מלמד להועיל/ג/נז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:57, 25 באוקטובר 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלמד להועילTriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png נז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה:
איש אחד מכר זה שלש שנים גמורים ביתו בית והון נחלת אבות ולפני חדשים אחדים רצה הלוקח לבנות בחצר והחופרים שם בקרקע מצאו אוצר גדול גיגיות אחדות מלאות זהובים, ועתה היוכל המוכר לטעון מקח טעות מדין תורה או יוכל לתבוע הכסף כולו או חציו. מדינא דמלכותא אין לו חלק כלל.

תשובה:
הדין פשוט שאין המוכר יכול לתבוע כלל לא כולו ולא חציו של המטמון, ולא מבעי' בנידון דידן שמכר את ביתו כבר, אלא אפילו לא היה מוכר כלל את הבית והיה שוכר פועל לחפור ד"מ בור בתוך ביתו והחופר היה מוצא מטמון, עפ"י דין המטמון של המוצא כי בעל הבית לא היה זוכר במטמון זה מעולם. וא"כ כל שכן שאין יכול לטעון מקח טעות, שאין כאן מקח טעות כלל שהמטמון לא היה שלו מעולם ולא זכה בו כלל וכלל, והמוצא הוא הזוכה בו מדין תורה וכדי שלא יהא בית המדרש בלא חדוש אבאר דין זה עפ"י ש"ס ופוסקים.

א. גרסינן בב"מ דף כ"ה ע"ב במתני' מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו ותני עלה מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן ופריך הש"ס אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי ומשני לא צריכא דשתיך טפי (פירש"י העלו חלודה ורמב"ם פי' שמצאו מטה מטה כדרך המטמוניות הישנים) ועפ"י זה פסק בח"מ ריש סי' ר"ס המוצא בגל וכו' ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי היא של מוצאה וכו' שאני אומר של כותים הקדמונים היא עכ"ל ופי' בסמ"ע ולא היה מימות עולם וכו' פי' אף שידוע שהיה ביד זה וביד אבותיו ג' או ד' דורות מ"מ כיון שידוע שלא היה שלהן ושל אבותיהן לעולם וכו' אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' ויכול המוצא לומר של כותים הן ואף שאפשר שחלודה כזה אירע מב' וג' דורות שהיה של אבותיו של זה מ"מ כיון שאפשר שהיה של כותים המע"ה עכ"ד. והקשו תוס' בד"ה דשתיך וא"ת וליקני לי' חצרו לבעל הגל ותי' דאין חצר קונה בדבר שאפשר שלא ימצאנו לעולם. ובא"ז בשם ראבי"ה וכן במרדכי הוסיף דלא שייך לומר כאן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כיון דאינו דבר ההוה וכשקנה הבית לא העלה על לב לקנות המטמון הלכך לא זכה והביא מעשה באחד שקנה בדיל מן הנכרי לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל ונמצא שכולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בדיל ותבעו המוכר בדין אונאה ומקח טעות ופטרו הראבי"ה (צ"ל הר"ר אליעזר ממיץ) שאמר שלא זכה בו כשקנאו מן הנכרי כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף והודה לו ר"ת הרי חבל נביאים ה"ה הר"ת הרא"ם, הראבי"ה והא"ז והמרדכי מתנבאים בסגנון אחד דבכה"ג חצר אינו קונה, ואפילו אם היה בידו כמעשה דבדיל אינו קונה, ונפסק דין זה בש"ע ח"מ סי' קל"ב סעיף י"ח בהג"ה (ועיי"ש בש"ך) ובסי' רס"ח סעיף ג' בהג"ה. והנה בנידון דידן אם המוכר היה יכול להביא ראיה שאבותיו הטמינו המטמון, כגון דרך משל שיש בו זהובים שטבעם מוכיח שנטבעו זה מאה שנה, והמוכר מביא ראיה שבית זה היה בחזקת אבותיו זה מאה שנה, אז ודאי יכול לטעון המטמון שלי הוא שירשתי מאבותי, וביתי מכרתי לך ולא המטמון. אבל כנראה המוכר אינו טוען כלל טענה זו, ועכ"פ אינו יכול להביא ראיה על זה והמוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שרק אפשר להיות שכשקנו אבותיו של המוכר בית זה כבר היה המטמון שם, א"כ לא זכו בו כלל לא אבותיו ולא הוא כהסכמת כל הפוסקים הנ"ל, והמטמון הוא של המוציא.

ב. אמנם לכאורה איכא למישדי בי' נרגא בפסק זה דהרא"ש בסוגי' הנ"ל הקשה ג"כ קושי' התוס' דליקני לי' חצרו ותי' תירוץ ראשון כתי' התוס' ואח"כ כ' עוד יש לומר מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחילה לכל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי הוא של מוצאו וכי תימא תיקני לי' חצירו אחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו דאלו בא לידו קודם יאוש תו לא קנה הואיל ובאיסורא אתא לידי' הילכך חצירו נמי בכי האי גונא לא קניא לי', וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה עכ"ל והנה לפי תי' זה לכאורה לית לי' לרא"ש כסברת התוס' דחצר אינו קונה אלא בדבר שעתיד להמצא וגם לית לי' סברת המרדכי, וא"כ רק בנידון דמתני' דהשלל היה של כל ישראל ובאיסורא אתא ליד בעל החצר לא קנאה, אבל בח"ל היכא שקנה בית ובו מטמון שטמן בו כותי בודאי בהיתירא אתא לידי' וקנאה בעל החצר, ולפ"ז בנידון דידן היה הדין עם המוכר לפי תירוץ שני של הרא"ש. אמנם אחר עיון קצת זה ליתא דלפ"ז קשה למה לא הביאו הפוסקים פסק זה דלפי תי' שני של הרא"ש בזמן הזה בח"ל המציאה היא לבעל הבית דחצירו קונה. ובפרט קשה על הטור שהוא אזיל כמעט בכל מקום בשיטת אביו הרא"ש ז"ל, ולמה לא הביא כאן הפסק שבזמן הזה הוא ספיקא דדינא כיון דהרא"ש הביא ב' תירוצים ובפרט שברוב פעמים פסק הטור כדיעה שהביא הרא"ש באחרונה, וכאן פסק בפשיטות כתי' הראשון ולא השגיח כלל על תי' השני. ועוד קשה על הרא"ש גופי' הרי הוא מביא ראיה לתי' הראשון והתוס' מביאים ב' ראיות לתי' זה ולמה לו לתרץ עוד תי' אחר שלפי אותו תירוץ הדין אין לו מציאות בזה"ז לארץ, גם למה לא כתב הנ"מ לדינא בין ב' תירוציו. אשר על כן נראה לי ברור דהרא"ש בתירוצו השני לא בא לחזור מתי' ראשון אלא להוסיף עליו כדי שלא תקשה על הש"ס קושי' קצת. דלכאורה יש לדקדק למה תני בברייתא הלשון מפני שיכול לומר של אמוריים הן, ולמה לא אמר פשוט של גויים הן, אלא ודאי דהברייתא קאי אמאי דתני ר"ש בן יוחאי בויקרא רבה פ' י"ז והובא ברש"י על התורה דהכתוב מבשר לישראל ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם דהכנעניים היו מטמינים אוצרותיהם בכותלים וע"כ הביא הקב"ה נגעים כדי שיתוץ הבית וימצא המטמון, וזה הבשורה הטובה דונתתי נגע הצרעת ולפ"ז היה קשה לו לרא"ש על תי' התוס' שתי' שהמטמון הוא דבר שאין עתיד להמצא דלפ"ז דינא דמתני' ליתא בזמן שישראל באים לארץ, דהרי הקב"ה בישר להם ונתתי נגע צרעת כדי שימצאו המטמוניות של האמוריים ובודאי אין הקב"ה עושה דבריו פלסתר ובודאי היה עתיד להמצא, ואיך תני במתני' (דכל דבריה הם הלכה למשה מסיני) סתמא מצא בכותל הרי זה שלו, ועל כן הוצרך הרא"ש לתרץ תי' שני, אבל באמת אינו חוזר מדין דתירוץ ראשון שהרי התוס' הביא ב' ראיות לזה, ולדינא ודאי בזמן הזה אית לי' לרא"ש ג"כ דתי' ראשון אמת דדבר שאין עתיד להמצא אין חצר קונה, אלא על המתני' הוצרך הרא"ש לתרץ עוד תי' אחר. ועל כן פסקו כל הפוסקים בפשיטות דגם בזמן הזה בחוצה לארץ אין חצר קונה בכה"ג, וא"כ ברור דלית דין ולית דיין דבנידון דידן המוכר יהא לו שום זכות במטמון שמצא הלוקח.

ג. עוד יש תי' אחר על קושי' תוס' הנ"ל והוא תירץ רבנו ברוך ממגנצא שהביא המרדכי דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפי' היכא דאיכא יאוש כיון דאילו הוי ידע לי' לא היה מפקירה והדו"פ וסמ"ע הביא תי' זה וקלסי' שהוא המובחר מכל התירוצים, גם הח"ס י"ד סי' שי"ח מביא שיטת רבנו ברוך להלכה: וכתב נתיבות המשפט ר"ש סי' ר"ס דלכאורה הוא תמוה דהא תלינן דשל נכרים הוא ונכסי עכו"ם הרי הן כמדבר והפקר גמור הוא וע"כ צ"ל דס"ל לר"ב כמ"ש הרא"ש דשלל של אמוריים זכו בו כל ישראל והוי אבידת ישראל ולפ"ז דין זה אינו נוהג רק בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ. ומפני טעם זה דחה הנתיבות המשפט דברי רב מהלכה משום דכל הפוסקים סתמו וכתבו דין זה דהמוצא בגל אפילו בחוץ לארץ, עכ"פ היה נראה לכאורה דלשיטת רבנו ברוך וכל הפוסקים כמותו (ר' אביגדור כהן, הסמ"ע והח"ס) דין זה אינו נוהג בחוצה לארץ. וא"כ לכאורה לפי שיטת אלה הפוסקים יש טענה למוכר בנידון דידן. אמנם דברי הנתיבות המשפט תמוהים הפלא ופלא דהמעיין במרדכי יראה בפירוש דרבינו ברוך וגם רבינו אביגדור הכהן דאזיל בשיטתי' אומרים בפירוש דגם באבידת נכרי חצר אינו קונה, וכן הח"ס א"ח סי' מ"ד הקשה מרבינו ברוך קושי' על הפ"ח ושם נראה בעליל דגם הח"ס פי' דרבינו ברוך סובר דגם באבידת נכרי חצר אינו קונה וע"כ נ"ל דהא דאמר בש"ס נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר היינו היכא דאיסתלק הנכרי ע"י שקיבל כסף וכדאיתא בפירוש בח"מ סי' קצ"ד סעיף ב' עיי"ש, אבל באבידה לא הוי כהפקר גמור ואי חצר אינו קונה אבידה גם אבידת נכרי אינו קונה, ושפיר איתא לדינא דמוצא בגל אפי' בזמן הזה בחוצה לארץ גם לשיטת רבינו ברוך וסיעתו, וליתא לדברי נתיבות המשפט. וע' בח"ס א"ח סי' מ"ד מה שדחה שם דברי האגודה ומה שפסק בנידון דנער משרת מצא כיס בחנות עיי"ש.

ד. עוד היה אפשר בנידון דידן ליתן מקום לטענת המוכר עפ"י שיטת הראב"ד. דהנה הרמב"ם בפט"ז מה' גזילה ואבידה ה' ח' הקשה ג"כ קושי' תוס' למה לא יקנה בעל החצר המטמון שבכותל ותי' מפני שאבידה זו אבוד ממנו ומכל אדם ודומה כמי שנפלה לו אבידה לים שהיא של מוצאה וק"ו כאן שהמטמון הזה לא היה שלו מעולם. והשיג עליו הראב"ד שק"ו זה יש עליו תשובה דבאבידה שבים אין הים יכול לזכות לו אבל כאן תזכה לו חצרו וע"כ כ' הראב"ד טעם אחר שאין החצר זוכה לפי שאינו חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר תזכה לי. וכ' הרב המגיד דלפי שיטת הראב"ד דין זה דמצא בגל הוא דוקא בחצר שאינה משתמרת (כגון בגל ובכותל) אבל בחצר המשתמרת זוכה בעל החצר. ולפ"ז בנידון דידן הרי נמצא האוצר בפנים בחצר המשתמרת והיה מקום לומר דלשיטת הראב"ד הדין עם המוכר. אמנם אחר העיון זה ליתא דע"כ לא אמר הראב"ד דבחצר המשתמרת זוכה בעל החצר אלא היכא דהחצר עדיין שלו בשעה שנמצא האוצר אבל לא אם כבר מכר החצר דבשעה שמכר החצר הרי היא אבודה ממנו כמו שנפלה לים ואז אין החצר יכול לזכות לו דכבר אינו שלו. ותדע דהא חצר לא עדיפא מידו, ואילו היתה בידו ונפלה מידו לים הרי כל הקודם בה זכה בה, וא"כ אם היתה בחצירו, ויצא החצר מרשותו הרי מה שטמון תחת הקרקע בחצר כנפול לים. וכמ"ש הרמב"ם, כי כעת עתה נסתלק סברת הראב"ד דתזכה חצירו, דאין זה חצירו. ומעתה ברור דבנידון דידן אף להראב"ד טענת המוכר אינה טענה. הארכתי בכל זה לסלק טענת המוכר אליבא דכל הדיעות, כי הנפקא מינה, אי תפס המוכר והדין עמו לפי קצת פוסקים, היה יכול לטעון קים לי כהנך פוסקים, לא מפקינן מיני'. אך לפי הנדון עכשיו דהלוקח מוחזק אף אי היתה טענת המוכר טענה אליבא דקצת פוסקים, מ"מ כיון דלפי רוב הפוסקים והפסק שבש"ע הדין עם הלוקח, פשיטא שאין המוכר יכול להוציא מידו.

ה. אמנם לכאורה עלה על לבי אף דלפי שורת הדין הכל ללוקח, מ"מ עפ"י מדת חסידות אפשר דצריך הלוקח ליתן מחצה למוכר והוכחתי זה ממעשה דירושלמי פ' אלו מציאות ואיתא גם בבראשית רבה פ' ל"ג ובויקרא רבה פי' כ"ז דאלכסנדרוס מוקדון אזיל לגבי מלכא קציא ואתא חד בר נש קביל על חברי' ואמר הדין גברא זבן לי חדא קילקלתא ואשכחית בגוה סימתא האי דזבין אמר קילקלתא זבנית סימתא לא זבנית וההוא דזבן אמר קילקלתא וכל דבגוה זבנית ואמר מלכא לחד מינייהו אית לך בר דכר אמר לי' הן ואמר לאחרינא אית לך ברתא אמר לי' הן זיל אסיב דין לדין והני ממונא לתרוייהון. ומדהביאו הירושלמי והמדרשים האי דינא דאמר מלכא ש"מ דכן הוא מידת החסידות והמוסר, דהאוצר יחלוקו ביניהן. אמנם לפי זה קשה אמאי לא הביא בש"ע סי' ר"ס דעפ"י מידת חסידות יחלוקו, וביותר קשה על המרדכי דהביא האי מדרש, אעפ"כ לא כתב דיעשה לפנים משורת הדין ויחלוק עם חבירו. על כן נראה דהתם במעשה דמלכא דקציא האי קילקלתא ודאי היתה אחוזת אבותיו של המוכר מעולם דליכא למימר שהיה שדה מקנה שקנו מאיש אחר דא"כ האיך דן המלך שהאוצר יהי' לבן ולבת של הבעלי דינים דהא יכול להיות שהאוצר הוא של מוכר הראשון או של יורשיו והיה לו לחקור על זה, אלא ודאי שהקילקלתא היתה אחוזת אבותיו של מוכר מעולם, וא"כ האוצר היה של אבותיו אלא דהמוכר אמר דנתכוין למכור הקילקלתא וכל דבגוה וא"כ מכר גם האוצר. ובזה שפיר דן המלך שיחלוקו. אבל בנידון דידן דהמוכר לא זכה מעולם במטמון, אפילו מידת חסידות אין כאן ליתן לו פלגא. אחר שכבר פסקתי הדין ראיתי בשו"ת בית אפרים חלק ח"מ סי' מ"ד שאלה כזו בראובן שהשכיר ביתו לשמעון ומצא שמעון שם מטמון אחד ונתעצמו לדין שראובן המשכיר טוען שחצירו קנתה לו. ופסק שם בפשיטות שהדין עם שמעון, וברוך שכוונתי לדעת הגאון, וק"ו בנידון דידן שראובן כבר מכר הבית ואין לו כלל זכות בו. אולם מה שכתב עוד שם בבית אפרים דאילו תפס ראובן מיד שמעון המוציא מחבירו עליו הראי' בנידון דידן, נלע"ד דאינו כן דאפילו תפיסה לא מהני, וכמו שהוכחתי לעיל, ויש לי קצת דין ודברים על דברי בית אפרים אך אין לי להאריך בכאן.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף