מגן אבות (קאפוסט)/פרשת לך לך

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

מגן אבות (קאפוסט) TriangleArrow-Left.png פרשת לך לך

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


פרשת לך לך:


לך לך מארצך כו' אל הארץ כו' (בראשית יב, א).

א'. צריך להבין מהו הכפל לך לך שהוא מיותר והי' צריך לכתוב רק לך מארצך. ובמדרש (פ' קרח במד"ר פי"ח. ובילקוט לך רמז ס"ד) יש תירוץ על זה שאמרו: ה' אותיות כפולות מנצפ"ך כולן לשונות של גאולה. הך' כתיב באברהם לך לך. והמ"ם ביצחק כי עצמת ממנו מאד. והנו"ן ביעקב הצילני נא. והפ"א בגאולת מצרים פקד פקדתי. והצדי"ק כתיב בגאולה העתידה צמח שמו כו'. ולכן כתיב לך לך לרמז שניתן לו הך' כפולה ועי"ז נגאל לצאת מארצו שהוא כשדים ובבל. וביאור הענין מה שהאותיות הכפולות מורות על גאולה. דהנה אמרו רז"ל (מדרש תהלים סי' צ"ב) כל עיסקא דשבתא כפול. מזמור שיר. זכור ושמור. שני כבשים. והיינו שההמשכה והגילוי מבחי' סובב כל עלמין בבחי' ממלא כל עלמין שהוא ענין יחוד עליון, זה נק' כפול. כי כשההמשכה מבחי' מלכות ממכ"ע לבד הרי זהו רק בחי' אחת. אבל כשנמשך הגילוי גם מבחי' סוכ"ע על ידי ממכ"ע זה נק' כפול, שהוא המשכה מבחי' קדוש וברוך. או מבחי' קוב"ה ושכינתי'. והנה יש שני בחי' אותיות. אתוון נוקבין ואתוון דוכרין (בזח"א קנ"ט סע"א) האותיות שמחיים ומהווים העולמות שהם מבחי' מל' נק' אתוון נוק'. מפני שהאותיות דמל' הם רק כלים לקבל האור והחיות מהמדות דז"א. גם על דרך תשישות כח כנקבה. דהיינו שמהם נמשך החיות רק בבחי' העלם והסתר ע"ד טבע, ואין יכול להיות מבחי' מל' נס שהוא שינוי סדר השתלשלות והתגלות אלקות למעלה מהטבע כו'. אבל האותיות שנמשכים מבחי' סוכ"ע נק' אתוון דוכרין שהם מקור ההשפעה במל', וגם מהם נמשך נסים לשנות סדר השתלשלות כו'. וזהו ענין אותיות הכפולות, כי כל הכ"ב אותיות הם אתוון נוק' שמבחי' ממכ"ע, אבל ה' אותיות מנצפ"ך הכפולות היינו שנמשכים מבחי' סוכ"ע. ולכן נק' כפולות וכנ"ל. ומה שהם רק ה' היינו ה' מוצאות שהם מקור התחלקות הכ"ב אותיות. וה׳ אותיות מנצפ"ך הם מבינה ה' עילאה. עיין בפרד"ס שער האותיות פכ"ו מענין מנצפ"ך:

ועתה צריך להבין מהו שהאותיות הכפולות דוקא שייכים לגאולה. הענין כמארז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי שמרו בנ"י שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין. ונתבאר במ"א דהפי' "שתי שבתות" שיש בכל שבת. והיינו ענין הכפל שיש בשבת. שכל עסקא דשבתא כפול, שזה נק' שתי שבתות שיש בכל שבת. ואם היו נשמות ישראל מקיימים הב' שבתות כהלכתן. דהיינו שהי' תחלה העלאה מלמטה למעלה בחי' מעלי שבתא. (שהוא עליית בחי' מל' ממכ"ע מבי"ע לאצילות. וכן כל נשמות ישראל היו עולים מלמטה למעלה ונכללים בבחי' מל' כו'). ואח"כ המשכה מלמעלה למטה בחי' שבתא דיומא (שהוא המשכה וגילוי מבחי' סוכ"ע מלמעלה למטה לבחי' מל'). וא"כ הי' הכפל כדבעי ואזי מיד היו נגאלין. כי הגלות הוא דוקא כשאין בחי' כפל, שכל ההמשכה הוא רק מבחי' מל' לבד דליכא יחוד כו'. ולכן יש יניקה לסט"א כו'. וכמ"ש במ"א ע״פ רחל מבכה על בניה כי איננו. וכדפי' בזהר (ויגש דר"י ע"א וארא כ"ט ע"ב) כי איננו בגו בנהא. דקאי על הוי"ו דסליק לעילא. וכמ"ש (איכה א') ויצא מבת ציון כל הדרה. אבל כשהיו נש"י מקיימים מצות שבת כהלכתו והי' הכפל כדבעי, אזי מיד היו נגאלין. ולכן ה' אותיות כפולות מנצפ"ך מורות על גאולה, כיון שהם בחי' כפל שהוא ההמשכה מבחי' סוכ"ע בבחי' ממכ"ע וכנ"ל, ולכן אברהם שהי' צריך לצאת מארצו, כשדים ובבל שהוא בחי' ארץ דלעומת זה וכמשי"ת אי"ה, הרי זהו בחי' גאולה ע"כ ניתן לו הך' כפולה ממנצפ"ך וזהו לך לך. וזהו עפ"י התירוץ של המד"ר כנ"ל:

ב'. והאלשיך תירץ מ"ש לך לך ב' פעמים. שיתחבר נשמתו שמלובש בגוף עם עצמיות שרש נשמתו כמו שהיא למעלה כו'. וזהו פי' לך לך. לך לעצמך שתבוא אל עצמיות שרש נשמתך כו', אך התחברות הנשמה שמלובש בגוף עם שרש הנשמה אי אפשר להיות כ"א בא"י דוקא. וזהו אל הארץ אשר אראך. וביאור הענין דכתיב (שה"ש ב' י') ענה דודי ואמר קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך. ואיתא במד"ר (שה"ש פ"ב) קומי לך, בתו של אברה דכתיב בו לך לך. ולהבין זה. הנה לא כל הנשמה כולה בכללה היא מלובשת למטה בגוף. שהרי כתיב (בראשית ב' ז') ויפח באפיו נשמת חיים. ומאן דנפח מתוכי' נפח. וידוע הכלל שכל דבר שבקדושה אינו נעקר ממקומו, שהרי אמרו רז"ל (מגילה כ"ח סע"א) ע"פ והשימותי את מקדשיכם. קדושתן אף כשהן שוממין כו'. וא"כ כיון דכתיב ויפח כו' ומאן דנפח מתוכי' נפח. ודאי שנשאר למעלה יותר (וע' בפרד"ס שער המציאות מענין זה) אלא קצת הארה מן הנשמה היא מתלבשת בגוף. וכל הנשמה היא למעלה בבחי' מקיף, ונק' מזלי' לשון יזל מים כו'. וזהו אלקי נשמה כו' טהורה היא אתה בראתה. בראתה היא כשנמשכת בבחי' בריאה יש מאין. אבל מקודם היתה בבחי' אין (ולא בבחי' יש). ועל זה אמרו רז"ל (אבות רפ"ג) דע מאין באת. וזהו טהורה היא. שכשהיתה כלולה בבחי' אין וביטול אמיתי נק' טהורה כו'. ואח"כ אתה בראתה וכו' שיורדת ונמשכת בג' עולמות בי"ע עד שמתלבשת למטה בגוף האדם. והנה מה שיורדת לבי"ע הוא רק הארה מהנשמה. אבל עצמיות הנשמה כולה נשארת למעלה בבחי' טהורה. ועל זה אמרו רז"ל (ב"ר פ"א) נשמות ישראל עלו במחשבה. ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. והנה כל עסק התפלה הוא שתתחבר הנשמה שמלובשת בגוף עם עצמיות שרש הנשמה כמו שהיא למעלה בבחי' טהורה כו', כי יעקב חבל נחלתו. כמו חבל שראשו א' קשור למעלה וראשו הב' למטה. כך יש בחי' חבל ההמשכה וההתקשרות של הנשמה שמלובשת בגוף עם שרש הנשמה (כי נש"י מושרשים בכל העולמות). וע"כ תוכל הנשמה שבגוף להתחבר אל שרשה כו'. ולכן נק' התפלה סולם מוצב ארצה (תיקוני זוהר תיקון מ"ה) זהו הנשמה שמלובשת בגוף. וראשו מגיע השמימה הוא בחי' מקיף הנשמה שנק' מזלי' כו'. והתפלה נק' סולם שעל ידה הוא עליית הנשמה להתחבר בשרשה כו'. ובסולם יש ד' שליבות. כמו"כ התפלה נחלקה לד' מדרגות. מהודו עד ברוך שאנר תפלת העשי'. ומברוך שאמר עד ברכת יוצר תפלת היצירה. ומברכת יוצר עד קריאת שמע תפלת הבריאה. ושמונה עשרה אצילות. והיינו נגד ד' מדרגות הנשמה דטהורה בראת יצרת נפחת בי כו', כדי שתתעלה ותתחבר הנשמה שלמטה בעשי' אל שרשה ומקורה שבאצילות בחי' טהורה היא כו'. וענין התחברות זאת הוא לבא לבחי' אין וביטול שמצד שרש הנשמה שנק' דע מאין באת. כי זהו כל עיקר העבודה לבא לבחי' ביטול. כי הנה אמרו רז"ל (אבות פ"ב) עשה רצונו כרצונך כו' בטל רצונך מפני רצונו. "עשה רצונו כרצונך" זהו שיעשה הרצון לאלקות עפ"י טעם ודעת. זהו מדרגת הנשמה שמלובשת בגוף. אבל "בטל רצונך" הוא שיהי' ביטול הרצון למעלה מהטעם ודעת. שלא יהי' לו שום רצון וחפץ אחר כלל. אפילו גן עדן העליון כו' כ"א ליכלל בבחי' אין לגמרי בעצמותו ומהותו ית'. וזהו מצד שרש מקיף הנשמה ששם הוא הרצון עליון שלמעלה מהשכל. ונק' בכל מאדך כו'. וזהו ענין תפלה לשון התחברות, כמו התופל כלי חרס. שגם הנשמה שמלובשת בגוף יהי' בה בחי' אין ובטל רצונך למעלה מהשכל. כמו בשרש הנשמה כו'. וזהו קומי לך. פי' שזה קאי על הארה מהנשמה שמלובשת בגוף. וקומי לך היינו לעצמיות שרשך כו'. והכתיב "לכי" היינו לבחי׳ כ"ף ויו"ד ח"י (כ"ז הוא מהדרוש דיונתי בחגוי הסלע שבשה"ש). והנה קומי לך רעיתי כו'. שאחר בחי' קומי לך לעצמך. אזי תוכל להיות רעיתי מפרנסתי (מד"ר שה"ש פ"א סי' נו"ן) ע"י עסק התורה. שהתורה נק' לחם שבה ועל ידה נמשך התלבשות אוא"ס ב"ה בח"ע. יפתי ע"י המצות שממשיכים לבושים יפים למעלה (כמשנ"ת יפה בד"ה הנ"ל). וזהו לך לך. דהפי' לך לעצמך. היינו שנשמת אברהם המלובשת בגופו תתחבר עם עצמיות שרש נשמתו כמו שהיא למעלה בקדש עליון. ולכן ארז"ל ע״פ קומי לך. בתו של אברהם שנאמר בו לך לך:

ג'. ועתה צריך להבין מהו ענין אל הארץ אשר אראך. שהתחברות הנשמה אל שרשה א"א להיות כ"א בא"י דוקא. הנה כתי' (מ"א ח' מ"ח) והתפללו אליך דרך ארצם. שהמתפללים בחו"ל צריכים לכוון תפלתם דרך א"י דוקא. ולכן אנו מתפללים למזרח לפי שאנו בצד מערב של א"י. וצריך להבין זה למה דרך ארצם דוקא. הענין דכתיב (בראשית א' כ"ד) תוצא הארץ נפש חי'. ואיתא בזהר (ח"ג ל"ט ע"ב. קע"ד ב') ובמד"ר (בראשית פ"ו) נפש חי' זהו רוחו של אדה"ר, שנאמר ויהי האדם לנפש חיה. או רוחו של משיח. והכל אחד. כי אד"ם ר"ת א'דם ד'וד מ'שיח. ולכאורה אין זה מובן כלל איך תוציא הארץ רוחו של אדה"ר כו'. והענין דקאי על ארץ העליונה שנק' ארץ החיים. שמקבלת בחי' חיים עליונים מבחי' והחכמה תחי', ולכן נר"נ חיה. בחי' חיה היא כשנמשכת מבחי' והחכמה תחיה. כי ימותו ולא בחכמה. שבחכמה לא הי' מיתה שהוא שבירת הכלים כלל. וע"כ נק' החכמה חיים עליונים. והיינו לפי ש"חכמה" - "כח מה" תכלית הביטול. ולכן שורה בה אוא"ס בקביעות וע"כ לא הי' מיתה בחכמה כו'. והנה ארץ העליונה מקבלת החיות מבחי' והחכמה תחיה. כמ"ש (במשלי ג' כ') הוי' בחכמה יסד ארץ וכונן שמים ז"א בתבונה. וע"כ נק' ארץ החיים. והנה שרש הנשמה הוא מבחי' אין שלמעלה מהחכמה. אך היא נמשכת מבחי' אין ע"י ד' אותיות הוי'. וכשהיא בבחי' יו"ד בחי' והחכמה תחי' אזי נק' חיה. וכשהיא בה' תתאה נק' נפש. והנה המשכת נרנ"ח למטה להתלבש בגוף הכל הוא ע"י הארץ העליונה, וזהו תוצא הארץ נפש חיה. שבחי' נפש שהיא מדרגה האחרונה, וגם בחי' חי' שהיא מדרגה היותר עליונה בחי' מקיף הנשמה, הכל יוצא מהארץ העליונה שנק' ארץ החיים. והיינו כיון שמקבלת מבחי' והחכמה תחיה. ומה שאמרו בזהר ובמדרש דקאי על נשמת אדה"ר. היינו לפי שאדה"ר הי' נשמה גבוה מאד הכוללת כל הנשמות. בחי' חיה כנ"ל. ע' בס' הגלגולים להאריז"ל פי"ט שאדה"ר קודם חטא עץ הדעת הי' בו זיהרא עילאה דאצילות (עזח"ג ק"ו ב'). דהיינו נשמה לנשמה דאצילות שמבחי' ח"ע דאצילות. וכמו"כ משיח יזכה ג"כ לנשמה לנשמה דאצילות. כמו אדה"ר קודם החטא כו'. ובזה יתיישב היטב הפי' תוצא הארץ נפש חיה, דקאי על אדה"ר ועל משיח שהכל בחי' א'. ועפי"ז יובן שהתחברות הנשמה שמלובשת בגוף אל שרש מקיף הנשמה, בחי' חיה יחידה צריך להיות ע"י ארץ החיים דוקא, לפי שמקבלת מבחי' והחכמה תחי'. וממנה יצאה הנשמה לירד למטה. ע"כ צ"ל העלי' של נר"נ לבחי' ח"י ג"כ על ידה דוקא, וכמ"ש (ויצא כ"ח י"ז) וזה שער השמים. גם ארץ - לשון רצוא, רץ לבך כו', שיש בה תוקף הרצוא ליכלל וליבטל בא"ס ב"ה למעלה מהשכל, כידוע שבחי' מל' כמו שהיא משונה בירידות. שיורדת למטה מאד. כמו"כ היא משונה בעליות, שכשמתחלת לעלות היא עולה למעלה מעלה מאד עד א"ס ב"ה ממש, כידוע בפי' היא העולה (זהר פ' צו). ופי' נפש החיה הרומשת (שמיני ל"ט ע"ב). והיינו מצד תוקף הרצוא שיש בה. וע"כ על ידה יכול להיות העלי' לבחי' שרש הנשמה (וכנ"ל בענין בטל רצונך). והנה א"י מכוונת כנגד ארץ העליונה. דכתיב (תהלים כ"ד) לה' הארץ כו'. משא"כ על חו"ל כתיב (קהלת יו"ד ט"ז) אי לך ארץ שמלכך נער. שמקבלת מבחי' שרו של עולם. וזהו והתפללו אליך דרך ארצם. כיון שהתפלה היא בחי' סולם שתתחבר הנשמה אל שרשה כנ"ל, אשר התחברות זו היא ע"י ארץ החיים דוקא. וזהו סולם מוצב ארצה. ארצה דוקא. וזהו שאמר הקב"ה לאברהם לך לך לעצמך כו' כנ"ל, אל הארץ כו' דוקא. שבארץ יוכל לבוא למדרגת שרש נשמתו. ופי' לך מארצך, היינו כי אברהם הי' בכשדים ובבל שהיא בחי' ארץ דלעומת זה. וז"ש (בראשית י"א ב') וימצאו בקעה בארץ שנער. וכמ"ש במ"א. דהנה זה לעומת זה, כמו שיש ארץ בקדושה שהוא ביטול הרצון לאלקות. וזהו פי' ארץ החיים דהיינו רצון ותשוקה והתקשרות לבחי' אל חי. וזהו שאמר יהושע לישראל בבואם לארץ, בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם כו' (יהושע ג' יו"ד). כך יש ארץ בלעומת זה, כמ"ש (משלי א' ט"ז) רגליהם לרע ירוצו. ובעל חטא אומרים בריצת רגלים להרע. שהוא הרצון וההתקשרות אחר התאוות וגשמיות. וזהו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח כו' (יהושע כ"ד). פי' הנהר הוא כמ"ש (בראשית ב') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. שהוא הנהר דתורה ומצות, כמ"ש (ישעי' ס"ו י"ב) הנני נוטה אליה כנהר שלום כו'. אבל בעבר הנהר הוא כמו עוברי דרך. עוברי רצונו. שעוברים הנהר ודרך ה' להיות היפך כו'. נגד רצון ה' לקבל מבחי' נהר דלעו"ז. וכמ"ש (בלק כ"ב ה') גבי בלעם פתורה אשר על הנהר כו'. שהי' ג"כ על בחי' נהר. אך הוא נהר דלעו"ז. וזהו ענין בעבר הנהר. ולכן אמרו רז"ל (פסחים קט"ז ע"א) גבי הגדה של פסח: מתחיל בגנות בעבר הנהר כו'. וזהו שאמרו רז"ל (במד"ר חוקת פי"ט) ע"פ מי יתן טהור מטמא (איוב י"ד ד') כגון אברהם מתרח. וזהו לך לך מארצך. שצ"ל תחלה עקירת הרצון מההיפך שהוא ארץ דלעו"ז. ואח"כ דוקא יכולים לבוא לבחי' ארץ החיים דקדושה. ומה שהי' אברהם יכול לצאת מארצו זהו גאולה ממש. וכמו שאמרו רז"ל במד"ר ובילקוט: על ידי הך' כפולה נגאל אברהם מאור כשדים כו':

ד'. והנה ענין לך לך הוא ענין קומי לך כנ"ל. שהוא העלאה מלמטה למעלה לבחי' שרש הנשמה. והעלאה זו הוא ע"י הארץ דוקא. אך אחר בחי' קומי לך צ"ל רעיתי יפתי - להמשיך אוא"ס ב"ה מלמעלמ"ט ע"י תומ"צ. וכמשנ"ת בד"ה יונתי הנ"ל. וזהו שכתוב באברהם ג"כ אחר לך לך ואעשך לגוי גדול. שיהי' יכול להמשיך המשכות אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה ע"י העלאה זו. וביאור הענין צ"ל ענין קיים אברהם כל התורה כולה עד שלא ניתנה (קידושין פ"ב ע"א). ולכאורה אין זה מובן איך קיים מצות תפילין ועדיין לא הי' כלל גלות מצרים ויצי"מ. שזהו הפרשיות של תפילין. והענין דאיתא בזהר שכל התומ"צ הוא רק כדי לאתקנא רזא דשמי' (ד"ה משה ידבר. ובד"ה ואלה שמות בנ"י). דהנה יש ז' שמות שאינן נמחקין (שבועות ל"ה סע"א), וצריך להבין דהא אמרו רז"ל (פדר"א פ"ג) עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד. שהוא רק בחי' שם א' שמו הגדול. וא"כ מהו ז' שמות. והענין שעל התורה כתיב (משלי ט' א') חצבה עמודיה שבעה. שספר במדבר נחלק לג' ספרים. דהנה כתיב (דה"א כ"ט י"א) לך הוי' הגדולה כו' עד לך הוי' הממלכה הם ז' מדות עליונות. והנה מדות אינם שייכים כ"א כשיש עולמות. כמו חסד אינו שייך כ"א כשיש עולם על מי שיחול החסד. אבל אור א"ס ב"ה בעצמותו ומהותו. שהוא אתה הוא עד שלא נבה"ע, ואתה הוא משנברא העולם (שגם עתה הוא רק בחי' הוא ושמו בלבד) בלי שום שינוי כלל. הוא לאו מכל אינון מדות כלל. ורק שמשפיל את עצמו ית' להתלבש בהמדות כדי שיהיה השפעת החיות בעולמות. שהעולמות א"א להם לקבל החיות מאוא"ס כ"א על ידי המדות דוקא. ולכן ארז"ל (מגילה ל"א) שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. שהגדולה שהוא מדת חסד עליון זהו בחי' ענוה והשפלה אצלו. ולכן נק' המדות ז' שמות. כמו השם שבאדם אינו עצמיות אצלו כ"א כדי שיפנה לזולתו. כמו"כ המדות עליונות הוא רק כדי שיהי' התחברות אלקות עם העולמות להחיותם. וע"כ נק' רק שמותיו ית', שם א"ל בחסד, שם אלקי"ם בגבורה. ומ"מ השמות קאי על אור א"ס ב"ה עצמו ולא על הספי'. והיינו דכיון שמתלבש בהמדות הלא איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון. אבל בחי' הוא ושמו בלבד שמו הגדול. זהו עצמיות האור א"ס כמו שכלול במאור כו'. שהוא לאו מכל אינון מדות איהו כלל. ולכן קודם בריאת העולם לא היו כלל הז' שמות (כ"א רק שמו הגדול) אעפ"י שהשמות קאי על בורא הכל. אלא שזהו הארתו ית' לקיום אצילות מדותיו ית' להיות נק' חסיד בחסד וגבור בגבורה כו', שזהו ענין השמות שם אל, שם אלקים. ולכן קודם אצילות המדות לא היו שייכים כלל שמות אלו כו'. ולכן כל התומ"צ הוא כדי לאתקנא רזא דשמיה. דהיינו להמשיך בחי' ז' שמות שאינן נמחקין מבחי' שמו הגדול. דאעפ"י שלאו מכל אינון מדות איהו כלל יומשך להאיר בגילוי בהמדות דוקא. שעי"ז יהי' בהעולמות התגלות אלקות. דכמו השפעת החיות בעולמות א"א להיות כ"א ע"י המדות. כמו"כ התגלות אלקות בעולמות א"א להיות ג"כ כ"א ע"י המדות. דהיינו ע"י המשכת שמו הגדול בהז' שמות כו', שיהי' ביטול המדות ויחודן עם בחי' לאו מכל אינון מדות איהו כלל. שזהו ענין לאתקנא רזא דשמי' כו'. שזהו ודאי תיקון להמדות. עי"ז יומשך אח"כ ע"י המדות גילוי יחודו ית' האמיתי גם בו"ק דבי"ע. משא"כ כשקוב"ה סליק לעילא כו' שאינו מאיר ע"י המדות. אזי הוא בחי' חשך והסתר אלקות בעולמות. וזהו ענין הגלות. ולכן כתיב על התורה חצבה עמודיה שבעה. להמשיך האור בז' מדות עליונות דוקא. ספר בראשית הוא כנגד מדת החסד. כי בספר בראשית שמבואר מעשה בראשית הוא בחי' עולם חסד יבנה. ובספר שמות שמבואר בו גלות מצרים ויציאת מצרים זהו ממדת הגבורה. כי גבורה הוא מדת הדין. וגם גבורה לשון כח והתגברות על ההיפך כו', ובספר ויקרא שמבואר בו כל הקרבנות הוא כנגד ת"ת, כמ"ש (ישעי' ס' י"ג) לפאר מקום מקדשי. במדבר נחלק לג' ספרים הוא בחי' נצח הוד יסוד. וספר דברים משנה תורה זהו בחי' מל'. והנה באברהם כתיב (בראשית כ"א) ויקרא שם בשם ה'. שע"י הרצוא ושוב שלו המשיך ג"כ גילוי הז' שמות, שיאיר אוא"ס ב"ה בגילוי בהמדות דוקא. ולכן נק' זה "קיים אברהם כל התורה". שזהו כל התורה לאתקנא רזא דשמיה. אך כדי שהאהבה ויראה שלו שהוא ענין הרצוא ושוב יהי' יכול לעורר ולהמשיך גילוי אור א"ס בהמדות. הלא אין ערוך כלל. ע"ז כתיב ואעשך לגוי גדול:

ה'. וביאור הענין דהנה מ"ש ואעשך לגוי כו'. זהו כמ"ש (ש"א י"ב ו') ה' אשר עשה את משה כו'. במד"ר (נשא פי"א) פי' עשה את משה, שזהו דבר הפלא ע"ד עושה גדולות עד אין חקר. (איוב ט' יו"ד). וע"ד ראו ברי' שבראתי בעולמי (במד"ר אמור פכ"ו). וכמו"כ הו"ע ואעשך, כמאמר רז"ל (במד"ר נשא פי"א סי' ד' ובילקוט עפ"ז) שאני בורא אותך ברי' חדשה כו'. דהנה כל התורה נק' ע"ש משה. ומשה ותורה הכל אחד. כמ"ש (מלאכי ג' כ"ב) זכרו תורת משה עבדי. תורה צוה לנו משה (דברים ל"ג ד'). והענין כי ענין מתן תורה הוא שע"י מצות מעשיות יהיו יכולים להמשיך המשכות אוא"ס ב"ה. כמו ע"י ציצית ל"ב נתיבות חכמה. וע"י תפילין התפילין שלמעלה, ד' מוחין כו'. ובאמת אין זה בדרך הדרגה כלל איך ע"י מצות מעשיות יומשך המשכת אוא"ס ב"ה. אלא שזהו קוטב ענין מתן תורה, שניתן הכח לישראל שע"י קיום המצות יומשך אוא"ס ב"ה. ולכן צ"ל קיום המצות בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, יותר מכל חיי העוה"ב. כיון שע"י רמ"ח פקודין ממשיכים רמ"ח אברים דמלכא, בחי' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. וכמארז"ל ע"פ ועשיתם אתם. מעלה אני עליכם כאלו עשאני (זח"ג קי"ג א'). אך מ"ת הי' צ"ל ע"י משה דוקא. דהנה משה הוא כי מן המים משיתיהו עלמא דאתכסיא, מים עליונים דהיינו מבחי' עגולים עולם התהו, כמ"ש בביאור ע"פ ואלה המשפטים. וכ"כ גם בביאור דמשה ידבר. שמשה הוא מבחי' ח"ס דכתר, ע"כ הוא דוקא הי' יכול להמשיך אור א"ס ב"ה למטה ע"י קיום המצות מעשיות. ולכן הי' מתן תורה ע"י משה דוקא. וזהו ה' אשר עשה את משה, שהוא דבר הפלא ראו ברי' שבראתי בעולמי. וענין הפלא הוא שהי' נשמה גבוה כ"כ מאד נעלה, מבחי' עגולים דתהו. ומ"מ הי' מלובש למטה בגוף גשמי. והמשיך מאור התורה למטה. דהנה על השמש כתיב (תלים קל"ו) לעושה אורים גדולים כו'. שבריאת מאור השמש הוא רבותא. אבל בריאת משה הוא רבותא יותר. שהמשיך למטה מאור התורה דלעילא מן שמשא כו' (בזח"א רכ"ג סע"ב). וזהו ה' אשר עשה את משה. וכמו"כ ענין ואעשך כו'. שארז"ל אני בורא אותך ברי' חדשה, שיהי' אברהם אחר לגמרי, דהיינו שע"י אהבה ויראה שלו יהי' יכול להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה בהמדות עליונות. שמקודם הי' רק אברהם דבריאה, וכל עבודתו הי' רק להאיר את המדות דעשר ספירות דבריאה בתוספות ריבוי אור מבחי' מל' דאצי' מקור דבי"ע. ובחי' זו דואעשך הוא ג"כ בארץ דוקא, כמ"ש (דברים ו' א') וזאת המצוה אשר צוה ה' לעשות בארץ. דכמו בגשמיות הזריעה היא בארץ דוקא שבה יש כח הצומח. כמו"כ בחי' אור זרוע לצדיק. זורע צדקות. אשריכם זורעי על כל מים. שהו"ע זריעת המצות צ"ל בארץ העליונה דוקא שבה יש כח הצומח. וכמשנ"ת ע"פ לדוד מזמור כו'. וכמו"כ בענין אברהם קודם בואו לארץ. היה רק אתערותא שרצה להמשיך אוא"ס ב"ה כו'. אבל לא המשיך כ"כ גבוה. אך ע"י אתערותא זה - זכה שניתן לו אח"כ הארץ, ואז ע"י שבא למדרגת שרש נשמתו כנ"ל בענין לך לך, עי"ז הי' יכול אח"כ להמשיך התגלות תוספות אורות מאור א"ס בהמדות. וזהו ענין ואעשך לגוי גדול כו'. והוא כענין רעיתי יפתי שאחר קומי לך. ולכן לא נזכר על אברהם שום מעלות קודם בואו לארץ אעפ"י שהי' בן ע"ה שנה בצאתו מחרן. ובן ג' שנים הכיר את בוראו. אלא שלא הי' ממשיך עדיין עד אחר בואו לארץ. ואז נזכר מעלתו בענין הכנסות אורחים. ועי"ז המשיך ויטע אשל בבאר שבע כמ"ש במ"א. וכתיב ויקרא שם בשם ה'. שהמשיך גילוי הז' שמות כנ"ל. והיינו שבארץ נתחבר לשרש נשמתו שבאצילות, דהיינו בחי' נשמת אברהם דאצילות האיר בו למטה בגוף. ואזי הי' הרצוא ושוב שלו, דהיינו האהבה ויראה נוגעים למעלה באצילות, להמשיך תוספות וריבוי גילוי אור א"ס ב"ה בהמדות דאצי'. וזהו שנעשה אברהם אחר, ברי' חדשה לגמרי. שקודם בואו לארץ הי' כל העבודה שלו רק בעולם הבריאה. אבל אח"כ נגבה ונתעלה מאד להיות העבודה שלו באצילות. דהיינו לתקן ולהמשיך גילוי אור א"ס בג' קוין דאצילות. וזהו ואעשך כו'. על דרך אשר עשה את משה כו', ולכן לא נזכר ממנו בתורה שום מעלה קודם בואו לארץ. כי האבות הם מרכבתא עילאה דאצילות. ולכן מקודם שהי' רק אברהם דבריאה מרכבתא תתאה. אין זה מתייחס כלל לבחי' ומדרגת אבות, ואין צריך בתורה לדבר מבחי' זו. אעפ"י שהי׳ צדיק גדול מאד. ורק אחר בואו לארץ שנעשה אברהם דאצילות מרכבתא עילאה. והמשיך ותיקן בג' קוין דאצילות, אזי נזכר מעלתו בתורה לייחסו לבחי' אבות. אך החילוק בין אברהם למשה, שמשה המשיך מאור התורה לכל ישראל, שכל אחד ואחד יהי' יכול להמשיך אור א"ס ב"ה למטה ע"י קיום המצות. ואברהם המשיך רק בנר"נ שלו לבד כו'.

ו'. והנה בזהר (דע"ח סע"א) פירש ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא. ואברכך מסטרא דשמאלא. ואגדלה שמך מסט' דעמודא דאמצעיתא. והענין כי כל התומ"צ נחלקים לג' קוין: תורה ועבודה וגמ"ח. שהוא להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה בג' קוין דאצילות שהם חג״ת כו'. ולכן כמו"כ באברהם שענין ביאתו לארץ הוא כדי שיהי' יכול לקיים התורה עד שלא נתנה, דהיינו ג"כ שימשיך אוא"ס בכל הג' קוין דאצי' חג"ת. וכיון שימשיך הגילוי בכל הג' קוין ע"כ אמר לו הקב"ה ואעשך כו' מסטרא דימינא. ואברכך מסטרא דשמאלא כו'. והיינו כנ"ל שאמר לו הקב"ה שבא"י יהי' יכול להמשיך בכל הג' קוין דאצילות. וע"כ ואעשך כו' ואברכך ואגדלה כו'. ע"ד דכתיב שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'. להמשיך תוספות וריבוי אור בשם הוי'. ואח"כ יברכך הוי' מציון. ציון גימט' יוסף יסוד שבו נכלל כללות השפע מכל המדות. וכמו"כ באברהם ע"י שהמשיך גילוי אור א"ס בכל הג' קוין עי"ז ישפיעו לו כל הג' קוין טובות וברכות. ולכן ואעשך כו' ואברכך כו'. ופי' ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא. כי החסד נק' גדולה. והיינו לפי שחסד הוא בחי' מים. דכמו מים שמגדלים כל מיני תענוג. כמו"כ החסד עליון מגדיל כל המדות וע"כ נק' גדולה ולכן ואעשך לגוי גדול. מסטרא דימינא. כי החסד הוא בחי' גדולה שמגדיל כו'. ולכן ובנ"י פרו וישרצו במאד מאד. מפני כי מדת גדולה עליונה הי' מגדיל אותם. ואברכך מסט' דשמאלא. דכתיב מצפון זהב יאתה (איוב ל"ז כ"ב). וארז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה להעשיר יצפין. ושולחן בצפון. כי גבורה למעלה אינה מדת הדין כ"א כח והתגברות החיות והשפע (כמ"ש בביאור ע"פ מים רבים ובהגהות. ועי' ג"כ בביאור ע"פ כי ביום הזה יכפר שלא נדפס). וזהו גבורות גשמים. אעפ"י שהגשמים הם פרנסה וחיים לעולם מ"מ יורדין בגבורות דוקא:

ואגדלה שמך. מסטרא דעמודא דאמצעיתא. כי בחסד שם א"ל. ובגבורה שם אלהי"ם. אבל בת"ת מאיר שם הוי' שנק' שמו הגדול שהוא בחי' לאו מכל אינון מדות כלל. כדי שיהי' ביטול והתכללות חו"ג ע"י ת"ת. וכיון שבת"ת מאיר שמו הגדול. ע"כ ואגדלה שמך מסטרא דעמודא דאמצעיתא. אך צ"ל לכאורה מהו השבח של ואגדלה שמך. והלא אברהם הי' שפל בעיניו. ואנכי עפר ואפר (והי' שונא וממאס בגדלות וכבוד כו'). וארז"ל (אבות פ"א) נגד שמא אבד שמיה. והענין צ"ל תחלה ענין השם מהו. דהנה ארז"ל (סוטה דף יו"ד ע"א) שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, כי שמש ומגן הוי' אלקים. והיינו שהשם שלו אינו הסכם. כ"א שהאותיות שמשון הם צנור להמשכת האור והחיות מבחי' שמש הוי' כו'. וכמו"כ מרדכי מירא דכיא שע"י אותיות אלו מקבל מבחי' יסוד אבא ורב חסד. וכמו"כ ענין השם של אברם. היינו ג"כ שהשם שלו הי' צנור להמשכת האור מבחי' ח"ע שנק' אב רם. וזהו ענין צדיקים שמן קודם להן. שהעיקר אצלם הוא השם לפי שהוא צנור. אך פי' ואגדלה שמך - שיומשך הגדלה ותוס' וריבוי אור בהשם שהוא הצנור והיינו מה שנתוסף לו ה' עילאה, שמאברם נעשה אברהם. כדי שיהי' יכול להמשיך גילוי ח"ע שבתוכה שורה אור א"ס ב"ה בכל המדות וכנ"ל וכמ"ש בת"א. והגדלה זו היא מבחי' שמו הגדול בחי' ושמי הוי' לא נודעתי להם שמאיר בת"ת. ולכן ואגדלה שמך מסטרא דעמודא דאמצעיתא דוקא. וההפרש בין ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא. מה שהחסד מגדיל. ובין ואגדלה שמך מסטרא דעמודא דאמצעיתא. כי ע"י החסד הגדלת הכלים. וענין ואגדלה שמך מסטרא דעמודא דאמצעיתא הוא הגדלה בהאור. והיה ברכה הוא בחי' מל' (כ"כ בזהר הנ"ל). כי כל הנ"ל הוא רק המשכת האור בג' קוין דאצילות אבל והיה ברכה היינו שיומשך בבחי' מל' כדי שיומשך ג"כ הגילוי למטה בבי"ע (וצ"ל כמ"ש בת"א בד"ה משה ידבר. שההמשכה שבבי"ע אינה בערך ההמשכה כמו שהיא באצי'. ושיומשך בבי"ע כמו באצילות זהו רק בחי' משה ומ"ת). וזהו כענין שארז"ל (ב"ב ט"ז ע"ב) בת היתה לאברהם ובכל שמה כו'. ואברכה מברכך ומקללך אאור כי הנה באצילות לא יגורך רע. אבל בבי"ע שיש שם זלעו"ז ע"כ יש מברכך ומקללך כו'. וע"ז אמר ומקללך אאור. ואברכה מברכך. זהו כענין חותם בברוך שהוא במל' ששם נצרך לבחי' חותם שלא יהיה יניקת החיצונים. וכמ"ש אנכי מגן לך. אך תחלת הכל צ"ל לך לך מארצך כמ"ש שמעי בת כו' ושכחי עמך ובית אביך כמשנ"ת בת"א בד"ה רני ושמחי הא':

ועוד י"ל פי' שלישי בפסוק לך לך. עפ"י מ"ש בזח"ג אמור דצ"ג ע"ב בפי' גוי אחד בארץ ע"ש. כי הנה כתיב זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם. שהדכר לבד אין בו שלימות דאדם כ"א כשנקלט השפעותו בנוק' שאזי נעשה הולדה כו'. וכמו הזריעה צ"ל בארץ דוקא. וכמו"כ בענין נש"י שהם בחי' דכר שמושרשים בת"ת דז"א וזהו ישראל. ומשפיעים המצות שזהו בחי' אור זרוע לצדיק כו'. אעפ"כ הצמיחה של המצות שיומשך על ידם אוא"ס ב"ה הוא דוקא כשנכללים המצות בארץ עליונה וכמשנ"ת באריכות ע"פ לדוד מזמור. וענין בחי' ארץ בעבודה הוא ענוה ושפלות, כמ"ש ענוי ארץ. וזהו גוי אחד בארץ שישראל לבד בלי הארץ אין בהם שלימות. וזהו ג"כ ענין לך לך כו' אל הארץ דוקא. פי' לך לך לעצמך שיהי' בך השלימות דאדם. ולכן אל הארץ דוקא. ופי' זה עולה קצת באופן א' עם מ"ש בת"א ע״פ לך לך כו' ודו"ק:




שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף