מסכת סופרים/א
|
|
(א) [1]אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה ולא תופרין בגידן ולא כורכין בשערן, והלכה למשה מסיני שכותבין על עורות בהמה טהורה ועל עורות חיה טהורה ותופריו בגידן וכורכיו בשערן, הלכה למשה מסיני שמסרגלין בקנה וכותבין בדיו על העור שהוא סמוך לו מן המקרא (ירמיה לו יח) ואני כותב על הספר בדיו.
(ב) [2]שאל אחד את ר' יהושע הגרסי מפני מה כותבין על עורות נבילות וטריפות, אמר לו אמשיל לך משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקלטור, איזה מהם משובח-זה שהרגו מלך, אמר לו אם כן יהא מותר באכילה, אמר לו הרי הוא אומר (דברים יד כא) לא תאכלו כל נבילה, הכתוב אסרה אני מה אעשה לך.
(ג) (מיכן שכותבין על עורות הנבילה ועל עורות הטריפה ואין חוששין שמא עורות לבובין הן)[3].
(ד) לוקחין עורות מכל מקום לספרים לתפילין ולמזוזות ואין חוששין שמא עורות לבובין הן.
(ה) כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואינו רשאי לשנות, הלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה אין קורין בו.
(ו) אין כותבין לא על גבי דיפתרא ולא על גבי נייר מחוק לא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ולא בקנקנתוס[4] ולא במי טריא, ואין נותנין קנקנתוס בדיו, אמר ר' יעקב משום ר' מאיר שמעתי שנותנין קנקנתוס לתוך הדיו, אמר ר' יהודה לא היה אומר כך אלא חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מפני שהיא נמחקת, אבל ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר שאמר משום ר' ישמעאל שנותנין קנקנתוס לתוך הדיו.
(ז) אין כותבין לא עברית ולא ארמית ולא מדית ולא יוונית, כתב בכל לשונות בכל כתבים לא יקרא בה עד שתהא כתובה אשורית, מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית והית אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה, שוב מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והושיבם בשבעים ושנים בתים ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם אמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתן לדעת אחת וכתבו לו תורה בפני עצמה ושלשה עשר דבר שינו בה[5], אלהים ברא בראשית (בראשית א א), ויאמר אלהים אעשה אדם בצלם ובדמות (שם א כו), ויכל בששי וישבת בשביעי (שם ב ב), זכר ונקוביו בראם (שם ה ב), הבה ארדה ואבלה שם (שם יא ז), ותצחק שרה בקרוביה לאמר (שם יח יב), כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס (שם מט ו), ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי אדם (שמות ד כ), ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען שלשים שנה וארבע מאות שנה (שם יב מ), את צעירת הרגלים (ויקרא יא ו), לא חמד אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו), אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים (דברים ד יט), ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי לעובדם (שם יז ג).
(ח) אין כותבין בזהב, מעשה בתורתו של אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תיגנז.
(ט) כל התורה כולה עברית היא אלא שיש בה ששה דברים של תרגום, (והכי קאמר) כל הדברים של עברית אל יכתוב תרגום ושל תרגום אל יהפכם, כגון יגר גל, שהדותא עדות, ויש אומרים לא דברו אלא על יגר שהדותא ועל גלעד שהן שני לשונות עברית ותרגום.
(י) עברית שכתבו תרגום ותרגום שכתבו עברית לא יקרא בה, ואיזהו תרגום כגון יגר שהדותא וחביריו.
(יא) האזינו שעשאה שירה שירה שעשאה האזינו, רצוף שעשה מסורג מסורג שעשה רצוף, או שעשה את המסורג שלא כהלכתו אל יקרא בה[6].
(יב) גמר את כל הספר ושייר בה פחות מדף מסרגו ועושה אותו דף קטן בפני עצמו ואינו נמנע.
(יג) יריעה של ששה חולקין אותה לשנים, של חמשה אין חולקין אותה שמא יעשה אחד שנים ואחד שלשה, ואינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות.
(יד) ספר תורה שכתבו מין או מסור או גר או עבד או חרש או שוטה או קטן אל יקרא בו, זה הכלל כל המוציא את הרבים ידי חובתן אף כתבו מוציא את הרבים ידי חובתן.
(טו) פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתוחה הרי זה יגנז[7], איזו היא פתוחה כל שלא התחיל בראש השיטה, ואיזו היא סתומה כל שהניח מבאמצע השיטה, וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שם של שלש אותיות, וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה כדי לכתוב שם של שלש אותיות.
(טז) גמר את כל הפרשה בסוף הדף ישייר שיטה אחת למעלה ואם שייר מלמטן כדי לכתוב שם של שלש אותיות מתחיל מלמעלן.