כסף משנה/שמיטה/ט

כסף משנה ‏ שמיטה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה להשמיט המלוה וכו':

ג

(ב-ג) אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה וכו' עד כדי שלא תשתכח וכו'. בפרק השולח גיטין (דף ל"ו) וכרבי ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי משמט קרקע שהרי שדות חוזרות לבעלים וכמו שכתב בסוף פרק עשירי אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה:

ד

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה. בספרי ובערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ"ח:):

ה

שחט את הפרה וכו'. משנה בפרק בתרא דשביעית (משנה ב'):

וכתב הראב"ד אישתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי וכו'. וכתב בעל מגדל עוז שטעם רבינו מדמותיב מינה לרב יוסף בפרק שואל ודחיק לשנויי ולא דחי הא מני רבי יהודה היא עד כאן לשונו. ולי נראה שטעם רבינו משום דקשיא ליה היאך אפשר לומר דפליגי רבנן בההיא דהשוחט את הפרה דלא מקריא הקפת חנות אלא כשלקח ממנו כמה פעמים בהקפה אז אינו חוב עד שיזקפם עליו במלוה אבל אם לא לקח ממנו בהקפה אלא פעם אחת הרי הוא כשאר חוב ומשמט וכך נראה קצת מדברי רבינו בפירוש המשנה ואם כן הא דהשוחט את הפרה כרבנן נמי אתיא דמאחר שלא לקח ממנו אלא פעם אחת משמט ואם כן כי אמר רבי אלעזר דרבי יהודה היא היינו משום דמתניתין סתמא קתני אפילו חזר והקיף בו ביום ומשום הכי אסור דאי חזר והקיף ממנו בו ביום דמשמט היינו לרבי יהודה אבל כשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו פעם אחרת לרבנן נמי אם היה החדש מעובר משמט ואם כן שפיר עבד רבינו דפסקה למשנה זו להלכה דפשטה בשלא הקיף ממנו אלא פעם זו על דעת לשלם לו קודם שיקח ממנו בהקפה פעם אחרת דלדברי הכל אם היה החדש מעובר משמט ועוד יש לומר שכיון שאינו יכול לפרוע בשעת המכר מפני שהוא יום טוב הרי הוא כאילו לא מכר לו בהקפה שאילו לא היה יום טוב היה פורעו מיד ואם כן הוי כאילו זקפה עליו במלוה עד שיגיע עת שיוכל לתובעו וכך נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה וכן נראה מהירושלמי וא"כ כרבי עקיבא אתיא:

ו

שביעית משמטת את המלוה וכו'. בפ"י דשביעית (משנה א') תנן שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואיתמר עלה בפרק השולח (גיטין דף ל"ז) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ור"י ור"ל דאמרי תרווייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה ע"פ אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלומר דכיון ששיעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמי שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב תניא כוותיה דר"י ור"ל ש"ח משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה אחת בהלואתו כלומר הראה בסימניה ומצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי דמי ולא עוד אלא אפי' כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלומר אע"ג דלא דמי לגבוי כסיים ובתר הכי אמרינן דר"י פסק בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט והקשו לו והא מר הוא דאמר אינו משמט והשיב וכי מפני שאנו מדמים כלומר נראה בעינינו וכמדומים אנחנו ולא שמענו מרבותינו נעשה מעשה כלומר להוציא ממנו בידים וההיא ברייתא דילמא ב"ש היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי הרי שאפי' ר"י פסק דמשמט. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דסיים לו שדה בהלואתו נמי משמט דהא סבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואידחי ליה ואמרינן באי זהו נשך (דף ס"ז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת וכ"ש סיים ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפילו הכי משמט [כלומר] כיון שיכול לסלקו כל שעה שירצה אבל הרמב"ם פסקה בפ"ט מה"ש ומשמע לי דס"ל דלא מדחינן אלא מאי דמידחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מידחי לא מדחינן ליה עכ"ל והאריך לדחות ההיא דמשכנתא וכתב בעל התרומות בשער מ"ה הרמב"ם פסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ומסתברא דמיירי באתרא דלא מסלקי עכ"ל:

והשביעית משמטת את השבועה. משנה בסוף פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) ומייתי לה מדכתיב וזה דבר השמיטה ורבינו מייתי לה מלא יגוש ותניא בתוספתא דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו:

ז

במה דברים אמורים בשבועת הדיינים וכו'. כן מתבאר מהתוספתא שכתבתי בסמוך וכן פירש"י על המשנה שכתבתי בסמוך ושביעית משמטת את השבועה לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה ובזה אין מקום למה שכתב הראב"ד כמדומה לי דבר זה הוציא מן הירושלמי וכו' ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם משבועות שאם יודה בהם ישלם הרי זה ישבע אחרי השמטה שהרי שבועת הדיינים אם יודה ישלם וא"כ היאך כתב דשביעית משמטתה וצ"ל דה"ק אבל שבועת השומרים והשותפים שאם יודה ואח"כ יעבור עליו שביעית ישלם ולא תהא משמטתו שביעית מפני שאינם דרך מלוה ואין שביעית משמטת אלא מלוה ה"ז ישבע אחר השמיטה. ומכל מקום יש לגמגם על זה הירושלמי דהא משמע דרבנן פליגי ארבי מאיר ולמה פסק כיחידאה ואפשר דטעמא משום דסתם לן תנא כוותיה א"נ י"ל דליכא מאן דפליג אר"מ דהא מקרא מלא הוא אלא משום דאיתמר משמיה בית מדרשא קבעוה בשמו:

ח

הלוהו ותבעו וכפר בו וכו': כתב הראב"ד הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה וכו'. וי"ל דלדעת רבינו שבמה שכתב הר"ן בפרק הנשבעים לא תקשה לרבינו ממתניתין דשבועות דבמתניתין עסקינן שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו כדאמרינן בירושלמי (שביעית פ"י ה"א) מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת וסד"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית קמ"ל דשביעית משמטת שבועה זו דכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל ואף השבועה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה כיון שהממון נשמט אף הדיבור של שבועה שבא מכחו נשמט עכ"ל:

וכתב הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ו על הירושלמי דכפרנית ונעשית מלוה משמטת קשיא להו מדתנן בפירקא בתרא דשביעית כל מעשה בית דין אינם משמטים ומפרש בירושלמי גזרי דיינים כגון התובע את חבירו וכפר לו והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט וי"ל דהא דכפרנית ונעשית מלוה מיירי שלא כתבו פסק דין לכך [לא] הוי כגבוי עכ"ל. וכן נראה מלשון רבינו:

ט

המלוה את חבירו וקבע לו זמן וכו'. מימרא בפרק קמא דמכות (דף ג') ופסק כלישנא בתרא וכן פסקו רבינו תם והרא"ש והרמב"ן וספר התרומות:

התנה עמו שלא יתבענו וכו'. ירושלמי פ"י דשביעית. וכתב הר"י קורקוס ז"ל נ"ל טעם הדבר שאע"פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרינן ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן:

י

המלוה את חבירו והתנה עמו וכו'. בפרק קמא דמכות מימרא דשמואל ע"מ שלא תשמיטני שביעית שביעית משמטתו על מנת שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו ופירש"י שביעית משמטתו שהשביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא משמטת וכתב הרא"ש בתשובה שלא תשמיטני בשביעית תנאי זה אגברא קאי ומועיל:

יב

(יא-יב) הקפת חנות וכו' שכר שכיר וכו' קנסות של אונס ומפתה וכו'. הכל משנה פ"י דשביעית וכתב רבינו בפירוש המשנה הקפת חנות היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החניות שיוציא עליו כל מה שצריך וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה השביעית מפני שאינו על דרך חוב ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל ויתן לו ממונו עכ"ל. ונראה לי שטעם הדבר שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות ואין דרך לנוגשו הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית שאין שביעית משמטתו וזהו טעם שכר שכיר שאינו נשמט מפני שדרך לקבץ שכר שנה או שנתים ביד השוכר אותו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית. וכתב עוד רבינו בפירוש המשנה הקנסות שחייב הכתוב לאונס ומפתה ומוציא שם רע אינם כשאר חובות אבל הם חיובים שהאיש ההוא נתחייב בהם והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם עכ"ל. ואיני יורד לסוף חילוק זה דגם הלוה מחבירו חייב הוא לפורעו אלא שהשביעית משמטתו ואפשר לומר שמאחר שכתובים בתורה הוה ליה כגבויים או כמסורים ביד בית דין x:

ומ"ש רבינו ומאימתי נזקפין וכו'. בפ"ב דגיטין (דף י"ח):

יג

המגרש את אשתו וכו'. בפ"ב דגיטין פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני:

יד

המלוה על המשכון. משנה פ"י דשביעית (משנה ב').

ומ"ש והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו'. כתב רבינו שמשון שם בירושלמי אמר שמואל אפילו על המחט דכתיב אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב"ג דס"פ שבועת הדיינים דאמר אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בפרק השולח והשתא קשה על רבינו למה פסק והוא שיהיה החוב כנגד המשכון וכו' ונ"ל שטעמו משום דההיא דס"פ שבועת הדיינים (שבועות דף מ"ד:) הכי איתא לימא כתנאי המלוה [את חבירו] על המשכון ונכנסה שמטה אף ע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב"ג רבי יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קמיפלגי לא לעולם כנגדו ובהא קא מיפלגי תנא קמא סבר כנגדו [אינו משמט] רבי יהודה הנשיא סבר כנגדו נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה משכון לזכרון דברים בעלמא. והשתא יש לתמוה על רבינו שמשון והרא"ש דנקטי בפשיטות דלרשב"ג אפילו אינו שוה אלא פלג משמט כל החוב דהא קאמרה גמרא לעולם כנגדו ואף ע"ג דדרך דחייה איתמר מ"מ לא מיפשט פשיטא מילתא דלרשב"ג משמט כולו ורבינו סובר דנקטינן כהאי אוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו משום דלאוקימתא קמייתא קם ליה שמואל כרשב"ג ורבינו פסק ברפ"י משכירות דלא כשמואל ובפלוגתא דתנאי אית לן למינקט כרשב"ג לגבי רבי יהודה הנשיא הילכך ע"כ לומר דנקיטינן כאוקימתא דתנא קמא סבר כנגדו ומהירוש' (שביעית פ"י ה"א) דאמר שמואל אפילו על המחט אין ראיה דשמואל לטעמיה אזיל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולית הלכתא כוותיה ועוד דמשמע דבירושלמי גופיה פליגי עליה דשמואל דלא גרסינן דכתיב אלא הכי גרסינן אשר יהיה לך את אחיך וכו' ולאו מדברי שמואל הוא אלא מדברי מאן דפליג עליה וה"ק דינא דמשכון לא ילפינן ליה אלא מפרט לשל אחיך בידך והיינו כנגד מה שיש לאחיך בידך דוקא לא על יותר ממה שיש לאחיך בידך ובכן עלו דברי רבינו על נכון ודעת הר"ן כדעת רבינו שכתב בפרק השולח כי אמרינן דאינו משמט דוקא כנגד החוב אבל מה שהחוב יתר על המשכון משמט דהכי מסקינן בפ' שבועת הדיינים עכ"ל:

טו

המוסר שטרותיו לבית דין וכו'. שם במשנה:

וכן בית דין שחתכו את הדין וכו'. גם זה משנה וכל מעשה בית דין אינן משמטין ובירושלמי מעשה בית דין אלו גזרי דיינים:

טז

כשראה הלל הזקן וכו'. משנה שם (מ"ג):

כתב הראב"ד אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל לו א"א זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי וכו' טעמו דבפרק השולח (גיטין דף ל"ו) מקשה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ותקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזמן הזה [דרבנן] וכו' ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקון רבנן דמשמט ותירץ אביי שב ואל תעשה שאני רבא אמר הפקר בית דין הפקר. והראב"ד מפרש כרש"י שפירש דשינויא דרבא קאי גם למאי דאקשי ברישא ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא אבל רבינו נראה שמפרש כפי' התוספות דלא קאי אלא למי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ורבנן תקינו דלשמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו ב"ד אבל להוציא מידו שלא כדין תורה כלומר אילו היתה שמיטת כספים דאורייתא לא הוו מתקני להוציא מידו ע"י הפקר אבל קושיא קמייתא דמי איכא מידי דמדאורייתא משמטא לא מיתרצא אלא כדאביי:

יז

אין כותבין פרוזבול וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל"ז):

וכתב הר"ן ומכל מקום בית דין דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל בית דין חשוב שבדור וכן כתבו בתוספות שר"ת כתב פרוזבול מטעם זה עכ"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ הריב"ש בשם הרשב"א וכתב שכן נראה מדברי הרי"ף שכתב סתם דיני פרוזבול וכן נראה דעת רבינו ממה שכתב אלא חכמים גדולים ביותר ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בבית דין של רבי אמי ורבי אסי כלישנא דגמרא ועוד שכתב שהם ראויים להפקיע ממון וכיון דכל בית דין חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל בית דין חשוב שבדור הוי כבית דין של רבי אמי ורבי אסי וכן משמע עוד ממ"ש בסמוך גבי תלמידי חכמים שהלוו זה את זה:

יח

זהו גופו של פרוזבול וכו'. משנה פרק עשירי דשביעית (משנה ד'):

יט

אין כותבין פרוזבול וכו'. גם זה משנה ו' שם.

ומה שכתב אפי' קלח של כרוב השאילו מקום לתנור או לכיריים וכו' בפרק השולח:

היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. גם זה במשנה שם היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול ופירש שם רבינו דאפי' היא ממושכנת במשכנתא דסורא דכתבי במישלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות עד שישלם הזמן אפילו הכי כותבין עליה פרוזבול ואף על גב דמתניתין קתני ממושכנת בעיר נראה דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא ולפיכך השמיט רבינו תיבת בעיר:

כא

(כ-כא) כותבין לאיש על נכסי אשתו וכו'. גם זה במשנה שם בשם רבי חוצפית וכתב שם רבינו רבי חוצפית איני רואה חולק עליו:

אין לו קרקע וכו' היה לו חוב על חבירו וכו'. ברייתא פרק השולח (גיטין דף ל"ז).

ומה שכתב אחד שלוה מחמשה וכו' עד פרוזבול א' לכולן. גם זה משנה בפ"י דשביעית (משנה ה'):

כג

(כב-כג) כתב הפרוזבול תחלה וכו'. בתוספתא אלא ששנויה בהיפך ונראה שט"ס הוא שהטעם מהופך וקל להבין:

ומה שכתב לפיכך פרוזבול המוקדם כשר וכו'. במשנה שם:

כד

המוציא שטר חוב וכו' ואם אמר פרוזבול היה לי ואבד וכו'. ולא עוד וכו' אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד וכו'. מימרא פרק השולח (גיטין דף ל"ז):

ומ"ש שמזמן הסכנה ואילך וכו'. משנה ס"פ הכותב (כתובות פ"ט) ב"ח שהוציא ש"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך וכו' ב"ח גובה שלא בפרוזבול ונראה מדברי רבינו כאן ובפירוש המשנה שהוא מפרש שבזמן הסכנה דהיינו שגזרו עכו"ם גזירה על המצות היו יריאים לשמור פרוזבוליהם התקינו שיהא המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואע"פ שעבר הגזירה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד שלא לחלק בין זמן לזמן ור"ש בן גמליאל מפרש הוא והלכה כמותו ואת"ל שהוא חולק הא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו:

והיתומים אינם צריכים פרוזבול. מימרא בפרק השולח (גיטין דף ל"ז):

כו

(כה-כו) הוציא פרוזבול וטען הנתבע וכו' עד ואוכל דבר אסור. נלמד ממה שנתבאר שנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד:

כז

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה. בפרק השולח רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי. כתב הראב"ד דבריו סותרים זה את זה עכ"ל. כלומר שהוא כתב לעיל שאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין וי"ל שכבר כתבתי שדעת רבינו דב"ד דרבי אמי ורבי אסי לאו דוקא אלא שהם גדולים בדורם כרבי אמי ורבי אסי בדורם דכל ב"ד חשוב בדור ראוי להפקיע ממון וכותב פרוזבול דיפתח בדורו כשמואל בדורו ורבנן דרב אשי היינו גדולי בני בית דינו והיו חשובים להפקיע ממון ורבינו לא חשש לכתוב כאן שצריך שיהיו ב"ד חשוב שסמך על מה שכתב בפרק זה ולא בא כאן אלא להשמיענו שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה אינם צריכים כתיבה ובמסירת דברים סגי ותלמידים שכתב היינו תלמידים מב"ד חשוב שבדור וכרבנן דבי רב אשי:

כט

(כח-כט) כל המחזיר חוב וכו' אמר לו אע"פ כן וכו'. משנה פרק י' דשביעית (מ"ח וט'):

ומה שכתב וצריך המלוה לומר וכו' ואל יאמר לו בחובי וכו' החזיר לו חובו וכו'. בפרק השולח (גיטין דף ל"ז) ודברי רבינו במה שכתוב בגמרא ותלי ליה עד שיאמר לו אעפ"כ שלא כפירוש רש"י אלא קרוב לפירוש הערוך:

ל

מי שנמנע מלהלוות וכו'. מבואר בתורה ובפ"י דשביעית (מ"ג) שנינו כשראה הלל שהיו העם נמנעים מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו'.

ומה שכתב וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל וכו'. בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ו):

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף