Difference between revisions of "כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/סד"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
 
Line 12: Line 12:
 
'''ועל זה''' נ"ל שאמר הפסוק והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כה#כג|ויקרא כה, כג]]}}. נתן שני טעמים נכונים לבלתי המכר הארץ לצמיתות הא' כי לי הארץ ואיך תמכור לצמיתות דבר שאינו לך, הפירות יש לאל ידך למכור לזמן מוגבל עד היובל ולא גוף הארץ, והיינו דקאמר לא תמכר ר"ל אפילו שתמכור אותה אינו עולה בדין כי לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. והטעם השני הוא כי גרים ותושבים אתם עמדי, הכוונה אם היית מוכר לצמיתות היה נראה שיש לך זכות לעולם בקרקע ונראה שאתה תושב בעולם הזה, לכן להוציא מלבך ולהודיע שאתה גר אין אתה יכול למכור לצמיתות כי אין אתה תושב כי אם גר בה, ואתה מוכר זכותך אשר לך בה ואותו הגרות תמכור, זהו שאמר "כי גרים" כי אם אתם תושבים - הוא עמדי בעולם הטוב וארוך, באופן כי גרים הם בארץ הנז' ותושבים אתם עמדי:
 
'''ועל זה''' נ"ל שאמר הפסוק והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כה#כג|ויקרא כה, כג]]}}. נתן שני טעמים נכונים לבלתי המכר הארץ לצמיתות הא' כי לי הארץ ואיך תמכור לצמיתות דבר שאינו לך, הפירות יש לאל ידך למכור לזמן מוגבל עד היובל ולא גוף הארץ, והיינו דקאמר לא תמכר ר"ל אפילו שתמכור אותה אינו עולה בדין כי לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. והטעם השני הוא כי גרים ותושבים אתם עמדי, הכוונה אם היית מוכר לצמיתות היה נראה שיש לך זכות לעולם בקרקע ונראה שאתה תושב בעולם הזה, לכן להוציא מלבך ולהודיע שאתה גר אין אתה יכול למכור לצמיתות כי אין אתה תושב כי אם גר בה, ואתה מוכר זכותך אשר לך בה ואותו הגרות תמכור, זהו שאמר "כי גרים" כי אם אתם תושבים - הוא עמדי בעולם הטוב וארוך, באופן כי גרים הם בארץ הנז' ותושבים אתם עמדי:
  
'''ולזה''' נ"ל שאמר שע"ה מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ג#לג|משלי ג, לג]]}}. כי להיות הרשע חושב שכביר מצאה ידו ולעולם בל ימוט, וכאלו ענייניו חזקה ומצא בית, לזה מארת ה' בבית רשע, אמנם הצדיקים אין להם דירת קבע כי אם נוה, כמו נוה צאן שהוא אהל עראי, נוה צדיקים יברך, ולזה ברשע אמר בלשון יחיד כי הרשע החושק בעולם הזה בונה לו לבדו בית רחב ידים, אמנם הצדיקים אפילו בנוה שהוא דירת עראי בנוה אחד מסתופפים צדיקים רבים ומצמצמים עצמם בו, ז"ש ונוה צדיקים יברך, שיספיק ויכיל כולם כאחד כי הצדיקים אינם חפצים ליהנות בעולם הזה ממעשיהם כי אם חנם והגמול נפשיי יהיה צפון להם לעתיד, ועל זה נ"ל שאמר במקום אחר שנאמר מלאך רשע יפול ברע וכו' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יג#יז|משלי יג, יז]]}}. הפשט מובן שהמלאך ששולח האדם לעשות לו איזה שליחות, כיון שהוא רשע יפול ברע, יעוות שליחותו, ואם ימצא עמו בחברתו ציר אמונים הוא מרפא, שמרפא מה שעוות חבירו המלאך רע, אבל לפי הנמשל אמר כי המלאך רשע הוא שטן הוא יצה"ר יפול ברע ויפיל האדם, והציר אמונים הוא יצר הטוב והשכל אשר יתקן וירפא כל המעוות מזה המלאך הרשע. או אמר מלאך רשע על האדם אשר שולח הנה כמלאך להשיג שלימותו וכעובר אורח כדפרשית, ומלאך יחשב ואם הוא מלאך רשע הנה יפול ברע וישוב עמלו בראשו, ויש עמו ציר אמונים השכל והנשמה נאמנים לשולחיהם יתברך ויתעלה שמו, שיתקנו וירפאו אשר עוות, וזה יהיה באמצעות קצת יסורון שאם יקבלם האדם בשמחה יישרו עוותתו, אמנם אם יהיה פורע מוסר ומבטלו שלא יחשיבהו, הנה ריש וקלון יש לפורע מוסר (משלי יג, יח), ריש מצות ומעשים טובים, ומזה ימשך לו קלון וחרפה. אמנם אם שומר תוכחת, מלשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא). ר"ל ממתין ומקוה התוכחת, ככה זה שומר תוכחת אימתי תבוא אליו, על דרך בואו אחי בואו רעי (ב"מ פ"ד:). זה יכובד לעתיד בעולם הבא, כי הנפש איננה חפצה בהשקט העולם הזה ובמלאות האדם כל תאותיו אלא אדרבה היות התאוה נהיה ונשכרת (משלי יג, יט), כלומר בלתי מושגת זה תערב לנפש, ולא זו בלבד כי אם מה שרואה אדם הכסילים הרורפים אחרי עניני העולם הזה, אם יתעב האדם אותם הכסילים על מדותיהם הפחותות וסכלותם אף זה מכלל סור מרע יחשב ובכלל דרכי ה׳, כי בלי ספק התחלת הסור מרע הוא תועבת הכסילים כמו שהאהבה אותם הוא עשות הרע בלי ספק שילמוד ממעשיהם כך תועבת כסילים סור מרע, והוא מעין היות התאוה הכלביית נהיה שתערב לנפש, ככה תועבת הכסילים סור מרע. או אמר "תאוה נהיה" כי הנפש קודם בואה הנה יושבת בבית ה' וחצרותיו, מלחם אביה תאכל ומעדוניו תתעדן, ואם שולחה הנה הוא כדי שתהנה מיגיע כפיה בזיעת אפה משום מאן דאכיל דלאו דידיה בהיל לאיסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג דף ו.), לזה אמר "תאוה נהיה" אותה התאוה שכבר נהיה לנפש דהיינו שהיתה נהנית מזיו השכינה זאת היא אשר תערב לנפש ואליה תשוקתה להשיג ולחזור אל המקום אשר היתה בתוספת טובה, והוא ליהנות בלי בושה כאוכל חינם. ותועבת כסילים וכו' כפשוטו כדפרשית, ועל זה הזהיר שלמה במקום אחר ואמר: בני תורתי אל תשכח וכו' (משלי ג, א). כי אורך ימים ושנות חיים וכו' (שם ב). אמר שתורתי למען היותה תורתי ולשמי אל תשכח, וכן ומצותי להיותם שלי יצור לבך, ואל תעשם בעבור השגתך עליהם אורך ימים כי אם לשמה וסוף האורך ימים ושנות חיים לבוא לך דרך תוספת ולא מעיקר הגמול, זהו שאמר כי אורך ימים ושנות חיים וכו' יוסיפו לך. אמר "אורך ימים" לפי שלפעמים יש אריכות ימים אבל אין בהם נחת רוח אלא אדרבה ימים שאין בהם חפץ, לזה אמר כי יהיו אורך ימים ושל נחת רוח שיקראו שנות חיים ושלום, שהוא כלל כל ההצלחות, והכל דרך תוספת וחנם, והזהיר כי להשיג זה צריך האדם שיתלמד במעשה המצות עד שהם יבאו אחריו מרוב התמדתו בהם ז"ש חסד ואמת אל יעזבוך (שם ג). לא כתב אל תעזוב אבל אמר אל יעזבוך, שאפילו שתרצה אתה לעזבם הם לא יעזבוך מרוב הרגלם אצלך שחזרו לטבע שני ולא יעזבוך, וכיצד יהיה זה, שבתחלה אתה תלך אחריהם וקשרם על גרגרותיך וכו'. ואמר גרגרותיך וכו' כמה שסופר מאדם א' ששאל היות לו גרון ארוך ביותר כמדת רומח, ושאל המלך את פיו ואמר למה כ"כ ארוך האם לטעום בו טעם האוכלין ומשקין, והשיב חלילה כי אם כשאדבר יהיה הגרון ארוך וביני ביני אשער אם הדבור ראוי והגון אדברנו ואם לאו אכחידנו בגרוני הארוך. ולי נראה ששמעתי שהוא ית' ויתעלה מתחלת הבריאה עשה הגרגרת חוליות חוליות להורות ולהוכיח שעל כל חוליה תעמוד הדיבור ויבדק קודם צאתו לחוץ, והרי הוא כגרון ארוך, ויותר חשוב ונכון הוא. ואליו אפשר כיוון שע"ה באומרו "קשרם על גרגרותיך" ביו"ד שהוא לשון רבים, כי הגרגרת אחת למרובות תחשב מצד חוליות חוליות שיש בו כאמור, ובכל אחת מהם ראוי לקשור התורה והמצות, זהו בענין הדבור והמחשבה יוכתבו על לוח הלב, "כתבם על לוח לבך" כי בזה בלי ספק תמצא חן והשכל, יהיה טוב לך בעיני אלהים ואדם כיון שאינך מדבר כי אם בפיך ובלבבך לעשותו, תמצא חן בעיני אלהים ואדם, לא כן אם קשרת על גרגרותיך ובלב לא היו כתובים, כי אז לא היית מוצא חן כי אם נעיני אדם ואולי. יוהשכל לא היה טוב לך אדרבה שגגה שעושה הבעל שכל עולה לו לזדון, נמצא השכל רע לו, אמנם השלם ימצאה חן והשכל טוב לו, ועל זה אמר בטח אל ה' (משלי ג, ה). ר"ל תבטיח להב"ה בכל לבך שיהיה בטוח בך שלא תמוט אלא לזכר עולם תהיה צדיק, והוא על דרך מה שאמר בספר הזהר (ח"ג רי"ג ע"ב) בפסוק הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך (תהלים פו, ב). בך לא כתיב אלא הבוטח אליך, ר"ל מבטיחך שלא תמוט מיראתי ועבודתי לעולם בכל דרכיך וכו' וכדפרשית בכמה מקומות. אל תהי חכם בעיניך (משלי ג, ז). לומר הנני רואה בעיני באותות השמים וסדורם שמורים עלי קצת תלאות, לזה אמר אל תהי חכם בעיניך, אבל ירא את ה' ובאמצעות היראה תסור מכל רע הוראת המערכות מהתלאות המתרגשות לבא לעולם, כמ"ש בגוים שיחתו מאותות השמים וישראל אל יחתו (שבת קנ"ו.). ולזה אמר אל יחשיב ההון והתבואה לשלימות תכליתיי, כי איננו כי אם הכנה, וזהו שאמר כבד [את] ה' מהונך ומראשית (משלי ג, ט). ויחשב כאלו נתת לו כל תבואתך, כי אחר שנתת לו הראשית זכך בשארית, ובשכר זו יתן לך שימלאו אסמיך (שם י) חטה בינונית ופירות, אבל תהיה הברכה מסורה בה, שמעט מהאוכל יספיק לך, על דרך מה שפירשו חז"ל (ספרא) גבי ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו, ה). דלא כתיב בשובע אלא לשובע, שהמעט ישביע אתכם. זהו בכל הפרטיים זולת היין שאין בו כ"כ ברכה כזה האופן כיון שהביא יללה לעולם (יומא ע"ו:), אלא הברכה תהיה בפועל ולא בכח, והיינו ותירוש יקביך יפרוצו מרבוייו ממש. ואם נשפך יינך בעת ההיא שפרצו יקביך, מוסר ה' בני אל תמאס (משלי ג, יא) כי הכל מאהבת ה' אותך, כי העולם הזה והונו ועשרו איננו תכלית השלימות כי אם הכנה אליו ואת כעובר אורח אשר כל המקרים אשר יבואו אליו הם לטוב, כי את אשר יאהב וכו' (שם יב). ר"ל אף על פי שבעת ועונה זו איננו אוהבו כי הוא מייסרו על אשר חטא, עכ"ז את אשר יאהב ה' לעתיד יוכיח, כי אחר גמר כפרתו יאהב ה' אותו, ולכן אל תקוץ בתוכחת שעתיד הוא להביאך לידי אהבה שיאהבך ה'. עלה בידינו כי האדם כיון שהוא כגר בארץ וכאורח נטה ללון, אין לו לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף כי אם לכבד ה' מהונו ומראשית כל תבואתו ולהכין צידה לדרכו, הוא מה שהזהיר בן עזאי ואמר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה וכו'. וראוי לדקדק למה במצוה קלה אמר בלמ"ד למצוה קלה, לא כן בחמורה אמר בבי"ת והיה לו להשוות מדותיו לומר רץ למצוה קלה כלחמורה או רץ במצוה קלה כבחמורה, ומלבד זה קשה כי איך יתכן שירוץ במצוה קלה, רץ כצבי כבחמורה והחמורה יותר מעולה. ועוד ובורח מן העבירה. למה אמר "ובורח" בלשון הוה והיל"ל וברח מן העבירה בלשון צווי, ועוד למה נותן טעם, שמצותו ית' ואפילו בלא גרירה ראוי ומחוייב לעשות המצות מצד עצמה, לו הונח שלא תגרום וכן הבריחה מהעבירה מחוייבת מצד איסור עצמה, א"כ למה אנו צריכים לטעם מצוה גוררת וכו'. ועבירה גוררת עבירה וכו'. ואם אומר שמצוה גוררת מצוה, חוזר לתחלת דבריו ולא לברוח מן העבירה, א"כ היה ראוי יכתוב הדברים בהוייתן, הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שמצוה וכו' ועבירה גוררת וכו', ובסוף דבריו יאמר נא מוסר "ובורח מן העבירה":
+
'''ולזה''' נ"ל שאמר שע"ה מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ג#לג|משלי ג, לג]]}}. כי להיות הרשע חושב שכביר מצאה ידו ולעולם בל ימוט, וכאלו ענייניו חזקה ומצא בית, לזה מארת ה' בבית רשע, אמנם הצדיקים אין להם דירת קבע כי אם נוה, כמו נוה צאן שהוא אהל עראי, נוה צדיקים יברך, ולזה ברשע אמר בלשון יחיד כי הרשע החושק בעולם הזה בונה לו לבדו בית רחב ידים, אמנם הצדיקים אפילו בנוה שהוא דירת עראי בנוה אחד מסתופפים צדיקים רבים ומצמצמים עצמם בו, ז"ש ונוה צדיקים יברך, שיספיק ויכיל כולם כאחד כי הצדיקים אינם חפצים ליהנות בעולם הזה ממעשיהם כי אם חנם והגמול נפשיי יהיה צפון להם לעתיד, ועל זה נ"ל שאמר במקום אחר שנאמר מלאך רשע יפול ברע וכו' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יג#יז|משלי יג, יז]]}}. הפשט מובן שהמלאך ששולח האדם לעשות לו איזה שליחות, כיון שהוא רשע יפול ברע, יעוות שליחותו, ואם ימצא עמו בחברתו ציר אמונים הוא מרפא, שמרפא מה שעוות חבירו המלאך רע, אבל לפי הנמשל אמר כי המלאך רשע הוא שטן הוא יצה"ר יפול ברע ויפיל האדם, והציר אמונים הוא יצר הטוב והשכל אשר יתקן וירפא כל המעוות מזה המלאך הרשע. או אמר מלאך רשע על האדם אשר שולח הנה כמלאך להשיג שלימותו וכעובר אורח כדפרשית, ומלאך יחשב ואם הוא מלאך רשע הנה יפול ברע וישוב עמלו בראשו, ויש עמו ציר אמונים השכל והנשמה נאמנים לשולחיהם יתברך ויתעלה שמו, שיתקנו וירפאו אשר עוות, וזה יהיה באמצעות קצת יסורין שאם יקבלם האדם בשמחה יישרו עוותתו, אמנם אם יהיה פורע מוסר ומבטלו שלא יחשיבהו, הנה ריש וקלון יש לפורע מוסר (משלי יג, יח), ריש מצות ומעשים טובים, ומזה ימשך לו קלון וחרפה. אמנם אם שומר תוכחת, מלשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא). ר"ל ממתין ומקוה התוכחת, ככה זה שומר תוכחת אימתי תבוא אליו, על דרך בואו אחי בואו רעי (ב"מ פ"ד:). זה יכובד לעתיד בעולם הבא, כי הנפש איננה חפצה בהשקט העולם הזה ובמלאות האדם כל תאותיו אלא אדרבה היות התאוה נהיה ונשכרת (משלי יג, יט), כלומר בלתי מושגת זה תערב לנפש, ולא זו בלבד כי אם מה שרואה אדם הכסילים הרורפים אחרי עניני העולם הזה, אם יתעב האדם אותם הכסילים על מדותיהם הפחותות וסכלותם אף זה מכלל סור מרע יחשב ובכלל דרכי ה׳, כי בלי ספק התחלת הסור מרע הוא תועבת הכסילים כמו שהאהבה אותם הוא עשות הרע בלי ספק שילמוד ממעשיהם כך תועבת כסילים סור מרע, והוא מעין היות התאוה הכלביית נהיה שתערב לנפש, ככה תועבת הכסילים סור מרע. או אמר "תאוה נהיה" כי הנפש קודם בואה הנה יושבת בבית ה' וחצרותיו, מלחם אביה תאכל ומעדוניו תתעדן, ואם שולחה הנה הוא כדי שתהנה מיגיע כפיה בזיעת אפה משום מאן דאכיל דלאו דידיה בהיל לאיסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג דף ו.), לזה אמר "תאוה נהיה" אותה התאוה שכבר נהיה לנפש דהיינו שהיתה נהנית מזיו השכינה זאת היא אשר תערב לנפש ואליה תשוקתה להשיג ולחזור אל המקום אשר היתה בתוספת טובה, והוא ליהנות בלי בושה כאוכל חינם. ותועבת כסילים וכו' כפשוטו כדפרשית, ועל זה הזהיר שלמה במקום אחר ואמר: בני תורתי אל תשכח וכו' (משלי ג, א). כי אורך ימים ושנות חיים וכו' (שם ב). אמר שתורתי למען היותה תורתי ולשמי אל תשכח, וכן ומצותי להיותם שלי יצור לבך, ואל תעשם בעבור השגתך עליהם אורך ימים כי אם לשמה וסוף האורך ימים ושנות חיים לבוא לך דרך תוספת ולא מעיקר הגמול, זהו שאמר כי אורך ימים ושנות חיים וכו' יוסיפו לך. אמר "אורך ימים" לפי שלפעמים יש אריכות ימים אבל אין בהם נחת רוח אלא אדרבה ימים שאין בהם חפץ, לזה אמר כי יהיו אורך ימים ושל נחת רוח שיקראו שנות חיים ושלום, שהוא כלל כל ההצלחות, והכל דרך תוספת וחנם, והזהיר כי להשיג זה צריך האדם שיתלמד במעשה המצות עד שהם יבאו אחריו מרוב התמדתו בהם ז"ש חסד ואמת אל יעזבוך (שם ג). לא כתב אל תעזוב אבל אמר אל יעזבוך, שאפילו שתרצה אתה לעזבם הם לא יעזבוך מרוב הרגלם אצלך שחזרו לטבע שני ולא יעזבוך, וכיצד יהיה זה, שבתחלה אתה תלך אחריהם וקשרם על גרגרותיך וכו'. ואמר גרגרותיך וכו' כמה שסופר מאדם א' ששאל היות לו גרון ארוך ביותר כמדת רומח, ושאל המלך את פיו ואמר למה כ"כ ארוך האם לטעום בו טעם האוכלין ומשקין, והשיב חלילה כי אם כשאדבר יהיה הגרון ארוך וביני ביני אשער אם הדבור ראוי והגון אדברנו ואם לאו אכחידנו בגרוני הארוך. ולי נראה ששמעתי שהוא ית' ויתעלה מתחלת הבריאה עשה הגרגרת חוליות חוליות להורות ולהוכיח שעל כל חוליה תעמוד הדיבור ויבדק קודם צאתו לחוץ, והרי הוא כגרון ארוך, ויותר חשוב ונכון הוא. ואליו אפשר כיוון שע"ה באומרו "קשרם על גרגרותיך" ביו"ד שהוא לשון רבים, כי הגרגרת אחת למרובות תחשב מצד חוליות חוליות שיש בו כאמור, ובכל אחת מהם ראוי לקשור התורה והמצות, זהו בענין הדבור והמחשבה יוכתבו על לוח הלב, "כתבם על לוח לבך" כי בזה בלי ספק תמצא חן והשכל, יהיה טוב לך בעיני אלהים ואדם כיון שאינך מדבר כי אם בפיך ובלבבך לעשותו, תמצא חן בעיני אלהים ואדם, לא כן אם קשרת על גרגרותיך ובלב לא היו כתובים, כי אז לא היית מוצא חן כי אם נעיני אדם ואולי. יוהשכל לא היה טוב לך אדרבה שגגה שעושה הבעל שכל עולה לו לזדון, נמצא השכל רע לו, אמנם השלם ימצאה חן והשכל טוב לו, ועל זה אמר בטח אל ה' (משלי ג, ה). ר"ל תבטיח להב"ה בכל לבך שיהיה בטוח בך שלא תמוט אלא לזכר עולם תהיה צדיק, והוא על דרך מה שאמר בספר הזהר (ח"ג רי"ג ע"ב) בפסוק הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך (תהלים פו, ב). בך לא כתיב אלא הבוטח אליך, ר"ל מבטיחך שלא תמוט מיראתי ועבודתי לעולם בכל דרכיך וכו' וכדפרשית בכמה מקומות. אל תהי חכם בעיניך (משלי ג, ז). לומר הנני רואה בעיני באותות השמים וסדורם שמורים עלי קצת תלאות, לזה אמר אל תהי חכם בעיניך, אבל ירא את ה' ובאמצעות היראה תסור מכל רע הוראת המערכות מהתלאות המתרגשות לבא לעולם, כמ"ש בגוים שיחתו מאותות השמים וישראל אל יחתו (שבת קנ"ו.). ולזה אמר אל יחשיב ההון והתבואה לשלימות תכליתיי, כי איננו כי אם הכנה, וזהו שאמר כבד [את] ה' מהונך ומראשית (משלי ג, ט). ויחשב כאלו נתת לו כל תבואתך, כי אחר שנתת לו הראשית זכך בשארית, ובשכר זו יתן לך שימלאו אסמיך (שם י) חטה בינונית ופירות, אבל תהיה הברכה מסורה בה, שמעט מהאוכל יספיק לך, על דרך מה שפירשו חז"ל (ספרא) גבי ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו, ה). דלא כתיב בשובע אלא לשובע, שהמעט ישביע אתכם. זהו בכל הפרטיים זולת היין שאין בו כ"כ ברכה כזה האופן כיון שהביא יללה לעולם (יומא ע"ו:), אלא הברכה תהיה בפועל ולא בכח, והיינו ותירוש יקביך יפרוצו מרבוייו ממש. ואם נשפך יינך בעת ההיא שפרצו יקביך, מוסר ה' בני אל תמאס (משלי ג, יא) כי הכל מאהבת ה' אותך, כי העולם הזה והונו ועשרו איננו תכלית השלימות כי אם הכנה אליו ואת כעובר אורח אשר כל המקרים אשר יבואו אליו הם לטוב, כי את אשר יאהב וכו' (שם יב). ר"ל אף על פי שבעת ועונה זו איננו אוהבו כי הוא מייסרו על אשר חטא, עכ"ז את אשר יאהב ה' לעתיד יוכיח, כי אחר גמר כפרתו יאהב ה' אותו, ולכן אל תקוץ בתוכחת שעתיד הוא להביאך לידי אהבה שיאהבך ה'. עלה בידינו כי האדם כיון שהוא כגר בארץ וכאורח נטה ללון, אין לו לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף כי אם לכבד ה' מהונו ומראשית כל תבואתו ולהכין צידה לדרכו, הוא מה שהזהיר בן עזאי ואמר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה וכו'. וראוי לדקדק למה במצוה קלה אמר בלמ"ד למצוה קלה, לא כן בחמורה אמר בבי"ת והיה לו להשוות מדותיו לומר רץ למצוה קלה כלחמורה או רץ במצוה קלה כבחמורה, ומלבד זה קשה כי איך יתכן שירוץ במצוה קלה, רץ כצבי כבחמורה והחמורה יותר מעולה. ועוד ובורח מן העבירה. למה אמר "ובורח" בלשון הוה והיל"ל וברח מן העבירה בלשון צווי, ועוד למה נותן טעם, שמצותו ית' ואפילו בלא גרירה ראוי ומחוייב לעשות המצות מצד עצמה, לו הונח שלא תגרום וכן הבריחה מהעבירה מחוייבת מצד איסור עצמה, א"כ למה אנו צריכים לטעם מצוה גוררת וכו'. ועבירה גוררת עבירה וכו'. ואם אומר שמצוה גוררת מצוה, חוזר לתחלת דבריו ולא לברוח מן העבירה, א"כ היה ראוי יכתוב הדברים בהוייתן, הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שמצוה וכו' ועבירה גוררת וכו', ובסוף דבריו יאמר נא מוסר "ובורח מן העבירה":
  
 
'''הביאור''' הוא שבן עזאי הודיענו מעלת ההתדבקות וריצה במצוה קלה להיות בה שלשה תועלות, האחד בעצם וראשונה בעשות המצוה בחשק וכוסף אמיתי ותשוקה ונכבדת וזריז ורץ בה, והשני הוא שאחר שהמצוה גוררת מצוה כדמסיק, ומאי דלא הוה הוה דהיינו המצוה הראשונה מאי דהוה שכבר עשה המצוה הראשונה לא כ"ש שיעשה שנית, והוא השיעור ההכשר שיש באדם בתחלה שגרם לו לעשותה, כשנתקדש בה במצוה הכשיר יותר לעשות מצוה יותר גדולה ממנה, וזהו שאמר הוי רץ למצוה קלה. רוצה לומר לעשות מצוה קלה בזריזות נמרץ כבחמורה, רוצה לומר כאלו כבר אתה בתוך החמורה ממש, שכיון שהמצוה גוררת מצוה, הנה יהי בעיניך כאלו כבר אתה בחמורה, שזאת הקלה יגרור אותה, והתועלת השלישי מהיותך רץ למצוה קלה הוא שאגב אורחך אתה בורח מן העבירה, כי הבטלה תביאך לידי עבירה, אמנם בהיותך רץ למצוה קלה נמשך תועלת שלישי שאתה בורח מן העבירה, וזהו שאמר ובורח ולא אמר וברח, נמצא דאגב חדא של רץ למצוה קלה תרתי אחריני, דהיינו כבחמורה ובורח מן העבירה, שהם הכל שלשה תועלות כאמור. ונתן טעם שמצוה גוררת מצוה, והיא תגרור לך החמורה וג"כ בהיות גוררת מצוה תבריחך מן העבירה. ואמר שמצוה גוררת מצוה בדרך טבע והרגל בהרגילך במצות, מצוה גוררת מצוה, וג"כ בדרך שכר שהמקדש עצמו מלמטה מקדישים אותו מלמעלה, ובשכר מצוה מזמינים לו מצוה אחרת, באופן שמהיות האדם עובר אורח נוטה ללון שינת עולם, צריך להיותו זריז ורץ במצוה קלה כדי להשיג בזמן מועט צידה מרובה, ועל זה זירז התנא ואמר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. שכיוון לומר שבעוד היות האדם בעסק ימעט ממנו ועסוק בתורה, ולז"א ממעט בעסק ולא אמר ממעט עסק אלא בעסק, בעוד היותך בו בעסק תמעט בו ועסוק בתורה, כי אז ראוי להחזיק לך טובה ביותר על שאחר שנתעסקת בעסק אתה ממעט בו ועוסק בתורה. עוד רמז לנו באומרו "הוי ממעט בעסק" לרמוז ששומר מצוה ועוסק בתורה לא ידע דבר רע, שאין המיעוט בריוח אלא המיעוט יהיה בעסק הסחורה שאתה ממעטו, ולעסוק בתורה והעסק בתוהר יקל מעליך העסק באופן שהריוח במקומו עומד כאלו כל עסקיך היה בעסק משא ומתן ולא נתמעט כי אם עסק הסחורה והטורח, ועוסק בתורה ומלאכתך תעשה ע"י אחרים. נמצא שצריך האדם לדעת כי כל הצלחות העולם הזה הבל המה, ואדם להבל דמה ימיו כצל עובר (תהלים קמד, ד). ובזה ירוץ לקראת השלימות הנפשיי המתקיים לעולם, אשר על זה אמר דע"ה הבוטחים על חילם וכו' (תהלים מט, ז). אח לא פדה יפדה איש וכו' (שם ח). ויחי עוד לנצח וכו' (שם י). אמר כי בראות האדם השחת והמות בעיניו תמיד יועיל לו שלא יחשיב הון העה"ז לבטוח בו באמור כחי ועוצם ידי עשה לי העושר הזה, ז"ש הבוטחים על חילם וכחם וברוב עשרם יתהללו, ר"ל לא יהללו ה' המוריש ומעשיר אבל יתהללו וישבחו את עצמם שחילם וכחם ועוצם חריפותם בהשתדלותם עשתה זאת ולא מה', ולזה ימשך שאח לא פדה יפדה איש, הטעם בכפל שתיבת "לא" מושך אחר עמה, וכאלו כתב אח לא פדה אח לא יפדה איש שהכוונה שהענין לפדות האח הוא נמנע מצד עצמו, כי אח לא פדה ולו הונח שהיה אפשר לפדות, לא יפדה איש, שלא ירצה לפדות ולא תן לאלקים כפרו, כי שׂם זהב כסלו והם הבוטחים על חילם ועשרם, ואיך יפדה איש את אחיו בו וממונו חביב עליו יותר מגופו, ז"ש אח לא פדה מצד הענין היותו נמנע הפדיון, וכן לא יפדה מצד רוע הבחירה, והיינו דקאמר יפדה, לא זו אף זו שאפילו פדיון עצמו לא ירצה האדם לתת כ"ש פדיון אחרים, ז"ש לא יתן לאלהים כפרו, ר"ל כופר עצמו כ"ש כופר האח שלא יתן, זהו בבחינת פדיון הגוף כי בבחינת פדיון הנפש עם היותו אפשרי ע"י התורה ודבר ה' היקר וע"י מעשים טובים, עכ"ז לא ירצה האדם לפדות עצמו עם היותו אפשרי - האדם עשהו נמנע, ז"ש ויקר פדיון נפשם. ר"ל והפדיון היקר הוא פדיון נפשם, ע"ד ודבר ה' היה יקר בימים וכו' (ש"א ג, א). או כפשוטו שפדיון נפשם יקר הערך אבל אינו נמנע אלא שהאדם חדל ממנו לעולם כאלו הוא נמנע, כ"ז נמשך להם מצד היותם בוטחים על חילם וכו'. אמנם לחיות לנצח ולזכות בחיים הנצחיים צריך שיראה חכמים ימותו אבל לא יאבדו ח"ו, עתידים לחיות, אמנם הכסיל והבער בהתחברם ובנוסם רע להם ולעולם, זהו שאמר יחד כסיל ובער יאבדו מתוך הקהל, ע"ד מה שפירשתי בסדר אחרי מות עיין שם בפסוק ופושעים נשמדו יחדיו וכו' (תהלים לז, לח). הנה בראותו ענין זה לא יהיה כסיל בוטח בעשרו הוא יפול, ולא מתהלל בכחו ועוצם ידו, והיינו אומרו ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת, כי טעם הכפל שהאדם לחיות לנצח צריך הוא לראות בעיניו תמיד השחת המעותד לירד בו כי יועילנו להצילו מרעתו, ע"ד מ"ש עקביא ולאן אתה הולך למקום עפר רמה וכו'. שהכוונה "למקום עפר" אם תהיה צדיק שלא היתה בך קנאה שלא יהיה בך רקב עצמות הקנאה (משלי יד, ל), באופן שלא יהיה לך המקום ההוא כי אם מקום עפר לבד, ואם ח"ו כשלת בעוניך - לא מקום עפר לבד הוא כי אם גם יוצע תחתיך רמה ותולעה, ובזה מתורץ הקושי שבדבריו, דבכלל הפורענות הגדול של רמה ותולעה הוא פורענות עפר ולמה יזכירהו, הן אמת שאפשר לומר שאומר הדברים כהוייתן שמיד בנסעך מהעה"ז תלך למקום עפר, ואחר ימים מספר רמה, ואחריו תולעה, תולעים היותר גדולים מרמה. לזה אמר כי עם היות ראיית השחת תיקון גדול להשיג החיים הנצחיים, וע"ד מי גבר יחיה ולא יראה מות וכו' (תהלים פט, מט). שהכוונה מי זה הוא גבר שיחיה ובעודו חי לא יראה מות לנגד עיניו ולהרגיז יצרו הרע תמיד שיוכל למלט נפשו מיד שאול סלה, ודאי לא ימצא איש ממלט נפשו מיד שאול סלה אם לא ע"י תרופה זו שיחיה ובחיים חייתו יראה לנגד עיניו המות. או אמר מי הוא זה הגבר שיחיה בעה"ז ולא יראה מות הנפש אבל יחיה לנצח, פירש הפסוק ואמר איש אשר ימלט נפשו מיד שאול סלה, שרואה עצמו כאלו הוא על פתח שאול ואבדון, וכשהעבירה באה לידו רואה עצמו כאלו כמעט שכנה דומה נפשו וירד לשאול, ומצד המניעה שמונע עצמו לטעם טעם החטא מעלה בדעתו שימלט נפשו מיד שאול סלה, ר"ל תמיד הוא במחשבה זו בכל רגעיו ובזה ניצל מידי עבירה, ולזה אמר ויחי עוד לנצח. ר"ל יש אופן השגה לחיות עוד לנצח אף על פי שלא יעשה זה התיקון של ראיית המות והשחת הנזכר בפסוק יחיה ולא יראה מות, ז"ש ויחי עוד כו' אף על פי שלא יראה השחת, והתיקון הוא כי יראה חכמים ימותו כו'. כי בהשיגו ידיעה זו ובראותו שהחכמים לא ישיגם אבדון כי אם מיתה, והכסילים והבעירים הם הם שיאבדו, זה ידריכוהו בדרך ישרה ללכת אל מקום החיים ולא יבטח על חילו ולא בעשרו. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה ונבין טעם נכון בחומר השביעית שדרשו חז"ל שאם יזלזל בה סוף שמוכר מטלטליו, והיינו דסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה. שנמשך זה מעונש זלזול השביעית והסתחרו בפירותיה, לא שב נעשה מך ומוכר קרקעו. והיינו דסמיך ליה וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. לא שב סוף שמוכר ביתו והיינו ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. לא שב מוכר עצמו והיינו וכי ימוך וכו' ונמכר לך. לא שב נמכר לגר תושב והיינו וכי תשיג כו' ונמכר לגר תושב. לא שב נמכר לע"א והיינו לעקר משפחת גר. כי צריך להבין מהו חומר אבקה של שביעית לגלגל עליו כל התלאה הזאת, אכן מהיות ענין השביעית הוראה אל האדם שעתיד הוא להשמיט העולם הזה כולו ולנטוש כלו ולעזוב לאחרים חילו, לזה הראהו הש"י עולמו שלאחר מיתה בחייו, כי כמו שהשביעית בטלה שדה אחוזתו, ובזוזי בתר בזוזי ואין אומר השב, ככה אחר פטירתו נחלתו נהפכה לזרים ביתו לנכרים, ויבוזו זרים יגיעו אשר צבר ולא ידע מי אוספם. זאת ועוד כוונה שנית להורות כי לא לו הזרע והקציר והארץ כי אם לה' הארץ ומלואה וכצל ימיו על הארץ וכאורח נחשב לשדות ולכרמים, אשר בכל עת אשר יעלה ברצון בעל הבית להוציאו והושיב זולתו מי יאמר לו מה תעשה, ככה הוא ית' בעל השדות והכרמים ע"ד כי לי כל הארץ. וזה תורה גזרתו שש שנים תזרע ויאכלו אנשי ה' העניים והאביונים, אשר בלי ספק שני הטעמים האלה יחד טובים ונכוחים להוכיח לאדם תוכחת מגולה לדעת כי כל ענייני העה"ז הבל ואין לו בהם בטחון כי אם גר נחשב עליה וראוי יתקין עצמו בפרוזדור להכנס לטרקלין, ולזה החמירה התורה בה חומרה יתירה, כי היא שורש כל שלימות ועבודת ה', והמזלזל בה חשב כי כחו ועוצם ידו עשתה לו הנחלות האלה, והכסיל הזה אשר בחושך הולך שמץ טעות נזרקה בו ואבק ע"א בשומו זהב כסלו ובית עכביש מבטחו, ולזה סופו שימכר לעקר משפחת גר דהיינו עובד ע"א, יוכיח על רוע תחלתו שזלזולו בשביעי מורה היות קטן אמנה, ובזה נבוא אל ביאור פרטי הפסוקים, וראוי לדקדק ראשונה אומרן כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, כי מי לא ידע שהארץ היא אשר אני נותן לכם. וחז"ל פירשו שבארץ ישראל עצמה הוא חיוב זה ולא בארץ ראובן וגד דהיינו ארץ סיחון ועוג, וזהו שלמדו מאומרו אל הארץ בה"א הידיעה. ולי אפשר לפרש על פי דרשתם זו וללמוד כן מאומרו אשר אני נותן לכם. דהיינו ארץ ישראל ולא הארץ שאתם לוקחים אותה דהיינו ארץ סיחון ועוג שחלקם שאלו בפיהם באומרם כי באה נחלתינו אלינו וכו'. לעומת זה נאמר אל הארץ אשר אני נותן לכם, אבל עדיין צריך לפי הפשט ליישב אומרו הארץ אשר אני נותן לכם. ועוד אומרו ושבתה הארץ שבת לה' מיותר, כי הסדר הנכון הוא הזכירו תחלה שש שנים תזרע שדך כו' ובשנה השביעית וכו' שבת לה' כו'. א"כ ושבתה הארץ שבת לה' מיותר. ועוד שש שנים תזרע וכו' מיותר, כי מהי תיתי איסור והלא האיסור נתחדש בשביעית והוא מה שהיה לו להזכיר לא ההיתר, וכן ואספת את תבואתה מיותר וכי יניח התבואה בשש השנים הפקר והלא השביעית צריכה רבה ועמל וטורח ואיומים, וא"כ ואספת וכו' מיותר. ועוד מה טעם פעם אומר שבת שבתון ואחר כך אומר שבת לה' ולא אמר שבתון. ואחר כך אומר שנת שבתון ולא אמר שבת, ואחר כך חוזר לראש והיתה שבת. פעם שניהם כאחד ופעם כל אחד בפני עצמו הלא דבר הוא. ועוד אחר שאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו', מה טעם לחזור בסוף ולומר תהיה כל תבואתה לאכול, ועוד והיו לך ימי שבע שבתות וכו' מיותר לגמרי שכבר נאמר וספרת לך וכו'. וחז"ל דרשו ללמד שאף על פי שלא ספרת לך שבע שנים שבע פעמים דהיינו מנין השמיטות, לפחות מנה יובל והיינו אומרו והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ר"ל אף על פי שלא ספרת לך שבע שנים שבע פעמים, מ"מ והיו לך ימי וכו' דהיינו שתמנה יובלות לפחות אף על פי שלא מנית שמיטות. ועוד מה טעם באו הפסוקים בלשון יחיד וספרת לך וכו', ואחר כך אמר תעבירו וכו' וקדשתם. ומכאן ואילך בלשון רבים. ועוד "תהיה לכם" פעמים, אחד בפסוק וקדשתם ואחד בפסוק "יובל היא" למה. ועוד קשה יתור בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, שכבר נכתב לעיל ושבתם איש אל אחוזתו, ושם נאמר ואיש אל משפחתו תשובו. אמנם כאן לא הזכיר חלוקת ואיש אל משפחתו תשובו, הלא דבר הוא להוסיף בו הצוואה ולגרוע איש אל משפחתו תשובו. ועוד קשה אומרו וכי תמכרו וכו'. כי הפסוקים נושאים ונותנים בקרקעות, וידוע שבקרקעות אין להם אונאה, וכמו שלמדו חז"ל מדקאמר מיד עמיתך. בדבר הנקנה מיד ליד. דהיינו מטלטלין אל תונו וכו'. וא"כ למה כתב אונאת המטלטלין גבי קרקעות, בשלמא לכתב שסובר דכשאונהו בקרקע שהמחצה בדמיו יש אונאה ניחא, דאף על גב דעיקר קרא במטלטלי עסיק, כתבו דמניה נילף לקרקעות לאונאת מחצה, אבל לשאר המפרשים ז"ל והם רובם שהסכימו שאין אונאה כלל לקרקע, קשה אומרו פסוק זה בין הדבקים והזכירו לפי רוב השנים וכו'. כאלו גם על הקרקעות מדבר בענין אל תונו, הן אמת שבסמיכות של חז"ל שכתבנו שמעונש השביעית ובטולה גורם למכור תחלה המטלטלין וכו' וכדכתיבנא לעיל מתורץ זה. עוד צריך לדקדק תיבת "ממכר" שהיא מיותרת, די שיאמר וכי תמכרו לעמיתך. ועוד קשה אומרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו'. דהא יש להם בשביעית מה שאספו במוצאי ששית וא"כ לא היל"ל אלא וכי תאמרו מה נאכל בשנה השמינית שהיא מוצאי שביעית שלא זרעו בה כלל ואפילו הספיח לא נאסוף, אבל בשביעית ליכא קושיא מה נאכל, ומצורף לזה אומרו ועשת התבואה לשלש השנים. שאין החסרון אלא שנה אחת, וחז"ל דרשו זה על שנת היובל הסמוכה לשמיטה שצריך תבואה לשלש שנים, וכן פירש רש"י ז"ל וכן ג"כ צריך לדקדק לשון "ועשת את התבואה" דהיל"ל ועשת תבואה לשלש השנים.
 
'''הביאור''' הוא שבן עזאי הודיענו מעלת ההתדבקות וריצה במצוה קלה להיות בה שלשה תועלות, האחד בעצם וראשונה בעשות המצוה בחשק וכוסף אמיתי ותשוקה ונכבדת וזריז ורץ בה, והשני הוא שאחר שהמצוה גוררת מצוה כדמסיק, ומאי דלא הוה הוה דהיינו המצוה הראשונה מאי דהוה שכבר עשה המצוה הראשונה לא כ"ש שיעשה שנית, והוא השיעור ההכשר שיש באדם בתחלה שגרם לו לעשותה, כשנתקדש בה במצוה הכשיר יותר לעשות מצוה יותר גדולה ממנה, וזהו שאמר הוי רץ למצוה קלה. רוצה לומר לעשות מצוה קלה בזריזות נמרץ כבחמורה, רוצה לומר כאלו כבר אתה בתוך החמורה ממש, שכיון שהמצוה גוררת מצוה, הנה יהי בעיניך כאלו כבר אתה בחמורה, שזאת הקלה יגרור אותה, והתועלת השלישי מהיותך רץ למצוה קלה הוא שאגב אורחך אתה בורח מן העבירה, כי הבטלה תביאך לידי עבירה, אמנם בהיותך רץ למצוה קלה נמשך תועלת שלישי שאתה בורח מן העבירה, וזהו שאמר ובורח ולא אמר וברח, נמצא דאגב חדא של רץ למצוה קלה תרתי אחריני, דהיינו כבחמורה ובורח מן העבירה, שהם הכל שלשה תועלות כאמור. ונתן טעם שמצוה גוררת מצוה, והיא תגרור לך החמורה וג"כ בהיות גוררת מצוה תבריחך מן העבירה. ואמר שמצוה גוררת מצוה בדרך טבע והרגל בהרגילך במצות, מצוה גוררת מצוה, וג"כ בדרך שכר שהמקדש עצמו מלמטה מקדישים אותו מלמעלה, ובשכר מצוה מזמינים לו מצוה אחרת, באופן שמהיות האדם עובר אורח נוטה ללון שינת עולם, צריך להיותו זריז ורץ במצוה קלה כדי להשיג בזמן מועט צידה מרובה, ועל זה זירז התנא ואמר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. שכיוון לומר שבעוד היות האדם בעסק ימעט ממנו ועסוק בתורה, ולז"א ממעט בעסק ולא אמר ממעט עסק אלא בעסק, בעוד היותך בו בעסק תמעט בו ועסוק בתורה, כי אז ראוי להחזיק לך טובה ביותר על שאחר שנתעסקת בעסק אתה ממעט בו ועוסק בתורה. עוד רמז לנו באומרו "הוי ממעט בעסק" לרמוז ששומר מצוה ועוסק בתורה לא ידע דבר רע, שאין המיעוט בריוח אלא המיעוט יהיה בעסק הסחורה שאתה ממעטו, ולעסוק בתורה והעסק בתוהר יקל מעליך העסק באופן שהריוח במקומו עומד כאלו כל עסקיך היה בעסק משא ומתן ולא נתמעט כי אם עסק הסחורה והטורח, ועוסק בתורה ומלאכתך תעשה ע"י אחרים. נמצא שצריך האדם לדעת כי כל הצלחות העולם הזה הבל המה, ואדם להבל דמה ימיו כצל עובר (תהלים קמד, ד). ובזה ירוץ לקראת השלימות הנפשיי המתקיים לעולם, אשר על זה אמר דע"ה הבוטחים על חילם וכו' (תהלים מט, ז). אח לא פדה יפדה איש וכו' (שם ח). ויחי עוד לנצח וכו' (שם י). אמר כי בראות האדם השחת והמות בעיניו תמיד יועיל לו שלא יחשיב הון העה"ז לבטוח בו באמור כחי ועוצם ידי עשה לי העושר הזה, ז"ש הבוטחים על חילם וכחם וברוב עשרם יתהללו, ר"ל לא יהללו ה' המוריש ומעשיר אבל יתהללו וישבחו את עצמם שחילם וכחם ועוצם חריפותם בהשתדלותם עשתה זאת ולא מה', ולזה ימשך שאח לא פדה יפדה איש, הטעם בכפל שתיבת "לא" מושך אחר עמה, וכאלו כתב אח לא פדה אח לא יפדה איש שהכוונה שהענין לפדות האח הוא נמנע מצד עצמו, כי אח לא פדה ולו הונח שהיה אפשר לפדות, לא יפדה איש, שלא ירצה לפדות ולא תן לאלקים כפרו, כי שׂם זהב כסלו והם הבוטחים על חילם ועשרם, ואיך יפדה איש את אחיו בו וממונו חביב עליו יותר מגופו, ז"ש אח לא פדה מצד הענין היותו נמנע הפדיון, וכן לא יפדה מצד רוע הבחירה, והיינו דקאמר יפדה, לא זו אף זו שאפילו פדיון עצמו לא ירצה האדם לתת כ"ש פדיון אחרים, ז"ש לא יתן לאלהים כפרו, ר"ל כופר עצמו כ"ש כופר האח שלא יתן, זהו בבחינת פדיון הגוף כי בבחינת פדיון הנפש עם היותו אפשרי ע"י התורה ודבר ה' היקר וע"י מעשים טובים, עכ"ז לא ירצה האדם לפדות עצמו עם היותו אפשרי - האדם עשהו נמנע, ז"ש ויקר פדיון נפשם. ר"ל והפדיון היקר הוא פדיון נפשם, ע"ד ודבר ה' היה יקר בימים וכו' (ש"א ג, א). או כפשוטו שפדיון נפשם יקר הערך אבל אינו נמנע אלא שהאדם חדל ממנו לעולם כאלו הוא נמנע, כ"ז נמשך להם מצד היותם בוטחים על חילם וכו'. אמנם לחיות לנצח ולזכות בחיים הנצחיים צריך שיראה חכמים ימותו אבל לא יאבדו ח"ו, עתידים לחיות, אמנם הכסיל והבער בהתחברם ובנוסם רע להם ולעולם, זהו שאמר יחד כסיל ובער יאבדו מתוך הקהל, ע"ד מה שפירשתי בסדר אחרי מות עיין שם בפסוק ופושעים נשמדו יחדיו וכו' (תהלים לז, לח). הנה בראותו ענין זה לא יהיה כסיל בוטח בעשרו הוא יפול, ולא מתהלל בכחו ועוצם ידו, והיינו אומרו ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת, כי טעם הכפל שהאדם לחיות לנצח צריך הוא לראות בעיניו תמיד השחת המעותד לירד בו כי יועילנו להצילו מרעתו, ע"ד מ"ש עקביא ולאן אתה הולך למקום עפר רמה וכו'. שהכוונה "למקום עפר" אם תהיה צדיק שלא היתה בך קנאה שלא יהיה בך רקב עצמות הקנאה (משלי יד, ל), באופן שלא יהיה לך המקום ההוא כי אם מקום עפר לבד, ואם ח"ו כשלת בעוניך - לא מקום עפר לבד הוא כי אם גם יוצע תחתיך רמה ותולעה, ובזה מתורץ הקושי שבדבריו, דבכלל הפורענות הגדול של רמה ותולעה הוא פורענות עפר ולמה יזכירהו, הן אמת שאפשר לומר שאומר הדברים כהוייתן שמיד בנסעך מהעה"ז תלך למקום עפר, ואחר ימים מספר רמה, ואחריו תולעה, תולעים היותר גדולים מרמה. לזה אמר כי עם היות ראיית השחת תיקון גדול להשיג החיים הנצחיים, וע"ד מי גבר יחיה ולא יראה מות וכו' (תהלים פט, מט). שהכוונה מי זה הוא גבר שיחיה ובעודו חי לא יראה מות לנגד עיניו ולהרגיז יצרו הרע תמיד שיוכל למלט נפשו מיד שאול סלה, ודאי לא ימצא איש ממלט נפשו מיד שאול סלה אם לא ע"י תרופה זו שיחיה ובחיים חייתו יראה לנגד עיניו המות. או אמר מי הוא זה הגבר שיחיה בעה"ז ולא יראה מות הנפש אבל יחיה לנצח, פירש הפסוק ואמר איש אשר ימלט נפשו מיד שאול סלה, שרואה עצמו כאלו הוא על פתח שאול ואבדון, וכשהעבירה באה לידו רואה עצמו כאלו כמעט שכנה דומה נפשו וירד לשאול, ומצד המניעה שמונע עצמו לטעם טעם החטא מעלה בדעתו שימלט נפשו מיד שאול סלה, ר"ל תמיד הוא במחשבה זו בכל רגעיו ובזה ניצל מידי עבירה, ולזה אמר ויחי עוד לנצח. ר"ל יש אופן השגה לחיות עוד לנצח אף על פי שלא יעשה זה התיקון של ראיית המות והשחת הנזכר בפסוק יחיה ולא יראה מות, ז"ש ויחי עוד כו' אף על פי שלא יראה השחת, והתיקון הוא כי יראה חכמים ימותו כו'. כי בהשיגו ידיעה זו ובראותו שהחכמים לא ישיגם אבדון כי אם מיתה, והכסילים והבעירים הם הם שיאבדו, זה ידריכוהו בדרך ישרה ללכת אל מקום החיים ולא יבטח על חילו ולא בעשרו. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה ונבין טעם נכון בחומר השביעית שדרשו חז"ל שאם יזלזל בה סוף שמוכר מטלטליו, והיינו דסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה. שנמשך זה מעונש זלזול השביעית והסתחרו בפירותיה, לא שב נעשה מך ומוכר קרקעו. והיינו דסמיך ליה וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. לא שב סוף שמוכר ביתו והיינו ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. לא שב מוכר עצמו והיינו וכי ימוך וכו' ונמכר לך. לא שב נמכר לגר תושב והיינו וכי תשיג כו' ונמכר לגר תושב. לא שב נמכר לע"א והיינו לעקר משפחת גר. כי צריך להבין מהו חומר אבקה של שביעית לגלגל עליו כל התלאה הזאת, אכן מהיות ענין השביעית הוראה אל האדם שעתיד הוא להשמיט העולם הזה כולו ולנטוש כלו ולעזוב לאחרים חילו, לזה הראהו הש"י עולמו שלאחר מיתה בחייו, כי כמו שהשביעית בטלה שדה אחוזתו, ובזוזי בתר בזוזי ואין אומר השב, ככה אחר פטירתו נחלתו נהפכה לזרים ביתו לנכרים, ויבוזו זרים יגיעו אשר צבר ולא ידע מי אוספם. זאת ועוד כוונה שנית להורות כי לא לו הזרע והקציר והארץ כי אם לה' הארץ ומלואה וכצל ימיו על הארץ וכאורח נחשב לשדות ולכרמים, אשר בכל עת אשר יעלה ברצון בעל הבית להוציאו והושיב זולתו מי יאמר לו מה תעשה, ככה הוא ית' בעל השדות והכרמים ע"ד כי לי כל הארץ. וזה תורה גזרתו שש שנים תזרע ויאכלו אנשי ה' העניים והאביונים, אשר בלי ספק שני הטעמים האלה יחד טובים ונכוחים להוכיח לאדם תוכחת מגולה לדעת כי כל ענייני העה"ז הבל ואין לו בהם בטחון כי אם גר נחשב עליה וראוי יתקין עצמו בפרוזדור להכנס לטרקלין, ולזה החמירה התורה בה חומרה יתירה, כי היא שורש כל שלימות ועבודת ה', והמזלזל בה חשב כי כחו ועוצם ידו עשתה לו הנחלות האלה, והכסיל הזה אשר בחושך הולך שמץ טעות נזרקה בו ואבק ע"א בשומו זהב כסלו ובית עכביש מבטחו, ולזה סופו שימכר לעקר משפחת גר דהיינו עובד ע"א, יוכיח על רוע תחלתו שזלזולו בשביעי מורה היות קטן אמנה, ובזה נבוא אל ביאור פרטי הפסוקים, וראוי לדקדק ראשונה אומרן כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, כי מי לא ידע שהארץ היא אשר אני נותן לכם. וחז"ל פירשו שבארץ ישראל עצמה הוא חיוב זה ולא בארץ ראובן וגד דהיינו ארץ סיחון ועוג, וזהו שלמדו מאומרו אל הארץ בה"א הידיעה. ולי אפשר לפרש על פי דרשתם זו וללמוד כן מאומרו אשר אני נותן לכם. דהיינו ארץ ישראל ולא הארץ שאתם לוקחים אותה דהיינו ארץ סיחון ועוג שחלקם שאלו בפיהם באומרם כי באה נחלתינו אלינו וכו'. לעומת זה נאמר אל הארץ אשר אני נותן לכם, אבל עדיין צריך לפי הפשט ליישב אומרו הארץ אשר אני נותן לכם. ועוד אומרו ושבתה הארץ שבת לה' מיותר, כי הסדר הנכון הוא הזכירו תחלה שש שנים תזרע שדך כו' ובשנה השביעית וכו' שבת לה' כו'. א"כ ושבתה הארץ שבת לה' מיותר. ועוד שש שנים תזרע וכו' מיותר, כי מהי תיתי איסור והלא האיסור נתחדש בשביעית והוא מה שהיה לו להזכיר לא ההיתר, וכן ואספת את תבואתה מיותר וכי יניח התבואה בשש השנים הפקר והלא השביעית צריכה רבה ועמל וטורח ואיומים, וא"כ ואספת וכו' מיותר. ועוד מה טעם פעם אומר שבת שבתון ואחר כך אומר שבת לה' ולא אמר שבתון. ואחר כך אומר שנת שבתון ולא אמר שבת, ואחר כך חוזר לראש והיתה שבת. פעם שניהם כאחד ופעם כל אחד בפני עצמו הלא דבר הוא. ועוד אחר שאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו', מה טעם לחזור בסוף ולומר תהיה כל תבואתה לאכול, ועוד והיו לך ימי שבע שבתות וכו' מיותר לגמרי שכבר נאמר וספרת לך וכו'. וחז"ל דרשו ללמד שאף על פי שלא ספרת לך שבע שנים שבע פעמים דהיינו מנין השמיטות, לפחות מנה יובל והיינו אומרו והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ר"ל אף על פי שלא ספרת לך שבע שנים שבע פעמים, מ"מ והיו לך ימי וכו' דהיינו שתמנה יובלות לפחות אף על פי שלא מנית שמיטות. ועוד מה טעם באו הפסוקים בלשון יחיד וספרת לך וכו', ואחר כך אמר תעבירו וכו' וקדשתם. ומכאן ואילך בלשון רבים. ועוד "תהיה לכם" פעמים, אחד בפסוק וקדשתם ואחד בפסוק "יובל היא" למה. ועוד קשה יתור בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, שכבר נכתב לעיל ושבתם איש אל אחוזתו, ושם נאמר ואיש אל משפחתו תשובו. אמנם כאן לא הזכיר חלוקת ואיש אל משפחתו תשובו, הלא דבר הוא להוסיף בו הצוואה ולגרוע איש אל משפחתו תשובו. ועוד קשה אומרו וכי תמכרו וכו'. כי הפסוקים נושאים ונותנים בקרקעות, וידוע שבקרקעות אין להם אונאה, וכמו שלמדו חז"ל מדקאמר מיד עמיתך. בדבר הנקנה מיד ליד. דהיינו מטלטלין אל תונו וכו'. וא"כ למה כתב אונאת המטלטלין גבי קרקעות, בשלמא לכתב שסובר דכשאונהו בקרקע שהמחצה בדמיו יש אונאה ניחא, דאף על גב דעיקר קרא במטלטלי עסיק, כתבו דמניה נילף לקרקעות לאונאת מחצה, אבל לשאר המפרשים ז"ל והם רובם שהסכימו שאין אונאה כלל לקרקע, קשה אומרו פסוק זה בין הדבקים והזכירו לפי רוב השנים וכו'. כאלו גם על הקרקעות מדבר בענין אל תונו, הן אמת שבסמיכות של חז"ל שכתבנו שמעונש השביעית ובטולה גורם למכור תחלה המטלטלין וכו' וכדכתיבנא לעיל מתורץ זה. עוד צריך לדקדק תיבת "ממכר" שהיא מיותרת, די שיאמר וכי תמכרו לעמיתך. ועוד קשה אומרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו'. דהא יש להם בשביעית מה שאספו במוצאי ששית וא"כ לא היל"ל אלא וכי תאמרו מה נאכל בשנה השמינית שהיא מוצאי שביעית שלא זרעו בה כלל ואפילו הספיח לא נאסוף, אבל בשביעית ליכא קושיא מה נאכל, ומצורף לזה אומרו ועשת התבואה לשלש השנים. שאין החסרון אלא שנה אחת, וחז"ל דרשו זה על שנת היובל הסמוכה לשמיטה שצריך תבואה לשלש שנים, וכן פירש רש"י ז"ל וכן ג"כ צריך לדקדק לשון "ועשת את התבואה" דהיל"ל ועשת תבואה לשלש השנים.

Latest revision as of 18:35, 13 May 2022

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png סד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


סדר בהר[edit]

יבאר שאחר שהעולם הזה ים זועף והזמן אשר אדם חי על פני האדמה הוא כגשר רעוע, מעתה אין ראוי לבעל שכל לקבוע לו דירת קבע בגשר הזה, אבל כל ימי צבאו ייחל אימתי יצא בשלום מן הגשר הזה.

(מסכת אבות ד, ב) בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.

אחר שהזמן אשר האדם חי בו על פני האדמה נחשב כגשר רעוע בין העולם הזה לעולם הבא, ראוי ומחוייב שהאדם לא יבקש לו בו מנוח אשר ייטב לו ודירת קבע, כי המקום רעוע וכל ימי צבאו ייחל הוא אימתי יראה סוף הגשר הזה שנכנס בו בשלום ויצא בשלום אל מקום תחנותו כי עברי הוא, רוצה לומר עובר מעבר אל עבר. ועל זה נראה לי שנקרא אברהם העברי בפסוק לאבר(ה)ם העברי (בראשית יד, יג). מלבד היותו נקרא כן על שם היותו מעבר הנהר, ועל דעת חז"ל ראיתי משם ועבר ונקרא עברי על שלמד מרבו עבר. הנה לפי הצעתינו נראה לי שנקרא עברי על שם היותו רודף אחר השלימות הנפשיי אשר מעבר הגשר הנזכר, ושבעולם הזה איננו דר בו דירת קבע כי עראי ודרך העברה, וז"ש אל אברהם העברי. ולזה ע"ה לא פנה אל רהבים לבנות בית כי אם אוהל עראי עובר ממקום למקום, להיות הטלטול מורה על מציאותו היותו בעולם הזה כגר בארץ וכאורח נטה ללכת אל מקום תחנותו וחפצו כי שם ביתו, על דרך כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב, ה). כי אין בית אלא שם בעה"ב וזהו העברי:

ועל זה נ"ל שאמר הפסוק והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כה, כג). נתן שני טעמים נכונים לבלתי המכר הארץ לצמיתות הא' כי לי הארץ ואיך תמכור לצמיתות דבר שאינו לך, הפירות יש לאל ידך למכור לזמן מוגבל עד היובל ולא גוף הארץ, והיינו דקאמר לא תמכר ר"ל אפילו שתמכור אותה אינו עולה בדין כי לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. והטעם השני הוא כי גרים ותושבים אתם עמדי, הכוונה אם היית מוכר לצמיתות היה נראה שיש לך זכות לעולם בקרקע ונראה שאתה תושב בעולם הזה, לכן להוציא מלבך ולהודיע שאתה גר אין אתה יכול למכור לצמיתות כי אין אתה תושב כי אם גר בה, ואתה מוכר זכותך אשר לך בה ואותו הגרות תמכור, זהו שאמר "כי גרים" כי אם אתם תושבים - הוא עמדי בעולם הטוב וארוך, באופן כי גרים הם בארץ הנז' ותושבים אתם עמדי:

ולזה נ"ל שאמר שע"ה מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך (משלי ג, לג). כי להיות הרשע חושב שכביר מצאה ידו ולעולם בל ימוט, וכאלו ענייניו חזקה ומצא בית, לזה מארת ה' בבית רשע, אמנם הצדיקים אין להם דירת קבע כי אם נוה, כמו נוה צאן שהוא אהל עראי, נוה צדיקים יברך, ולזה ברשע אמר בלשון יחיד כי הרשע החושק בעולם הזה בונה לו לבדו בית רחב ידים, אמנם הצדיקים אפילו בנוה שהוא דירת עראי בנוה אחד מסתופפים צדיקים רבים ומצמצמים עצמם בו, ז"ש ונוה צדיקים יברך, שיספיק ויכיל כולם כאחד כי הצדיקים אינם חפצים ליהנות בעולם הזה ממעשיהם כי אם חנם והגמול נפשיי יהיה צפון להם לעתיד, ועל זה נ"ל שאמר במקום אחר שנאמר מלאך רשע יפול ברע וכו' (משלי יג, יז). הפשט מובן שהמלאך ששולח האדם לעשות לו איזה שליחות, כיון שהוא רשע יפול ברע, יעוות שליחותו, ואם ימצא עמו בחברתו ציר אמונים הוא מרפא, שמרפא מה שעוות חבירו המלאך רע, אבל לפי הנמשל אמר כי המלאך רשע הוא שטן הוא יצה"ר יפול ברע ויפיל האדם, והציר אמונים הוא יצר הטוב והשכל אשר יתקן וירפא כל המעוות מזה המלאך הרשע. או אמר מלאך רשע על האדם אשר שולח הנה כמלאך להשיג שלימותו וכעובר אורח כדפרשית, ומלאך יחשב ואם הוא מלאך רשע הנה יפול ברע וישוב עמלו בראשו, ויש עמו ציר אמונים השכל והנשמה נאמנים לשולחיהם יתברך ויתעלה שמו, שיתקנו וירפאו אשר עוות, וזה יהיה באמצעות קצת יסורין שאם יקבלם האדם בשמחה יישרו עוותתו, אמנם אם יהיה פורע מוסר ומבטלו שלא יחשיבהו, הנה ריש וקלון יש לפורע מוסר (משלי יג, יח), ריש מצות ומעשים טובים, ומזה ימשך לו קלון וחרפה. אמנם אם שומר תוכחת, מלשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא). ר"ל ממתין ומקוה התוכחת, ככה זה שומר תוכחת אימתי תבוא אליו, על דרך בואו אחי בואו רעי (ב"מ פ"ד:). זה יכובד לעתיד בעולם הבא, כי הנפש איננה חפצה בהשקט העולם הזה ובמלאות האדם כל תאותיו אלא אדרבה היות התאוה נהיה ונשכרת (משלי יג, יט), כלומר בלתי מושגת זה תערב לנפש, ולא זו בלבד כי אם מה שרואה אדם הכסילים הרורפים אחרי עניני העולם הזה, אם יתעב האדם אותם הכסילים על מדותיהם הפחותות וסכלותם אף זה מכלל סור מרע יחשב ובכלל דרכי ה׳, כי בלי ספק התחלת הסור מרע הוא תועבת הכסילים כמו שהאהבה אותם הוא עשות הרע בלי ספק שילמוד ממעשיהם כך תועבת כסילים סור מרע, והוא מעין היות התאוה הכלביית נהיה שתערב לנפש, ככה תועבת הכסילים סור מרע. או אמר "תאוה נהיה" כי הנפש קודם בואה הנה יושבת בבית ה' וחצרותיו, מלחם אביה תאכל ומעדוניו תתעדן, ואם שולחה הנה הוא כדי שתהנה מיגיע כפיה בזיעת אפה משום מאן דאכיל דלאו דידיה בהיל לאיסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג דף ו.), לזה אמר "תאוה נהיה" אותה התאוה שכבר נהיה לנפש דהיינו שהיתה נהנית מזיו השכינה זאת היא אשר תערב לנפש ואליה תשוקתה להשיג ולחזור אל המקום אשר היתה בתוספת טובה, והוא ליהנות בלי בושה כאוכל חינם. ותועבת כסילים וכו' כפשוטו כדפרשית, ועל זה הזהיר שלמה במקום אחר ואמר: בני תורתי אל תשכח וכו' (משלי ג, א). כי אורך ימים ושנות חיים וכו' (שם ב). אמר שתורתי למען היותה תורתי ולשמי אל תשכח, וכן ומצותי להיותם שלי יצור לבך, ואל תעשם בעבור השגתך עליהם אורך ימים כי אם לשמה וסוף האורך ימים ושנות חיים לבוא לך דרך תוספת ולא מעיקר הגמול, זהו שאמר כי אורך ימים ושנות חיים וכו' יוסיפו לך. אמר "אורך ימים" לפי שלפעמים יש אריכות ימים אבל אין בהם נחת רוח אלא אדרבה ימים שאין בהם חפץ, לזה אמר כי יהיו אורך ימים ושל נחת רוח שיקראו שנות חיים ושלום, שהוא כלל כל ההצלחות, והכל דרך תוספת וחנם, והזהיר כי להשיג זה צריך האדם שיתלמד במעשה המצות עד שהם יבאו אחריו מרוב התמדתו בהם ז"ש חסד ואמת אל יעזבוך (שם ג). לא כתב אל תעזוב אבל אמר אל יעזבוך, שאפילו שתרצה אתה לעזבם הם לא יעזבוך מרוב הרגלם אצלך שחזרו לטבע שני ולא יעזבוך, וכיצד יהיה זה, שבתחלה אתה תלך אחריהם וקשרם על גרגרותיך וכו'. ואמר גרגרותיך וכו' כמה שסופר מאדם א' ששאל היות לו גרון ארוך ביותר כמדת רומח, ושאל המלך את פיו ואמר למה כ"כ ארוך האם לטעום בו טעם האוכלין ומשקין, והשיב חלילה כי אם כשאדבר יהיה הגרון ארוך וביני ביני אשער אם הדבור ראוי והגון אדברנו ואם לאו אכחידנו בגרוני הארוך. ולי נראה ששמעתי שהוא ית' ויתעלה מתחלת הבריאה עשה הגרגרת חוליות חוליות להורות ולהוכיח שעל כל חוליה תעמוד הדיבור ויבדק קודם צאתו לחוץ, והרי הוא כגרון ארוך, ויותר חשוב ונכון הוא. ואליו אפשר כיוון שע"ה באומרו "קשרם על גרגרותיך" ביו"ד שהוא לשון רבים, כי הגרגרת אחת למרובות תחשב מצד חוליות חוליות שיש בו כאמור, ובכל אחת מהם ראוי לקשור התורה והמצות, זהו בענין הדבור והמחשבה יוכתבו על לוח הלב, "כתבם על לוח לבך" כי בזה בלי ספק תמצא חן והשכל, יהיה טוב לך בעיני אלהים ואדם כיון שאינך מדבר כי אם בפיך ובלבבך לעשותו, תמצא חן בעיני אלהים ואדם, לא כן אם קשרת על גרגרותיך ובלב לא היו כתובים, כי אז לא היית מוצא חן כי אם נעיני אדם ואולי. יוהשכל לא היה טוב לך אדרבה שגגה שעושה הבעל שכל עולה לו לזדון, נמצא השכל רע לו, אמנם השלם ימצאה חן והשכל טוב לו, ועל זה אמר בטח אל ה' (משלי ג, ה). ר"ל תבטיח להב"ה בכל לבך שיהיה בטוח בך שלא תמוט אלא לזכר עולם תהיה צדיק, והוא על דרך מה שאמר בספר הזהר (ח"ג רי"ג ע"ב) בפסוק הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך (תהלים פו, ב). בך לא כתיב אלא הבוטח אליך, ר"ל מבטיחך שלא תמוט מיראתי ועבודתי לעולם בכל דרכיך וכו' וכדפרשית בכמה מקומות. אל תהי חכם בעיניך (משלי ג, ז). לומר הנני רואה בעיני באותות השמים וסדורם שמורים עלי קצת תלאות, לזה אמר אל תהי חכם בעיניך, אבל ירא את ה' ובאמצעות היראה תסור מכל רע הוראת המערכות מהתלאות המתרגשות לבא לעולם, כמ"ש בגוים שיחתו מאותות השמים וישראל אל יחתו (שבת קנ"ו.). ולזה אמר אל יחשיב ההון והתבואה לשלימות תכליתיי, כי איננו כי אם הכנה, וזהו שאמר כבד [את] ה' מהונך ומראשית (משלי ג, ט). ויחשב כאלו נתת לו כל תבואתך, כי אחר שנתת לו הראשית זכך בשארית, ובשכר זו יתן לך שימלאו אסמיך (שם י) חטה בינונית ופירות, אבל תהיה הברכה מסורה בה, שמעט מהאוכל יספיק לך, על דרך מה שפירשו חז"ל (ספרא) גבי ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו, ה). דלא כתיב בשובע אלא לשובע, שהמעט ישביע אתכם. זהו בכל הפרטיים זולת היין שאין בו כ"כ ברכה כזה האופן כיון שהביא יללה לעולם (יומא ע"ו:), אלא הברכה תהיה בפועל ולא בכח, והיינו ותירוש יקביך יפרוצו מרבוייו ממש. ואם נשפך יינך בעת ההיא שפרצו יקביך, מוסר ה' בני אל תמאס (משלי ג, יא) כי הכל מאהבת ה' אותך, כי העולם הזה והונו ועשרו איננו תכלית השלימות כי אם הכנה אליו ואת כעובר אורח אשר כל המקרים אשר יבואו אליו הם לטוב, כי את אשר יאהב וכו' (שם יב). ר"ל אף על פי שבעת ועונה זו איננו אוהבו כי הוא מייסרו על אשר חטא, עכ"ז את אשר יאהב ה' לעתיד יוכיח, כי אחר גמר כפרתו יאהב ה' אותו, ולכן אל תקוץ בתוכחת שעתיד הוא להביאך לידי אהבה שיאהבך ה'. עלה בידינו כי האדם כיון שהוא כגר בארץ וכאורח נטה ללון, אין לו לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף כי אם לכבד ה' מהונו ומראשית כל תבואתו ולהכין צידה לדרכו, הוא מה שהזהיר בן עזאי ואמר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה וכו'. וראוי לדקדק למה במצוה קלה אמר בלמ"ד למצוה קלה, לא כן בחמורה אמר בבי"ת והיה לו להשוות מדותיו לומר רץ למצוה קלה כלחמורה או רץ במצוה קלה כבחמורה, ומלבד זה קשה כי איך יתכן שירוץ במצוה קלה, רץ כצבי כבחמורה והחמורה יותר מעולה. ועוד ובורח מן העבירה. למה אמר "ובורח" בלשון הוה והיל"ל וברח מן העבירה בלשון צווי, ועוד למה נותן טעם, שמצותו ית' ואפילו בלא גרירה ראוי ומחוייב לעשות המצות מצד עצמה, לו הונח שלא תגרום וכן הבריחה מהעבירה מחוייבת מצד איסור עצמה, א"כ למה אנו צריכים לטעם מצוה גוררת וכו'. ועבירה גוררת עבירה וכו'. ואם אומר שמצוה גוררת מצוה, חוזר לתחלת דבריו ולא לברוח מן העבירה, א"כ היה ראוי יכתוב הדברים בהוייתן, הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שמצוה וכו' ועבירה גוררת וכו', ובסוף דבריו יאמר נא מוסר "ובורח מן העבירה":

הביאור הוא שבן עזאי הודיענו מעלת ההתדבקות וריצה במצוה קלה להיות בה שלשה תועלות, האחד בעצם וראשונה בעשות המצוה בחשק וכוסף אמיתי ותשוקה ונכבדת וזריז ורץ בה, והשני הוא שאחר שהמצוה גוררת מצוה כדמסיק, ומאי דלא הוה הוה דהיינו המצוה הראשונה מאי דהוה שכבר עשה המצוה הראשונה לא כ"ש שיעשה שנית, והוא השיעור ההכשר שיש באדם בתחלה שגרם לו לעשותה, כשנתקדש בה במצוה הכשיר יותר לעשות מצוה יותר גדולה ממנה, וזהו שאמר הוי רץ למצוה קלה. רוצה לומר לעשות מצוה קלה בזריזות נמרץ כבחמורה, רוצה לומר כאלו כבר אתה בתוך החמורה ממש, שכיון שהמצוה גוררת מצוה, הנה יהי בעיניך כאלו כבר אתה בחמורה, שזאת הקלה יגרור אותה, והתועלת השלישי מהיותך רץ למצוה קלה הוא שאגב אורחך אתה בורח מן העבירה, כי הבטלה תביאך לידי עבירה, אמנם בהיותך רץ למצוה קלה נמשך תועלת שלישי שאתה בורח מן העבירה, וזהו שאמר ובורח ולא אמר וברח, נמצא דאגב חדא של רץ למצוה קלה תרתי אחריני, דהיינו כבחמורה ובורח מן העבירה, שהם הכל שלשה תועלות כאמור. ונתן טעם שמצוה גוררת מצוה, והיא תגרור לך החמורה וג"כ בהיות גוררת מצוה תבריחך מן העבירה. ואמר שמצוה גוררת מצוה בדרך טבע והרגל בהרגילך במצות, מצוה גוררת מצוה, וג"כ בדרך שכר שהמקדש עצמו מלמטה מקדישים אותו מלמעלה, ובשכר מצוה מזמינים לו מצוה אחרת, באופן שמהיות האדם עובר אורח נוטה ללון שינת עולם, צריך להיותו זריז ורץ במצוה קלה כדי להשיג בזמן מועט צידה מרובה, ועל זה זירז התנא ואמר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. שכיוון לומר שבעוד היות האדם בעסק ימעט ממנו ועסוק בתורה, ולז"א ממעט בעסק ולא אמר ממעט עסק אלא בעסק, בעוד היותך בו בעסק תמעט בו ועסוק בתורה, כי אז ראוי להחזיק לך טובה ביותר על שאחר שנתעסקת בעסק אתה ממעט בו ועוסק בתורה. עוד רמז לנו באומרו "הוי ממעט בעסק" לרמוז ששומר מצוה ועוסק בתורה לא ידע דבר רע, שאין המיעוט בריוח אלא המיעוט יהיה בעסק הסחורה שאתה ממעטו, ולעסוק בתורה והעסק בתוהר יקל מעליך העסק באופן שהריוח במקומו עומד כאלו כל עסקיך היה בעסק משא ומתן ולא נתמעט כי אם עסק הסחורה והטורח, ועוסק בתורה ומלאכתך תעשה ע"י אחרים. נמצא שצריך האדם לדעת כי כל הצלחות העולם הזה הבל המה, ואדם להבל דמה ימיו כצל עובר (תהלים קמד, ד). ובזה ירוץ לקראת השלימות הנפשיי המתקיים לעולם, אשר על זה אמר דע"ה הבוטחים על חילם וכו' (תהלים מט, ז). אח לא פדה יפדה איש וכו' (שם ח). ויחי עוד לנצח וכו' (שם י). אמר כי בראות האדם השחת והמות בעיניו תמיד יועיל לו שלא יחשיב הון העה"ז לבטוח בו באמור כחי ועוצם ידי עשה לי העושר הזה, ז"ש הבוטחים על חילם וכחם וברוב עשרם יתהללו, ר"ל לא יהללו ה' המוריש ומעשיר אבל יתהללו וישבחו את עצמם שחילם וכחם ועוצם חריפותם בהשתדלותם עשתה זאת ולא מה', ולזה ימשך שאח לא פדה יפדה איש, הטעם בכפל שתיבת "לא" מושך אחר עמה, וכאלו כתב אח לא פדה אח לא יפדה איש שהכוונה שהענין לפדות האח הוא נמנע מצד עצמו, כי אח לא פדה ולו הונח שהיה אפשר לפדות, לא יפדה איש, שלא ירצה לפדות ולא תן לאלקים כפרו, כי שׂם זהב כסלו והם הבוטחים על חילם ועשרם, ואיך יפדה איש את אחיו בו וממונו חביב עליו יותר מגופו, ז"ש אח לא פדה מצד הענין היותו נמנע הפדיון, וכן לא יפדה מצד רוע הבחירה, והיינו דקאמר יפדה, לא זו אף זו שאפילו פדיון עצמו לא ירצה האדם לתת כ"ש פדיון אחרים, ז"ש לא יתן לאלהים כפרו, ר"ל כופר עצמו כ"ש כופר האח שלא יתן, זהו בבחינת פדיון הגוף כי בבחינת פדיון הנפש עם היותו אפשרי ע"י התורה ודבר ה' היקר וע"י מעשים טובים, עכ"ז לא ירצה האדם לפדות עצמו עם היותו אפשרי - האדם עשהו נמנע, ז"ש ויקר פדיון נפשם. ר"ל והפדיון היקר הוא פדיון נפשם, ע"ד ודבר ה' היה יקר בימים וכו' (ש"א ג, א). או כפשוטו שפדיון נפשם יקר הערך אבל אינו נמנע אלא שהאדם חדל ממנו לעולם כאלו הוא נמנע, כ"ז נמשך להם מצד היותם בוטחים על חילם וכו'. אמנם לחיות לנצח ולזכות בחיים הנצחיים צריך שיראה חכמים ימותו אבל לא יאבדו ח"ו, עתידים לחיות, אמנם הכסיל והבער בהתחברם ובנוסם רע להם ולעולם, זהו שאמר יחד כסיל ובער יאבדו מתוך הקהל, ע"ד מה שפירשתי בסדר אחרי מות עיין שם בפסוק ופושעים נשמדו יחדיו וכו' (תהלים לז, לח). הנה בראותו ענין זה לא יהיה כסיל בוטח בעשרו הוא יפול, ולא מתהלל בכחו ועוצם ידו, והיינו אומרו ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת, כי טעם הכפל שהאדם לחיות לנצח צריך הוא לראות בעיניו תמיד השחת המעותד לירד בו כי יועילנו להצילו מרעתו, ע"ד מ"ש עקביא ולאן אתה הולך למקום עפר רמה וכו'. שהכוונה "למקום עפר" אם תהיה צדיק שלא היתה בך קנאה שלא יהיה בך רקב עצמות הקנאה (משלי יד, ל), באופן שלא יהיה לך המקום ההוא כי אם מקום עפר לבד, ואם ח"ו כשלת בעוניך - לא מקום עפר לבד הוא כי אם גם יוצע תחתיך רמה ותולעה, ובזה מתורץ הקושי שבדבריו, דבכלל הפורענות הגדול של רמה ותולעה הוא פורענות עפר ולמה יזכירהו, הן אמת שאפשר לומר שאומר הדברים כהוייתן שמיד בנסעך מהעה"ז תלך למקום עפר, ואחר ימים מספר רמה, ואחריו תולעה, תולעים היותר גדולים מרמה. לזה אמר כי עם היות ראיית השחת תיקון גדול להשיג החיים הנצחיים, וע"ד מי גבר יחיה ולא יראה מות וכו' (תהלים פט, מט). שהכוונה מי זה הוא גבר שיחיה ובעודו חי לא יראה מות לנגד עיניו ולהרגיז יצרו הרע תמיד שיוכל למלט נפשו מיד שאול סלה, ודאי לא ימצא איש ממלט נפשו מיד שאול סלה אם לא ע"י תרופה זו שיחיה ובחיים חייתו יראה לנגד עיניו המות. או אמר מי הוא זה הגבר שיחיה בעה"ז ולא יראה מות הנפש אבל יחיה לנצח, פירש הפסוק ואמר איש אשר ימלט נפשו מיד שאול סלה, שרואה עצמו כאלו הוא על פתח שאול ואבדון, וכשהעבירה באה לידו רואה עצמו כאלו כמעט שכנה דומה נפשו וירד לשאול, ומצד המניעה שמונע עצמו לטעם טעם החטא מעלה בדעתו שימלט נפשו מיד שאול סלה, ר"ל תמיד הוא במחשבה זו בכל רגעיו ובזה ניצל מידי עבירה, ולזה אמר ויחי עוד לנצח. ר"ל יש אופן השגה לחיות עוד לנצח אף על פי שלא יעשה זה התיקון של ראיית המות והשחת הנזכר בפסוק יחיה ולא יראה מות, ז"ש ויחי עוד כו' אף על פי שלא יראה השחת, והתיקון הוא כי יראה חכמים ימותו כו'. כי בהשיגו ידיעה זו ובראותו שהחכמים לא ישיגם אבדון כי אם מיתה, והכסילים והבעירים הם הם שיאבדו, זה ידריכוהו בדרך ישרה ללכת אל מקום החיים ולא יבטח על חילו ולא בעשרו. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה ונבין טעם נכון בחומר השביעית שדרשו חז"ל שאם יזלזל בה סוף שמוכר מטלטליו, והיינו דסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה. שנמשך זה מעונש זלזול השביעית והסתחרו בפירותיה, לא שב נעשה מך ומוכר קרקעו. והיינו דסמיך ליה וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. לא שב סוף שמוכר ביתו והיינו ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. לא שב מוכר עצמו והיינו וכי ימוך וכו' ונמכר לך. לא שב נמכר לגר תושב והיינו וכי תשיג כו' ונמכר לגר תושב. לא שב נמכר לע"א והיינו לעקר משפחת גר. כי צריך להבין מהו חומר אבקה של שביעית לגלגל עליו כל התלאה הזאת, אכן מהיות ענין השביעית הוראה אל האדם שעתיד הוא להשמיט העולם הזה כולו ולנטוש כלו ולעזוב לאחרים חילו, לזה הראהו הש"י עולמו שלאחר מיתה בחייו, כי כמו שהשביעית בטלה שדה אחוזתו, ובזוזי בתר בזוזי ואין אומר השב, ככה אחר פטירתו נחלתו נהפכה לזרים ביתו לנכרים, ויבוזו זרים יגיעו אשר צבר ולא ידע מי אוספם. זאת ועוד כוונה שנית להורות כי לא לו הזרע והקציר והארץ כי אם לה' הארץ ומלואה וכצל ימיו על הארץ וכאורח נחשב לשדות ולכרמים, אשר בכל עת אשר יעלה ברצון בעל הבית להוציאו והושיב זולתו מי יאמר לו מה תעשה, ככה הוא ית' בעל השדות והכרמים ע"ד כי לי כל הארץ. וזה תורה גזרתו שש שנים תזרע ויאכלו אנשי ה' העניים והאביונים, אשר בלי ספק שני הטעמים האלה יחד טובים ונכוחים להוכיח לאדם תוכחת מגולה לדעת כי כל ענייני העה"ז הבל ואין לו בהם בטחון כי אם גר נחשב עליה וראוי יתקין עצמו בפרוזדור להכנס לטרקלין, ולזה החמירה התורה בה חומרה יתירה, כי היא שורש כל שלימות ועבודת ה', והמזלזל בה חשב כי כחו ועוצם ידו עשתה לו הנחלות האלה, והכסיל הזה אשר בחושך הולך שמץ טעות נזרקה בו ואבק ע"א בשומו זהב כסלו ובית עכביש מבטחו, ולזה סופו שימכר לעקר משפחת גר דהיינו עובד ע"א, יוכיח על רוע תחלתו שזלזולו בשביעי מורה היות קטן אמנה, ובזה נבוא אל ביאור פרטי הפסוקים, וראוי לדקדק ראשונה אומרן כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, כי מי לא ידע שהארץ היא אשר אני נותן לכם. וחז"ל פירשו שבארץ ישראל עצמה הוא חיוב זה ולא בארץ ראובן וגד דהיינו ארץ סיחון ועוג, וזהו שלמדו מאומרו אל הארץ בה"א הידיעה. ולי אפשר לפרש על פי דרשתם זו וללמוד כן מאומרו אשר אני נותן לכם. דהיינו ארץ ישראל ולא הארץ שאתם לוקחים אותה דהיינו ארץ סיחון ועוג שחלקם שאלו בפיהם באומרם כי באה נחלתינו אלינו וכו'. לעומת זה נאמר אל הארץ אשר אני נותן לכם, אבל עדיין צריך לפי הפשט ליישב אומרו הארץ אשר אני נותן לכם. ועוד אומרו ושבתה הארץ שבת לה' מיותר, כי הסדר הנכון הוא הזכירו תחלה שש שנים תזרע שדך כו' ובשנה השביעית וכו' שבת לה' כו'. א"כ ושבתה הארץ שבת לה' מיותר. ועוד שש שנים תזרע וכו' מיותר, כי מהי תיתי איסור והלא האיסור נתחדש בשביעית והוא מה שהיה לו להזכיר לא ההיתר, וכן ואספת את תבואתה מיותר וכי יניח התבואה בשש השנים הפקר והלא השביעית צריכה רבה ועמל וטורח ואיומים, וא"כ ואספת וכו' מיותר. ועוד מה טעם פעם אומר שבת שבתון ואחר כך אומר שבת לה' ולא אמר שבתון. ואחר כך אומר שנת שבתון ולא אמר שבת, ואחר כך חוזר לראש והיתה שבת. פעם שניהם כאחד ופעם כל אחד בפני עצמו הלא דבר הוא. ועוד אחר שאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו', מה טעם לחזור בסוף ולומר תהיה כל תבואתה לאכול, ועוד והיו לך ימי שבע שבתות וכו' מיותר לגמרי שכבר נאמר וספרת לך וכו'. וחז"ל דרשו ללמד שאף על פי שלא ספרת לך שבע שנים שבע פעמים דהיינו מנין השמיטות, לפחות מנה יובל והיינו אומרו והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ר"ל אף על פי שלא ספרת לך שבע שנים שבע פעמים, מ"מ והיו לך ימי וכו' דהיינו שתמנה יובלות לפחות אף על פי שלא מנית שמיטות. ועוד מה טעם באו הפסוקים בלשון יחיד וספרת לך וכו', ואחר כך אמר תעבירו וכו' וקדשתם. ומכאן ואילך בלשון רבים. ועוד "תהיה לכם" פעמים, אחד בפסוק וקדשתם ואחד בפסוק "יובל היא" למה. ועוד קשה יתור בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, שכבר נכתב לעיל ושבתם איש אל אחוזתו, ושם נאמר ואיש אל משפחתו תשובו. אמנם כאן לא הזכיר חלוקת ואיש אל משפחתו תשובו, הלא דבר הוא להוסיף בו הצוואה ולגרוע איש אל משפחתו תשובו. ועוד קשה אומרו וכי תמכרו וכו'. כי הפסוקים נושאים ונותנים בקרקעות, וידוע שבקרקעות אין להם אונאה, וכמו שלמדו חז"ל מדקאמר מיד עמיתך. בדבר הנקנה מיד ליד. דהיינו מטלטלין אל תונו וכו'. וא"כ למה כתב אונאת המטלטלין גבי קרקעות, בשלמא לכתב שסובר דכשאונהו בקרקע שהמחצה בדמיו יש אונאה ניחא, דאף על גב דעיקר קרא במטלטלי עסיק, כתבו דמניה נילף לקרקעות לאונאת מחצה, אבל לשאר המפרשים ז"ל והם רובם שהסכימו שאין אונאה כלל לקרקע, קשה אומרו פסוק זה בין הדבקים והזכירו לפי רוב השנים וכו'. כאלו גם על הקרקעות מדבר בענין אל תונו, הן אמת שבסמיכות של חז"ל שכתבנו שמעונש השביעית ובטולה גורם למכור תחלה המטלטלין וכו' וכדכתיבנא לעיל מתורץ זה. עוד צריך לדקדק תיבת "ממכר" שהיא מיותרת, די שיאמר וכי תמכרו לעמיתך. ועוד קשה אומרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וכו'. דהא יש להם בשביעית מה שאספו במוצאי ששית וא"כ לא היל"ל אלא וכי תאמרו מה נאכל בשנה השמינית שהיא מוצאי שביעית שלא זרעו בה כלל ואפילו הספיח לא נאסוף, אבל בשביעית ליכא קושיא מה נאכל, ומצורף לזה אומרו ועשת התבואה לשלש השנים. שאין החסרון אלא שנה אחת, וחז"ל דרשו זה על שנת היובל הסמוכה לשמיטה שצריך תבואה לשלש שנים, וכן פירש רש"י ז"ל וכן ג"כ צריך לדקדק לשון "ועשת את התבואה" דהיל"ל ועשת תבואה לשלש השנים.

הביאור מסכים להקדמתינו שרצה הוא יתברך להודיע לישראל כי גרים הם בארץ הלזו ואריסים, כדי שלא ישתקעו בה ובעניניה ונטיעותיה רק דרך עראי, והוא מ"ש כי תבואו אל הארץ כדי שתדעו שתמיד אני נותן לכם ואינה נתונה לחלוטין אלא דרך אריסות והיינו דקאמר "אשר אני נותן" בלשון הוה, ולזה צריך שתשבות הארץ לשם ה' בעליה, כי באמצעות זה תדעו שהוא נותן אותה לכם מדי שנה בשנה זולת שנת השמיטה שלא ניתנה לכם, והוא התעררות לבלתי השתקע בארץ כי אם לגור בה. עוד כיוון באומרו אשר אני נותן לכם. לשלול שלא נחשוב טעם שביתת השביעית שהוא כמנהג האריסים להניח שנה זאת בור כדי שינוח או לזרוע מין קל ובלתי מכחיש הקרקע, ובא הפסוק לומר שאין זו הכוונה חלילה כי לא קצרה יד ה' להשפיע טובו בארץ להוסיף תבואתה בשנה אחרונה, כי הכל תלוי בדרישתו יתברך אליה לטוב, והעד לזה והוא פלאי שבשנה הששית אשר הנחלה נחלאה ונלאה - כוננה הוא יתברך להוציא יותר משיעור השנים אשר עברו תבואה לשלש השנים, זהו פלא. וז"ש כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם. כי מאחר שאני נותן לכם בעין יפה נותן, ואפילו תזרע כמה וכמה שנים כפולים, תוסיף בשנה אחרונה תת כחה בשנה הראשונה ויותר, אכן אם תשבות ושבתה הארץ תכלית השביתה תהיה לה' ולשמו לא לתועלת מנוחת הארץ מרגזה ומעצבה כי אם לשם ה', והראיה כי שש שנים תזרע וכו' זו אחר זו, ואלו המצוה הזו היתה כחס על הארץ, כחס על הכרם, לא היה ראוי לאחר עד שבע, כי ב' זרע ושנה אחת בור קרקע, אבל מכיון שאתה רואה שש שנים וכו' ושש שנים תזמור, ועכ"ז שזרעת הששה רצופות וזמרת כמו כן ששה רצופות, מבטיחך אני שתאסוף תבואתה הנהוגה בשנה הראשונה, ככחה אז כחה עתה, והיינו דקאמר תבואתה הידועה מינה תידע שאם צויתיך בשמיטה הוא לה' ולשמו הקדוש תדרוש לא לתועלת תיקון הארץ. עוד אפשר רמז באומרו תבואתה - שחוזר אל תיבת הארץ כי כן מורה הלשון שאומר בלשון נקבה, שאם חוזר אל שדך היל"ל תבואתו בלשון זכר כי שדה לשון זכר הוא כמ"ש בת"כ פ' י"א מפסוק והיה השדה בצאתו ביובל. מגיד שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקדש עכ"ל. וכן אם חוזר אל כרמך ואם חוזר אל שדה וכרם היל"ל תבואתו, אכן כוון לחזור אל ושבתה הארץ הנז"ל בתחלת הפרשה, וכמו שכתב הראב"ע. והטעם נלע"ד להמשיך הכוונה שבמצוה זו שהיא שידע האדם שהארץ היא אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' כי שש שנים וכו', וכשתאסוף התבואה לא תתגאה לומר חטי וייני אשר אספתי מנחלתי אלא תאסוף "תבואתה" של הארץ הנזכרת אשר אני נותן וכו', ותהיה שפל בירך ועניו וירא ה' כאלו משלחן גבוה קא זכית, והתבואה תבואתה של הארץ הנזכרת היא, ובהצעה זו וכוונה זו אבין דקדוק דק מאד, הלא הוא דבפסוק שש שנים תזרע שדך הזכיר תחלה הזריעה ואחר כך שדך וכן תזמור ואחר כך הזכיר כרמך, ובפסוק השני הפך השיטה ואמר שדך לא תזרע ולא כתב לא תזרע שדך ולא תזמור כרמך, או בפסוק הראשון שש שנים שדך תזרע ושש שנים כרמך תזמור. אבל כיוון לומר כי בשש שנים אשר אתה זורע תמיד מורה על היותך מורשה ורשאי כבשלך שאין מעכב על ידך, שש שנים תזרע זה מורה היות שדך ונחלתך, וכן ושש שנים תזמור זה מורה היות כרמך ושלך, אמנם בשנה השביעית תשמטנה ונטשתה ושנת שבתון יהיה לארץ וכו'. להוציא מלבך שהארץ שלי ואתה גר בה ואריס, ז"ש שדך לא תזרע ר"ל בתחלת המחשבה הוא שהשדה שדך והכרם כרמך כנזכר בפסוק שש שנים תזרע שדך וכו' כי כך עלה בדעתך בשש השנים כיון שהיית זורעה תמיד וזומרה, אכן כעת בשנה השביעית שאתה שובת - תבטל סברה זו בהכרח השביתה שלא תזרענה - זה יורה היות לה אדון והוא הגוזר עליך להיותך יושב ובטל בכל מעשה ידיך, ז"ש שדך ר"ל אם יעלה על דעתך שהוא שדך הנה קול ושוברו עמו, שלא תזרע - שזה סותר היות שדך, וכך אם עלה על דעתך היות כרמך - תסתור סברא זו ד"לא תזמור" שזה מורה שאינו כרמך, ולכן לא כתיב "לא תזרע שדך" שאחר שלא תזרע כבר בטלה סברא זו היות שדך, וכן גבי כרמך כיון שלא תזמור, ולכן הזכיר שדך קודם לא תזרע, וכרמך קודם לא תזמור, והוא דקדוק נכון, מלבד שיש הכרח בענין מיתור "שדך וכרמך" שבפסוק, כי די שיאמר שש שנים תזרע ושש שנים תזמור, "שדך וכרמך" למה לי כי נודע הוא שהשדה נזרע והכרם נזמר, וכן בפסוק שני די שיאמר שבת לה' לא תזרע ולא תזמור. אלא ודאי לדרשה אתא כדפרשית והענין חריף. ודע שזה היתור הוא קושי בפסוק, ע"ד שנ"ל שהכריח לחז"ל שדרשו בו בספרא ללמד שאין השמינית נוהגת עד שכבשו וחלקו. וז"ל חלקו למשפחות ולא חילקו לבית אבות, ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמיטה, ת"ל שדך. שיהא כל א' ואחד מכיר שדהו. כרמך שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו עכ"ל. ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וכו'. אמר שיש שני תועלות בשביתה זו, הא' להודיע כי לה' הארץ ככל האמור, וזה נלמד מהמניעה לזרוע ולזמור. והתועלת השני לנחם לב האומללים המתרעמים לאמר מה פשעינו מה חטאתינו אשר חסרנו כל ואין לנו נחלת שדה וכרם, כי על ידי השמיטה ילכו בחיל משדה אל שדה ומכרם אל כרם, ומגנה אל גנה להסתפח בנחלת ה' אביהם, וזה נלמד מאיסור אסיפת הספיח ביד רמה כאלו הוא שלו אלא יאסוף הוא והעני בשוה. ז"ש שבת שבתון יהיה לארץ. ר"ל שני ענינים ובשתי שביתות, האחד שבת לה' כי שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור זהו שבת לה' להורות שלו הארץ. ולזה פסיק הפסוק, ולעומת הכוונה השנית והיא שבתון, התחיל פסוק אחר ואמר את ספיח קצירך לא תקצור. ר"ל אף על פי שמותר לך לקצור כאחד מהעניים עכ"ז אסור לך לקצור אותו ביד רמה כאלו הוא קצירך מיוחד, וכן ענבי נזירך ר"ל שנזרת והפרשת שאר בני אדם ממנו, לא תבצור אבל תבצור ותקצור כזוכה מההפקר ומשולחן גבוה כשאר העניים, ז"ש קצירך לא תקבור וענבי נזירך לא תבצור. כי בזה שנת שבתון יהיה לארץ, רוצה לומר ליושבי הארץ ולעניים השפלים בארץ אשר שמו לארץ גיום ואמרו לנפשם שחי ונעבורה, ז"ש שבתון יהיה לארץ, שהוציא יושבי הארץ בלשון לארץ ואמר שבתון ולא אמר שבת על ענין ישראל והעניים ותועלתם ונחת רוחם, להורות שזהו יותר גדול בעיני ה' יותר משבת לה' כי זה שבת וזה שבתון שהוא כפלים, ונוכל ללמוד זה ממה שאחז"ל שצער האיש בפרנסה כפלים בצער האשה בבנים, דגבי אשה כתיב בעצב תלדי בנים. וגבי איש כתיב בעצבון תאכלנה. דרשו בעצבון שהוא גדול יותר מעצב, דכוותה הכא נמי שבתון גדול משבת, שהב"ה מחבב כבוד הבריות ותועלתן יוחר מכבודו כאמור. ואמר והיתה שבת הארץ. כלומר שמה שיעלה בשבת הארץ היא שנת השמיטה ישלח ה' ברכתו שיספיק לאכילה ושתיה עד שעת הביעור. ז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה שיספיק. עוד רמז שהקדושה ושבת הארץ יהיה לכם לבדיכם לאכלה וליהנות ממנו, ולזה אמר בלשון רבים שהזכיר רבים בהנאה רוחנית של שבת הארץ, אמנם על אכילה גשמית אמר בלשון יחיד לך ולעבדך כו' תהיה כל תבואתה לאכול. דשבת הארץ לאכלה לחוד שהוא מהרוחניות ומזכות השביתה יאכלו, ועל האכילה גשמית אמר תהיה כל תבואתה לאכול, ואמר שאופן האכילה תהיה בה יד כולם שוה בו, וז"ש לך ולעבדך ולאמתך הגרים עמך. תיבת "עמך" אפשר שחוזרת לראש הפסוק, שכולם יהיו עמך במאכל שוה בשוה כמוך כמוהם. ולהורות איך כצל ימי האדם על הארץ שהיא כוונת השמיטה, פירש הפסוק כי היא גם היא כוונת היובל לספור שבע שבתות שנים וכו'. כדי שתדע איך ימיך יוצאים והולכים ומתמעטים מעט מעט, שנה יוצאה ושנה נכנסת עד שיכלה מספר חיי האדם, ז"ש והיו לך ימי שבע וכו'. כלומר מהמנין הזה של וספרת לך וכו'. תזכה לשיהיו לך ושלך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, שאפילו הימים שבהם יהיו שלך לעשות בהם צידה לדרכך, ויהיו שלך ולא תטרח בהם לעזוב לאחרים חילך וכבודך לאכזרי, אלא והיו לך ימי שבע וכו'. כ"ש כלל השנים כיון שאפילו הימים הם שלך. ואמר תעבירו שופר בלשון רבים למה שהודיעונו חז"ל ששופר זה של יובל תוקעים אותו כל ישראל ואפילו בשבת, לא כן תקיעת ראש השנה בשבת שאינה בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד, וזה כיוון ג"כ באומרו תעבירו בלשון רבים, ואמר ג"כ וקדשתם את שנת החמשים שנה וכו' יובל היא, וקדושתה מעצמה, וג"כ תועיל לכם בקדושתה, זהו שאמר תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו וכו'. כי מסוד היובל הרומז לחמשים שערי בינה - החירות יצאה לישראל במצרים, וכמו שאמר בספר הזהר שלרמז זה נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה. ובפסוק יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם. רוצה לומר זו חלקכם מכל העולם הזה, שתהיה לכם לעתיד שנת החמשים שהיא קדושה בקדושה עליונה כאמור, ולכן ראוי שלא תתעסקו בענינים גופנים, ז"ש לא תזרעו וכו'. ואף על פי שהיא קדש יותר משנת השמיטה עכ"ז אין מעשיה קדש, זהו שאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם. אבל אין מעשיה קדש כי מן השדה תאכלו תבואתה היוצאה מהספיחים, ועל דרך זה דרשו חז"ל "היא קדש" האמור דגבי שבת, היא קדש ואין מעשיה קדש, דמעשה שבת מותרים לזולת העושה, ואמר מן השדה תאכלו תבואתה. כלומר תאכלו בשוה יד כולכם שוה, ולזה סמך ואמר בשנת היובל הזאת תושובו איש אל אחוזתו. לומר שאף על פי שבשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, דהיינו תכף ומיד בתחלתה של שנת היובל כדאיתא בספרא ז"ל, וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים. מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה ע"כ. ורבי יוחנן בן ברוקא חולק, עיין שם. עכ"ז לא תשתררו בה השתרר כאלו היא שלכם אלא מן השדה תאכלו תבואתה כולכם בשוה הבעלים וזולתם, ואף על פי שבשנת היובל הזאת תשובו וכו'. ולזה לא הזכיר כאן ואיש אל משפחתו וכו'. כי לא הזכיר תשובו איש אל אחוזתו אלא לזרז שלא יחזיק בשדה החוזרת לו עד שיצא היובל אבל אחר היובל תשוב אליו כמשפט הראשון, וסמך וכי תמכרו וכו'. שאף על פי שאין אונאה לקרקעות עכ"ז אסור להונות חבירו ולהטעותו במנין השנים הנותרות עד היובל, והיינו דקאמר במספר וכו'. ולפי חז"ל והוא האמיתי דמיירי קרא במטלטלין קאמר וכי תמכרו ממכר. רוצה לומר ממכר שאתה מוכר לו, אבל אם תמכרו מקח דהיינו הנושא ונותן באמונה ואומר בכך וכך לקחתי וכך וכך אני מרויח אין בו אונאה כיון שלא היה מכר דרך ממכר כי אם מכר מקח, כל איש כפי פקחותו, ומה שאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית. הרמב"ן פירש שהשביעית היא האמירה של מה נאכל על השמינית, וקרא הכי קאמר וכי תאמרו מה נאכל, ואימתי תאמרו כך בשביעית הן לא נזרע והספיחים לא נאסוף וכו'. והרב כמהר"ר ישראל די קוריאל ז"ל פירש וכי תאמרו מה נאכל בשביעית עצמה קאמר כי המפחד מהחסרון לאחר זמן, ובפרט בענין הלחם אף על פי שיש לו כעת לאכול, מתחיל לצמצם כי לא תדע מה ילד יום, וזהו מה נאכל בשביעית, שכיון שהן לא נזרע ולא נאסוף בה תבואה, מינה ובם אנו מתחילי' לצמצם ולבלתי אכול מהפחד מהשנה שמינית, ולזה הבטיחם שהתבואה המועטת יהיה בה ברכה, זהו שאמר וצויתי את ברכתי וכו' ועשת את התבואה. התבואה הידועה היא תספיק לשלש שנים, וההסתפקות היא העשיה הנזכרת ועשת את התבואה וכו'. לרב ז"ל. ואני אומר וצוית את ברכתי לכם. ובכלל הברכה הוא שתעשה התבואה שתתקיים לשלש השנים, ז"ש ועשת את התבואה היוצאה מן השדה, שתהיה מתקיימת לשלש השנים, באופן שעל איכות התבואה שתתקיים לשלש שנים, והיינו מה שבישרם אח"כ בפ' בחוקותי, ואכלתם ישן נושן וכו'. ואמר כי תהיה התבואה הזאת מתקיימת בטעם טוב מאד, שעד בוא תבואתה תאכלו ישן. ר"ל שאפילו שאחר שבאה התבואה תאכלו הישן מרוב טוב טעמה, ובכלל זה מודיע שיאכלו בשמניה ויותירו כדבר ה', והיינו תאכלו ישן. ובסוף פסוק שהוא מיותר שכבר אמר ואכלתם מן התבואה עד השנה התשיעית וכו'. אלא אמר "תאכלו ישן" לומר שאחר בוא תבואתה תאכלו ישן. עלה בידינו שכל העולם הזה הבל ואין דבר מתקיים בעולם אלא עבודתו ית' ויתעלה שמו לעד, והוא מה שהיישיר אותנו בכל המצות, ובפרט המצוה זו של שמיטה להורות שישמיט ידו מכל.

תם.


שולי הגליון


· הבא >
מעבר לתחילת הדף