מחצית השקל/אורח חיים/תקיח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־19:19, 28 במאי 2021 מאת המגיה (שיחה | תרומות) (בשס --> בשם)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


מחצית השקלTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png תקיח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז


חיי אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


(א) כתב מ"א. כתב ב"י סי' תצ"ה כו' להיות דברי מ"א פה לאנשים כערכי הם קושי ההבנה. לכן אני צריך להאריך ולפרש שיחתי כפי חולשת הבנתי. מ"ש מ"א בשם הרב"י סי' תצ"ה אין זה לשון הרב"י ומ"א הוסיף ביאור בדבריו. ז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות יו"ט דין ד' כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה כו' ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה אפיה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה כגין כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהו אסור עכ"ל. וז"ל המ"מ המכוון מדעת רבינו שכל מלאכה כו' ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה בי"ט לוקה חוץ מהוצאה והבערה כו' אפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופי' מלאכה שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו וכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה וא"כ היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה נאסרים כמו כתיבה ואריגה. אלא מתוך שהותרו כו' ונראה טעם לשני אלו הוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה. ואע"פ שהוא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' והבערה אע"פ שאינה באוכלים ומשקים כתיב לא תבערו אש בכ"מ ביום השבת בשבת הוא דאסיר' הא בי"ט שרי. וכן דרשו לפי שביום השבת מיותר דהא בשבת מיירי קרא לעיל מיניה כו' אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה והריסה ואריגה ובנין אפי' עשאן לאכילה לוקה. ושאר מלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפי' עשאן שלא לאכלן אינו לוקה כו'. ושאם בישל לגוי או לחול' אינו לוקה כו' עכ"ל המ"מ. וכן הובא בהרב"י לעיל ר"ס תצ"ה עכ"ל המ"מ. ולמדתי מדבריהם ומדברי מ"א ופר"ח ר"ס תצ"ה. שיש ג' חלוקים. א' מלאכה שעיקר' לצורך אכילה וגם מתקן האוכל כגון אפיה ובישול. אמרי' מתוך ואפי' אינו לצורך אכילה מותר. שנית מלאכה שאין עיקר' לצורך אכיל' אפי' עשאן לאכילה חייב. דהיינו בנין דמשכחת לה באכילה. כגון המגבן דאמרי' בשבת דף צ"ה דהוא תולד' דבונ'. מ"מ כיון דעיקר מלאכת בנין אינו לצורך אכילה אפי' מגבן דהוא לצורך אכילה סבירא ליה לרמב"ם דחייב וכחכמים שם בשבת ע"ש. ג' בעי' שיהיה אותה מלאכה תיקון לאכילה ושתיה לכן הי' מן הדין לאסו' ההוצא' דהא אינו מתקן האוכל ע"י ההוצא' אפ"ה מותרת ואמרי' ביה מתוך כיון שעכ"פ נעש' באוכל עצמו דהא מוציא המאכל עצמו. יש לו דין כאלו מתקן האוכל. והבערה שאינו נעשה באוכל עצמו. דניהו דהבישול הוא באכילה ומתקנו. אבל הבערה אינו אלא בעצים דהן מכשירי אוכל ניהו דמותר לכ"ע. דהא הוי מכשירים שא"א לעשותן מע"י ואפי' לרבנן דר' יודא מותרים כמ"ש לעיל ר"ס תצ"ה:

אעפ"כ מותר ואמרי' ביה מתוך מייתור' דביום השבת. ואע"ג דמייתור' דביום השבת הותרה הבערה בי"ט לגמרי אפי' אין בה צורך קצת. ומדברי מ"מ שכתב דהבערה מותר משום מתוך. והא גבי מתוך קי"ל דבעינן צורך קצת. לק"מ דהמ"מ אזיל לשיטתיה דס"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דהא דבעי' גבי מתוך קצת אינו אלא מדרבנן ומן התורה מותר אפי' ליכא צורך כלל. וא"כ הבערה ושחיטה ואפיה וכדומה שוין דמן התורה מותרים אפי' ליכא צורך כלל. אבל מדרבנן בעינן צורך קצת:

ועמ"ש סי' תק"א בשם הר"ן כו' כמו א"נ עצמו דס"ל להר"ן דמדורה להתחמם הוי א"נ משום דהוי הנאת כל הגוף. אם כן מצינו הבערה שנעשה בא"נ דהא מדורה להתחמם הן עצים כמו האוכל. ולפ"ז ס"ד דע"כ חולק על הר"ן דלהר"ן א"צ יתורא דביום השבת להתיר הבערה ביום טוב דהא הבערה הוי כשאר מלאכות הנעשים באוכל עצמו. אלא שמ"א בסי' תק"א סעיף קטן ג' פי' דברי הר"ן דגם הר"ן ס"ל דגם מדורה להתחמם אינו אוכל נפש. ולא הותר' אלא משום מתוך ע"ש וא"כ י"ל דאין מחלוקת בין הר"ן להמ"מ:

ותימא דבפסחים כו' והכי אי' שם רע"א הא דכת' אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ע"כ ר"ל מערב יום טוב ראשון ר"ל מעיקר'. דאי ס"ד ביום טוב הא כתיב לא תעשה כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ הבערה לחלק יצאה (דבהא פליגי ר"י ור"נ). דקרא לא תבערו מיותר דהא היא בכלל לא תעשה כל מלאכה וסבירא ליה לר"נ דלחלק יצאה שלא תאמר שאינו חייב כ"א בעשה כל הל"ט מלאכות (ובפסחים פי' רש"י בע"א) לכן יצאה הבערה מכלל. ולא על עצמו יצא כ"א על הכלל וכמו שחייב על הבערה גריד' ה"ה כל ל"ט מלאכות אם עשה א' מהן חייב אבל עכ"פ הוא אב כמו כל ל"ח מלאכות ור"י ס"ל ללאו יצאה דכל ל"ח מלאכות הם אבות וחייב בלי התראה כרת וע"י התראה סקילה. אבל ההבערה אינו אלא באיסור לאו. ור"ע ע"כ כר' נתן ס"ל דאי כר"י דללאו יצאה למה קרא להבערה אב מלאכה. אבל התוס' כתבו בשם ריב"א. דאי ללאו יצאה הרי הוציא הכתוב מכלל ל"ת כל מלאכה ההבערה. א"כ בי"ט דלא כתיב כ"א לא תעשה כל מלאכה אין הבערה בכלל ומותרת בי"ט. וש"מ לא אמרי מתוך שהותרה כו' עכת"ד הגמ'. וע"ז כתב מ"א ש"מ אע"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר בי"ט כו' ודבריו תמוהים דע"כ לא כ' מ"מ דבריו דמתיבת ביום השבת ממעטים הבערה בי"ט אלא לב"ה דא"ל מתוך. אבל ב"ש דל"ל מתוך גם גבי הבערה וכדאי' בגמרא. ע"כ לא דרש ביום השבת למעט י"ט ומוקים לה לדרש' אחריני. וא"כ מאי קשיא למ"א מר"ע. דהא גם ר"ע כב"ש ס"ל. דל"ל מתוך וגם הוא לא דרש ביום השבת למעט י"ט ואם כן שפיר הוי הבערה בכלל ל"ת כל מלאכה. ואולי י"ל דנראה למ"א דוחק לו'. דמסברא חיצונ' ה"א בכלל ל"ת כל מלאכה בי"ט גם הבערה בכלל. ולב"ה אתי קרא דביום השבת להוציא הבערה מכלל ל"ת כל מלאכה דכתיב בי"ט. וב"ש דלא דרש ביום השבת נשאר הבערה בכלל ל"ת כל מלאכה בי"ט. אין זה דרך המקרא לכתוב קרא יתירא גבי שבת לפרש קרא דכתיב גבי י"ט ואיך נאמר שכ' בפ' שבת ביום השבת לפרש קרא דלא תעשה כל מלאכה דכתיב גבי יום טוב דאין הבערה בכלל אלא ע"כ סבירא ליה למ"מ דמסברא חיצונה אין הבערה בכלל ל"ת כ"מ בי"ט. דהא בשבת הוציאה התורה הבערה מכלל ל"ת כ"מ דכ' בשבת יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ גבי י"ט דכ' לא תעשה כ"מ ולא פרט הבערה מסברא יהיה הבערה מותרת בי"ט אלא כיון דאסר' התורה הבערה בשבת ולא מצינו בפי' שהתירה התורה בי"ט יותר מבשבת כ"א מלאכת אוכל נפש. א"כ גם הבערה אסורה בי"ט מקרא דכ' גבי שבת לא תבערו. ולכן א"ש לב"ה דדרש ביום השבת למעוטי י"ט. דהאי קרא דלא תבערו לא קאי על י"ט. וא"כ לב"ש ניהו דלא דרש ביום השבת למעט י"ט והבערה אסורה בי"ט. אין אסורו משום דכתיב גבי י"ט ל"ת כל מלאכה דהא אין הבער' בכלל אלא מדכתיב בשבת לא תבערו ס"ל לב"ש דה"ה י"ט כנ"ל כיון דלא דרש ביום השבת למעט י"ט א"כ תיקשי דברי ר"ע שאמר והא כתיב ל"ת כל מלאכה. ניהו דס"ל כב"ש מ"מ לא נאסר הבערה בי"ט מקר' דל"ת כל מלאכה אלא מקרא דלא תבערו דכתב בשבת והל"ל והכתיב לא תבערו:

וא"ל דזה דוקא כו' ר"ל דלמא ב"ה וב"ש ור"ע בהא פליגי דלב"ה אין הבערה בכלל לא תעשה כ"מ וא"ש דביום השבת ממעט י"ט כנ"ל. אבל ב"ש ור"ע סבירא להו דהבערה בכלל ל"ת כל מלאכה וליכא למעט מביום השבת כנ"ל. ואי תקשי באיזה סברא פליגי. י"ל דפלוגתייהו אי הבערה לחלק או ללאו יצאה דב"ש ור"ע ס"ל לחלק יצאה. וא"כ הוי בכלל ל"ת כ"מ. אבל ב"ה ס"ל ללאו יצאה ולא הוי בכלל ל"ת כמ"ש לעיל בשם התוס' דכל יתר ל"ח מלאכות דאסורים מקרא דל"ת כל מלאכה הן אבות וחייב עליהם כרת וסקילה. והבערה אין אסורו כ"א לאו. וא"כ ר"ע לשיטתיה דס"ל לחלק יצאה א"ש דאמר והכתיב לא תעשה כ"מ דלדידיה הבערה בכלל ל"ת כ"מ וה"מ לדחות א"כ קשיין דברי הרמב"ם דהא המ"מ כ' דבריו לבאר דברי הרמב"ם וא"כ לדברי מ"מ הרמב"ם ס"ל ללאו יצאה לכן אמרי' מתוך גבי הבערה וזה לית' דהא הרמב"ם בהל' שבת חשיב הבערה תוך יתר האבות וע"כ צ"ל דלחלק יצאה אלא המ"א רצה לדחות מיניה. וביה מדברי הש"ס שעוסק בה כעת:

דהא בהא תליא כו' ר"ל כיון דסבירא ליה לחלק יצאה ה"ה בכלל ל"ת כ"מ וליכא למעט מביום השבת כנ"ל ע"כ לא אמרי' מתוך בהבערה. וכן להיפך אי סבירא ליה דלא אמרי' מתוך ע"כ צ"ל לחלק יצאה דאל"כ נתמעט מביום השבת:

ואי' בגמ' (ביצה דף י"ב) דבבישול נמי אמרינן מתוך. וה"ה באפיה ושחיטה וכדומה דברים הנעשים באוכל עצמו לתקנו כנ"ל:

ומכל מקום המבשל מי"ט לחול לוקה. ר"ל כיון דאין בו צורך היום כלל. והיא שיטת התוס' דס"ל דמן התורה בעינן צורך היום. אבל לדעת רש"י דס"ל דמן התורה אפי' אין בו צורך היום כלל אפ"ה לדידן דא"ל (מתוך) מותר. אם כן באופה לחול ניהו דאסורא דרבנן עביד דמדרבנן בעי' צורך היום קצת אבל מלקות ליכא והא דאמרי' בפסחים דף מ"ז ע"ב האופה מי"ט לחול לוקה היינו משום דל"ל מתוך ס"ל דב"ש וב"ה לא פליגי במתוך אלא בדבר אחר וכמ"ש הפר"ח ר"ס תצ"ה ע"ש. אבל לדעת הרמב"ם דא"ל כשיטת רש"י וכמ"ש לעיל לדעת מ"מ. וא"כ האופה מי"ט לחול אינו לוקה וכמ"ש המ"מ גופיה ריש הלכות י"ט. והרמב"ם גופיה פסק דהאופה מי"ט לחול לוקה. כבר נתעורר בזה הפר"ח ריש סי' תצ"ה:

עמ"ש ר"ס תקכ"ז על מ"ש דלוקה באופה מי"ט לחול משום דלית ביה צורך היום כלל. מכל מקום יפטור ממלקות משום הואיל דהא קי"ל כרבה שם בפסחים דאינו לוקה באופה מי"ט לחול משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה. ור"ס תקכ"ז כתב מ"א דמשכחת לה בגוונא דל"ל הואיל כגון שאפה או בישל בי"ט סמוך לחשכה דא"א שיגמר המלאכה היום ויקלעו אורחים כשעדיין י"ט:

(ב) (ס"ק ב) שלא כו' אא"כ הוא לצורך אכילה. כגון שיש לו בתיבתו אוכלים הצריכים לסעודת י"ט או עניני קשוטים הנצרכים לקשטן בי"ט וחושש שלא יגנובו ועי"ז ימנע משמחת י"ט:

משום תחלתן. דאי לא נתיר לו החזרה לא יוליכם תחילה לבה"כ מחשש גניבה. והוא צריך להם בבה"כ להתפלל מתוכן:

אבל כו' אסור כו' אפי' חושש שיגנבו משם. דהא לא התירו החזרה אלא משום תחלתן שלא יביאם ביום טוב לשם כנ"ל. וכיון דכבר מונחים בבה"כ ולא הביאן בי"ט לבה"כ ל"ל סופן משום תחלתן:

וראיתי כו' שאין רגילים עוד לאכול. והט"ז חולק וכתב דסכינים כל היום נקראים צורך אוכל נפש דאי מזדמן לו פירי מה יצטרך לסכין לאכלן:

שרי כדעת התוס' בכתובות דף נ"ז ע"א ד"ה מתוך כו' שכתב שם שהרשב"א רצה למצוא ההיתר על מה שנוהגים להוציא לצורך גוי בי"ט משום דס"ל כדעת הרי"ף דלא תקנו ערובי חצרות בי"ט כיון דדבר שיש בו צורך קצת מותר להוציא אפי' לר"ה ומה צריך לע"ח ולדבר שאין בו צורך קצת כלל דהן מועטים. משום לתא דידהו לא רצו לתקן ע"ח א"כ כיון דלדידן דל"ל ר"ה וכדלעיל סי' שמ"ה סעיף ז' ודינו ככרמלי'. א"כ כמו שהותר לטלטל בחצר שאינ' מעורבת בי"ט ה"ה דמותר לטלטל בכרמלית. וא"ש המנהג ושוב חזר בו וכתב וז"ל דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד ממנה לכרמלית דחמיר טפי עכ"ל התוס'. א"כ ניהו דלא קי"ל בזה כהרי"ף וס"ל דבי"ט צריך ע"ח וכמ"ש ס"ק ה'. מ"מ שמעינן מדברי התוס' דחוץ לעירוב קיל מכרמלית. ולכן אע"ג דהותר הסכינים בעיר חוץ לעירוב אבל חוץ לעיר דהוי כרמלית דחמיר לא שרינן. וט"ז חולק וכתב דמבואות שלנו דין כרמלית יש להן. א"כ מאי חומרא בחוץ לעיר יותר מבמבוי חוץ לעירוב ועיין לעיל סי' שס"ג סעיף כ"ו בהגהת רמ"א מבואר דמבואות שלנו דין חצרות יש להן. אולם בר"ס שס"ה במ"א ס"ק ד' נסתפק מ"א אי גם לקולא אמרינן דמבואות שלנו יש להן דין חצרות ע"ש:

(ג) (ס"ק ג) וכיוצא כו' ולוקה עליהן. כיון דלית בהו צורך היום כלל וכדעת התו' דלא כרש"י וכמ"ש מ"א ר"ס זה דמן התורה בעי' צורך היום קצת לדעת התוס':

(ה) (ס"ק ה) ואם כו' משמע דבלא עירוב אסור כו' לאפוקי מדעת הרי"ף דס"ל דבי"ט לא תקנו ע"ח. וכמ"ש בס"ק ד' בשם הרשב"א שהביאו התוספות בכתובות לא קי"ל כוותיה אלא בעי עירוב. ומה"ט כ' ט"ז בשם מהרש"ל בסי' זה. ובמ"א לעיל ס"ס שס"ז דיש להוסיף בנוסח ע"ח שאומרים לכל שבתות השנה. ולו' ג"כ ולכל י"ט ואין בזה משום שינוי מנהג מאחר שאינו עושה מעשה חדש:

(ו) (ס"ק ו) מותר כו' פי' כשצריך כו' ועמ"ש ס"ס תק"ט. ר"ל להשתמש במוקצה אסור דהוי כמו אכילת מוקצה דאסור. ולא הותר כי אם לטלטל מוקצה כשצריך למקומו אבל ודאי כשצריך לו שוב לצלות בו כתב ט"ז דפשוט הוא דמותר:

(ז) (ס"ק ז) של שובך כו' של בית אסור. דבביצה דף ט' אמרי' הא דהתיר ב"ה שם לטלטל סולם דוקא סולם של שובך דל"ל להטיח גגו הוא' צריך. אבל סולם של עליה דא"ל להטיח גגו הוא צריך דאסור בר"ה משום מראית עין. לכן אפי' בבית אסור לטלטלו. דכל מה שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור והקשו התוס' הא בעירובין אמרינן דאפילו סולם שאינם של שובך מותר לטלטל בשבת. ותירץ ר"ת דבעירובין מיירי בסולם של בית דהיא קטנה משל עליה ול"ח שיאמרו להטיח גגו ה"צ. והר"א מבור"גיל תירץ דבעירובין דמיירי בשבת דא"צ להוציאן לר"ה. לכן בביתו מותר אפי' של עליה דבבית ל"ל להטיח גגו צריך אבל בי"ט כיון דשרי להוציאו לר"ה ושם א"ל להטיח גגו לכן אפי' תוך הבית אסור דכל מה שאסור בר"ה מפני מראית העין גם בח"ח אסור. וא"כ להר"א מבור"גיל בי"ט אפי' סולם של בית אסור. דהא ר"ת לא חילק בין של בית ובין של עליה אלא מהכרח קושייתם ממסכת עירובין וכיון דלהר"א מבור"גיל בלא"ה לק"מ ממסכתא עירובין מה"ת נחלק בין של בית ובין של עליה. וכיון דהטור בסי' ש"ח פסק כהר"א מבורג"ל ומתיר בשבת אפי' של עליה. א"כ ממילא בי"ט אפי' סולם של בית אסור. והמקיל בבית לא הפסיד. כ"כ היש"ש וביאר הטעם ניהו דלהר"א מבור"גיל אין הכרח מסוגי' דעירובין לחלק בין בית לעליה מ"מ אפשר מסברא בלי הכרח יש להקל בשל בית להר"א מבורג"ל:

וכ"מ בפסקי התו' לכן הסומך ע"ז לא הפסיד. ולפ"ז מ"ש מ"א והמקל בבית אפשר ר"ל סולם של בית ואפילו מוציאה לר"ה שרי. אולם לא הבנתי דכ"ז לדעת הטור בסי. ש"ח דפוסק כהר"א מבורג"ל. אבל המחבר שפסק וסתם בסי' ש"ח לאסור בשל עליה אפי' בשבת. והוא לשון הרמב"ם ע"כ פסק כר"ת דלא כהר"א מבורג"ל:

א"כ למה העתיק מ"א דברי מהרש"ל על דברי המחבר דשל בית אסור. דהיינו לדעת הר"א מבור"גל (וכן הקשה ביש"ש על הרמב"ם דה"ל לפרש דשל בית מותר ואין זו קושיא כ"כ דאין דרכו של הרמב"ם להביא דין חדש היוצא משקל' וטרי' ואינו מפורש להדיא) ומשמעות ל' הרב"י בש"ע אין בו הכרע. דברישא לא כת' להתיר כ"א של שובד משמע דאפילו של בית אסור. ובסיפא הזכיר לאסור של עליה משמע דשל בית מותר וע"כ דיוק א' לאו דוקא. ואפשר דאין כוונת מ"א להעמיס דברי מהרש"ל בדברי המחבר אלא כתב סברא דנפשיה להחמיר בשבת כחומרת ר"ת. דשל עליה אפי' בביתו אסור ולהחמיר בי"ט כהר"א מבור"גל לאסור סולם של בית אפי' בבית:

(ח) (ס"ק ח) מסוכנ' ולמאן דשרי כו' במס' ביצה דף כ"ז ע"ב תנן מעשה ששאלו לר"ש על בהמה שמתה בי"ט ועל החלה שנטמאת ושאל בבה"מ והשיבוהו לא יזיזו ממקומן ודייק הש"ס בהמה דומיא דחלה. מה חלה דקדושה. אף בהמה דקדושה ולכן אסור לטלטלה דאפי' לכלבים לא חזי דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. אבל בהמה דחולין שרי דחזיא לכלבים ואע"ג דנתנבלה בי"ט ע"כ כר"ש אתיא דלית ליה מוקצה. ופריך הניחא למר בריה דר"י משמיה דרבא דאמר חולק היה ר"ש על ר' יודא ומתיר אפי' בבריאה שמתה א"ש מתני' כר"ש. אלא למר ב"א משמיה דרבא דאמר מודה ר"ש בבריאה מעי"ט שמתה בי"ט שאסורה. א"כ מתני' דלא כמאן. ומשני במסוכנת ודברי הכל. כך הוא גרסת הרי"ף. ופי' ג' חלוקים יש. מסוכנת מעי"ט שמתה בי"ט אפי' ר' יודא מודה דשרי ובריאה שמתה ר"ש מודה שאסורה. ובחולי שאין בו סכנה מעי"ט בזה פליגי ר"י ור"ש ולכן מוקי מתני' במסוכנת ואתיא כדברי הכל דאפי' ר"י מודה דמותרת:

ולכן הרב"י דפסק ר"ס תל"ה בי"ט כר' יודא לכן אסר כאן אפי' בחולה אם לא במסוכנת דאפי' ר"י מודה דשריא. ומ"ש מ"א דלרמ"א שהביא ר"ס תצ"ה די"א דפוסקיס גם ביו"ט כר"ש. א"כ אפילו בריאה שרי. היינו משום שכ' הרב"י בחבורו' הארוך בסי' שכ"ד כיון דמילי דרבנן נינהו אזלינן לקולא וקי"ל כמ"ך דאפי' בבריאה שמתה פליג ר"ש ומתיר:

(ט) (ס"ק ט) מחתכה דוקא כשהיה קשה דאז א"א לבהמה לאוכלה בלי חיתוך וא"כ ע"י החיתוך משוה לה אוכל שרי אבל כשהיא רכה דבלי חיתוך גם היא ראויה למאכל בהמה אם כן החיתוך נקרא ממרח באוכל' כדי שיהיה הדבר יותר נאות למאכל בהמה זה אסור.

(י) (ס"ק י') תבנא כו' דלא אקציה אלא ממאכל בהמה. ר"ל כשהניחו באוצר ואוקציה מסתמא לא אקציה אלא מדבר שהיה עומד לו אותו פעם. וכיון דאז היה ראוי למאכל בהמה ולא להסקה. לא אקציה כ"א ממאכל בהמה. ומהסקה לא עלתה ע"ד לאקציה כיון דלא היה עומד לכך. וכיון שאחר שהניחו באוצר נעשה תבנא סריא ואינו ראוי למאכל בהמה ועומד להסקה מותר להסקה דהא מזה בשעה שהניחו באוצר לא אקציה ולא עשה מעשה להקצותה מהסקה:

אבל עצים כו' וה"ה אם הניח לאוצר תבנ' סריא דין עצים יש לו. דהא כשהניחו לאוצר לא היה עומד כ"א להסק' וא"כ אקציה מהסקה. ותבנ' סריא כתבו התו' במס' ב"ב דף י"ט ע"ב דוקא כשהיא מוסרח מאד דאפי' ע"י פריכה אינה ראויה לבהמה כדמוכח במס' שבת דף קנ"ה ע"ב:

כדאיתא בב"ב. דאמרי' שני בתי' זה אצל זה וכותל אחד לשניהם. ובאותו כותל חלון של טפח על טפח. אם יש מת בא' מן הבתי' מביא הטומאה לבית האחר שבצדו ע"י החלון כי משם יצאה הטומאה לבית האחר. ואם סתם החלון בדבר שמבטלו שם ואין דעתו ליטלו משם הוי סתימה וחוצץ מפני הטומאה שלא תצא משם לבית אחר אבל דבר שעתיד ליטלו אינו סותם ואינו חוצץ. ופריך מדתנן אם סתמו בתבן הוי חציצה. והא תבן סופו ליטלו כי היא מאכל בהמה ומשני דמיירי בתבנא סרי' דאינו ראוי לבהמה. ופריך והא חזי לטינא ועדיין אינו מבטלו ומשני דאית ביה קוצי. ופריך והא חזי להסקה. ומשני בתבן לח דלא חזי להסקה. ופריך והא חזי להיסק גדול. דהיינו כשמדליק עצים או תבן יבש עי"ז גם אם יניח שם תבן לח ידלק גם הוא וא"כ עדיין עתיד ליטלו:

ומשני היסק גדול לא שכיח. וא"כ מיקרי אין עתיד ליטלו וס"ל למ"א כיון דע"י דלא שכיח לא מיקרי עתיד ליטלו דאינו עומד להיסק גדול. א"כ הוי מוקצה דאין דעתו עליו להיסק גדול:

ול"ד לעצים לחים דמתיר בסי' תק"ב ס"ג בהגה:

(יא) (ס"ק יא) הסמוכים כו' ודוקא כו' דהטור כ' וז"ל לאחר שתקנ' בדופנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שמה או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטלה. וכתב עליו הרב"י על מ"ש לאחר שתקנה בדופנותיה ובסככה למה הצריך שכבר תיקנה גם בסככה כיון דהחילוק בין סכך לדפנות דבדופן לאחר שגמר הדופן באריגה והוסיף לסמוך לה ניכר שאין התוספת מן הדופן דהא אינו נארג עם הדופן ולכן אין בנטילת התוספת משום סתירת אהל אבל בסכך שאינו נארג א"כ כל מה שמוסיף הכל הוא מן הסכך כי מה לי מה שמונח למעלה או למטה הכל שוה ולכן אם נוטל אפילו מן התוס' ה"ל סתירה. אלא אם הניח על הסכך חבילות דאז ניכר שאינו מן הסכך ואז מותר ליטול החבילות ואין בו משום סתירה. ולפ"ז אם סמך לדופן די שכבר נגמר הדופן ונארג. שבאז ניכר מה שהוסיף אינו מן הדופן. ולמה הצריך הטור שכבר נגמר גם הסכך. עוד הקשה מ"ש הטור סמך לה עוד חבילות אפילו סמוך לדפנות קנים ג"כ מותר ליטלן ולא הצריך הש"ס חבילות אלא בהוסיף על הסכך ומטעם הנ"ל אבל לא בדופן ועז"כ יש"ש דבהגהת הרא"ש כתב בשם א"ז דאם נתכוין לעבותה או לחזקה אסור. וכתב יש"ש דיש לחוש לדברי הג"א אם סמך לדפנות לעבותה ועדיין לא גמר הסכך אע"ג שכבר גמר הדופן. ואפי' סמך לה חבילות אפ"ה כיון שהיה דעתו לעבותה או לחזקה אפ"ה אסור וזה היה כונת הטור במ"ש לאחר שתקנה בדופנותיה ובסככ' סמך לה חבילות כו' נקט בסככה משום מלתא פסיקתא. דאז אפי' נתכוין לעבותה או לחזקה מ"מ מותר. משא"כ אם עדיין לא גמר הסכך. אע"ג שגמר הדפנות מ"מ אם נתכוין לעבותה היה אסור ומה שנקט חבילות משום דיוקא לרבותא דאם לא גמר סככה אסור אם נתכוין לעבותה. היינו אפי' זרק לה חבילות. אבל מודה הטור דאם לא נתכוין לעבות' אפי' לא גמר עדיין הסכך. ואפי' סמך לה קנים ולא חבילות מ"מ מותר. וכן אם גמר גם הסכך וסמך לה אפי' לעבותה מכל מקום מותר ואפילו סמך לה קנים ולא חבילות עכת"ד של יש"ש:

(יב) (ס"ק יב) חבילות. אבל עצים כו' בטלות לגבי סכך כו' כיון דאין הפרש ואין היכר בין גוף הסכך ובין התוספות. כיון דגם גוף הסכך אינו נארג ואין ניכר ההפרש כ"א בהיות התוספות חבילות משא"כ בדפנות אפי' סמך לה קנים יש היכר דגוף הדופן נארג והתוספות איני נארג עמו:

(יג) (ס"ק יג) דעתו כו' עסי' תרל"ח שאפי' סכה דמצוה עצים הסמוכים לה מותרים ולא כתב אם דעתו עליו כמ"ש כאן. ע"כ מ"ש פה דעתו עליו. ר"ל דעתו עליו היום בי"ט:

סוכה רעועה כו' איתא שם דף ל' ע"ב תנא ר"ח בר יוסף קמיה דרבי יוחנן אין נוטלים עצים מן הסכה אלא מן הסמוך לה. ור"ש מתיר ושוין בסוכת החג (היינו סכה דמצוה) שאסורה. ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ופריך אהא דר"ש מתיר אפי' מן הסכה עצמה. והא סתר אהלא ואר"נ ב"י דמיירי שנפלה בי"ט דאין בו סתירת אהל אלא משום מוקצה. ור"ש לטעמיה דמתיר מותר שמן שבנר ול"ל מוקצה. ופריך מי דמי מותר שמן מצפה אימת תכבה נרו דהא ודאי סופה לכבות. אבל הכא מי מצפה שתפול הסכה. ומוקי לה ר"נ ב"י דמיירי שהיתה רעועה מערב י"ט דג"כ דעתו עליה ומאי דקתני ואם התנה כו' מסקינן שם דמיירי בסכה דעלמא דלאו מצוה וארישא קאי אבל סכה דמצוה לא מהני תנאי כי אם באופן המבואר בסי' תרל"ח עכת"ד הש"ס ובזה נחלקו דעת יש"ש דהא דקתני ואם התנה כו' הוא ד"ה ואפי' ר"י מודה ואפי' סוכה בריאה מהני תנאי. אבל דעת הרב"י דהא דקתני ואם התנה כו' הם דברי ר"ש דאם התנה אפי' בריאה שנפלה מותרת. אבל לר"י אפי' רעועה שהתנה עליה ונפלה לא מהני תנאי:

וכן נ"ל כדעת הרב"י:

ל"מ תנאי אפי' ברעועה. דמה יוסיף היתר ע"י התנאי. הא אפי' בלי תנאי ברעוע' דעתיה עליה וה"ל כאלו התנה ואפ"ה לא מהני לר"י דכל מידי דאתקצאי כו':

ולכן סתם כו' שפסק בסי' תצ"ה כר"י בי"ט. ולכן בשום גווני אפי' ברעועה ל"מ תנאי:

בנר שכבה. דדמי לסכה רעוע' דיושב ומצפה:

אבל המאור כ' כו' הוא דעת שלישית:

ואינה מוקצה מ' איסור. דאי נמי סתר כצ"ל:

אין בה משום סתירת אהל מדאורייתא. וס"ל לבעל המאור דכל שאין בו רק איסור דרבנן לא מיקרי מוקצה מ' איסור:

מחמת איסור כה"ג. ר"ל היכי דיושב ומצפה:

אבל דעת הר"ן ורמב"ן כן הגיה בס' תוס' שבת בקונ' אחרון. דהתוס' ס"ל דל"מ תנאי במוקצ' מ' איסור:

וא"ל דס"ל כיון דאין בסתירתו איסו' דאוריית' כצ"ל:

לא חשיב כו' ר"ל ודאי ר"י ס"ל דאפי' אין בסתירתו רק איסור דרבנן מ"מ הוי מוקצה דהא פליגי בסכה רעועה. אלא דהטור לא פסק כר"י א"א היכי דאיכא בסתירתו איסור דאורייתא דהוי מוקצה מ' איסור תירה:

דהא מעות שעל הכר. לעיל בסי' ש"ט סעיף ד'. הרי דאפי' במוקצה מחמת איסור דרבנן ס"ל דהוי מוקצה. ע' מ"ש סעיף ט' כצ"ל:

(יד) (ס"ק יד) בית כו' מדכתב סתם כו' בביצה דף ל"א ע"ב תנן בית שהוא מלא פירות ונפחת הדופן ביו"ט. נוטל פירות ממקום הפחת. רמ"א פוחת לכתחלה ונוטל ופריך לר"מ למה מתיר להיות פוחת והא סתר אהלא ומשני דמיירי שמחיצה הית' על ידי לבנים שהיו סדורים זה על גב זה בלי חיבור טיט ביניהם. דכה"ג ס"ל דלא הוי סתירת אהל. ונחלקו הפוסקים לדעת קצת גם תנא קמא דמתיר אם נפחת ממילא ליטול הפירות. לא התיר אלא במחיצה גרוע כי האי גוונא ע"י לבנים כנ"ל דאי הוי מחיצה גמורה דאיכא סתירה גמורה אם פוחת. אם כן אפי' נפחת ממילא מ"מ הפירות מוקצים. דהא אי לאו דנפחת לא היה אפשר ליטול הפירו' וי"א ס"ל דלת"ק אפי' מחיצה גמורה שנפחתה מותר ליטול הפירות ואין בהם משום מוקצה וכמ"ש מ"א אח"ז:

ול"נ דאף הרז"ה מודה בזה. ר"ל אפי' מוקצ' מ' איסור דרבנן הוי מוקצה. כמ"ש לעיל בס"ק שלפני זה. דהא סכה רעועה אין בסתירת' כ"א איסור דרבנן ואפי' הכי לר"י אסור. ופסק הרז"ה כר"י:

אלא ס"ל כו' דהרז"ה גם הוא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל כיון דאין הפירות מוקצים מחמת עצמן כו'. אלא דלא רצה לסמוך על סברא זו גרידה אלא בצירוף דאינו אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן:

ולפי מ"ש בש"ע ר"ל כדעת הר"ן דאפילו היכי דהוי מחיצ' גמור' ומוקצים הפירות מחמת איסור תורה מ"מ אם נפחת מותרים הפירות כיון דאין הפירות מוקצה מחמת עצמן:

ומ"מ אם עשה הנכרי לצורך ישראל כו'. ואפי' היו הפירות של גוי. מ"מ מוקצה דמחובר אפילו של גוי אסור וכן אסור אפי' לר"ש וכמ"ש ר"ס תקט"ו בשם רש"י:

ובימי הפסח כו'. אורחא דמילתא נקט דאז דרכן לפותחן:

אם יודע בודאי כו'. ואם הביאו דורון או למכור. כתב מ"א סי' תקט"ו ס"ק י"א וי"ב הוי כודאי שפתחן היום כדי להביא מן המשובח. וכן מסתמא פתחן בשביל ישראל שהובא לו הדורון. ובהבי' למכור הביא בשביל הרוב. ואם רוב הלוקחים גוים מותר ואם רוב הלוקחים ישראלים או מחצה על מחצה אסור ע"ש:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.