ורק שמו הכוונה הוא על עולם אצילות. וצ"ע הטעם. ועיין בפרדס להרמ"ק זצ"ל בהקיצור בספר "עסיס רמונים (שער השלישי פרק א') שמביא בשם מפרשים שתיבת שמו קאי על הכתר ושלפי שיטה זו הא"ס הוא הכתר עיי"ש והוא עצמו דוחה שם שיטה זאת.
  3. ומה שנרמז המלכות שבא"ס בתיבת שמו הוא עד"מ השם באדם שאינו שייך ואינו נוגע כלל לעצם האדם, רק הוא כדי לקרות להאדם בשמו, כי אלמלי לא הי' רק אדם אחד בהעולם בודאי לא הי' צריך לשם כלל, כי השם הוא רק מפאת זולתו כדי לקרוא אותו, ולכן נרמז ג"כ המלכות בבחי' שם לרמז על גודל קטנותה לגבי אין סוף ב"ה עצמו, עד שאינה נוגעת לגבי עצמותו ית', ורק הוא עד"מ כמו השם בהאדם שאינו נוגע לעצם האדם. והגם שמבואר בספרים עה"פ "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (בראשית ב') שהשם שנתן אדם הראשון להנבראים, השם הזה מחי' ומהווה את מציאת הדבר ההוא (עיין בזה היטב בתניא שער היחוה"א פרק א' ופרק ז'), מוכחר חמזה שהשם שייך לעצם הדבר שהרי מחייהו, אבל נראה לי שזהו דוקא שמות הכלליים כמו "אדם", "אבן", שהשם כולל כל האנשים או כל האבנים, משא"כ שמות הפרטיים אינם נוגעים להעצם ואינם רק כדי לקרות בו, ובשם כזה נרמז מדת המלכות שבא"ס ב"ה. ועיין בס' שערי אורה לר"י גיקטוליא זצ"ל שמסביר הענין איך שהצורות שלמטה הם רק סימנים להשכליים שלמעלה עד"מ כשכותב שם האיש ראובן בן יעקב שהרי אין אלו האותיות ואין זו הצורה עצמה של ראובן אלא סימן בעלמא שזה השם הנכתב הוא סימן נגד עצם הידוע.
  4. המשל הזה מבואר עוד ב"ספר יצירה".