Open main menu

אוצר הספרים היהודי השיתופי β

עבודת המלך/תלמוד תורה/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


עבודת המלך TriangleArrow-Left.svg תלמוד תורה TriangleArrow-Left.svg ז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בני בנימין
יצחק ירנן
מעשה רקח
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
קובץ על יד החזקה
ראשון לציון
רבי עקיבא איגר



דפים מקושרים

אEdit

חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם. עי' כ"מ וב"י שכתבו שר"ל דוקא זקן מופלג בחכמה אין מנדין בפרהסיא, דהא מר זוטרא חסידא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא שמית נפשיה והדר משמית לדידיה הרי שהיה מנדה לפעמים לצורבא מרבנן ורב יהודא נמי שמית לההוא צורבא מרבנן דסני שומעניה, וכדי דלא ליפליג על ריש לקיש דאמר תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו, צ"ל דההוא דר"ל וירושלמי בחכם מופלג בחכמה ואידך באינו מופלג בחכמה, והנה מה דהביא מהא דרב יהודא הוא פלא, שהרי סני שומעניה שאני, והוא בעצמו העתיק כן בשו"ע מה שהביא הטור בשם הרא"ש ז"ל והבאנו לעיל הדברים בשם רבנו חננאל ז"ל ועל כרחך צ"ל כן, כמו שכתבנו לעיל דהא הכא הוי באמת מופלג בחכמה, כדקאמר לישמתיה צריכי ליה רבנן, ועל כרחך משום דסני שומעניה מנדין אפילו לחכם וכן הוא בירושלמי, אולם באמת מוכרח החילוק בין מופלג בחכמה מהא דאמר רב פפא שם תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם, ואי איסורא יש בדבר משום שאין מנדין חכם לא הוי אישתבוחי ביה ועל כרחך כחילוקו של רבנו ויש עוד ראיות ועי' ב"ק פ"א ב' אי לאו יהודא בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא ואינו מוכרח.
ומקור דברי רבנו דגם לחכם אין מנדין בפרהסיא אף שבתקנת אושא הוזכר רק אב בי"ד, עי' ב"י ז"ל שכתב דמדמה להו רבנו זה לזה וראיה מהא דאמר ופליגא דריש לקיש דאמר ת"ח שסרח אין מנדין אותו, ואינו מובן מאי ראיה דהא בודאי פליג דאי גם ת"ח אין מנדין מכ"ש לאב בי"ד, אבל הרי א"צ לראיות כיון דרבנו פסק כר"ל וריש לקיש הרי אמר להדיא דאין מנדין לחכם, ועי' בירושלמי פ"ג דמו"ק ה"א הבאתיו לעיל בסוף הפרק דבקשו לנדות את ר' מאיר אמר להם איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין וכו' ור"מ חכם היה כמבואר בסוף הוריות הרי להדיא דאין מנדין לחכם. והנה עי' בכ"מ וב"י ובמל"מ ועי' תוס' יו"ט במשנה פ"ה דעדיות ובסדר משנה, שנסתבכו הרבה עובדא דירושלמי, בר' יעקב ור' ירמיה דא"ל ר' חייה בריה דר' יצחק שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו, א"ל דוכמה השקוה וכירבעם בן נבט עשה, פי' שהרי במעשה דעקביא נידוהו על שאמר דוגמא השקוה והרי לא עשה כירבעם הרי דמנדין זקן ונידו אילין לאילין עי"ש, הרי להדיא דמנדין לזקן, ונדחקו בזה טובא.
ולא זכיתי להבין, דהרי הם בעצמם מחלקין בין חכם מופלג בחכמה לחכם בעלמא ומאי קשיא להו, ואי משום הקושיא דאיך נדו לעקביא שהרי היה מופלג בחכמה אבל זה הרי היה קודם תקנת אושא, ובאושא התקינו שאין מנדין אב בי"ד, אלא דלפי"ז דברי הירושלמי צריכין ביאור דמה אמר לו דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה, כלומר להוכיח מעובדא דעקביא דמנדין לזקן אף שלא עשה כירבעם, ומאי הוכחה והרי עובדא דעקביא קודם תקנת אושא הוית ואז שפיר נדו גם לזקן משא"כ אחר תקנת אושא, אבל באמת הדברים פשוטין וברורים, דתקנת אושא היתה דאין מנדין לאב בי"ד אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו משום חלול השם, ולפי"ז הרי ר' יעקב אמר התם על ר' ירמיה עדיין ירמיה ברעתו שזהו חזר וסרח א"כ כשאמר לו ר' חייה בריה דר' יצחק שמעתי שאין מנדין זקן אלא א"כ עשה כירבעם על כרחך לאו מתקנת אושא אקשי ליה שהרי על חזר וסרח לא היתה התקנה כלל ועל כרחך דאקשי ליה שמעתי שאין מנדין זקן הוא ממימרא דריש לקיש ודכוותיה דס"ל דאין מנדין זקן לעולם אפילו בחזר וסרח וע"ז שפיר הקשה מעקביא דעל כרחך ליתא להך דינא, ולתקנת אושא ג"כ אינו נוגע, ומ"מ פסק רבנו כר"ל שהרי גם ר' יעקב חש אח"כ לזה הרי דלא היה ברור לו דין זה אפילו לדידיה דהוי ס"ל דחייב נדוי, ועי' בר"ח שם במו"ק משמע קצת דהיתה לו גרסא אחרת ולא פליג ריש לקיש כלל, אלא דאוסופי מוסיף על התקנה ויש לעיין בזה טובא, עכ"פ דברי רבנו מיושבים כל הצורך ומיושבת גם תמיהת הרמ"ך ז"ל על רבנו הביאו בכ"מ מהא דר' אליעזר דמלבד דלא היה שם נדוי וכשיטת הרמב"ן ז"ל וכבר הבאנו אותה, עוד הרי היתה קודם תקנת אושא.

אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעא. עי' כ"מ שמקור הדברים בירושלמי פ"ג דהוריות בכהן משיח ונשיא שחטאו שמלקין אותן בבי"ד של שלשה, אין (חומר) [תימר] בעשרים ושלשה עליתו זו ירידתו וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א אבל מה שסיים רבנו ע"ז שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה, זהו מימרא דריש לקיש במו"ק י"ז, והנה כבר הבאתי לעיל דמרבנו חננאל ז"ל בסוגיא שם נראה דהיה לו גי' אחרת, ור"ל לא פליג כלל אדרב הונא דאמר באושא התקינו, וזה גרסתו ר"ל אמר ת"ח שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא שנא' וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה וכו' וקאי בין אנדוי בין אנגידא, שאין מבזין לת"ח בפרהסיא בכל עונש שמגיע לו, וזהו מקור דברי רבנו דאף דמימנו אנגידא מ"מ עושין כן בצנעא, וצ"ל דהא דאמרו בירושלמי פ' האשה שלום ה"ד שמואל אמר תמן הוינא ולא ערקתא וקצת ולא ספסלא וקצת אלא אבא הוא דלקה וקם לה, דבצנעא הואי או כמו שפירש הפני משה ז"ל שם עי"ש היטב והכוהו סתם אבל לא בתורת מלקות.

וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נדוי אסור לבי"ד לקפוץ ולנדותו במהרה וכו'. עי' כ"מ ועי' היטב מה שהאריך בדברי רבנו בתשובות שער אפרים סי' ס"ד בטוב טעם ועי"ש בהגהת בן המחבר מה שדייק בדברי רבנו טובא, ודבריהם נכוחים.

בEdit

וכיצד הוא הנדוי אומר פלוני יהא בשמתא. בכת"י אברבנאל פלוני בשמתא בלא תיבת יהא, ובגמ' בכמה מקומות להוי האי גברא בשמתא, וכמו שהוא לפנינו כאן, ובמוחרם כתב רבנו אומר פלוני מוחרם ובכת"י הנ"ל פלוני זה מוחרם וקאי על בפניו, והנה הרא"ש ז"ל ואחריו הטור הביאו דעת הראב"ד ז"ל החולק על רבנו, וס"ל דנדוי ושמתא דברים מחולקים המה, ובנדוי אומר פלוני יהא בנדוי ואין בו קללה אלא ריחוק, משא"כ שמתא הרי אמרו דהוא שם מיתה וקללה ולדעת רבנו צ"ל דבלשון שמתא לא נזכר קללה בפירוש משא"כ בחרם שנזכר בו ארור וכמבואר בחרם יהושע, ואף דכתיב וישבע היה חרם, וכן בפלגש בגבעה מבואר בילמדנו והובא בתשובות הרא"ש שהיה חכם ועי' בתוס' מו"ק י"ד ב' ד"ה מאי משמע דגם בנדוי יש קללה שכתבו דגבי מנודה דוחה לאו דמקלל עי"ש ויש לפלפל בזה טובא, ועי' ב"י מה שהאריך לדייק ולהוכיח מלשונות הגמ' דגם במי שמחויב נדוי אמרו להוי האי גברא בשמתא דמזה מוכח כדעת רבנו ועי לח"מ מה שדחה והביא ראיות אחרות, וקשה לדייק דבר מלשונות אלו, ועי' בירושלמי דמו"ק שם גבי אמהא דבר פטא דאמרה להוי ההוא גברא מוחרם, אף שרק נדוי היה חייב, וכן בעובדא דריש לקיש ולסטיא אמר לון להוון אילין עמא מחרמין וכן אמרו לו ווא דהוא גברא מחרם אף שרק נידה אותם, וכן המה לו, הרי דקשה לדייק מלשונות אלו, ומעובדא דר' יהושע בן לוי בירושלמי שם אלולי דלא חרמית בר נש מן יומי הוינא מחרם לההוא גברא שעל כ"ד דברים מנדין וכו' מזה אין ראיה כמ"ש לעיל בפ"ו עי"ש אבל נראה שלא הקפידו ע"ז.
והעיקר כנראה מה שדחקו להראב"ד ז"ל לחלק בין נדוי לשמתא, הוא מאי דאמרו בצורבא מרבנן דהוי סני שומעניה א"ר יהודא היכי ליעבד לשמתיה צריכי ליה רבנן, והיינו שהיו צריכין לו ללמוד תורה מפיו כמבואר בסוגיא, והוא תמוה דהרי גם אם ינדוהו הרי מנודה שונה ושונין לו, ומוכח מזה דשמתא חמורה מנדוי, ואה"נ דבשמתא אסור ללמוד ממנו, וראיה זו הביא הר"ן ז"ל והביאה גם הב"י ז"ל בשם הנמוק"י ודחה אותה דאע"ג דמדינא שרי לשנות לאחרים היה גנאי להם ללמוד מאדם שהוא מנודה, והדברים מבוארים להדיא להריטב"א ז"ל שכתב בההוא עובדא, ואע"ג דקי"ל שונה ושונין לו, ה"מ ברחוק ד' אמות וגנאי הדבר לתלמידים, וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר' אליעזר כדמוכח בסנהדרין ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם ואמרו לו לא היה לנו פנאי כדי לחפות על עצמן, ועל כרחך מוכרח לומר כן אפילו לדעת הראב"ד דס"ל דשמתא חמורה והכא שמתוהו, דאכתי קשה למה אמר היכי נעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן ומה בכך ינדה אותו ולא לשמתיה, ועל כרחך דאין זו עצה, אבל מסתימות לשונות הגמ' בכמה מקומות משמע כדעת רבנו.

גEdit

וכיצד מתירין הנדוי או החרם אומר לו שרוי לך ומחול לך וכו'. עי' לרבנו בפ"ו מהל' שבועות ה"ה ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך, הרי דסגי בפעם אחת וכן הוכיח הב"י ז"ל בסי' רכ"ח (ודעת הטור וכן הוא דעת הרא"ש בסוף יומא דצריך לומר ג' פעמים והעתיקו בשו"ע שם) וכאן כתב רבנו שרוי לך ומחול לך דבעי ב' פעמים, וקשה לומר דרבנו או או קאמר ועי' למרן הגר"א ז"ל בסי' רכ"ח שכתב שלמד כן מהא דסנהדרין ס"ח הותר הנדר הותר הנדר, וכן הגי' בב"ב ע"ד בעין יעקב מופר לך מופר לך, ועי' לרבנו בפי' המשנה פ"י דנדרים בהיתר נדרים ושבועות כתב ג"כ שרוי לך ומחול לך שרוי לך ומחול לך ב' פעמים, ועי' למרן הגר"א ז"ל שם שדעתו דב' פעמים בודאי אינו מעלה ומוריד רק ג' פעמים בעי, ועי' בסוף פ"ג דפרה עץ ארז זה עץ ארז זה ג' פעמים וכן בפ"ק דנדה י"א א' קפצה וראתה ב' פעמים ועי' בתוס' שם שהגיהו ג' פעמים ועי' במנחות ס"ה ועוד בכמה דברים עי"ש מה שהאריך בזה, ועי' להגאון רד"ל ז"ל בקונטרס עמק הברכה אות י"ד מה שעמד על הלשון הותר הנדר ואיך מהני ואין מקום להאריך.

דEdit

מנודה אסור לספר ולכבס כאבל. בגמ' לפנינו ליתא כאבל וכן ליתא בכל הראשונים זולת בבה"ג כת"י רומי הביא כן בנוסח הגמרא.

ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה. עי' כ"מ מ"ש בשם הרוקח ז"ל בטעם הדבר, ועי' למרן הגר"א ז"ל באו"ח סי' נ"ה שכתב דהרי זהו לשון נדוי שנבדלין ממנו כמ"ש בפ"ד דב"מ נ"ט ב' כמדומה שחביריך בדילין ממך, ומתרגמינן נדת דותה, ריחוק סיאובתה עכ"ל ועי' לקמן מה שהבאתי בשם הרמב"ן ז"ל, ואנכי זכיתי ומצאתי בבה"ג כת"י רומי מה שלא נמצא בגמ' דילן וגם בבה"ג הנדפס וכל הראשונים ז"ל, וז"ל בנוסח הגמ' ומנלן דמנזרינן ליה מן צבורא דכתיב והוא יבדל מקהל הגולה וזהו מקור דברי רבנו כאן ולפי"ז יש לעיין במה שהביא הב"י בשם תשובת הרשב"א ז"ל והעתיקו הש"ך ז"ל בסק"ח דדוקא בנתנדה מחמת עבירה אבל לא בנתנדה מחמת ממון, ועי' בשו"ע שם סי"א ובש"ך סקכ"ב ולפי מקור הדברים שהבאנו צ"ע טובא בזה, ולא ראיתי להאריך.

ולא יושבין עמו בארבע אמות. עי' כ"מ דנלמד מעובדא דר' אליעזר שישב לו ר' עקיבא בריחוק ד' אמות ממנו, והוא ראית הראב"ד ז"ל הביאה הרא"ש ז"ל, אולם באמת לשיטת הרמב"ן ז"ל דגבי ר"א ברכה היה ולא נדוי אין ראיה מזה, ומצאתי באמת להרמב"ן ז"ל שכתב וכיון שהוכחנו שר"א לא מנודה בלבד היה אלא מבורך נדחה הראיה שהביאו מכאן שהמנודה אסור לישב תוך ד' אמות שלו ולישב עמו ולדבר עמו וכו' מיהו אע"פ שאין בו ראיה מודה אני שאסור לישב תוך ד"א שלו, שכל עיקר לשון נדוי אינו אלא לשון ריחוק כמ"ש בפ"ק דנדרים נדינא ממך דלא יתיבנא בד"א דידך וכו' אלמא הנדוי וההרחק הוא לומר שאין יושבים בד"א שלו, מיהו דעת רבנו בודאי אינה כדעת הרמב"ן ז"ל שהרי כתב בפי' המשנה בפ"ד דידים מ"ג דההוא עובדא שם ב"ר יוסי בן דורמסקית שהלך אצל ר"א ללוד ושאלו מה חידוש היה בביהמ"ד היה זה לאחר שכבר יצא ר"א מביהמ"ד בשביל המחלוקת עי"ש ובכל זה עי' בתוספתא הביאה הר"ש ז"ל אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין, הרי שהיה מפלפל עמו בכל הענין של עמון ומואב מה הן בשביעית, ואי כדעת הרמב"ן ז"ל לא היה רשאי ר"י בן דורמסקית לעשות כן שהרי מבורך אין שונה ואין שונין לו, אולם עי' להרשב"א ז"ל בתשובותיו ח"ד סי' פ"ו דאע"ג דס"ל ג"כ כהרמב"ן רבו מ"מ ס"ל דהיו רשאין לדון עמו בהלכה והדברים ארוכים מאד.
וראה בבה"ג ז"ל לא הביא כלל הך דינא דאין יושבין בד' אמותיו ובאשכול הביאו בסי' מ"ו מהל' מועד ועי' להריטב"א ז"ל שם בסוגיא דאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד' אמות, פירוש כל זה אסור הוא לעשותו עם המנודה ואסור להצטוות לו ומיהו מאן דעביד הכי אינו מנודה אלא א"כ פירשו בדבר וכו' עי"ש.

ואם מת בנידוי שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הצבור. הוסיף רבנו לשון זה, שזהו לדעתו ביאור מה שאמר ר' יהודא שם לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן אלא בי"ד שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו בי"ד סוקלין את ארונו ועי' פרישה ודרישה וב"ח מה שנדחקו לבאר הדברים ועי' ב"ח שם שכתב שהוא כדי לכפר עליו, ודברי רבנו מבוארין שביאר שבי"ד מראין שהוא מובדל מן הצבור.

ואין צ"ל שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו. דהא מבזין אותו שסוקלין את ארונו כ"ש שאין עושין לו כבוד כ"כ הרמב"ן ז"ל וכתב עוד שיראה לו שדינו כמאבד עצמו לדעת ועי' למרן הגר"א ז"ל כאן ובסי' שמ"ה דדינו כפורש מן הצבור דתניא ג"כ בשמחות דאין מספידין וכו' וכן הוא דעת הקונדרסין בשם הרשב"א ז"ל הובא בב"י, וזהו דעת רבנו שכתב שרוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הצבור, שר"ל שזה דינו כפורש מן הצבור, והנה בנוסח גמ' דילן ומניחין אבן גדולה והחסיר רבנו תיבת גדולה, ועי' בדקדוקי סופרים שם דאינה בכת"י וכן ליתא בבה"ג הל' נדוי וברי"ף וברא"ש עי"ש היטב.
והנה לא הזכיר רבנו לא עטיפת הראש ולא איסור נעילת הסנדל ולא הנחת תפילין אף שרבים מרבותינו הקדמונים ז"ל ס"ל דאסור בהם, וכ"ש בנעילת הסנדל דהוכיח הראב"ד מסוגיא דתענית דאסור, ועי' בה"ג ושאלתות ס"ל ג"כ דאסור בהם, ורבנו ס"ל כרבו הרי"ף ז"ל דכל תיקו לקולא וכל האיבעות לא נפשטו וכבר האריכו, בזה רבותינו ז"ל הרבה מאד, ולא הביאו תשובת רבנו האי גאון ז"ל דסבירא ליה ג"כ כדעת רבנו והרי"ף והובאה תשובת הגאון ז"ל באשכול הל' מו"ק סי' מ"ה, ועי"ש מה שהביא ראיות של רבותינו האוסרים ודחה אותם עי"ש היטב וכן נראה דעת רבנו ועי' ריב"ש ח"ג סי' קע"ג ויש להאריך טובא.

הEdit

יותר עליו המוחרם וכו' ואין נושאין ונותנין עמו. כל הדברים מבוארים בגמ' שם כמו שציין הכ"מ אולם הא דואין נושאין ונותנין עמו ליתא בגמ' אבל זהו הביאור של ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו ואתמר עלה ואמר רב זבינא מיא בפקתא דערבות ופי' רבותינו הראשונים ז"ל דוקא זבוני מיא שהיא סחורה קטנה שאינה צריכה משא ומתן וכ"כ רבנו ירוחם ג"כ ואפשר עוד שכוון רבנו באמרו ואין נושאין ונותנין עמו למה שהביא הרמ"א ז"ל בהג"ה סי"ב בשם הריב"ש ז"ל דאע"ג דמותר לדבר עם המוחרם מ"מ לא ירבה עמו בדברים ולא ידבר עמו אלא לצורך כמו שמדבר עם האבל, ועי' למרן הגר"א ז"ל שם שציין למה שהעתיק בסי' שפ"ה שם בשם הרמב"ם פ"ה מהל' אבל דכיון דאסור בשאילת שלום כ"ש שאסור להרבות עמו דברים.

ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו. בכת"י אברבנאל ליתא לתיבת עסק, ועי' ב"י בשם הראב"ד והרשב"א ז"ל דאסור לההנותו יותר מכדי חייו וכן העתיק בשו"ע.

וEdit

מי שישב בנדוי שלשים יום וכו' ישב שלשים יום אחרים ולא בקש להתירו מחרימין אותו. זהו מימרא דר' יהודה בריה דשמואל בר שילת שונין לאחר ל' ומחרימין לאחר ששים, אמנם עי' בדברי רבנו בסוף פכ"ה מהל' סנהדרין כתב ואם עמד ל' יום ולא תבע להתיר נדרו מחרימין אותו, וכתב שם הכ"מ וכן בב"י כאן שאין סתירה בדברי רבנו דטעם הדבר דאין מחרימין אלא לאחר נדוי שקדם לו התראה ולהכי בנידוהו בשביל ממון דמתרין בו בב' וה' סגי אח"כ בנדוי ל' יום, משא"כ בנתנדה מחמת אפקירותא דמנדין אותו לאלתר הוו ל' ימים הראשונים של נדויו התראה ולהכי בעי ששים יום ועי' טור חו"מ סי' י"ט ובפרישה שם, אמנם עי' בס' התרומה שער ג' אות ז' משמע שהיה בנוסחתו גם בפכ"ה דסנהדרין ששים יום, ובאמת כדברי רבנו שם מבואר בתשובת רב פלטוי גאון ז"ל הובא בשערי צדק שער ד' סי' י"ד ובתשובות הגאונים דפוס ליק סי' י' ותשובות הגאונים ווילנא סי' ל"ח ועי' בהגהות שם.

זEdit

בכמה מתירין הנדוי או החרם בשלשה אפילו הדיוטות ויחיד מומחה מתיר הנדוי או החרם לבדו. והנה למד כן רבנו, מהא דבודאי נדוי קיל מנדר שהרי תלמיד לא שרי נידרא באתרא דרביה ונדוי שרי כמבואר בנדרים ח' ב', ואם בנדר ג' הדיוטות מתירין כ"ש בנדוי, ועי' מ"ש הר"ן ז"ל שם בנדרים ומרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע, והראב"ד ז"ל בהשגות חלק על רבנו וכתב זה אינו כן אלא כחשבון המנדין כך צורך המתירין וכחשיבותן, ודברי הראב"ד ז"ל הם המה דברי הגאון ז"ל הובאו דבריו ברא"ש וביתר ביאור באשכול להראב"ד הל' מו"ק סי' מ"ו וכתב הגאון הא דאמר אתו ג' אחריני ושרו דוקא כששוין לראשונים בחכמה וביראה וכו' וחיליה דידיה מעובדא דריש לקיש דאיצטריך למיזל לבי נשיאה ולא היו שלשה אחרים כשרים להתיר לו נדויו ומעובדא דהאי צורבא מרבנן, דאמרי רבנן גברא חשיב כרב יהודא ליכא הכי דלשרי לך וכו' ומכל הנך עובדי חזינן דבעינן גדול וחכם כמותו להתירו, והוי קשה ליה מהא דתלמיד שרי שמתא באתריה דרביה להכי חולק דכל ג' יכולין להתיר אם עבר זמן הנדוי או שב מדרכו הרעה והם המה חילוקיו של הראב"ד ז"ל כאן.
ועי' בריטב"א ז"ל השיג ג"כ על רבנו בזה, (ועי' בפרישה מה שתמה על הטור דמנין לו דהראב"ד פליג על רבנו עי"ש מ"ש ואלו היה נגלים לפניו הדברים בדברי הגאון ז"ל אפשר שלא היה מקשה כלל) ועי' לח"מ בה"ט ובמרכבת המשנה ח"ב האריך ע"פ מ"ש רבנו לעיל בפ"ו הי"ב והי"ד דאפילו נידהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכו' עד שיחזור בתשובה, הרי להדיא שכל זמן שלא חזר בתשובה ולא פייס גם הנשיא יכול להתירו, ולפי"ז בעובדא דריש לקיש דהיה צריך לנשיא משום דלא הוי ידע למי שנידה כדי לפייסם, ובלי פיוס א"א להתיר, אלא שלנשיא יש רשות להתיר, אם אינו יכול לפייס ולפי"ז הא דהוי צריך לנשיא לאו משום דבעינן שיהיה גדול מן המנדה, אלא משום דלא יכל לפייסו, ובעובדא דההוא צורבא מרבנן דשמתיה רב יהודא, צ"ל דלא עביד תשובה וכמ"ש הר"ן ז"ל בעובדא דאמתא דרבי עי"ש היטב אלא דרצה לברר ביטול הקול של שמועה רעה, ולהכי לא רצו להזדקק משום כבודו של רב יהודא שלא יאמרו שנידה שלא כדין עי"ש ומלבד שהדברים דחוקים עי' עוד בריטב"א דס"ל להדיא בביאור הך מלתא דעביד תשובה.
ולפי מה שכתבתי בפ"ו הי"ב בדעת רבנו דס"ל דצריך שירצה המנדה להתירו עי"ש שהארכתי א"כ אפשר לישב כל הדברים ברווחא לפי שיטת רבנו דבודאי איירי כאן רבנו שרוצה המנדה להתירו ואז יכולים גם ג' הדיוטות להתיר וכן יחיד מומחה אף שאינו שקול כמנדה, ובכל הנך עובדי דהוי בעינן לנשיא משום שלא היו המנדין לפנינו ולא ידעינן אם רוצים להתירו וע"ז בעינן דוקא נשיא, ויש סמוכין לדעת רבנו ושיטתו מעובדא דההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה דאמנו עליה אביי ורבא ושמתוהו ולבסוף אזיל ופייסיה לבעל דיניה ואמר אביי היכי ליעביד לשרי ליה לא חל שמתא עליה תלתין יומין לא לשרי ליה קא בעו רבנן למיזל (כן הוא נוסח כל רבותינו הקדמונים ועי' ברבנו חננאל ועי' דקדוקי סופרים גי' הכת"י) והוכיחו מזה בגמ' אלמא קסבר אביי הני בי תלתא דשמיתו לא אתו תלתא אחרינא ושרו ליה, ומאי ראיה דלמא אה"נ דגם בי תלתא אחריני שרו נדויו, אלא משום דבעו רבנן למיזל ולא ישתכח כוותיהו, ועל כרחך מוכח דלא בעינן כוותיהו דווקא ואי הוו תלתא אחריני רשאים להתיר לא היה שום חשש, ואפשר דלהראב"ד ג"כ ניחא דהרי אמר לא לשרי ליה בעו רבנן למיזל, ור"ל שאם לא יתירו לו עכשיו וימתינו עד סוף ל' יום צריכי רבנן למיזל, והרי יהיה זה בסוף הזמן שכבר עבר זמן הנדוי ואז יכולין להתיר גם קטנים מהם, ולהכי הוכיח שפיר דס"ל לאביי דלא אתו תלתא אחריני ושרו ליה ומעובדא דר' אליעזר דעמד ר' יהושע על רגליו או ר' עקיבא כגי' הרשב"א ואמר הותר הנדר ג"כ קשה דאם נימא כשיטת הגאון ז"ל והראב"ד ז"ל דצריכין המתירין להיות כחשבון המנדין וכחשיבותן, והרי אלה שנכנסו לבקר לר"א לא היו כ"כ כמספר המנדין ועוד שהרי נתנדה ע"פ נשיא דהא רבן גמליאל ג"כ נדהו ואף שהיה כאן גם ר' אלעזר בן עזריה שהוא ג"כ נשיא, אבל אינו מוכרח שהיה גם הוא שם, ומכל זה מוכרח כשיטת רבנו ודעתו, והגאון רד"ל ז"ל בקונטרסו עמק הברכה עמד בזה לענינו להוכיח שלא היה כאן נדוי כלל, ואינו מוכרח לפי"ז.

ויחיד מומחה מתיר הנדוי או החרם לבדו. בכת"י אברבנאל איתא רק מתיר הנדוי לבדו ולא הוזכר כאן חרם ויש להתבונן בזה.

טEdit

שלשה שנידו והלכו להן וחזר זה מדבר שנידהו בגללו באין ג' אחרים ומתירין לו. עי' כ"מ ולח"מ על מה שהוסיף רבנו הדברים וחזר זה מדבר שנידו בגללו ואם לאשמועינן דאין יכולין להתיר אלא א"כ חזר בו, כבר כתב רבנו זה בכמה מקומות לעיל בפ"ו הי"ב והי"ד, ואין חילוק לרבנו בזמן ואפילו לאפקירותא אלא בחזרה וכמו שהבאנו לעיל בשם הירושלמי א"ר יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו, ועי' מ"ש גם לקמן, וא"כ למה היה צריך לכתוב כאן וחזר זה מדבר שנידהו בגללו, ונראה לומר ע"פ הירושלמי דמו"ק שם ר' יעקב בר אחא בשם ר' אבא בר ממל מעשה באחד, שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו, ולא כן אמר ר' יהושע בן לוי הדא דאתאמר כשאין שם נשיא אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר, וקמת מה דאמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' בא בר ממל בשלא חזר בו, ועי' בקרבן העדה שם, ור"ל דהא דריב"א מיירי בשלא חזר בו לפיכך לא היה הנשיא יכול להתיר, אבל אותן שנידוהו בתחלה יכולין להתיר אף שלא חזר בו משום שעל דעתן נידוהו, וזהו מ"ש רבנו דאם מתירין לו ג' אחרים אז בעינן דוקא שחזר בו זה מדבר שנידוהו בגללו, ועי' עוד לקמן בזה.
והנה כתב רבנו שלשה שנידו והלכו להן מה שלא נזכר בגמ', ואמר אמימר הלכתא הני בני תלתא דשמיתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה, ולא עמדו ע"ז, דמזה משמע דבעי רבנו דוקא אם הלכו המנדין אז יכולין ג' אחרים להתיר משא"כ אם לא הלכו וצ"ב, והנה כבר הזכרתי לעיל שרבנו היתה לו גי' רבותינו הראשונים ז"ל בעובדא דההוא טבחא וכו' אמר אביי היכי ליעבד לשרו ליה לא חל שמתא עליה תלתין יומין לא לשרו ליה קבעו רבנן למיזל, או קבעו רבנן לאפטורי כגי' הרי"ף ז"ל פי' שאותן חכמים שנידוהו צריכים לילך מכאן לביתם, וכן הוא בפירש"י שעל האלפסי, והיינו דמסיק אלמא קסבר אביי הנהו בי תלתא דשמיתו לא אתו ג' אחריני ושרו ליה, ורש"י בגמ' נדחק בזה טובא, וסבר רבנו דהא דאמר אמימר דיכולין ג' אחרים להתיר בכי האי גונא דוקא מיירי שהלכו להם הראשונים והרגיש בזה הרב מרכבת המשנה ח"ב, וזכיתי ומצאתי בשאלתות שאילתא ק"ל ברם צריך למימר אילו מאן דשמתיה בי דינא ואזיל לעלמא מהו למישרא ליה בי דינא אחרינא דאשתמית אדינא דממונא לא קא מיבעיא לן דהתם אדעתיה דבעל דיניה שמתוה בבעל דינא תליא מלתא, כי תיבעי לן דשמתוה עלוי חטאיה, מי חיישינן לכבוד בי"ד ועד דשרו ליה ההוא בי"ד דשמתיה לא משתרי או דלמא משום דלא לשתהי בשמתיה לא חיישינן לכבוד בי"ד ושרו ליה בי"ד אחרינא ת"ש דאמר אמימר הנהו בי תלתא דשמתו אתו בי תלתא אחריני ושרו וכו' הרי להדיא כרבנו, דדוקא הלכו להם ומשום כדי שלא לשתהי בשמתיה הוא דמתירין לו אחרים.

יEdit

מי שלא ידע מי שנידהו ילך לו אצל הנשיא ויתיר לו נדויו. לדעת רבנו לעיל דלא בעי שיהיו המתירין דוקא גדולים כהמנדין, הנה הא דבעינן נשיא בלא נודע מי נידהו, צריך לומר אם כמו שכתבנו לעיל בפ"ו, לשיטת רבנו, דבעי שירצה זה מי שנתנדה בשבילו, ובנשיא אינו צריך לכך, או כמ"ש לעיל דאם גם בלא פייסיה לבעל דין א"א גם לנשיא להתיר לו, מ"מ היכא דאי אפשר לפייס רשאי הנשיא להתיר וכח זה מסור לנשיא ולא לאחרים וזהו דעת המרכבת המשנה הובא לעיל וכבר הארכנו בכל זה בכמה מקומות.

יאEdit

נדוי על תנאי אפילו ע"פ עצמו צריך הפרה. גרסת רבנו בגמ' דמכות י"א כגי' השאלתות שאילתא ל' והבה"ג ור"ח והרי"ף ז"ל במו"ק והרא"ש ז"ל וכן הוא באשכול ועי' בדקדוקי סופרים דגרסי על תנאי אפילו מעצמו, ובבה"ג כת"י רומי לא הביא הך דאפילו מעצמו וישנו בנדפס, אבל מ"מ מסיק גם שם והלכתא נידוהו על תנאי אי נמי נידה עצמו על תנאי אע"פ שקיימו צריך הפרה, וכלשון הזה ממש איתא גם בשאלתות שם יעוין למו"ר ז"ל בהעמק שאלה שהגיה תיבת והלכתא וצ"ל אלמא והראה שכן הוא בבה"ג, ואמנם כן הוא בבה"ג הנדפס אבל בבה"ג כת"י רומי הנוסח והלכתא כמו שהוא בשאלתות לפנינו, ועי' מ"ש לעיל בפ"ו בשם הריטב"א ויתר הראשונים ז"ל בפרט דנדוי על תנאי ומדברי רבותינו אלה נראה דלא ס"ל כהראשונים ז"ל שפרשו דיהודא לא קיים תנאו ממש, אלא שריצה את יעקב, ומטעם זה הוי צריך הפרה, אבל מי שמקיים תנאו לא שאני נדוי מכל הנדרים, דאם קיים תנאו אין כאן נדר ונדוי ועי' בדברי הריטב"א ז"ל במכות ועוד שם, גם נראה פשוט דלא ס"ל ג"כ כשיטת התוס' ויתר הראשונים דדוקא בדבר שלא היה בידו לקיים הוא דצריך הפרה אבל שאר תנאים דבידו לקיים לא חל הנדוי כלל מעיקרו או כמ"ש התוס' בכתובות ס"ט דדוקא בדבר שהמנודה מסופק בשעת הנדוי אם יתקיים התנאי, ומדברי השאלתות והבה"ג נראה דבכל ענין צריך הפרה עי' היטב בדבריהם אבל שיטת רבנו נראה דדוקא בדבר שאין בידו לקיים וכמ"ש לעיל בפ"ו עי"ש וצריך ברור עוד.

תלמיד חכם שנידה עצמו ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נדוי הרי זה מיפר לעצמו. והנה לפנינו ליתא בש"ס דאפילו נידה עצמו על דעת פלוני מיפר לעצמו, אבל הדברים מבוארים בשאלתות שאילתא ל' הנ"ל שכתב ואפילו שמית נפשיה משמיה דגברא רבה ועי' למו"ר ז"ל בהעמק שאלה שכתב דרבנו מפרש דעל דעתא דגברא רבה שהוא צוה לו להשמית עצמו, ועי' בדברי השאלתות שהבאנו לעיל דמבואר שם דהתולה עצמו בשמתא על דעת פלוני תליא באותו דעתא דפלוני וא"כ היה אפשר לומר דמאן דמשמית עצמו אדעתא דגברא רבה בעי להתיר ע"פ דעתו קמ"ל דאמרינן דאותו גברא רבה סמך עליו שיתיר לעצמו כשירצה ועי"ש מה שהאריך.
והנה הראב"ד ז"ל בהשגה כתב א"א זה אינו מחוור א"כ יהודה למה לא התיר לעצמו, ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו ע"כ. והנה אינו מבורר על איזה דין השיג הראב"ד ז"ל דעת הכ"מ ז"ל דהראב"ד השיג על דעת רבנו דאפילו על דבר שחייב עליו נדוי מיפר לעצמו ואיהו ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל הובא בר"ן נדרים שם, דהיכא דמחויב נדוי אינו מתיר לעצמו, וס"ל דיהודה היה חייב נדוי, ולהכי השיג דבשלמא לדידיה לא היה יכול יהודה להתיר עצמו לפי שהיה מחויב נדוי, אבל להרמב"ם דגם במחויב נדוי מתיר לעצמו למה לא התיר יהודה את עצמו, והנה על תשובתו של הכ"מ דרבנו ס"ל דלהכי לא התיר את עצמו משום שנידה עצמו לעשות דבר פלוני עי"ש כבר השיגו המרכבת המשנה ח"ב דהא רבנו ס"ל להדיא דאפילו בנידה על דעת פלוני שרי לעצמו, והנכון דהראב"ד ז"ל השיג על דין זה של רבנו שכתב דאפילו נידה על דעת פלוני הרי זה מיפר לעצמו, והראב"ד לא ס"ל כן, ולהכי השיג דא"כ היה לו ליהודה להתיר עצמו, ועל כרחך מוכרח דבנידה על דעת פלוני אינו מיפר לעצמו, וכן הכריע המרכבת המשנה שם, ואם כנים אנחנו הנה יתגלה לפנינו מקור כל הדברים, דהנה בשאלתות שם וכן בבה"ג כת"י רומי (המגיה שם לא ראה במחילת כבוד תורתו שכן נמצא גם בשאלתות ולהכי כתב שלא נמצא כן בשום קדמון אמנם הוא נמצא) וז"ל דאמר רב יהודה אמר רב נידוהו על תנאי ואפילו מעצמו צריך הפרה מנ"ל מיהודה דתנאי אם לא הביאותיו אליך וכו' מאי דכתיב וכו' כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין בארון וכו' עד מאי טעמא משום דלא שרא לנפשיה והלכתא וכו' הנה לפנינו להדיא דיהודה היה יכול באמת להתיר לנפשיה וכן היה גירסת הגאונים ז"ל בגמ' וכל דבריהם דברי קבלה, ואה"נ כשאלת הראב"ד למה לא התיר יהודה לעצמו, אבל הרי ע"ז אמרו שמטעם זה היו עצמותיו מגולגלין בארון, והרי לפנינו מבואר דגם במנדה על דעת פלוני יכול להתיר לעצמו, וזהו מקור דברי השאלתות והבה"ג ואחריהם נמשך רבנו והדברים בעזה"י מאירים וברורים.
והטעם בזה שלא התיר יהודה לעצמו וכן קושית הראב"ד ז"ל לכל הדעות יעקב למה לא התירו, ועי' למהר"א אלפנדרי ז"ל בשם מהר"י הכהן בכת"י דעל כרחך הוו יעקב ויהודה סברי דא"צ התרה כיון שנתקיים התנאי, דאי לא הוי סברי כן מה מועיל מה שיביאו עי"ש היטב, וראיתי למי שאומר משום שהיה להם דין בן נח ועי' בירושלמי פ"ט דנזיר דבן נח אין לו היתר שאלה וממילא ה"ה לנדוי, והדברים מתמיהים דמאי שייכות דין שאלה וחרטה לדין היתר נדוי, ועוד שהרי משה התירו וצ"ל דאח"כ נתחדשה ההלכה שהיה להם דין ישראל, או שבעיקר הדין היתה מחלוקת אם דין בן נח להם או ישראל וכמו שהאריכו בפרט זה רבותינו ז"ל אבל סוף סוף הרי כל הדברים נסתרים מדברי השאלתות שהבאנו שהרי מבואר שהיו יכולים להתיר לעצמם, ועי' מה שכתב רבנו ירוחם ז"ל והמרדכי סוף האומנין שהמנודה לעוה"ב אין לו התרה כלל והובא בשו"ע סי' של"ד סל"ב, ובסי' רכ"ח סמ"ה מחלוקת ועי' למרן הגר"א ז"ל שם, ולפי דברינו הדברים מופלאים שהם נגד דעת השאלתות והבה"ג שדבריהם דברי קבלה, ולפי נוסחתם היה כן בגמ' ומבואר להדיא דיש לו התרה ועי' תשובת הרדב"ז סי' תר"ס שכתב ג"כ הכי דהטעם דלא התיר יהודה לעצמו משום שנידה לעצמו לעוה"ב עי"ש שהאריך והוא פלא לפי"ז, וה' יאיר עיני ועי' היטב בתשב"ץ ח"ב סי' ע"ב האריך טובא והביא כבר דברי השאלתות.

דאפילו על דבר שחייב עליו נדוי הרי זה מפר לעצמו. עי' בר"ן שם דלפי גרסתנו בגמ' פשיטא מהו דתימא וכו' היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא וכו' הרי מוכח כדעת רבנו דאי לא"ה לא היה פריך פשיטא ולשיטת הרשב"א ודעימיה על כרחך צ"ל שהיה להם גי' אחרת בגמ' כמ"ש הר"ן ז"ל שם ועי' במרכבת המשנה ח"ב מ"ש דהוי ס"ל לרבנו דעל כרחך מיירי הך דינא דת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו בחייב נדוי, דאי לאו הכי הרי אסור לנדות עצמו שהוא קללה לדעת רבנו ואסור לקלל עצמו על חנם, ועי"ש מה שנדחק לישב הא דמר זוטרא חסידא ואין צורך לכל זה, ודברי רבנו ברורים ומבוארים, גם בשאלתות שהבאנו שהרי ז"ל ואפילו שמית נפשיה משמיה דגברא רבא ואפילו שמית נפשיה בי דינא מהו דתימא הוי חבוש קמ"ל, והדברים דברי קבלה.

יבEdit

מי שנידוהו בחלום אפילו ידע מי נידהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו. זהו מאי דאמר שם רב אשי בידע מאן שמתיה, לשמותיה שוויה שליח למשרי ליה לא שוויה שליח.

ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסא. לא הראו מקור הדברים עי' כ"מ וב"י וכבר הראה הגאון בעל שאילת שלום ז"ל שכן הוא להדיא בשאלתות שאילתא כ"ט וכן הוא בה"ג הל' נדוי ובתשובות הגאונים דפוס ליק בשם רב פלטוי גאון ז"ל ועי"ש בהערות ר' יעקב מוסאפי ז"ל ועי' למו"ר בהעמק שאלה שם שעמד דלמה לא מני הך פרסא בכל הני דמנה רב הונא א"ר ינאי בחולין קכ"ב ב', וכתב דאפשר כשיטת התוס' דלא מונה אלא מידי דטהרה, עוד י"ל דמארי דמימרא דהתם ר' ינאי קדים טובא לרב יוסף מרא דמימרא כאן וכן צ"ל להא דלא הביא הא דרב חסדא ברכות ל' א' פרסה דתפלת הדרך, ועי' ביאורי הגר"א ז"ל יו"ד סי' קע"ח סק"ז שיישב כיוצא בזה התוס' בע"ז דף ו' עי"ש.

לא מצא וכו' עד לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפילו שלשה. כל זה אינו לפי נוסחא דידן, אבל כן הוא נוסחת השאלתות והבה"ג ובשני המקורות האלה ליתא להא דליתיב אפשרת דרכים וכן הוא נוסחת רבנו כנוסחת הגאונים ז"ל ולחנם דחקו בזה. ויש להתבונן למה לא העתיק רבנו דאפילו התירו לו בחלום לא מהני, ובכל המקורות שמהם שאב רבנו נוסחתו נזכר גם זה ומצאתי שכבר עמדו בזה ואין מקום להאריך.

יגEdit

ואין בין נדוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד כשיחזור המנודה למוטב. ונחלקו רבותינו הראשונים ז"ל על רבנו ורבו הרי"ף ז"ל דמאי דלא מחלקי בין ממונא לאפקרותא עי' הגהות מיימוני ועי' השגת הרמ"ך לעיל בה"ז והשיטות ידועות, ודברי רבנו מקורם בירושלמי פ"ג דמו"ק העתקנו אותו לעיל ביומיה דר' זירא הוו מרחקין ומקרבין אמר רבי לא השתא מרחקין והשתא מקרבין א"ר יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו ואלה הם דברי רבנו לכשיחזור המנודה למוטב, דאז מנדין ומתירין ברגע אחד ועי' רא"ש פ' ואלו מגלחין ובפי' הראב"ד שם ולא השיג על רבנו כאן, הרי נראה דלאחר התקנה ליכא שום נפקותא בזה בין ממון לאפקרותא וכל הנך עובדי דש"ס דילן קודם תקנה הוו וכדס"ל לר' אילא בירושלמי שם וסרו כל הגמגומים.

ואם ראו בי"ד להניח זה בנדוי כמה שנים מניחין כפי רשעו. עי' כ"מ שהרי בי"ד רשאים לעשות סייג, ובאמת הוא מבואר להדיא בגמ' שם בכמה עובדי, ובעובדא דאמתא דבי רבי שהניחו לשלש שנים וכן רמז מרן הגר"א ז"ל.

וכן אם ראו בי"ד להחרים לזה לכתחלה. (נוסח אחר במעשה רוקח הספרדי להחרים לזה בתחלה וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט) ולהחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו או מי שיעמוד עמו בד' אמות מחרימין וכו'. שם בגמ' ומנ"ל דמחרימין דכתיב אורו ארור, ומפרש רבנו דה"ק דאף דאין מחרימין אלא לאחר ששים יום שכבר עמד בנדויו מ"מ יש רשות לבי"ד להחרים גם בתחלה וכ"כ להדיא הריא"ז ז"ל והטור לא העתיק הך לכתחלה שכתב רבנו משום שהטור הביא דעת הראב"ד ז"ל שאין מחרימין אלא למי שנתקשה לבי"ד פעם ושתים כדאמרינן מנדין לאלתר וכו' ומחרימין וכו' וצ"ע בשו"ע שלא העתיק הך בתחלה שכתב רבנו, וכן הבין מרן הגר"א ז"ל ברמיזותיו, ומ"ש רבינו להחרים מי שאוכל ושותה עמו ולמי שיושב בד' אמות שלו הוא ג"כ בגמ' שם דאכיל ושתי בהדיה וקאי בד' אמות דיליה דכתיב יושביה, וקאי ג"כ על הא דיש רשות לבי"ד לעשות כן אם ימצאו לגדור הפרצה וכן הוא מבואר להדיא באשכול הל' מו"ק סי' מ"ו ודאמר מנדין דאכיל ושתי בהדיה לאו בכל נדוי אלא כשראו בי"ד שיש צורך להחמיר עליו מנדין גם הבא בד' אמות שלו אבל נידוהו סתם אע"פ שאסור לישב בד' אמות מ"מ אינו בנדוי ע"כ. וכן הוא מבואר להדיא גם בריטב"א ז"ל בארוכה וכן הוא כוונת רבנו הגר"א ז"ל בציונו שם.

אע"פ שיש רשות לחכם וכו' אינו שבח וכו' ולא עוד וכו'. עי' היטב בב"ח מ"ש בזה לבאר דברי רבנו ולהשוות פרטי הדינים.

בד"א כשביזהו או חרפהו בסתר וכו'. עי' כ"מ וכן כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דר"ה והביאו הב"י בסי' של"ד, והא דיש לדקדק מהא דאמר לכל מאן דצערן ומשמע אפילו בפרהסיא, הנה הוא מחל רק על צערו ולא על כבוד התורה, ועי' כ"מ מה שהביא בשם הראב"ד, ואפשר לומר דרבנו גם כן ס"ל כהראב"ד ז"ל וכמ"ש לעיל סוף פ"ה עי"ש אלא משום דבצנעא ליכא בזיון אלא צערא וצערא דידיה יכול למחול, ונאה לתלמיד חכם להיות מהלך בדרכי אבינו שבשמים להיות מוחל וסולח.


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.