מגן אבות (קאפוסט)/פרשת נח: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
(2 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{ניווט כללי עליון}}
{{ניווט כללי עליון}}
{{להשלים}}


==פרשת נח:==
==פרשת נח:==


*<big>'''מאמר א': צהר תעשה לתיבה'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ו#טז|בראשית ו, טז]]}}.
*<big>'''מאמר א': צהר תעשה לתיבה'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ו#טז|בראשית ו, טז]]}}.
*<big>'''מאמר ב': והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ו#יח|בראשית ו, יח]]}}.




שורה 11: שורה 11:
פירש רש"י {{ממ|[[רשי/בראשית/ו#טז|שם]]}} <big>'''צהר יש אומרים חלון. וי"א אבן טוב המאירה להם'''</big> {{ממ|[[מדרש רבה/בראשית/לא#יא|ב"ר לא, יא]]}}. {{ש}}וכן תרגם יונתן: <big>'''אזל לפישון וסב מתמן יוהרא ותשויניה בתיבותא לאנהרא לכון'''</big>.  
פירש רש"י {{ממ|[[רשי/בראשית/ו#טז|שם]]}} <big>'''צהר יש אומרים חלון. וי"א אבן טוב המאירה להם'''</big> {{ממ|[[מדרש רבה/בראשית/לא#יא|ב"ר לא, יא]]}}. {{ש}}וכן תרגם יונתן: <big>'''אזל לפישון וסב מתמן יוהרא ותשויניה בתיבותא לאנהרא לכון'''</big>.  


'''א'.''' '''פירוש''' יוהרא היינו אבן טוב. וכן ע"פ אדמו עצים מפנינים (באיכה סי' ד' ז') התרגום סמיקו חיזו יתיר מן יוהרין. לפ"ז יוהרא היינו אבן טוב שיש בו קצת אודם. ולהבין זה, גם להבין ענין תחתיים שניים ושלישים כו'. הנה בתורה אור פ' נח פירש ענין התיבה (עכשיו בנפש בעבודה. וכן איתא בספרים בשם הבעש"ט נ"ע) היינו תיבות התפילה. ומים רבים הם רבות מחשבות בלב איש של טרדת הפרנסה ושארי ענינים גשמיים הטורדות ומבלבלות את האדם בשעת התפלה. וכמו נח כשהי' בתיבה היתה התיבה חוצצת בינו ובין המים רבים שלא הזיקו אותו כלל, כמ"ש ותלך התיבה על פני המים. כמו"כ עכשיו כשהאדם מכניס כל מחשבתו בתיבות התפלה אזי תיבות התפלה חוצצים בינו ובין המים רבים, דהיינו רבות מחשבות הנ"ל שלא יבלבלו אותו כלל בשעת התפלה. וענין תחתיים שניים ושלישים כו'. צ"ל תחלה ע"פ קבלה ענין זה. הנה לפי הפירוש שתיבה הוא תפלה כנ"ל. א"כ התיבה הוא בחי' מלכות. כי תפלה למעלה היא במל' כמ"ש ואני תפלה. אני הוא דרגא דאתגליא. דהיינו גליא דקוב"ה שזהו מדת מל', ובחי' אני עצמה היא בבחי' תפלה וכמ"ש תפלה לעני. עני נק' ג"כ מדת מל' סיהרא לית לה מגרמה כלום. וזהו ענין תפלה לדוד כו' כי עני ואביון אני, שדוד הי' מרכבה למדת מל'. ובחי' מל' היא מקור החיות של ג' עולמות בי"ע. וזהו תחתיים כנגד עולם העשיה אשר שם האופנים. ונה"י מקנן בעשיה. שניים כנגד עולם היצירה ששם חיות וחג"ת מקנן ביצירה. שלישים כנגד עולם הבריאה ששם שרפים וחב"ד מקנן בבריאה (וכן פי' בספר תולדות יעקב יוסף ריש פ' נח יעו"ש). ולהבין זה בעבודה בתפלה, הנה ידוע בסידור האריז"ל שמהודו עד ברוך שאמר הוא תפלת העשי'. וא"כ התחלת התפלה הוא בחי' תחתיים שבתיבה. דהיינו מדרגות עולם העשי' בחי' נה"י. וענין נו"ה הם ענפי המדות, נצח ענף החסד. והוד ענף הגבורה. והנה חסד הוא אהבה. וענין מדת נצח ענף החסד, זהו ההסכם חזק שנשאר בתפלה שגם לאחר התפלה שהאהבה חולפת ועוברת ואינה בגילוי בלב מ"מ יהי' מתנצח במדת נצחון דקד שה בחוזק גדול להיות סור מרע וע"ט ולדחות כל המונעים כו'. וזהו התפשטות מדת האהבה בפועל המעשה. דהיינו כי ענין היותו סור מרע. הוא בכדי שלא יהי' נפרד מאלקות ח"ו כי עונותיכם מבדילים כו' (בישעי' סי' נ"ט). ובחי' ועשה טוב הוא כדי לדבקה בו ע"י קיום מצותיו. ואע"פ שאין אצלו אהבה בגילוי מ"מ ע"י מדת נצח יוכל להיות סומ"ר וע"ט כל היום ולא יפול ח"ו כי נצח הוא לשון נצחיות, ששרש הנצח הוא ממקום גבוה מאד כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר כו' כי לא אדם הוא כו' (ש"א ט"ו כ"ט). וההוד שהוא ענף גבורה. היינו שמדת גבורה הוא יראה להיות פחד הוי' בלבו. והנה לא כל אדם יכול להיות כל היום במדרגה זו. כי אם עבודתו כל היום הוא בבחי' הוד ענף היראה. שהו"ע קבלת היראה במוחו ומחשבתו, דהיינו שמתבונן בדברים המעוררים יראה. ומודה במוחו שצריך מאד לירא וליפחד ממנו ית', וכמ"ש ליראה את השם הנכבד והנורא הזה כו' (דברים כ"ח נ"ח). ומקבל היראה במוחו ומחשבתו. והנה הודאה זו (מה שמודה באמת שצריך לירא וליפחד כו') הוא ג"כ ביטול מכל וכל, ע"ד מודים חכמים לר' מאיר. הרי ע"י ההודאה נתבטלו מכל סברתם ופלפולם שמקודם כו'. וכמו"כ כיון שמודה במוחו שצ"ל יראה ומקבל היראה במוחו עי"ז יוכל לבטל כל רצונותיו הגשמיים. ולכן ההודאה ג"כ קיום לעד כמו מדת יראה עצמה. וכידוע שנו"ה נק' תרין סמכי קשוט. והם השני עמודים שהיו בבהמ"ק יכין ובועז. בועז זהו הוד. בו-עז. ויכין הוא נצח. פי' יכין שעושה כונן וקיום לעד, ולכן התחלת התפלה הודו לה'. בחי' הודאה. שהעבודה רק בבחי' נו"ה שהוא מהרשימו שנשאר מתפלת יום שעבר ונק' תפלת העשי'. והוא בחי' תחתיים שבתיבה כו'. ושניים זהו פסוד"ז שמברוך שאמר עד יוצר היא תפלת היצירה. ששם חיות וחג"ת מקנן ביצירה, והיינו שהעבודה היא בבחי' התפעלות המדות אהבה ויראה. ובמעלת האהבה כשהיא בגילוי בלב הפליגו בזוה"ק דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא (זח"ג רס"ז ע"א). שא"א ליגע באלקות (בל"א אן רירען) כ"א ע"י אהבה שהו"ע תשוקה בדביקה וחשיקה כו'. ועי"ז דוקא נעשה התקרבות ודביקות הנפש לאלקות ית', וכמ"ש לאהבה את ה' כו' ולדבקה בו (דברים י"א כ"ב). ומדת יראה כשהיא באה לידי גילוי בלב. להיות פחד ה' בלבו. היינו שהוא זע וחרד מאלקותו ית' ברעדה גדולה. ע"י שמתבונן דליכא חברותא כלפי שמיא. והשמים ושמי השמים לא יכלכוך (מ"א ח, כ"ז), ומלאכים יחפזון כו'. וזהו העבודה מברוך שאמר עד יוצר. והו"ע שניים שבתיבה. ושלישים זהו מברכת יוצר עד שמו"ע שהוא תפלת הבריאה ששם שרפים. וחב"ד מקנן בבריאה. שהעבודה היא בבחי' מוחין, ולכן מבקשים באה"ע ותן בלבנו בינה. ואח"כ בק"ש שמע ישראל כו'. שהו"ע שמע והבן כידוע. והנה הביטול דבחי' מוחין חב"ד הוא בלי גילוי התפעלות כאמרם: דברי חכמים בנחת כו'. ולכאורה הי' אפ"ל שהביטול דבחי' מדות גדול יותר, שהמדה היא בחי' התפעלות ורעש. והביטול דבחי' מוחין חב"ד הוא בנחת והשקט. אך באמת נהפוך הוא שהביטול דבחי' מוחין גדול יותר כי זהו ביטול בעצם מצד השגת הביטול. היינו מצד השגתו ביחודו האמיתי ית' איך שאין עוד מלבדו. משא"כ התפעלות המדות זהו בחי' יש קצת כו':
{{עוגן|צהר תעשה א|א'}}. '''פירוש''' יוהרא היינו אבן טוב. וכן ע"פ אדמו עצים מפנינים (באיכה סי' ד' ז') התרגום סמיקו חיזו יתיר מן יוהרין. לפ"ז יוהרא היינו אבן טוב שיש בו קצת אודם. ולהבין זה, גם להבין ענין תחתיים שניים ושלישים כו'. הנה בתורה אור פ' נח פירש ענין התיבה (עכשיו בנפש בעבודה. וכן איתא בספרים בשם הבעש"ט נ"ע) היינו תיבות התפילה. ומים רבים הם רבות מחשבות בלב איש של טרדת הפרנסה ושארי ענינים גשמיים הטורדות ומבלבלות את האדם בשעת התפלה. וכמו נח כשהי' בתיבה היתה התיבה חוצצת בינו ובין המים רבים שלא הזיקו אותו כלל, כמ"ש ותלך התיבה על פני המים. כמו"כ עכשיו כשהאדם מכניס כל מחשבתו בתיבות התפלה אזי תיבות התפלה חוצצים בינו ובין המים רבים, דהיינו רבות מחשבות הנ"ל שלא יבלבלו אותו כלל בשעת התפלה. וענין תחתיים שניים ושלישים כו'. צ"ל תחלה ע"פ קבלה ענין זה. הנה לפי הפירוש שתיבה הוא תפלה כנ"ל. א"כ התיבה הוא בחי' מלכות. כי תפלה למעלה היא במל' כמ"ש ואני תפלה. אני הוא דרגא דאתגליא. דהיינו גליא דקוב"ה שזהו מדת מל', ובחי' אני עצמה היא בבחי' תפלה וכמ"ש תפלה לעני. עני נק' ג"כ מדת מל' סיהרא לית לה מגרמה כלום. וזהו ענין תפלה לדוד כו' כי עני ואביון אני, שדוד הי' מרכבה למדת מל'. ובחי' מל' היא מקור החיות של ג' עולמות בי"ע. וזהו תחתיים כנגד עולם העשיה אשר שם האופנים. ונה"י מקנן בעשיה. שניים כנגד עולם היצירה ששם חיות וחג"ת מקנן ביצירה. שלישים כנגד עולם הבריאה ששם שרפים וחב"ד מקנן בבריאה (וכן פי' בספר תולדות יעקב יוסף ריש פ' נח יעו"ש). ולהבין זה בעבודה בתפלה, הנה ידוע בסידור האריז"ל שמהודו עד ברוך שאמר הוא תפלת העשי'. וא"כ התחלת התפלה הוא בחי' תחתיים שבתיבה. דהיינו מדרגות עולם העשי' בחי' נה"י. וענין נו"ה הם ענפי המדות, נצח ענף החסד. והוד ענף הגבורה. והנה חסד הוא אהבה. וענין מדת נצח ענף החסד, זהו ההסכם חזק שנשאר בתפלה שגם לאחר התפלה שהאהבה חולפת ועוברת ואינה בגילוי בלב מ"מ יהי' מתנצח במדת נצחון דקד שה בחוזק גדול להיות סור מרע וע"ט ולדחות כל המונעים כו'. וזהו התפשטות מדת האהבה בפועל המעשה. דהיינו כי ענין היותו סור מרע. הוא בכדי שלא יהי' נפרד מאלקות ח"ו כי עונותיכם מבדילים כו' (בישעי' סי' נ"ט). ובחי' ועשה טוב הוא כדי לדבקה בו ע"י קיום מצותיו. ואע"פ שאין אצלו אהבה בגילוי מ"מ ע"י מדת נצח יוכל להיות סומ"ר וע"ט כל היום ולא יפול ח"ו כי נצח הוא לשון נצחיות, ששרש הנצח הוא ממקום גבוה מאד כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר כו' כי לא אדם הוא כו' (ש"א ט"ו כ"ט). וההוד שהוא ענף גבורה. היינו שמדת גבורה הוא יראה להיות פחד הוי' בלבו. והנה לא כל אדם יכול להיות כל היום במדרגה זו. כי אם עבודתו כל היום הוא בבחי' הוד ענף היראה. שהו"ע קבלת היראה במוחו ומחשבתו, דהיינו שמתבונן בדברים המעוררים יראה. ומודה במוחו שצריך מאד לירא וליפחד ממנו ית', וכמ"ש ליראה את השם הנכבד והנורא הזה כו' (דברים כ"ח נ"ח). ומקבל היראה במוחו ומחשבתו. והנה הודאה זו (מה שמודה באמת שצריך לירא וליפחד כו') הוא ג"כ ביטול מכל וכל, ע"ד מודים חכמים לר' מאיר. הרי ע"י ההודאה נתבטלו מכל סברתם ופלפולם שמקודם כו'. וכמו"כ כיון שמודה במוחו שצ"ל יראה ומקבל היראה במוחו עי"ז יוכל לבטל כל רצונותיו הגשמיים. ולכן ההודאה ג"כ קיום לעד כמו מדת יראה עצמה. וכידוע שנו"ה נק' תרין סמכי קשוט. והם השני עמודים שהיו בבהמ"ק יכין ובועז. בועז זהו הוד. בו-עז. ויכין הוא נצח. פי' יכין שעושה כונן וקיום לעד, ולכן התחלת התפלה הודו לה'. בחי' הודאה. שהעבודה רק בבחי' נו"ה שהוא מהרשימו שנשאר מתפלת יום שעבר ונק' תפלת העשי'. והוא בחי' תחתיים שבתיבה כו'. ושניים זהו פסוד"ז שמברוך שאמר עד יוצר היא תפלת היצירה. ששם חיות וחג"ת מקנן ביצירה, והיינו שהעבודה היא בבחי' התפעלות המדות אהבה ויראה. ובמעלת האהבה כשהיא בגילוי בלב הפליגו בזוה"ק דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא (זח"ג רס"ז ע"א). שא"א ליגע באלקות (בל"א אן רירען) כ"א ע"י אהבה שהו"ע תשוקה בדביקה וחשיקה כו'. ועי"ז דוקא נעשה התקרבות ודביקות הנפש לאלקות ית', וכמ"ש לאהבה את ה' כו' ולדבקה בו (דברים י"א כ"ב). ומדת יראה כשהיא באה לידי גילוי בלב. להיות פחד ה' בלבו. היינו שהוא זע וחרד מאלקותו ית' ברעדה גדולה. ע"י שמתבונן דליכא חברותא כלפי שמיא. והשמים ושמי השמים לא יכלכוך (מ"א ח, כ"ז), ומלאכים יחפזון כו'. וזהו העבודה מברוך שאמר עד יוצר. והו"ע שניים שבתיבה. ושלישים זהו מברכת יוצר עד שמו"ע שהוא תפלת הבריאה ששם שרפים. וחב"ד מקנן בבריאה. שהעבודה היא בבחי' מוחין, ולכן מבקשים באה"ע ותן בלבנו בינה. ואח"כ בק"ש שמע ישראל כו'. שהו"ע שמע והבן כידוע. והנה הביטול דבחי' מוחין חב"ד הוא בלי גילוי התפעלות כאמרם: דברי חכמים בנחת כו'. ולכאורה הי' אפ"ל שהביטול דבחי' מדות גדול יותר, שהמדה היא בחי' התפעלות ורעש. והביטול דבחי' מוחין חב"ד הוא בנחת והשקט. אך באמת נהפוך הוא שהביטול דבחי' מוחין גדול יותר כי זהו ביטול בעצם מצד השגת הביטול. היינו מצד השגתו ביחודו האמיתי ית' איך שאין עוד מלבדו. משא"כ התפעלות המדות זהו בחי' יש קצת כו':


'''והנה''' בחי' שלישים שבתפלה נחלק לשני מדריגות ק"ש ושמו"ע. דאיתא בכתבי האריז"ל דק"ש צלותא דמיושב הוא בעולם הבריאה. ושמו"ע צלותא דמעומד הוא באצילות (דהיינו בחי' מל' כשמתעלי' באצי', ולכן גם שמו"ע היא בחי' תיבה כו'). והענין כי בינה מקננא בכורסייא. דהיינו שבק"ש מתגלה במוח הבנתו והשגתו יחודו האמיתי שבאצי'. והבנה והשגה זהו רק בחי' שמיעה. ואינו דומה שמיעה לראי'. עד"מ אדם השומע מחבירו ציור איזו בנין מפואר בכל פרטיו ומשיגו היטב. אך כיון שלא ראהו בעיניו עדיין. יש לו תשוקה לראות יופי הבנין. וכמו"כ בק"ש שהוא בעולם הבריאה עדיין. רק שמאיר שם בחי' בינה דאצי' שיהיו מבינים ומשיגים קצת יחו"ע דאצי'. והשגה זו היא בחי' שמיעה, לכן יש שם תשוקה ואה"ר כרשפי אש ליכלל בהביטול דיחו"ע דאצי', וזהו"ע הרצוא דשרפים באמירת קדוש שלהם. וכמו"כ בק"ש כתיב ואהבת כו' בכל מאדך. ורק שהאה"ר דבריאה כלולה בבחי' ביטול בההבנה והשגה כו'. ולכן זהו צלותא דמיושב כמשל מי שעומד עדיין בחצר המלך ואין רואה את המלך אעפ"י שמספר גדולת המלך יכול לישב כו'. אבל שמו"ע ח"י ברכות. אשר ברוך הוא יסוד אבא כמ"ש בפע"ח. וחכמה היא בחי' ראיה ממש, ולכן חכמים שתקנו הברכות נק' עיני העדה ע"כ אין שייך כלל תשוקה ורשפי אש. כ"א ביטול ממש שבטל בעצם. ולכן בשמו"ע רק כריעות והשתחוואות כו'. ונק' צלותא בחשאי. וע"ז כתיב ואחרי האש (אש דק"ש) קול דממה דקה (מ"א י"ט י"ב). ולכן היא צלותא דמעומד. כמשל מי שעומד אצל המלך ממש ורואה פניו ומספר בגדולת המלך אינו רשאי לישב כ"א לעמוד כו':
'''והנה''' בחי' שלישים שבתפלה נחלק לשני מדריגות ק"ש ושמו"ע. דאיתא בכתבי האריז"ל דק"ש צלותא דמיושב הוא בעולם הבריאה. ושמו"ע צלותא דמעומד הוא באצילות (דהיינו בחי' מל' כשמתעלי' באצי', ולכן גם שמו"ע היא בחי' תיבה כו'). והענין כי בינה מקננא בכורסייא. דהיינו שבק"ש מתגלה במוח הבנתו והשגתו יחודו האמיתי שבאצי'. והבנה והשגה זהו רק בחי' שמיעה. ואינו דומה שמיעה לראי'. עד"מ אדם השומע מחבירו ציור איזו בנין מפואר בכל פרטיו ומשיגו היטב. אך כיון שלא ראהו בעיניו עדיין. יש לו תשוקה לראות יופי הבנין. וכמו"כ בק"ש שהוא בעולם הבריאה עדיין. רק שמאיר שם בחי' בינה דאצי' שיהיו מבינים ומשיגים קצת יחו"ע דאצי'. והשגה זו היא בחי' שמיעה, לכן יש שם תשוקה ואה"ר כרשפי אש ליכלל בהביטול דיחו"ע דאצי', וזהו"ע הרצוא דשרפים באמירת קדוש שלהם. וכמו"כ בק"ש כתיב ואהבת כו' בכל מאדך. ורק שהאה"ר דבריאה כלולה בבחי' ביטול בההבנה והשגה כו'. ולכן זהו צלותא דמיושב כמשל מי שעומד עדיין בחצר המלך ואין רואה את המלך אעפ"י שמספר גדולת המלך יכול לישב כו'. אבל שמו"ע ח"י ברכות. אשר ברוך הוא יסוד אבא כמ"ש בפע"ח. וחכמה היא בחי' ראיה ממש, ולכן חכמים שתקנו הברכות נק' עיני העדה ע"כ אין שייך כלל תשוקה ורשפי אש. כ"א ביטול ממש שבטל בעצם. ולכן בשמו"ע רק כריעות והשתחוואות כו'. ונק' צלותא בחשאי. וע"ז כתיב ואחרי האש (אש דק"ש) קול דממה דקה (מ"א י"ט י"ב). ולכן היא צלותא דמעומד. כמשל מי שעומד אצל המלך ממש ורואה פניו ומספר בגדולת המלך אינו רשאי לישב כ"א לעמוד כו':


'''ב'.''' '''ועתה''' צ"ל ענין צהר תעשה לתיבה. ועפ"י פי' התרגום שהוא אבן טוב שנקרא יוהרא שיש בו קצת אודם, והענין כידוע שהאותיות נק' אבנים כמ"ש בס' יצירה: שתי אבנים בונות שתי בתים כו'. לפי שהאותיות הם בחי' דומם, ולכן אותיות התפלה נק' אבנים, וכשאומרים אותם ברעו"ד דהיינו ברצון פשוט לאלקות למעלה מהשכל והטעם, והוא מבחי' יחידה שבנפש, וע"ז כתיב אחת היא יונתי (שה"ש ו' ט'). אזי נק' אותיות התפלה אבנים טובות. כי הרעו"ד הנ"ל נק' טוב לבב, וע"ז כתיב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב (דברים כ"ח מ"ז). שבחי' רעו"ד הוא הטוב הגנוז בתוכיות ופנימיות הלב שלמעלה מהשכל שבמוח (ועפ"י קבלה הוא ענין ז"א בעתיקא תליא כו', למעלה מבחי' או"א במזלא אתכלילן כו'). וזהו ענין מארז"ל (ברכות י' ב') ע"פ והטוב בעיניך עשיתי (מ"ב כ' ג') שסמך גאולה לתפלה. כי גאולה הוא סיום וסוף הק"ש ובק"ש העיקר הוא אהבת בכל מאדך, שזהו רעו"ד הנ"ל. וסמיכת גאולה לתפלה היינו שאומר ומתפלל הח"י ברכות דשמו"ע בבחי' הרעו"ד דק"ש. שאזי נק' אותיות התפלה דשמו"ע אבנים טובות. ולכן ע"ז נאמר והטוב בעיניך עשיתי. והנה עד"מ מאבנים טובות עושים כתר ועטרה ע"ג ראש המלך (זהו עוד טעם מה שאותיות התפלה נק' אבנים טובות) כמו"כ ארז"ל (עי' חגיגה י"ג ע"ב ובתוספות וח"א מהרש"א שם, ועי' בלקו"ת ד"ה מה יפו פעמיך בשה"ש, ובת"א בד"ה מזוזה מימין כמ"ש כאן, ועי' בזח"ג תצא רע"ח א׳) מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. ולהבין ענין הכתרים ומה צריך להכתרים הנה בתפלה מבקשים יהי רצון. והענין כי רצוה"ע יש לו ב' בחי' הא' המלובש בחכמה דאצילות. דהיינו שהתנהגות הרצון יהי' ע"פ חכמה דוקא, שחכמה מנהגת את הרצון, ואורייתא מח"ע נפקת. ולכן החכמה מחייבת שיהי' המשכת רצוה"ע רק על מי שמקיים רצונו ית' בקיום רמ"ח מ"ע ושמירת שס"ה ל"ת דאורייתא וענפיהן דרבנן כו'. והנה רצונו ית' הוא מקור קיום וחיות כל העולמות עליונים ותחתונים ומקור לכל ההשפעות, ולכן ע"י המשכת רצוה"ע על האדם נמשך לו השפעות כל טוב ברו"ג. אבל אם עבר על רצוה"ע בביטול מ"ע דאורייתא או מד"ס. ומכ"ש בעברו על ל"ת כו', אזי מחייב חכמתו ית' שיהי' הסתלקות הרצון. וזהו מה דאיתא שבחכמה יש דין. היינו שהדין הוא שלא יומשך הרצון רק למי שראוי כו'. ובחי' הב' הוא עצמות רצוה"ע שלמעלה מסדר השתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי' חכמה. ובכתוב נק' בחי' זו ורב חסד חפץ חסד. דהיינו חסד פשוט בתכלית שאין שם דין כלל. ובזהר נק' רעדכ"ר. שזהו עיקר מעלת הרצון שלעולם הוא בבחי' רצון (ולא שייך שם דין והסתלקות הרצון כלל) כ"א מרוצה בכל פעם. וע"ז כתיב בציץ והי' על מצחו תמיד לרצון כו'. ובחי' הא' של הרצון שמלובש בחכמה הוא נמשך ע"י צמצום עצום מאד. וזהו רצון אותיות צנור. כמו צנור המקלח מים מנהר גדול. הרי המים מתצמצמים כשנמשכים בצנור כו'. וכן עד"ז המבדיל כו' הו"ע תיקון השמיני ונוצר חסד. ונוצר הוא אותיות צנור ואותיות רצון. שע"י תיקון זה מתצמצם הרצון עליון ונמשך להיות מלובש בחכמה. אבל עצמות רצוה"ע אין מלובש כלל בחכמה. וזהו שמבקשים בתפלה יהי רצון. פי' שיתגלה עצמות רצוה"ע רעדכ"ר שאין מלובש כלל בחכמה, כי בשמו"ע בי"ב ברכות אמצעיות, ששה ברכות הם בקשות גשמיים, וששה ברכות בקשות רוחניים. ויכול להיות שעפ"י הרצון שמלובש בחכמה אינו ראוי שיומשך לו כו'. ולכן מבקשים יהי רצון שיתגלה עצמות רצוה"ע שלמלה מהחכמה שמשם יומשך כל הבקשות אפי' אם אינו ראוי עפ"י חכמה. אך המשכה זו הוא דוקא ע"י שמתפלל ברעו"ד שהוא בנפש רצון פשוט שלמעלה מהשכל. ועי"ז דוקא מתעלים אותיות התפלה לבחי' כ"ע ומעוררים עצמות רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. וזהו מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. פי' קונו הוא ז"א דאצי' דהיינו המדות דאצי' כידוע שמט"ט שר העולם נק' עבדו זקן ביתו של אברהם מדת חסד דאצי', וענין קושר כתרים לקונו. הגם שבלא"ה הרי יש כתר דז"א דאצי', אך הוא מת"ת דאו"א. שנמשך מהרצון שמלובש בחכמה וכנ"ל. אבל ענין קושר כתרים לקונו. היינו שנמשך מכתר עליון שלמעלה מהחכמה שאין מלובש כלל בחכמה. וזהו עיקר בחי' כתר ועטרה ע"ג הראש שלמעלה מבחי' חב"ד שבראש כ"א מקיף עליהם מלמעלה. והוא ע"י תפלותיהן של ישראל ברעו"ד, שאזי נק' אותיות התפלה אבנים טובות שעושים מהם כתר ועטרה ע"ג ראש המלך. וזהו צהר תעשה לתיבה, כי התיבה עצמה תחתיים שניים ושלישים כו'. וזהו בחי' נה"י חג"ת חב"ד עשר בחי' הנפש, ועי"ז מעוררים וממשיכים מלמעלה מע"ס עליונות שראשיתם הוא חכ"ע. אבל צהר אבן טוב הוא כשמתפלל ברעו"ד רצון פשוט שלמעלה מהשכל, שאזי דוקא נק' אותיות התפלה אבנים טובות. ומט"ט קושר מהם כתרים לקונו. דהיינו המשכת בחי' כ"ע רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. שיומשך כל הבקשות אפי' אינו ראוי עפ"י חכמה. וזהו ואל אמה תכלנה מלמעלה. אמה אחת היינו פנימיות הכתר שהוא אחדות פשוט. ולפני אחד מה אתה סופר. אנת הוא חד ולא בחושבן:
{{עוגן|צהר תעשה ב|ב'}}. '''ועתה''' צ"ל ענין צהר תעשה לתיבה. ועפ"י פי' התרגום שהוא אבן טוב שנקרא יוהרא שיש בו קצת אודם, והענין כידוע שהאותיות נק' אבנים כמ"ש בס' יצירה: שתי אבנים בונות שתי בתים כו'. לפי שהאותיות הם בחי' דומם, ולכן אותיות התפלה נק' אבנים, וכשאומרים אותם ברעו"ד דהיינו ברצון פשוט לאלקות למעלה מהשכל והטעם, והוא מבחי' יחידה שבנפש, וע"ז כתיב אחת היא יונתי (שה"ש ו' ט'). אזי נק' אותיות התפלה אבנים טובות. כי הרעו"ד הנ"ל נק' טוב לבב, וע"ז כתיב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב (דברים כ"ח מ"ז). שבחי' רעו"ד הוא הטוב הגנוז בתוכיות ופנימיות הלב שלמעלה מהשכל שבמוח (ועפ"י קבלה הוא ענין ז"א בעתיקא תליא כו', למעלה מבחי' או"א במזלא אתכלילן כו'). וזהו ענין מארז"ל (ברכות י' ב') ע"פ והטוב בעיניך עשיתי (מ"ב כ' ג') שסמך גאולה לתפלה. כי גאולה הוא סיום וסוף הק"ש ובק"ש העיקר הוא אהבת בכל מאדך, שזהו רעו"ד הנ"ל. וסמיכת גאולה לתפלה היינו שאומר ומתפלל הח"י ברכות דשמו"ע בבחי' הרעו"ד דק"ש. שאזי נק' אותיות התפלה דשמו"ע אבנים טובות. ולכן ע"ז נאמר והטוב בעיניך עשיתי. והנה עד"מ מאבנים טובות עושים כתר ועטרה ע"ג ראש המלך (זהו עוד טעם מה שאותיות התפלה נק' אבנים טובות) כמו"כ ארז"ל (עי' חגיגה י"ג ע"ב ובתוספות וח"א מהרש"א שם, ועי' בלקו"ת ד"ה מה יפו פעמיך בשה"ש, ובת"א בד"ה מזוזה מימין כמ"ש כאן, ועי' בזח"ג תצא רע"ח א׳) מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. ולהבין ענין הכתרים ומה צריך להכתרים הנה בתפלה מבקשים יהי רצון. והענין כי רצוה"ע יש לו ב' בחי' הא' המלובש בחכמה דאצילות. דהיינו שהתנהגות הרצון יהי' ע"פ חכמה דוקא, שחכמה מנהגת את הרצון, ואורייתא מח"ע נפקת. ולכן החכמה מחייבת שיהי' המשכת רצוה"ע רק על מי שמקיים רצונו ית' בקיום רמ"ח מ"ע ושמירת שס"ה ל"ת דאורייתא וענפיהן דרבנן כו'. והנה רצונו ית' הוא מקור קיום וחיות כל העולמות עליונים ותחתונים ומקור לכל ההשפעות, ולכן ע"י המשכת רצוה"ע על האדם נמשך לו השפעות כל טוב ברו"ג. אבל אם עבר על רצוה"ע בביטול מ"ע דאורייתא או מד"ס. ומכ"ש בעברו על ל"ת כו', אזי מחייב חכמתו ית' שיהי' הסתלקות הרצון. וזהו מה דאיתא שבחכמה יש דין. היינו שהדין הוא שלא יומשך הרצון רק למי שראוי כו'. ובחי' הב' הוא עצמות רצוה"ע שלמעלה מסדר השתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי' חכמה. ובכתוב נק' בחי' זו ורב חסד חפץ חסד. דהיינו חסד פשוט בתכלית שאין שם דין כלל. ובזהר נק' רעדכ"ר. שזהו עיקר מעלת הרצון שלעולם הוא בבחי' רצון (ולא שייך שם דין והסתלקות הרצון כלל) כ"א מרוצה בכל פעם. וע"ז כתיב בציץ והי' על מצחו תמיד לרצון כו'. ובחי' הא' של הרצון שמלובש בחכמה הוא נמשך ע"י צמצום עצום מאד. וזהו רצון אותיות צנור. כמו צנור המקלח מים מנהר גדול. הרי המים מתצמצמים כשנמשכים בצנור כו'. וכן עד"ז המבדיל כו' הו"ע תיקון השמיני ונוצר חסד. ונוצר הוא אותיות צנור ואותיות רצון. שע"י תיקון זה מתצמצם הרצון עליון ונמשך להיות מלובש בחכמה. אבל עצמות רצוה"ע אין מלובש כלל בחכמה. וזהו שמבקשים בתפלה יהי רצון. פי' שיתגלה עצמות רצוה"ע רעדכ"ר שאין מלובש כלל בחכמה, כי בשמו"ע בי"ב ברכות אמצעיות, ששה ברכות הם בקשות גשמיים, וששה ברכות בקשות רוחניים. ויכול להיות שעפ"י הרצון שמלובש בחכמה אינו ראוי שיומשך לו כו'. ולכן מבקשים יהי רצון שיתגלה עצמות רצוה"ע שלמלה מהחכמה שמשם יומשך כל הבקשות אפי' אם אינו ראוי עפ"י חכמה. אך המשכה זו הוא דוקא ע"י שמתפלל ברעו"ד שהוא בנפש רצון פשוט שלמעלה מהשכל. ועי"ז דוקא מתעלים אותיות התפלה לבחי' כ"ע ומעוררים עצמות רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. וזהו מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. פי' קונו הוא ז"א דאצי' דהיינו המדות דאצי' כידוע שמט"ט שר העולם נק' עבדו זקן ביתו של אברהם מדת חסד דאצי', וענין קושר כתרים לקונו. הגם שבלא"ה הרי יש כתר דז"א דאצי', אך הוא מת"ת דאו"א. שנמשך מהרצון שמלובש בחכמה וכנ"ל. אבל ענין קושר כתרים לקונו. היינו שנמשך מכתר עליון שלמעלה מהחכמה שאין מלובש כלל בחכמה. וזהו עיקר בחי' כתר ועטרה ע"ג הראש שלמעלה מבחי' חב"ד שבראש כ"א מקיף עליהם מלמעלה. והוא ע"י תפלותיהן של ישראל ברעו"ד, שאזי נק' אותיות התפלה אבנים טובות שעושים מהם כתר ועטרה ע"ג ראש המלך. וזהו צהר תעשה לתיבה, כי התיבה עצמה תחתיים שניים ושלישים כו'. וזהו בחי' נה"י חג"ת חב"ד עשר בחי' הנפש, ועי"ז מעוררים וממשיכים מלמעלה מע"ס עליונות שראשיתם הוא חכ"ע. אבל צהר אבן טוב הוא כשמתפלל ברעו"ד רצון פשוט שלמעלה מהשכל, שאזי דוקא נק' אותיות התפלה אבנים טובות. ומט"ט קושר מהם כתרים לקונו. דהיינו המשכת בחי' כ"ע רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. שיומשך כל הבקשות אפי' אינו ראוי עפ"י חכמה. וזהו ואל אמה תכלנה מלמעלה. אמה אחת היינו פנימיות הכתר שהוא אחדות פשוט. ולפני אחד מה אתה סופר. אנת הוא חד ולא בחושבן:


'''והנה''' הת"י פי' על צהר שהוא אבן טוב הנק' יוהרא. וצריך להבין הלא יוהרא הו"ע גאוה בלה"ק, כמ"ש בחבקוק (סי' ב' ה') גבר יהיר ולא ינוה. והענין כי באמת זהו גאות דקדושה. כמ"ש אשירה לה' כי גאה גאה (שמות ט"ו א'). ה' מלך גאות לבש (תלים צ"ג א') גאות גימט' קדו"ש, הגאוה והגדולה לחי עולמים ובגמ' גאותה של מלכות שמים (חגיגה ד"ה ע"ב). וענין גאות זו היינו מה שעצמות אוא"ס ב"ה הוא רם ומתנשא רבבות מדריגות אין קץ מכל סדר השתלשלות, שכל הנבראים והנאצלים אין יכולים להכיל הגילוי מעצמותו ומהותו בפנימיות, כמ"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א' ח' כ"ז). רק הוא רם ומתנשא עליהם בבחי' מקיף מלמעלה ונק' אל עליון כו'. ולכן האבנים טובות שמהם עושין הכתר והעטרה כו' נק' יוהרין. שפנימיות הכתר הו"ע כי גאה גאה כו'. והנה בהאבן טוב שנק' יוהרא יש בו גוון אדום. והענין כי בכתר עליון שם כחשכה כאורה. ויכולים הכל לקבל, לכן צ"ל גוון אדום כדי שיומשך רק במקום הראוי. וכמ"ש דודי צח ואדום (שה"ש ה' י"ד). וארז"ל (ברבות שם על פ' זה) צח לי ואדום למצרים. וז"ש ונפלינו אני ועמך כו' (שמות ל"ג ט"ז). וארז"ל (ברכות ז' א') ביקש שלא תשרה שכינה על אוה"ע עכומ"ז. ולכאורה א"ז מובן מה צריך לבקש זאת. אך לפי שראה ארך אפים ורב חסד נושא עון כו', לכן ביקש ונפלינו, והיינו ע"י גוונא סומקא דאתחזי ביה. וענין פי' הראשון שפירש"י: צהר, חלון. יובן ע"פ מ"ש בע"ח שמבינה לז"א בא האור דרך חלון. ומז"א למל' רק דרך נקב בלבד. כמשנ"ת ההסבר ע"ז בדרוש ד"ה להבין מ"ש בע"ח בהיכל השביעי יעו"ש באריכות. והנה זהו עכשיו שנתמעטה הירח, שהמל' מקבלת רק מז"א, ולכן רק דרך נקב. אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן, שהמל' תקבל מבינה עצמה כמו ז"א (עי' בלקו"ת בד"ה כי על כל כבוד חופה. ובסידור בדרושים לחתונה) והיינו שיאיר האור (מבינה) למל' דרך חלון. והנה התיבה (שנת"ל שהו"ע תיבות התפלה) היא בחי' מל' שמקבלת האור מז"א דרך נקב לבד. ולכן נאמר צהר תעשה לתיבה דפי' צהר חלון, היינו שיאיר האור למדת מל' דרך חלון. דהיינו שהמל׳ תקבל בעצמה מהבינה כמו ז"א. וזהו עיקר שלימות התפלה למלאות חסרונה שיהיו שוין בקומתן כמו קודם חטא עה"ד שהיו שני המאורות הגדולים. וגם כי עיקר ענין התפלה הוא להמתיק הדינים דמל'. ואין הדינים נמתקים אלא בשרשן. דהיינו בשרש הגבורות דבינה ששם הגבורות מתוקים מאד ונק' דבש דין דגדלות. כמ"ש אם הבנים שמחה, מצד התגלות עתיק בבינה. ונק' עוה"ב עולם התענוג. ועל ידם נמתקים הגבו' ודינים תקיפין דמל', כמ"ש מי ימלל גבורות ה' (תלים ק"ו ב'), שבחי' מ"י דבינה מרכך וממתיק הגבורות תקיפין דזו"נ. וכתיב מי יודע עוז אפך (שם צ' י"א). יודע לשון ויודע בהם אנשי סוכות, שהו"ע שבירת וביטול הדינים תקיפים דמל'. וזהו ענין צהר תעשה לתיבה כו', ואל אמה תכלינה מלמעלה. לפי שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא. ועפ"ז יש לחבר שני הפירושים שבצהר. י"א חלון. וי"ש אבן טוב. דשניהם עולים בקנה א' וד"ל:
'''והנה''' הת"י פי' על צהר שהוא אבן טוב הנק' יוהרא. וצריך להבין הלא יוהרא הו"ע גאוה בלה"ק, כמ"ש בחבקוק (סי' ב' ה') גבר יהיר ולא ינוה. והענין כי באמת זהו גאות דקדושה. כמ"ש אשירה לה' כי גאה גאה (שמות ט"ו א'). ה' מלך גאות לבש (תלים צ"ג א') גאות גימט' קדו"ש, הגאוה והגדולה לחי עולמים ובגמ' גאותה של מלכות שמים (חגיגה ד"ה ע"ב). וענין גאות זו היינו מה שעצמות אוא"ס ב"ה הוא רם ומתנשא רבבות מדריגות אין קץ מכל סדר השתלשלות, שכל הנבראים והנאצלים אין יכולים להכיל הגילוי מעצמותו ומהותו בפנימיות, כמ"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א' ח' כ"ז). רק הוא רם ומתנשא עליהם בבחי' מקיף מלמעלה ונק' אל עליון כו'. ולכן האבנים טובות שמהם עושין הכתר והעטרה כו' נק' יוהרין. שפנימיות הכתר הו"ע כי גאה גאה כו'. והנה בהאבן טוב שנק' יוהרא יש בו גוון אדום. והענין כי בכתר עליון שם כחשכה כאורה. ויכולים הכל לקבל, לכן צ"ל גוון אדום כדי שיומשך רק במקום הראוי. וכמ"ש דודי צח ואדום (שה"ש ה' י"ד). וארז"ל (ברבות שם על פ' זה) צח לי ואדום למצרים. וז"ש ונפלינו אני ועמך כו' (שמות ל"ג ט"ז). וארז"ל (ברכות ז' א') ביקש שלא תשרה שכינה על אוה"ע עכומ"ז. ולכאורה א"ז מובן מה צריך לבקש זאת. אך לפי שראה ארך אפים ורב חסד נושא עון כו', לכן ביקש ונפלינו, והיינו ע"י גוונא סומקא דאתחזי ביה. וענין פי' הראשון שפירש"י: צהר, חלון. יובן ע"פ מ"ש בע"ח שמבינה לז"א בא האור דרך חלון. ומז"א למל' רק דרך נקב בלבד. כמשנ"ת ההסבר ע"ז בדרוש ד"ה להבין מ"ש בע"ח בהיכל השביעי יעו"ש באריכות. והנה זהו עכשיו שנתמעטה הירח, שהמל' מקבלת רק מז"א, ולכן רק דרך נקב. אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן, שהמל' תקבל מבינה עצמה כמו ז"א (עי' בלקו"ת בד"ה כי על כל כבוד חופה. ובסידור בדרושים לחתונה) והיינו שיאיר האור (מבינה) למל' דרך חלון. והנה התיבה (שנת"ל שהו"ע תיבות התפלה) היא בחי' מל' שמקבלת האור מז"א דרך נקב לבד. ולכן נאמר צהר תעשה לתיבה דפי' צהר חלון, היינו שיאיר האור למדת מל' דרך חלון. דהיינו שהמל׳ תקבל בעצמה מהבינה כמו ז"א. וזהו עיקר שלימות התפלה למלאות חסרונה שיהיו שוין בקומתן כמו קודם חטא עה"ד שהיו שני המאורות הגדולים. וגם כי עיקר ענין התפלה הוא להמתיק הדינים דמל'. ואין הדינים נמתקים אלא בשרשן. דהיינו בשרש הגבורות דבינה ששם הגבורות מתוקים מאד ונק' דבש דין דגדלות. כמ"ש אם הבנים שמחה, מצד התגלות עתיק בבינה. ונק' עוה"ב עולם התענוג. ועל ידם נמתקים הגבו' ודינים תקיפין דמל', כמ"ש מי ימלל גבורות ה' (תלים ק"ו ב'), שבחי' מ"י דבינה מרכך וממתיק הגבורות תקיפין דזו"נ. וכתיב מי יודע עוז אפך (שם צ' י"א). יודע לשון ויודע בהם אנשי סוכות, שהו"ע שבירת וביטול הדינים תקיפים דמל'. וזהו ענין צהר תעשה לתיבה כו', ואל אמה תכלינה מלמעלה. לפי שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא. ועפ"ז יש לחבר שני הפירושים שבצהר. י"א חלון. וי"ש אבן טוב. דשניהם עולים בקנה א' וד"ל:


'''ג'.''' '''ובשם''' הבעש"ט נ"ע איתא הפירוש (בס' תולדות יעקב יוסף ובס' נועם אלימלך). צהר תעשה לתיבה שע"י תיבות התפלה יהפך מצירוף צרה לצירוף צהר. או רצה כי בצירוף צהר יש צירוף צרה או הצר, כמ"ש הצר הצורר (בהעלותך יו"ד ט') ע"כ ע"י התפלה יהפך הצירוף מן צרה לצהר או רצה. כמאמר רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ולתפלתם שעה. וכתיב ואור פניך כי רציתם (תלים מ"ד ד'). ובאו"ת מהמגיד נ"ע פי' ג"כ בשם הבעש"ט נ"ע צהר תעשה לתיבה, שיהי' מצהיר לתיבה היינו בחי' בהירות עד שתאיר כצהרי כו'. ויש להעמיס בזה ג"כ כמש"ל. כי צירוף של דין הוא חשך. וכשמהפכים הצרוף של דין לחסד כמו מצרה לרצה כו', אזי נעשה מחשך אור. כי החסד נק' אור וכמשי"ת לקמן. והענין דאיתא בכוונת ר"ה בפי' אד' שפתי תפתח. אד' הוא א' דין, שמיתוק הדין דאד' הוא ע"י אל"ף פלא עליון, וכן אי' בכוונת המקוה מהבעש"ט נ"ע, שבכדי להמתיק הדינים צריך לשלב שם אל"ד בתוך שם אהי' במילואו, ועיקר המיתוק הוא ע"י אות הראשון דשם אהי' שהוא א'. וביאור הענין כי אל"ף הוא קול פשוט (ויכול לצאת מכל המוצאות אעפ"י שעיקרו מהגרון. עי' בסידור בכוונת המקוה). וא"כ הוא מקור לכל הכ"ב אותיות. שמתהוים מהבל היוצא מהלב, ואח"כ נעשה קול פשוט ומתחלק בהה' מוצאות לכ"ב אותיות. וכעד"ז יובן למעלה שבחי' אל"ף אותיות פלא שהוא כתר עליון שרש הנאצלים, הוא פשוט עדיין למעלה מהתחלקות, וכמ"ש בע"ח על הכתר שהוא כמשל החומר ההיולי לגבי הד' יסודות ארמ"ע. שהחומר ההיולי הוא פשוט עדיין ואין ניכר בו לא צורת מים ולא צורת אש. ואח"כ כשיוצאים מהעלם אל הגילוי אז מתחלקים לד' יסודות. ומים ואש הם ב' הפכיים לגמרי כו'. וכמו"כ למעלה בכ"ע אעפ"י שהוא שרש הנאצלים, אך הע"ס דאצי' שנחלקים בדרך כלל לד' פרצופים חו"ב וזו"נ. כשכלולים עדיין בכ"ע הם שם בתכלית ההעלם ודקות גדול שאין שום התחלקות ביניהם כלל כ"א שכלולים כולם בהתכללות אמיתי עד שהם אחדות אחד ממש. ולכן הכתר הוא פשוט עדיין. ונק' אין לפי שאינו מהות מושג כלל. ונק' תהו שמתהא מחשבת בנ"א. ואח"כ כשנאצלו הע"ס דאצי' מהעלם אל הגילוי אזי מתחלקים לע"ס. ובדרך כלל לשלשה קוין. והנה מקו הימין חח"ן נמשך צירופים של חסד. ומקו השמאל בג"ה נמשך צירופים של דין, ומקו האמצעי של רחמים. והנה כשיש צירוף של דין ח"ו ונצרך להפכו לחסד. אזי נצרך להעלותו למקור ושרש, דהיינו לבחי' אל"ף פלא עליון דכתר ששם הוא פשוט, וכיון שנתעלה ונכלל הצירוף בבחי' פשיטות דכ"ע ששם הכל אחדות א'. אזי יכולים להחליף את הצירוף מדין לחסד. וכמ"ש (איוב ל"ח י"ד) תתהפך כחומר חותם. עד"מ כשעושים מחומר איזו כלי כמו כוס או כף. וכשרוצים לשנותו לכלי אחרת אזי מחזירים אותו לחומר פשוט בחותם ודפוס, ושם משנים אותו לכלי אחרת, וכעד"ז יובן למעלה דכשמעלים הצירופים של דין לבחי' כ"ע ששם כל הע"ס כלולים יחד ואין שם התחלקות כלל בין חסד לדין כו' כ"א אחדות אחד לגמרי, וכיון שמתבטל הצירוף ונכלל בבחי' פשיטות דכ"ע יכולים להפכו לצירוף אחר לגמרי של חסד ורחמים. וזהו שעיקר מיתוק הדינים הוא ע"י אות אל"ף. ועי' בס' אור המאיר בסוף פירושו על שה"ש בשם המגיד נ"ע שביאר מ"ש במשנה {{ממ|משנה/אבות/ה#ז|אבות פ"ה מ"ז]]}} וחילופיהן בגולם. וז"ל: ולהחליף צירוף גשמי לצירוף רוחני לא יתכן לפעול אם לא שמעלה אל נקודה ראשוןנה אות יו"ד בחי' גולם, ומנקודה יכול להמשיך ולעשות איזו צירוף שירצה, וזהו וחילופיהן בגולם עכ"ל. פי' גולם היינו חומר פשוט שלמעלה מצורה. וז"ש אשרי משכיל אל דל (תלים ע"א). וזהו השם דאל"ד הנ"ל. וע"ד הפשוט היינו נפש האדם כאשר מלאה דינים קשים ונעשה דלה מכל טוב וחסד. ולכן צ"ל משכיל אל דל, היינו לחבר בחי' משכיל מקור השכל דהיינו ח"ס דכ"ע לבחי' שם אל"ד שהו"ע שילוב שם אל"ד בשם אהי', ועי"ז נמתקים הדינים ומתהפכים לחסדים. וזהו ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו (שם ד'). דהנה ידוע בענין הצירופים, כל צירוף שהוא ישר הוא מורה על חסד. וכשהוא הפוך הוא דין. כמו הצירוף עשר הוא מורה על הע"ס שמהם השפעות כל טוב ברו"ג. וכן יו"ד הוא חכמה מקור קו הימין ונק' אב הרחמים. אבל כשמתהפך הצירוף מן עשר לערש ומן יו"ד לדוי, נעשה ערש דוי שהוא חולי ח"ו ודין קשה. והנה כדי להפוך הצירופים ערש דוי לבחי' חסד היינו לבחי' עשר ויו"ד. אזי צריך תחלה לעשות מצירוף ערש צירוף רעש. תפלה ברעש גדול. והו"ע תשובה שמתפלל החולה בעצמו מעומקא דליבא בחילא יתיר. וכמ"ש (ישעי' ל"ח ב') ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל זכר נא ה' את אשר התהלכתי לפניך כו' ויבך יחזקיהו בכי גדול. ופירשו רז"ל (ברכות יו"ד ע"ב) מן הקיר שהתפלל מקירות לבו. ותפלה כזו נק' רעש גדול לפי שהיא מרעו"ד שלמעלה מהחכמה (או כשמתפללים אחרים עבור החולה) ועי"ז מהפכים הצירוף ערש לרעש. ואח"כ נעשה מן רעש צירוף שער (עי' בלקו"ת בפ' שלח בד"ה אני ה' אלקיכם דרוש הראשון). ויש שער בימין כמ"ש זה השער להוי'. ויש שער בשמאל כמ"ש ושער רישי' כעמר נקי. והיינו כשהתפלה והתשובה הוא ברעש גדול מעומקא דלבא, אזי תפלה כזו מתעלה בעילוי אחר עילוי בלי שום עיכוב עד שמתעלית לבחי' זה השער להוי'. וע"ז אנו מבקשים פתח שערי שמים לתפלתינו. ובנעילה שערי שמים פתח. פתח לנו שער. וזהו הפותח שער לדופקי בתשובה. שע"י הרעש דתשובה נפתח השער כו' שהי' סגור מקודם, וכמ"ש שער החצר הפנימית סגור יהי' כו' (יחזקאל מ"ו א'). והנה שער בימין זה השער לה', זהו חסד דעתיק שמלובש בגלגלתא דא"א (כמשנ"ת בלקו"ת שם), ופי' חסד דעתיק זהו מקור התענוגים עצמות התענוג הפשוט (והוא חסד פשוט בלי שום נקודה דין כלל). ושער בשמאל ושער רישי' כו', הוא ג"כ המשכה מעתיקא כמ"ש (דניאל ז' ט'). ועת"י יתיב כו' ושער רישי' כו'. רק שהם נמשכים ממו"ס שבה מלובש גבורה דע"י. ופי' גבורה דע"י זהו הצמצום כדי שיומשך גילוי מבחי' מקור התענוגים בבחי' פנימיות. וחסד דע"י זהו עצמות התענוג הפשוט שלמעלה מבחי' גילוי בפנימיות כ"א בבחי' מקיף, ולכן שורה בגלגלתא כו'. והנה כשמתעלה הצירוף של דין שהוא ערש דוי ע"י הרעש לבחי' שער בימין או שער בשמאל. ששם הוא מקור התענוג הפשוט אזי מחמת שנכלל הצירוף בבחי' אחדות פשוט שבפנימיות הכתר גם מחמת גילוי בחי' תענוג עליון דעתיקא, אזי מתבטל שם הדין לגמרי ונהפך לחסד ורחמים. כמו מן נגע לענג ומן פשע לשפע. ומערש דוי לבחי' עשר ויו"ד. שיומשך ויושפע עליו מהע"ס עליונות כל טוב ברו"ג. וע"ז כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב'). פי' עמו זהו כ"ע, דעת"י וא"א הם פרצוף א' ובחי' פנימיות הכתר דהיינו עתיקא בחי' אחרונה שבמאציל נק' עמו. וע"ז כתיב עמך מקור חיים, וכתיב כי עמך הסליחה. כי עם ה' החסד. ונהורא עמי' שרי'. שכל הבחי' היותר גבוהות. מקו"ח. סליחה. חסד. ואור. הכל הוא עמו. פי' בבחי' פנימיות הכתר שנק' עמך, פי' עמך היינו שבחי' זו היא עמך ממש. קדמון כקדמותו. כי הע"ס דאצי' וגם בחי' שרש הנאצלים זהו מה שנאצל ונתחדש כו'. אבל בחי' פנימיות הכתר שנק' עתיק הרי זה בחי' אחרונה שבמאציל, ולכן נק' עתיק יומין לשון ישן, היינו לאפוקי מחידוש כ"א מאז ומקדם. גם נק' עמך טפל ובטל לגבי עצמותו. לפי שזהו רק בחי' אחרונה זיו והארה בעלמא. וכביטול זיו השמש לגבי השמש כו'. וזהו המשל ופחד עמו, שבבחי' פנימיות הכתר הנק' עמו שם הוא הממשלה על הב' קוין דחו"ג דאצי' אעפ"י שמצד עצמם הם שני הפכיים אש ומים, אך ע"י הגילוי מבחי' כתר עליון עושה שלום ביניהם שמתחברים והיו לאחדים, שהדין גופא נהפך לחסד. וזהו מלפני אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי"ד ח'). פי' ארץ היא מדת מל' שבניינה מהגבורות ונק' שם אד', ואדון הוא כ"ע, ולפי שנעוץ תחלתן בסופן דוקא ע"כ נק' אדון חולי ארץ. וע״י התגלות הכ"ע במל' אזי מהפך צור וחלמיש שהם גבורות ודינים תקיפין דמל' לחסדים שנק' מים כו'. ונמצא שפי' הת"י בצהר אבן טוב. עולה בקנה א׳ עם פירוש הבעש"ט לעשות מצרה צהר ורצה כו'. כי האבנים טובות מהם עושים הכתר והעטרה כנ"ל. וע"י הכתר הוא עיקר התהפכות הצירופים מדין לחסד כו':
{{עוגן|צהר תעשה ג|ג'}}. '''ובשם''' הבעש"ט נ"ע איתא הפירוש (בס' תולדות יעקב יוסף ובס' נועם אלימלך). צהר תעשה לתיבה שע"י תיבות התפלה יהפך מצירוף צרה לצירוף צהר. או רצה כי בצירוף צהר יש צירוף צרה או הצר, כמ"ש הצר הצורר (בהעלותך יו"ד ט') ע"כ ע"י התפלה יהפך הצירוף מן צרה לצהר או רצה. כמאמר רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ולתפלתם שעה. וכתיב ואור פניך כי רציתם (תלים מ"ד ד'). ובאו"ת מהמגיד נ"ע פי' ג"כ בשם הבעש"ט נ"ע צהר תעשה לתיבה, שיהי' מצהיר לתיבה היינו בחי' בהירות עד שתאיר כצהרי כו'. ויש להעמיס בזה ג"כ כמש"ל. כי צירוף של דין הוא חשך. וכשמהפכים הצרוף של דין לחסד כמו מצרה לרצה כו', אזי נעשה מחשך אור. כי החסד נק' אור וכמשי"ת לקמן. והענין דאיתא בכוונת ר"ה בפי' אד' שפתי תפתח. אד' הוא א' דין, שמיתוק הדין דאד' הוא ע"י אל"ף פלא עליון, וכן אי' בכוונת המקוה מהבעש"ט נ"ע, שבכדי להמתיק הדינים צריך לשלב שם אל"ד בתוך שם אהי' במילואו, ועיקר המיתוק הוא ע"י אות הראשון דשם אהי' שהוא א'. וביאור הענין כי אל"ף הוא קול פשוט (ויכול לצאת מכל המוצאות אעפ"י שעיקרו מהגרון. עי' בסידור בכוונת המקוה). וא"כ הוא מקור לכל הכ"ב אותיות. שמתהוים מהבל היוצא מהלב, ואח"כ נעשה קול פשוט ומתחלק בהה' מוצאות לכ"ב אותיות. וכעד"ז יובן למעלה שבחי' אל"ף אותיות פלא שהוא כתר עליון שרש הנאצלים, הוא פשוט עדיין למעלה מהתחלקות, וכמ"ש בע"ח על הכתר שהוא כמשל החומר ההיולי לגבי הד' יסודות ארמ"ע. שהחומר ההיולי הוא פשוט עדיין ואין ניכר בו לא צורת מים ולא צורת אש. ואח"כ כשיוצאים מהעלם אל הגילוי אז מתחלקים לד' יסודות. ומים ואש הם ב' הפכיים לגמרי כו'. וכמו"כ למעלה בכ"ע אעפ"י שהוא שרש הנאצלים, אך הע"ס דאצי' שנחלקים בדרך כלל לד' פרצופים חו"ב וזו"נ. כשכלולים עדיין בכ"ע הם שם בתכלית ההעלם ודקות גדול שאין שום התחלקות ביניהם כלל כ"א שכלולים כולם בהתכללות אמיתי עד שהם אחדות אחד ממש. ולכן הכתר הוא פשוט עדיין. ונק' אין לפי שאינו מהות מושג כלל. ונק' תהו שמתהא מחשבת בנ"א. ואח"כ כשנאצלו הע"ס דאצי' מהעלם אל הגילוי אזי מתחלקים לע"ס. ובדרך כלל לשלשה קוין. והנה מקו הימין חח"ן נמשך צירופים של חסד. ומקו השמאל בג"ה נמשך צירופים של דין, ומקו האמצעי של רחמים. והנה כשיש צירוף של דין ח"ו ונצרך להפכו לחסד. אזי נצרך להעלותו למקור ושרש, דהיינו לבחי' אל"ף פלא עליון דכתר ששם הוא פשוט, וכיון שנתעלה ונכלל הצירוף בבחי' פשיטות דכ"ע ששם הכל אחדות א'. אזי יכולים להחליף את הצירוף מדין לחסד. וכמ"ש (איוב ל"ח י"ד) תתהפך כחומר חותם. עד"מ כשעושים מחומר איזו כלי כמו כוס או כף. וכשרוצים לשנותו לכלי אחרת אזי מחזירים אותו לחומר פשוט בחותם ודפוס, ושם משנים אותו לכלי אחרת, וכעד"ז יובן למעלה דכשמעלים הצירופים של דין לבחי' כ"ע ששם כל הע"ס כלולים יחד ואין שם התחלקות כלל בין חסד לדין כו' כ"א אחדות אחד לגמרי, וכיון שמתבטל הצירוף ונכלל בבחי' פשיטות דכ"ע יכולים להפכו לצירוף אחר לגמרי של חסד ורחמים. וזהו שעיקר מיתוק הדינים הוא ע"י אות אל"ף. ועי' בס' אור המאיר בסוף פירושו על שה"ש בשם המגיד נ"ע שביאר מ"ש במשנה {{ממ|משנה/אבות/ה#ז|אבות פ"ה מ"ז]]}} וחילופיהן בגולם. וז"ל: ולהחליף צירוף גשמי לצירוף רוחני לא יתכן לפעול אם לא שמעלה אל נקודה ראשוןנה אות יו"ד בחי' גולם, ומנקודה יכול להמשיך ולעשות איזו צירוף שירצה, וזהו וחילופיהן בגולם עכ"ל. פי' גולם היינו חומר פשוט שלמעלה מצורה. וז"ש אשרי משכיל אל דל (תלים ע"א). וזהו השם דאל"ד הנ"ל. וע"ד הפשוט היינו נפש האדם כאשר מלאה דינים קשים ונעשה דלה מכל טוב וחסד. ולכן צ"ל משכיל אל דל, היינו לחבר בחי' משכיל מקור השכל דהיינו ח"ס דכ"ע לבחי' שם אל"ד שהו"ע שילוב שם אל"ד בשם אהי', ועי"ז נמתקים הדינים ומתהפכים לחסדים. וזהו ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו (שם ד'). דהנה ידוע בענין הצירופים, כל צירוף שהוא ישר הוא מורה על חסד. וכשהוא הפוך הוא דין. כמו הצירוף עשר הוא מורה על הע"ס שמהם השפעות כל טוב ברו"ג. וכן יו"ד הוא חכמה מקור קו הימין ונק' אב הרחמים. אבל כשמתהפך הצירוף מן עשר לערש ומן יו"ד לדוי, נעשה ערש דוי שהוא חולי ח"ו ודין קשה. והנה כדי להפוך הצירופים ערש דוי לבחי' חסד היינו לבחי' עשר ויו"ד. אזי צריך תחלה לעשות מצירוף ערש צירוף רעש. תפלה ברעש גדול. והו"ע תשובה שמתפלל החולה בעצמו מעומקא דליבא בחילא יתיר. וכמ"ש (ישעי' ל"ח ב') ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל זכר נא ה' את אשר התהלכתי לפניך כו' ויבך יחזקיהו בכי גדול. ופירשו רז"ל (ברכות יו"ד ע"ב) מן הקיר שהתפלל מקירות לבו. ותפלה כזו נק' רעש גדול לפי שהיא מרעו"ד שלמעלה מהחכמה (או כשמתפללים אחרים עבור החולה) ועי"ז מהפכים הצירוף ערש לרעש. ואח"כ נעשה מן רעש צירוף שער (עי' בלקו"ת בפ' שלח בד"ה אני ה' אלקיכם דרוש הראשון). ויש שער בימין כמ"ש זה השער להוי'. ויש שער בשמאל כמ"ש ושער רישי' כעמר נקי. והיינו כשהתפלה והתשובה הוא ברעש גדול מעומקא דלבא, אזי תפלה כזו מתעלה בעילוי אחר עילוי בלי שום עיכוב עד שמתעלית לבחי' זה השער להוי'. וע"ז אנו מבקשים פתח שערי שמים לתפלתינו. ובנעילה שערי שמים פתח. פתח לנו שער. וזהו הפותח שער לדופקי בתשובה. שע"י הרעש דתשובה נפתח השער כו' שהי' סגור מקודם, וכמ"ש שער החצר הפנימית סגור יהי' כו' (יחזקאל מ"ו א'). והנה שער בימין זה השער לה', זהו חסד דעתיק שמלובש בגלגלתא דא"א (כמשנ"ת בלקו"ת שם), ופי' חסד דעתיק זהו מקור התענוגים עצמות התענוג הפשוט (והוא חסד פשוט בלי שום נקודה דין כלל). ושער בשמאל ושער רישי' כו', הוא ג"כ המשכה מעתיקא כמ"ש (דניאל ז' ט'). ועת"י יתיב כו' ושער רישי' כו'. רק שהם נמשכים ממו"ס שבה מלובש גבורה דע"י. ופי' גבורה דע"י זהו הצמצום כדי שיומשך גילוי מבחי' מקור התענוגים בבחי' פנימיות. וחסד דע"י זהו עצמות התענוג הפשוט שלמעלה מבחי' גילוי בפנימיות כ"א בבחי' מקיף, ולכן שורה בגלגלתא כו'. והנה כשמתעלה הצירוף של דין שהוא ערש דוי ע"י הרעש לבחי' שער בימין או שער בשמאל. ששם הוא מקור התענוג הפשוט אזי מחמת שנכלל הצירוף בבחי' אחדות פשוט שבפנימיות הכתר גם מחמת גילוי בחי' תענוג עליון דעתיקא, אזי מתבטל שם הדין לגמרי ונהפך לחסד ורחמים. כמו מן נגע לענג ומן פשע לשפע. ומערש דוי לבחי' עשר ויו"ד. שיומשך ויושפע עליו מהע"ס עליונות כל טוב ברו"ג. וע"ז כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב'). פי' עמו זהו כ"ע, דעת"י וא"א הם פרצוף א' ובחי' פנימיות הכתר דהיינו עתיקא בחי' אחרונה שבמאציל נק' עמו. וע"ז כתיב עמך מקור חיים, וכתיב כי עמך הסליחה. כי עם ה' החסד. ונהורא עמי' שרי'. שכל הבחי' היותר גבוהות. מקו"ח. סליחה. חסד. ואור. הכל הוא עמו. פי' בבחי' פנימיות הכתר שנק' עמך, פי' עמך היינו שבחי' זו היא עמך ממש. קדמון כקדמותו. כי הע"ס דאצי' וגם בחי' שרש הנאצלים זהו מה שנאצל ונתחדש כו'. אבל בחי' פנימיות הכתר שנק' עתיק הרי זה בחי' אחרונה שבמאציל, ולכן נק' עתיק יומין לשון ישן, היינו לאפוקי מחידוש כ"א מאז ומקדם. גם נק' עמך טפל ובטל לגבי עצמותו. לפי שזהו רק בחי' אחרונה זיו והארה בעלמא. וכביטול זיו השמש לגבי השמש כו'. וזהו המשל ופחד עמו, שבבחי' פנימיות הכתר הנק' עמו שם הוא הממשלה על הב' קוין דחו"ג דאצי' אעפ"י שמצד עצמם הם שני הפכיים אש ומים, אך ע"י הגילוי מבחי' כתר עליון עושה שלום ביניהם שמתחברים והיו לאחדים, שהדין גופא נהפך לחסד. וזהו מלפני אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי"ד ח'). פי' ארץ היא מדת מל' שבניינה מהגבורות ונק' שם אד', ואדון הוא כ"ע, ולפי שנעוץ תחלתן בסופן דוקא ע"כ נק' אדון חולי ארץ. וע״י התגלות הכ"ע במל' אזי מהפך צור וחלמיש שהם גבורות ודינים תקיפין דמל' לחסדים שנק' מים כו'. ונמצא שפי' הת"י בצהר אבן טוב. עולה בקנה א׳ עם פירוש הבעש"ט לעשות מצרה צהר ורצה כו'. כי האבנים טובות מהם עושים הכתר והעטרה כנ"ל. וע"י הכתר הוא עיקר התהפכות הצירופים מדין לחסד כו':


'''ד'.''' '''ובגמרא''' סנהדרין (דק"ח ע"ב) ע"פ צהר תעשה לתיבה. פירשו צהר לשון צהרים. וכן הביא באו"ת בשם הבעש"ט צהר כו', שיהי' התיבה מצהיר כו', וצהרים הוא תגבורת האור. כי כל בוקר נק' אור כמ"ש הבוקר אור. אך צהרים שהוא חצות יום אזי עיקר תגבורת האור ביתר שאת. והענין יובן ע"פ מ"ש באד"ר (קנ"ט א') ע"פ ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד' י"ח). בפלגותא דשערי אזיל חד אורחא, הה"ד ואורח צדיקים כו' יעו"ש. והנה ענין חד אורחא שבפלגותא דשערי זהו לבנונית הגלגלתא ששם מאיר בחי' עתיק עצמו בלי העלם ולבוש כמו בשער רישי' כו'. וזהו ואורח צדיקים שהוא אורח לגילוי בחי' צדיק יסוד דעת"י. כאור נוגה (שארז"ל (ב"ר פי"א) כאור ז' הימים). זהו חסד דעת"י. הולך ואור חו"ב דע"י, עד נכון היום כתר דעת"י שהוא עיקר בחי' רדל"א כו'. ופי' נכון היום היינו חצות יום. שאזי עיקר תגבורת האור. וזהו ג"כ כוונת הגמ' בפי' צהר לשון צהרים שהוא בחי' הולך ואור עד נכון היום רדל"א. וזהו ואל אמה תכלינה מלמעלה. שבחי' רדל"א הוא ודאי עיקר בחי' אחדות פשוט חד ולא בחושבן. ומבחי' זו הוא ודאי עיקר מיתוק הדינים ביתר שאת כו', והנה כתיב והוציא כאור צדקיך. ומשפטיך כצהרים (תלים סי' ל"ז ו'). והענין כידוע דחו"ג נק' אור וחשך כמ"ש באברהם מדת חסד, וישכם אברהם בבוקר. וביצחק מדת גבורה כתיב ויצא יצחק כו' לפנות ערב. והנה כשמהפכים מדת גבורה ודין לחסד אזי נעשה תגבורת החסד. כי החסד שמלובש וגנוז בדין הוא חסד יותר מן חסד שבחסד. כידוע ממשל האב המכה בנו שהוא מחמת תגבורת האהבה עד שמתלבש בלבוש אכזריות, וכמ"ש (תלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת כו'. דבחי' רב טובך הוא צפון וגנוז בבחי' צפון שמאל שהוא דין. ולע"ל כשיתגלה החסד שהי' מלובש בהדין בכל משך זמן הגלות. אזי יהי' התגלות בחי' רב טובך (זח"ג קע"ג ע"ב) וכמשנ"ת במ"א בפי' ושמחתים מיגונם דוקא. ולכן גבורה גימט' ג' פעמים חסד שהו"ע תגבורת החסדים. וזהו ומשפטיך כצהרים שע"י התהפכות הדין לחסד אזי יהי' תגבורת החסדים ביתר שאת שנק' צהרים, שאז הוא עיקר תגבורת האור. וזהו ג"כ ענין צהר ל' צהרים. שכשמהפכים הצירוף מצרה לצהר או רצה כנ"ל אזי הוא צהרים תגבורת האור והחסדים:
{{עוגן|צהר תעשה ד|ד'}}. '''ובגמרא''' סנהדרין (דק"ח ע"ב) ע"פ צהר תעשה לתיבה. פירשו צהר לשון צהרים. וכן הביא באו"ת בשם הבעש"ט צהר כו', שיהי' התיבה מצהיר כו', וצהרים הוא תגבורת האור. כי כל בוקר נק' אור כמ"ש הבוקר אור. אך צהרים שהוא חצות יום אזי עיקר תגבורת האור ביתר שאת. והענין יובן ע"פ מ"ש באד"ר (קנ"ט א') ע"פ ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד' י"ח). בפלגותא דשערי אזיל חד אורחא, הה"ד ואורח צדיקים כו' יעו"ש. והנה ענין חד אורחא שבפלגותא דשערי זהו לבנונית הגלגלתא ששם מאיר בחי' עתיק עצמו בלי העלם ולבוש כמו בשער רישי' כו'. וזהו ואורח צדיקים שהוא אורח לגילוי בחי' צדיק יסוד דעת"י. כאור נוגה (שארז"ל (ב"ר פי"א) כאור ז' הימים). זהו חסד דעת"י. הולך ואור חו"ב דע"י, עד נכון היום כתר דעת"י שהוא עיקר בחי' רדל"א כו'. ופי' נכון היום היינו חצות יום. שאזי עיקר תגבורת האור. וזהו ג"כ כוונת הגמ' בפי' צהר לשון צהרים שהוא בחי' הולך ואור עד נכון היום רדל"א. וזהו ואל אמה תכלינה מלמעלה. שבחי' רדל"א הוא ודאי עיקר בחי' אחדות פשוט חד ולא בחושבן. ומבחי' זו הוא ודאי עיקר מיתוק הדינים ביתר שאת כו', והנה כתיב והוציא כאור צדקיך. ומשפטיך כצהרים (תלים סי' ל"ז ו'). והענין כידוע דחו"ג נק' אור וחשך כמ"ש באברהם מדת חסד, וישכם אברהם בבוקר. וביצחק מדת גבורה כתיב ויצא יצחק כו' לפנות ערב. והנה כשמהפכים מדת גבורה ודין לחסד אזי נעשה תגבורת החסד. כי החסד שמלובש וגנוז בדין הוא חסד יותר מן חסד שבחסד. כידוע ממשל האב המכה בנו שהוא מחמת תגבורת האהבה עד שמתלבש בלבוש אכזריות, וכמ"ש (תלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת כו'. דבחי' רב טובך הוא צפון וגנוז בבחי' צפון שמאל שהוא דין. ולע"ל כשיתגלה החסד שהי' מלובש בהדין בכל משך זמן הגלות. אזי יהי' התגלות בחי' רב טובך (זח"ג קע"ג ע"ב) וכמשנ"ת במ"א בפי' ושמחתים מיגונם דוקא. ולכן גבורה גימט' ג' פעמים חסד שהו"ע תגבורת החסדים. וזהו ומשפטיך כצהרים שע"י התהפכות הדין לחסד אזי יהי' תגבורת החסדים ביתר שאת שנק' צהרים, שאז הוא עיקר תגבורת האור. וזהו ג"כ ענין צהר ל' צהרים. שכשמהפכים הצירוף מצרה לצהר או רצה כנ"ל אזי הוא צהרים תגבורת האור והחסדים:


'''ובספר''' אור המאיר פ' בשלח כ' וז"ל: שמעתי בשם הבעש"ט נ"ע שפי' צהר תעשה לתיבה. לעשות צהר מן התיבה של תורה ותפלה, לראות ולהסתכל עמה מראש העולם ועד סופו עכ"ל. והיינו כי אור שבעת הימים כו' היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו בתורה. וגנזו לצדיקים לע"ל (זח"א נ"ט א' וברבות שם) ופי' הבעש"ט ז"ל: לצדיקים שעתידים לבוא בכל דור כו'. ופי' זה של צהר הוא מכוון עם פי' הת"י צהר אבן טוב. ופי' הגמ' צהרים. והיינו כי אור ז' הימים הוא מבחי' ז"ת דעתיק ובלקו"ת פ' צו בד"ה והי' אור הלבנה. פי' ג"ר דעתיק. ולכן ע"י התפלה ברעו"ד שממשיכים גילוי מבחי' פנימי' כ"ע ובחי' צהרים שהו"ע כאור נוגה כו' עד נכון היום, שהוא בחי' רדל"א שזהו עיקר בחי' אור ז' הימים. עי"ז מתגלה בתיבות התורה ותפלה האור שנברא ביום ראשון כו':
'''ובספר''' אור המאיר פ' בשלח כ' וז"ל: שמעתי בשם הבעש"ט נ"ע שפי' צהר תעשה לתיבה. לעשות צהר מן התיבה של תורה ותפלה, לראות ולהסתכל עמה מראש העולם ועד סופו עכ"ל. והיינו כי אור שבעת הימים כו' היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו בתורה. וגנזו לצדיקים לע"ל (זח"א נ"ט א' וברבות שם) ופי' הבעש"ט ז"ל: לצדיקים שעתידים לבוא בכל דור כו'. ופי' זה של צהר הוא מכוון עם פי' הת"י צהר אבן טוב. ופי' הגמ' צהרים. והיינו כי אור ז' הימים הוא מבחי' ז"ת דעתיק ובלקו"ת פ' צו בד"ה והי' אור הלבנה. פי' ג"ר דעתיק. ולכן ע"י התפלה ברעו"ד שממשיכים גילוי מבחי' פנימי' כ"ע ובחי' צהרים שהו"ע כאור נוגה כו' עד נכון היום, שהוא בחי' רדל"א שזהו עיקר בחי' אור ז' הימים. עי"ז מתגלה בתיבות התורה ותפלה האור שנברא ביום ראשון כו':
שורה 27: שורה 27:
'''ועפ"י''' חסידות פי' צהר תעשה לתיבה. כי תפלה היא במל' בחי' סיהרא מארת חסר. והתפלה היא למלאות חסרונה. והענין כי מל' מקור בי"ע זהו מדת לילה ששם העלם והסתר אוא"ס ב"ה. ואצי' נק' מדת יום ששם גילוי אא"ס, איהו וגרמוהי חד בהון. וע"ז הו"ע התפלה להמשיך גילוי מדת יום, דהיינו גילוי יחודו ית' שבאצי' גם בבי"ע. וזהו צהר תעשה לתיבה. שהתפלה שענינה הוא העלאה מלמטלמ"ע ברצון ותשוקה ליכלל וליבטל ביחודו ית' לא תהי' רק בחי' רצוא והעלאה לבד. שא"כ ההסתר וההעלם של העולמות נשאר כמקדם. כ"א שעיקר הרצוא וההעלאה שבתפלה יהי' בשביל השוב להמשיך גילוי אוא"ס בעולמות מלמעלמ"ט. וזהו צהר תעשה לתיבה. וכמארז"ל להיות מאיר כצהרים, היינו להמשיך גילוי מדת יום דאצי' במדת לילה דבי"ע. וע"ד שארז"ל בילקוט סי' תתס"ג ע"פ והי' אם שמוע כו' אשר אנכי מצוה אתכם היום. שתהיו מאירים כיום:  
'''ועפ"י''' חסידות פי' צהר תעשה לתיבה. כי תפלה היא במל' בחי' סיהרא מארת חסר. והתפלה היא למלאות חסרונה. והענין כי מל' מקור בי"ע זהו מדת לילה ששם העלם והסתר אוא"ס ב"ה. ואצי' נק' מדת יום ששם גילוי אא"ס, איהו וגרמוהי חד בהון. וע"ז הו"ע התפלה להמשיך גילוי מדת יום, דהיינו גילוי יחודו ית' שבאצי' גם בבי"ע. וזהו צהר תעשה לתיבה. שהתפלה שענינה הוא העלאה מלמטלמ"ע ברצון ותשוקה ליכלל וליבטל ביחודו ית' לא תהי' רק בחי' רצוא והעלאה לבד. שא"כ ההסתר וההעלם של העולמות נשאר כמקדם. כ"א שעיקר הרצוא וההעלאה שבתפלה יהי' בשביל השוב להמשיך גילוי אוא"ס בעולמות מלמעלמ"ט. וזהו צהר תעשה לתיבה. וכמארז"ל להיות מאיר כצהרים, היינו להמשיך גילוי מדת יום דאצי' במדת לילה דבי"ע. וע"ד שארז"ל בילקוט סי' תתס"ג ע"פ והי' אם שמוע כו' אשר אנכי מצוה אתכם היום. שתהיו מאירים כיום:  


===והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה===


{{עוגן|והקימותי א|א'}}. '''והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה''' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ו#יח|בראשית ו, יח]]}}. וצ"ל מה שייך ברית לתיבה שמשכרת ברית עמו, אזי דוקא הי' יכול לכנוס לתיבה. הנה לעתיד כתיב (ישעי' י"א ו') וגר זאב עם כבש ופרה ודוב תרעינה כו'. והיינו שיהי' רבוי שלום בעולם. ורב שלום כו' עד שיומשך השלום גם בבע"ח שיהי' וגר זאב עם כבש, ובסוף כתיב לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה את ה'. מבואר שמצד ריבוי הדעת שיהי' לעתיד מזה יומשך השלום. וצ"ל מה שייך השלום לדעת כו'. ומעין זה הי' ג"כ בתיבת נח שהיו כל הבע"ח ביחד זאב וארי עם שור כו' ולא הזיקו כלל. והנה ריבוי השלום שיומשך לעתיד ממשיכים זה עתה ע"י עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ט ב') ע"פ או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (ישעי' כ"ז ה'). כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמשמ"ט. ובמד"ר (נשא פי"ג) אמרו ע"פ זה: כל הזובח את יצרו ועוסק לקיים מה שכתוב בשני תורות שבכתב ושבע"פ משים שלום בפמשמ"ע ובפמשמ"ט. וא"כ משמע שהב' שלימות הנ"ל הוא ע"י ב' תורות תושב"כ ותושבע"פ. והנה פמליא של מעלה זהו י"ה עלמא דאתכסיא מקור עולמות העליונים ופמשמ"ט זהו ו"ה עלמא דאתגליא, מקור עולמות התחתונים. ופי' שלום בפמשמ"ע היינו להיות יחוד י"ה. כי יו"ד צמצום רק נקודה שחורה. זהו בחי' ח"ע ראשית הגילוי מאוא"ס ב"ה, להיות מקור השפעת החיות לעולמות שא"א להיות כ"א ע"י צמצום דוקא. וכמו המעיין שנובע מהמקור הוא רק גיד דק מאד. והה"א שיש בו אורך ורוחב ולבנונית זהו בינה שנק' בשם נהר. רחובות הנהר. וזהו ונהר יוצא מעדן. וכמו בנפש שמבחי' ברק המבריק נמשך אח"כ האורך ורוחב דהשגה כו', וזהו ביו"ד נברא העוה"ב. עוה"ב הוא ה' עילאה בינה ומתחלה צ"ל יו"ד צמצום דוקא. ולכן חו"ב נק' אין ויש שני הפכים. אך מ"מ הם תרדל"מ שהחיבור דאין ויש צ"ל תמיד שאם יופסק רגע אחד יתבטלו כל העולמות כו'. וזהו"ע שלום בפמשמ"ע להיות התחברות האין ויש דחו"ב ונקרא יחוד י"ה. והתחברות זה הוא ע"י קוץ התחתון של היו"ד שפונה אל הה"א. והנה עצם היו"ד הוא בחי' ח"ע וקוץ התחתון בחי' דעת שמחבר חו"ב. והיינו לפי שמקבל מקוץ העליון בחי' אין שלמעלה מהחכמה, כמ"ש (איוב כ"ח י"ב) והחכמה מאין תמצא. ולכן ממשיכים שלום זה ע"י עסק התורה, כי התורה היא בחי' דעת, כמ"ש (תלים י"ט) עדות ה' נאמנה. עדת אותיות דעת. ושלום בפמשמ"ט זהו יחוד ו"ה מקור עולמות הנפרדים דבי"ע. כי ה' עילאה הוא עוה"ב. ועל ה' תתאה ארז"ל (מנחות כ"ט ע"ב) בה"א נברא עוה"ז. עוה"ז הוא בי"ע. וענין שלום בפמשמ"ט שהוא התחברות שני הפכיים. היינו להיות לאכללא שמאלא בימינא. כי ה' תתאה בחי' מל' היא בחי' שמאל. כי בנין המל' מהגבורות, כמ"ש (תלים קמ"ה) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. שהגבורות מעלימים ומסתירים שיתהוו נפרדים. והוי"ו הוא בחי' חסד התגלות אא"ס. וזהו"ע יחוד ו"ה לאכללא שמאלא בימינא, שיומתקו הגבורות דמל' ויהי' גילוי אוא"ס למטה. ומה שאמרו במד"ר שהב' בחי' שלום הוא ע"י תושב"כ ותושבע"פ, היינו כי תושב"ע הוא בחי' ח"ע, ולכן תושב"כ למעלה מהשגה כ"א ע"ד די לחכימא ברמיזא.ולכן ע"י תושב"כ נמשך גילוי אא"ס בח"ע להיות יחוד י"ה. כי כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו (ילקוט איכה ע"פ נוכח פני ה' רמז תתרל"ד). וא"כ גורם להיות הקב"ה יושב ועוסק בתורה (ע"ז ג' ע"ב) שהו"ע התלבשות אא"ס ב"ה בחי' שמו הגדול שלמעלה מהח"ע בח"ע כמ"ש בד"ה שה"ש. ותושבע"פ היא בחי' ח"ת, ועל ידה נמשך יחוד ו"ה כו'. והיינו כיון שתושבע"פ היא ח"ת, וא"כ מה שגורם הקב"ה יושב ועוסק בתושבע"פ הוא בחי' ז"א דאצי' ו' דשם הוי' להיות יחוד ו"ה כו'. היוצא מזה שכדי להמשיך גילוי אוא"ס בנבראים עד גם למטה אדם הגשמי צ"ל ב' בחי' שלום. שמתחלה שלום בפמשמ"ע שהוא המשכת אא"ס בחו"ב, להיות יחוד י"ה ועי"ז הוא התקשרות אא"ס עם עולם האצי'. ואח"כ שלום בפמשמ"ט יחוד ו"ה להיות התקשרות אא"ס שבאצי' עם בי"ע. ועוד פירשו ברבות (בהר פל"ד) פסוק זה דאו יחזק במעוזי יעשה שלום לי דקאי על הצדקה. כי העני מתרעם על הקב"ה מה שסובל דחקות כ"כ, וז"ש (תלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. שיחו זהו תרעומות שלו. אבל ע"י הצדקה שנותנים לו עושה שלום בין העני עם הקב"ה. וזהו יעשה שלום לי, שנחשב לו כאלו עשה שלום ביני לבינו. דהנה כתיב (תלים ס"א ח') ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. ואיתא במד"ר (משפטים פל"א) הפי' שדוד אמר שכל בני העולם יהיו יושבים לפני האלקים, דהיינו שלא יהיו עניים ועשירים שהעני יצטרך לקבל מעשיר כ"א שכולם יקבלו שפעם מן הקב"ה, וכמו שאומרים ואל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם. וע"ז השיבו הקב"ה חסד ואמת מן ינצרוהו. כי ע"י הצדקה וחסד שלמטה מעשיר לעני די מחסורו כו'. עי"ז ממשיכים למעלה ג"כ בחי' חסד השפעה עליונה מאוא"ס, בחי' כי אמרתי עולם חסד יבנה (תלים פ"ט). אבל כשלא יהי' למטה בחי' צדקה וחסד מי ימשיך למעלה גילוי בחי' חסד. וזהו חסד ואמת מן ינצרוהו. דהנה כתיב (בראשית א' ט"ז) ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. את המאור הגדול כו' הוא בחי' שמש הוי', והמאור הקטן הוא סיהרא כי השמש יש לו אור עצמי משא"כ הלבנה לית לה מגרמה כלום ורק מה שמקבלת מהשמש. ובכל ר"ח היא מקבלת אור חדש מהשמש ועושים ע"ז ר"ח. והנה כנס"י נק' סיהרא כי ישראל מונין ללבנה (מד"ר במדבר פ"י), שכנס"י ג"כ בחי' עני דלית לה מגרמה כלום כ"א מה שמקבלת מלמעלה כו', והנה ע"י הצדקה שלמטה מעשיר לעני עי"ז נמשך כמו"כ מלמעלה ההשפעה מבחי' שמש הוי' בכנס"י שהיא בחי' סיהרא עוני כו'. וכמ"ש (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה כו'. ועי"ז יהי' גם למטה בנש"י השגות אלקות. וזהו יעשה שלום לי, דהיינו השלום והחיבור שבין הקב"ה שמש הוי' עם כנס"י בחי' סיהרא שנק' עני. וזהו חסד ואמת מן ינצרוהו. כי ע"י הצדקה ממשיכים מלמעלה בחי' חסד עליון, ובחי' ואמת הוי' לעולם שיומשך בגילוי בבחי' כנס"י. וא"כ יעשה שלום לי זהו"ע שלום בפמשמ"ט תחלה, ואח"כ שלום יעשה לי הוא התחברות בחי' שמש הוי' לעצמות אוא"ס, שיומשך בבחי' שמש הוי' הגילוי מאוא"ס שלמעלה מבחי' שם הוי', וכמ"ש באור הוי'. דהיינו באור המאיר בשם הוי', וז"ש ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה, שע"י הצדקה עושים וממשיכים בחי' דרך מעצמות אוא"ס בשם הוי' שהו"ע שלום יעשה לי. וההפרש שבין צדקה לתורה, היינו כי ע"י צדקה עושין השלום מלמטלמ"ע, כמ"ש וצדקה תרומם כו'. וע"י התורה נמשך השלום מלמעלמ"ט, וע"י ב' בחי' אלו שנעשה שלום שפמשמ"ע ובפמשמ"ט יומשך לעתיד השלום גם בין בע"ח עד שיהי' וגר זאב עם כבש כנ"ל:
{{עוגן|והקימותי ב|ב'}}. '''ולהבין''' מ"ש לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה את ה'. שזהו טעם על ריבוי השלום שיהי' לעתיד שמחמת רבוי דעת ה' שיהי' לעתיד מזה יומשך השלום אפי' בין בע"ח. וצ"ל מה שייך השלום לדעת. צ"ל תחלה מה שמצינו שמעלת השלום גדול מאד. כמארז"ל (במד"ת סי' ז' ע"פ ועדת לאומים תסובבך). דורו של אחאב היו כולם עע"ז ואעפ"כ היו יורדין למלחמה ונוצחין שאחאב היה מושל על כל המלכים. והיינו מפני שלא הי' בהם דלטוריא. שהי' בהם רק שלום ואחדות. ודורו של שאול ושמואל שהיה רוב תורה מאד, שאפי' תינוקות שלא הביאו שתי שערות היו דורשים את התורה במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ואחר כל השבח הזה היו יורדין למלחמה ונופלין מפני שהי' בהם דלטוריא. אבל דורו של אחאב אעפ"י שהיו כולם עע"ז. אבל מפני השלום שהי' ביניהן היו מצליחין מאד, וכמ"ש חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד' י"ז). והענין כי שרש השלום נמשך ממוחין דגדלות. והמחלוקת ממוחין דקטנות. היינו בהיות כי טבעיות בני אדם לא ישתוו בשום אופן. ולא ימלט שלא יהיה שום קפידא וכעס מאחד על חבירו, וא"כ צ"ל שנאה ופירוד. אבל מצד מוחין דגדלות הנה השכל מושל על המדות שסובל אפי' מי שמנגד לו שלא יכעס עליו כלל ולא יתבטל השלום והחיבור עמו. ודוגמא זו מצינו למעלה, דהנה ארז"ל (תענית כ"ו ב') וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק. שהי' אז שמחת לבו של הקב"ה. והרי על אותו יום גופא כתיב (ירמיה ל"ב ל"א) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה. שהוא מחמת החטא שנשא שלמה בת פרעה, וא"כ איך היו שני הפכים כאחד, והיינו כי למעלה בחי' חכמה, המוחין גדולים מאד, כלים רחבים דתיקון שיכולים לסבול דבר והיפוכו. שאעפ"י שמחמת החטא דבת פרעה הי' על אפי ועל חמתי כו'. מ"מ הי' זה כאילו לא הי'. ולא הי' סותר כלל את השמחת לבו. כי באמת מצד בנין בהמ"ק שהי' התגלות אלקות למטה בגשמיות הי' צ"ל שמחת לבו, ולכן הי' השמחת לבו בשלימות כמו שנצרך להיות. ומחמת החטא הי' על אפי ועל חמתי. אך זה הי' כבוש בהעלם ונדחה על אחר זמן, שבמשך ת"י שנה אח"כ נפרע זה. וכמו"כ עד"מ המבדיל כו' גם למטה מי שיש לו מוחין דגדלות שכלו רחב לסבול מי שמנגד לו, שאעפ"י שצ"ל קפידא וכעס עליו מ"מ לא יבטל עבור זה השלום והחיבור שעמו. וזהו מעלת דור אחאב שהי' בהם שלום ואחדות שמצד מוחין דגדלות. והשלום גורם למעלה ג"כ בחי' מוחין דגדלות. ומצד מוחין דגדלות נעשה למעלה ג"כ בחי' שלום. דהיינו החיבור דשמשא וסיהרא. שהו"ע ההשפעה מבחי' שמש הוי' בכנס"י, שאפי' אם יש חטא ועון מ"מ לא יהי' זה מונע השלום והיחוד כו'. והיינו משום שבבחי' מוחין דגדלות אין העון תופס מקום כ"כ כי יוכל לסבול אפי' המנגד כנ"ל. ולכן דורו של אחאב אעפ"י שהיו כולם עוע"ז. מ"מ מצד השלום שהי' ביניהן שגרמו ג"כ למעלה המשכת מוחין דגדלות, ע"כ לא נתבטל השלום והחיבור שבין שמשא וסיהרא למעלה. וכיון שעיקר ההשפעה שמשם הוי' הי' נמשך בכנס"י דוקא ע"כ הצליחו מאד וכבשו כל המלחמות. משא"כ דורו של שאול שהי' ביניהם מחלוקת גרמו למעלה ג"כ בחי' פירוד שנתבטל השלום והחיבור דשמשא וסיהרא, לכן היו נופלין במלחמה:
{{עוגן|והקימותי ג|ג'}}. '''ועתה''' צ"ל מ"ש לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה כו' שמצד ריבוי הדעת והמשכת מוחין דגדלות שיהי' לעתיד יומשך השלום גם בין בע"ח כנ"ל. והענין כי שרש כל החיות הטורפים ומזיקים הוא מבחי' מוחין דקטנות. כמו עד"מ התינוק שמצד שהמוחין שלו קטנים אינו יכול לסבול שום דבר שנגד רצונו וע״כ הוא מלא קפידות וכעס. וכמו"כ יש למעלה ג"כ מוחין דקטנות, דהנה כתיב (תזריע י"ג מ') ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור. כי השערות שנמשכים מבחי' מוחין דקטנות הם דינים קשים מאד שבהם נאחזים כל המקטרגים, וע"כ צ"ל כי ימרט ראשו. וכמ"ש ג"כ בלויים והעבירו תער כו' (במדבר ח'). שלפי שהם מקו השמאל בחי' דין וצמצום ע"כ השערות שלהם הם דינים קשים, ע"כ צ"ל והעבירו תער כו'. וכן שער באשה ערוה (ברכות כ"ד ע"א), לפי שנוק' היא ג"כ מבחי' גבורות. משא"כ בכהנים קדושה תלוי בשערות, וכן בנזיר כתיב (במדבר ו') קדוש יהי' גדל פרע כו' קדוש בגימט' ת"י נימין דא"א. וכן י"ג תיקוני דיקנא הרי הם יגמה"ר שמהם מחילה וסליחה, וכתיב (דניאל ז') ועתיק יומין יתיב כו' ושער רישי' כעמר נקא. והיינו כי השערות שמבחי' מוחין דגדלות דהיינו מבחי' חכים ולא בחכמה ידיעה מבין ולא בבינה ידיעה הם קדושה עליונה, אבל השערות שמבחי' מוחין דקטנות הם דינים קשים מאד שמהם יונקים כל המקטרגים ושלוחי הדין. וזהו ואיש כי ימרט ראשו. פי' ואיש היינו הוי' איש מלחמה, מוחין דקטנות שבבחי' זו צ"ל כי ימרט ראשו דוקא. ואזי קרח הוא טהור הוא. שנטהר מיניקת החיצונים. והנה מבחי' שערות דמוחין דקטנות שהם דינים קשים מאד, נשתלשלו למטה כל החיות הטורפים כו' שיש בהם כעס גדול כ"כ לטרוף את בע"ח כמוהו כו'. אבל לעתיד שיומשך מוחין דגדלות שכל ההשפעות שלמטה יומשך מבחי' מוחין דגדלות, וגם בחיות המזיקים יומשך להם השפעת חיותם מבחי' מוחין דגדלות, ע"כ ממילא יתבטל בהם מדת הכעס לטרוף ולהזיק. כי שרש מדה זו נשתלשל בהם מבחי' מוחין דקטנות, אבל לעתיד שיקבלו מבחי' מוחין דגדלות יתבטל בהם בחי' הכעס ודין קשה לגמרי ולא יהיו מזיקים כלל, כי מוחין דגדלות הם בחי' רחמים היפך הדין, כמארז"ל (ברכות ל"ג א') כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. הרי שרחמים נמשך מדעת, ולכן לעתיד שיהי' ומלאה הארץ דעה כו', יהי' גם בחיות המזיקים טבע הרחמים היפך הדין כו':
{{עוגן|והקימותי ד|ד'}}. '''והנה''' מעין זה הי' בתיבת נח שהי' ג"כ שלום שכל חיות הטורפים לא הזיקו כלל. והיינו לפי שהתיבה היא בחי' מוחין דגדלות, וזהו חמשים אמה רחבה נ' שערי בינה, כי בינה נק' רחובות הנהר. ונק' עלמא דחירו כו'. שלש מאות אמה אורך התיבה זהו בחי' חכמה, כי פי' אורך זהו ההמשכה למטה מטה מדרגה אחר מדרגה. ע"ד מ"ש בשלמה וידבר שלשת אלפים משל. שהמשיך והשפיל חכמתו שלשת אלפים מדריגות זה למטה מזה אשר כל השגה היא בבחי' משל לגבי ההשגה שלמעלה ממנה. וזהו שלש מאות אמה אורך, שהוא ההמשכה בג' עולמות בי"ע. וכח ההמשכה למטה מטה נמשך מבחי' חכמה דוקא. וכידוע המשל מענין ראי' ושמיעה, שכח השמיעה תופס רק רוחני. אבל כח הראי' מתפשט למטה יותר לתפוס דבר גשמי והיינו לפי ששמיעה מבינה וראי' מחכמה, היוצא מזה שהתיבה היא בחי' מוחין דגדלות, וכיון שנכנסו החיות המזיקים להתיבה וקבלו חיותם מבחי' מוחין דגדלות, לכן נתבטל בהם בחי' הכעס ודין קשה ולא הזיקו כלל. והנה עוד מעלה יתירה הי' בהתיבה, כמ"ש לעתיד וארי' כבקר יאכל תבן (ישעי' י"א). וכמו"כ בהתיבה שלא הי' באפשרי להזמין להם בשר די סיפוקם כל משך המבול והי' אוכל הארי' תבן ג"כ. וזהו בחי' ביטול יותר שנשתנה הטבעיות לגמרי. כי מצד מוחין דגדלות נמשך רק הביטול לסבול ההפך והמנגד כו'. אבל מה שישתנה ויתהפך הטבעיות לגמרי מן הקצה אל הקצה עד שישתווה הארי' לבקר ממש ויאכל מאכלו שהוא תבן. בחי' ביטול כזה נמשך מלמעלה מבחי' מוחין דגדלות. והיינו כמ"ש (איוב כ"ה ב'). המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. פי' עושה שלום במרומיו היינו בין בחי' מים ואש שהם שני הפכיים. והשלום הוא שיתייחדו עד שמים לא יכבה אש כלל. והיינו ע"י המשל ופחד עמו, שע"י המשכת הביטול מאוא"ס ב"ה עצמו דהיינו התגלות אלקות ממש (ולא המשכת מוחין דגדלות לבד) ע"י זה נבטלים שניהם ממהותן ממש, שמים אינו מים ואש אינו אש. ולכן נעשה שלום ביניהם עד שמים אין מכבים אש כלל. והיינו כיון שנשתנה ונתבטל מהותן לגמרי. וכמו"כ יובן שענין השלום שיהי' לעתיד, דהיינו מ"ש לא ירעו ולא ישחיתו כו', הוא משום כי מלאה הארץ דעה את ה'. דהיינו מצד הדעת שהוא מוחין דגדלות. אבל הבחי' מ"ש עוד וארי' כבקר יאכל תבן, שישתנה טבע מהותן לגמרי, זהו נמשך מצד בחי' ח"ע, שבחכמה שורה אוא"ס ב"ה, וע"י השראת אוא"ס שבחכמה נעשה ביטול המהות לגמרי. וזהו בחכמה אתברירו, להיות בחי' אתהפכא מהקצה אל הקצה. וכמו"כ בתיבת נח שהי' שלש מאות אמה אורך שהוא בחי' ח"ע שלמעלה מהדעת והבינה שהם בחי' מוחין דגדלות, לכן הי' ג"כ בחי' זו דלעתיד וארי' כבקר יאכל תבן. אך לכאורה עדיין אינו מובן כ"כ הטעם, דאיך אפשר שיהי' גילוי הארת מוחין דגדלות וגם הבחי' שלמעלה מהמוחין בבע"ח גשמיים עד שישתנה טבעם כו'. ויובן זה ממה שמצינו בגמ' (חולין ז' ב') דחמורו של רפב"י לא אכלה טבל והי' ג' ימים בלא אכילה (ב"ר פ"ס) והיינו לפי שרפב"י הי' גדול מאוד לכך גם חמורו הי' מובדל במעלה משאר חמורים עד שלא אכל נדנוד איסור, וכמו"כ לעתיד לבא שירבה הדעת בנשמות, אזי גם הבע"ח יתעלו, כי העיקר להמשיך מוחין דגדלות והתגלות אלקות למעלה ובנשמות, וממילא יומשך ויאיר הביטול למטה אפי' בבע"ח גשמיים:
{{עוגן|והקימותי ה|ה'}}. '''ועתה''' צ"ל ענין והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה שהי' צ"ל כריתות ברית עמו כדי שיוכל לכנוס לתיבה. והענין כי איך יהי' זה בהתיבה המשכת מוחין דגדלות אלו שחמשים רחבה יהיו נ' שערי בינה, ושלש מאות אורך יהי' בחי' ח"ע, הרי התיבה למטה במדריגה (פי' כי התיבה מצד עצמה היא רק בחי' מל' לבד), אך זהו לפי שנכנס נח בהתיבה והמשיך בה בחי' אלו, וזהו והקימותי את בריתי אתך, שזכה נח להיות בבחי' ומדריגת ברית העליון, ואזי ובאת אל התיבה, שנח הי' ממשיך בהתיבה בחי' מוחין דגדלות הנ"ל. וביאור הענין הנה איתא בזהר (ח"א נ"ט ע"ב) שנח שהי' בתיבה זהו בחי' ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג'). והיינו כי הארון זהו בחי' מל' שם אד', ומה שנק' ארון הברית הוא לפי שמונחים בו לוחות הברית. ברית הוא בחי' התקשרות והתחברות. ולכן נק' שלום כמ"ש (פנחס כ"ה י"ב) הנני נותן לו את בריתי שלום. שהו"ע התחברות ההמשכה מאא"ס ב"ה בבחי' מל'. ואזי נק' הארון אדון כל הארץ לשון זכר. כי בחי' מל' מצ"ע נק' אד' לשון נקבה תשישות כח כנקבה כו'. אך ע"י לוחות הברית נמשך להיות ועתה יגדל נא כח אד' והגדלת הכח בשם אד' הוא מהמקור בחי' סוכ"ע. ואזי נק' אדון לשון זכר בחי' דכורא דקאים בחילי' (זח"ב קפ"ג א') והאיש דרכו לכבש (יכמות ס"ה ב'). וכמו"כ נח זכה להיות בבחי' ברית עליון כמ"ש איש צדיק תמים הי' בחי' וצדיק יסוד עולם, פי' שממשיך היסוד שהוא המקור והשרש למטה. דהנה למטה בגשמיות היסוד למטה, אבל ברוחניות היסוד למעלה מהבנין. ולכן נק' ברית ושלום. והיינו שמקשר ומחבר ההמשכה מבחי' חו"ב עילאין בבחי' מלכות. וכיון שנח הי' בחי' ברית העליון, לכן כשנכנס בהתיבה המשיך בה בחי' חו"ב. וזהו נח נח ב' פעמים, נייחא דעילאי ונייחא דתתאי, בחי' שבת תתאה ושבת עילאה (היינו בחי' יסוד ז"א ויסוד אבא) ואזי נעשה חמשים אמה רחבה נ' שערי בינה, ושלש מאות אורך בחי' ח"ע כנ"ל. וזהו והקימותי את בריתי אתך, ואזי דוקא ובאת אל התיבה. והנה התורה היא נצחיות לדורות. לכן גם כעת יש בעבודה ענין נח ותיבה. והענין כמו שנח הי' איש צדיק (בחי' ברית כנ"ל) כמו"כ כתיב (ישעי' ס' כ"א) ועמך כולם צדיקים. צדיק נקרא מי שהוא בעל צדקה. והצדקה היא בחי' שלום, כנ"ל ע"פ או יחזק במעוזי יעשה שלום לי. ובזהר (ריש פ' נח. ויחי רט"ז) מפרש שועמך כולם צדיקים זהו בגין דנטרי ברית. והנה כמו נח לפי שהי' איש צדיק ע"כ נכנס בתיבה. כמו"כ כעת בבחי' ועמך כולם צדיקים יש ג"כ בחי' תיבה שהו"ע תיבות התפלה ותיבות התורה. והנה בהתיבה הי' תחתיים שניים ושלישים. כמו"כ התפלה שהיא בחי' תיבה נחלקת ג״כ לשלש מדרגות. והיינו שברכות ק"ש שתקנו אנשי כנה"ג הם ז' היכלות עד שמו"ע שנחלקים בד"כ לג' בחי', הבחי' הא' מלמטלמ"ע בעבודה היא בחי' הודאה כמ"ש הודו להוי'. שאעפ"י שאינו משיג מ"מ הוא מודה כו'. הבחי' הב' היא בחי' אהבה ותשוקה. הבחי' הג' היא בחי' ברכה. וזהו בשמו"ע שאומרים ברוך לשון המבריך כו' שהוא המשכה בבחי' גילוי, להיות בחי' ראי׳ והשגה ממש באלקות. ולכן הברכות תקנו חכמים שנק' עיני העדה. והנה זהו עצם תיבות התפלה שתקנו אנשי כנה"ג שמכוונים לז' היכלות עליונות (שמעלים ומגביהים את בחי' מל'. וא"כ תיבות התפלה בכלל זהו בחי' מל', וכמו תיבת נח שהתיבה מצ"ע היא רק בחי' מל'). אך נשמות ישראל שהם בחי' ועמך כולם צדיקים שנכנסים בהתיבה. היינו שמתפללים בבחי' התבוננות ובבחי' דעת כי אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה, ועי"ז ממשיכים בתיבות התפלה (שהוא בחי' מל') מוחין דגדלות מבחי' בינה ודעת כו'. והנה כמו שבתיבת נח הי' בחי' לא ירעו ולא ישחיתו שכל חיות הטורפים ומזיקים לא הזיקו כלל. כמו"כ גם כעת בתיבות התפלה יש ג"כ בחי' לא ירעו כו'. והיינו שיהי' בכל לבבך בשני יצריך, שהיצה"ר לא יהי' מנגד להיצ"ט כ"א שיהי' כפוף ובטל. בחי' אתכפייא. וזהו תיבות התפלה. אבל תיבות התורה שמבחי' ח"ע נמשך בחי' הב' דואריה כבקר יאכל תבן. שישתנה ויתהפך טבע דנה"ב מקצה אל הקצה, ונקרא אתהפכא חשוכא לנהורא. וכנ"ל שבחי' זו נמשך מצד השראת אוא"ס שבחכמה שלמעלה מבחי' מוחין דגדלות:
==מכאן עד סוף הדרוש הוא מרשימה:==
'''עוד''' יש לפרש ענין תחתיים שניים ושלישים שהי' בהתיבה ע"פ מ"ש הבעש"ט נ"ע (במכתבו לגיסו הרה"ק ר' גרשון קוטעבער נ"ע), שבכל תיבה מתיבות התפלה יש ג' מדריגות: עולמות ונשמות ואלקות. וצריך האדם ליכלל את עצמו בהתיבה וליחד ג' מדריגות אלו עולמות ונשמות ואלקות. והביאור מזה לא נזכר שם. ומובן שמבחין כללות ההשתלשלות בג' מדריגות אלו עולמות ונשמות ואלקות. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בזהר פ' שלח (קנ"ט א') תלת עלמין אית לי' לקוב"ה. ופי' הרמ"ז ז"ל שהם כללות עולמות הנבראים דבי"ע נחשב עולם א'. אעפ"י שהם ג' עולמות, ובדרך פרט יש בכל עולם מג' אלו רבוא רבבות מדריגות כו', מ"מ בכלל נחשב הכל עולם א' לפי שבזה משתוים שהם נבראים יש מאין ובעלי גבול והם בבחי' פירוד והתחלקות. ויש בהם זמן ומקום. ורק שחלוקים במדריגות הביטול (היינו ביטול היש לאין) שבהם. שבעולם הבריאה הוא ביותר. וביצירה מתמעט כו'. אבל בכ"ז הם שוים שכולם נבראים כו' ובזמן ומקום. לכן נחשב עולם א'. ואצי' שהוא אלקות היינו אחדות א' עם אלקות, איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון נחשב עולם ב' מלמטלמ"ע. ועולמות הא"ס שלפני האצי' היינו אריך ועתיק ועקודים וא"ק, זהו עולם הג' מלמטלמ"ע. ונק' עולם הא"ס. שלגבי עצמותו ב"ה הם ג"כ עולם כו', ורק לגבי אצי' נק' א"ס בדרך השאלה. כי באצי' הוא התגלות כלים, חכמה, חסד כו', וגם ריבוי התחלקות חסד שבחסד כו'. ויש נשמות דאצי'. וגם יש סברא שיש היכלות דאצי'. ולפני האצי' אין שם התגלות כלים ולא ריבוי התחלקות. שעקודים הוא עקוד בכלי א'. והם למעלה אפי' מבחי' סדר זמנים. לכן נק' לגבי אצי' א"ס בדרך השאלה. ולגבי עצמותו ית' הוא ודאי ג"כ בחי' עולם. ולכן נק' עולם הא"ס. וזהו התלת עלמין דאית לי' לקוב"ה, שהוא כללות ההשתלשלות שבחלל ומקום פנוי. ועל זה נאמר כי בי"ה הוי' צור עולמים. שכל עולמים הנ"ל נבראו רק בשני אותיות י"ה. שהה"א הוא בחי' בינה שמקננא בכורסי' עולם הבריאה דהיינו כללות בי"ע. וגם הה' ב' קוין מחוברין וקו הג' מופסק זהו המשכת החיות בבחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כידוע. והיו"ד זהו עולם האצי' שבכללו חכמה, וקוצו של יו"ד זהו עולמות הא"ס כו'. וג' מדריגות אלו קורא הבעש"ט נ"ע עולמות ונשמות ואלקות. ויובן בהסביר ע"ד ההשכלה ההפרש בין אצי' ללפני האצי'. ויובן ע"ד ההפרש באצי' בין הספי' לנשמות דאצי'. שאעפ"י שעל נשמות דאצי' נאמר כל הנקרא בשמי, מ"מ אין ערוך ביניהם והספי'. כי הספי' הם אלקות ממש כנ"ל. ונשמות הם רק מעין אלקות שמעין הדבר אינו מהות הדבר. וזהו שהספי' איהו וגרמוהי חד בהון. לברוא על ידם יש מאין. משא"כ ע"י נשמות. כדאי' באגה"ק במאמר איהו וחיוהי. והיינו לפי שהם רק מעין אלקות בצמצום רב ועצום. וזהו שאמר אאע"ה ואנכי עפר ואפר. שאמר זה לגבי מדת חסד עליון דאצי', שמדה זו נגלית עליו ודברה עמו והי' מרכבה אליה. וכמו שפירש רש"י ז"ל בחומש ע"פ ויעל אלקים מעל אברהם. מכאן למדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום. ואמר על נשמתו לגבי מדה זו שהיא כמו עפר ואפר הנשאר מהעץ לאחר שנשרף לגבי עצם העץ. והטעם כי הנשמות הם אצילות מבחי' הכלים, והכלים הם בחי' מאציל שלהם. והרי מובן שזהו ריחוק הערך נאצל לגבי המאציל. וכמו"כ יובן עד"ז ההפרש בין ע"ס דאצי' ללפני האצי'. שהם ג"כ ריחוק הערך. וכמו נשמות דאצי' לגבי אלקות דע"ס דאצי'. כן גם הע"ס דאצי' לגבי למעלה מהאצי' הם ג"כ רק כמו נשמות לגבי אלקות, שהרי הם ג"כ נאצלים מלמעלה מהאצי'. שאריך אנפין מקור ושרש הנאצלים היינו שרש הכלים ועתיק מקור האורות דאצי'. וזהו קורא הדורות מראש מבחי' מחשבה הקדומה דא"ק. וא"כ כמו שבאצי' אין ערוך הנשמות להספי' לפי שהם נאצלים מהספי', והם בחי' מאציל שלהם. כן גם הספירות דאצי' כיון שהם נאצלים מלפני האצי' והרי זהו המאציל שלהם. לכן אינם ערוך כמו נשמות לגבי אלקות. וזהו ע"ד חיים וחיי החיים (שחיים הוא כנשמתא לגופא דאיהו חיים. וחיי החיים היינו שגם בחי' חיים נחשב כגופא. כן נק' גם ע"ס דאצי' רק כמו נשמות לגבי אלקות לגבי לפני האצי'). ומטעם זה מבחין הבעש"ט נ"ע כללות ההשתלשלות שנבחנים בג' מדרגות דתלת עלמין הנ"ל בשם עולמות ונשמות ואלקות:
'''והנה''' צ"ל לפי דבריו שבכל תיבה יש ג' מדריגות אלו דעולמות ונשמות ואלקות, שזהו כללות ההשתלשלות שבחלל ומקום פנוי, א"כ מהו בחי' נח שנכנס בהתיבה. ובס' עמה"מ פי' שהוא בחי' האור שלפני הטהירו שמתגלה בהטהירו. וע"פ קבלת האריז"ל זהו הקו וחוט מאוא"ס ב"ה שנמשך לתוך החלל ומקום הפנוי. כי הנה נח הוא לשון נייחא וענג כמו שתרגם ע"פ וישבות ביום השביעי, ונח ביומא שביעאה. וינח ביום השביעי. והוא בחי' יסוד. שכל יסוד של המשפיע נק' נח לפי שעושה נייחא וענג בהמקבל. וז"ש מזמור לדוד כו' בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני. ופי' בזהר תרומה, אילין מיין דאנחא דנגדין ונפקין מההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן. והיינו מה שע"י יסוד נמשך שפע הפנימיות מיחוד פנימי דחו"ב שנק' מי מנוחות מיין דאנחא לפי שממלא ומשביע הרצוא והתשוקה דמל' מה שארץ לא שבעה מים, כאיל תערוג על אפיקי מים. וענין נח נח ב' פעמים פי' במד"ר (בראשית פ"ל) ובזהר נייחא עילאה ונייחא תתאה. היינו יסוד אבא ויסוד ז"א. שיסוד ז"א עושה נייחא במל' עלמא תתאה. ויסוד אבא עושה הנייחא בבינה שנק' עלמא עילאה, וכמ"ש במ"א בפי' ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם. וזהו ג"כ מ"ש ישראל נושע בה' תשועת עולמים. וזהו ג"כ ענין ב' בחי' שלום הנ"ל. כי שלום ומנוחה הכל א' כמ"ש בשהמע"ה הוא יהי' איש מנוחה כי שלמה שמו ושלום כו' בימיו (דה"א כ"ב). ועיקר הנייחא הוא כאשר יש התגלות מע"ק, שאזי מתמלא ומתרווה התשוקה שבכל סדר ההשתלשלות (וכמ"ש במ"א בפי' כולו מחמדים) ועפ"י קבלה זהו בחי' יסוד דעתיק נקרא גם כן נח שעושה נייחא בכל סדר ההשתלשלות. משא"כ יסוד אבא ויסוד ז"א הם רק בחי' פרטיים. וגם כי מנוחה הו"ע שקיעת הדינים. כי כשהתעוררות דין אינו מנוחה, וכמ"ש (יונה א') ויהי הים הולך וסוער. ויעמוד רוח סערה ותרומם גליו (תלים ק"ז). ועיקר כפיית ומיתוק הדינים הוא מע"ק. וז"ש (ישעיה ל"ג כ') עיניך תחזינה ירושלים נוה שאנן. ופי' בזהר (ח"ג קל"ז א') נוה שאנן בעת"י אתמר. ובכללות יותר נק' הקו וחוט נח לשון נייחא. והיינו כידוע מ"ש בע"ח שבתחלה הי' אוא"ס ממלא כל מקום החלל. ואח"כ הי' צמצום שנסתלק האור אל הצדדין ונעשה חלל ומקום פנוי ונשאר רשימו. שהו"ע רל"א שערים א"ב, אותיות, כמ"ש בעמה"מ. וענין הסתלקות האור מאותיות הרשימו זהו ע"ד מ"ש באצי' וכד אנת תסתלק מנייהו. שהו"ע הסתלקות אוא"ס מבחי' הכלים דהע"ס, שאזי יש בהכלים תשוקה להתחבר ולהתייחד עם האורות. וזהו"ע למען יזמרך כבוד כו', שהוא בירידת והתלבשות הלמ"ד כלים דמל' דאצי' בבי"ע, שמתרחקים מהאורות אז הם בבחי' זמרה כו'. וכמו"כ הוא בבחי' אותיות הרשימו (שהוא שרש הכלים כידוע) כשנסתלק מהם אוא"ס שהי' ממלא בתחלה. שייך בהם ג"כ תשוקה להיות בהם גילוי האור. וא"כ הקו שנמשך לאחר הצמצום להאיר בבחי' גילוי בתוך החלל והרשימו. הה' בחי' נח שעושה נייחא בבחי' האותיות דרשימו וכללות החלל ומקום פנוי. וכש"כ לפי קבלת מהר"י סרוג. שהקו נמשך מבחי' ת"ת הנעלם (שהצמצום הי' במל' דא"ס). ומה שנמשך דרך קו"ח דק זהו עד"מ צינור היסוד (הנעלם). כמו באצי' ההשפעה מת"ת במל' הוא ע"י צינור היסוד ונק' היסוד נח. כן נמשך הקו מת"ת הנעלם, והמשכותו דרך קו"ח זהו כמו צינור היסוד (הנעלם) לכן נק' ג"כ נח. וזהו כוונת הענין ע"פ עומק יסוד הבעש"ט נ"ע. שבכל תיבה מתיבות התפלה יש ג' מדריגות עולמות ונשמות ואלקות. שזהו כללות ההשתלשלות שנבחן בג' מדריגות אלו כנ"ל. וצריך האדם ליכלל א"ע בהתיבה ולייחד ג' מדריגות אלו דוגמת הקו"ח מאוא"ס ב"ה שנמשך בתוך החלל ומקו"פ, להיות כמ"ש ואנת הוא דקשיר לון ומייחד לון. ובזה יובן מה שבשעת המבול הי' נח והתיבה משוטטים בחלל העולם, כידוע שע"י חטא ועון גורמים הסתלקות אוא"ס ב"ה, כדכתיב ולא תחללו כו'. וע"י שכל הדור ההוא השחית כל בשר דרכו כו' גרמו הסתלקות אוא"ס ב"ה מכל החלל ומקו"פ ולכן ע"י המבול שנטהר הארץ, הי' נח והתיבה שהו"ע הקו כמו שנמשך להאיר בתוך החלל כו', היו משוטטים בגשמיות בחלל העולם לרמוז המשכת הקו"ח מאוא"ס בתוך החלל כו'. ובדרך פשוט יותר ענין עולמות ונשמות ואלקות זהו פנימיות וחיצוניות. כמו עד"מ הגוף היא חיצוניות, והנשמה המחי' הגוף היא פנימיות. כן נבחן כללות ההשתל' עד"מ כמו גוף גדול. ואוא"ס ב"ה הוא כנשמתא לגופא. וכידוע בפי' נפשי אויתיך וכמ"ש במ"א. ובעבודה בתפלה זהו"ע אהבת עולם ואהבה רבה. דפי' אה"ע הוא מהתבוננות בבחי' אלקות שמחי' עולם. וגם שזהו מעולם. פי' מה שעולם שהוא העלם והגשמה יש לו אהבה לאלקות, שהאהבה ג"כ מגושם עדיין, שהו"ע התפעלות הגוף ונפש החיונית שהו"ע התפעלות חיצוניות ומגושמת. ואה"ר זהו מהתבוננות עצמות אוא"ס ב"ה. וההתפעלות היא מהנה"א שהוא עצמיות ממש, לא כהתפעלות הגוף ונפש החיונית שמגושמת מאד והיא חיצוניות ואינה עצמיות כלל. ואפי' באהבה א' דהיינו בבחי' וייחד לבבינו אינו דומה התפעלות הגוף ונפש החיונית להתפעלות נה"א. וזהו עולמות ונשמות, שעולמות זהו כמו גוף חיצוני' ונשמות זהו פנימיות כו'. אך מ"מ אפי' התפעלות הנה"א היא רק נשמה בחי' נברא. ואלקות זהו הניצוץ אלקי שבכל נה"א, שאזי ההתפעלות הוא אלקות ממש דהיינו בחיות וענג כו'. וזהו שבכל תיבה מתיבות התפלה יש ג' מדריגות אלו, עולמות ונשמות ואלקות. דהיינו עד"מ אחד הכוונה כפשוטו אמליכתי' למעלה ולמטה כו' שהוא בורא אחד זהו חיצוניות התפעלות הגוף ונפש החיונית, אבל כשהכוונה באחד הוא שההתחלקות בטל במציאות לגמרי זהו פנימיות ונשמה. וכן בברוך שאמר והיה העולם כו', וזהו שצריך האדם ליכלל א"ע בתיבות התפלה ולייחד כל הג' מדריגות דעולמות ונשמות ואלקות. דהיינו ע"י ריבוי התבוננות והעמקת הדעת צריך לפעול בתחלה התפעלות וביטול הגוף ונפש החיונית. ואח"כ יוכל להוציא גם ההתפעלות וביטול דנה"א, שזהו"ע עולמות ונשמות. ואזי יתגלה בו אלקות ממש ע"י שיאיר הניצוץ אלקי שבנה"א:


{{שולי הגליון}}
{{שולי הגליון}}


{{ניווט כללי תחתון}}
{{ניווט כללי תחתון}}

גרסה מ־13:52, 19 באוקטובר 2020

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

מגן אבות (קאפוסט) TriangleArrow-Left.png פרשת נח

פרשת נח:


צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלינה מלמעלה (בראשית ו, טז).

פירש רש"י (שם) צהר יש אומרים חלון. וי"א אבן טוב המאירה להם (ב"ר לא, יא).
וכן תרגם יונתן: אזל לפישון וסב מתמן יוהרא ותשויניה בתיבותא לאנהרא לכון.

א'. פירוש יוהרא היינו אבן טוב. וכן ע"פ אדמו עצים מפנינים (באיכה סי' ד' ז') התרגום סמיקו חיזו יתיר מן יוהרין. לפ"ז יוהרא היינו אבן טוב שיש בו קצת אודם. ולהבין זה, גם להבין ענין תחתיים שניים ושלישים כו'. הנה בתורה אור פ' נח פירש ענין התיבה (עכשיו בנפש בעבודה. וכן איתא בספרים בשם הבעש"ט נ"ע) היינו תיבות התפילה. ומים רבים הם רבות מחשבות בלב איש של טרדת הפרנסה ושארי ענינים גשמיים הטורדות ומבלבלות את האדם בשעת התפלה. וכמו נח כשהי' בתיבה היתה התיבה חוצצת בינו ובין המים רבים שלא הזיקו אותו כלל, כמ"ש ותלך התיבה על פני המים. כמו"כ עכשיו כשהאדם מכניס כל מחשבתו בתיבות התפלה אזי תיבות התפלה חוצצים בינו ובין המים רבים, דהיינו רבות מחשבות הנ"ל שלא יבלבלו אותו כלל בשעת התפלה. וענין תחתיים שניים ושלישים כו'. צ"ל תחלה ע"פ קבלה ענין זה. הנה לפי הפירוש שתיבה הוא תפלה כנ"ל. א"כ התיבה הוא בחי' מלכות. כי תפלה למעלה היא במל' כמ"ש ואני תפלה. אני הוא דרגא דאתגליא. דהיינו גליא דקוב"ה שזהו מדת מל', ובחי' אני עצמה היא בבחי' תפלה וכמ"ש תפלה לעני. עני נק' ג"כ מדת מל' סיהרא לית לה מגרמה כלום. וזהו ענין תפלה לדוד כו' כי עני ואביון אני, שדוד הי' מרכבה למדת מל'. ובחי' מל' היא מקור החיות של ג' עולמות בי"ע. וזהו תחתיים כנגד עולם העשיה אשר שם האופנים. ונה"י מקנן בעשיה. שניים כנגד עולם היצירה ששם חיות וחג"ת מקנן ביצירה. שלישים כנגד עולם הבריאה ששם שרפים וחב"ד מקנן בבריאה (וכן פי' בספר תולדות יעקב יוסף ריש פ' נח יעו"ש). ולהבין זה בעבודה בתפלה, הנה ידוע בסידור האריז"ל שמהודו עד ברוך שאמר הוא תפלת העשי'. וא"כ התחלת התפלה הוא בחי' תחתיים שבתיבה. דהיינו מדרגות עולם העשי' בחי' נה"י. וענין נו"ה הם ענפי המדות, נצח ענף החסד. והוד ענף הגבורה. והנה חסד הוא אהבה. וענין מדת נצח ענף החסד, זהו ההסכם חזק שנשאר בתפלה שגם לאחר התפלה שהאהבה חולפת ועוברת ואינה בגילוי בלב מ"מ יהי' מתנצח במדת נצחון דקד שה בחוזק גדול להיות סור מרע וע"ט ולדחות כל המונעים כו'. וזהו התפשטות מדת האהבה בפועל המעשה. דהיינו כי ענין היותו סור מרע. הוא בכדי שלא יהי' נפרד מאלקות ח"ו כי עונותיכם מבדילים כו' (בישעי' סי' נ"ט). ובחי' ועשה טוב הוא כדי לדבקה בו ע"י קיום מצותיו. ואע"פ שאין אצלו אהבה בגילוי מ"מ ע"י מדת נצח יוכל להיות סומ"ר וע"ט כל היום ולא יפול ח"ו כי נצח הוא לשון נצחיות, ששרש הנצח הוא ממקום גבוה מאד כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר כו' כי לא אדם הוא כו' (ש"א ט"ו כ"ט). וההוד שהוא ענף גבורה. היינו שמדת גבורה הוא יראה להיות פחד הוי' בלבו. והנה לא כל אדם יכול להיות כל היום במדרגה זו. כי אם עבודתו כל היום הוא בבחי' הוד ענף היראה. שהו"ע קבלת היראה במוחו ומחשבתו, דהיינו שמתבונן בדברים המעוררים יראה. ומודה במוחו שצריך מאד לירא וליפחד ממנו ית', וכמ"ש ליראה את השם הנכבד והנורא הזה כו' (דברים כ"ח נ"ח). ומקבל היראה במוחו ומחשבתו. והנה הודאה זו (מה שמודה באמת שצריך לירא וליפחד כו') הוא ג"כ ביטול מכל וכל, ע"ד מודים חכמים לר' מאיר. הרי ע"י ההודאה נתבטלו מכל סברתם ופלפולם שמקודם כו'. וכמו"כ כיון שמודה במוחו שצ"ל יראה ומקבל היראה במוחו עי"ז יוכל לבטל כל רצונותיו הגשמיים. ולכן ההודאה ג"כ קיום לעד כמו מדת יראה עצמה. וכידוע שנו"ה נק' תרין סמכי קשוט. והם השני עמודים שהיו בבהמ"ק יכין ובועז. בועז זהו הוד. בו-עז. ויכין הוא נצח. פי' יכין שעושה כונן וקיום לעד, ולכן התחלת התפלה הודו לה'. בחי' הודאה. שהעבודה רק בבחי' נו"ה שהוא מהרשימו שנשאר מתפלת יום שעבר ונק' תפלת העשי'. והוא בחי' תחתיים שבתיבה כו'. ושניים זהו פסוד"ז שמברוך שאמר עד יוצר היא תפלת היצירה. ששם חיות וחג"ת מקנן ביצירה, והיינו שהעבודה היא בבחי' התפעלות המדות אהבה ויראה. ובמעלת האהבה כשהיא בגילוי בלב הפליגו בזוה"ק דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא (זח"ג רס"ז ע"א). שא"א ליגע באלקות (בל"א אן רירען) כ"א ע"י אהבה שהו"ע תשוקה בדביקה וחשיקה כו'. ועי"ז דוקא נעשה התקרבות ודביקות הנפש לאלקות ית', וכמ"ש לאהבה את ה' כו' ולדבקה בו (דברים י"א כ"ב). ומדת יראה כשהיא באה לידי גילוי בלב. להיות פחד ה' בלבו. היינו שהוא זע וחרד מאלקותו ית' ברעדה גדולה. ע"י שמתבונן דליכא חברותא כלפי שמיא. והשמים ושמי השמים לא יכלכוך (מ"א ח, כ"ז), ומלאכים יחפזון כו'. וזהו העבודה מברוך שאמר עד יוצר. והו"ע שניים שבתיבה. ושלישים זהו מברכת יוצר עד שמו"ע שהוא תפלת הבריאה ששם שרפים. וחב"ד מקנן בבריאה. שהעבודה היא בבחי' מוחין, ולכן מבקשים באה"ע ותן בלבנו בינה. ואח"כ בק"ש שמע ישראל כו'. שהו"ע שמע והבן כידוע. והנה הביטול דבחי' מוחין חב"ד הוא בלי גילוי התפעלות כאמרם: דברי חכמים בנחת כו'. ולכאורה הי' אפ"ל שהביטול דבחי' מדות גדול יותר, שהמדה היא בחי' התפעלות ורעש. והביטול דבחי' מוחין חב"ד הוא בנחת והשקט. אך באמת נהפוך הוא שהביטול דבחי' מוחין גדול יותר כי זהו ביטול בעצם מצד השגת הביטול. היינו מצד השגתו ביחודו האמיתי ית' איך שאין עוד מלבדו. משא"כ התפעלות המדות זהו בחי' יש קצת כו':

והנה בחי' שלישים שבתפלה נחלק לשני מדריגות ק"ש ושמו"ע. דאיתא בכתבי האריז"ל דק"ש צלותא דמיושב הוא בעולם הבריאה. ושמו"ע צלותא דמעומד הוא באצילות (דהיינו בחי' מל' כשמתעלי' באצי', ולכן גם שמו"ע היא בחי' תיבה כו'). והענין כי בינה מקננא בכורסייא. דהיינו שבק"ש מתגלה במוח הבנתו והשגתו יחודו האמיתי שבאצי'. והבנה והשגה זהו רק בחי' שמיעה. ואינו דומה שמיעה לראי'. עד"מ אדם השומע מחבירו ציור איזו בנין מפואר בכל פרטיו ומשיגו היטב. אך כיון שלא ראהו בעיניו עדיין. יש לו תשוקה לראות יופי הבנין. וכמו"כ בק"ש שהוא בעולם הבריאה עדיין. רק שמאיר שם בחי' בינה דאצי' שיהיו מבינים ומשיגים קצת יחו"ע דאצי'. והשגה זו היא בחי' שמיעה, לכן יש שם תשוקה ואה"ר כרשפי אש ליכלל בהביטול דיחו"ע דאצי', וזהו"ע הרצוא דשרפים באמירת קדוש שלהם. וכמו"כ בק"ש כתיב ואהבת כו' בכל מאדך. ורק שהאה"ר דבריאה כלולה בבחי' ביטול בההבנה והשגה כו'. ולכן זהו צלותא דמיושב כמשל מי שעומד עדיין בחצר המלך ואין רואה את המלך אעפ"י שמספר גדולת המלך יכול לישב כו'. אבל שמו"ע ח"י ברכות. אשר ברוך הוא יסוד אבא כמ"ש בפע"ח. וחכמה היא בחי' ראיה ממש, ולכן חכמים שתקנו הברכות נק' עיני העדה ע"כ אין שייך כלל תשוקה ורשפי אש. כ"א ביטול ממש שבטל בעצם. ולכן בשמו"ע רק כריעות והשתחוואות כו'. ונק' צלותא בחשאי. וע"ז כתיב ואחרי האש (אש דק"ש) קול דממה דקה (מ"א י"ט י"ב). ולכן היא צלותא דמעומד. כמשל מי שעומד אצל המלך ממש ורואה פניו ומספר בגדולת המלך אינו רשאי לישב כ"א לעמוד כו':

ב'. ועתה צ"ל ענין צהר תעשה לתיבה. ועפ"י פי' התרגום שהוא אבן טוב שנקרא יוהרא שיש בו קצת אודם, והענין כידוע שהאותיות נק' אבנים כמ"ש בס' יצירה: שתי אבנים בונות שתי בתים כו'. לפי שהאותיות הם בחי' דומם, ולכן אותיות התפלה נק' אבנים, וכשאומרים אותם ברעו"ד דהיינו ברצון פשוט לאלקות למעלה מהשכל והטעם, והוא מבחי' יחידה שבנפש, וע"ז כתיב אחת היא יונתי (שה"ש ו' ט'). אזי נק' אותיות התפלה אבנים טובות. כי הרעו"ד הנ"ל נק' טוב לבב, וע"ז כתיב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב (דברים כ"ח מ"ז). שבחי' רעו"ד הוא הטוב הגנוז בתוכיות ופנימיות הלב שלמעלה מהשכל שבמוח (ועפ"י קבלה הוא ענין ז"א בעתיקא תליא כו', למעלה מבחי' או"א במזלא אתכלילן כו'). וזהו ענין מארז"ל (ברכות י' ב') ע"פ והטוב בעיניך עשיתי (מ"ב כ' ג') שסמך גאולה לתפלה. כי גאולה הוא סיום וסוף הק"ש ובק"ש העיקר הוא אהבת בכל מאדך, שזהו רעו"ד הנ"ל. וסמיכת גאולה לתפלה היינו שאומר ומתפלל הח"י ברכות דשמו"ע בבחי' הרעו"ד דק"ש. שאזי נק' אותיות התפלה דשמו"ע אבנים טובות. ולכן ע"ז נאמר והטוב בעיניך עשיתי. והנה עד"מ מאבנים טובות עושים כתר ועטרה ע"ג ראש המלך (זהו עוד טעם מה שאותיות התפלה נק' אבנים טובות) כמו"כ ארז"ל (עי' חגיגה י"ג ע"ב ובתוספות וח"א מהרש"א שם, ועי' בלקו"ת ד"ה מה יפו פעמיך בשה"ש, ובת"א בד"ה מזוזה מימין כמ"ש כאן, ועי' בזח"ג תצא רע"ח א׳) מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. ולהבין ענין הכתרים ומה צריך להכתרים הנה בתפלה מבקשים יהי רצון. והענין כי רצוה"ע יש לו ב' בחי' הא' המלובש בחכמה דאצילות. דהיינו שהתנהגות הרצון יהי' ע"פ חכמה דוקא, שחכמה מנהגת את הרצון, ואורייתא מח"ע נפקת. ולכן החכמה מחייבת שיהי' המשכת רצוה"ע רק על מי שמקיים רצונו ית' בקיום רמ"ח מ"ע ושמירת שס"ה ל"ת דאורייתא וענפיהן דרבנן כו'. והנה רצונו ית' הוא מקור קיום וחיות כל העולמות עליונים ותחתונים ומקור לכל ההשפעות, ולכן ע"י המשכת רצוה"ע על האדם נמשך לו השפעות כל טוב ברו"ג. אבל אם עבר על רצוה"ע בביטול מ"ע דאורייתא או מד"ס. ומכ"ש בעברו על ל"ת כו', אזי מחייב חכמתו ית' שיהי' הסתלקות הרצון. וזהו מה דאיתא שבחכמה יש דין. היינו שהדין הוא שלא יומשך הרצון רק למי שראוי כו'. ובחי' הב' הוא עצמות רצוה"ע שלמעלה מסדר השתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי' חכמה. ובכתוב נק' בחי' זו ורב חסד חפץ חסד. דהיינו חסד פשוט בתכלית שאין שם דין כלל. ובזהר נק' רעדכ"ר. שזהו עיקר מעלת הרצון שלעולם הוא בבחי' רצון (ולא שייך שם דין והסתלקות הרצון כלל) כ"א מרוצה בכל פעם. וע"ז כתיב בציץ והי' על מצחו תמיד לרצון כו'. ובחי' הא' של הרצון שמלובש בחכמה הוא נמשך ע"י צמצום עצום מאד. וזהו רצון אותיות צנור. כמו צנור המקלח מים מנהר גדול. הרי המים מתצמצמים כשנמשכים בצנור כו'. וכן עד"ז המבדיל כו' הו"ע תיקון השמיני ונוצר חסד. ונוצר הוא אותיות צנור ואותיות רצון. שע"י תיקון זה מתצמצם הרצון עליון ונמשך להיות מלובש בחכמה. אבל עצמות רצוה"ע אין מלובש כלל בחכמה. וזהו שמבקשים בתפלה יהי רצון. פי' שיתגלה עצמות רצוה"ע רעדכ"ר שאין מלובש כלל בחכמה, כי בשמו"ע בי"ב ברכות אמצעיות, ששה ברכות הם בקשות גשמיים, וששה ברכות בקשות רוחניים. ויכול להיות שעפ"י הרצון שמלובש בחכמה אינו ראוי שיומשך לו כו'. ולכן מבקשים יהי רצון שיתגלה עצמות רצוה"ע שלמלה מהחכמה שמשם יומשך כל הבקשות אפי' אם אינו ראוי עפ"י חכמה. אך המשכה זו הוא דוקא ע"י שמתפלל ברעו"ד שהוא בנפש רצון פשוט שלמעלה מהשכל. ועי"ז דוקא מתעלים אותיות התפלה לבחי' כ"ע ומעוררים עצמות רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. וזהו מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. פי' קונו הוא ז"א דאצי' דהיינו המדות דאצי' כידוע שמט"ט שר העולם נק' עבדו זקן ביתו של אברהם מדת חסד דאצי', וענין קושר כתרים לקונו. הגם שבלא"ה הרי יש כתר דז"א דאצי', אך הוא מת"ת דאו"א. שנמשך מהרצון שמלובש בחכמה וכנ"ל. אבל ענין קושר כתרים לקונו. היינו שנמשך מכתר עליון שלמעלה מהחכמה שאין מלובש כלל בחכמה. וזהו עיקר בחי' כתר ועטרה ע"ג הראש שלמעלה מבחי' חב"ד שבראש כ"א מקיף עליהם מלמעלה. והוא ע"י תפלותיהן של ישראל ברעו"ד, שאזי נק' אותיות התפלה אבנים טובות שעושים מהם כתר ועטרה ע"ג ראש המלך. וזהו צהר תעשה לתיבה, כי התיבה עצמה תחתיים שניים ושלישים כו'. וזהו בחי' נה"י חג"ת חב"ד עשר בחי' הנפש, ועי"ז מעוררים וממשיכים מלמעלה מע"ס עליונות שראשיתם הוא חכ"ע. אבל צהר אבן טוב הוא כשמתפלל ברעו"ד רצון פשוט שלמעלה מהשכל, שאזי דוקא נק' אותיות התפלה אבנים טובות. ומט"ט קושר מהם כתרים לקונו. דהיינו המשכת בחי' כ"ע רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. שיומשך כל הבקשות אפי' אינו ראוי עפ"י חכמה. וזהו ואל אמה תכלנה מלמעלה. אמה אחת היינו פנימיות הכתר שהוא אחדות פשוט. ולפני אחד מה אתה סופר. אנת הוא חד ולא בחושבן:

והנה הת"י פי' על צהר שהוא אבן טוב הנק' יוהרא. וצריך להבין הלא יוהרא הו"ע גאוה בלה"ק, כמ"ש בחבקוק (סי' ב' ה') גבר יהיר ולא ינוה. והענין כי באמת זהו גאות דקדושה. כמ"ש אשירה לה' כי גאה גאה (שמות ט"ו א'). ה' מלך גאות לבש (תלים צ"ג א') גאות גימט' קדו"ש, הגאוה והגדולה לחי עולמים ובגמ' גאותה של מלכות שמים (חגיגה ד"ה ע"ב). וענין גאות זו היינו מה שעצמות אוא"ס ב"ה הוא רם ומתנשא רבבות מדריגות אין קץ מכל סדר השתלשלות, שכל הנבראים והנאצלים אין יכולים להכיל הגילוי מעצמותו ומהותו בפנימיות, כמ"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א' ח' כ"ז). רק הוא רם ומתנשא עליהם בבחי' מקיף מלמעלה ונק' אל עליון כו'. ולכן האבנים טובות שמהם עושין הכתר והעטרה כו' נק' יוהרין. שפנימיות הכתר הו"ע כי גאה גאה כו'. והנה בהאבן טוב שנק' יוהרא יש בו גוון אדום. והענין כי בכתר עליון שם כחשכה כאורה. ויכולים הכל לקבל, לכן צ"ל גוון אדום כדי שיומשך רק במקום הראוי. וכמ"ש דודי צח ואדום (שה"ש ה' י"ד). וארז"ל (ברבות שם על פ' זה) צח לי ואדום למצרים. וז"ש ונפלינו אני ועמך כו' (שמות ל"ג ט"ז). וארז"ל (ברכות ז' א') ביקש שלא תשרה שכינה על אוה"ע עכומ"ז. ולכאורה א"ז מובן מה צריך לבקש זאת. אך לפי שראה ארך אפים ורב חסד נושא עון כו', לכן ביקש ונפלינו, והיינו ע"י גוונא סומקא דאתחזי ביה. וענין פי' הראשון שפירש"י: צהר, חלון. יובן ע"פ מ"ש בע"ח שמבינה לז"א בא האור דרך חלון. ומז"א למל' רק דרך נקב בלבד. כמשנ"ת ההסבר ע"ז בדרוש ד"ה להבין מ"ש בע"ח בהיכל השביעי יעו"ש באריכות. והנה זהו עכשיו שנתמעטה הירח, שהמל' מקבלת רק מז"א, ולכן רק דרך נקב. אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן, שהמל' תקבל מבינה עצמה כמו ז"א (עי' בלקו"ת בד"ה כי על כל כבוד חופה. ובסידור בדרושים לחתונה) והיינו שיאיר האור (מבינה) למל' דרך חלון. והנה התיבה (שנת"ל שהו"ע תיבות התפלה) היא בחי' מל' שמקבלת האור מז"א דרך נקב לבד. ולכן נאמר צהר תעשה לתיבה דפי' צהר חלון, היינו שיאיר האור למדת מל' דרך חלון. דהיינו שהמל׳ תקבל בעצמה מהבינה כמו ז"א. וזהו עיקר שלימות התפלה למלאות חסרונה שיהיו שוין בקומתן כמו קודם חטא עה"ד שהיו שני המאורות הגדולים. וגם כי עיקר ענין התפלה הוא להמתיק הדינים דמל'. ואין הדינים נמתקים אלא בשרשן. דהיינו בשרש הגבורות דבינה ששם הגבורות מתוקים מאד ונק' דבש דין דגדלות. כמ"ש אם הבנים שמחה, מצד התגלות עתיק בבינה. ונק' עוה"ב עולם התענוג. ועל ידם נמתקים הגבו' ודינים תקיפין דמל', כמ"ש מי ימלל גבורות ה' (תלים ק"ו ב'), שבחי' מ"י דבינה מרכך וממתיק הגבורות תקיפין דזו"נ. וכתיב מי יודע עוז אפך (שם צ' י"א). יודע לשון ויודע בהם אנשי סוכות, שהו"ע שבירת וביטול הדינים תקיפים דמל'. וזהו ענין צהר תעשה לתיבה כו', ואל אמה תכלינה מלמעלה. לפי שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא. ועפ"ז יש לחבר שני הפירושים שבצהר. י"א חלון. וי"ש אבן טוב. דשניהם עולים בקנה א' וד"ל:

ג'. ובשם הבעש"ט נ"ע איתא הפירוש (בס' תולדות יעקב יוסף ובס' נועם אלימלך). צהר תעשה לתיבה שע"י תיבות התפלה יהפך מצירוף צרה לצירוף צהר. או רצה כי בצירוף צהר יש צירוף צרה או הצר, כמ"ש הצר הצורר (בהעלותך יו"ד ט') ע"כ ע"י התפלה יהפך הצירוף מן צרה לצהר או רצה. כמאמר רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ולתפלתם שעה. וכתיב ואור פניך כי רציתם (תלים מ"ד ד'). ובאו"ת מהמגיד נ"ע פי' ג"כ בשם הבעש"ט נ"ע צהר תעשה לתיבה, שיהי' מצהיר לתיבה היינו בחי' בהירות עד שתאיר כצהרי כו'. ויש להעמיס בזה ג"כ כמש"ל. כי צירוף של דין הוא חשך. וכשמהפכים הצרוף של דין לחסד כמו מצרה לרצה כו', אזי נעשה מחשך אור. כי החסד נק' אור וכמשי"ת לקמן. והענין דאיתא בכוונת ר"ה בפי' אד' שפתי תפתח. אד' הוא א' דין, שמיתוק הדין דאד' הוא ע"י אל"ף פלא עליון, וכן אי' בכוונת המקוה מהבעש"ט נ"ע, שבכדי להמתיק הדינים צריך לשלב שם אל"ד בתוך שם אהי' במילואו, ועיקר המיתוק הוא ע"י אות הראשון דשם אהי' שהוא א'. וביאור הענין כי אל"ף הוא קול פשוט (ויכול לצאת מכל המוצאות אעפ"י שעיקרו מהגרון. עי' בסידור בכוונת המקוה). וא"כ הוא מקור לכל הכ"ב אותיות. שמתהוים מהבל היוצא מהלב, ואח"כ נעשה קול פשוט ומתחלק בהה' מוצאות לכ"ב אותיות. וכעד"ז יובן למעלה שבחי' אל"ף אותיות פלא שהוא כתר עליון שרש הנאצלים, הוא פשוט עדיין למעלה מהתחלקות, וכמ"ש בע"ח על הכתר שהוא כמשל החומר ההיולי לגבי הד' יסודות ארמ"ע. שהחומר ההיולי הוא פשוט עדיין ואין ניכר בו לא צורת מים ולא צורת אש. ואח"כ כשיוצאים מהעלם אל הגילוי אז מתחלקים לד' יסודות. ומים ואש הם ב' הפכיים לגמרי כו'. וכמו"כ למעלה בכ"ע אעפ"י שהוא שרש הנאצלים, אך הע"ס דאצי' שנחלקים בדרך כלל לד' פרצופים חו"ב וזו"נ. כשכלולים עדיין בכ"ע הם שם בתכלית ההעלם ודקות גדול שאין שום התחלקות ביניהם כלל כ"א שכלולים כולם בהתכללות אמיתי עד שהם אחדות אחד ממש. ולכן הכתר הוא פשוט עדיין. ונק' אין לפי שאינו מהות מושג כלל. ונק' תהו שמתהא מחשבת בנ"א. ואח"כ כשנאצלו הע"ס דאצי' מהעלם אל הגילוי אזי מתחלקים לע"ס. ובדרך כלל לשלשה קוין. והנה מקו הימין חח"ן נמשך צירופים של חסד. ומקו השמאל בג"ה נמשך צירופים של דין, ומקו האמצעי של רחמים. והנה כשיש צירוף של דין ח"ו ונצרך להפכו לחסד. אזי נצרך להעלותו למקור ושרש, דהיינו לבחי' אל"ף פלא עליון דכתר ששם הוא פשוט, וכיון שנתעלה ונכלל הצירוף בבחי' פשיטות דכ"ע ששם הכל אחדות א'. אזי יכולים להחליף את הצירוף מדין לחסד. וכמ"ש (איוב ל"ח י"ד) תתהפך כחומר חותם. עד"מ כשעושים מחומר איזו כלי כמו כוס או כף. וכשרוצים לשנותו לכלי אחרת אזי מחזירים אותו לחומר פשוט בחותם ודפוס, ושם משנים אותו לכלי אחרת, וכעד"ז יובן למעלה דכשמעלים הצירופים של דין לבחי' כ"ע ששם כל הע"ס כלולים יחד ואין שם התחלקות כלל בין חסד לדין כו' כ"א אחדות אחד לגמרי, וכיון שמתבטל הצירוף ונכלל בבחי' פשיטות דכ"ע יכולים להפכו לצירוף אחר לגמרי של חסד ורחמים. וזהו שעיקר מיתוק הדינים הוא ע"י אות אל"ף. ועי' בס' אור המאיר בסוף פירושו על שה"ש בשם המגיד נ"ע שביאר מ"ש במשנה
שגיאות פרמטריות בתבנית:ממ

שימוש בפרמטרים מיושנים [ 2 ]
(משנה/אבות/ה#ז) וחילופיהן בגולם. וז"ל: ולהחליף צירוף גשמי לצירוף רוחני לא יתכן לפעול אם לא שמעלה אל נקודה ראשוןנה אות יו"ד בחי' גולם, ומנקודה יכול להמשיך ולעשות איזו צירוף שירצה, וזהו וחילופיהן בגולם עכ"ל. פי' גולם היינו חומר פשוט שלמעלה מצורה. וז"ש אשרי משכיל אל דל (תלים ע"א). וזהו השם דאל"ד הנ"ל. וע"ד הפשוט היינו נפש האדם כאשר מלאה דינים קשים ונעשה דלה מכל טוב וחסד. ולכן צ"ל משכיל אל דל, היינו לחבר בחי' משכיל מקור השכל דהיינו ח"ס דכ"ע לבחי' שם אל"ד שהו"ע שילוב שם אל"ד בשם אהי', ועי"ז נמתקים הדינים ומתהפכים לחסדים. וזהו ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו (שם ד'). דהנה ידוע בענין הצירופים, כל צירוף שהוא ישר הוא מורה על חסד. וכשהוא הפוך הוא דין. כמו הצירוף עשר הוא מורה על הע"ס שמהם השפעות כל טוב ברו"ג. וכן יו"ד הוא חכמה מקור קו הימין ונק' אב הרחמים. אבל כשמתהפך הצירוף מן עשר לערש ומן יו"ד לדוי, נעשה ערש דוי שהוא חולי ח"ו ודין קשה. והנה כדי להפוך הצירופים ערש דוי לבחי' חסד היינו לבחי' עשר ויו"ד. אזי צריך תחלה לעשות מצירוף ערש צירוף רעש. תפלה ברעש גדול. והו"ע תשובה שמתפלל החולה בעצמו מעומקא דליבא בחילא יתיר. וכמ"ש (ישעי' ל"ח ב') ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל זכר נא ה' את אשר התהלכתי לפניך כו' ויבך יחזקיהו בכי גדול. ופירשו רז"ל (ברכות יו"ד ע"ב) מן הקיר שהתפלל מקירות לבו. ותפלה כזו נק' רעש גדול לפי שהיא מרעו"ד שלמעלה מהחכמה (או כשמתפללים אחרים עבור החולה) ועי"ז מהפכים הצירוף ערש לרעש. ואח"כ נעשה מן רעש צירוף שער (עי' בלקו"ת בפ' שלח בד"ה אני ה' אלקיכם דרוש הראשון). ויש שער בימין כמ"ש זה השער להוי'. ויש שער בשמאל כמ"ש ושער רישי' כעמר נקי. והיינו כשהתפלה והתשובה הוא ברעש גדול מעומקא דלבא, אזי תפלה כזו מתעלה בעילוי אחר עילוי בלי שום עיכוב עד שמתעלית לבחי' זה השער להוי'. וע"ז אנו מבקשים פתח שערי שמים לתפלתינו. ובנעילה שערי שמים פתח. פתח לנו שער. וזהו הפותח שער לדופקי בתשובה. שע"י הרעש דתשובה נפתח השער כו' שהי' סגור מקודם, וכמ"ש שער החצר הפנימית סגור יהי' כו' (יחזקאל מ"ו א'). והנה שער בימין זה השער לה', זהו חסד דעתיק שמלובש בגלגלתא דא"א (כמשנ"ת בלקו"ת שם), ופי' חסד דעתיק זהו מקור התענוגים עצמות התענוג הפשוט (והוא חסד פשוט בלי שום נקודה דין כלל). ושער בשמאל ושער רישי' כו', הוא ג"כ המשכה מעתיקא כמ"ש (דניאל ז' ט'). ועת"י יתיב כו' ושער רישי' כו'. רק שהם נמשכים ממו"ס שבה מלובש גבורה דע"י. ופי' גבורה דע"י זהו הצמצום כדי שיומשך גילוי מבחי' מקור התענוגים בבחי' פנימיות. וחסד דע"י זהו עצמות התענוג הפשוט שלמעלה מבחי' גילוי בפנימיות כ"א בבחי' מקיף, ולכן שורה בגלגלתא כו'. והנה כשמתעלה הצירוף של דין שהוא ערש דוי ע"י הרעש לבחי' שער בימין או שער בשמאל. ששם הוא מקור התענוג הפשוט אזי מחמת שנכלל הצירוף בבחי' אחדות פשוט שבפנימיות הכתר גם מחמת גילוי בחי' תענוג עליון דעתיקא, אזי מתבטל שם הדין לגמרי ונהפך לחסד ורחמים. כמו מן נגע לענג ומן פשע לשפע. ומערש דוי לבחי' עשר ויו"ד. שיומשך ויושפע עליו מהע"ס עליונות כל טוב ברו"ג. וע"ז כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב'). פי' עמו זהו כ"ע, דעת"י וא"א הם פרצוף א' ובחי' פנימיות הכתר דהיינו עתיקא בחי' אחרונה שבמאציל נק' עמו. וע"ז כתיב עמך מקור חיים, וכתיב כי עמך הסליחה. כי עם ה' החסד. ונהורא עמי' שרי'. שכל הבחי' היותר גבוהות. מקו"ח. סליחה. חסד. ואור. הכל הוא עמו. פי' בבחי' פנימיות הכתר שנק' עמך, פי' עמך היינו שבחי' זו היא עמך ממש. קדמון כקדמותו. כי הע"ס דאצי' וגם בחי' שרש הנאצלים זהו מה שנאצל ונתחדש כו'. אבל בחי' פנימיות הכתר שנק' עתיק הרי זה בחי' אחרונה שבמאציל, ולכן נק' עתיק יומין לשון ישן, היינו לאפוקי מחידוש כ"א מאז ומקדם. גם נק' עמך טפל ובטל לגבי עצמותו. לפי שזהו רק בחי' אחרונה זיו והארה בעלמא. וכביטול זיו השמש לגבי השמש כו'. וזהו המשל ופחד עמו, שבבחי' פנימיות הכתר הנק' עמו שם הוא הממשלה על הב' קוין דחו"ג דאצי' אעפ"י שמצד עצמם הם שני הפכיים אש ומים, אך ע"י הגילוי מבחי' כתר עליון עושה שלום ביניהם שמתחברים והיו לאחדים, שהדין גופא נהפך לחסד. וזהו מלפני אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי"ד ח'). פי' ארץ היא מדת מל' שבניינה מהגבורות ונק' שם אד', ואדון הוא כ"ע, ולפי שנעוץ תחלתן בסופן דוקא ע"כ נק' אדון חולי ארץ. וע״י התגלות הכ"ע במל' אזי מהפך צור וחלמיש שהם גבורות ודינים תקיפין דמל' לחסדים שנק' מים כו'. ונמצא שפי' הת"י בצהר אבן טוב. עולה בקנה א׳ עם פירוש הבעש"ט לעשות מצרה צהר ורצה כו'. כי האבנים טובות מהם עושים הכתר והעטרה כנ"ל. וע"י הכתר הוא עיקר התהפכות הצירופים מדין לחסד כו':

ד'. ובגמרא סנהדרין (דק"ח ע"ב) ע"פ צהר תעשה לתיבה. פירשו צהר לשון צהרים. וכן הביא באו"ת בשם הבעש"ט צהר כו', שיהי' התיבה מצהיר כו', וצהרים הוא תגבורת האור. כי כל בוקר נק' אור כמ"ש הבוקר אור. אך צהרים שהוא חצות יום אזי עיקר תגבורת האור ביתר שאת. והענין יובן ע"פ מ"ש באד"ר (קנ"ט א') ע"פ ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד' י"ח). בפלגותא דשערי אזיל חד אורחא, הה"ד ואורח צדיקים כו' יעו"ש. והנה ענין חד אורחא שבפלגותא דשערי זהו לבנונית הגלגלתא ששם מאיר בחי' עתיק עצמו בלי העלם ולבוש כמו בשער רישי' כו'. וזהו ואורח צדיקים שהוא אורח לגילוי בחי' צדיק יסוד דעת"י. כאור נוגה (שארז"ל (ב"ר פי"א) כאור ז' הימים). זהו חסד דעת"י. הולך ואור חו"ב דע"י, עד נכון היום כתר דעת"י שהוא עיקר בחי' רדל"א כו'. ופי' נכון היום היינו חצות יום. שאזי עיקר תגבורת האור. וזהו ג"כ כוונת הגמ' בפי' צהר לשון צהרים שהוא בחי' הולך ואור עד נכון היום רדל"א. וזהו ואל אמה תכלינה מלמעלה. שבחי' רדל"א הוא ודאי עיקר בחי' אחדות פשוט חד ולא בחושבן. ומבחי' זו הוא ודאי עיקר מיתוק הדינים ביתר שאת כו', והנה כתיב והוציא כאור צדקיך. ומשפטיך כצהרים (תלים סי' ל"ז ו'). והענין כידוע דחו"ג נק' אור וחשך כמ"ש באברהם מדת חסד, וישכם אברהם בבוקר. וביצחק מדת גבורה כתיב ויצא יצחק כו' לפנות ערב. והנה כשמהפכים מדת גבורה ודין לחסד אזי נעשה תגבורת החסד. כי החסד שמלובש וגנוז בדין הוא חסד יותר מן חסד שבחסד. כידוע ממשל האב המכה בנו שהוא מחמת תגבורת האהבה עד שמתלבש בלבוש אכזריות, וכמ"ש (תלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת כו'. דבחי' רב טובך הוא צפון וגנוז בבחי' צפון שמאל שהוא דין. ולע"ל כשיתגלה החסד שהי' מלובש בהדין בכל משך זמן הגלות. אזי יהי' התגלות בחי' רב טובך (זח"ג קע"ג ע"ב) וכמשנ"ת במ"א בפי' ושמחתים מיגונם דוקא. ולכן גבורה גימט' ג' פעמים חסד שהו"ע תגבורת החסדים. וזהו ומשפטיך כצהרים שע"י התהפכות הדין לחסד אזי יהי' תגבורת החסדים ביתר שאת שנק' צהרים, שאז הוא עיקר תגבורת האור. וזהו ג"כ ענין צהר ל' צהרים. שכשמהפכים הצירוף מצרה לצהר או רצה כנ"ל אזי הוא צהרים תגבורת האור והחסדים:

ובספר אור המאיר פ' בשלח כ' וז"ל: שמעתי בשם הבעש"ט נ"ע שפי' צהר תעשה לתיבה. לעשות צהר מן התיבה של תורה ותפלה, לראות ולהסתכל עמה מראש העולם ועד סופו עכ"ל. והיינו כי אור שבעת הימים כו' היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו בתורה. וגנזו לצדיקים לע"ל (זח"א נ"ט א' וברבות שם) ופי' הבעש"ט ז"ל: לצדיקים שעתידים לבוא בכל דור כו'. ופי' זה של צהר הוא מכוון עם פי' הת"י צהר אבן טוב. ופי' הגמ' צהרים. והיינו כי אור ז' הימים הוא מבחי' ז"ת דעתיק ובלקו"ת פ' צו בד"ה והי' אור הלבנה. פי' ג"ר דעתיק. ולכן ע"י התפלה ברעו"ד שממשיכים גילוי מבחי' פנימי' כ"ע ובחי' צהרים שהו"ע כאור נוגה כו' עד נכון היום, שהוא בחי' רדל"א שזהו עיקר בחי' אור ז' הימים. עי"ז מתגלה בתיבות התורה ותפלה האור שנברא ביום ראשון כו':

ועפ"י חסידות פי' צהר תעשה לתיבה. כי תפלה היא במל' בחי' סיהרא מארת חסר. והתפלה היא למלאות חסרונה. והענין כי מל' מקור בי"ע זהו מדת לילה ששם העלם והסתר אוא"ס ב"ה. ואצי' נק' מדת יום ששם גילוי אא"ס, איהו וגרמוהי חד בהון. וע"ז הו"ע התפלה להמשיך גילוי מדת יום, דהיינו גילוי יחודו ית' שבאצי' גם בבי"ע. וזהו צהר תעשה לתיבה. שהתפלה שענינה הוא העלאה מלמטלמ"ע ברצון ותשוקה ליכלל וליבטל ביחודו ית' לא תהי' רק בחי' רצוא והעלאה לבד. שא"כ ההסתר וההעלם של העולמות נשאר כמקדם. כ"א שעיקר הרצוא וההעלאה שבתפלה יהי' בשביל השוב להמשיך גילוי אוא"ס בעולמות מלמעלמ"ט. וזהו צהר תעשה לתיבה. וכמארז"ל להיות מאיר כצהרים, היינו להמשיך גילוי מדת יום דאצי' במדת לילה דבי"ע. וע"ד שארז"ל בילקוט סי' תתס"ג ע"פ והי' אם שמוע כו' אשר אנכי מצוה אתכם היום. שתהיו מאירים כיום:

והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה

א'. והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה (בראשית ו, יח). וצ"ל מה שייך ברית לתיבה שמשכרת ברית עמו, אזי דוקא הי' יכול לכנוס לתיבה. הנה לעתיד כתיב (ישעי' י"א ו') וגר זאב עם כבש ופרה ודוב תרעינה כו'. והיינו שיהי' רבוי שלום בעולם. ורב שלום כו' עד שיומשך השלום גם בבע"ח שיהי' וגר זאב עם כבש, ובסוף כתיב לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה את ה'. מבואר שמצד ריבוי הדעת שיהי' לעתיד מזה יומשך השלום. וצ"ל מה שייך השלום לדעת כו'. ומעין זה הי' ג"כ בתיבת נח שהיו כל הבע"ח ביחד זאב וארי עם שור כו' ולא הזיקו כלל. והנה ריבוי השלום שיומשך לעתיד ממשיכים זה עתה ע"י עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ט ב') ע"פ או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (ישעי' כ"ז ה'). כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמשמ"ט. ובמד"ר (נשא פי"ג) אמרו ע"פ זה: כל הזובח את יצרו ועוסק לקיים מה שכתוב בשני תורות שבכתב ושבע"פ משים שלום בפמשמ"ע ובפמשמ"ט. וא"כ משמע שהב' שלימות הנ"ל הוא ע"י ב' תורות תושב"כ ותושבע"פ. והנה פמליא של מעלה זהו י"ה עלמא דאתכסיא מקור עולמות העליונים ופמשמ"ט זהו ו"ה עלמא דאתגליא, מקור עולמות התחתונים. ופי' שלום בפמשמ"ע היינו להיות יחוד י"ה. כי יו"ד צמצום רק נקודה שחורה. זהו בחי' ח"ע ראשית הגילוי מאוא"ס ב"ה, להיות מקור השפעת החיות לעולמות שא"א להיות כ"א ע"י צמצום דוקא. וכמו המעיין שנובע מהמקור הוא רק גיד דק מאד. והה"א שיש בו אורך ורוחב ולבנונית זהו בינה שנק' בשם נהר. רחובות הנהר. וזהו ונהר יוצא מעדן. וכמו בנפש שמבחי' ברק המבריק נמשך אח"כ האורך ורוחב דהשגה כו', וזהו ביו"ד נברא העוה"ב. עוה"ב הוא ה' עילאה בינה ומתחלה צ"ל יו"ד צמצום דוקא. ולכן חו"ב נק' אין ויש שני הפכים. אך מ"מ הם תרדל"מ שהחיבור דאין ויש צ"ל תמיד שאם יופסק רגע אחד יתבטלו כל העולמות כו'. וזהו"ע שלום בפמשמ"ע להיות התחברות האין ויש דחו"ב ונקרא יחוד י"ה. והתחברות זה הוא ע"י קוץ התחתון של היו"ד שפונה אל הה"א. והנה עצם היו"ד הוא בחי' ח"ע וקוץ התחתון בחי' דעת שמחבר חו"ב. והיינו לפי שמקבל מקוץ העליון בחי' אין שלמעלה מהחכמה, כמ"ש (איוב כ"ח י"ב) והחכמה מאין תמצא. ולכן ממשיכים שלום זה ע"י עסק התורה, כי התורה היא בחי' דעת, כמ"ש (תלים י"ט) עדות ה' נאמנה. עדת אותיות דעת. ושלום בפמשמ"ט זהו יחוד ו"ה מקור עולמות הנפרדים דבי"ע. כי ה' עילאה הוא עוה"ב. ועל ה' תתאה ארז"ל (מנחות כ"ט ע"ב) בה"א נברא עוה"ז. עוה"ז הוא בי"ע. וענין שלום בפמשמ"ט שהוא התחברות שני הפכיים. היינו להיות לאכללא שמאלא בימינא. כי ה' תתאה בחי' מל' היא בחי' שמאל. כי בנין המל' מהגבורות, כמ"ש (תלים קמ"ה) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. שהגבורות מעלימים ומסתירים שיתהוו נפרדים. והוי"ו הוא בחי' חסד התגלות אא"ס. וזהו"ע יחוד ו"ה לאכללא שמאלא בימינא, שיומתקו הגבורות דמל' ויהי' גילוי אוא"ס למטה. ומה שאמרו במד"ר שהב' בחי' שלום הוא ע"י תושב"כ ותושבע"פ, היינו כי תושב"ע הוא בחי' ח"ע, ולכן תושב"כ למעלה מהשגה כ"א ע"ד די לחכימא ברמיזא.ולכן ע"י תושב"כ נמשך גילוי אא"ס בח"ע להיות יחוד י"ה. כי כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו (ילקוט איכה ע"פ נוכח פני ה' רמז תתרל"ד). וא"כ גורם להיות הקב"ה יושב ועוסק בתורה (ע"ז ג' ע"ב) שהו"ע התלבשות אא"ס ב"ה בחי' שמו הגדול שלמעלה מהח"ע בח"ע כמ"ש בד"ה שה"ש. ותושבע"פ היא בחי' ח"ת, ועל ידה נמשך יחוד ו"ה כו'. והיינו כיון שתושבע"פ היא ח"ת, וא"כ מה שגורם הקב"ה יושב ועוסק בתושבע"פ הוא בחי' ז"א דאצי' ו' דשם הוי' להיות יחוד ו"ה כו'. היוצא מזה שכדי להמשיך גילוי אוא"ס בנבראים עד גם למטה אדם הגשמי צ"ל ב' בחי' שלום. שמתחלה שלום בפמשמ"ע שהוא המשכת אא"ס בחו"ב, להיות יחוד י"ה ועי"ז הוא התקשרות אא"ס עם עולם האצי'. ואח"כ שלום בפמשמ"ט יחוד ו"ה להיות התקשרות אא"ס שבאצי' עם בי"ע. ועוד פירשו ברבות (בהר פל"ד) פסוק זה דאו יחזק במעוזי יעשה שלום לי דקאי על הצדקה. כי העני מתרעם על הקב"ה מה שסובל דחקות כ"כ, וז"ש (תלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. שיחו זהו תרעומות שלו. אבל ע"י הצדקה שנותנים לו עושה שלום בין העני עם הקב"ה. וזהו יעשה שלום לי, שנחשב לו כאלו עשה שלום ביני לבינו. דהנה כתיב (תלים ס"א ח') ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. ואיתא במד"ר (משפטים פל"א) הפי' שדוד אמר שכל בני העולם יהיו יושבים לפני האלקים, דהיינו שלא יהיו עניים ועשירים שהעני יצטרך לקבל מעשיר כ"א שכולם יקבלו שפעם מן הקב"ה, וכמו שאומרים ואל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם. וע"ז השיבו הקב"ה חסד ואמת מן ינצרוהו. כי ע"י הצדקה וחסד שלמטה מעשיר לעני די מחסורו כו'. עי"ז ממשיכים למעלה ג"כ בחי' חסד השפעה עליונה מאוא"ס, בחי' כי אמרתי עולם חסד יבנה (תלים פ"ט). אבל כשלא יהי' למטה בחי' צדקה וחסד מי ימשיך למעלה גילוי בחי' חסד. וזהו חסד ואמת מן ינצרוהו. דהנה כתיב (בראשית א' ט"ז) ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. את המאור הגדול כו' הוא בחי' שמש הוי', והמאור הקטן הוא סיהרא כי השמש יש לו אור עצמי משא"כ הלבנה לית לה מגרמה כלום ורק מה שמקבלת מהשמש. ובכל ר"ח היא מקבלת אור חדש מהשמש ועושים ע"ז ר"ח. והנה כנס"י נק' סיהרא כי ישראל מונין ללבנה (מד"ר במדבר פ"י), שכנס"י ג"כ בחי' עני דלית לה מגרמה כלום כ"א מה שמקבלת מלמעלה כו', והנה ע"י הצדקה שלמטה מעשיר לעני עי"ז נמשך כמו"כ מלמעלה ההשפעה מבחי' שמש הוי' בכנס"י שהיא בחי' סיהרא עוני כו'. וכמ"ש (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה כו'. ועי"ז יהי' גם למטה בנש"י השגות אלקות. וזהו יעשה שלום לי, דהיינו השלום והחיבור שבין הקב"ה שמש הוי' עם כנס"י בחי' סיהרא שנק' עני. וזהו חסד ואמת מן ינצרוהו. כי ע"י הצדקה ממשיכים מלמעלה בחי' חסד עליון, ובחי' ואמת הוי' לעולם שיומשך בגילוי בבחי' כנס"י. וא"כ יעשה שלום לי זהו"ע שלום בפמשמ"ט תחלה, ואח"כ שלום יעשה לי הוא התחברות בחי' שמש הוי' לעצמות אוא"ס, שיומשך בבחי' שמש הוי' הגילוי מאוא"ס שלמעלה מבחי' שם הוי', וכמ"ש באור הוי'. דהיינו באור המאיר בשם הוי', וז"ש ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה, שע"י הצדקה עושים וממשיכים בחי' דרך מעצמות אוא"ס בשם הוי' שהו"ע שלום יעשה לי. וההפרש שבין צדקה לתורה, היינו כי ע"י צדקה עושין השלום מלמטלמ"ע, כמ"ש וצדקה תרומם כו'. וע"י התורה נמשך השלום מלמעלמ"ט, וע"י ב' בחי' אלו שנעשה שלום שפמשמ"ע ובפמשמ"ט יומשך לעתיד השלום גם בין בע"ח עד שיהי' וגר זאב עם כבש כנ"ל:

ב'. ולהבין מ"ש לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה את ה'. שזהו טעם על ריבוי השלום שיהי' לעתיד שמחמת רבוי דעת ה' שיהי' לעתיד מזה יומשך השלום אפי' בין בע"ח. וצ"ל מה שייך השלום לדעת. צ"ל תחלה מה שמצינו שמעלת השלום גדול מאד. כמארז"ל (במד"ת סי' ז' ע"פ ועדת לאומים תסובבך). דורו של אחאב היו כולם עע"ז ואעפ"כ היו יורדין למלחמה ונוצחין שאחאב היה מושל על כל המלכים. והיינו מפני שלא הי' בהם דלטוריא. שהי' בהם רק שלום ואחדות. ודורו של שאול ושמואל שהיה רוב תורה מאד, שאפי' תינוקות שלא הביאו שתי שערות היו דורשים את התורה במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ואחר כל השבח הזה היו יורדין למלחמה ונופלין מפני שהי' בהם דלטוריא. אבל דורו של אחאב אעפ"י שהיו כולם עע"ז. אבל מפני השלום שהי' ביניהן היו מצליחין מאד, וכמ"ש חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד' י"ז). והענין כי שרש השלום נמשך ממוחין דגדלות. והמחלוקת ממוחין דקטנות. היינו בהיות כי טבעיות בני אדם לא ישתוו בשום אופן. ולא ימלט שלא יהיה שום קפידא וכעס מאחד על חבירו, וא"כ צ"ל שנאה ופירוד. אבל מצד מוחין דגדלות הנה השכל מושל על המדות שסובל אפי' מי שמנגד לו שלא יכעס עליו כלל ולא יתבטל השלום והחיבור עמו. ודוגמא זו מצינו למעלה, דהנה ארז"ל (תענית כ"ו ב') וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק. שהי' אז שמחת לבו של הקב"ה. והרי על אותו יום גופא כתיב (ירמיה ל"ב ל"א) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה. שהוא מחמת החטא שנשא שלמה בת פרעה, וא"כ איך היו שני הפכים כאחד, והיינו כי למעלה בחי' חכמה, המוחין גדולים מאד, כלים רחבים דתיקון שיכולים לסבול דבר והיפוכו. שאעפ"י שמחמת החטא דבת פרעה הי' על אפי ועל חמתי כו'. מ"מ הי' זה כאילו לא הי'. ולא הי' סותר כלל את השמחת לבו. כי באמת מצד בנין בהמ"ק שהי' התגלות אלקות למטה בגשמיות הי' צ"ל שמחת לבו, ולכן הי' השמחת לבו בשלימות כמו שנצרך להיות. ומחמת החטא הי' על אפי ועל חמתי. אך זה הי' כבוש בהעלם ונדחה על אחר זמן, שבמשך ת"י שנה אח"כ נפרע זה. וכמו"כ עד"מ המבדיל כו' גם למטה מי שיש לו מוחין דגדלות שכלו רחב לסבול מי שמנגד לו, שאעפ"י שצ"ל קפידא וכעס עליו מ"מ לא יבטל עבור זה השלום והחיבור שעמו. וזהו מעלת דור אחאב שהי' בהם שלום ואחדות שמצד מוחין דגדלות. והשלום גורם למעלה ג"כ בחי' מוחין דגדלות. ומצד מוחין דגדלות נעשה למעלה ג"כ בחי' שלום. דהיינו החיבור דשמשא וסיהרא. שהו"ע ההשפעה מבחי' שמש הוי' בכנס"י, שאפי' אם יש חטא ועון מ"מ לא יהי' זה מונע השלום והיחוד כו'. והיינו משום שבבחי' מוחין דגדלות אין העון תופס מקום כ"כ כי יוכל לסבול אפי' המנגד כנ"ל. ולכן דורו של אחאב אעפ"י שהיו כולם עוע"ז. מ"מ מצד השלום שהי' ביניהן שגרמו ג"כ למעלה המשכת מוחין דגדלות, ע"כ לא נתבטל השלום והחיבור שבין שמשא וסיהרא למעלה. וכיון שעיקר ההשפעה שמשם הוי' הי' נמשך בכנס"י דוקא ע"כ הצליחו מאד וכבשו כל המלחמות. משא"כ דורו של שאול שהי' ביניהם מחלוקת גרמו למעלה ג"כ בחי' פירוד שנתבטל השלום והחיבור דשמשא וסיהרא, לכן היו נופלין במלחמה:

ג'. ועתה צ"ל מ"ש לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה כו' שמצד ריבוי הדעת והמשכת מוחין דגדלות שיהי' לעתיד יומשך השלום גם בין בע"ח כנ"ל. והענין כי שרש כל החיות הטורפים ומזיקים הוא מבחי' מוחין דקטנות. כמו עד"מ התינוק שמצד שהמוחין שלו קטנים אינו יכול לסבול שום דבר שנגד רצונו וע״כ הוא מלא קפידות וכעס. וכמו"כ יש למעלה ג"כ מוחין דקטנות, דהנה כתיב (תזריע י"ג מ') ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור. כי השערות שנמשכים מבחי' מוחין דקטנות הם דינים קשים מאד שבהם נאחזים כל המקטרגים, וע"כ צ"ל כי ימרט ראשו. וכמ"ש ג"כ בלויים והעבירו תער כו' (במדבר ח'). שלפי שהם מקו השמאל בחי' דין וצמצום ע"כ השערות שלהם הם דינים קשים, ע"כ צ"ל והעבירו תער כו'. וכן שער באשה ערוה (ברכות כ"ד ע"א), לפי שנוק' היא ג"כ מבחי' גבורות. משא"כ בכהנים קדושה תלוי בשערות, וכן בנזיר כתיב (במדבר ו') קדוש יהי' גדל פרע כו' קדוש בגימט' ת"י נימין דא"א. וכן י"ג תיקוני דיקנא הרי הם יגמה"ר שמהם מחילה וסליחה, וכתיב (דניאל ז') ועתיק יומין יתיב כו' ושער רישי' כעמר נקא. והיינו כי השערות שמבחי' מוחין דגדלות דהיינו מבחי' חכים ולא בחכמה ידיעה מבין ולא בבינה ידיעה הם קדושה עליונה, אבל השערות שמבחי' מוחין דקטנות הם דינים קשים מאד שמהם יונקים כל המקטרגים ושלוחי הדין. וזהו ואיש כי ימרט ראשו. פי' ואיש היינו הוי' איש מלחמה, מוחין דקטנות שבבחי' זו צ"ל כי ימרט ראשו דוקא. ואזי קרח הוא טהור הוא. שנטהר מיניקת החיצונים. והנה מבחי' שערות דמוחין דקטנות שהם דינים קשים מאד, נשתלשלו למטה כל החיות הטורפים כו' שיש בהם כעס גדול כ"כ לטרוף את בע"ח כמוהו כו'. אבל לעתיד שיומשך מוחין דגדלות שכל ההשפעות שלמטה יומשך מבחי' מוחין דגדלות, וגם בחיות המזיקים יומשך להם השפעת חיותם מבחי' מוחין דגדלות, ע"כ ממילא יתבטל בהם מדת הכעס לטרוף ולהזיק. כי שרש מדה זו נשתלשל בהם מבחי' מוחין דקטנות, אבל לעתיד שיקבלו מבחי' מוחין דגדלות יתבטל בהם בחי' הכעס ודין קשה לגמרי ולא יהיו מזיקים כלל, כי מוחין דגדלות הם בחי' רחמים היפך הדין, כמארז"ל (ברכות ל"ג א') כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. הרי שרחמים נמשך מדעת, ולכן לעתיד שיהי' ומלאה הארץ דעה כו', יהי' גם בחיות המזיקים טבע הרחמים היפך הדין כו':

ד'. והנה מעין זה הי' בתיבת נח שהי' ג"כ שלום שכל חיות הטורפים לא הזיקו כלל. והיינו לפי שהתיבה היא בחי' מוחין דגדלות, וזהו חמשים אמה רחבה נ' שערי בינה, כי בינה נק' רחובות הנהר. ונק' עלמא דחירו כו'. שלש מאות אמה אורך התיבה זהו בחי' חכמה, כי פי' אורך זהו ההמשכה למטה מטה מדרגה אחר מדרגה. ע"ד מ"ש בשלמה וידבר שלשת אלפים משל. שהמשיך והשפיל חכמתו שלשת אלפים מדריגות זה למטה מזה אשר כל השגה היא בבחי' משל לגבי ההשגה שלמעלה ממנה. וזהו שלש מאות אמה אורך, שהוא ההמשכה בג' עולמות בי"ע. וכח ההמשכה למטה מטה נמשך מבחי' חכמה דוקא. וכידוע המשל מענין ראי' ושמיעה, שכח השמיעה תופס רק רוחני. אבל כח הראי' מתפשט למטה יותר לתפוס דבר גשמי והיינו לפי ששמיעה מבינה וראי' מחכמה, היוצא מזה שהתיבה היא בחי' מוחין דגדלות, וכיון שנכנסו החיות המזיקים להתיבה וקבלו חיותם מבחי' מוחין דגדלות, לכן נתבטל בהם בחי' הכעס ודין קשה ולא הזיקו כלל. והנה עוד מעלה יתירה הי' בהתיבה, כמ"ש לעתיד וארי' כבקר יאכל תבן (ישעי' י"א). וכמו"כ בהתיבה שלא הי' באפשרי להזמין להם בשר די סיפוקם כל משך המבול והי' אוכל הארי' תבן ג"כ. וזהו בחי' ביטול יותר שנשתנה הטבעיות לגמרי. כי מצד מוחין דגדלות נמשך רק הביטול לסבול ההפך והמנגד כו'. אבל מה שישתנה ויתהפך הטבעיות לגמרי מן הקצה אל הקצה עד שישתווה הארי' לבקר ממש ויאכל מאכלו שהוא תבן. בחי' ביטול כזה נמשך מלמעלה מבחי' מוחין דגדלות. והיינו כמ"ש (איוב כ"ה ב'). המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. פי' עושה שלום במרומיו היינו בין בחי' מים ואש שהם שני הפכיים. והשלום הוא שיתייחדו עד שמים לא יכבה אש כלל. והיינו ע"י המשל ופחד עמו, שע"י המשכת הביטול מאוא"ס ב"ה עצמו דהיינו התגלות אלקות ממש (ולא המשכת מוחין דגדלות לבד) ע"י זה נבטלים שניהם ממהותן ממש, שמים אינו מים ואש אינו אש. ולכן נעשה שלום ביניהם עד שמים אין מכבים אש כלל. והיינו כיון שנשתנה ונתבטל מהותן לגמרי. וכמו"כ יובן שענין השלום שיהי' לעתיד, דהיינו מ"ש לא ירעו ולא ישחיתו כו', הוא משום כי מלאה הארץ דעה את ה'. דהיינו מצד הדעת שהוא מוחין דגדלות. אבל הבחי' מ"ש עוד וארי' כבקר יאכל תבן, שישתנה טבע מהותן לגמרי, זהו נמשך מצד בחי' ח"ע, שבחכמה שורה אוא"ס ב"ה, וע"י השראת אוא"ס שבחכמה נעשה ביטול המהות לגמרי. וזהו בחכמה אתברירו, להיות בחי' אתהפכא מהקצה אל הקצה. וכמו"כ בתיבת נח שהי' שלש מאות אמה אורך שהוא בחי' ח"ע שלמעלה מהדעת והבינה שהם בחי' מוחין דגדלות, לכן הי' ג"כ בחי' זו דלעתיד וארי' כבקר יאכל תבן. אך לכאורה עדיין אינו מובן כ"כ הטעם, דאיך אפשר שיהי' גילוי הארת מוחין דגדלות וגם הבחי' שלמעלה מהמוחין בבע"ח גשמיים עד שישתנה טבעם כו'. ויובן זה ממה שמצינו בגמ' (חולין ז' ב') דחמורו של רפב"י לא אכלה טבל והי' ג' ימים בלא אכילה (ב"ר פ"ס) והיינו לפי שרפב"י הי' גדול מאוד לכך גם חמורו הי' מובדל במעלה משאר חמורים עד שלא אכל נדנוד איסור, וכמו"כ לעתיד לבא שירבה הדעת בנשמות, אזי גם הבע"ח יתעלו, כי העיקר להמשיך מוחין דגדלות והתגלות אלקות למעלה ובנשמות, וממילא יומשך ויאיר הביטול למטה אפי' בבע"ח גשמיים:

ה'. ועתה צ"ל ענין והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה שהי' צ"ל כריתות ברית עמו כדי שיוכל לכנוס לתיבה. והענין כי איך יהי' זה בהתיבה המשכת מוחין דגדלות אלו שחמשים רחבה יהיו נ' שערי בינה, ושלש מאות אורך יהי' בחי' ח"ע, הרי התיבה למטה במדריגה (פי' כי התיבה מצד עצמה היא רק בחי' מל' לבד), אך זהו לפי שנכנס נח בהתיבה והמשיך בה בחי' אלו, וזהו והקימותי את בריתי אתך, שזכה נח להיות בבחי' ומדריגת ברית העליון, ואזי ובאת אל התיבה, שנח הי' ממשיך בהתיבה בחי' מוחין דגדלות הנ"ל. וביאור הענין הנה איתא בזהר (ח"א נ"ט ע"ב) שנח שהי' בתיבה זהו בחי' ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג'). והיינו כי הארון זהו בחי' מל' שם אד', ומה שנק' ארון הברית הוא לפי שמונחים בו לוחות הברית. ברית הוא בחי' התקשרות והתחברות. ולכן נק' שלום כמ"ש (פנחס כ"ה י"ב) הנני נותן לו את בריתי שלום. שהו"ע התחברות ההמשכה מאא"ס ב"ה בבחי' מל'. ואזי נק' הארון אדון כל הארץ לשון זכר. כי בחי' מל' מצ"ע נק' אד' לשון נקבה תשישות כח כנקבה כו'. אך ע"י לוחות הברית נמשך להיות ועתה יגדל נא כח אד' והגדלת הכח בשם אד' הוא מהמקור בחי' סוכ"ע. ואזי נק' אדון לשון זכר בחי' דכורא דקאים בחילי' (זח"ב קפ"ג א') והאיש דרכו לכבש (יכמות ס"ה ב'). וכמו"כ נח זכה להיות בבחי' ברית עליון כמ"ש איש צדיק תמים הי' בחי' וצדיק יסוד עולם, פי' שממשיך היסוד שהוא המקור והשרש למטה. דהנה למטה בגשמיות היסוד למטה, אבל ברוחניות היסוד למעלה מהבנין. ולכן נק' ברית ושלום. והיינו שמקשר ומחבר ההמשכה מבחי' חו"ב עילאין בבחי' מלכות. וכיון שנח הי' בחי' ברית העליון, לכן כשנכנס בהתיבה המשיך בה בחי' חו"ב. וזהו נח נח ב' פעמים, נייחא דעילאי ונייחא דתתאי, בחי' שבת תתאה ושבת עילאה (היינו בחי' יסוד ז"א ויסוד אבא) ואזי נעשה חמשים אמה רחבה נ' שערי בינה, ושלש מאות אורך בחי' ח"ע כנ"ל. וזהו והקימותי את בריתי אתך, ואזי דוקא ובאת אל התיבה. והנה התורה היא נצחיות לדורות. לכן גם כעת יש בעבודה ענין נח ותיבה. והענין כמו שנח הי' איש צדיק (בחי' ברית כנ"ל) כמו"כ כתיב (ישעי' ס' כ"א) ועמך כולם צדיקים. צדיק נקרא מי שהוא בעל צדקה. והצדקה היא בחי' שלום, כנ"ל ע"פ או יחזק במעוזי יעשה שלום לי. ובזהר (ריש פ' נח. ויחי רט"ז) מפרש שועמך כולם צדיקים זהו בגין דנטרי ברית. והנה כמו נח לפי שהי' איש צדיק ע"כ נכנס בתיבה. כמו"כ כעת בבחי' ועמך כולם צדיקים יש ג"כ בחי' תיבה שהו"ע תיבות התפלה ותיבות התורה. והנה בהתיבה הי' תחתיים שניים ושלישים. כמו"כ התפלה שהיא בחי' תיבה נחלקת ג״כ לשלש מדרגות. והיינו שברכות ק"ש שתקנו אנשי כנה"ג הם ז' היכלות עד שמו"ע שנחלקים בד"כ לג' בחי', הבחי' הא' מלמטלמ"ע בעבודה היא בחי' הודאה כמ"ש הודו להוי'. שאעפ"י שאינו משיג מ"מ הוא מודה כו'. הבחי' הב' היא בחי' אהבה ותשוקה. הבחי' הג' היא בחי' ברכה. וזהו בשמו"ע שאומרים ברוך לשון המבריך כו' שהוא המשכה בבחי' גילוי, להיות בחי' ראי׳ והשגה ממש באלקות. ולכן הברכות תקנו חכמים שנק' עיני העדה. והנה זהו עצם תיבות התפלה שתקנו אנשי כנה"ג שמכוונים לז' היכלות עליונות (שמעלים ומגביהים את בחי' מל'. וא"כ תיבות התפלה בכלל זהו בחי' מל', וכמו תיבת נח שהתיבה מצ"ע היא רק בחי' מל'). אך נשמות ישראל שהם בחי' ועמך כולם צדיקים שנכנסים בהתיבה. היינו שמתפללים בבחי' התבוננות ובבחי' דעת כי אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה, ועי"ז ממשיכים בתיבות התפלה (שהוא בחי' מל') מוחין דגדלות מבחי' בינה ודעת כו'. והנה כמו שבתיבת נח הי' בחי' לא ירעו ולא ישחיתו שכל חיות הטורפים ומזיקים לא הזיקו כלל. כמו"כ גם כעת בתיבות התפלה יש ג"כ בחי' לא ירעו כו'. והיינו שיהי' בכל לבבך בשני יצריך, שהיצה"ר לא יהי' מנגד להיצ"ט כ"א שיהי' כפוף ובטל. בחי' אתכפייא. וזהו תיבות התפלה. אבל תיבות התורה שמבחי' ח"ע נמשך בחי' הב' דואריה כבקר יאכל תבן. שישתנה ויתהפך טבע דנה"ב מקצה אל הקצה, ונקרא אתהפכא חשוכא לנהורא. וכנ"ל שבחי' זו נמשך מצד השראת אוא"ס שבחכמה שלמעלה מבחי' מוחין דגדלות:

מכאן עד סוף הדרוש הוא מרשימה:

עוד יש לפרש ענין תחתיים שניים ושלישים שהי' בהתיבה ע"פ מ"ש הבעש"ט נ"ע (במכתבו לגיסו הרה"ק ר' גרשון קוטעבער נ"ע), שבכל תיבה מתיבות התפלה יש ג' מדריגות: עולמות ונשמות ואלקות. וצריך האדם ליכלל את עצמו בהתיבה וליחד ג' מדריגות אלו עולמות ונשמות ואלקות. והביאור מזה לא נזכר שם. ומובן שמבחין כללות ההשתלשלות בג' מדריגות אלו עולמות ונשמות ואלקות. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בזהר פ' שלח (קנ"ט א') תלת עלמין אית לי' לקוב"ה. ופי' הרמ"ז ז"ל שהם כללות עולמות הנבראים דבי"ע נחשב עולם א'. אעפ"י שהם ג' עולמות, ובדרך פרט יש בכל עולם מג' אלו רבוא רבבות מדריגות כו', מ"מ בכלל נחשב הכל עולם א' לפי שבזה משתוים שהם נבראים יש מאין ובעלי גבול והם בבחי' פירוד והתחלקות. ויש בהם זמן ומקום. ורק שחלוקים במדריגות הביטול (היינו ביטול היש לאין) שבהם. שבעולם הבריאה הוא ביותר. וביצירה מתמעט כו'. אבל בכ"ז הם שוים שכולם נבראים כו' ובזמן ומקום. לכן נחשב עולם א'. ואצי' שהוא אלקות היינו אחדות א' עם אלקות, איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון נחשב עולם ב' מלמטלמ"ע. ועולמות הא"ס שלפני האצי' היינו אריך ועתיק ועקודים וא"ק, זהו עולם הג' מלמטלמ"ע. ונק' עולם הא"ס. שלגבי עצמותו ב"ה הם ג"כ עולם כו', ורק לגבי אצי' נק' א"ס בדרך השאלה. כי באצי' הוא התגלות כלים, חכמה, חסד כו', וגם ריבוי התחלקות חסד שבחסד כו'. ויש נשמות דאצי'. וגם יש סברא שיש היכלות דאצי'. ולפני האצי' אין שם התגלות כלים ולא ריבוי התחלקות. שעקודים הוא עקוד בכלי א'. והם למעלה אפי' מבחי' סדר זמנים. לכן נק' לגבי אצי' א"ס בדרך השאלה. ולגבי עצמותו ית' הוא ודאי ג"כ בחי' עולם. ולכן נק' עולם הא"ס. וזהו התלת עלמין דאית לי' לקוב"ה, שהוא כללות ההשתלשלות שבחלל ומקום פנוי. ועל זה נאמר כי בי"ה הוי' צור עולמים. שכל עולמים הנ"ל נבראו רק בשני אותיות י"ה. שהה"א הוא בחי' בינה שמקננא בכורסי' עולם הבריאה דהיינו כללות בי"ע. וגם הה' ב' קוין מחוברין וקו הג' מופסק זהו המשכת החיות בבחי' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כידוע. והיו"ד זהו עולם האצי' שבכללו חכמה, וקוצו של יו"ד זהו עולמות הא"ס כו'. וג' מדריגות אלו קורא הבעש"ט נ"ע עולמות ונשמות ואלקות. ויובן בהסביר ע"ד ההשכלה ההפרש בין אצי' ללפני האצי'. ויובן ע"ד ההפרש באצי' בין הספי' לנשמות דאצי'. שאעפ"י שעל נשמות דאצי' נאמר כל הנקרא בשמי, מ"מ אין ערוך ביניהם והספי'. כי הספי' הם אלקות ממש כנ"ל. ונשמות הם רק מעין אלקות שמעין הדבר אינו מהות הדבר. וזהו שהספי' איהו וגרמוהי חד בהון. לברוא על ידם יש מאין. משא"כ ע"י נשמות. כדאי' באגה"ק במאמר איהו וחיוהי. והיינו לפי שהם רק מעין אלקות בצמצום רב ועצום. וזהו שאמר אאע"ה ואנכי עפר ואפר. שאמר זה לגבי מדת חסד עליון דאצי', שמדה זו נגלית עליו ודברה עמו והי' מרכבה אליה. וכמו שפירש רש"י ז"ל בחומש ע"פ ויעל אלקים מעל אברהם. מכאן למדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום. ואמר על נשמתו לגבי מדה זו שהיא כמו עפר ואפר הנשאר מהעץ לאחר שנשרף לגבי עצם העץ. והטעם כי הנשמות הם אצילות מבחי' הכלים, והכלים הם בחי' מאציל שלהם. והרי מובן שזהו ריחוק הערך נאצל לגבי המאציל. וכמו"כ יובן עד"ז ההפרש בין ע"ס דאצי' ללפני האצי'. שהם ג"כ ריחוק הערך. וכמו נשמות דאצי' לגבי אלקות דע"ס דאצי'. כן גם הע"ס דאצי' לגבי למעלה מהאצי' הם ג"כ רק כמו נשמות לגבי אלקות, שהרי הם ג"כ נאצלים מלמעלה מהאצי'. שאריך אנפין מקור ושרש הנאצלים היינו שרש הכלים ועתיק מקור האורות דאצי'. וזהו קורא הדורות מראש מבחי' מחשבה הקדומה דא"ק. וא"כ כמו שבאצי' אין ערוך הנשמות להספי' לפי שהם נאצלים מהספי', והם בחי' מאציל שלהם. כן גם הספירות דאצי' כיון שהם נאצלים מלפני האצי' והרי זהו המאציל שלהם. לכן אינם ערוך כמו נשמות לגבי אלקות. וזהו ע"ד חיים וחיי החיים (שחיים הוא כנשמתא לגופא דאיהו חיים. וחיי החיים היינו שגם בחי' חיים נחשב כגופא. כן נק' גם ע"ס דאצי' רק כמו נשמות לגבי אלקות לגבי לפני האצי'). ומטעם זה מבחין הבעש"ט נ"ע כללות ההשתלשלות שנבחנים בג' מדרגות דתלת עלמין הנ"ל בשם עולמות ונשמות ואלקות:

והנה צ"ל לפי דבריו שבכל תיבה יש ג' מדריגות אלו דעולמות ונשמות ואלקות, שזהו כללות ההשתלשלות שבחלל ומקום פנוי, א"כ מהו בחי' נח שנכנס בהתיבה. ובס' עמה"מ פי' שהוא בחי' האור שלפני הטהירו שמתגלה בהטהירו. וע"פ קבלת האריז"ל זהו הקו וחוט מאוא"ס ב"ה שנמשך לתוך החלל ומקום הפנוי. כי הנה נח הוא לשון נייחא וענג כמו שתרגם ע"פ וישבות ביום השביעי, ונח ביומא שביעאה. וינח ביום השביעי. והוא בחי' יסוד. שכל יסוד של המשפיע נק' נח לפי שעושה נייחא וענג בהמקבל. וז"ש מזמור לדוד כו' בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני. ופי' בזהר תרומה, אילין מיין דאנחא דנגדין ונפקין מההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן. והיינו מה שע"י יסוד נמשך שפע הפנימיות מיחוד פנימי דחו"ב שנק' מי מנוחות מיין דאנחא לפי שממלא ומשביע הרצוא והתשוקה דמל' מה שארץ לא שבעה מים, כאיל תערוג על אפיקי מים. וענין נח נח ב' פעמים פי' במד"ר (בראשית פ"ל) ובזהר נייחא עילאה ונייחא תתאה. היינו יסוד אבא ויסוד ז"א. שיסוד ז"א עושה נייחא במל' עלמא תתאה. ויסוד אבא עושה הנייחא בבינה שנק' עלמא עילאה, וכמ"ש במ"א בפי' ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם. וזהו ג"כ מ"ש ישראל נושע בה' תשועת עולמים. וזהו ג"כ ענין ב' בחי' שלום הנ"ל. כי שלום ומנוחה הכל א' כמ"ש בשהמע"ה הוא יהי' איש מנוחה כי שלמה שמו ושלום כו' בימיו (דה"א כ"ב). ועיקר הנייחא הוא כאשר יש התגלות מע"ק, שאזי מתמלא ומתרווה התשוקה שבכל סדר ההשתלשלות (וכמ"ש במ"א בפי' כולו מחמדים) ועפ"י קבלה זהו בחי' יסוד דעתיק נקרא גם כן נח שעושה נייחא בכל סדר ההשתלשלות. משא"כ יסוד אבא ויסוד ז"א הם רק בחי' פרטיים. וגם כי מנוחה הו"ע שקיעת הדינים. כי כשהתעוררות דין אינו מנוחה, וכמ"ש (יונה א') ויהי הים הולך וסוער. ויעמוד רוח סערה ותרומם גליו (תלים ק"ז). ועיקר כפיית ומיתוק הדינים הוא מע"ק. וז"ש (ישעיה ל"ג כ') עיניך תחזינה ירושלים נוה שאנן. ופי' בזהר (ח"ג קל"ז א') נוה שאנן בעת"י אתמר. ובכללות יותר נק' הקו וחוט נח לשון נייחא. והיינו כידוע מ"ש בע"ח שבתחלה הי' אוא"ס ממלא כל מקום החלל. ואח"כ הי' צמצום שנסתלק האור אל הצדדין ונעשה חלל ומקום פנוי ונשאר רשימו. שהו"ע רל"א שערים א"ב, אותיות, כמ"ש בעמה"מ. וענין הסתלקות האור מאותיות הרשימו זהו ע"ד מ"ש באצי' וכד אנת תסתלק מנייהו. שהו"ע הסתלקות אוא"ס מבחי' הכלים דהע"ס, שאזי יש בהכלים תשוקה להתחבר ולהתייחד עם האורות. וזהו"ע למען יזמרך כבוד כו', שהוא בירידת והתלבשות הלמ"ד כלים דמל' דאצי' בבי"ע, שמתרחקים מהאורות אז הם בבחי' זמרה כו'. וכמו"כ הוא בבחי' אותיות הרשימו (שהוא שרש הכלים כידוע) כשנסתלק מהם אוא"ס שהי' ממלא בתחלה. שייך בהם ג"כ תשוקה להיות בהם גילוי האור. וא"כ הקו שנמשך לאחר הצמצום להאיר בבחי' גילוי בתוך החלל והרשימו. הה' בחי' נח שעושה נייחא בבחי' האותיות דרשימו וכללות החלל ומקום פנוי. וכש"כ לפי קבלת מהר"י סרוג. שהקו נמשך מבחי' ת"ת הנעלם (שהצמצום הי' במל' דא"ס). ומה שנמשך דרך קו"ח דק זהו עד"מ צינור היסוד (הנעלם). כמו באצי' ההשפעה מת"ת במל' הוא ע"י צינור היסוד ונק' היסוד נח. כן נמשך הקו מת"ת הנעלם, והמשכותו דרך קו"ח זהו כמו צינור היסוד (הנעלם) לכן נק' ג"כ נח. וזהו כוונת הענין ע"פ עומק יסוד הבעש"ט נ"ע. שבכל תיבה מתיבות התפלה יש ג' מדריגות עולמות ונשמות ואלקות. שזהו כללות ההשתלשלות שנבחן בג' מדריגות אלו כנ"ל. וצריך האדם ליכלל א"ע בהתיבה ולייחד ג' מדריגות אלו דוגמת הקו"ח מאוא"ס ב"ה שנמשך בתוך החלל ומקו"פ, להיות כמ"ש ואנת הוא דקשיר לון ומייחד לון. ובזה יובן מה שבשעת המבול הי' נח והתיבה משוטטים בחלל העולם, כידוע שע"י חטא ועון גורמים הסתלקות אוא"ס ב"ה, כדכתיב ולא תחללו כו'. וע"י שכל הדור ההוא השחית כל בשר דרכו כו' גרמו הסתלקות אוא"ס ב"ה מכל החלל ומקו"פ ולכן ע"י המבול שנטהר הארץ, הי' נח והתיבה שהו"ע הקו כמו שנמשך להאיר בתוך החלל כו', היו משוטטים בגשמיות בחלל העולם לרמוז המשכת הקו"ח מאוא"ס בתוך החלל כו'. ובדרך פשוט יותר ענין עולמות ונשמות ואלקות זהו פנימיות וחיצוניות. כמו עד"מ הגוף היא חיצוניות, והנשמה המחי' הגוף היא פנימיות. כן נבחן כללות ההשתל' עד"מ כמו גוף גדול. ואוא"ס ב"ה הוא כנשמתא לגופא. וכידוע בפי' נפשי אויתיך וכמ"ש במ"א. ובעבודה בתפלה זהו"ע אהבת עולם ואהבה רבה. דפי' אה"ע הוא מהתבוננות בבחי' אלקות שמחי' עולם. וגם שזהו מעולם. פי' מה שעולם שהוא העלם והגשמה יש לו אהבה לאלקות, שהאהבה ג"כ מגושם עדיין, שהו"ע התפעלות הגוף ונפש החיונית שהו"ע התפעלות חיצוניות ומגושמת. ואה"ר זהו מהתבוננות עצמות אוא"ס ב"ה. וההתפעלות היא מהנה"א שהוא עצמיות ממש, לא כהתפעלות הגוף ונפש החיונית שמגושמת מאד והיא חיצוניות ואינה עצמיות כלל. ואפי' באהבה א' דהיינו בבחי' וייחד לבבינו אינו דומה התפעלות הגוף ונפש החיונית להתפעלות נה"א. וזהו עולמות ונשמות, שעולמות זהו כמו גוף חיצוני' ונשמות זהו פנימיות כו'. אך מ"מ אפי' התפעלות הנה"א היא רק נשמה בחי' נברא. ואלקות זהו הניצוץ אלקי שבכל נה"א, שאזי ההתפעלות הוא אלקות ממש דהיינו בחיות וענג כו'. וזהו שבכל תיבה מתיבות התפלה יש ג' מדריגות אלו, עולמות ונשמות ואלקות. דהיינו עד"מ אחד הכוונה כפשוטו אמליכתי' למעלה ולמטה כו' שהוא בורא אחד זהו חיצוניות התפעלות הגוף ונפש החיונית, אבל כשהכוונה באחד הוא שההתחלקות בטל במציאות לגמרי זהו פנימיות ונשמה. וכן בברוך שאמר והיה העולם כו', וזהו שצריך האדם ליכלל א"ע בתיבות התפלה ולייחד כל הג' מדריגות דעולמות ונשמות ואלקות. דהיינו ע"י ריבוי התבוננות והעמקת הדעת צריך לפעול בתחלה התפעלות וביטול הגוף ונפש החיונית. ואח"כ יוכל להוציא גם ההתפעלות וביטול דנה"א, שזהו"ע עולמות ונשמות. ואזי יתגלה בו אלקות ממש ע"י שיאיר הניצוץ אלקי שבנה"א:



שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף