מחצית השקל/אורח חיים/קכח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־13:58, 22 במאי 2023 מאת מערכת (שיחה | תרומות) (added Category:ברכת כהנים using HotCat)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מחצית השקלTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png קכח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
נתיב חיים
שונה הלכות
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד


חיי אדם
ערוך השולחן


מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


(א) כ' במ"א כ' בא"ע כו' וצ"ע דהא הרמ"ך שממנו נובע דין רמ"א שם: דמאי איכפת לן דהא תנן בגיטין דף נ"ט דקורא כהן ראשון מפני דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי שכ"א או' אני אקר' ראשון וכיון דכהן קורא ראשון תו ליכא מחלוקת א"כ כשקורא זה שהוחזק כהן ע"פ עצמו גם כן ליכא למיחש למחלוק' ואיסורא ליכא: ועמ"ש סי' ר"א דגם מ"ש הרמ"ך שקורא א' ע"כ ס"ל כהתו' וטור דהא דדרשי' וקדשתו לברך ראשון הוא אסמכתא אבל לפמ"ש מ"א שם דע"כ דרשה גמורה מדפריך בגיטין אהא דתנן דכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום והא דאוריית' היא מדכתיב וקדשתו ומשני דדרכי שלום איצטריך שאין הכהן רשאי למחול על כבודו וא"א דאסמכתא היא ואינו רק מדרבנן א"כ מאי פריך דאורייתא הוא וגם דלמא באמת מה"ט אסמכוהו אקרא משום דרכי שלום א"ו דאוריי' ממש היא א"כ אפי' לקרות ראשון לא היה ראוי שיהי' נאמן ע"פ עצמו:

ובחמ"ח שם ובב"ש שם תי' דרמ"א הוכיח דע"כ להרמ"ך נאמן אפי' לישא כפיו דהא כ' הרמ"ך הא דל"ח שמא יעלו מקר"הת לתרומה ותי' כיון דתרומה בזה"ז דרבנן ל"ח לה וגם אין תרומה בח"ל נוהג כלל ואכתי קשה ניחוש שמא יעלוהו לנשיאות כפים אע"כ דבאמת רשאי לישא כפיו והטעם כיון דלתרומה ל"ח א"כ ל"ל הנאת ממון ולכך לא חשדי' ליה דמשקר:

(סק"א) לא ידע ר"י פי' דאר"י (בשבת דף קי"ח) מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן אני עולה וע"ז כ' התו' דלא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה (ומתמה אי ר"י (עלה) ודאי דלא היה מברך כיון דידע שאינו כהן. וא"כ מאי רבותי' שלא היה עובר על דעת חביריו):

דהא בכתובות ד' כ"ד ע"ב:

עובר בעשה ופירש"י דכתי' דבר אל אהרן כו' כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה:

ובשבת מיירי עם כהנים אחרים דלבדו ודאי דלא היה עולה לעבור על עשה:

ואפשר דס"ל לר"י כו' מה שמזכיר השם לבטלה ודלא כפירש"י הנ"ל אלא משום ברכה לבטלה לכך עובר הזר בעשה וזה שסיימו התו' אם לא משום ברכה לבטלה והיינו עשה המוזכר בכתובות ואע"ג דבברכה לבטלה איכא ל"ת וכדאמרי' בברכות ל"ג כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא לזה רמז מ"א ועסס"י רט"ו ר"ל שהבי' שם מחלוקת הפוסקים דהרמב"ם ס"ל דהוא דאוריית' אבל התוס' ס"ל דאינו רק אסמכת' וכתב שם מ"א וז"ל וכ"ה בתמורה דף ד' פשטא דתלמודא דהוא דאורייתא והתו' מפרשים כו' עכ"ל ור"ל דאמרי' שם המקלל חבירו בשם לוקה דכתיב אם לא תשמור כו' ליראה את השם הנכבד כו' והפלא ה' את מכותך והיינו מלקו' ופריך ואימא קרא מיירי במוצי' ש"ש לבטלה אבל מקלל חבירו בשם לא סגי ליה מלקות ומשני לחד תי' הא אין עונשים אא"כ מזהירי' וא"כ בשלמא אי קאי אמקלל מצינו אזהרה וכדאי' שם אבל אי קאי אמוצי' ש"ש לא מצינו לו אזהרה ופריך והא מצינו אזהרה למוציא ש"ש לבטלה את ה' אלהיך תירא ומשני האי אזהרת עשה ובעינן אזהרת לאו אע"כ קרא דואם לא תשמור קאי אמקלל וא"כ נשאר למוציא ש"ש לבטלה עשה דאת ה' אלהיך תירא. ודרשה דעובר בל"ת דלא תשא דאית' בברכות דף ל"ג ס"ל דהוי אסמכתא וא"כ א"ש הא דאמרי' בכתובות דאיכא עשה בזר העולה והיינו משום ברכה לבטלה דאיכא עשה דאוריי' ולא ל"ת והיינו לפי תי' זה לא ס"ל החילוק שכ' מ"א לקמן סי' רט"ו בין מזכיר השם לבטלה או מברך לבטלה:

רשות לנשים לסמוך ע"ג קרבן והתורה לא מיעטה נשים אלא דגבי אנשים איכא חיוב ומצוה לסמוך על הקרבן. ולכן תמה ר"י עליו ר"ל על ר"י דלר"י ליכא עשה בזר העולה דהתורה לא מיעט בקרא דכה תברכו ולא זרים דזר אינו מצווה לברך:

אליבא דר"י דאית ליה מעלין כו' דהכי אי' התם אבעי' להו מעלין מנשיאת כפים ליוחסין או לא תבעי למ"ד מעלין לתרומה ליוחסין דלמא דוק' תרומ' דאיכא איסור מיתה לזר האוכל תרומה. ואי לאו דברור דכהן הוא לא היה אוכל ולא היה מאכילים אותו אבל נשיאת כפים דליכא לזר אלא עשה אפשר דאינו כהן ואפ"ה נשא כפיו דלא חמיר ליה כ"ה עכת"ד הגמ' ולר' יודא מצינו דס"ל מעלין מתרומה ליוחסים וא"כ לדידיה א"ש מה דאמר הש"ס דאיכא עשה לזר העולה דהא ס"ל דנשים אין רשאים לסמוך:

(ב) (סק"ב) כשקראו כו' או שא"ל קודם רצה כו' לכן עובר דה"ל לעקור ברצה. וכ"מ בר"ן דמגילה שכ' דאין כהן עובר אא"כ קראוהו וא"כ ה"ה אם קראוהו אחר רצה אינו עובר דהקריאה אחר רצה אינו מועיל דכיון דלא עקר ברצה אינו רשאי לעלות ולא גרע מיש בו א' מהדברים המעכבים דאף שקראוהו אינו עובר:

(ד) (סק"ד) כשהכהנים כו' ומרדכי כו' ועב"י ס"ס זה שהביא דברי המרדכי וע"ש מ"ש בטעמו:

וכ' הב"ח כו' דהקש' דמ"ש הטור ס"ב כל כהן שאין בו אחד מהדברים כו' דה"ל לקצר כל כהן שאינו עולה עובר כו' ומאי קמ"ל במ"ש שאין בו א' מהדברים המעכבים למעט שאם יש בו דבר המעכב שאינו עובר פשיט' דאינו עובר דאדרב' אינו רשאי לעלות ועז"כ דקמ"ל אפי' אין בו רק דבר המעכב מדרבנן דאתי עשה דאורי' ודחי עכובא דרבנן אפ"ה אינו עובר דאין כוונת הש"ץ על הפסולים והוי כאלו לא קראוהו דאינו עובר:

אבל מל' הרב"י שכ' בס"ב כו' ר"ל דלהטור שלא כתב רק כל כהן שאין בו א' מהדברים כו' והוא שיהי' בבה"כ כשקורא כהנים כו' אבל אם אינו שם אינו עובר עכ"ל י"ל כמ"ש הב"ח אבל הרב"י שהוסיף וכ' אם הי' בבה"כ או אם א"ל לעלות כו' משמע אפי' א"ל לעלות אם יש בו דבר המעכב אפי' מדרבנן דהא ע"כ בזה מיירי מכח קושיות הב"ח אפ"ה אינו עובר:

אלא חכמים מנעוהו. וכ"כ התוס' בשבת דף ד' על הא דאבעי' להו הדביק פת בתנור ע"ש סמוך לחשיכה מי התירו לו לרדותה בשבת (דרדיו' הפת איכא איסור דרבנן) קודם שיגמור אפייתה ויבא לידי איסור סקילה והקש' התוס' מאי קמבעיא ליה הא אפי' לא נתיר לו לא ישמע לנו וירדנ' כדי שלא יתחייב סקילה ותי' כיון דחכמים מנעוהו שלא ירדנה אינו חייב סקילה:

כדאית' סי' קצ"א. דהקילו חכמים על הפועלים לקצר ברכת המזון שלא יבטלו ממלאכת ב"ה אע"ג דברכת המזון דאוריית' מ"מ בשב ואל תעשה יש כח בידם לעקור ד"ת וע"ש:

(ה) (ס"ק ה) ויש כו' וקשורים כו' דזה מתקנת ריב"ז שלא יעלו במנעלי' שמא יפסיק רצוע' מן המנעל ויקשרנו ובין כך יעלו חביריו לדוכן והוא לא יעלה. אבל בבתי שוקים אפי' יש בהם רצועות לקשור כתב הרב"י דל"ח דודאי מנעל שנפסק הרצועה אם לא יקשרנו איכא גנאי לכן חיישי' אבל בתי שוקים דאפי' אם תפסק הרצועה אם לא יקשרנו ליכא גנאי לכן לא חיישי' ע"ש בהרב ב"י. ודעת יש מחמירי' משום דבתי שוקים של עור אתי לאחלופי במנעלים כיון שהם דומים למנעלים דהם ג"כ של עור ולכן כ' אם מגיעים עד האצילי' והם בתי שוקים ורגלים יחד ואין בהם רצועה ואין דומים למנעלים שרי:

ועמ"ש סי' תקנ"ד דלענין ט"ב אפי' מחופה עור דהתם משום צער וכל מידי דמגין על הרגל אסור לנעול א"כ מחופה עור ג"כ מגין ואסור. משא"כ הכא טעם משום דאתוי לאחלופי ובמחופה עור לא אתי לאחלופי:

(ז) (ס"ק ז) הלוי כו' לא מצינו בו קדוש'. דפטר רחם צריך פדיון והר"י כ' בשם זוהר הטעם דלוי יוצק דכהן הוא קדוש וכן הלוי לכן ראוי שירחץ קדוש לקדוש. וכן פטר רחם ישראל יש בו צד קדושה:

ואם הלוי כו' א"צ ליתן כו' ואם קצת כהנים ת"ח צריך כו' והפר"ח חולק בתרתי וס"ל דאפי' קצת ת"ח ל"מ דאינו חייב ליצוק לכהן ע"ה. אלא אפי' איסורא עביד אי יוצק לע"ה והוי בכלל ומשנאי אהבו מות ע"ש:

(ח) (ס"ק ח) ולא כו' ועסי' צ"ב דאפשר דסגי בכל מידי דמנקי:

אסור לתת כו' וכ"כ סי' תקי"א והט"ז הוסיף שם דאפי' נתן מעי"ט אסור דמוליד ריח בידים. ובתשובת חכם צבי חולק דל"מ אם נתן מעי"ט דשרי דבבשר אדם לא שייך מוליד ריח דהא קי"ל סי' שכ"ב דעצי בשמים מוללו באצבעות ומריח אע"ג דמסתמא מכווין שידיו יקלטו הריח. וגם אפי' ליתן בי"ט שרי דבדבר מאכל ומשקה לא שייך מוליד ריח דהא שרי ליתן בשמים לתוך תבשיל ואע"ג דמים אלו הם לרחיצ' ולא לשתיה מ"מ כיון דראוי לשתיה לית בהו משום מוליד ריח:

(ט) (ס"ק ט) ובירך כו' ואפשר דכוונתו דוקא כו' ר"ל אי הוי קתני דאין מברכים על נטילה זו ה"א משום דאין בו מצוה ובכל ענין א"צ ברכה לכן כ' אם נטל הכהן שחרית כו' ומזה משמע דמה"ט אין מברכים דאין חיוב כ"כ ליטול כיון שכבר נטל שחרית ובירך וא"כ ממילא שמעי' דאם נגע במקום מטונף דאזדא לה נטילת שחרית צריך לברך דלא כמ"ש הב"ח דהרב"י כ"כ דתלמיד טועה כ"כ אלא התו' כתבו כן:

אדרבא פשט לשונו כו' אף שהביא הרב"י שכן הרמב"ם העיד על אביו שהורה שא"צ ליטול אלא יסמוך על נטילת שחרית מ"מ פשט לשונו בחבורו לא משמע כן. אבל אם נגע כו' דגם בעבודה אי נגע ב"מ היה צריך שוב לקדש. ובס' ע"ת הקשה איך אפשר לסמוך על נט"י שחרית דשיעור נטילתן עד סוף קשרי אצבעותיו ולנשיא' כפים בעי' עד סוף הפרק ע"ש ובס' א"ר. וא"ל אף דא"צ שחרית כ"א ע"ס קשרי אצבעות מ"מ נוהגים ליטול עד הפרק ועיין בהרב"י:

כדי הילוך כ"ב אמות עסי' קס"ו במ"א:

(יא) (ס"ק יא) כשעוקרים כו' והטור והרמב"ם כתבו לשון הגמ' ואעפ"כ הרמב"ם י"ל דס"ל כרש"י ור"ן ותו' והא דסתם הרמב"ם דכן דרך למנקט ל' הש"ס אבל הטור וש"ע אין דרכם לסתום וכן משמע דס"ל דדרך הלוכן היו אומרי':

שצ"ל תחלה מודים כו' כדי שלא יצטרך להפסיק באמירת מודים באמצע התפלה א"כ ע"כ צ"ל יה"ר כשכבר עומד על הדוכן:

(יג) (ס"ק יג) שנים כו' ואם א' מהן קטן כו' דהא קטן לבד אינו עולה אלא עם הגדול לסניף להתחנך כדאיתא סעיף ל"ד וא"כ הקטן כמאן דליתא וליכא רק א':

(טז) (ס"ק טז) אינו קורא ואפ"ה מברך כו' כהן א' עולה מדרבנן תו' מנחות דף מ"ד וראיית' דלא ממעט הש"ס א' אלא לקריאה דלא' אין קורין אבל לא אמעיט מעלי' לכן צ"ל דעכ"פ מדרבנן חייב לעלות:

עיין בטו' ר"ל דעת התו' הנ"ל הוא דעת הר"ר פרץ שהביא הטור דא' אינו חייב מן התורה. ואפשר מדרבנן גם הר"פ מודה דחייב אבל הטור ס"ל דאפי' אי חייב מן התור'. אולם כ' הרב"י דהא אפי' שנים אם לא קראם אינם עוברים והא לא' אין קוראים ואיך יתחייב ותי' דאם אירע שקראו לא' לדעת הטור עובר וא"כ גם לדעת התו' דאינו חייב רק מדרבנן מ"מ אינו חייב אלא אם אירע שקראוהו (אבל הט"ז ס"ק ג' ס"ל דלהטור דגם א' עובר היינו אפי' לא קראוהו ע"ש וא"כ להט"ז לדעת התו' דחייב מדרבנן היינו אפי' לא קראוהו) וא"כ לדעת הרב"י דא' אינו חייב אלא אי קרה שקראוהו. ולפי הדין שאין קוראים לא' א"כ לא ידעתי איך שייך לברך אשר קדשנו וצונו כו' כיון דלא נצטוה אפי' מדרבנן עיין בפר"ח ואפשר מידי דהוי אנשים שמברכים על מצות עשה שהז"ג כדלעיל סי' י"ז וס' רמ"מ אין בידי לע"ש:

(יז) (ס"ק יז) מברכים כו' ואין א' מברך כו' ר"ל אע"ג דא' מברך לכלם משום ברוב עם הדרת מלך וכדלק' סי' רצ"ח סעיף י"ד היו יושבים מוצ"ש בבה"מ והביאו להם אור א' מברך לכלם מ"מ הכא מפני הטירוף יברך כ"א לעצמו:

(יח) (ס"ק יח) באהבה נ"ל דפי' כו' ר"ל היכן נצטוה לברך באהבה. ולזה פי' דבאהבה ר"ל שהכהנים והמתברכים צ"ל אוהבים זא"ז:

(ס"ט יט) מגביהי' כו' דבעי' ה' כווים ע"ש הכ' מציץ מן החרכים ודרשי' ה' חרכים:

(כב) (ס"ק כב) ובעמיד' נ"ל דהציבור רשאים כו' דדוקא כהנים דכתיב לעמוד ולשרת אבל הצבור ניהו שיהיו פנים כנגד פנים כמ"ש שם כלו' עבד שרבו מברכו והעבד אינו מסביר לו פנים דנראה כמבזה הברכה וכדדרשי' בסוט' אמור להם פנים כנגד פני' ומה"ט עם שאחורי כהנים אין בכלל ברכה דנראה כמבזים וכמ"ש רש"י דף ל"ח ע"ב. אבל בישיבה לא שייך ה"ט:

(כה) (ס"ק כה) דרך ימין כו' למזרח יחזיר פניו לדרום. דהעומד במזרח דרום לימינו:

ודלא כי"מ איפכ' דהא דאמר הש"ס כל פינות שאתה פונה יהיה דרך ימין ועסי' תרנ"א במ"א ס"ק כ"א ובסי' תרע"ו:

עס"ס קל"ב דגם ביוצא מבה"כ דינא הכי. וביומא דף נ"ג ע"א דאמרי' דכה"ג כשהי' יוצא מבית קדשי הקדשים היה יוצא דרך כניסתו דהיינו דרך אחוריו ופניו כלפי הארון ואמרי' התם וכן כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדם לא היו מחזירים פניהן והולכין אלא מצדדין פניהם והולכים:

(כו) (ס"ק כו) המטונפים כו' כמ"ש סי' ד' דהחולץ מנעליו (פי' במ"א שם בידיו) צריך נטיל' וא"כ ה"ה הכא בנוטל. עסי' צ"ב ס"ו דהעומד בתפלה סגי בנקיון עפר:

(כז) (ס"ק כז) מפי כו' סי' קס"ז דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב עונים וא"צ להמתי' על המאריכים:

דשאני כו' ר"ל דוקא הבוצע הטעם שצריך להמתין על העונים דעניית אמן גם הוא מכלל הברכה וכמו שאין רשאין לבצוע עד גמר הברכה ה"ה דאין רשאי לבצוע עד אחד עניית המסובין וא"כ המאריכין טועי' ועושין שלא כדין ואין הארכתם מכלל ברכה משא"כ בכהנים הטעם שצריכים להמתין עד שענו הצבור אמן כדי שישמע הצבור ברכת כהנים. דהצבור צריכים לשמוע משום כלום עבד שרבו מברכו והעבד אין מסביר לו פנים. וא"כ אפי' המאריכים אף שטועים ועושים שלא כדין מ"מ צריך להמתין להם שעכ"פ צריכי' לשמוע להם ברכת כהנים וע"י הארכתם לא ישמעו יהיה ע"י טעות או סבה אחרת:

(כח) (סקכ"ח) עד שיכל' כו' אדרבא איפכא כו' ר"ל דמזהיר לכהנים אם אירע שש"ץ התחיל קודם שסיימו אמן ולא יתחילו הכהנים רבון טפי ה"ל להקפיד להזהיר לש"ץ שלא יתחיל ש"ש עד שיכלה אמן אפי' מפי מאריכי' וכמ"ש סי' קכ"ד במ"א דברכה שמחויבי' לשמוע צריך להמתין על המאריכים אבל רבון שאומרים הכהנים זו תפלה היא שתקובל ברכת' ומה להם לצבור בזה ליכא קפידא כ"כ אם אין הכהנים ממתיני' למאריכי' באמן:

ול"נ לתרץ קושי' הרב"י ר"ל דדינו של רמ"א שלא יתחילו הכהנים רבון כו' נובע מהכרח קושית הרב"י שהקשה אהא דאמרינן בסוטה דף ל"ט אין הכהנים רשאי' להתחיל ברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור מאחר שאין הכהנים אומרים התיבה עד שהש"ץ מקרא אותם א"כ מאי עד שיכלה כו' הא אף לאחר שיכלה אמן מפי הציבור אין מתחילים אלא המקרא מתחיל ולדעת הרמב"ם שאין מקרא להם תיבת יברכך א"ש וה"ק אחר שברכו הכהנים אשר קדשנו כו' אין רשאים להתחיל ברכה אחרת דהיינו יברך עד שיכלה אמן כו' אבל לדעת הטור דס"ל דגם תיבת יברכך הש"ץ מקר' צ"ל דברכה אחרת היינו מ"ש רבון העולמים כו' עכ"ל הרב"י ולכן רמ"א לפי מ"ש כהטור דגם תיבת יברכך צריך להקרות להם כמ"ש סעיף י"ג לכן לשיטתו ע"כ צ"ל כמ"ש הרב"י דלא יתחילו רבון כו' מיהו לדינא גם הרב"י אע"ג דס"ל כהרמב"ם דתיבת יברכך אינו מקרא להם א"כ א"צ לתירוצו דלא יתיחילו רבון כו' עד שיכלה אמן מפי הקורא וכמ"ש הרב"י כנ"ל מ"מ אף דאין הכרח לזה מ"מ הדין דין אמת מסברא ולא לעשות מחלוקת בזה בין הרמב"ם וטור וכיון דהב"ח הקשה על תי' זה של הב"י:

ועז"כ מ"א ול"נ לתרץ קושית הרב"י דלעולם מ"ד אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה קאי על יברכך ואע"ג דצריך להקרות להם תיבת יברכך וא"כ גם אחר שיכלה אמן מפ"ה צריכי' הכהנים להמתין עד שמקרא להם יברכך ע"ז כתב מ"א דה"ק אם יש בקהל כו' ור"ל שמאריכים באמן עד שמסיים המקרא תיבת יברכך ועדיין הם מאריכים באמן צריכים הכהנים להמתין עד שיכלה אמן מפיהם והא דהותר למקרא לו' יברכך קודם שסיימו המאריכים לזה כ' מ"א הטעם דא"צ לשמוע הקריאה כו'. וכ"מ מדכ' לעיל כו' ר"ל דכ"מ דאין המקרא צריך להמתין על המאריכין באמן:

(כט) (סקכ"ט) אין הש"ץ כו' שלא תתבלבל כו' ומה"ט כ' הפר"ח שעושים שלא כדין מה שמקרין ע"פ אלא צריכים להקרות מתוך הסידור עכ"ל:

תו' עסי' ק"ד ס"ז ס"ל אע"ג דקי"ל שם דאם עומד בתפלה אינו מפסיק אפי' לקדיש או לקדושה וכאן כ' התו' דאפי' אמן חשבי' צורך תפלה תי' הב"ח דשאני הכא דהאי אמן הוא מסדר התפלה דהא תקנו לו' ברכות כהנים תוך התפלה משא"כ לעיל בסי' ק"ד דהקדיש וקדוש' אינן מסדר התפלה לומר תוך תפלת י"ח אלא בא בגרמא דיליה שאיחר להתחיל להתפלל או שהאריך בתפלתו ועי"ז הגיע ש"ץ לקדיש או לקדושה כשהוא עומד תוך תפלת י"ח לכן אינו רשאי להפסיק:

ואם מובטח כו'. דאין למדים הלכה כו' דל' המשנה לא משמע כן מדתנן פ' אין עומדין ולא יענה הש"ץ אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו. ואם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. מדלא כ' גם ארישא ואם הבטחתו שיענה אמן וחוזר כו' רשאי. א"ו דלא סמכי' על הבטחתו אלא לענין נשיאת כפים שלא תתבטל כיון שאין שם כהן אלא הוא אבל לא לענין עניית אמן כ"כ הב"ח בשם מרדכי הארוך שכ"כ בשם מהר"ם ולפי מאי דהוי ס"ל להל"ח תחל' לפסוק כמדרש רבה כ' שם סעיף כ"ב ליישב דהמשנה קתני אם הבטחתו לגבי נשיאת כפים לרבותא אע"ג דהוי הפסק גדול כ"ש אמן דלא הוי הפסק כ"ה:

דאסור להש"ץ לתקוע על סדר הברכות אי איכא אחר אפי' מובטח. דוקא הכא הותר שלא תתבטל נ"כ כיון דליכא כהן אחר:

ולפ"ד הש"ע. ר"ל דגם הוא פסק כאן דדוקא באין שם כהן אחר אז הותר לו לישא כפיו אם מובטח. ובסי' תקפ"ה סתם דאם מובטח מותר לתקוע משמע אפי' איכא אחר:

(ל) (סק"ל) ולא יאמרו פי' קודם רצה. ולפמ"ש הפר"ח לעיל דלאו דוקא תחלת רצה אלא אי עוקר רגליו קודם שסיים ש"ץ ברכת רצה עולה ה"ה הכא:

(לא) (סקל"א) מובטח כו' וב"ח כתב כו' ויש כהנים אחרים כו' משמע מדבריהם כו' ר"ל בדברי ל"ח מבואר כן להדיא. וגם מדברי הב"ח משמע כן מדכתב הב"ח ויש כהנים אחרים כו' עד בשלום כו' למה נקט ויש כהנים אחרים אלא ודאי דה"ק ל"מ אי ליכא כהנים אחרים ועולה הש"ץ כשמובטח ואז הש"ץ הלך ממקומו לישא כפיו. ועמד המקרא במקומו ודאי עדיף שהמקרא אומר שיש שלום ולא הש"ץ דיש לחוש לטירוף אלא אפי' יש כהנים אחרים דאז הש"ץ עומד על עמדו ולא עקר לישא כפיו כיון דאיכא כהנים אחרים אלא אחר עומד אצל הש"ץ ומקרא והש"ץ שותק אפ"ה המנהג דהמקרא אומר שים שלום. אלא ע"כ צ"ל דס"ל אי איכא כהנים אחרים לא הותר לש"ץ לישא כפיו אפי' מובטח דאל"כ מאי חילוק יש אי איכא כהנים אחרים או לא ולמה כ' הב"ח ויש כהנים אחרים. אך על גוף המנהג חלק הט"ז בס"ק י"ח דבדאיכא כהנים אחרים עדיף שהש"ץ יאמר שים שלום. וע"ש מלתא בטעמא וכתב שכן נהג הוא בפני הב"ח והב"ח לא מיחה:

דהאידנא מקרין כו' ור"ל דמהר"ם כ' דאין הש"ץ עונה אמן אחר הכהנים אפי' מובטח וכמ"ש לעיל בשם ב"ח בשם מרדכי ארוך ועז"כ מהרי"ל כיון דמקרין מתוך הסידור אין לחוש ורשאי לענות אמן דאין לחוש שיטעה בקריאתו. ואין תשובת מהרי"ל תח"י. לא רצו לסמוך ע"ז דמהרי"ל כ' בהדיא דאין לסמוך לענין אמן ה"ה לענין נ"כ גם שאר הגדולים דס"ל כמהר"ם ומהר"ם גופיה דלא התיר לישא כפיו כשיש אחרים אפי' מובטח. אע"ג דבימיהם וגם בימי מהר"ם כבר התפללו מתוך הסידור דוקא בזמן הש"ס היו מתפללים בע"פ:

דלהטור שם דמתיר לתקוע לש"ץ אי מובטח אפי' איכא אחר כנ"ל:

א"כ ה"ה דשרי כו' וא"כ י"ל דסמכו על דעת הטור דע"כ חולק על מהר"ם דזה דוחק גדול. דא"כ נראים דברי הטור סותרים זה את זה: אלא העיקר כמש"ל דאע"ג דבתקיעה הותר אפי' איכא אחר משום דעומד במקומו משא"כ נשיאת כפים דצריך לעקור רגליו לא הותר אי איכא כהנים אחרים אפי' מובטח וא"כ שוב אין להמנהג על מי ומי לסמוך:

(לג) (סקל"ג) עדיף טפי ומ"מ צריך כו' הב"ח כ"כ ליישב קושיית הרב"י שהקשה למה קתני מתני' דוקא אם מובטח רשאי לישא כפיו הא אפי' אינו מובטח איכא תקנתא דהמקרא יכוין בכל התפלה ויסיים המקרא שים שלום. וכ' הרב ב"י דאפשר דהמשנ' לא מיירי אלא אם ירצה השליח צבור עצמו לסיים שים שלום. והב"ח תי' כ"ה דבעי' שהמקרא כשמסיים שים שלום שיתכוין לכל התפלה דאל"כ אינו נכון שתהיה התפלה פסקי פסקי דהש"ץ יתפלל עד שים שלום והמקרא יתפלל שים שלום אבל כיון שנתכוין לכל התפלה שומע כעונה והוי כאלו המקרא התפלל כל התפלה ה"ה דבעי' היכי דהמקרא מסיים שים שלום שהש"ץ יכוין לברכות שים שלום דאל"כ הש"ץ לא התפלל כל תפלות י"ח כ"א עד ש"ש וגם זה אינו נכון לכן אפי' אפשר שיסיים המקרא שים שלום מ"מ בעינן שהש"ץ יהיה מובטח שיהיה יוכל להתכוין ש"ש שיאמר המקרא. ובב"י משמע כו' מדלא תי' כמ"ש הב"ח:

(לד) (סקל"ד) משתדלי' כו' שיהיה הש"ץ ישראל. ואם א"א והש"ץ כהן כתב הט"ז ס"ק י"ז בשם הלבוש וכ"כ הפר"ח שיקרא הש"ץ הכהן והט"ז כתב שלא יקרא כלל ויברכו בלי קריאה:

(לה) (סקל"ה) ולא כו' ועסי' רכ"ט כו' דאמרי' המסתכל בקשת עיניו כהות והקשו להרא"ש איך מסתכלין בקשת בשעת ברכה ותי' דראי' בעלמא שרי אבל הסתכלות היא הבטה יתיר' וכ"כ שם בש"ע ואסור להסתכל בו ביותר:

ואפשר כו' ואם נסתכל הרבה כו' ר"ל דאיך א"ל דבמקדש אפי' ראיה בעלמא אסור הא אמרי' בחגיגה דהמסתכל בכהנים בשעת נשיאת כפים עיניו כהות. ומוקי לה בזמן המקדש דהיו מברכים בשם המפורש ונקט לשון הסתכלות משמע הבטה יתירה ועז"כ דלעונש שעיניו כהות צריך דוקא הסתכלות אבל מסברא י"ל דבמקדש אפי' ראיה בעלמא איכא איסורא אבל אין בו עונש כהיות עינים:

(לו) (סקל"ו) ובצידיהם היינו צדדים שלפניו ה"ה בשוה לכהנים ולא ממעט אלא צדדים שאחרי כהנים וע"ל ר"ס ע"ט במ"א סק"ב:

דרב לא היה נופל כו' אע"ג דכ"ע נפלו על אפייהו משום שהיה רצפה לפניו דאסור ליפול כדלק' סי' קל"א ובמקום הצבור לא היה רצפה:

שלא להטריח על הצבור. ופרש"י שיעמדו מפניו וכדאמרי' מנין לזקן שלא יטריח (ר"ל שיעמדו לפניו אם אפשר שלא יצטרכו לעמוד לפניו) ת"ל והדרת פני זקן. ויראת מאלקיך וקרי' זקן ויראת שהזקן יראה מפני ה' שלא להטריח צבור אם אין צורך וה"ה הכא איכא טרחא לדחוק הצבור:

(לז) (ס"ק לז) לאחיהם כו' א"כ בגרים נמי נימא הכי דהא נשים טף וגרים מחד קרא נפקי' ודין זה בגרים לא שמענו אי ליכא רק גרים שלא יברכו להם הכהנים:

לא חשיבי לברכה לחודייהו ר"ל ניהו דמצד הדין אפי' לנשים גרידא מברכים כדדרשי' מאמור להם מ"מ אינו ראוי לעשות כן דלא חשיבי וכמ"ש רש"י כו' וכמ"ש בס"ק שאח"ז:

(לח) (ס"ק לח) יותר כו' משא"כ בסעיף א' דניהו דבעינן עשרה אבל הכהנים מן המנין וא"כ כשעולים הכהנים לא נשתיירו למטה עשרה:

(לט) (ס"ק לט) שלא כו' בשעה שהחזן מקרא ועתה שאין החזן מאריך בניגון א"כ א"א לומר בשעה שמקרא ועבט"ז:

(מ) (ס"ק מ) יכול כו' וגדולה מזה אמרו כו' וכ"מ ברשב"א. ובס' א"ר הקשה דהא בתפל' קי"ל בסי' ק"ד דאינו מפסיק גם הרשב"א ס"ל דאפי' בק"ש אינו מפסיק ע"ש וכן בש"ע סי' ס"ו הביא ב' דעות לענין ק"ש ולענ"ד לק"מ דהכי פירושו וגדולה מזו אמרו גבי ק"ש דפוסק לקר"ה כ"ש דיש לפסוק לנשיאות כפים אי א"ל דעובר בעשה ואפי' במאן דפליג בקראוהו לתורה מ"מ הכא דאיכא עשה מודה וכן בתפלה דלכ"ע אינו מפסיק לעלות לתורה מ"מ הכא דאיכא עשה מפסיק וראיה מתשו' רשב"א שהביא הרב"י סי' קל"ה וז"ל כהן שקראו אותו לעלות לתורה והוא קורא ק"ש אינו רשאי להפסיק כו' שלא אמרו להקדימו אלא משום כבוד כהונתו ואי הוא פנוי ומקדימים אחר לפניו נמצאו מקילים בכבוד כהונתו אבל זה שאינו יכול לעלות משום ק"ש אין בכאן קול' אל כהונתו עכ"ל משמע דאי הוי זלזול בכבוד כהונה היה מודה רשב"א דמפסיק א"כ הכא דאיכ' עשה מודה רשב"א דמפסיק וכן לדידן מה"ט בתפל' לכ"ע אינו מפסיק דחמיר מק"ש היינו דוקא לקרות בתורה דאינו אלא משו' כבוד משא"כ הכא:

וכ"מ בתו' סוטה הביאו מ"א ס"ק שאח"ז:

(מא) (ס"ק מא) שלא כו' בשם הירוש'. דס"ד דנשיאת כפים דוחה טומאה ואפי' איכא מת בבה"כ אפ"ה נושא כפיו ניהו דלא סליק מסקנ' הכי היינו טומאה דאיכא איסור תורה משא"כ תפלה דרבנן:

פסוק א' כמ"ש ס"ס מ"ו ויאמר גם בשכמל"ו כמ"ש שם:

(מה) (ס"ק מה) אם כו' אפי' רוצים כל הכהנים ל"מ אם הוא לבדו רוצה לשלשל דלא מהני כיון דהוא משנה מכהנים אחרים יסתכלו בו אלא אפי' ירצו כל הכהנים לשלשל מ"מ אסור והט"ז הקשה אפי' במקום שאין הכהנים משלשלים יהיה מותר דהא עכ"פ הקהל משלשלים ודחה בס' א"ר דדוקא שלשול כהנים מהני אבל שלשול הקהל כיון דברצון הקהל תליא מילתא חיישי' ע"י שירצו להסתכל בהשינוי לא ישלשלו או יגלו השלשול ע"ש:

(מו) (ס"ק מו) לאלפי"ן עייני"ן כו' אא"כ כל בני עירו קורין כן ומה"ט כ' הט"ז על קריאת אלפי"ן עייני"ן וז"ל אבל אנו רוב עמינו אין יודעים להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו עכ"ל והיודעי' לחלק בין אלף לעי"ן היינו כמ"ש מ"א לעיל סי' נ"ג ס"ק ט"ו וז"ל הברת העיי"ן היא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האלף עכ"ל:

(מז) (ס"ק מז) ולעיינין כו' ואע"ג שלא מצינו עיי"ן בב"כ כו' ור"ל הקוראים לאלפי"ן עייני"ן א"ש דלא ישא כפיו כיון דאיכא בברכת כהנים אלף דהיינו יאר ה' פניו כו' ויהיה נשמע כאלו אמר יער בעי"ן וז"ל רש"י שם במגלה דף כ"ד ע"ב ד"ה מפני כו' היו אומרים יאר יער ה' ול' קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו ל' כעס כמו פני ילכו את פני ומתרגמי' ית רוגזי עכ"ל אבל הקורין לעייני"ן אלפין מאי איכפת לן בזה לענין ברכת כהנים כיון דאין בברכות כהנים עיי"ן ולזה תי' דמ"מ כיון דבין אל"ף ובין עיי"ן אין מעמיק הברתו גם כן יש לטעות כשאו' יאר ה' שאומר יער ה' וכנ"ל:

(מח) (ס"ק מח) שלא כו' ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה ע"כ אין הפי' צריך לדקדק שיצריך לבדוק אם י"ל ב' שערות ולא סמכי' על החזקה כיון שהוא בן י"ג ודאי הביא ב"ש ע"כ זה ליתא דהא אפי' הוי באמת ברכה לבטלה לדעת התו' שהביא מ"א סימן רט"ו אין בו רק איסור דרבנן ואפי' לדעת רמב"ם שכ' שם דעובר משום לא תשא מן התורה מ"מ מאי ברכה לבטלה איכ' כאן הא מצד הדין אפי' קטן נושא כפיו לבד אלא הטעם כמ"ש רש"י שם במגילה דף כ"ד ע"א במשנה וז"ל שאין כבוד של צבור להיות כפופים לברכתו. וא"כ למה יקרא ברכה לבטלה: ועכצ"ל כיון דתיקנו רבנן לברך והם תקנו דקטן לא ישא כפיו לבד וכיון דתקנו דלא יברך א"כ אם מברך הוי לבטלה עכ"פ בין להתו' בין להרמב"ם אין בזה איסור כ"א מדרבנן והא בדרבנן סמכי' על החזקה שהביא ב' שערות וכמ"ש רמ"א ומ"א לעיל סי' נ"ה סק"ז וכן לקמן סי' קצ"ט סק"ז ע"ש:

אע"כ צ"ל דמ"ש וכן צריך לדקדק כו' כוונתו ניהו דבעלמא בכל המצות ואיסורים בעינן שיביא ב' שערות אחר י"ג שנה אבל אי לא הביא ב"ש עדיין קטן הוא ולא הוה בר מצוה ולא בר חיוב משא"כ הכא מה שאין לקטן לבד נ"כ אינו אלא משום כבוד הצבור כנ"ל א"כ ס"ד דלא תליא מידי אי הביא ב"ש אי לא דהא הב"ש הן במקום נסתר כמ"ש באה"ע סי' קנ"ה סעי' ט"ז וא"כ מי יודע אי הביא ב"ש או לא וסגי במה שהוא בן י"ג שנה ובזה אזדא דליכא בזיון הצבור וא"כ א"צ לדקדק אי הביא ב"ש ור"ל אפי' ודאי ידעי' דלא הביא ב' שערות אפ"ה שרי וס"ד מ"ש בש"ע שתי שערות לאו דוקא דלאו בשערות תליא מילתא קמ"ל דזה ליתא דאין ל' הש"ע משמע כן אלא דגם בשערות תלי' וצריך לדקדק בהן ור"ל אי ידעי' דלא הביא ב"ש אע"ג שהוא בן י"ג שנה לא ישא כפיו:

(מט) (ס"ק מט) ללמוד כו' ורשאי לברך ר"ל אין בו משום ברכה לבטלה כי בשעת הלימוד לקטן רשאי לו' הקטן הברכ' כתקנו וכנוסחתו אע"ג שמזכיר השם:

(נ) (ס"ק נ) ולא כו' לאחזוקי נפשי' עי' ס"ק ע"ה מ"ש בשם רי"ו:

(נא) (ס"ק נא) שהרג כו' דכתיב כו' ובפרשכם כפיכם (דהיינו נשיאת כפים) אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה (וכ' הט"ז דהיינו אפי' יעשו תשובה) אינני שומע ידכם דמים מלאו וזה נתינות טעם לפי שידכם דמים מלאו ע"י רציחה:

(נב) (ס"ק נ"ב) מל כו' בגיטין דף ע' ע"ב תניא שחט בו שנים או רוב ב' סימני'. (אע"ג דסופו למות מ"מ) אינו גול' ואמרי' הטעם שמא הרוח בלבלתו (ואלמל' הרוח לא מת) א"נ הוא קירב את מיתת עצמו ע"י שפירכס וקאמר דאיכא בינייהו דשושא ופירכס דמשום רוח ליכ' וקירוב מיתה איכ' א"נ שחטיה בברא ולא פירכס דקירוב מיתה ליכא ובלבול רוח איכא וכתבו התו' שם לחד פי' דהני תרי לישנא לא פליגי והש"ס מפ' נ"מ בין הטעמים וכן פי' הרמב"ם פ"ה מה' רוצח וס"ל דלאו דוק' בשחיטת סימנים דה"ה בכל חבורה תלינן בפרכוס ורוח דלא כהראב"ד אך כתבו התו' שם דוק' בשוגג לענין גלות אמרי' הכי אבל במזיד לעולם חייב וכתבו ושמא יש שום דרשא גבי גלות וכו' עכ"ל:

(נג) (ס"ק נג) מרננים ומיהו אם הוא יודע כו' ודברי הש"ע והמ"א במ"ש ברינון לא קאי על מל תינוק כי אם שהרג ממש:

(נד) (ס"ק נד) מומר כו' להמחמירים כו' היינו לדעה א' שהוא דעת הרמב"ם דלא מהני תשוב' וז"ל הרמב"ם פרק ט"ו מהל' תפלה וכהן שעבד ע"ז בין באונס ובין בשוגג אע"פ שעשה תשו' אינו נושא כפיו לעולם שנאמר לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' כו' וברכה כעבודה שנאמר לשרתו ולברך בשמו וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא כפיו לעולם. ודייק הרב"י בבד"ה מדמחלק לעע"א ומומר בתרי בבי ובעע"א כתב אפי' באונס ואפי' עשה תשובה ובהמיר לא כ' אפי' באונס וגם כ' אפי' חזר בו משמע אבל לא שב בתשובה אבל כששב נושא כפיו ומה נקרא המיר פי' אח"ז בשם ר"ל חביב ומ"מ בש"ע ע"כ לא ס"ל הכי דהא כ' לדעה א' ל"מ תשו' וסיים ואם נאנס לד"ה נושא כפיו משמע אע"ג דתשו' לא מהני לדעת א' מ"מ באונס שרי וא"כ בממ"נ במאי מיירי אי בעע"א אפי' נאנס אינו נושא כפיו ואי בהמיר אפי' עשה תשובה מהני אע"כ צ"ל שאח"ז כשחיבר ס' בד"ה חזר בו. ור"ל חביב כו' שאמר אלי אתה ואע"ג שבדיבור זה חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' ע"ז דין ד' וז"ל ואפי' הגביה לבנה וא"ל אלי אתה כו' נסקל וכ' הלח"מ דע"כ מ"ש הרמב"ם לאו דוקא אלא אפי' בלא הגבהה נמי ע"ש מ"מ כיון דלא עביד מעשה קיל לענין נ"כ מאלו עבד ע"ז ע"י מעש' וכ"כ הב"ח:

ונ"ל כו' לדת ישמעאלים כו' ור"ל שאפי' באמר אלי אתה יש לו דין עע"ז ומומר שכ' הרמב"ם דקיל מעע"ז מיירי בהמיר לדת ישמעאלים שאינן עע"ז מ"מ כיון שכפר בתורת משה ה"ה מומר:

כ' הב"ח כו' אמרי' פ"ב דתענית דף כ"ו ע"ב דכ"ע מיהת שיכור אסור בנשיאת כפים מנה"מ אריב"ל משום ב"ק למה נסמכה פ' כהן מברך (היינו פ' נ"כ) לפ' נזיר מה נזיר אסור ביין אף כהן אסור ביין אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן כן אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה כהן משרת (דהיינו כהן העובד עבודה) מותר בחרצן אף כהן מברך כו' אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא הא אתקש לנזיר. ומה חזית דאקשית לנזיר לקולא אקיש לחומר'. דבע"מ לא כמו כהן משרת וחרצן לא כמו נזיר ומשני מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמ'. עכ"ל הגמ':

שנמנו בפ"ב דזבחי'. לענין עבוד':

דלא כו' אלא לענין עמיד' גם התוס' במס' מנחות דף ק"ט הביאו גירס' זו לעמידה הוקש לא לד"א:

וכ' בס' צאן קדשי' דאין כן הגירס' לפנינו:

משום דקנסינהו כדאי' בע"ז. וכ' בס' חמד משה וז"ל ולענ"ד במחיל' מכ"ת לא דק בזה דהתם אמרו כן בכהן ששימש בבית חוניו. ולמ"ד לאו ע"ז הוא (אלא איסור שחוטי חוץ) אבל כהן ששימש לע"ז משמע דמדינ' פסול מהאי קרא דלא יעלו כו' כדאי' במתני' דמנחות דף ק"ט ע"א ויע"ש בע"ז בפירש"י דאף כלים שאינם של הקדש ששמשו בהם לע"ז מדינ' אסורים ומשמע דה"ה כהנים ששמשו לע"ז מדינא אסורים כו' והאריך וסיים ולכן צ"ע בהך דינ' דהב"ח לדעת הרמב"ם כו' ע"ש באמת כן אי' בע"ז דף נ"ב ע"ב בעי מיניה רבי יוסי ב"ש לרבי כלים שנשתמשו בבית חוניו למ"ד לאו בית ע"ז הוא מהו שישתמשו בהן בבית המקדש (ופירש"י וז"ל דאליבי' דמ"ד ע"ז הוא לא קמבעי' ליה דהשתא להדיוט אסורי' כדאמר לעיל אבד תאבדון כו' בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר. לגבו' מבעי' עכ"ל) דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש כו' כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דיעה נינהו אבל כלים לא או דלמא לא שנא ופשט ליה דגם כלים אסורים משום קנס ע"ש. הרי דוקא בשמשו בב"ח הטעם משום קנס ולא בשמשו לע"ז וכמ"ש רש"י לענין כלים והנה מבחוץ אפ"ה א"ש דברי מ"א דודאי לחומר' לא ילפינן נשיאת כפים מעבוד' והא דמומר פסול לנ"כ היינו משום דגבי עבוד' קנסינן ה"ה מסברא יש לקנוס גם לענין נ"כ. ואע"ג דמשמש לע"ז אין הטעם משום קנס אלא מדינ' מ"מ חזינן דבשמש בב"ח קנסינהו לענין עבודה: א"כ ה"ה דיש לקנוס המשמש בב"ח לענין נ"כ: וא"כ כ"ש דבעע"ז לא נקנסנו לענין נ"כ: ניהו דלענין עבודה לא היו צריכים חכמים לקנסו דמדינא אסור בעבוד'. מכל מקום לענין נ"כ דאינו אסור מדינא דהא לחומר' לא ילפי' מעבודה מ"מ הקנס להיכן אזיל וא"ש. אך מ"מ ל' המ"א קשה שכ' דטעמ' דמומר פסול לעבוד' משוס דקנסינהו וזה לכאורה לית' דמדינא אסור לעבודה כנ"ל. וכ"מ במשנ' דמנחות הנ"ל דיליף לה מקרא דיחזקאל. וכן הרמב"ם פט"ו מה' תפלה אייתי קרא דלא יעלו כהני הבמות כו' דאסור מומר לעבודה וכן בפ"ט מה' ביאת מקדש כ' כל כהן שעע"ז כו' לא ישמש במקדש לעולם שנא' לא יגשו אלי לכהן לי ובדין י"ד כ' מי שעבר ועש' בית חוץ למקדש להקריב בו לשם אינו כבית ע"ז אעפ"כ כהן ששימש בבית זה לא ישמש בבהמ"ק וכן כלים שנשתמשו בהם שם כו' וירא' לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. ובדין ט"ו כתב דעע"ז שעבד חילל העבודה ופסולה וע"כ צ"ל משום דבית חוניו אינו אלא קנס דרבנן מש"ה לא פסל עבוד' משא"כ עע"ז דמדינ' אסור לכן חילל ופסול העבוד' וכן בס' ח"מ הנ"ל הביא ראיה זו מביאת מקדש אבל מ"מ דברי מ"א נכוני' דהא אמרי' בע"ז דף נ"ד ע"א (ולגמ' זו נתכוין מ"א) כי אתי עולא אר"י אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חברו לא אסר' עשה בה מעשה אסרה ואמרי' מנ"ל דאסר' אילימא מכהנים (פירש"י שאנסו' מלכי ישראל לעשות כומרי' לעובדי כוכבי' וכתיב לא יגשו אלי עוד לכהן) דלמ' שאני כהנים דבני דעה נינהו (ופירש"י וקנסא הוא) עכל"ה. הרי בעבוד' כוכבים ניהו דמדינ' אסורי' מ"מ טעמ' דקרא משום קנס ואע"ג דאמר בגמ' בל' ודלמ' שאני כו' משמע שהוא דרך דיחוי ס"ל למ"א דל' ודלמ' לא קאי אלא למה שאמר דוק' כהנים דבני דעה קנסו דלפי האמת אפי' במאי דלא הוי בני דעה כמו בהמ' קנסו וכדאשכחן גבי כלים דקנסו וכמ"ש לעיל וא"כ א"ש דברי מ"א וכן אמרתי פא"פ אל מחבר ס' ח"מ ז"ל בהיותו במחיצתי טרם שהדפיס ספרו והרא' לי איז' קונטריסים מספרו הנ"ל:

ומ"ש הרמב"ם כו' היינו לו' כ"ה דעבוד' כו' ר"ל ניהו דבאמ' האיסור לא נפיק מעבוד' אלא מנזיר מ"מ כן דרך הרמב"ם לתפוס דרש' פשוט' אף שאינו לפי האמת כיון דאין נ"מ לדינ' והכי טעמו כ"ה דנדע דאי הפסיק בו כו' דנושא כפיו דלקול' ילפי' מעבודה:

כ"ש פטור אע"ג דמ"מ אסור. כתב הרב"י כיון דקרא להקיש הוא רק אסמכת' ואינו רק מדרבנן די אם נקיש למה שחייב עלי' בעבודה אבל במה שפטור בעבודה אע"ג דאיסור' איכ' נ"כ לכתחלה ומ"ש מ"א כ"ש ומזוג ט"ס וצ"ל כ"ש מזוג וה"ה דס"ד או הפסי' ולא שתה בבת אחת רביעית. במזיד כשר כמ"ש סעיף ל"ט. שאין שאר עבירות מונעים מנ"כ:

(נה) (ס"ק נה) שתה כו' ול"נ דדברי רי"ו ברורים. ור"ל דרי"ו לא מיירי ביין אלא בשאר משקים המשכרים ואף דסתם דבריו י"ל מדנקט שיכור משמע ממיל' כן דביין אפי' רביעית אסור ולא מקרי שיכור אלא שתה אף דגם בגמ' קתני שיכור ומשמע דמיירי ביין עיין בפרישה:

וגם הרמב"ם כתב כו' היין משמע דבא למעט שאר משקין:

דאף בעבודה זה כ"כ מ"א ליתרון. דאפי' תימ' דאפי' לחומרא ילפינן מעבודה. מכל מקום הא אף בעבודה ליכא מיתה וא"כ בנשיאת כפים מותר לכתחלה כדלעיל:

דל"ד לתפלה. דדוק' תפלה דהוי כמדבר לפני המלך דהא י"א דמותר לקרות ק"ש ואף דכתב רמ"א בסי' צ"ט דגם בק"ש אסור היינו משום דאיכ' קבלת עול מלכות שמים דהא עכ"פ אשאר ברכות שרי כדאית' בסי' צ"ט:

מדמה לה לתפלה דלית' דהא בתפלה אפי' אינו כלוט אלא שא"י לדבר לפני המלך תפלתו תועב'. ואלו רי"ו מדמ' לה לתפלה למה הצריך שיהי' שיכור כלוט:

יין מגתו פסול דהיינו קודם שעברו על היין משעת דריכתו ארבעים יום דאינו משכר:

דהא בנזיר אסור ובעבוד' נמי אסור ולכן לא הזכירו הרמב"ם כאן ר"ל לענין נ"כ אסור יין סתם ולא חילק דתוך מ"ם יום שרי. אכן צ"ע מ"ש דהא בנזיר אסור מה בכך הא לחומר' לא ילפי' דהא מה"ט שרי בחרצן. ואי דגם בעבוד' אסור מכל מקום בעבודה ליכ' חיוב מיתה א"כ בנ"כ אפילו לכתחלה שרי כנ"ל והא מה"ט כתב לעיל בס"ק נ"ד דאם הפסיק או נתן לתוכו מים כ"ש נושא כפיו. ניהו דבנזיר אסור וגם בעבודה אסור מ"מ כיון דבעבודה ליכ' חיובא נושא כפיו לכתחלה. והרמב"ם ריש הלכות ביאת מקדש כלל הפסיק בה ומזג במים ויין מגתו בחד בבא ובכלם כתב פטור ואינו מחלל עבוד' וע"ש בכ"מ עכ"פ דיניהם שוה. אח"ז ראיתי שבס' א"ר הרגיש בזה:

ועסי' צ"ט ס"ב:

ה"ה כאן. ר"ל לענין ישן או הלך אחר ששתה:

(נז) (סקנ"ז) גרושה וה"ה חלוצ' ר"ל אע"ג דחלוצה אין בו רק איסור דרבנן:

(נח) (סקנ"ח) ע"ד רבים כו' ובגיטין פ"ד דף ל"ה ע"ב אהא דתנן התקין ר"ג הזקן שאלמנה הבאה לגבות כתובתה תהיה נודרת ליתומים כל מה שירצו לידע שלא גנב' כלום מנכסיהם. והיינו דרך משל תאמר יאסרו כל פירות עולם עלי אם נהניתי מכתובתי ופריך הש"ס וניחוש דלמא אזל' לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרוט הנדר וכשתפרוט הנדר לא יתיר לה החכם. ותו אמרי' שם רב נחמן אמר א"צ לפרוט הנדר. ור"פ סבר צריך לפרוט הנדר ופריך והתנן הנושא נשים בעבירה פסול לעבוד' עד שידור הנאה. ותני עלה נודר ועובד יורד [מעל המזבח אחר גמר העבודה] ומגרש וא"א א"צ לפרט א"ה ליחוש דלמ' אזיל לגבי חכם ושרי לי' ומסקינן דמדרינן ליה ע"ד רבים דל"ל הפרה לכ"ע ופי' רשב"א דצריך לפרט א"ה דצ"ל הסב' שבגלל' נדר הרי דלא הוצרך הש"ס לומר דמדרינן עד"ר כ"א למ"ד א"צ לפרט אבל לדידן דקי"ל צריך לפרט א"ה למה הצריכו' דוק' שידור עד"ר:

(חששו) הרמב"ם ורשב"א שהצריכו שידור עד"ר דלמא אתי לחכם דס"ל כמ"ד א"צ לפרט הנדר ויתיר לו בשלמ' הש"ס אמר בשלמא למ"ד צריך לפרט את הנדר א"ש המשנ' דקתני עד שידור הנא' דל"ל שמא ילך לחכם ויתיר לו ואותו חכם יהי' ס"ל א"צ לפרט א"ה דבזמן המשנ' עדיין לא הי' מחלוקת בזה אי צ"ל א"ה או לא. ולמ"ד דצ"ל בזמן המשנה כ"ע הוי ס"ל הכי. ולא נתחדש הפלוגת' בזה כי אם בימי אמוראים רב נחמן ור"פ משא"כ לדידן בתראי דאיכ' כבר פלוגתא דאמוראי בזה ולא אפסק' הלכתא בהדיא בש"ס כמ"ד צריך לפרט א"ה ניהו דהפוסקי' מסתבר להו לפסוק כר"פ דצריך לפרט. מכל מקום איכ' למיחש דלמ' אזלא לגבי חכם דס"ל א"צ לפרט א"ה:

וא"ל מאלמנ' כו' ר"ל דלמ"ד א"צ לפרט הוצרך הש"ס לו' דמדרינ' לה עד"ר וכיון דקי"ל צריך לפרט א"ה כתבו הפוסקים ומכללם הרמב"ם דמדרינין לה סתם ולא הצריכו שתדור עד"ר ולהנ"ל אכתי איכ' למיחש דלמ' אזיל לגבי חכם דס"ל א"צ לפרט א"ה:

וי"ל דלגבי מלתא דאיסור' החמירו. ר"ל דהאי חששא שיהי' חכם דס"ל א"צ לפרט הוא חשש רחוק דכל הפוסקים פסקו צריך לפרט לכן דוק' הכא לענין נשא אשה פסול' החמירו וחששו לחשש רחוק אבל באלמנ' דהוי דבר שבממון אוקמוה אעיקר דינ' ולא חששו לחשש רחוק:

ועי"ל דהתו' כו' וכן נוהגים העול' שאין מפרשים הסב' ואין חכם המתיר שואל להודיעו הסב':

הש"ך בי"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ה:

ולא ראו דברי התוס' די"ל דהעולם סומכין על דברי התוס' דעירובין:

ורשב"א וש"ע סוברים כו' הקשה בס' ח"מ שותא דמרא לא ידענ'. דא"כ תיקשי להתוס' הא דאמרי' בש"ס אהא דתנן הנושא נשים בעביר' כו' בשלמא למ"ד דצריך לפרט א"ה א"ש כיון דסגי באמירת ל' הנדר ואצ"ל הסב' אכתי א"ל שאם יאמר שנדר שלא ישא גרוש' יתיר לו החכם כי לא ידע החכם שהוא כהן. אולם התוספו' שם בעירובין הרגישו בזה וכתבו דאדרי' לכהן הנושא נשים בעבירה שלא יהנה מאשתו הפסולה וכשיבא לחכם ויפרש לו ל' נדרו לא יתיר לו נדרו כו' עכ"ל התוס' וא"כ אזדא לה תי' זה של מ"א עכת"ד ס' ח"מ ולענ"ד דברי מ"א נכונים דודאי הא לא קשיא על רשב"א ורמב"ם למה כתבו דמדרי' לי עד"ר ה"ל למימר דלא מדרינן לי' עד"ר אלא בענין אחר שא"א להתיר דאין זה קושי' דמה לי דנקטו ע"ד רבים או גוונא אחריתי אדרב' עדיף טפי למנקט תקנה המבוארת בש"ס דהיינו ע"ד רבי' אלא דקשיא ליה לברכת הזבח כיון דקי"ל צריך לפרט א"ה א"צ לשנות מל' כלל כ"א לידור סתם ואעפ"כ א"א להתיר וכן מבואר בש"ס:

וע"ז א"ש תי' מ"א דודאי התם אליבא דנפשייהו דס"ל דהדין כן דא"צ לפרט הסבה רק הל' א"כ ע"כ צ"ל הא דאמר הש"ס דלמ"ד צריך לפרט א"ה א"ש ולא נצטרך להדירו עד"ר היינו דמדרי' ליה שלא יהנ' מאשתו הפסולה אבל לדעת רשב"א דס"ל צ"ל הסבה א"כ הא דאמרי' בש"ס למ"ד צריך לפרט א"ה א"ש היינו כפשוטו דמדרינן לי' שלא יהנה מאשתו גרוש' וסגי בהכי כיון דצריך לפרט הסבה ויצטרך לומר משום שהוא כהן ופסולה לו ולא יתיר לו החכם אך זה הי' בזמן הש"ס דלא היה פלוגת' בזה וכ"ע הוי ס"ל למ"ד צריך לפרט צ"ל הסבה אבל לדידן דידעי' דהתו' וקצת פוסקים ס"ל דא"צ לפרט הסבה וסגי כשיפרט הל' ולדידהו באמת צריך לידור שלא יהנה מאשתו הפסול' אבל לדעת הרשב"א דצ"ל הם ב' א"כ סגי כשידור שלא יהנה מאשתו גרוש' וא"כ תו לא קשיא לרשב"א דל"ל להדירו עד"ר הלא סגי כשידור סתם ואפ"ה א"א להתיר כיון דקי"ל צריך לפרט א"כ ע"כ דה"ל לרשב"א לו' דמדרי' ליה סתם שלא יהנה מאשתו גרושה דבאמת לדידיה דצ"ל הסבה סגי בזה אלא דחיישי' דלמא אזלא לגבי חכם דס"ל דאצ"ל הסבה וסגי כשיאמר הל' כהתו' וכשיאמר הל' מאשתו גרושה יתיר לו דהוא לא ידע שהוא כהן אדרבא יוכיח ע"כ שאינו כהן דאל"כ ה"ל להדירו שלא יהנה מאשתו הפסול' דהא לדעת אותו חכם דס"ל כהתו' דאצ"ל הסבה ע"כ צ"ל ל' הנדר כן א"ו דאינו כהן ויתיר לו וזה לא קשיא דה"ל לרשב"א לו' דלא מדרינן ליה עד"ר אלא שידור שלא יהנה מאשתו פסולה וא"כ אפי' אזיל לגבי חכם דס"ל דסגי כשיאמר הל' אפ"ה לא יתיר לו כבר כתבתי דז"א קושי' כיון דהרשב"א ס"ל דצ"ל הסב' א"כ כשאמר הש"ס דלמ"ד צריך לפרט א"ש הכוונה שידור כפשוטו שלא יהנה מאשתו גרושה ולא הוזכר בגמ' כלל שידור בלשון שלא יהנה מאשתו פסול' א"כ אין זה קושי' דה"ל לרשב"א למנקט גווני' אחריני דל"ל שיתיר לו דניחא ליה למנקט תקנת' שהוזכר בש"ס כנ"ל והוא ברור וכ"מ ל' מ"א: ואם אמר כו' אפי' גרשה כצ"ל:

(נט) (סקנ"ט) מהנשים כו' וצ"ע כו' נודר כו' וכתב בספר א"ר דזה גרם לו שלא ראה גוף התשוב' רק מ"ש בספר כ"ה בשם תשובת הרא"ם. אדרב' בתשובה הבי' ראיה מגמ' הלז דהתם בתשובה היה המעש לאשר עתה מחמ' אונס א"א לגרש' לכן רוצה לידור הנא' ממנ' מעכשיו ואחר שיעבור האונס רוצה לגרש ע"ז כתב הרא"ם דאין שומעין לו כיון דמ"מ היא בחזקת אשתו ואין אפוטרופוס לעריות ומייתי ראיה מברייתא הנ"ל דקתני נודר ועובד יורד ומגרש אלמ' לא התירו לו אלא בתנאי שיורד ויגרש מיד. דאל"כ ואח"כ מגרש מבעי לי ע"כ וסיים בספר א"ר אבל כשנודר ודעתו לגרש' מיד מודה הרא"ם דמותר לישא כפיו אף קודם גירושין:

(ס) (ס"ק ס) ויקבל כו' דשאני עריות ר"ל בסעיף מ': ( סקס"א)

לקדשו כו' דנ"כ ועיין סעל"ט שאין שאר עבירות מונעים מנ"כ:

(סב) (סקס"ב) מחללת כו' לר"ש שריפה כו' והכי איתא התם רבנן ס"ל סקילה חמור' משריפה וטעמייהו שכן סקילה ניתן לעע"ז ומאי חומר' דעע"ז שכן פושט יד בעיקר ופריך אדרב' שריפה חמורה שניתן לבת כהן שזינת' ומשני אפ"ה פושט ידו בעיקר עדיף ור"ש ס"ל שריפ' חמור' מסקילה וטעמיה שניתן לבת כהן שזינתה ומאי חומרא דבת כהן שזינת' שכן מחללת אביה ופריך אדרב' סקילה חמורה שניתן לעע"ז ומאי חומריה שכן פושט יד בעיקר ומשני ס"ל דבין ארוסה בת כהן ובין נשוא' בת כהן שזינתה בשריפה והא ארוסה בת ישראל שזינתה בסקילה ומדאפק' רחמנא לארוס' בת כהן מארוס' בת ישראל מסקיל' לשריפה ע"כ שריפ' חמיר דוודאי בת כהן שמחללת אביה חמיר' מבת ישראל עכת"ד הגמ' וא"כ ודאי למסקנת הש"ס ניחא אבל קושית מ"א לפי מאי דס"ד דטעמיה דר"ש הואיל וניתן לב"כ שזנת' ומ"ח שכן מחללת א"א על זה הקשה מ"א דהא האי חומרא איכ' גם בעע"ז והוא בסקילה וכן קשה על דברי המקשן דפריך לר"ש אדרב' סקילה חמירא שכן ניתן לעע"ז ומאי חומר' שכן פושט יד בעיקר דהמ"ל מאי חומרי' אותה חומרא עצמה שהיא בב"כ שזינתה דהיינו שמחללת א"א. גם ה"מ מ"א להקשות מקושי' הש"ס לרבנן אדרב' שריפה חמור' כו' ומ"ח שכן מחללת א"א והא האי חומר' גם בעע"ז ואפ"ה בסקילה. ועיין בספר א"ר מ"ש וכמדומני שזה יותר מעשרים שנה קודם השרפה פה ראיתי בתשובת שבות יעקב חלק שני שהי' אז ת"י. ויישב שם קושי' מ"א דראיית המרדכי מן המסקנ' דקי"ל כרבנן דסקיל' חמורה מדניתנ' לעע"ז ומ"ח שכן פושט ידו בעיקר. וסברא זו עדיפ' מסברת שמחללת א"א וכיון דחזי' דבזנות מחללת א"א כ"ש בעע"ז שפושטת ידה בעיקר די"ל דמחללת א"א עכת"ד ממה שאני זוכר. וצ"ל אבל לר"ש צ"ל דשריפה חמורה כו' ומ"ח שמחללת א"א ס"ל דוקא בזנות דמצינו להדיא בקרא דמחלל א"א אבל בעע"ז שלא מצינו מפורש דמחללת א"א מהיכי תיתי נימא דמחללת קודם דאסיק סברת אפ"ה פושט ידו בעיקר עדיף ולפי דברי המקשן אדרב' סקילה חמור' שכן כו' ומ"ח שפושט ידו בעיקר. ובאמת י"ל דגם בעע"ז מחללת א"א בק"ו מכל מקום הוצרך המקשן לו' סברת פושט ידו בעיקר. דלולי זאת ליכ' ק"ו ומסברא דנפשין לא נימא דבעע"ז מחללת א"א ומ"מ יש לפקפק קצת מדברי התוס' שם ד"ה קסברי כו' ממה שהקשו לרבנן נימא סייף דעיר הנדחת תוכיח וע"ש מה שתי' ודו"ק. כדאי' בכתובות דף מ"ד. באה"ע סי' ז' דאשת ישראל שהמיר' אם חזרה לדת ישראל אסורה לבעל' אע"ג דאונס מותר לישראל מ"מ חיישי' שמא זינת' ברצון:

כמו שעשה שמואל כדאי' במס' שבת דף מ"ה:

אף נשואה כו' אינ' ברשות אביה ע"כ ס"ל למ"א דמאי שמחללת א"א אינה עונש לאבי' אלא אם יש לו בת שזינת' ממילא גורם שעי"ז מחוללת מקדושתו ס"ל דה"ט דר"ש דס"ל דלהכי חייב' התורה שרפה הואיל ועשתה מעשה זר עד שחללה אביה וא"כ א"א דגם נשוא' בשרפ' ע"כ גם נשואה מחללת א"א:

(סג) [סקס"ג] המחלל כו' ע' באה"ע לענין ספק חלל:

(סד) [סקס"ד] ובתוך כו' דלא אתקש לעבוד' לכ"מ ר"ל דלא אתקש כ"א להקל:

משום דלית שכינתא שריא כו' וזה דוקא בבהמ"ק משא"כ בנשיאת כפים בגבולין דמה"ט דוקא במקדש כשהיו נושאים כפים היו מברכים בשם המפורש וכדדרשינן בסוטה דף ל"ח דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומסרס המקרא בכל המקו' אשר אבא אליך דהיינו בבהמ"ק שיש שכינ' שם תזכור שמי המיוחד לי דהיינו שם המפורש:

צריך שיהא נשוי לכתחל' משא"כ כה"ג בי"כ דמעכב אם אין לו אשה וכן מה"ט לא נעכב הכהן מלקיים עשה דנשיאת כפים כשאין לו אשה דהיינו אפי' בעבודה רק לכתחל':

מ"מ לענין זמן ר"ל דבעינן דוקא ביום אע"ג דלחומרא לא ילפינן נשיאת כפים מעבודה:

(סה) (סקס"ה) יצא כו' אפי' בשבת דאין דברי אבילות שבפרהסיא נוהג מ"מ במה שיוצא אין בזה פרסום:

דאפי' בחול ר"ל אם קראוהו:

(סו) (סקס"ו) יב"ח כו' וה"ה הקובר כו' דהא אסור בשמח' כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ור"ל דשם כ' דאונן אסור בשמח' ובי"ד סי' שצ"ט ולקמן סי' תקמ"ח מבואר דהקובר מתו ברגל לאחר קבור' נוהג דברים שבצנע' א"כ מסתמא לא עדיף מאונן קודם קבור' דאסור בשמח':

(סז) (סקס"ז) נושא כו' דל"ג מקטן והיינו דקטן ע"כ אין לו אשה דהא אסור להשיא אשה לקטן וע' בא"ע סי' א' ואפ"ה עם אחרי' נ"כ ואף שד"מ דחה ראיה זו דשאני קטן שאינו מצטער ממניע' אשה מ"מ לדינא מודה להרב"י דעם כהני' אחרים שרי וגם הוא יליף לה מקטן כדאי' בד"מ ודימ' הני תרי להדדי דכמו דקטן אינו נ"כ מפני כבוד הצבור ואפ"ה עם אחרים שריא כיון דאין הקטן רק סניף לגדולים וליכ' בזה מניעת כבוד צבור ה"ה בפנוי דהטעם משום דאינו שרוי בשמח' מ"מ כיון דאינו רק סניף לגדולים ששרוי' בשמח' שיש להם נשים ל"ל בה ומה שהמברך צ"ל בשמח' יליף לה מיצחק שאמר לעשו עשה לי מטעמים כו' ואברככה כו':

(ע) (סק"ע) אלא בי"ט כו' כשחל י"ט בשבת כו' עבט"ז:

בא"מ שא"א בשבת ר"ל כשחל ר"ה בשבת משום איסו' תחנ' דהוא מעין ח"י ברכות ובר"ה כשחל בחול אומרים אותו וכדאי' סי' תקפ"ד:

ול"נ דדברי הגאוני' כו' משא"כ הרבון וכמ"ש בי"ד ס"ס קנ"ה דאי מאכיל' לחול' מאכל איסור לרפוא' צריך להיו' רפואה בדוק' ולפ"ז אפי' על חלומות שמתענין עליהם וגם הוא מתענה מ"מ לא יאמר הרבון. וכ"כ שנ"ה ר"ל דמשמע כדברי מ"א האחרונים דבחלומות שמתעני' עליהם מותר לו' גם הרבון והא התיר אפי' להתענו' ולבכות:

כ' ב"י כו' וק' עליהם כו' עבט"ז:

כשחל י"ט בשבת כו' לבטל עונ' כו' דעונת ת"ח מליל שבת לל"ש ואע"ג דכ' מ"א רסי' ר"מ דה"ה בי"ט. מ"מ בי"ט אין בו התחייבות כ"כ וע' באה"ע רסי' ע"ז עמ"ש סי' תרי"ג סעיף י' כצ"ל:

כמ"ש סי' שכ"ו אף דמצד הדין מותר דליכא ביה משום תיקון גברא דטבילת בעל קרי לא הוי רק מדרבנן ודומה לכלי שנטמא בולד הטומאה דמטבילין בי"ט דלא מקרי מתקן אפ"ה נהגו שלא לטבול משום חשש סחיטת שער. ולטבול בנהר איכא איסור מוסיף ע"ז ע"ש במ"א:

אבל כו' ואין טובלי' קודם י"ט:

ועמ"ש סי' תקנ"ד. ר"ל דאם חל ט"ב בשבת ונדחה אע"ג דדבר שבצנעה נוהג מ"מ אי היא ליל טביל' תטבול ותשמש ובסי' תקפ"א במ"א ס"ק ט"ו כ' כיון דטובלי' בער"ה משום קרי לכן לא ישמש מטתו בליל ר"ה. ואם אירע טבילת מצוה חייב לקיים עונתו ויטבול שחרית שנית:

(עב) (סקע"ב) סוף ברכה כו' דכל תיבות אלו הם לנוכח אע"ג דתיבת שלום אינו לנוכח מ"מ איכא טעם של רמ"א שהוא סוף ברכה. גם י"ל כיון דבתיב' לך שלפני תיב' שלום מהפך פניו משום שהוא לנוכח צריך ג"כ להפך פניו בתיב' שלום דבתיב' לך גרידא לא נגמר הדיבור כ"א בצירוף תיב' שלום:

(עג) (סקע"ג) ובשע' כו' קודם שיגמרו המ"ם דשלום. דתחת המ"ם אין בה נקודה וא"א שם להאריך. וא"כ ע"כ צ"ל הרבון קודם שסיימו תיב' שלום:

מ"מ מאי דאפשר כו' ר"ל בשני פסוקי' הראשוני':

וא"ת כיון דמאריכי' כו' היינו בשני פסוקי' הראשוני' דימתין מלומר הרבון עד שסיימו התיבה ומנגני':

(עד) (סקע"ד) והמקרא כו' ועמ"ש סי"ט לענין אמיר' אמן אבל רבון ודאי הוי הפסק:

(עה) (סקע"ה) מחל כו' ומצי מחל. אבל בלי מחיל' אפי' לכהן אסור לשמש בכהן חברו וכ"מ מראי' שהביא הר"ר פיטר הובא בט"ז דמחיל' מהני מדאמרי' עבד כהן אינו נרצע דנעש' בעל מום והיכי משכחת דעבד שש שני' אע"כ משום מחיל'. ומאי ראיה דלמא מיירי שרבו הי' כהן:

פ' הזרוע דף קל"ג ע"א והיינו לפי' התוס' שם אבל באמת גם לפירש"י שם מוכח כן:

בחולין פ' הזרוע דף קל"ג דאמר אביי כיון דשמע ברייתא דצנועי' כהני' מושכים ידיהם מליקח לחם הפנים כשחולקי' אותו משום שלא הגיע לכ"א כ"א דבר מועט והיו באי' לידי מחלוקת לכן מנעו הצנועי' מליקח לכן גם אביי לא לקח מתנות זרוע לחיי' כו' חוץ מערב יוה"כ כדי להחזיק את עצמו בכהן:

לפמ"ש התוס' דמשום שבערב יוה"כ היו שוחטים כו' משמע דבלא"ה כו' אין מזה כל כך קושיא על רי"ו דהתוס' לא כתבו ה"ט משום שבערב יוה"כ היו שוחטים הרבה אלא ליתן טעם למה בחר אביי ערב יוה"כ יותר מיו' אחר בשנה וביותר לפמ"ש הפר"ח בי"ד סי' ס"א דע"כ אביי בערב יוה"כ שאל חלקו ממתנות בפיו וכ' שכן הדע' מכרעת דאל"כ מנא ידע שהיום יקח אביי מתנה שהטבח ישלח לו דהא כל השנה לא לקח אביי אע"כ דשאל בערב יוה"כ בפיו ע"ש וא"כ לכך הוצרכו התוס' ליתן טעם לפי ששוחטים הרבה וא"כ אין סתירה לרי"ו מ"מ קשה על מ"ש רי"ו כך פשוט בחולין פרק הזרוע ואין הדבר פשוט והטעם דמצי מחיל כ' המרדכי פרק הניזקין דכל מה שזיכה התורה לכהן לטובתו רשאי למחול וכי מה שזיכה התורה לכהן ליטול מנה יפה ראשון (עס"ס ר"א) וכי אם הכהן שונא מתנות ויחיה מי כייפינן ליה ליטול דוקא מנה יפה ודאי לאו דוקא במצוה דלית ליה הנאה שלא לישא גרושה כופין אותו בע"כ ולפ"ז משמע אפי' אין לכהן הנאה ממחילתו רשאי דלא כמו שכ' הט"ז דבעינן דוקא שיהי' לכהן הנאה:

אבל בטור יורה דעה סי' ס"א כצ"ל וכ"ה שם בש"ע סעיף י"א וז"ל הצנועים מושכים את ידיהם כו' ואם היה צנוע זה במקום שאין מכירין שהוא כהן יטול כדי שידעו שהוא כהן ודבר זה נלמד מהאי דאביי דלעיל:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.