מעדני יום טוב/ברכות/ג
|
< הקודם · הבא > |
פטור מק"ש וכו' ומכל מצות האמורות בתורה. וכיוצא בזה תניא בפ"ב החופר כוך וכו' וכתבו שם התוספות וא"ת וכי ק"ש לא היה בכלל מצות האמורות בתורה וי"ל דאי לא תנא בהדיא ק"ש הו"א דוקא הני דלית להו קביעות זמן אבל ק"ש דקביע לה זמן לא הואיל וזמן עובר קמ"ל ע"כ ותלמידי הר"י ז"ל ל"ג ומכל מצות כו' וכתבו דתנא אלו ג' לרבותא שהם חמורות שיש בהן קבלת עול מלכות שמים וכ"ש בכל שאר המצות שאינן חמורות כ"כ ולפיכך אמר תפלה ותפילין עם ק"ש מפני שקבלת עול מלכות שמים שלימה היא עם התפילין כדאמרינן לעיל (פ"ב סימן י') וגם צריך להתפלל עמהם ע"כ וזה עולה גם כן לגירסתנו דצריכה להני משום שהם חמורות:
ואינו אוכל בשר כו'. וא"ת למה השתא אסרו אותו ולאחר הקבורה שחל עיקר אבילות ואסור בנעילת הסנדל מותר י"ל שהטעם שאסרו אותו קודם קבורה מפני שאם יבא לאכול בשר ולשתות יין ימשך אחר תענוגיו ויתעצל בקבורת המת ומפני זה הטעם נמי לא אסרו לו נעילת הסנדל שאם ילך יחף לא יוכל ללכת לכאן ולכאן ולהשתדל בקבורתו תלמידי הר"י ז"ל:
ואינו מזמן לברך ברכת המזון. וכן לשון רש"י וקצת קשה למה תני לשון מזמן שהוא ברכת נברך בלבד אבל נמצא עוד בפ' שלשה שאכלו דקתני זימון והכוונה ברכת המזון:
קמ"ל דלא צריך. נ"ל דלרש"י נקט בהאי לישנא:
נמי אסור. וכן היא גי' תהר"י ז"ל אבל בגמרא שלפנינו גרס פטור וכן נראה שהיא גירסת התוספות מדלא מוכיחים אלא מן הירושלמי:
אפ"ה אסור עי' מה שאכתוב לקמן בזה בס"ד וא"ת ואמאי לא הביא ראיה מהא דירושלמי דלקמן סימן ב' דאתמר עליה דהכא שאם עושהו נקרא הדיוט נ"ל דלקמן דמה שנקרא הדיוט אינו כמו מה שנאסר דאם עבר ועשה עבר על דברי חכמים ונקרא עבריין:
והיה יכול לכוין בפסוק הראשון. כר"מ דהלכתא כוותיה פ' דלעיל סימן ג':
שאסור להתפלל. וכל דכוותה וכן משמע בירושלמי וכו' תניא אם רצה כו' וכ"כ תהר"י ומסיימי הכי הנה נראה בפירוש דמשום כבודו של מת אינו רשאי להחמיר על עצמו ע"כ כלומר ואע"ג דלא פשיטא מ"מ מאחר שנסתפקו דדילמא הוה טעמא משום כבודו ואי הכי הוה טעמא אינו רשאי כו' ונ"ל דמתני' סתמא קתני ולא פירשה דדוקא בשאין לו מי שישא משאו שמעינן דמתני' אפי' יש לו כו' וטעמא משום כבודו וא"כ אינו רשאי וכו' ועיין מה שאכתוב בד"ח. וא"ת ותפשוט לן האבעיא דבירושלמי זה מירושלמי דלעיל שאין עונה אמן והרי כמי שיש לו מי שישא משאו דמי שאינו מתבטל בעניית אמן וא"כ טעמא משום כבודו ונ"ל דלא מצי למפשט כלל דמצינו לפרושי נמי לברייתא דהתם לא קאמר אלא שאינו עונה אמן כלומר שאין צריך לענות אבל אם רצה להחמיר אה"נ דרשאי ומ"מ לעיל דייק שפיר מינה לסתור דעת הי"א שחולקים על רש"י שאומר דלעולם אם ירצה רשאי ואינהו סברי שאם אין לו מי שיעסוק דאינו רשאי וא"כ לסברתם ודאי הא דקתני אינו עונה אמן אסור קאמר דהא קתני אינו מברך ולברך צריך שהייה והוי כמי שאין לו עוסקים ולסברתם אסור לברך וא"כ הא דקתני אינו עונה אמן נמי אסור קאמר והא אינו מתבטל כו' א"כ אין חילוק בין אין לו עוסקים כו' ובין יש לו כו':
והתניא פטור מנטילת לולב. תימה מאי מקשה מתני' נמי קתני פטור מק"ש וכו' ואפי' הכי נסתפק אם רצה כו' אי הוה טעמא משום כבודו כו':
תפתר בחול. פי' בחול המועד:
אית לך למימר כו'. בתמיה:
ולאו דסבירא ליה כו'. מלתא באנפי נפשה היא:
אלא מייתי ראיה מבשבת. דהכי קאמר התם מכיון שהוא זקוק להביא כו' כיון דתנינן מחשיכין על התחום כו' ושנויה היא לענין שבת בפ' כ"ג ממסכת שבת:
שמותר להתעסק בו כו'. כלומר דבלאו הכי מותר להתעסק בו כו' ק"ו שמותר להחשיך להביא כו':
דיכול להחשיך גרס. ומיהו בפ' ואלו מגלחין כתב סברא דנפשיה דדוקא כשהוא מחשיך וכן פסק התם דביו"ט ראשון כשעוסק ע"י נכרי ויו"ט שני שווינהו כחול:
וכן אמרו על הרמב"ם בנימוקי תהר"י ז"ל כתוב הרמב"ן:
והר"ר מאיר דנורנבערג. בטור י"ד סימן שמ"א כתב דרוטנבורג:
ולא הבדיל במ"ש. לפי שאינו רשאי:
שמותר לאכול. פירוש במוצאי שבת עד שיקבר המת:
שיוכלו להתפלל. שכיון שעדיין זמן חיוב התפלה הוא נמצא שמתחייב באותה שעה:
נ"ל דה"ג כל יום המחרת וכל השבת ועיין בפ' ערבי פסחים סי' ג':
וצריך למחר לחזור ולברך ולהבדיל. ואע"פ שדין אונן לענין אכילת קדשים אינו בטל כל היום כבר כ' הסמ"ג דאעפ"כ נהגו העם לבטל האנינות משנקבר המת אפי' נקבר ביום המיתה ע"כ ומנהג כזה ודאי עוקר הלכה דמדרבנן בעלמא וגם הטעמים שמפני כן גזרו על האונן בכל אלו דברים האמורים לא שייכי לאחר קבורה גם לישנא דמתני' שמוטל לפניו ולישנא דגמ' כל זמן שמוטל עליו לקברו ומפני כן קשה בעיני שתלה זה במנהג דנ"ל שמן הדין הוא ועי' מ"ש בשם הא"ז בד"ח סעיף י':
לחזור לברך ולהבדיל. כלומר לברך על היין ולהבדיל והיינו דמסיים מיהו אינו מברך על הבשמים וכו' ועי' סי' כ"ב:
מיהו אינו מברך על הבשמים כו'. לפי שאינו צריך לחזור אחריהם אפי' במוצאי שבת כדכתב רבינו בפ"ח סוף סי' ג' ומאותם הטעמים ג"כ לא שייך לברך עליהם כ"א במו"ש דוקא:
הגיד לי. הר"ז גרס:
ודמי לגמרי להאי דחגר כו'. ויש לדחות דלא דמי לפי שי"ל שחיוב הבדלה אינו דוקא במוצאי שבת אלא כל יום הראשון או השלשה ימים הראשונים או כל השבת כולה אלא שמצותה להקדימה בכניסת ימי החול אבל זמנה נמשך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועי' בסוף מ"ק ובסוף תענית גם עי' בפ' שלשה שאכלו ס"ס ל"ג:
ובה"ג כ' דהלכה כת"ק. ודאמרי' בפ"ק דכתובות ומייתי לה נמי בס"פ דלעיל מת אביו של חתן כו' דבועל כו' היינו דאיסורא דהכא משום חומרא בעלמא דמחזי קלות ראש לשמש מטתו בעת כזאת שמתו מוטל לפניו לכך התירו לו לבעול בעילת מצוה כמ"ש תהר"י ז"ל:
משום דאכתי לא חל אבילות עליה. והוי אונן ואע"פ שלא מצינו איסור תשמיש המטה לאונן מן התורה מ"מ הואיל ושם אנינות מדאורייתא החמירו כו' וכעין שכתב רבינו בס"פ דלעיל בענין ר"ג שרחץ בלילה ולא ביום האנינות:
הוה פסק כוותיה. ועיין בפ' כיצד מברכין סי' כ"ג:
כל זמן שמוטל עליו לקוברו. כבר כתבתי לעיל דלאחר קבורה תו לא חלו עליה דיני אנינות הללו דמדרבנן ע"ש:
מעשה באחד שתפסו המושל כו'. ובפ' אלו מגלחין סי' ק"ג מייתי עליה עוד מעשה שאירע במגענצא שנהרג אחד בדרך וכו':
כגון בהרוגי ביתר. לא ידעתי מנא ליה דשם נתאבלו שלא אמרו כלום מענין האבלות כשספרו המאורע בפרק הניזקין:
אולי יתרצה המושל ליתנו לקבורה. החלוק בין זה המעשה להרוגי ביתר אין הטעם מבואר בדברי רבינו אבל מדברי הרמב"ן הוא מתבאר שכתב שבאותו מעשה לא נתנו המושל לקברו לפי שהיה רוצה עליו ממון הרבה יותר ממה שהיד משגת ואפילו היה ספוק בידם לעשות אסור לפדותו בכל אותו ממון מפני תיקון העולם דכיון דבממון תלוי הדבר אפשר שאחר כך יתפייס בדמים מועטים ומפני כך לא חל עליהם אבילות אבל הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון לא היתה עשויה ליבטל ומפני כך חל עליהם אבילות מיד. ב"י סימן שמ"א:
כיון שאינם יכולים להתעסק בקבורה. וכיון שאין קוברין אותו לא חיישי' שיתעצלו בכבודו ואע"פ שלא נתיאשו מלבקש להתפשר עם השלטון בכל יום אפי' הכי אין זה נקרא טרדא וחייבין במצות ומביא ראיה מדאמרינן במ"ק מת שדעתו לפנותו כו'. תלמידי הר"י ז"ל:
פסק האנינות. ואע"פ שלא נקבר עדיין קבורה שיתחייב עליה אבילות אפ"ה אוכל בשר ושותה יין בינתים שאם אין כוונתו להוציאו משם מקברו עד זמן ארוך לא יניח מלאכול בשר ולשתות יין תלמידי הר"י ז"ל. ועיין מ"ש בזה בפרק ואלו מגלחין סימן ק"ב:
דמשנמסר המת לרבים. פי' הרמב"ן נמסר לרבים ולכתפים שהיו חבורות בעיר מזומנים על הקבורה וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרין אותו לאותן חבורות ע"מ שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים הלכך אוכל בבית אחר כו' ואוכל בשר ושותה יין מעתה אע"פ שהמת בביתו:
נ"ל דה"ג לא ינהוג האנינות אלא בבנים וכה"ג כתב בפרק ואלו מגלחין וז"ל דא"כ אחי המת יאכלו בשר וישתו יין כיון דבניו יורשין ממונו חייבים בקבורתו ע"כ א"נ יש להגיה לא בבניה לא באביה ולא באחיה:
המשמר את המת כו' פטור כו'. ואע"פ שהוא יכול לקיים מצות בעודו משמר פטור מפני שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר כ"כ הר"ן בפרק הישן ועי' בד"ח:
אלא אורחא דמילתא נקט. ולא קאמר טעמא דבלאו הכי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה וכמ"ש תלמידי הר"י ז"ל לפי שרבינו סובר דלא אמרו שאינו רשאי לאמרן על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו שרי כמ"ש הטור א"ח בשמו בסימן מ"ט ואני תמה על תלמידי הר"י דבפ"ק גבי לא הפסיד כאדם שקורא בתורה כתבו גם כן להיתר שכל פסוק שניתן למצוה או לחובה לאמרו על פה כמו נשיאת כפים ופרשת קרבנות יכול לאומרו כמה פעמים שירצה אפי' בשעה שאין בו מצוה כלל ואין בזה משום דברים שבכתב וכו' והיאך סתמו וכתבו בכאן דמש"ה נקט ס"ת לפי שא"א לקריאת פסוקים של תורה אלא בספר דדברים שבכתב וכו' ומ"מ כתבתי לעיל בפ"ק דאותן הדברים שכתב שם אין להם הכרח מאותו המשנה:
ובשאר מצות כיוצא בהן גרס וכן הלכה בתהר"י:
אבל טליתות כו' אלא לקיים מצות ציצית. קשה דמדהתחיל לתלות החילוק שבזמנם שהוא מה שהיו לכל בגדיהם כו' א"כ הוה ליה לסיים אבל אנו שאין לובשין אלא טלית אחד לשם מצוה יכול להסיר אותו הטלית ולשון תלמידי הר"י ז"ל מיהו אפשר לומר דדוקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן שהיו הולכים כל היום מלובשים בטליתות כגון זה כו' אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים המצוה של ציצית בלבד כדי שלא תשתכח תורת ציצית יש לו וכו' ע"כ. ולכן היה נראה בעיני דחסורי מחסרא בדברי רבינו דרישא לא סיפיה וסיפיה לא רישא והרי הם שני תירוצים והתירוץ הראשון סיומיה אבל אנו שאין לובשין אלא טלית א' יכול להסיר אותו והדר קאמר תירוץ אחר והוא התירוץ שכתבו תלמידי הר"י ז"ל ורישיה א"נ בימיהם הטילו הציצית במלבוש שלובש לעצמו שהיו הולכים כל היום בטליתות אבל טליתו' שלנו וכו' אלא שראיתי להטור א"ח סי' כ"ג וי"ד סי' שס"ז שהעתיק לשון רבינו כמו שהוא לפנינו וצ"ע ובקיצור כתוב כדברי תהר"י ז"ל:
אמר ריש לקיש. כן גי' הרי"ף ובגמרא ריב"ל:
דבריו של מת. פי' ב"י בשם הרמב"ן שהם הלכות הספד והוצאת המת וקבורה:
לא נצרכה אלא לד"ת. עיין מה שאכתוב לקמן בס"ד:
וחוץ לד"א איירי. אין זה בלשון הרי"ף והתוספות העתיקו ג"כ דברי רבינו האי בשם הר"י ז"ל ומסיימי ודוקא בד"א שלו ואם אין לרבינו הכרע ממקום אחר לא הו"ל לכתוב דרבינו האי כתב דאף חוץ לד"א אסור ור' ירוחם כתב לדברי ר' האי דפסק כלישנא קמא וכתב עליו פי' וזה מיירי חוץ לד"א כו' הרי שגם הוא לא כתב לזה הלשון מדברי ר' האי עצמו וידוע דשטתו ע"פ שיטת רבינו וא"ת ומי הכריח לרבינו לפרש כך לדברי ר' האי ונ"ל משום דס"ל דעל כרחך ר' זריקא בא להוסיף על דברי הברייתא דלא יהלך אדם בבית הקברות כו' וס"ת בזרועו ויקרא דמוקמי' לה בתוך ד"א ואי לאו דר' זריקא בא לאסור אפי' חוץ לד' אמות א"כ מאי קמ"ל הלכך מפרש דר' זריקא מיירי חוץ לד"א וקמ"ל דאפ"ה אסור שלא בדבריו של מת וטעמא רבה איכא דהכא במת עצמו שלא בקבר וכ"כ הב"י דהכא במת עצמו אם היו מדברים בפניו בדברים שלא מדבריו של מת מחזי כמתיאשים מלהטפל בו והלכך אפי' חוץ לד"א אסור וכו' וא"ת הא דאמר מת תופס ד"א לק"ש נמי מיירי במת עצמו המונח לפניו ולא אסור אלא ד"א ותו לא ונ"ל לחלק בין ד"ת לק"ש דלר"ש מכיון שקרא שוב חוזר לעסקיו של מת משא"כ בד"ת שאין לו שיעור ועוד נ"ל דכיון דבד"ת יכול לעסוק בדבריו של מת לא התירו לו אפי' חוץ לד"א אלא בכך משא"כ ק"ש לא רצו לאסור ביותר מד"א אבל התוספות שפירשו לדר' זריקא דדוקא בתוך ד"א וכן נ"ל ג"כ שהוא דעת הרי"ף מדסתם ולא פירש ודאי סתמו כפירושו דלעיל אברייתא דדוקא בתוך ד"א צ"ל דס"ל דהא קמ"ל ר' זריקא דמיהת דבריו של מת שריין בתוך ד"א בד"ת ובאמת שאין נראה כן מלשנא דר' זריקא דאי הכי לא הול"ל אין אומרים כו' אלא הכי הול"ל דבריו של מת אומרים כו' דהא שריותא הוא דאתא לאשמעי' ולכך מפרש רבינו דחוץ לד"א איירי: וחוץ לד"א איירי בעל שלטי הגבורים כתב דהרא"ש ס"ל דתוך ד"א נמי מותר בצרכי המת ואין נ"ל כן מפשט לשון רבינו וגם רבינו ירוחם כתב בסוף לשונו שהעתקתי לעיל שאם היה תוך ד"א אפי' דבריו של מת אסור וכן הוא בקיצור ומילי דעלמא נסתפק הב"י אי שרי אפי' תוך ד"א ורבינו ירוחם כתב דדוקא חוץ לד"א וכ"כ בטור: בנביאים ובכתובים שפיר דמי. מדנקט ס"ת ולא מסתבר לומר משום שריותא דגנבים וליסטים דהא פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור כ"כ התוס' ולפי מה שיתבאר בסמוך לדברי הרי"ף ודאי דאיכא למימר דאתא לשריותא דלסטים לפירושם דמתירים אפי' לרכוב על הס"ת לכך נ"ל דאיכא למידק דבנביאים וכתובים ש"ד דהא בהדיא אמרינן בירושלמי דלקמן דסקיא שהיא מלאה ספרים כו' מפשילו לאחוריו ואם אין נפשך לפרש בס"ת ע"כ צריך לפרש בנביאים וכתובים דאלא מאי ספרים דקאמר:
משמע דקאי דוקא אסיפא. ואלא מיהת כי קאי אסיפא להתיר מפני הגנבים והלסטים אפילו לרכוב עליהם מותר דהא הכי קתני בברייתא לא ישים כו' וירכב עליהם ואם היה מתירא כו' מותר ש"מ דמותר לרכוב עלי' קאמר בסיפא וא"כ אף רב אלפס סובר כן בס"ת ואין חילוק בין סברת רב אלפס לסברת רבינו אלא בדיוקא דרישא כשאינו מתירא דלרבינו אף בס"ת רשאי להפשיל לאחוריו ולרי"ף לא וכן מפורש בקיצור ובטור י"ד סי' רפ"ב אבל לשון הרי"ף אינו משמע כן דהא לא קאמר אלא מותר להניח ע"ג חמור שהוא רוכב עלי' ולא קאמר שמותר לשומו בדסקיא ולרכוב עלי' ותלמידי הר"י ז"ל כתבו בהדיא שסובר הרי"ף שאפי' בשעת הסכנה אין לו לרכוב עליהם שיותר טוב שיאבד אותם משינהוג בהם מנהג בזיון גדול כזה והא דאמרינן היה בא בדרך ובידו דסקיא מלאה ספרים מפשילן לאחוריו י"ל דהתם מיירי בשאר ספרים ולפיכך אמרו מותר להפשילן לאחוריו אפילו שלא בשעת הסכנה אבל בס"ת אינו מותר אלא בשעת הסכנה בלבד אלא לעולם יש לו להוליכו לפניו ע"כ הרי שמפרש לדברי הרי"ף דלא התיר לרכוב על ס"ת כלל אפי' בשעת הסכנה אלא דקשיא לי דכיון דבסיפא מותר אפי' לרכוב עליהם כי קתני כך אמרו בס"ת ודאי משמע דממש כדרך שאמרו בעצמות כך הדין בס"ת וכסברת רבינו בדברי הרי"ף ונ"ל דלדברי הרי"ף כפי' תלמידי הר"י וכנראה מפשט לשונו פי' הברייתא כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת אסיפא קאי כדאמר בגמרא הכי פירושא כלומר כדרך שיש היתר בעצמות כך יש היתר בס"ת ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דבעצמות אפילו לרכוב מותר ובס"ת אינו מותר אלא להפשילה לאחוריו וירכב על החמור אבל לא הותר בס"ת לרכוב עליה אפי' בשעת הסכנה והשתא ניחא שהוכרח הרי"ף ז"ל להאריך בדבריו ולפרש שאם היה מתירא כו' מותר כו' ואילו לסברת רבינו בדברי הרי"ף לא הו"ל לסיים להניח ע"ג החמור כו' אלא תסגי ליה כשאמר שאם היה מתירא כו' מותר שהרי לדברי רבינו לא בא אלא להורות שאין דין ס"ת שוה לעצמות אלא בסיפא ולא ברישא אבל בסיפא מיהת דין שניהם שוה ממש ולמה לו להוסיף על לשון הברייתא עצמה כיון שלא בא לומר אלא שדין שניהם לא הושוה כ"א בסיפא תסגי בהעתקת לשון הסיפא דברייתא אבל לפי מה שפירשתי וכסברת תלמידי הר"י בדברי הרי"ף הוצרך ודאי להוסיף ולבאר שדין הס"ת לא הושוה ממש לדין עצמות אפי' בסיפא דבעצמות כשהותר מפני הסכנה הותר הכל אפי' לרכוב עליהם ואילו בס"ת כשהותר ואפי' מפני הסכנה לא הותר אלא להניח ע"ג חמור שהוא רוכב עליו ולא לרכוב עליה כמו בעצמות ועיין בד"ח שם אכתוב עוד פי' אחר בדברי רבינו למדתיו מתוך דברי הרמב"ם והוא ג"כ נכון דיפורש כדרך שאמרו כו' שדינם שוה ממש ולאותו הסי' אסור לרכוב בין אס"ת בין אעצמות:
כל הרואה את המת ואינו מלוהו. כלומר אע"פ שאינם נושאים אותו לקוברו כיון שראה שנושאין אותו בדרך ואינו מלוה אותו עובר וכו' כן כתבו תלמידי הר"י ז"ל וטעמייהו דאי כשנושאים אותו לקוברו בר נדוי הוא כמ"ש בפרק ואלו מגלחין סי' ק"ח ועי' בד"ח:
ולפחות ילונו ד"א. וכ"כ תלמידי הר"י ז"ל:
שנא' והמטים וגו'. מסיים בגמרא שלום על ישראל אפילו בשעה ששלום כו' ופי' התוס' היינו לאחר מיתתו ולא אתי לאנצויי בהדי המספרים בגנותם מהכא משמע דאיירי לאחר מיתה ע"כ כלומר ולא לאחר מטתו בחייו אלא שהוא ישן ואינו שומע ובב"י סימן רמ"ג העתיק לאחר מיתתן אבל ברי"ף גרס נמי מטתן שוב מצאתי שגם בכ"מ שלו כשהעתיק הגמ' כתב ג"כ מטתן אע"ג דלעיל מיניה כתב מיתתן ומ"מ הדין אמת דלאו דוקא אחר מטתן כשנושאים אותן לקבורה דהא מייתי בגמרא מהא דאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ולא היה זה בשעת קבורתן ובהדיא אתמר בירושלמי עלה דהך דאמרינן דוגמא השקוה ונדוהו הדא אמרה המבזה זקן אפי' לאחר מיתה צריך נדוי ומדסתמא קאמר לאחר מיתה ש"מ דאין חילוק:
כדאמרינן . בגמרא ואע"ג דאתמר עליה וה"מ כלומר שמחזיקים ליה שעשה תשובה בדברים שבגופו אבל בממונא עד דמהדר למריה ושמא התם שאני דאהרהור קאי אבל לספר לא התירו ויותר נ"ל דהך דלספר נמי לא איירי אלא בדברים שבגופו דאילו בדברים שבממונא כיון דלא אהדר למריה מה בזיון עביד ליה איהו דביזה נפשיה דלא אהדר למריה:
וחילופי חילופיהן. ואע"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאים הכת השניה אפ"ה פטורים ומפני שפעמים נמלכים שאותה כת שלישית בשניים יסעו ומתוך כך אין להם להתחיל. תלמידי הר"י ז"ל:
מן התפלה גרס ול"ג מן התפילין ומן הק"ש ופרש"י פטור מן התפלה דלאו דאורייתא ותלמידי הר"י כתבו דהטעם היותר נכון מפני שהתפלה צריך להתפלל מעומד ואין יכולין לשהות כ"כ אבל ק"ש שיכולין לאומרה בעוד שמהלכין ודי לעמוד בפסוק ראשון בלבד שלא יתעכבו בו אלא מעט חייבין ע"כ וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה שהטעם שפטורים מתפלה הוא מפני טרדת הלב:
בענין שלא יוכל לקברו קודם ק"ש. ומתני' דנושאי המטה כו' תפתר כגון דהוו סבורין דאית ביה עונה ולית ביה עונה כדאי' בירושלמי:
ואם התחילו להוליכו לא מפסיקין את שלמטה צורך בהן ב"י: גרסינן בגמ' אהך ברייתא דאין מוציאים כו' איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש אדם חשוב שאני וגם הרי"ף השמיטו והטור י"ד סימן שנ"ח כתב שאינו יודע למה לא הביאו א"א הרא"ש ז"ל בפסקיו וב"י א"ח סי' ע"ב כתב שאפשר דמשום דטעמא דאדם חשוב משום דאין כבודו שיתעסקו בשום דבר ואפי' בק"ש עד שיקבר בכבוד וכמ"ש הרמב"ן בתורת האדם ואדם חשוב כי האי שיהא ראוי שלא יתעסקו אפי' בק"ש עד שיקברוהו לא שכיח בדורותינו לפיכך השמיטוהו: ואומר צדיק אתה כו'. וכ"כ הרי"ף והוא הפירוש דמצדיק עליו הדין:
וחזרו. האבלים לקבל תנחומין וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים בו האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין:
אם יכולין העם להתחיל כו'. לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות ק"ש:
ירושלמי כו' פטורין מן הק"ש כו'. וכן הוא בקיצור ובטור סימן ע"ב ומאד נתלבט בו הב"י לפי שראה לפניו ספר הטור לא חש מלעיין בירושלמי עצמו ואני ראיתיו וכתוב בו מפסיקין לק"ש וגם בקיצור כתיבת יד על הקלף כתוב חייבים כמו שאכתוב שם בס"ד וגם בתוספתא פ"ב כך שנויה וכמו שהביאו ג"כ תהר"י ז"ל ועיין בד"ח סעיף כ"ו שם אכתוב בזו הברייתא בס"ד:
שורה הרואה את הפנימה. לשון רש"י הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם ע"כ. קרי למקום חלל ההיקף ששם האבל יושב אחורי השורה הפנימית ואע"פ שהיא לפנים ולא לאחור מ"מ יתכן לבעל הלשון שיאמר שרואה אחריהם ר"ל אחרי היושבים בשורה וגירסת הרי"ף שורה הרואה את הפנים:
מחמת הכבוד חייבים. וכן גירסת הרי"ף וכן הגירסא בתוספתא פ"ב וכתבו תלמידי הר"י ז"ל אית דמפרשי לחומרא דארישא קאי וה"ק כי אמרת דשורה הרואה את הפנים פטורה ה"מ באותן שבאים מחמת האבל אבל הבאים מחמת הכבוד אפי' רואה את הפנים חייבת ואית דמפרשי דאסיפא קאי דאפי' בשורה שאינו רואה את הפנים אם באים מחמת האבל אית דאמרי בקרוביו ובמשפחתו בלבד נקראים מחמת האבל ואית דאמרי דאפי' שאר בני אדם שבאים לנחמו נקרא מחמת האבל ופטורים ע"כ וגירסת הגמרא מחמת עצמה ופירשה רש"י ז"ל: גרסינן בגמרא אר"א בר צדוק מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי כו' לא כתבו רבינו וגם הרי"ף לא כתבו והטור כתב בי"ד סימן שע"ב דזה דוקא בימיהם שהיו קוברים בענין שיש ביציאת הקבר פותח טפח אבל האידנא שכולו סתום אפי' יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התורה: ועבדים. בפ"ק דחגיגה דף ד' ילפינן בג"ש לה לה מאשה:
ק"ש ותפילין הו"ל מ"ע שהזמן גרמא. דשבת וי"ט לאו זמן תפילין אע"ג דקי"ל דלילה זמן תפילין כ"כ רבינו בסוף הלכות תפילין:
אע"ג דבתפלה כתיב כו'. רש"י מחק גירסא זו שהרי תפלה אינו אלא מדרבנן ומאי מ"ע שייך בה והתוס' כתבו דיש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מה"ט דמ"ע שהזמן גרמא הוא כדאמרינן בסוכה פרק לולב הגזול דל"ט וכן תלמידי הר"י כתבו דאע"פ שתפלה יש לה. ומן קבוע אפ"ה מפני שהיא רחמים חייבות וכתבו עוד כיון שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כמ"ע שאין הזמן גרמא דיינינן לה מזה נראה דל"ג בגמרא כלום ומכל מקום הוצרכו לפרש ומהטעם שכתבו התוספות:
ונשים לא נטלו חלק בארץ. רש"י ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו וכתבו התוספות ותימה כהנים ולוים נמי תיבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים י"ח בבה"מ אלא י"ל דטעמא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרי' לקמן מי שלא אמרה ברית ותורה כו' ע"כ ול"נ דמכהנים ולוים לא קשיא כלל שהרי היה להם מ"ח עיירות:
ומנ"מ לאפוקי אחרים כו'. המ"ל דנ"מ אם ספק שברכה וכדלקמן סי' ט"ו בשם השאלתות אלא דהא עדיפא שאף על פי שהאיש שאכל כזית דגן שעדיין אינו מחויב מדאורייתא אפ"ה מוציא אחרים י"ח ואשה לא כדמסיק רבינו לעיל:
ואשה מברכת לבעלה. אבל לאחר לא שאין חברתן נאה כדלקמן פרק שלשה שאכלו:
ה"ג להציל אותו מן העון:
ועל המזון מברך לאחריו. כלומר מהרהר לאחריו כ"פ תלמידי הר"י ז"ל:
רי"א מברך לפניהם ולאחריהם. כלומר בפה ור"י בתרתי פליג בהדי רבנן חדא בברכות דת"ק אומר שאין ק"ש והברכות שוות ומהרהר על ק"ש ולא על הברכות ורי"א דדינם שוה ופליג עליה באידך דתנא קמא אומר מהרהר והוא אומר דאפי' הברכות מוציא בפה כ"ש ק"ש עצמה ואף על פי שהיה אומר ר"י שק"ש וברכותיה מוציא בשפתיו מודה הוא דבשאר ד"ת אין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם ולא התיר ר"י אלא אלו וכיוצא בהם שאינו צריך להעמיק בהם דגרסינן התם עשאן ר"י כהלכות ד"א פי' מסכת ד"א שאין בה אלא הלכות פשוטות מענין ד"א דאלמא משמע דבכיוצא בה בלבד התיר ר' יהודה כ"כ תלמידי הר"י ז"ל:
א"ר אבין ובגמ' גריס רבינא ואינו נראה מדסידר רב חסדא בתריה ועל כרחך גי' רבינו אינה כן דא"כ לא הו"ל לפסוק כרב חסדא מדשקלו וטרו ר"א ורב אדא לתרוצי למלתיה דהא רבינא בתרא הוא והלכה כוותיה כנגד הקודמים לו ומיהו איכא רבינא קדמון כמ"ש רבינו בפרק הנשרפין:
א"נ כר' יהודה. דהלכה כמותו שם לגבי ר' יוסי דלקמן:
ואפילו לר"מ. דקי"ל כוותיה התם וכ"ש דאתיא השתא כר' יהודה:
נ"ל דה"ג אפ"ה צריך שיוציא:
וכן הא דתניא לעיל (ברכות דף ט"ו) ואמרינן עלה דאף ר' יהודה מודה בה:
אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר מבעי ליה לכדרב יהודה דאמר רב יהודה עכו"ם ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו כדלקמן סי' נ"ב בגמרא דהתם:
עסוקים בו גרס בגמרא אבל תהר"י ל"ג ג"כ מלת בו:
והוא יושב ובטל. בגמרא פריך ונגרוס בפירקא אחרינא ומסקינן ק"ש וברכת המזון דאורייתא צריך שיהא עוסק בהם הואיל והצבור עסוקים בו: גרסיגן בגמרא מנין לברכת התורה לפניה מן התורה כו' וכתבתי בה לעיל פ"ק סי' י"ג עיין עליו: אמר שמואל וכן גי' הרי"ף ובגמ' ל"ג:
ספק אמר אמת ויציב כו'. כתבו תהר"י ז"ל יש ששואלין כיון שאמר יציאת מצרים בפרשה אחרונה של ק"ש כבר יצא ידי קריאת יציאת מצרים ולמה חוזר ואומר אמת ויציב ויש להשיב דשמעתין אהדדי אתמר וה"ק ספק קרא ספק לא קרא אינו חוזר ואומר אבל ספק קרא ק"ש וספק אמר אמת ויציב ספק לא קרא ק"ש וספק לא אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב אבל אם ברי לו שכבר קרא ק"ש ואמר פרשה אחרונה אצ"ל אמת ויציב:
ק"ש דרבנן. מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך א"ל אביי ההוא בד"ת כתיב:
דקי"ל ק"ש דאורייתא. כ"כ הרי"ף ונראה דהוא מהסוגיא דפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) וע"ש:
ולא פליג אדרב יהודה כו'. לשון התוספות דהא מסתמא לא פליג וכו' ועיין לקמן בדברי רב האי ומ"ש שם:
ומשמע שאין לו כו'. כדדייק לקמן:
ה"מ ביחיד ואדעתא דרשות. ואפי' בלא חידוש ודאמר רב יהודה לקמן התפלל ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש כו' דוקא בצבור צריך חידוש מפני שנראה כמתפלל עמהם לשם חובה אבל ביחיד לא כ"כ תהר"י ז"ל והב"י סי' ק"ז פי' דבריהם דלפי שהוא יחיד אע"פ שמתפלל עם הצבור יכול להתפלל נדבה ולפי שלא יטעה שהצבור מתפללים נדבה לכך יחדש בה דבר. וכתב שהוא דוחק ושאין נראה מדברי הרי"ף שסובר לחלק בהך דנכנס לבהכ"נ כו' בין צבור ליחיד מדלא מייתי לה גבי הא דפירש בדרבי יוחנן לחלק בין יחיד לצבור וכתב שיותר נראה לו לפרש דרי"ף נמי לא קאמר שהיחיד מתפלל נדבה אלא על ידי חידוש אבל אם אינו מחדש לא והיינו דאמר רב יהודה אם יכול לחדש כו' ונקט צבור לרבותא כדלקמן בדברי רבינו האי ועיין מ"ש שם לראיה להב"י בזה וגם לקמן בדברי הרי"ף עצמו שכתב כגון תחנונים וכו' ע"ש וכ' עוד הב"י דמדברי הטור נראה דלרי"ף יכול היחיד להתפלל בתורת נדבה אפי' בלא חידוש וכשרוצה להוסיף תפלה שלא על דעת חובה וגם לא בנדבה אם חידש בה דבר שפיר דמי והיינו דנכנס לבהכ"נ כו' ואין חילוק בין יחיד לצבור וכדלקמן בדברי רבינו האי פירוש לפירושו הא דקאמר גם לא בנדבה היינו שאם לא היה לו לחדש לא היה מתפלל ונמצא שאינו מתנדב בתפלתו. וגם אינו מתכוין לחובה כלל שאין חובה עליו להתפלל אלא לפי שיחדש דבר שהוא מתפלל:
אבל אדעתא דחובה אסור. דודאי אדעתא דחובה אינו חוזר ומתפלל וזה הלשון שכתב הרי"ף ז"ל אבל אדעתא דחובה אסור אינו מכוון דכיון שהוא מסופק אם התפלל אם לא התפלל היאך יתפלל אדעתא דחובה ואם בא לשאול היאך יעשה נאמר לו שהרשות בידו אם ירצה יתפלל ואם ירצה יניח והיאך אמר אסור כ"כ תהר"י ז"ל וכתב על זה הב"י וז"ל ונראה שמפני שסוברים דמלתא דפשיטא הוא שאין אדם מתפלל בתורת חובה יותר מהתפלות הקבועות ואין מי שיטעה בכך כמו שכתב אצל דעת רב האי (דלקמן) וא"כ לא היו צריכים רבנן לפרש שאם מתפלל תפלה נוספת אדעתא דחובה אסור שהרי אין לך מי שיעלה על דעתו להתפלל תפלה נוספת אדעתא דחובה לכך פי' דאספק התפלל הוא דמפרשי רבנן דאדעתא דחובה אסור וכתב שאין הלשון מכוון דכיון שהוא מסופק כו' ול"נ דאי מפרשי רבנן קאי אספק התפלל ספק לא התפלל הלשון מכוון יפה דה"ק מפרשי רבנן שאם הוא סבור דבספק התפלל ספק לא התפלל חייב לחזור ולהתפלל ולכן חזר והתפלל אדעתא דחובה איסורא עביד ואי קאי הא דמפרשי רבנן אודאי התפלל לא קשיא מידי דה"ק אף על גב דאמר ר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו דוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה כגון ששכח שהתפלל והתחיל להתפלל ונזכר באמצע התפלה שכבר התפלל אסור לו לגמור וכדאמר רב יהודה פוסק ואפילו באמצע הברכה ומשמע דמפרשי רבנן קאי אכל מאי דקאי רבי יוחנן בין לספק התפלל בין לודאי התפלל וכדפרישית ע"כ:
וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה. אע"פ שמצינו צבור שמביאין קרבן נדבה בקיץ המזבח וכדתנן בפ"ד דשקלים דמותר תרומת הלשכה או מותר נסכים לקיץ המזבח דכיון שאין מקריבין קיץ המזבח אלא כשהמזבח בטל ורוב הימים אין המזבח בטל משאר קרבנות אע"פ שלעתים רחוקות בקצת ימים הוא בטל ואז מקריבים קיץ אותם ימים בטלים לגבי כל שאר ימים והוי כאילו אין הצבור מביאין עולת נדבה כלל ולזה נראה שנתכוין הראב"ד בהשגות כו' ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ר יונה מהא דקייץ המזבח ודמסתמא אם לא היה שם מותר היו עושים נדבה כדי שלא יהיה המזבח בטל כיון שלא יארע כן אלא לעתים רחוקות הוי כאילו אין הצבור מביאין קרבן נדבה ומהרי"א תירץ בענין אחר שמאחר שלא היו מקריבים אותם קרבנות כדי לסקריב קרבן נדבה אלא כדי שלא יהיה המזבח בטל לא חשיבי מקריבי קרבן נדבה עכ"ל ובמ"ש נתיישב גם כן מה שהקשו בעל ההשלמה והר"ר מנוח מדתניא בספרא תקריבו מלמד שהצבור מקריבין עולת נדבה ותירץ דההיא במותר כו' והשתא לא צריכינן לאוקמי בהכי דאפילו אי מצי צבור להביא שקלים לכתחלה לעולת נדבה כיון דמלתא דלא שכיחא היא הוי כאילו אינם מביאים קרבן נדבה כלל עכ"ל הב"י ובספר המלחמות להרמב"ן ראיתי תירוץ אחר שאם יתנדבו צבור אחד או כל ישראל שלא יבא מן המותרות עולת השותפים היא נקראת וטעונה סמיכת בעלים ואין נסכיה מתרומת הלשכה ותפלות כנגד תמידין תקנום ואין נדבה לצבור כיוצא בהם:
הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה. לקמן כתב רבינו שיש מקשים עליו וכו':
פוסק אפילו באמצע הברכה. ואע"פ שיכול לחדש בה דבר וטעמא משום דאין החידוש מועיל אלא כשהתחיל מתחלה על דעת כן אבל כשהתחיל לדעת חובה אין חידוש מועיל לו אח"כ (דחציה חובה וחציה נדבה לא משכחת) כ"כ תהר"י בפירוש דברי רבינו האי וכבר כתבתי לעיל דלהב"י אף לרי"ף אין מתפלל נדבה אלא ע"י חידוש וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות תפלה:
כמו שהקריב שני תמידין בשחרית. כלומר בזמן אחד. ונקט חדא מתרתי דה"ה בתפלת המנחה וכן בערבית לענין אברים ופדרים הוי נמי כמו שני תמידין אבל הרמב"ם בפ"י מהל' תפלה כתב בזה הדין דפוסק כו' שאם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחלה אלא ע"ד שאינה חובה ע"כ ומיהו הראב"ד כתב שאין כאן נחת רוח וטעמו דהאידנא שוינהו חובה כדאי' פרק תפלת השחר סימן ב' וז' ואין נ"ל מ"ש הכ"מ דיש מקום לדברי הרמב"ם הואיל ומתחלה היתה רשות:
כגון תחנונים וכיוצא בהן. ודאי דלא קאמר דברי תחנונים בעלמא שהאדם קובע לעצמו או שחכם קבעם שאין אלו כנגד תמידין כלל ואין בהם ברכה ומהיכי תיתי לאסרם אלא כתפלה הקבוע בברכות השמונה עשרה הוא דקאמר וכ"כ ב"י סי' רכ"ד על תשובת רבינו דהתם בטור בענין האומרים תפלה עם ש"צ כשחוזרה כתב הב"י דבלא פתיחה וחתימה הו"ל תחנונים בעלמא והא ודאי לא מתסר לאדם שיתחיל ויחזור ויתחנן אלא עם החזן ראוי לגעור בו כו' ע"כ וכן מבואר בתוספות פרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) דבתפלת י"ח איירי ומ"מ כתבו דתחנה בסיום בא"י שומע תפלה מגונה וכיון שאינו מתפלל לחובה תחנונים קרי לה וכי הא דבסי' דלקמן בדברי רבינו ולהב"י דמצריך אף לרי"ף חידוש א"כ לשון הרי"ף דהכא ממש כלשון רבינו יונה לקמן בדברי רבינו האי דקרי תחנונים לחדש בה דבר:
היינו דוקא ע"י חידוש כו'. ואם התחיל מתחלה שלא ע"י חידוש פוסק כדרב יהודה וכמ"ש לעיל בשם תהר"י ז"ל גם כתביתי לעיל שהב"י סובר דאף הרי"ף לא התיר בנדבה אלא ע"י חידוש וכתב עוד הב"י דאע"ג דפשטא דמלתא דר"י דקאמר הלואי שיתפלל כל היום כולו בודאי התפלל משמע וכי נוקים ע"י חידוש אתי כדרב יהודה הנכנס לבהכ"נ כו' מ"מ בפי' קמא שהוא פירוש רבינו לא רצה לפרש כן דכיון דרבי יוחנן לאפלוגי אדר"א אתא משמע דהלואי כו' דקאמר ר' יוחנן דומיא דלא יחזור ויתפלל דקאמר ר"א וכי היכי דלא יחזור ויתפלל דקאמר ר"א מסתמא בלא חידוש הוא ה"נ הלואי שיתפלל דקאמר ר"י בלא חידוש:
אלא נקט צבור לרבותא כו'. וה"ר יונה דייק הכי מדאמרינן בגמרא אהא דאמר שמואל המתפלל ונכנס לבהכ"נ כו' ואהא דאמר היה עומד בתפלה ונזכר כו' תרווייהו צריכי דאי אשמעינן קמייתא שהיה עומד כו' הו"א ה"מ יחיד ויחיד צבור וצבור אבל יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי וחוזר ומתפלל קמ"ל האי אידך דנכנס לבהכ"נ דלא ואי אשמעינן האי דהתפלל ונכנס לבהכ"נ כו' הו"א משום דלא התחיל בה אבל התם כשהיה עומד בתפלה כיון דהתחיל בה לגמרה קמ"ל דלא ואם איתא דבצבור דוקא צריך חידוש אבל לא ביחיד למה הוצרך לומר צריכא דהרי מפני זה הוצרך הך בתרייתא דנכנס לבהכ"נ לאשמעינן דין החידוש שבצבור כו' ע"כ וזו ודאי תשובה על דברי הרי"ף לפי דעת רבינו ותהר"י שסוברים שדעתו שאין צריך היחיד לחדש אלא כשהוא בצבור וסייעתא להב"י שמפרש גם לדברי הרי"ף שלא התיר שום תפלת נדבה ליחיד אפילו שלא בצבור אלא ע"י חידוש:
דודאי לא קא מיבעיא ליה אם חובה כו'. שזה פשוט הוא שאינו חובה להתפלל כל היום כולו תהר"י ולהרי"ף דס"ל שאינו מצריך חידוש צ"ל דה"ק ואי סלקא דעתך שיתפלל כו' דאפי' כי תסיק הכי אדעתיך הרי כבר מפורש כו':
אבל ספק התפלל כו'. ונמצא שרבינו האי סובר ג"כ כדינו של פירוש קמא אלא שאינו מפרש כך להמימרא דר' יוחנן וגם פירוש קמא ודאי שסובר לדינו של רב האי דבחידוש מצי מתפלל דכמו שמפרש לדרבי יוחנן שלא יחלוק על הא דרבי יהודה דהיה עומד בתפלה ונזכר כו' ה"ר ודאי שלא יחלוק על מימרא שניה שלו דהתפלל ונכנס לבהכ"נ כו' וכן הוא בתוספות בהדיא:
ה"ג קרב אותם כו'. מ"מ אין יכול להביאם בשבת דהא קי"ל דנדרים ונדבות אין קריבין בשבת. תהר"י:
לפי תירוץ זה אפי' תפלת יוצר כו'. והב"י כתב תירוץ אחר די"ל דכיון דבכל המוספין אית ביה שעיר ומש"ה אין מתפללין תפלת מוסף נדבה לא ראו חכמים להוציא תפלת שבת מכלל שאר תפלות המוספים מטעם זה בשאר תפלות דלאו דמוספים כיון דבכל ימות השנה מתפלל אותם נדבה לפי שיכולים להביא בהם קרבן נדבה גם בשבתות וי"ט שאין מביאים בהם קרבן נדבה מתפללין בהם תפלות אלו בתורת נדבה שלא ראו חכמים להוציא שבתות ויו"ט מכלל כל ימות השנה בדבר שאין בו איסור שאינו אלא דוגמא בעלמא וכתב שמצא בתחלת האבודרהם תשובה להרי"ף וכתב בה שאין הדבר נכון לומר שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת דהואיל ויחיד מתפלל נדבה בכל יום מתפלל נדבה ואפי' בשבת לפי שאין מניעת קרבן נדבה בשבת אלא משום חילול שבת ואין חילול בתפלה ע"כ ותהר"י כתבו טעם אחר לחלק בין מוסף לשאר תפלות דמוסף שאין בו אלא שבח ולא רחמים אין לו להתפלל בנדבה אלא מה שהותקן בלבד ושחרית ומחתה דשבת דכיון שהותקנה כנגד תפלה של י"ח שהוא רחמים י"ל דלגבי זה דיינינן להו כתפלת רחמים וכתב הב"י אע"פ שבתפלת המוספים אנו מבקשים שיעלנו בשמחה לארצנו וג' אחרונות הם בקשות רחמים כיון שאין שם בקשות אחרות לא חשיבי בקשת רחמים כיון דלא הויא כתפלת י"ח שהוא מבקש רחמים על כמה ענינים ע"כ ועיין לקמן סי' י"ז מהירושלמי שמסתייע להראב"ד שיש סתירה על טעם הזה ובסימן י"ח כתב רבינו דגמרא דידן לא ס"ל לההוא ירושלמי גם בתוספתא דלא כירושלמי ע"ש:
תפלת שבת נדבה. פי' ע"י חידוש או בספק התפלל:
בין תפלת מוסף. והר"ר יונה נתן טעם לדבריו מפני שאע"פ שתפלות כנגד תמידין תקנום מאין לנו דבתפלות של נדבה ג"כ אחר הקרבנות (היא) [הם] ואם אמרו בתפלות חובה נאמר בתפלות נדבה ועוד דכיון שהכל יכול להביא בתורת נדבה אלא השעיר בלבד מפני המעוט שאינו יכול להביא נדבה (לא) נאמר שלא יתפלל נדבה:
ומצא צבור כו'. לרבותא נקט כמו שכתב בסימן דלעיל:
הני בני בי רב דטעו. דאגב דטרידי בגירסייהו שכיח דטעו:
משום דבדין גרס וכן הלשון בתר"י:
בענין כמה גרס והוא בסוף הפרק:
וכן משמע בירושלמי שאכתוב בסמוך בסימן דלקמן ומיהו התם מדייק מגמרא דילן וכן מהתוספתא דלא כירושלמי ועיין מ"ש שם בשם התוספות ומן הירושלמי עצמו שכתבו רבינו בפרק אין עומדין סי' י' אוכיח שם דלא כהך דירושלמי וצ"ע:
לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים. כההוא ירושלמי שכתבו רבינו בספ"ק:
דמשום מודים דרבנן דלקמן סימן כ'. וכ' הב"י שמצא כתוב שנקרא מודים דרבנן לפי שהוא תיקון הרבה חכמים:
צריך שיגמור תפלתו קודם מודים. שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמרא. תוס'. ונ"ל דבגמרא דסוטה דלקמן קאמרינן העם מה הם אומרין משמע שמנהג העם הוא ולא חיוב מדברי החכמים:
מיהו לכתחלה לא יעשה כן כדמשמע הכא תוס'. ונ"ל טעמא שהרי לא יוכל לענות אלא שוחה בלבד כמ"ש תלמידי הר"י ז"ל והב"י סימן ק"ט יהיב טעמא דלא סמכינן שישחה באמצע הברכה ונתלבט בסי' קי"ג על ששותין בזכרנו ולפי מה שכתבתי אין צורך:
אם לא כו' לצורך מה. וכן לענין קדושה אמרי' נמי בגמ' שלא יתחיל כו' הכי נמי אם התחיל לצורך מה שרי וכשהגיע ש"צ לנקדישך כו' גם הוא יגיע שם ול"ג אם לא יגיע אלא גרס אם יגיע:
יאמר עם הש"צ כו'. היינו הא דרב האי שכתב הרי"ף בסוף השיטה:
ואם התפלל. זה הלשון אינו מדוקדק שמשמעו שכבר התפלל כל התפלה והול"ל ואם מתפלל או יש לגרוס ואדם המתפלל:
דאי שומע כעונה. כלו' שיהא רשאי לשמוע ולשתוק בתפלתו אבל לא שר"ל דמכאן מוכח דלא אמרינן שומע כעונה דגמרא דהתם הא פסיק שומע כעונה:
חשיבא טפי הידור מצוה. תוס':
חד אמר באמן של האל הקדוש וכו'. כתב ב"י הטעם בשם מהרי"א דאמן של האל הקדוש הוא סיום שבח של ג' ראשונות ושל שומע תפלה היא סיום האמצעיות והיא גם כן ברכה כוללת והא דלא תשיב אמן של ג' אחרונות של בסוף לפי שזה עונה היחיד אחר סיום י"ח ברכות ולפיכך אין לו להפסיק מפני זה מאחר שהוא בעצמו יאמר אותו ע"כ ועיין בד"ח:
ומשמע כו'. כן לשון רבינו בכמה מקומות ואע"פ דבהדיא הוא וכמ"ש בריש ס"ק:
ולא תקשי מענינו. דבתפלת תענית:
כמו בתפלת שתרית. דר"ח וחוה"מ:
גם נראה שאין לגרוס בירושלמי בא ומצאן מתפללין של מוסף ול"ג ג"כ לא התפלל שחרית וכבר כתבתי בסימן דלעיל דבפרק אין עומדין סי' י' כתב רבינו ירושלמי ונראה ממנו ג"כ שלא היו מתפללים י"ח במוסף דר"ח והתוספות כתבו ג"כ דבירושלמי פ' מי שמתו כתובה זו המימרא שם ולא הזכיר של מוסף כלל:
ובתוספתא דברכות נמי יש סמך כו'. כלומר אם אפילו לפי גמרתנו היה הדין להתפלל י"ח אפ"ה אין לשנות מנהג שלנו כיון שיש סמך כו' שכן מצינו כמה מנהגים שנהגו שלא כדברי הגמרא וסמכו על ספרים אחרים כמ"ש רבינו בפרק הקורא עומד סימן כ"א ולכך אע"פ שהתוספתא מבוארת כמנהג שלנו לא כתב רבינו אלא שיש סמך כו' לפי שבא לומר להעמיד המנהג שלנו אפילו היה שלא כהגמרא שלנו ולשון התוספות איתא בתוספתא בהדיא כמנהגנו:
ואם לא אמר מחזירין אותו. גרס גבי ר"ח וחוה"מ ומ"מ לאו כללא הוא דהא ערבית דר"ח אין מחזירים כדאיתא בס"פ תפלת השחר ובתוספתא ל"ג ערבית:
היחיד אומר קדוש. פירש"י יחיד המתפלל עם הצבור כו'. דבהכי מתישב לרב הונא נמי ונקדשתי בתוך וגו':
שמיה רבא מברך מתפללים שיהא שם יה שלם ע"י גאולתנו כמ"ש כי יד על כס יה וגו' שנשבע כו' וגם יהא מבורך והתוספות ריש פ"ק דף ג' מפרשי שיהא שמו הגדול מבורך כו' ועי' בד"ח:
של שבעים שנה. בגמרא לא גרס אבל גירסת הרי"ף כך היא ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל"א) על היושב בתענית בשבת פירש"י של שבעים שנה אפי' נגזר עליו מנעוריו ע"כ ויש לדקדק כך מהכתוב דכתיב בפרוע פרעות סתמא אפי' מתחלת ימיו ול"נ דפירוש של שבעים שנה היינו כל ימי האדם אשר הוא חי כמו שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנם וקאמר שכל גזירות דינו של כל ימי חייו כולם בטלים וקרועים ממנו ונפקא ליה מפרוע פרעות כל הפרעות שיש עליו בכל ימיו ושניו:
ה"ג ושמואל אמר אלהינו ואלהי כל בשר על שאנו מודים לך ר' סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך:
ה"ג כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גליותינו מארבע כנפות וברי"ף לא נרס מד' כנפות:
הלכך נימרינהו לכולהו. ועל שאנו מודים לך מסיימים בתר נוסח דכולהו ופירש הב"י סי' קכ"ז שהוא דבוק עם כן תחיינו כו' וה"ק לפי שאנו מודים לך ונשמעים לעבודתך תחיינו כו':
בירושלמי מסיים בה בא"י האל ההודאות. ואע"פ שאינה פותחת בברוך שמא עשאוה כסמוכה לעבודה א"נ יש קצת שחותמות ואינם פותחות ואע"פ שאינם סמוכות ב"י בשם הרשב"א: כתב רבינו האי גאון ז"ל דמנהגא דרבנן כדעייל אינש לבי כנישתא ואשכח צבורא דמצלי בלחש כו' שכתב הרי"ף בכאן כבר נכללו דברים הללו בדברי רבינו בסי' י"ח: מגמגם. כלומר שלא היה קורא התיבה בצחות אלא בגמגום ואית דמפרשי שהיה קורא כדרכו אלא שלא היה מזכיר האזכרות לשון תהר"י ז"ל ורש"י פירש בגמרא דהיה עומד כו' מגמגם במרוצה:
שאין ד"ת מקבלים טומאה. היינו טומאת בעלי קריין אבל טומאת הטינוף החמירו בו יותר וכדלקמן בסימנים שלפנינו ואני תמה על לשון תהר"י ז"ל שכתבו אדהא דהכא י"מ דל"ש ק"ש ול"ש קריאה אחרת לכל מילי אמרינן אין ד"ת מקבלים טומאה ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש בלבד אבל בשאר ד"ת אסור דהא אמר כי דבר ה' בזה זה הקורא בד"ת במבואות המטונפות והחמירו בזה יותר משאר כריתות דבכל שאר כריתות הכרת מכפר ובזה אינו מכפר אלא אע"פ שנכרת עונה בה עכ"ל ולא ידענא מאי קאמרי דמה ענין זה לזה כלל דהתם בדבר של טינוף שיש בו משום והיה מחניך קדוש דכתי' באורייתא אבל הא דהכא אינו אלא משום תקנת עזרא ולפיכך ודאי דלא שנא ק"ש ול"ש קריאה אחרת כדברי הי"מ והתם נמי לא שנא קריאה אחרת לא שנא ק"ש ויותר אני תמיה שהרי לקמן (ברכות דף כ"ד) אהא דכי דבר ה' בזה איירינן נמי בק"ש ואם כן היאך חילקו לומר דהתם בקריאה אחרת והכא בק"ש שוב מצאתי להב"י סי' פ"ח שתמה ג"כ על תהר"י ז"ל בזה והרבה עליהם קושיות ע"ש:
נהוג עלמא כתלתא סבי כו'. מפורש בדברי רבינו בר"פ ראשית הגז:
בטלוה לטבילותא. ובגמ' אמרינן דעזרא תיקן וכן העתיק רבינו בסוף פרק מרובה ושם כתב הטעם שהיו יכולין לבטל תקנתו:
אע"פ שאין להם מים אין מתפללין כו'. וכתבו תלמידי הר"י ז"ל שאין נראה להר"י שאע"פ שהתפלה יותר מקובלת עם הטבילה לדברי הכל אין לו להפסיד מפני זה תפלתו ע"כ ול"נ ליישב דברי הגאון שכיון שהוא סובר דלתפלה תקנת עזרא במקומה עומדת יכול לבטל התפלה בשב ואל תעשה ככל תיקוני חז"ל וכדאיתא בהאשה רבה:
עד שירחצו. אפשר היה לומר שכונתו שירחצו במ' סאה אבל הרי"ף ז"ל כתב ולאו טבילה דוקא אלא רחיצה בט' קבין כ"כ תהר"י ז"ל ונ"ל דדייק מלשון הרי"ף דקרי רחיצה לט' קבין א"כ ה"נ הוי פירושו של דברי רב האי דאל"כ הרי"ף שהביאו הו"ל לפרש דשירחצו במ' סאין קאמר והב"י נדחק בזה ומה שנ"ל כתבתי:
פירוש שיש נהר לפניו. וכנגד המערב אינו רוצה לחזור פניו שהוא רוצה להתפלל כנגד המזרח. תהר"י:
נראה דמיירי כו'. כן דברי ר"י בעל תו' והיינו דמסיים רבינו שהר"ר יונה הביא ראיה לדבריו כו':
הלכך תפלתו תועבה. ויחזור ויתפלל כרי"ף ור"י בתוס' מדמסיים אבל כו' א"צ לחזור כו' וכ"כ בהדיא בקיצור ובגמרא דידן גרס בהדיא מאי תקנתא להדר וליצלו:
לחזור לברך ולהתפלל נראה בעיני ליישב כפל לשון משום דהברכה שהיא בשם ומלכות היא שעושה האיסור לחזור ולהתפלל דודאי תחנונים בעלמא שאינן בברכות יתחנן כל היום ועי' בסימן ב':
ולא אמרינן שיתפלל פעם אחרת. כלומר שיתחיל להתפלל פעם אחרת ויחזור לראש:
כיון דעביד טיף טיף. כדקתני שותתים:
כדי לגמור את כולה. בפ' הקורא למפרע (מגילה דף י"ח) גרס בענין שהה במגילה א"ל אביי לרב יוסף כדי לגמור את כולה מהיכא דקאי לסיפא או דילמא מרישא לסיפא א"ל מרישא לסיפא דא"כ נתת דבריך לשיעורין ופשיטא דה"ה לכל היכא דאמרינן הכי דא"כ נתת כו':
האי אם שהה ולא שהה מיבעי ליה. במילתיה דרב המנונא מיבעי ליה לאפלוגי בין שהה ללא שהה ומדלא אפליג ש"מ אפי' בדלא שהה קאמר כך פירש"י וכלומר דאי בלא שהה לא קאמר שחוזר לראש א"כ הו"ל לפרש דלא תטעי לומר אף בלא שהה חוזר לראש ואתי לידי ברכה לבטלה וכיוצא בזו הסוגיא איתא בפ"ק דנדה דף ט"ו אלא לרב אשי אמאי מטהרי רבנן וכ"ת דאין עד בידה האי עד בידה ואין עד בידה מיבעי ליה ופי' רש"י וכ"ת כו' א"כ איבעי ליה למתני ולאפלוגי בין עד בידה לאין עד בידה דלא תיפוק חורבה מיניה דהשתא משמע דאפי' עד בידה דלא שהתה אלא כדי שתרד מטהרי רבנן ומדלא מפליג ש"מ דודאי מטהרי רבנן בכדי שתרד לחוד ע"כ ואלא מיהת הא דנקט רש"י הכא מיבעי ליה במילתא דרב המנונא משמע שגירסתו לא הוה חד אמר וחד אמר אלא בהדיא אתמר רב המנונא אמר חוזר לראש ורב חסדא אמר למקום שפסק:
ורבנן הוא דאחמור היכא דלא היה עומד בתפלה. שהחמירו לאוסרו שלא יתפלל ולכך כשכבר עומד בתפלה כשהמתין עד שיכלו המים לא נחמיר עליו שיתחיל לראש וז"ל הרשב"א בב"י סי' ע"ח מי רגלים אינו אסור מדאורייתא אלא כנגד עמוד בלבד והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפלה לא ועוד נראה שאפילו לא לפסוק ולהרחיק אסור ע"כ ועיין בד"ח:
דכ"ע שהה גרס והיא פיסקא:
אבל לא המ"ל דכ"ע לא שהה כו'. תימה מאי צריכא למימרא דבלא שהה כ"ע ס"ל דאין חוזר לראש ואלא אי שתיק אם מעט אם הרבה ס"ד שיחזור לראש ואיזה שיעור נתת לדבריך דנהי דרב אשי כי מקשה אדהכא מקשה דמיירי פלוגתא בשותת דאברייתא קיימי הפלוגתא אבל בלא שהה דעלמא לא צריכא למימר דודאי דאינו חוזר שאין לך שיעור שיחזור בו ואטו בשתיקתו מעט יצטרך לחזור לראש וכ"ת דהא דאמרי' דלא הומ"ל היינו ושותת קאמר שהוא דוחק גדול דכי אמר בשהה קמפלגי היינו שהה דעלמא וכדפירש"י והיכי קאמרינן עלה דלא מצ"ל בדלא שהה ואינו בגוונא דמיירי כי אמרי' דפליגי בשהה לגמור כולה ותו דכל עצמו של רבינו לא בא אלא לדחות דלא תידוק מדאמר בשהה כ"ע לא פליגי דחוזר דש"מ דהכי הלכתא ותקשה מינה אדמגילה ודתקיעות כדמסיק וא"כ היכי קאמר דלמ"ל כ"ע לא שהה כו' ועוד דאכתי תידוק אמאי לא קאמר דכ"ע שהה אינו חוזר לראש וגם הא דקאמר דכיון דע"י כו' נצטרך להגיה וכיון דע"י כו' ואכתי דוחק הלשון דמאי הא דקאמר רבינו אע"פ שלא היה יודע שהיה יכול להעמיד כו' וכ"ש אי אמרת דרבינו מיירי השתא בשותת שהיה לו לומר אף על פי ששותת כו' ובתוס' מדייקים מדאמרינן הכא דכ"ע שהה חוזר לראש דהכי הלכתא ומקשים מתקיעות וממגילה ומתרצים בשם השר מקוצי דהכא אין ראוי לקרות וכתבו תו דרבינו יהודה פי' דהכא לא מצי למימר דכ"ע דאין חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי דהא לכ"ע הוי גברא חזי כיון דאינו חוזר לראש אבל ודאי אי המ"ל הכי הוה א"ל ע"כ ועל זה כתב בעל חכמת שלמה וז"ל פי' ר"י ס"ל סברא קמייתא דאין לחלק בין שהה מחמת אונס כו' הלכך מאחר דבלא שהה כ"ע מודו דאינו חוזר לראש ש"מ דחזי ולא דחוי וא"כ מ"ש בשהה פי' מאחר דשהה לחוד בלא השתין מים אין חוזר לראש כמו שהקשה רב אשי האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה א"כ אף בהשתין לא יהא חוזר לראש מאחר דחזי ודו"ק ומבואר יותר בדברי הרא"ש עכ"ל וקצרה דעתי מהבין דבריו דרב אשי לא הכריח אלא דאם אמר סתם חוזר שא"א לחלק בין שהה ללא שהה אבל היכי שמעינן מיניה בעלמא דלא אתמר מידי דנימא דבשהה אינו חוזר ודלמא ס"ל דבעלמא דלא אתמר אה"נ דנוכל לחלק בין שהה ללא שהה וגם מה צריך להכרח זה כלל דבלא הא דרב אשי כיון דגברא חזי הואיל ואין חוזר בלא שהה א"כ אף כי שהה נמי אבל כבר הקשיתי לפירוש זה דמהיכא צריכא למימרא דבלא שהה כ"ע אינו חוזר ושאם נפרש דמיירי בשותת וכמ"ש הח"ש שנסבול עם זה כמה דוחקים וגם רבינו יהודה נראה שרוצה לתרץ דלא תקשה מתקיעות ומגילה דאינו חוזר אפי' בשהה והכא מדקאמר בשהה כ"ע ל"פ דחוזר משמע שכן הלכתא וא"כ היכי נפרש דבריו דה"ק דלא מצי למימר בלא שהה דאין חוזר וכמו שהקשיתי על לשון רבינו ג"כ לכן נ"ל דפירוש דברי רבינו יהודה אינו כן שמה שאמר דהכא למ"ל דכ"ע דאין חוזר לראש קאי אדאמרינן דכ"ע בשהה חוזר לראש ודייקי התוספות מינה דא"כ כך הלכה וקאמר רבינו יהודה שאין לדקדק מזה כלום משום דלא המ"ל דכ"ע ס"ל דאין חוזר לראש כלומר בדשהה דביה איירינן ולשון תהר"י ז"ל שאכתוב בדבור שאחר זה גם הוא בענין זה דלא הו"מ למימר בשהה כ"ע ל"פ דאינו חוזר אלא שכתבו בסגנון אחר כמו שתראה משם ואומר אני דאף דברי רבינו כך הם אלא שנצטרך לסרס הלשון דכך צריך להיות לא המ"ל לא דכ"ע שהה כו' (וא"כ נגיה שצ"ל אלא דכ"ע) ודקאמר ובדשהה קא מפלגי כלפי שאמרו בגמרא ובדלא שהה קא מיפלגי קאמר דלא מ"ל ובדשהה קא מיפלגי ועוד דרבותא אשמעינן אי הוה מ"ל הכי דאע"ג דשהה אמר חד דחוזר למקום שפסק בלבד וקאמרי רבינו יהודה ורבינו דלא מ"ל הכי משום דלכ"ע הוי גברא חזי כו' דכיון דע"י שום הפסק פי' אפי' כששוהה לגמור כולה א"צ לחזור כו' דהא השתא אמרינן דכ"ע שהה אינו חוזר וא"כ שתיתה שלו אינה מעלה ולא מורדת כלל דהא שפיר מצי להתפלל אע"פ שלא היה יודע כו' עד שיגמור כו' שהרי כי ישתין ישהה וישתוק ושהייתו אפילו לגמור את כולה אינו מחייבתו לחזור לראש והלכך אי איתא דלכ"ע כי שהה אינו חוזר לראש הכא נמי אע"פ ששתת לא הוה שום חד מצי למימר דחוזר לראש דלא נ"מ בשתיתה וכדפרישי' ועיין לקמן בסמוך:
אבל אם הוה כו' דקיימא לן אפי' שהה כו'. ואה"נ דלדידן דקי"ל בשהה דאינו חוזר לראש ה"נ דקי"ל בנידון דהכא בשותת כמ"ד אינו חוזר אלא למקום שפסק ואף תהר"י ז"ל כתבו לקמן גבי מבואות המטונפות דלרבני צרפת לעולם אינו חוזר לראש וכ"כ בכאן אבל יש להם לשון אחר בזה שכתבו דהכא לא המ"ל דכ"ע שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש משום דכיון דאפי' בדלא שהה איכא מאן דסבר דגברא דחויא הוא וחוזר לראש היאך היה יכול לומר לדעת זה כששהה חוזר למקום שפסק ע"כ סוברים דאי כ"ע בשהה אינו חוזר הכא בלא שהה קא מפלגי וקאמר חד דחוזר לראש והיאך נוכל לומר א"כ בשהה דס"ל דאינו חוזר ודבריהם תמוהים בעיני דשהה לגמור כולה דאמרי' ביה דכ"ע אינו חוזר לראש לא מיירי בשותת ולדבריהם דבלא שהה פליגי ע"כ הא דחשבינן ליה גברא דחויא משום שותת הוא ושפיר הומ"ל דאע"ג דבלא שהה כי שותת חוזר לראש אפ"ה כי לא שתת אע"פ ששהה אינו חוזר לראש משא"כ לפי' רבינו יהודה שבתו' אפילו לפי' הח"ש לא קשה האי משום דפליגי בשהה והשתיתה היא דעבדיה לגברא דחויא ומדייק דלא מ"ל שהשהייה גורמת דאין בין לא שהה לשהה כלל וכ"ש לפי פירושו שבדבריו ובדברי רבינו דאע"ג דהא דאמר גברא דתויא היינו מחמת השתיתהמדייק מדשהיה כדי כולה אינו מחזירו לראש אף השתיתה אינו מחייבתו:
והלכה כר"י בכ"מ. שנחלקו עליו חכמי דורו כמו רב ושמואל:
והכי איתא לקמן בפירקא לענין ק"ש:
והקשה ר"ש ז"ל מקוצי. כלומר אבל ר"ש ז"ל מקוצי הקשה וכו':
ועוד מנ"ל הא וכו' חוזר לראש דהא זו היא שאלתו ששאל וא"כ מהיכא ידע דס"ל דחוזר לראש דאדרבה הרי זה שאל ממנו ונסתפק בו:
ופירש הוא דודאי היכא דשהה כו'. כלומר שהוא חולק על פירוש קמא שהשוינו המדות דכמו בתקיעה ומגילה שאינו חוזר אפילו בשהה כדי לגמור כולה ה"נ בכל מקום גם בשותת דהכא והוא אינו משוה אותם ומחלק ביניהם כדמסיק דכששוהה ע"י אונס כי הכא שהמים שותתים כו' אינו חוזר והכא ה"ק דכ"ע אם ע"י אונס שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ואע"ג דכי קאמר לימא בשהה קא מפלגי היינו בשהה דעלמא וכלומר שאי האונס מעלה ומוריד לכ"ע ופלוגתייהו אי שהה מחייבתו אי לא מ"מ כי משני דבשהה כ"ע חוזר היינו (אונס) דוקא בשהה דהכא שע"י אונס ומשום דס"ל להר"ש שהיא סברא פשוטה שאם ע"י אונס שוהה לגמור כולה שחוזר לראש משום הכי לא קשיא אמאי לא מהדר וקאמר דכולי עלמא שהה אינו חוזר והוה קאי אדעלמא דא"כ היה צריך הגמרא לפרש דהכא כי פליגי בלא שהה דבשהה דהכא כ"ע מודו דחוזר לראש דס"ל ל"ע ופלוגתייהו אי שהה לגמור ע"י אונס שחוזר לראש ומש"ה ניחא ליה לגמרא למנקט דכ"ע שהה חוזר והיינו במאי דאנן קיימינן שהוא כשהוא ע"י אונס וממילא כי פליגי הכא ע"י אונס בלא שהה פליגי:
כתב רב האי דהלכתא כו' ואם שהה וכו'. גם הרי"ף הביאו ואלא מיהת צריכין אנו לומר בפירוש דבריו של רבינו האי שמחולקים הם רבינו והרי"ף ז"ל דלהרי"ף דבריו כמשמען דשהה לגמור כולה חוזר ולא נ"מ בשוהה על ידי אונס כלל וטעמו שסובר מדנקט הגמרא דכ"ע חוזר ש"מ דהכי הלכתא ולא קשיא ליה מתקיעות ומגילה אדהכא דאיירינן בתפלה וכדכתב הרי"ף בהדיא לקמן ומייתי לה רבינו שם בסי' מ"ב וכן כתבו תלמידי הר"י ז"ל הכא בפירוש דברי רבינו האי שטעמו מדלא קאמר דכ"ע שהה אינו חוזר ש"מ דהלכה כך דחוזר ומשום דתפלה שאני דתמירא טפי שאפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ע"כ אבל רבינו כתב לקמן דאינו מחלק בין תקיעות ומגילה לתפלה וכששהה בלא אונס אף בתפלה אינו חוזר ולפי זה סובר כדברי הר"ש מקוצי וכדמשמע נמי מהכא שהרי מכח קושיתו מפרש הר"ש דלא כפירוש קמא ולא תירצו רבינו שמעינן דכדברי הר"ש סבירא ליה ואם כן מזה שהביא לדברי רבינו האי צריכין אנו לומר שהוא אינו מפרש דבריו כפירוש הרי"ף אלא מפרש דבריו דקאי אדאיירינן ביה והיינו בשהייה שע"י אונס ובה פסק דאם שהה לגמור כולה חוזר אבל לא בשהייה דעלמא כלל ואפי' בתפלה:
ישהה כדי הילוך כו'. ואפילו נבלעו בקרקע כדלקמן סי' מ"ט:
היה צריך לנקביו כו'. כל נקביו במשמע בין גדולים בין קטנים ואינו ענין להא דלעיל בשהה ולא כדי לנמור שאינו חוזר לראש אלא מה שהתפלל תפלתו תפלה והכא תפלתו תועבה דהכא נצרך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל וכן פי' הרשב"א להברייתא דמיירי שצריך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל כמו שאכתוב דבריו בד"ח בס"ד:
כדאמר בברייתחבסמוך. וכ"כ תהר"י ז"ל ונראה דמשום כך ברייתא דבסמוך מוכחת טפי משום דמפיק לה מדכתיב הכון ומדכתיב שמור ושייכא אפילו בשיכול לעמוד כו' שאע"פ כן יכון וישמור. ועוד דרש"י מפרש שמור נקביך שלא יפיחו ובזה לא יכול להשמר אפילו כשיכול לעמוד כו' אא"כ עשה צרכיו:
המשהה נקביו קעבר משום בל תשקצו. לפי הלשון דרמ"א שכתבתי בד"ח סעיף פ"א לא נאמר אלא כשנדחק להוצאת הנקבים ולא בהתעוררות לכך בעלמא:
מהו שיכנס אדם בתפילין. כשהן בראשו קאמר כך פירש"י ולכאורה בתפילין של ראש. דוקא וכן בפ' במה אשה (שבת דף ס"ז) אמרינן בגמרא דטעמא דלא יכנס בהן לבה"כ לא משום הפרשיות שהרי הן מחופות עור אלא משום שי"ן דידהו דאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ אלא דגרס התם נמי לדאביי שאמר כן על הדל"ת והיו"ד והיא גי' רש"י וכמו שכתב גם כן רבינו בשמו בהלכות תפילין ושם דחה דבריו בשם ר"י דדל"ת ויו"ד לאו אותיות גמורות הן וכו' וכתב דמשום כך נסתפק הר"י מאורלייניש בתפילין של יד אם צריך לחלוץ כשנכנס לבה"כ ושם אפרש בס"ד שאע"פ שרבינו והרי"ף לא העתיקו בפרק במה אשה להא דדל"ת ויו"ד שנראה מזה דל"ג ליה וכמו שהתוספות ג"כ מחקום מהספר דאפ"ה יש להסתפק כדברי הר"י מאורלייניש וגם אכתוב שם סי' כ' דאפילו רש"י דגרם להו ס"ל דאינן שוים בקדושתן ודשל יד א"צ חליצה ותמיהני על הטור דבריש סימן מ"ג כתב בפשיטות אסור ליכנס כו' בתפילין שבראשו שאע"פ שיש לפרש בעודן בראשו קאמר מ"מ הו"ל לפרש דהר"י מאורלייניש נסתפק גם בשל יד כי היכי דלא נטעה אלא ודאי אה"נ דס"ל דדוקא בשל ראש אסרינן ולא בשל יד וא"כ צ"ע עליו דמאי דמספקא ליה לאביו רבינו ז"ל מהיכא מפשט פשיטא ליה וגם שלא הזכיר ספיקת אביו ז"ל והב"י לא העיר בזה כלל:
פשיטא שמותר. שאין כאן אלא חשש ניצוצות וכיון שאינם בידו שרי ועיין לקמן סי' כ"ח ברישיה וסיפיה:
לאו משום הכניסה צריך לחלוץ אלא שרוצה לעשות צרכיו. ולהכי לא תנא בברייתא בה"כ קבוע דאפילו אם אינו קבוע כיון שנכנס לעשות צרכיו צריך לחלוץ ברחוק ד"א וה"ה בלא בה"כ בכל מקום שעושה צרכיו צריך לחלוץ לדברי רבינו בהלכות תפילין וכתב הב"י דנראה דלעשות צרכיו דקאמר היינו גדולים דוקא דאילו קטנים בבה"כ עראי משרא שרי דאהא דתניא לקמן לא ישתין בהם מים כתב בהלכות תפילין דדוקא בעודן בידו אבל בראשו מותר להשתין בבית הכסא עראי דליכא חשש ניצוצות כיון שהם בראשו ומשום חשש שמא יפנה בהן נמי ליכא דכיון דבית הכסא עראי הוא ליכא למיחש שמא יפנה בהן ע"כ ולא ראיתי לרבינו יותר בהלכות תפילין בזה ממ"ש בכאן לקמן סימן כ"ח ועל מה שכתב רבינו דהכא לא תנא בברייתא בה"כ קבוע כו' יש לפקפק דהא אתמר בגמרא עלה דברייתא דלעיל דתניא נמי בהך לישנא אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בית הכסא קבוע כו' אבל כתב הב"י על מה שהטור לא חילק בין קבוע לעראי בחליצה ברחוק ד"א דכן גם הרמב"ם לא חילק לפי שהרי"ף לא הביא להך לא שנו וגם רבינו לא הביאו ומ"מ כתב שצריך טעם למה ומיהו אכתי קשיא לי דבסוף סימן דלקמן כתב ואע"ג דשרו בבה"כ קבוע כדאמר לעיל אוחזן בבגדו ובידו ונכנס והיינו הך ברייתא לכן נ"ל דקבוע דאמר לקמן היינו בשעושה צרכיו עכשיו וכדמפרש לה הכא דבכל מקום שעושה צרכיו והיינו גדולים כדפי' הב"י ולא נקרא עראי אלא כשלא יעשה גדולים אלא קטנים בלבד:
פי' שסופו כו'. בהלכות תפילין כתב בקצת ספרים משום שסופו כו':
א"ל אסור חיישינן שמא יפנה בהן. דבה"כ קבוע הוא מיושב ועיין בד"ח סוף סי' דלקמן:
ת"ר הנכנס לבה"כ. מפורש לעיל:
חולץ תפיליו ברחוק ד"א ונכנס. וכן הוא בהלכות תפילין וכן הוא ברי"ף הכא והתם ולא אתפרש לב"ש להיכן מניחן אבל בגמרא חולץ תפיליו ברחוק ד"א ומניחן בחלון הסמוך לרה"ר ונכנס:
כמין ס"ת גרס וכן לקמן וכן הוא בהלכות תפילין:
ואוחזן בידו. פירש"י שלא בבגדו ובסי' דלקמן נראה מדברי רבינו דאף בבגדו קאמר ועיין בד"ח לקמן:
ובלבד כו' טפח. שהוא שיעור משוי כדאשכחן בס"פ במה בהמה לענין משוי שבת ועוד עיין מה שאכתוב בזה בהלכות תפילין בס"ד סי' כ':
אפי' פחות מטפח. אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי תדע שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת פרש"י מצילין בהיקף צמיד פתיל באהל המת ואע"ג דלא הוה טפח חייצי:
ולא ישתין בהם כו'. נראה דלא קאי אלא אתפילין וכן מוכח מהמפרשים ומהפוסקים:
אבל כשהן בראשו מותר להשתין גרס וטעמא מפורש לעיל סי' כ"ו בשם הב"י:
רצה מניח. פי' מניחן כך בראשו וא"צ לחלוץ כך מפרש רבינו בהלכות תפילין סוף סימן י"ז מדתניא הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח דאי מניח לכתחלה קאמר לא הוה צ"ל רצה חולץ:
והלא אסור להסיח דעתו מהם. ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת כדאיתא בפ"ק דיומא ומייתי לה רבינו בה"ת ר"ס י"ח:
והיה אומר רבינו יונה ז"ל גרס וכן לשון רבינו בה"ת וכן נמצאו אלו הדברים בנימוקי תלמידי הר"י ז"ל:
ואע"ג דשרו כו'. קאי אדקתני לא יאחז אדם תפילין בידו כו' ולא ישתין בהם:
אפילו לאוחזן בבגדו. ובידו קאמר ובהלכות תפילין כתב והכא אסרינן כו' כשהן בידו ועי' בדברי חמודות: והא א"א לגדולים בלא קטנים כדמוכח מסימן דלקמן דלגדולים לפניו טפחיים כמו שפירש"י שם: ה"ג וי"ל דבבית הכסא וכן הלשון בהלכות תפילין:
מיושב וכלין מי רגלים כו'. בגמ' בפ' כיצד מברכין דף (מ"ו)
ומצוה לשפשף כו'. עי' בפ' כל היד מה שכתבתי בשם התוס' וא"ת בקבוע שעושה צרכיו אע"פ שאין כאן ניצוצות לשפשף ניחוש שיקנח ביד שהתפילין בה וי"ל דמש"ה אמרינן בגמרא אוחזן בימינו דליכא למיחש שמא יקנח בה דאסור לקנח בה כדאיתא בהרואה (דף ס"ב) משא"כ בשפשוף ניצוצות דשרי אפי' בימין כ"כ נ"י וכן נראה מבעל מגדל עוז ב"י:
ארבעה קבין. לפי' הירושלמי שכתב רבינו בפרק גיד הנשה סימן ל"ג דלוג עביד שתי ליטרין וליטרא עביד מאה זוז ונמצא שיש בד' קבין משקל ג"פ מאה אלפים ושבעת אלפים ושני מאות שעורים לפי שיש בארבעה קבין ט"ז לוגין והזוז הוא דינר שהוא משקל צ"ו שעורות כפי החשבון בפ"ק דקדושין סי' י"ז דנתבאר שם שיש בדינר קצ"ב פרוטות ושם כתב רבינו שהפרוטה היא משקל חצי שעורה ועמדתי על המשקל ומצאתי בדקדוק שכל צ"ו שעורות משקלם א' קווינט למשקל הישר של פראג ונמצא שהלוג משקלו חמשים לויט עולים ד' קבין עשרים וחמשה ליטראות של פראג אשר שוקלין בו הכסף אלא מיהת קשיא לי מה שראיתי להרמב"ם בפ"ו מהלכות מתנות עניים ובפ"א מהלכות עירובין שכתב הליטרא משקל חמשה ושלשים דינר וגם כתב שהליטרא הוא ב' רביעיות דהיינו חצי לוג וזה כפי הירושלמי וא"כ התימה יותר גדול שאם הליטרא הוא מדה אחת בשיעור הירושלמי היאך יהיה א"כ משקלם בלתי שוים ולא שקלו בדברים ידועים לומר שהדבר הזה קל או כבד במשקלו יותר מזה וצריך לי עיון טובא ובאמת שכבר כתב המגיד שם וז"ל דע ששיעורי האוכלים והמשקים הנמדדים לא נתבאר משקלן בגמרא לפי שאין כל הדברים השוין בכמות' שוים במשקל ואע"פ שהן ממין אחד אבל הגאונים דקדקו בזה מדעתם ולקחו הבינוני הנמדד ועלה להם משקלו כשיעור מה שכתבו ורבינו היה מן המדקדקים והזכיר בפי' המשנה כו' והיתה כוונת הגאונים בזה להיות נקלה יותר ידיעת המשקל מידיעת המדות וכן מפורש בתשובותיהם שזה לא נתבאר בגמרא אלא שכל אחד מהם שיער לפי דעתו ואמנם מה שזכר מביאור משקל הליטרא והעוכלא אפשר שיש מזה סמך בפ' המוכר את הספינה ויש שם גירסות חלוקות עכ"ל ואני לא מצאתי שם סמך וגם הוא לא אמר אלא בדרך אפשרות סוף דבר מה שמצאנו מפורש בירושלמי ראוי לנו שנסמוך עליו אלא שאם הוא להקל נחמיר ונסמוך על הרמב"ם ומבואר הוא ששיעורו אינו מגיע כי אם לשלישו של שיעור הירושלמי בקרוב ועיין עוד בפ"ט דנדה בד"ח סעיף מ"ה ובהלכות חלה בד"ח סעיף ל':
ולא יקשרם בידו. וכן כתב בהלכות תפילין והיא גירסת הרי"ף אבל בגמרא גרסי' במתניו וכן העתיק רבינו שם:
אבל קושרם בזרועו במקום תפילין. פירש"י אצל תפילין של יד ופי' הב"י בשם הר"י אלכסנדרני שהוא לפי שאינו משתמש בשמאל כמו בימינו בעת שפורק המשא ויזהר ממנו:
של לחם גרס בהלכות תפילין והיא גירסת רבינו חננאל כמו שכתבו התוספות בשמו וכתבו שכן נראה דלא אשכחן שנותנים תפילין במטפחת כי אם בכיס או בתיק ע"כ: בגמרא גרס וכמה אמר אביי אפילו ריבעא דריבעא דפומבדיתא והעתיקו רבינו שם וגם בהלכות תפילין קודם ויש גורסים כו' וכן נ"ל לגרוס גם בכאן וגם הרי"ף כתבו ומה שתמהו עליו תהר"י ז"ל דכיון דפסק לדאביי לא הו"ל לכתוב הברייתא של מעלה דאמרה באיזה משוי אמרה במשוי של ד' קבין כבר כתב הב"י בזה בסי' מ"א דמהרי"א תירץ דהנושא משאוי דיעבד הוא ולא מטרחינן ליה אם אין התפילין רוצצות ואפשר ג"כ שאפילו לכתחלה יש לחלק בזה שמי שמשתכר במשאוי יש לו מקום לעשות זה אם אין התפילין נדחקים משא"כ למי ששם משאוי על ראשו ללא תכלית ובשם הר"י אלכסנדרני תירץ דהנושא משאוי הוא שהמשאוי קשור לו בחבל על ראשו והמשאוי מופשל לו מאחוריו על גופו והוא ז"ל פי' שני פירושים לפי חילוף גיר' שמצא בספר הטורים והפי' הא' דהנושא משאוי מיירי שנושא משאוי ורוצה להניח תפילין והיינו דפירש"י בדרב שילא אסור להניח שום משאוי על הראש בשעה שהתפילין במקומן והפי' הב' דהנושא משאוי היינו שנשאו על אמצע ראשו ואינו נוגע בתפילין כלל ואסרו בד' קבין אע"פ שאין נוגע משום דמסתמא במשאוי כזה הוי תפילין רוצצות והלכך גזרו בהו רבנן אפי' כשאין נוגעות ע"כ ומדברי רמ"א ז"ל למדתי תירוץ אחר דהא דנושא משאוי מיירי בדבר שדרכו לשום בראשו כל היום שכתב רבינו בשם הרמב"ם לקמן דשרי וקאמר הכא דדוקא כשהוא פחות ממשאוי ד' קבין: ה"ג חריק רישיה וכן לשונו בהלכות תפילין ומיהו גם שם יש ספרים גרסינן חדיק:
ומזיק לו. ומ"מ הניח בפסח משום דכי כתיב ושמרת את החקה בפסח כתיב כ"כ רבינו בהלכות תפילין:
דרבי חייא בר אבא. כן גי' הרי"ף ובגמרא לא גרס בר אבא:
וכן הלכה. כלומר כר' חייא וכרב נחמן בר יצחק וכן פסק הרמב"ם בפ"ד. ב"י סי' מ':
וליתא לדאביי. דאמר בגמרא ואע"ג דבתראה הוא ליתא כו' מדגרס בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ז:)
והלכתא כשמואל ואע"ג דאיתותב כו' מברייתא ואין דרך האמוראים לחלוק על הברייתא אפ"ה בדבר שהוא בדקדוק המצות כגון זה שהוא משום שמירה נוכל לפסוק כמו האמורא. תהר"י:
יום טבילה הוה. פירש"י יום שטבלה אשתו וכו' ותהר"י כתבו כלומר שהיה יודע שטבל לקריו ושמש מטתו שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מטותיהם ואית דאמרי שטבלה אשתו והא' עיקר ע"כ ונ"ל טעמם לפי שמדרך הנשים להיות צנועות ולהעלים ליל טבילתן וא"כ מנא ידע משא"כ האיש מאחר שכבר שימש אינו מעלים וגם קרוב יותר להיות נודע לו טבילת האיש מטבילת האשה ומיהו קצת י"ל דהוה ההוא עובדא דס"פ מפנין דטבלה בגו תלתין ללידתה ואמטוה לערסיה לבתרא דרבא בפומבדיתא ועוד נ"ל מדקאמר יום טבילה ואי באשה הול"ל ליל טבילה דנשים נדות טבילתן בלילה ואפילו שלא בזמנה משום סרך בתה כדאיתא בסוף פרק תינוקת אבל אנשים בשחר הם טובלים כדאיתא בגמרא דלעיל (ברכות דף כ"ב) מה טיבן של טובלי שחרית:
מהו שזה יחזור פניו ויקרא. כבר כתבתי לדברי תהר"י בזה בפ"ב סי' ד' ועיין בסי' דלקמן ובסי' נ':
פסק רב אלפס כרב יוסף כו'. נראה דטעמו דכיון דתרווייהו כתנאי תפסינן לסברא דלב יוסף שהיא סברא נכונה דאשתו כגופו דמי:
ולא יקרא אפילו אשתו עמו. וכ"ש אחר וז"ל הקיצור ור"י פסק דאשתו כאחר:
אבל כשהגיע התינוק לי"ג ויום אחד קאמר וכן תינוקת לי"ב ויום א' וכן לשון הרמב"ם בהדיא בספ"ג מהק"ש ועיין בד"ח:
וי"א על לבו. כלומר שחוצץ טליתו בענין שיפסוק ממטה ללבו וכדאי' לקמן בדר"ת שהיה רוחץ כו' ועיין שם בדברי חמודות:
נ"ל דה"ג אלא דהר"ר שמעיה ז"ל וכן הל' בתוס' דכ"ה ריש ע"ב:
לקמן. בסוף פירקין:
ולבו רואה את הערוה מותר. לא בהדיא קאמר לה שמואל אלא דודאי דהכי הוה שלבו רואה כו' ואפ"ה מותר וכ"כ התוספות שם לא חייש שמואל ללבו רואה את הערוה והקרוב אלי דה"ג ואע"ג דלבו רואה:
כשהיה רוחץ. (דמודו) במים (כ"כ בטור) ולבו עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואה את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה את הערוה כמ"ש בשם תהר"י אדלקמן סי' נ' ומפרש הב"י כיון דאינו מסתכל בה אע"פ שהוא יכול לראותה מותר:
ודוקא באחרת. כלומר דהא דאמרן באשתו ולק"ש כלומר אפילו באשתו ולק"ש וכ"ש באחרת ולק"ש אהא קא מהדר וקאי דדוקא באחרת כו' ומהכא שמעינן דק"ש אית בה קולא ואית בה חומרא דאפילו באשתו אסור כשמגולה בה טפח דלאסתכולי באשתו לא נאסר וקולא אית בה דאף באחרת שאסור לאסתכולי בה אפילו באצבע קטנה לא אסרו בק"ש אלא בטפח וטעמו כדי שלא יבא לידי ביטול ק"ש וראיתי בב"י בשם הרשב"א שכתב אדלקמן שוק באשה ערוה ודוקא לאחרים ולאנשים משום הרהור אבל בעצמה הא אמרי' לעיל האשה יושבת כו' נראה מדבריו שהאשה אינה נאסרת בראיית ערוה אחרת אבל נראין דבריי רבינו דכמו באיש שאסור לראות בערוה כן באשה והרי מצינו איסור בנשים מסוללות בפרק הערל (יבמות דף ע"ו) ועיין לקמן בסמוך גם עיין בדברי חמודות:
שוק באשה ערוה. פירש"י להסתכל בא"א וכן באשתו לק"ש: והוה תמיהא לי מאי קמ"ל. רב חסדא כל מקום שדרך לכסותו הוי ערוה ומאי איריא שוק עד שמצאתי להרשב"א שכתב דקמ"ל דאע"פ שאינו מקום צנוע באיש ב"י סימן ע"ה:
פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש. כדכתבתי לעיל דהקילו בק"ש לפעמים כדי שלא יבא וכו' וכי היכא דלעיל כל שאינו טפח מגולה באשה הקילו לפי שאינו יכול להזהר ולהשמט ממיעוט גילוי ויבא לידי ביטול ק"ש אם נחמיר שלא לקרות אפי' במיעוט גילוי וה"נ דכוותיה דקול באשה שכיחי לזמר וכשיצטרך לשתוק יבא לידי ביטול ק"ש ויצילנו זה ממה שאף לדברי הסוברים דקול אף לענין ק"ש היא וכתב ב"י שהמרדכי כתב בשם הרא"ש דהלכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעות קול שיר של אשה ומסיים בה הכין ובעונותינו שאנו מפוזרים בארצות שונות ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעות שיר נשים ארמאות עכ"ל. הרי שיש צד להקל ולהפר תורה כדי שלא לבטלה לגמרי ואף אנו נאמר דלרבינו דמפרש דקול לא לענין ק"ש אתמר כלל דנמי טעמא הכי הוא דחז"ל לא ראו לאסור כלל קול באשה לענין ק"ש שמכיון שא"א להזהר אם נבא לאסור יבא לכלל ביטול ק"ש לגמרי הוצרכתי להביא ראיה לדברי רבינו ואע"פ שכבר התבאר לעיל בכיוצא בזה לענין גילוי טפח שהקילו בק"ש מבהסתכל דעלמא דהיא עצמה אינה אלא סברת עצמו ואינה מוכרחת שהרי הגה' מיימ' פ"ג מהק"ש בשם בה"ג חולקים כמו שאכתוב בס"ד בד"ח:
ה"ג שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים:
דורשי חמורות. כתב בספר חכמת שלמה מלשון חומרתא שהוא לשון קשר וי"מ שהוא מלשון חומדתא והוא מרגלית כלומ' שהיו דורשים סתרי תורה עכ"ל ונ"ל דלי"מ גר' המורתא בה"א וכן ראיתי בערוך ערך המר שהומר הוא מרגלית עוד פירש שם בערוך שהיא כמין מעשה שכן קורין המעשה בלשון ארמית וכן יפגשו זה את זה אומר לחבירו מאי אהמרך כלומר מאי אגרך ומאי טיבך ומאי מעשיך ע"כ ובתוספות פ"ק דקדושין דף כ"ב הביאו שני הפירושים של הערוך והראשון פירש"י שם צרור מרגליות:
שגיהק. פירש רש"י פעמים שאדם מוציא כו'. ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו הקים והיה נ"ל דליכא בינייהו אלא שהיש דורשים מפרשים מתוך המלה עצמה ואומרים שהיא מלה מורכבת ושם נגזר מפעל כלומר שהוא מקים ומעורר הדברים והרוח שבגופו אבל הב"י ר"ס צ"ז כ' דלפי' הראשון גיהוק בלע"ז ריגולאד"ר ולפירוש שני דספיריזא"ר ע"כ ועיין פרק האשה דמסכת נדה ס"ס א':
אבל אם נפל מעליו לגמרי כ"כ בתוס':
דחשיב ליה הפסק. מצינו בתפלה דחשיב הפסק שלא בדיבור אלא בהתעסקות בלבד בפרק אין עומדין סי' י"ג ועוד תיפוק ליה בשהה בעלמא דלקמן סי' מ"ב:
כאן מלמטה. פירש רש"י מפיח בקול ונ"ל שר"ל דוקא ע"י שמפיח בקול שנתבייש מהשומעים והיינו דיש אומרים ניכר שהוא מכוער שהרי שומעים הקול ש"מ דמיירי במפיח בקול ומש"ה קאמר ת"ק דסימן רע לו שמתבייש ורע לו והוא סימן שג"כ רע לו מלמעלה אבל כשהפחה יוצאת ממנו בלא קול שאינו מתבייש אין זה סימן רע לו ומ"מ ודאי דאין חילוק בין יש שומעים ואין שומעים שכיון שההפחה היא בקול בדרך שיכול להתבייש בו הרי הוא הסימן של רע:
ה"ג מבליעו בטליתו ובטור העתיק כסותו וונ:ן בסיפא:
באפרקסותו. פירש רש"י סודר שבראשו ושני ראשין תלויין לפניו ע"כ ויש לפרש שהראשין התלויין יש בהן רוחב מה ואינן כחוטין בלבד ובזה מסולק קושיות תהר"י ז"ל שדוחק לומר שמבליע בחוטין התלויין מהכובע ומ"מ כמו שפירשו בשם רבינו האי גאון ז"ל דאפרקסותו הוא הבגד התחתון כו' כך מסיק רבינו בפרק ואלו מגלחין סימן צ' ומביא ראיה מהך דהכא:
כדי שיהא פיהו נקי. לי היה נראה לפרש שלא יוציא תפלתו מפיו מלא רוק אבל הב"י פי' מלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות תפלה כדי שלא יצטער בתפלה ונמצא טרוד וגם הר"י כתב שיותר טוב הוא שישב בנקיות משיהיה בקוצר רוח:
לשמאלו מותר. כתבו תלמידי הר"י ולכאורה נראה דלאו שמאלו של הקב"ה כדאמר (פרק הוציאו לו ומייתי ליה רבינו בפ' אין עומדין סי' כ"ג) גבי שלשה פסיעות ע"כ וכי תימא דקרא דקאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך משמע דימין חשיב טפי דמינה מייתי ר' שמעיה ראיה שנותן שלום לימין תחלה לסברת אביי ופירש"י הימין סובלת רבבה מזיקין נ"ל דאדרבה היא הנותנת שכיון שאמר הכתוב שהנופלים מימין הם יותר מהנופלים משמאל א"כ בימין נמצאו מזיקין יותר משצמצאים בשמאל וא"כ שמאל חשיבא טפי וקרא ה"ק האלף שהם משמאלך יפלו וכן הרבבה שהם מימינך והיינו טעמא שבימין יש יותר משיש בשמאל לפי שהימין הוא כנגד שמאליה דהקב"ה וכי יש ימין ושמאל לפניו אלא אלו המיימינים לזכות והמשמאילים לחובה נמצא דסטרא דשמאלא שמשם יוצאים המזיקים הם כנגד ימינו של אדם ולפיכך יש שם יותר משהם כנגד שמאלו ועל כרחנו אנו צריכים לפרש כן דלא תקשה על סברת רבה שמפרש לימין הקב"ה ונותן תחלה שלום לשמאל דידיה אבל מדברי הטור סימן צ"ז אינו נראה כן אלא דשמאלו דהכא ימינו ושמאלו ממש דידיה קאמר וכתב הב"י ששמע לתרץ דשאני מבג' פסיעות לפי שכשעומד בתפלה דמעולם לא ירדה שכינה למטה מי' חלקו כבוד לימין דידיה שאין השכינה כנגדו משא"כ כשפוסע לאחריו שמתרחק ממקום התפלה ועומד כנגד השכינה ע"כ ואני אומר שאף על פי שמצא חילוק בין עומד בתפלה לפוסע ממנה קרא קשיא דהתם גבי פסיעות נמי מייתי להך קרא ומפרש רבה דמיניה נשמע לשמאל דידיה תחלה ולכן נ"ל דכמה פנים לתורה ויש לפרש הכתוב בשני הפנים שכתבתי ושניהן אמת ובשתי בחינות הנאמרות והוא שכל שעומד בענין שהוא כנגד הקב"ה שנמצאו המזיקים דמסטרא דשמאלא דקב"ה כנגד ימין דידיה מקיים קרא הכי דהאלף שבשמאל יפלו וגם הרבבה שהם בימין שכנגד סטרא דשמאל גם המה יפלו ואם האדם עומד בענין שאין השכינה כנגדו אז יבתך שימין דידיה כנגד ימינו דקב"ה וכן שמאל דידיה כנגד שמאל דקב"ה מקיים קרא הכי דמן השמאל לא יפלו אלא אלף אבל מן הימין יפלו רבבה ולא שיש בימין יותר דאדרבה בשמאל יש יותר שהרי היא כנגד סטרא דשמאלא אבל לפי שהשמאל כנגד שמאל מצא מין את מינו ונאחזים ומסתבכים ולא יפלו כולם כאשר אם השמאל כנגד הימין שאין להם אחיזה בימין ואז כולם יחד יאבדו ויפלו ממנו אבל קשה מי הכריחו להטור לחלק ביניהם ולא הניח הכא כמו התם ונ"ל משום דהתם נמי אשכחן דאביי הוה יהיב שלום לימיניה ברישא אלא דרבה א"ל מי סברת כו' מ"מ שמעינן מסברת אביי שהסברא הפשוטה היא להחשיב ימין דידיה וא"כ הכא דלא מצינו לפרש דימינו ימין דקב"ה היא אמרינן דימין דידיה הוא וניחא השתא דהתם מייתי מעיקרא לקרא דמימינו אש דת ואילו הכא לא אלא דהתם מפקינן ממשמעות ימין ושמאל סתמא צריכא לקרא דמימינו אש דת ואלו הכא אה"נ דימין ושמאל היינו דידיה כמשמעותן של הדברים בפשוטן:
ריב"ל אומר הרוקק בבהכ"נ. וכן הוא בירושלמי דידן אבל תלמידי הר"י העתיקו הרוקק בבית המקדש וזה מסכים לגמרא דידן דבסוף פרק בתרא גרס אמר ריב"ל הרוקק בזמן הזה בהר הבית כו' וראיתי בב"י סי' צ' שכ' בשם הרשב"א דליתא לדריב"ל דהא אסיקנא בפרק הרואה שהוא מותר הרי שגם גירסת הרשב"א כגירסת רבינו בירושלמי וצ"ל דתרי אמוראי נינהו אליביה דריב"ל:
המהפלל אל ירוק כו'. וטעמא כדלעיל סוף סי' כ"ג לענין להשתין והלכך עד שילך פירש עד שישהה כי התם וכמ"ש בהג"ה וכן כתב הטור ס"ס צ"ב:
רוח הכוונה. פירוש רצון ומחשבת הכוונה:
וה"מ ביחיד כו'. זהו לשון הרי"ף שלא הביא הירושלמי ואע"פ שרבינו הביאו ואתמר ביה בהדיא אפ"ה כתב ללשון הרי"ף דמפרש מלתא בטעמא וא"נ דבגרסתו לא היתה אלא כמו שהועתק לפנינו ולא כמו שהעתקתיו אני וכן תהר"י ז"ל לא העתיקוהו אלא כמו שהועתק פה:
עד שיכלה הרוח מגופו שנודף כו'. לשון רש"י והטור העתיק שיכלה הריח:
ומתפלל. ה"ג ברי"ף ורש"י גורס כגי' בה"ג דלקמן:
מהלך לאחריו. לכאורה משמע דמש"ה אומר לאחריו מפני שצריך שיהו פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל ואם היה מהלך לפניו היה מניחו לאחוריו ודומה כמי שפוסק לגמרי שאין כוונתו לחזור לתפלתו כ"כ תהר"י ז"ל ולי היה נראה דלפניו ודאי לא דהא הוה כמו אותם ששלחו הזמורה אל אפם כנזכר ביחזקאל ומשום כך שנינו בפרק החליל הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה כו' ועיין בד"ח:
אומר רבון העולמים וכו'. והא דלעיל ר"ס כ"ג במים שותתין על ברכיו שממתין עד שיכלו המים ולא הצריכוהו לומר רבון העולמים כו' תירצו תהר"י דהתם כשמים שותתין לו על ברכיו אגלאי מלתא דפושע הוא מעיקרא דנצרך היה לנקביו מתחלה ולא בדק וברכה זו תקנוה לאונס דמש"ה אמרינן בה גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלמתנו להודיע שאנוס היה ואין היכולת בידו וכו' שזה אונס מצוי ואין אדם יכול ליזהר ממנו:
חלולים חלולים. עיין לשון הטור שאכתוב בפ' בתרא סימן כ"ב:
חרפה וכלמה כו'. גירסת הרי"ף:
וכתב בעל ה"ג וחוזר לתפלתו ומתפלל כך נ"ל דגרסינן וכן הוא בתהר"י ז"ל וכבר כתבתי לעיל דגירס' רש"י גם הוא חוזר לתפלתו ובגמ' דידן גרסינן בסיפא בהדיא ומתחיל ממקום שפסק ועי' בסי' דלקמן דאם שהה לגמור כולה חוזר לראש אלא דע"י הפחה לא שכיח:
שא"א לו לעמוד גרס בגמ' ולשון רבינו כהרי"ף:
במבואות המטונפות. הוא המקום שיש בה צואה ומי רגלים הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש:
ויניח ידו על פיו. וכן הגירסא ברי"ף:
ה"ג עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ופירשו תהר"י כלומר כיון שעושה הדבר בעבירה נמצא שלא יהיו החקים והמשפטים טובים ולא יחיה בהם:
רב אדא בר מתנה אמר כי דבר ה' בזה. וא"ת ריב"ל למה לא היה סובר כרב אדא והלא אמרו בפ' חלק כל האומר ד"ת במבואות המטונפות עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' והתם הוא לדברי הכל וי"ל דריב"ל ס"ל דודאי כשמתחיל לקרוא במבואות המטונפות עונשו גדול כל כך אבל הכא שהתחיל מתחלה במקום שלא היה שם טינוף אלא שאינו רוצה לפסוק היה סובר שאין העונש חמור כ"כ תהר"י:
ולמעלה כתבתי. בסי' כ"ג וע"ש ואע"ג דהך שהייה דהכא ע"י אונס היא וא"כ בתפלה לא פליג אדהכא והל"ל דלמעלה כתב דבק"ש ודכוותה נמי חוזר כששהה לגמור את כולה ע"י אונס מ"מ כיון שמלשון הרי"ף מבואר דלא שני ליה בין שהייה דבאונס לשהייה דבלא אונס וקאמר דלתפלה חוזר אהכי קאמר רבינו דאף לתפלה כו' וממילא נמי על הקורא לעיין שאר הדינים היאך כתובים למעלה במקומן:
או שהיו ידיו בבה"כ. וכן הני' בפרק א"ל הממונה דמייתי לקמן:
רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש. הקשה הראב"ד מ"מ הא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא ותירץ דכל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש וכדאמרינן לקמן צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום דזמנין דמגליא כשהוא מהלך והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא כשאינה מכוסה הא במכוסה משרי שרי דכתיב ושבת וכסית את צאתך ולקמן נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרוא ק"ש כנגדה מ"ט צואה בכיסוי תליא מילתא והא מכסיא כנ"ל עכ"ל ב"י סימן ע"ו:
או שהיו ידיו מטונפות ל"ג הכי בגמ' וכמ"ש לעיל אבל זו היא גירסת הרי"ף כדלקמן והוא ט"ס בכאן וגרס בבית הכסא:
ולא נהירא גי' זו דהיכי שרי ליה רב הונא כו'. והר"ר יונה כתב שהרמב"ם נזהר מזה וכתב היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבה"כ כלומר שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותה כאילו אין שם צואה כלל ואפ"ה אינו מתקבל דאם איתא דאיירי בענין זה למה היה אוסר רב חסדא מטעם כל עצמותי תאמרנה דכיון שהוא כ"כ מועט ויבש שאנו דנין אותה כאילו אין שם צואה כלל נמצא שכל עצמותיו נקיים ורב הונא נמי למה הוצרך להתיר מטעם כל הנשמה תהלל יה שאפי' בלא זה מותר כיון שאין בו ממשות עכ"ל אבל אני ראיתי בספר המלחמות שפי' הרמב"ן וז"ל גירסא זו נמצאת היא בספרי ספרד ופירושה לפי הנראה שהיו ידיו מטונפות מקנוח בית הכסא כגון שקנח באבנים מקורזלות של בית הכסא ואין בידו צואה אלא שהיא מאוסה ומטונפת ואין אדם אוכל בה לפיכך אמרו בטעמיה דרב הונא כל הנשמה תהלל שזה אין לבו ועיניו רואין צואה כלל ורב חסדא סבר כל עצמותי תאמרנה ואין היד הזו ראויה לומר שירה שדעתו של אדם אוננת ממנה וזה פירוש נאה עכ"ל:
מרחיק ד"א ממקום שכלה הריח. משום דכתיב והיה מחניך קדוש. לשון חנייה ולכל אדם יש ד"א לענין כמה דינים בשבת גיטין ומציאה ואם היה הריח רע בתוך ד' אמותיו לא היתה כל חנייתו קדוש כך פירש רמ"י ויפה פירש:
דפתח כנעול דמי. מחצר קטנה שנפרצה לגדולה דבפרק כל גגות (עירובין דף צ"ב) וכ"כ ב"י סימן ע"ט:
והו"ל כצואה בעששית. דלקמן סימן נ"א:
אע"פ שאין מריח כו'. פירוש שאין לו חוש הריח ונלמד מהירושלמי דלעיל וכ"כ הב"י סימן ע"ט ומלשון קצור ב"י נ"ל להגיה אפילו תותרן אע"פ כו':
וכן לתפלה כ"כ הרי"ף לקמן מייתי ליה רבינו בסימן נ"ו וכתבו תהר"י דתימה הוא למה הוצרך לומר וכן לתפלה שזה פשוט הוא דכיון שמרחיק לק"ש כ"ש לתפלה שהחמירו בה יותר משאר דברים:
לית הלכתא כו'. כדלקמן בסמוך:
ה"ג וצואת כלבים:
ה"ג בשם ר' הונא ובלבד באדומים. וכתב הב"י דהתוס' נסתפקו בפירושו והרשב"א כתב דנ"ל דתרנגולים אדומים קאמר דאי בצואה אדומה קאמר הול"ל ובלבד באדומה אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים אבל הר"ר יונה פירש דצואה אדומה קאמר שהיא מסרחת יותר מן האחרות וכך פסק בש"ע:
א"ר אבינא מתניתא אומרת כן גרסי' ואיזה ברייתא דידע בה ששנויה כך ולפ"ז כמה ירחיק כו' הוא פיסקא וקשה דהו"ל לבעל הגמ' לעשות הפיסקא ממי משרה דתנינן ולפרש עלה דתפתר בשל כובסין לכן נראה לפרש דמתניתא מתניתין קאמר ומייתי לה ראיה על הרחקת הד' אמות ואיידי דמייתי לה מפרשה נמי:
תפתר במשרה של כובסין. ואע"פ שאינה מסרחת מ"מ דבר מאוס הוא ומשום כך מרחיקים וא"ל ר' מני להקשות על דבריו מדקתני לה גבי מים הרעים משמע דדכותיה הוא דהיינו סרוחים ולפיכך אין בכלל מי משרה אלא ששורין בו פשתן או קנבוס והם מסריחים וכדפרישית וכן פסק בטור סימן פ"ו:
דא"צ להרחיק מצואת בהמה כו'. ואע"ג דקתני נמי של חזיר ומין בהמה הוא כדתנן בספ"ח דכלאים מ"מ מדבגמ' דידן תניא דדוקא שיש בהן עורות לא חש לה וכ"כ הב"י:
לפי שהיו רגילין. ובדברי תלמידי הר"י מגדלין:
אביי אמר מותר לקרות ק"ש כנגדה. דתניא הטמא (מצורע דגלי ביה רחמנא ישיבה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו טמא ועומד נמי כיושב דמי דקביע) עומד תחת האילן והטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור ואם עמד טמא ורבא אמר לך התם בקביעותא תליא מלתא דכתיב בדד ישב מחוץ למתנה מושבו הכא והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא:
והלכתא כרבא. וכ"כ הרי"ף ואין להקשות על הפוסק שאינו סומך על הכלל דכל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם:
אע"ג דסליק ואתי מנהרא. כלומר שאין הרחיצה מועילה לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי תהר"י:
ה"ג וכדרבי יונתן דרבי יונתן רמי כתיב ויתד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ וכתיב:
נ"ל דה"ג והכי קים לן אבל במי רגלים. וכלומר דבמימי רגלים קים לן לקולא:
דהיינו טופח להטפיח. פירוש טופח כדי להטפיח כגון שאם מניח ידו עליהם תעלה בה לחות שאם יניחנה על דבר אחר מקבל ממנה לחות טור סימן פ"ב:
כת"ק דר"י. בגמ' תניא נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים רי"א כל זמן שמטפיחין ומסקינן עלה דכ"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי והכא בטופת ע"מ להטפיח איכא בינייהו ופי' רש"י ת"ק בעי ע"מ להטפיח ור"י מחמיר ע"כ:
משום דלבו רואה את הערוה. ומאי דלא אמר משום דעיניו רואות מפני שכיון שהגוף עומד בתוך המים המים עצמם הם חציצה בין עיניו והערוה ואע"פ שהם צלולים אבל הלב כשעומד בתוך המים עם הערוה אסור ועיין לעיל סימן ל"ו:
והלכתא נוגע אסור. וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידיו. תוספות:
אע"פ שהוא כנגדו כו'. וז"ל תהר"י אלא מפני שהעקב עומד כנגד הערוה והוצרך להשמיענו דלא חיישינן לראיית העקב ולא משום אבר כמו שאנו תוששין בראיית הלב ולפיכך נקט עקבו ע"כ ועי"ל דלהכי נקט עקבו דאיכא תרתי לריעותא דרואה וגם הוא כנגדו ממש וז"ל הטור סימן ע"ד אפילו עקבו שמכוין כנגדה וכן הוא בקצור:
ורבי אבא. בירושלמי דידן גרס ר' יעקב בר זבדא:
שהסנדל נוגע בצואה. שבגומא וכ"ש אי בשל עלמא:
דקורא ק"ש לרואה כו'. פירוש דיכול לקרות ק"ש מי שהוא רואה כו' וז"ל תהר"י וזו אינה ראיה דהתם אע"פ שישן עמהם בטלית אחד אינו רואה את הערוה ומה טעם הוא לדמותו לראיית הערוה:
קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך וגו'. לא הפסיד ולפ"ז יש להגיה ג"כ דאין:
ול"ש בכלי ול"ש בקרקע. מדנפשיה כתב כן ומדלא חילקו בהו בגמ' ועי' בסי' דלקמן:
ואפילו. הטיל בהם מים רבים לא מהני. דסיפא דהך ברייתא קתני ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים ש"מ דברישא בגרף ועביט לא מהני:
אם ה"ה בעביט. גרסינן ונראה דה"ה נמי בגרף וכן מבואר בדברי הפוסקים:
פחות מג' כלבוד דמי. בגמרא גרס פשיטא לי ואע"ג דרבינו ל"ג מ"מ ל"ג נמי או לא וא"כ סתמו כפירושו דפשיטא ליה:
א"ל אביי שפיר עבדת. יש לי להוכיח מכאן דאביי תלמיד חבר דרב יוסף הוה כדדייק הגמרא בפרק דלקמן (ברכות דף כ"ז) רבי ירמיה בר אבא תלמיד חבר דרב הוה מדקא"ל רבי ירמיה בר אבא לרב מי בדלת ולא אמר מי בדיל מר וכיוצא בזה יש לדקדק דר"נ בר יצחק תלמיד חבר לרבא הוה מפרק אלו טריפות (חולין דף מ"ט) וכמ"ש בס"ד בפ' המפקיד סי' י':
רש"י פירש דהך בעיא קאי אמונחים תחת המטה. דאפילו רשב"א המחמיר מודה בהא דמהני והכי קא מיבעיא ליה לרב יוסף פחות מג' כלבוד דמי וחשבינן ליה כמכוסה דאילו היה עומד מכוסה בעצים ובכלים היה מותר והשתא נמי מותר מג' ועד עשרה מאי דיינינן ליה כמכוסה כיון שאין בה גובה עשרה או אמרי' דכיון דיוצא מתורת לבוד לא דיינינן ליה כמכוסה י' לא קא מיבעיא לי דכיון שגבוה כל כך ודאי אינה כסוי למה שעומד בקרקע וא"ל אביי שפיר עבדת דלא מיבעיא לך י' רשות אחריתא היא כלו' כיון שגבוה י' כבר נעשה משם ולמעלה רשות בפני עצמה ומה שלמטה רשות בפני עצמו ואין זה הרשות נעשה כסוי למה שברשות אחר תהר"י ז"ל:
מג' ועד י' קא מיבעיא לי גרס והכי קא מיבעיא לי מי אמרי' כבר יצא מתורת לבוד ומפסקת או דילמא כיון שאין שם גבוה י' לא דיינינן ליה מחיצה ולא הויא הפסקה י' לא קא מיבעיא לי דודאי מחיצה היא ופי' הגאון ז"ל מפני שמנהגם היה שהמטות שלהם כולם סתומות וכיון שלא היה אדם יכול לראותן כשיש בגובה המטה שיעור מחיצה מותר ואין זה נראה למורי הרב נר"ו דאם איתא דמיירי במטה סתומה אמאי הוה צריך רב יוסף למימר י' לא מיבעיא לי ואביי נמי אמאי איצטריך למימר שפיר עבדת דלא איבעיא לך שזה פשוט הוא די' מחיצה הוי דתניא בהדיא ואם היה שם מקום גבוה י' או נמוך י' יושב בצדו וקורא ומי לא ידע בכל אלה די' הוי מחיצה ואפשר לתרץ לדבריו ולומר דמפני דאין ברוחב המטה ד"א הוצרך לומר כן שאם לא אמר כן שמא היינו אומרים דמשום מחניך קדוש אסור אפי' במחיצת י' ומש"ה אמר י' לא מיבעיא לי שאע"פ שעומד בתוך ד"א המחיצה מפסקת כיון שיש בגבהה י' ולא קרינן ביה מחניך אבל נראה דוחק לפרש כן ונראה למורי הרב נר"ו דאפי' במטה שאינה סתומה מיירי ומש"ה הוצרך לומר י' לא קא מיבעיא לי לאשמעי' שאע"פ שאפשר לראותה אפ"ה כיון שיש בגובה המטה עשרה לית לן בה תהר"י ז"ל:
ואיהו סבר דהלכה כת"ק. והב"י כתב דנ"ל דאפי' אי הוה ס"ל הלכה כרשב"ג לא הוצרך לכתוב בעיא זו משום דהוה מפרש כפי' הגאון וכפי מה שפי' הר"ר יונה (דמיירי במטה סתומה) דהשתא כיון דמג' ועד י' לא איפשיטא ולחומרא מחיצת י' פשיטא לן דהוי הפסק ופחות מי' לא חשיבא חתיצה ולא איצטריך לאשמעי' ע"כ אבל אי הוה מפרש כפירוש רש"י הו"ל להשמיענו דלא חשיב כסוי אפילו כשאינה גבוהה י' דלא פשיט לן כולי האי כמו שפשוט לן לענין חציצה דלא תשיב מחיצה בפחות מי' אבל לענין דפחות מג' חשיב כסוי לא הוה צריך להשמיענו ג"כ שזה ג"כ פשוט דכל פחות מג' כלבוד דמי וכמו שתמה הב"י עצמו על הקצור שאוסר בשם הרי"ף אף בפחות מג' לענין שלא יחשב כסוי והא קי"ל כל פחות מג' כלבוד דמי ואיכא למימר דליכא מאן דפליג דשרי ע"כ ול"נ דליכא ספיקא כלל דהא רבא פסק בהדיא דפחות מג' כלבוד לענין בעיא דרב יוסף ואי נמי נפרש דבעיא אליביה דרשב"ג לענין מחיצה ודאי דכ"ש הוא לענין כסוי דהרי רשב"א המחמיר ואוסר במחיצה מודה בכסוי וכך מסיק הטור בשם הראב"ד ועיין מ"ש בקצור בס"ד הא קמן דא"א שיחלוק הרי"ף ויאסור משום כסוי כשהוא בפחות מג' וא"כ משום כך לא הו"ל לרי"ף לפ' אלא משום ביותר מג' ועד י' ועוד נ"ל דאף אם יפרש הרי"ף (כרשב"ג) [כרש"י] לא הו"ל לפרש דכיון דבפחות מג' מסתמא שרי הה"נ כשלא פירש ההיתר ביתר מכאן נמי סתמו כפירושו דלא שרי והב"י לא הוצרך לומר זה דלא אתא אלא על דברי רבינו שכתב שהרי"ף מפרש אדרשב"ג ולא ס"ל דהלכה כמותו מש"ה קאמר דאפילו הלכה כמותו ומפרש כדבריו לא הוצרך לפרש אבל הה"נ דאפשר דסבר כפירש"י ולא הוצרך לפרש ג"כ וזה נ"ל יותר שכן דעת הב"י מדלא פירש ג"כ בש"ע שלו וכמ"ש בד"מ:
וה"מ היכא דאין לו כו'. הן דברי הרי"ף ופי' רבינו והא דקתני כו' וכ"פ תהר"י:
וכן לתפלה. הרי"ף ותמהו עליו תהר"י למאי צריכא למימר כמ"ש לשונם בסי' מ"ו:
ה"ג ברי"ף לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויקרא ק"ש ויתפלל ואע"פ שאין בו צואה דאר"י בר חנינא:
אבל חדש כו'. ע' בס"ס דלקמן:
כמה דאתמר. כן ל' הרי"ף אבל בגמרא דמתרגמינן אלהא מהימנא וכך העתיק רבינו שם וכתבו התוס' תימה דשלום נמי מתרגמינן דעביד ליה שלמא ויש לומר דהתם קראו שלום על שם שהוא עושה שלום דאי לא קראו שלום אלא בעי למימר ה' שלום ה' העושה לו שלום א"כ הוה ליה למימר ה' שלומו:
ולא איפשיטא. דאמרינן בגמ' דשאני ממרחץ דבית הכסא מאוס פי' רש"י ושם מגונה עליו משום הכי מספקא ליה בהזמנתו:
אלא בבית הכסא ישן עצמו. או כל דבר של טינוף עצמו וכן כתוב בנימוקי תהר"י ז"ל וכן נ"ל לגרוס כך בדברי רבינו ז"ל:
ומבעיא ליה גרס וכן הוא בנימוקי תלמידי הר"י:
צריכין טבילה. פירש"י לדברי תורה ולהתפלל כתקנת עזרא שהתקין לבעלי קריין בלבד כדאמרי' בפירקין דף כ"ב כתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים לשנות במשנה וגמ' ובהלכות ובאגדות אבל בעלי קריין אסורים ופירש"י מכאן אמרו כל הטמאים מותרים בתורה שאף הם יכולים להיות באימה וברתת אבל בעלי קריין אינן אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת ובועלי נדות אם טבלו לקריין לד"ת הטבילה אינה עולה להם לטהרם מטומאת בא על נדה שהיא ז' ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כדתנן במתני' מי שראה קרי ונדה כו' צריכין טבילה ע"כ. ואני תמה על הכ"מ שבסוף הלכות ק"ש כתב טעמא דכל הטמאים מותרים מהא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין ד"ת מקבלים טומאה שנא' הלא כה דברי כאש כו' ואיהו אפי' לבעל קרי מתיר כדמסיק באותה ברייתא וכתבה רבינו לעיל בסי' כ"א והרמב"ם שם ג"כ אפקה לענין בעלי קריין אבל לענין שאר הטמאים ודאי דלא צריכה אלא מכיון שיכולים ללמוד ברתת ובזיע כיום שניתנה בחורב אין לאסור עליהן ומעתה נמי אין מקום להקושיא שמקשה הכ"מ וכן רמ"י שנמשך אחריו בטעמא דכל הטמאים כו' דמ"ש ממקום הטנופת שצריך להרחיק דהא ודאי דאין עניניהם דומים כלל שאם התורה אמרה והיה מחניך קדוש וכסית את צאתך ולא יראה בך וגו' לא מפני זה תצטרך ג"כ לאסור למי שנטמא בטומאה שהפרישתה התורה משום זה לענין מקדש וקדשיו וגם מ"ש רש"י דטעמא דתקנת עזרא שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים אע"פ שכ"כ גם הרמב"ם פ"ד מהלכות תפלה לא אתמר בגמרא לעיקר טעמו אלא גבי הא דאמרינן דנחום ור"ע לחשו ולא רצו לשנות לתלמידיהם דבעל קרי שנתנו עליו ט' קבין דטהור וקאמר טעמא שלא יהיו ת"ח כו' אבל עיקר טעמא הוי משום יום אשר עמדת וגו' אלא דמש"ה בנתינת ט' קבין תסגי ליה דלמה לא שמכיון שצריך רחיצה יהיה נזהר מטומאת קרי אבל כדי שלא יהיו ת"ח כו' לא פרסמו הדבר אלא בלחישה:
ורבי יהודה פוטר. מסקינן בגמ' דאפי' בעל קרי שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא אפ"ה פוטרו כיון שאין הטבילה מועלת לו:
דדייקינן טעמא כו' הא זב שלא ראה קרי כו'. כ"ז ל' רי"ף הוא וכדכתב עוד בפרק א' דפסחים ואיכא למתמה דהא מילתא הא שמעינן לה מפשטא דמתני' גופה דמכיון דאמרינן דזב שראה קרי כו' שצריך טבילה אלמא דמהניא ליה הטבילה ואע"פ שלא נטהר מזובו ומאי צריכה ליה למשמע להא מילתא מדיוקא ונ"ל לתרץ דאי מפשטא דמתני' איכא למדחי ולפרושי דהא דצריכין טבילה לא קודם שיכולין לטהר מטומאת זובן אלא ה"ק שאם ספרו להם הימים הראוים צריכין טבילה ועיקר דינא אתא לאשמעינן דטבילה בעי לד"ת ולא סגי ליה בנתינת ט' קבין ור"י פוטר כלומר דלא ס"ל לתקנת עזרא וכר"י בן בתירא ואע"ג דאיתא לעיל בגמרא דר"י לא התיר אלא הלכות דרך ארץ אכתי י"ל תרי תנאי אליביה וא"נ מצינו לפרושי דפוטר מטבילה קאמר אבל נתינת ט' קבין צריך מ"מ מפשטא דמתניתין לא שמעינן ולא מידי דזב לא בעי טבילה אבל מדיוקא שמעינן שפיר דאי איתא דזב גופיה בלא ראיית קרי נמי צריך טבילה אמאי קתני זב שראה קרי הו"ל למתני זב או שראה קרי אלא בדוקא קתני זב שראה קרי דהא זב שלא ראה קרי אין צריך טבילה וכן הלכה ועיין סימן כ"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |