Difference between revisions of "כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נח"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
Line 8: Line 8:
 
(ויקרא רבה טו, ד): <big>'''אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יט#כט|משלי יט, כט]]}}. <big>'''מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לב#י|תהלים לב, י]]}} עכל"ה.
 
(ויקרא רבה טו, ד): <big>'''אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יט#כט|משלי יט, כט]]}}. <big>'''מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לב#י|תהלים לב, י]]}} עכל"ה.
  
'''מהיות''' הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי, על דרך מה שאמרו חז"ל בפת שחרית וקיתון של מים שמונע חולאים כמנין מחל"ה, כמו שאמר ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כג#כה|שמות כג, כה]]}}. ועל זה פירשו המפרשים וימן להם המלך דבר יום ביומו {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/א#ה|דניאל א, ה]]}}. שהזמין להם לכל יום ויום המאכל הנאות לו לאותו היום, וז"ש דבר יום ביומו. או אפשר אומרו שהיה נותן להם כשיעור מוגבל ליום ביומו שלא יותירו ממנו עד בוקר, וכענין דבר יום ביומו האמור במן, כדי שלא יאכלו אכילה גסה וביותר מדי ספוקם כי יחליאם, וכל זה לשמירת הבריאות. וענין השני ברפואה אחר שפשע האדם באכילתו עד שהביא חלאים משונים על עצמו, הרופא בחכמתו ישתדל בתרופותיו להחזיר עטרת הבריאות ליושנה. ככה על הדרך הזה בצלמו ודמותו השתדלה התורה האלהית בכל חוקותיה ומצותיה בכלל להדיח מעל הנפש כל מין חטא ואשמה אשר הם חולאי הנפש, וממילא יתרחק מן הגוף כל מין גרמא בנזיקין, וז"ש הפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו#כו|שמות טו, כו]]}}. אמר אני ה׳ רופאך כמו הרופא המסדר הנהגת החיים והבריאות לבלתי יחלה האדם, באלה הדברים שסדרתי לך והמצות כי הם הם הנהגת קיום הבריאות האמתי, ז"ש אם שמוע תשמע וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, ע"י הנהגה זו של מצותי וחוקותי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי בהנהגות אלו של חוקותי ומצותי ותורותי אני ה' רופאך ומדיח מעליך הרעה, והנה מזה הסוג היו המצות המצויות בטהרת המצורע, הלא הוא בקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת כמו שדרשו חז"ל, כיון שנמשך לו הצרעת מצד גסות הרוח שהגביה עצמו כארז, תקנתו שישפיל עצמו והוא שפל, וכן בראותו כי אנוש רמה ובן אדם תולעה לא תזוח דעתו עליו, זהו שרמז בתולעת שני לע"ד. או אפשר שרמוז לו בתולעת שמגובה אפו היה מדבר כל אשר יחפוץ, ואין כחו אלא בפיו כתולעת אשר אין כחו אלא בפיו, והנה המצוות האלו ירפאו המצורע אחרי חוליו, והחכם לב בראותו הדינים האלה יבין שרפואת הצרעת הוא השפלות, והוא הסם התרופיי בחולי הזה, ולעומת זה שיתנהג בכל יום על פי מדותיו בענוה ושפל ברך, באופן שלא יחלה בצרעת המחוייבת מגסות הרוח, על דרך ההנהגה טבעית ישרה ונכונה לבלתי החלי הגוף, ככה ישתדל בתרופות הנפשיות המונעות חולאי הנפש וחולאי הגוף, ועל זה נ"ל אל תבואני רגל גאוה וכו'. שתיבת רגל קשה להולמה, ואפשר לפרשה כמו רגל המלאכה דהיינו הגאוה או התחלתה אל תבואני, אבל הנכון הוא שהגאה גאותו תשפילנו, ולכן אמר אל תבואני רגל גאוה, רוצה לומר שגאוה הגורמת השפלה, ולהיות נרמס רגל, וכן ויד רשעים אל תנידני ר"ל כי יד ליד לא ינקה רע הוא הגאה כי הוא נידון בכמה מקומות של גיהנם. כעין רשעים רבים ברשעויות מתחלפות, לפי שכולהו איתנהו ביה, והיינו יד רשעים אל תנידני. והנה נתבאר היות ענין גסות הרוח מחייב הצרעת מדה כנגד מדה, כמו שחשב בעצמו אני ואפסי עוד אנוש כערכי אין עוד מלבדי ככה בדד ישב, וחז"ל פירשו טעם בדד לפי שהיה נרגן מפריד אלוף ומטיל קטטה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ואין עוד מלבדו, וזה מתבאר ממעשה נעמן כמו שנתבאר בסדר הקודם שהצרעת נמשך לו מצד היות גדול לפני אדוניו, כלומר נוהג שררה וגדולה לפני אדוניו, ולזה כאשר הלך גחזי משרת אלישע ועבר על דעת רבו אלישע, ויהי מורה וסורר דברו בקחתו מידו כסף וחליפות, לעומת זה קללו קללה נמרצת באומרו וצרעת נעמן תדבק בך כו'. כי ראוי לדעת למה קללו בזאת ולא קללה זולתה, אבל הענין הוא במ"ש שצרעת נעמן נתחייב לו מצד גובה לבו והיותו גדול  
+
'''מהיות''' הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי, על דרך מה שאמרו חז"ל בפת שחרית וקיתון של מים שמונע חולאים כמנין מחל"ה, כמו שאמר ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כג#כה|שמות כג, כה]]}}. ועל זה פירשו המפרשים וימן להם המלך דבר יום ביומו {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/א#ה|דניאל א, ה]]}}. שהזמין להם לכל יום ויום המאכל הנאות לו לאותו היום, וז"ש דבר יום ביומו. או אפשר אומרו שהיה נותן להם כשיעור מוגבל ליום ביומו שלא יותירו ממנו עד בוקר, וכענין דבר יום ביומו האמור במן, כדי שלא יאכלו אכילה גסה וביותר מדי ספוקם כי יחליאם, וכל זה לשמירת הבריאות. וענין השני ברפואה אחר שפשע האדם באכילתו עד שהביא חלאים משונים על עצמו, הרופא בחכמתו ישתדל בתרופותיו להחזיר עטרת הבריאות ליושנה. ככה על הדרך הזה בצלמו ודמותו השתדלה התורה האלהית בכל חוקותיה ומצותיה בכלל להדיח מעל הנפש כל מין חטא ואשמה אשר הם חולאי הנפש, וממילא יתרחק מן הגוף כל מין גרמא בנזיקין, וז"ש הפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו#כו|שמות טו, כו]]}}. אמר אני ה׳ רופאך כמו הרופא המסדר הנהגת החיים והבריאות לבלתי יחלה האדם, באלה הדברים שסדרתי לך והמצות כי הם הם הנהגת קיום הבריאות האמתי, ז"ש אם שמוע תשמע וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, ע"י הנהגה זו של מצותי וחוקותי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי בהנהגות אלו של חוקותי ומצותי ותורותי אני ה' רופאך ומדיח מעליך הרעה, והנה מזה הסוג היו המצות המצויות בטהרת המצורע, הלא הוא בקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת כמו שדרשו חז"ל, כיון שנמשך לו הצרעת מצד גסות הרוח שהגביה עצמו כארז, תקנתו שישפיל עצמו והוא שפל, וכן בראותו כי אנוש רמה ובן אדם תולעה לא תזוח דעתו עליו, זהו שרמז בתולעת שני לע"ד. או אפשר שרמוז לו בתולעת שמגובה אפו היה מדבר כל אשר יחפוץ, ואין כחו אלא בפיו כתולעת אשר אין כחו אלא בפיו, והנה המצוות האלו ירפאו המצורע אחרי חוליו, והחכם לב בראותו הדינים האלה יבין שרפואת הצרעת הוא השפלות, והוא הסם התרופיי בחולי הזה, ולעומת זה שיתנהג בכל יום על פי מדותיו בענוה ושפל ברך, באופן שלא יחלה בצרעת המחוייבת מגסות הרוח, על דרך ההנהגה טבעית ישרה ונכונה לבלתי החלי הגוף, ככה ישתדל בתרופות הנפשיות המונעות חולאי הנפש וחולאי הגוף, ועל זה נ"ל אל תבואני רגל גאוה וכו'. שתיבת רגל קשה להולמה, ואפשר לפרשה כמו רגל המלאכה דהיינו הגאוה או התחלתה אל תבואני, אבל הנכון הוא שהגאה גאותו תשפילנו, ולכן אמר אל תבואני רגל גאוה, רוצה לומר שגאוה הגורמת השפלה, ולהיות נרמס רגל, וכן ויד רשעים אל תנידני ר"ל כי יד ליד לא ינקה רע הוא הגאה כי הוא נידון בכמה מקומות של גיהנם. כעין רשעים רבים ברשעויות מתחלפות, לפי שכולהו איתנהו ביה, והיינו יד רשעים אל תנידני. והנה נתבאר היות ענין גסות הרוח מחייב הצרעת מדה כנגד מדה, כמו שחשב בעצמו אני ואפסי עוד אנוש כערכי אין עוד מלבדי ככה בדד ישב, וחז"ל פירשו טעם בדד לפי שהיה נרגן מפריד אלוף ומטיל קטטה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ואין עוד מלבדו, וזה מתבאר ממעשה נעמן כמו שנתבאר בסדר הקודם שהצרעת נמשך לו מצד היות גדול לפני אדוניו, כלומר נוהג שררה וגדולה לפני אדוניו, ולזה כאשר הלך גחזי משרת אלישע ועבר על דעת רבו אלישע, ויהי מורה וסורר דברו בקחתו מידו כסף וחליפות, לעומת זה קללו קללה נמרצת באומרו וצרעת נעמן תדבק בך כו'. כי ראוי לדעת למה קללו בזאת ולא קללה זולתה, אבל הענין הוא במ"ש שצרעת נעמן נתחייב לו מצד גובה לבו והיותו גדול לפני אדוניו כמו שאמר והנה גחזי נפל בטעותו של נעמן כי כמוהו מורד באדוניו היה בקחתו מיד נעמן תשורה שלא ברצון אלישע, ז"ש וצרעת נעמן תדבק בך. אמר לשון תדבק כי בהמצא בו הסבה ממש שהיתה בנעמן בהכרח הוא שידבק בו ממש אותו החולי עצמו, ז"ש וצרעת נעמן תדבק בך, כי אתה בן גילו ובזרעך לעולם וכו'. והגיד הכתוב מעלת אלישע כי בעודו לפני לא נצטרע אלא ויצא מלפניו ואחר כן מצורע שנצטרע, והיינו דלא כתיב ויצא מצורע מפניו אלא ויצא מלפניו ואחר שיצא נצטרע כאמור. ואף על פי שהביא הילקוט סברת תנחומא בסבת צרעת נעמן וז"ל, והאיש היה גבור חיל מצורע, למה מצורע בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה, וכן אתה מוצא וכו'. כי לפום ריהטא חולק על כל מה שאמרנו, כד מעיינת ביה שפיר משתכח דמסייע לנו. וזה כי כששבה נערה קטנה מישראל על ידי כך בלי ספק זחה דעתו עליו וגבה לבו על ידי כך והיה גדול לפני אדוניו כי בו נתן ה' תשועה לארם בשבותו נערה קטנה, כי מעלה גדולה היא לו, ולזה נצטרע כמו שאמר שהכל הולך אל מקום אחד כדפירשנו. או אפשר דזה וזה גרמה לו שבותו הנערה וגאות לבו. נמצא שהצרעת מתחייב מהגאוה, ובזה נבין ג' מיני נגעים הלא הם נגעי בתים ונגעי בגדים ונגעי האדם, שאף על פי שחז"ל אמרו שהיו באים תחלה בבתים להתרות האדם שישוב, כי אין בעל הרחמים נפרע מהנפשות תחלה, ואחר כך יבוא במלבושים ואם לא ישוב בכל זאת אז יחולו עליו, עכ"ז נוכל לפרש ולומר שעל צרות העין יבואו בבתים, וכמו שדרשו חז"ל גבי ובא אשר לו הבית. שהבית מיוחד לו שאינו מהנה לזולתו לא בבית ולא בהשאלת כליו, ולכן יבוא הצרעת בבית כדי שיוציא הכלים מהבית ויאבדו, גם שיתבייש שהיה מכחש כלי פלוני ופלוני, אמנם נגעי הבגדים יבואו מהגאוה, כי המתגאה בכליו הנאים יתן ה' בהם צרעת, אמנם מחטא לשון הרע יחוייב הצרעת בגופו של אדם, ולזה התרופה הנכונה כדי שלא יחלה האדם מסבתה הוא שיעסוק בלימוד התורה, ולזה אמר שע"ה אח נפשע מקרית עוז, כי זה היודע ספר שהוא כאח אל הב"ה, על דרך למען אחי ורעי. לז"א אח נפשע מקרית עוז, דהיינו קריאת התורה כמו שדרשו חז"ל אשר ילכוד את קרית ספר ולכדה. עיין בילקוט. ז"ש נפשע מקרית עוז שהוא פושע מקריאת התורה שנקרא עוז הזה בקהל קנטרנין ינוח, ז"ש ומדינים כבריח ארמון כמו הבריח של הארמון מוכרח לבלתי היות סגור כי צריך הוא שיפתח, כך הבטלה מקריאת התורה מוכרח הוא שיפתח הפה שלו לדבר דברים מדינים ובטלים כמו שהבריח של הארמון מוכרח שיפתח, והוא דמיון נאה, והנה מפרי פי איש תשבע בטנו, אמנם תבואת שפתיו שלא ידבר לשון הרע מצד זה ישבע מכל טוב, כי הנה גדלה כח הלשון שתוכל לתת פני ההכאות מהמות שהוא חיים ותשים חשך לאור, זהו שאמר מות וחיים ביד לשון להראות ולדמות שהמות היא חיים, יהי רצון שאוהביה יאכל פריה דרך קללה הוא שיאכל מפרי דרכו וממעצותיו ישבע. או יאמר מות וחיים ביד לשון, שאף על פי שחטא בלשונו וגרם לו מות הנה עדין יכול לתקן אותו, וחיים ביד לשון לתקן המות ולהמיר אותה בחיים, ועל דרך מה שהביאו במדרש מהמלך ששאל חלב לביאה, עיין שם שהלשון גרם מות שבבואו לפני המלך אמר כלבתא ונתחייב מיתה, והיינו מות ואחר כך בפרשו דבריו והתנצלותו שבאותו המקום קורין ללביאה כלבתא גרם חיים, היינו וחיים ביד לשון. ובהיות האדם מונע לשונו מדברים רבים או כשמצא אשה ופגע בה מצא טוב ואדרבה יזכה בכופו יצרו כשיגע בה ולא ירבה שיחה עמה, וזהו סמיכות מצא אשה מצא טוב וכו'. ובזה יפיק רצון מה׳ שהכניע יצרו ולא דבר עמה, כי בזמן שהמרבה שיחה עם האשה בוטל מדברי תורה, זהו בתחלה ואחר כך יגער בו היצר הרע ויתאוה לה, והיינו סופו יורש גיהנם כי בתחלה איננו כ"כ חמור רק איסור ביטול תורה, וסופו חמור שיורש גיהנם, באופן כי מוצא אשה ומדבר עמה הנה היה לו מר ורע ממות, אמנם האיש הזה שמפרי פי וכו' הנה מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳, כי הרש במעשיו תחנונים ידבר, כי אין בו עושר תורה כי רש הוא, אמנם העשיר בתורה יענה עזות בכח זכות תורה, הרי שמרפא לשון עץ חיים, דהיינו העסק בתורה שעל ידי זה ינצל מספר לשון הרע ובתורה יהיה עמל, על כן כתב הוא יתברך שמו כל המצות שבענין טהרת המצורע שהמסיבות לרפואתו אחר שנצטער, ולחכם הרואה הנולד לבלתי חלותו בצרעת כאמור. ובזה נבוא אל ביאור המאמר אשר כתבנו ראשונה, ראוי לעורר מה שייך בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו עם נכונו ללצים שפטים, מה התייחסות לשני  הכתובים יחוס פרטי כי לא יספיקו יחס כולל, דהיינו שכתובים של אדם כי יהיה בעור וכו' מדברים ביסורי וחולאי נגעי הצרעת, והיינו מעין נכונו ללצים שפטים, אבל צריכין אנו לבקש ביניהם יחוס פרטי כאמור. ועוד מה חידשו לנו באמרם נכונו לשון מוכנים, ושפטים ביארום דינים, והדברים מובנים בעצמם כפשט הכתוב, ומאי קמ"ל בעל המאמר, גם צריך להבין ההבדל שמביא מהנוהג שבעולם לנדון דידן דנכונו ללצים מהו. גם תכלית המשל. וקשה עוד מכל זה כי איך אומר שאלו המשפטים לא"ה, והם לא ידעו ומעולם לא ראינו באומות שיקרא לחולאי הצרעת לכהן וזולתו, וא"כ בודאי לא נתנו אלא לישראל, ואם כן כיצד הוא אומר אמר להם משה אלו לעובדי ע"ז אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. זאת ועוד נדקדק במשל אומר משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין, מי הוציאה למטרונה זו שתכנס, לא היל"ל אלא משל למטרונה שראתה בפלטין של מלך מגלבין תמן דחלת וכו׳. והוא המתייחס לנמשל.
 +
 
 +
'''הביאור''' כי הנה הנגעים נכתבו בלי ספק על שתי כוונות, האחת בהודיע הסבות המחייבות אותם על האופן שהזכרנו או זולתם, כמו שאחז"ל ולמדו מסמיכות הענין לנדה, כי הבועל נדות ילקה בצרעת, וכן מהמאכלות אסורות הנז"ל בפרשת שמיני כדי שיזדרז האדם ולא יכשל באחת מהם, כדי שלא ללקות בנגע צרעת אלא יתנהג בתורת ה' יתברך תמיד, והיה כעץ שתול על פלגי מי התורה והמצות, פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליי יאכל וישתה המותר לו וישמח, על זאת הכוונה נכתבו בעצם וראשונה, והשניות נכתבו שאם עבר אדם ונכשל וחלה, סדר לו הרפואה להתרפא לשוב וניחם ממעשיו המחייבים החולי המר ההוא. והנה חז"ל דקדקו בפסוק אומרו אדם כי יהיה וכו'. מאי כי יהיה אדם, אשר בעור בשרו נגע צרעת, אבל מאומרו כי יהיה רצה לגלות תועלת פרשת נגעים שהוא כדי שיפחד האדם תמיד מהנגעים ולא יכשל באחת מהם, וזהו שאמר אדם כי יהיה בלשון עתיד כדי לגלות שהתכלית הוא שלא יהיה לו נגעים, אלא מפחדו פן כי יהיה בעור בשרו וכו', ישוב אחור ארשת שפתיו כמו שביארנו. והה"ד נכונו ללצים שפטים. דפשטיה דקרא שהמשפטים והנקמות הנעשים בלצים נכונים הם ובאמת וישר עשויים, ושפטים לפי זה יהיה הנקמה הנעשית בלצים בפועל, ובעל המאמר לא רצה בזה הפירוש יען שסוף הפסוק לפי זה מיותר, דלמה לו ומהלומות לגיו כסילים, היינו הך. גם השינוי מהלומות ושפטים, לעומת זה פירשו נכונו ללצים מוכנים הם ללצים שפטים דינים, דהיינו הדינים עצמם הכתובים בדיני הצרעת הם מוכנים לבא על הלצים כדי שישובו וניחמו מעשות ליצנות מצד הדינים, כי מי פתי יראה דיני המצורע להיות בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע וטמא טמא יקרא ובדד ישב וכו', ולא ירתע לבו לאחור מפחד הדינים הנאמרים בענין, הן הם המזרזים לאותם לצים לבטל ליצנותם, ז"ש מוכנים ללצים שפטים דינים, והוא מתיחס למ"ש כי יהיה בעור בשרו כדפרשית. וזה כי ה׳ חפץ למען צדקו לצדק בריותיו עם בני ישראל ולהצילם מהחלאים הרעים כי ה׳ רופאם, לז"א בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור וכו'. שבין שסורחת עליו או ששוחקת מכה אותו כי איננו מדקדק בדבר, ברם הכא נכונו ללצים שפטים, כלומר אינו מכה בלצים אלא מתרה בהם ומכין להם הדינים כדי שישובו מליצנותם ונחם האלהים על כל הדינים ההם. ואמנם הביאו המשל על סוף הפסוק לע"ד דהיינו ומהלומות לגו כסילים, כי הוא משל למטרונה שנכנסה וכו', כוונו לומר שהמטרונה הזו מרדה במלך ויצאה חוץ לפלטין, ואח"כ נכנסה וראתה המגלבין ורצועות תלויים, ובודאי שמאת המלך היתה זאת בעצה נכונה להביא המגלבין לתוך פלטין לאיימה שלא תשוב לכסלה עוד לצאת מן הפלטין, כי ירדוה במקל ורצועה, ז"ש כיון דחמת מגלבין תמן דחלת. אמר לה המלך וכו'. כלומר אלו לעבדים ולשפחות בעצם וראשונה, אבל את לאכול ולשתות, כלומר אני תליתי המגלבין לנגד עיניך הוא כדי שתאכלי ותשתי ותשמחי
  
 
{{מרכז|<big>'''.'''</big>}}
 
{{מרכז|<big>'''.'''</big>}}
  
 
{{ניווט כללי תחתון}}
 
{{ניווט כללי תחתון}}

Revision as of 03:23, 16 September 2020

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.svg ויקרא TriangleArrow-Left.svg נח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


סדר מצורע

יבאר שכמו שרפואת הגוף מתחלקת לשתים, האחת שמירת הבריאות והשנית אחר שחלה להחזיר עטרת הבריאות ליושנה, ככה השתדל השי"ת ויתעלה בתורה בבריאות הנפש להדיח כל חטא מעליה, ואם חטא ושב ורפא לו, ואל זה כיוונה בכללות מצותיה מתוק לנפש ומרפא לעצם עצמותו, ובפרט בענין רפואת הצרעת מהמצורע תלאה בתשובה, ואל זה היה המכוון בלקיחת עץ ארז ושני תולעת ואזוב על מים חיים בכלי חרש.

(ויקרא רבה טו, ד): אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים (משלי יט, כט). מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו (תהלים לב, י) עכל"ה.

מהיות הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי, על דרך מה שאמרו חז"ל בפת שחרית וקיתון של מים שמונע חולאים כמנין מחל"ה, כמו שאמר ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה וכו' (שמות כג, כה). ועל זה פירשו המפרשים וימן להם המלך דבר יום ביומו (דניאל א, ה). שהזמין להם לכל יום ויום המאכל הנאות לו לאותו היום, וז"ש דבר יום ביומו. או אפשר אומרו שהיה נותן להם כשיעור מוגבל ליום ביומו שלא יותירו ממנו עד בוקר, וכענין דבר יום ביומו האמור במן, כדי שלא יאכלו אכילה גסה וביותר מדי ספוקם כי יחליאם, וכל זה לשמירת הבריאות. וענין השני ברפואה אחר שפשע האדם באכילתו עד שהביא חלאים משונים על עצמו, הרופא בחכמתו ישתדל בתרופותיו להחזיר עטרת הבריאות ליושנה. ככה על הדרך הזה בצלמו ודמותו השתדלה התורה האלהית בכל חוקותיה ומצותיה בכלל להדיח מעל הנפש כל מין חטא ואשמה אשר הם חולאי הנפש, וממילא יתרחק מן הגוף כל מין גרמא בנזיקין, וז"ש הפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו). אמר אני ה׳ רופאך כמו הרופא המסדר הנהגת החיים והבריאות לבלתי יחלה האדם, באלה הדברים שסדרתי לך והמצות כי הם הם הנהגת קיום הבריאות האמתי, ז"ש אם שמוע תשמע וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, ע"י הנהגה זו של מצותי וחוקותי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי בהנהגות אלו של חוקותי ומצותי ותורותי אני ה' רופאך ומדיח מעליך הרעה, והנה מזה הסוג היו המצות המצויות בטהרת המצורע, הלא הוא בקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת כמו שדרשו חז"ל, כיון שנמשך לו הצרעת מצד גסות הרוח שהגביה עצמו כארז, תקנתו שישפיל עצמו והוא שפל, וכן בראותו כי אנוש רמה ובן אדם תולעה לא תזוח דעתו עליו, זהו שרמז בתולעת שני לע"ד. או אפשר שרמוז לו בתולעת שמגובה אפו היה מדבר כל אשר יחפוץ, ואין כחו אלא בפיו כתולעת אשר אין כחו אלא בפיו, והנה המצוות האלו ירפאו המצורע אחרי חוליו, והחכם לב בראותו הדינים האלה יבין שרפואת הצרעת הוא השפלות, והוא הסם התרופיי בחולי הזה, ולעומת זה שיתנהג בכל יום על פי מדותיו בענוה ושפל ברך, באופן שלא יחלה בצרעת המחוייבת מגסות הרוח, על דרך ההנהגה טבעית ישרה ונכונה לבלתי החלי הגוף, ככה ישתדל בתרופות הנפשיות המונעות חולאי הנפש וחולאי הגוף, ועל זה נ"ל אל תבואני רגל גאוה וכו'. שתיבת רגל קשה להולמה, ואפשר לפרשה כמו רגל המלאכה דהיינו הגאוה או התחלתה אל תבואני, אבל הנכון הוא שהגאה גאותו תשפילנו, ולכן אמר אל תבואני רגל גאוה, רוצה לומר שגאוה הגורמת השפלה, ולהיות נרמס רגל, וכן ויד רשעים אל תנידני ר"ל כי יד ליד לא ינקה רע הוא הגאה כי הוא נידון בכמה מקומות של גיהנם. כעין רשעים רבים ברשעויות מתחלפות, לפי שכולהו איתנהו ביה, והיינו יד רשעים אל תנידני. והנה נתבאר היות ענין גסות הרוח מחייב הצרעת מדה כנגד מדה, כמו שחשב בעצמו אני ואפסי עוד אנוש כערכי אין עוד מלבדי ככה בדד ישב, וחז"ל פירשו טעם בדד לפי שהיה נרגן מפריד אלוף ומטיל קטטה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ואין עוד מלבדו, וזה מתבאר ממעשה נעמן כמו שנתבאר בסדר הקודם שהצרעת נמשך לו מצד היות גדול לפני אדוניו, כלומר נוהג שררה וגדולה לפני אדוניו, ולזה כאשר הלך גחזי משרת אלישע ועבר על דעת רבו אלישע, ויהי מורה וסורר דברו בקחתו מידו כסף וחליפות, לעומת זה קללו קללה נמרצת באומרו וצרעת נעמן תדבק בך כו'. כי ראוי לדעת למה קללו בזאת ולא קללה זולתה, אבל הענין הוא במ"ש שצרעת נעמן נתחייב לו מצד גובה לבו והיותו גדול לפני אדוניו כמו שאמר והנה גחזי נפל בטעותו של נעמן כי כמוהו מורד באדוניו היה בקחתו מיד נעמן תשורה שלא ברצון אלישע, ז"ש וצרעת נעמן תדבק בך. אמר לשון תדבק כי בהמצא בו הסבה ממש שהיתה בנעמן בהכרח הוא שידבק בו ממש אותו החולי עצמו, ז"ש וצרעת נעמן תדבק בך, כי אתה בן גילו ובזרעך לעולם וכו'. והגיד הכתוב מעלת אלישע כי בעודו לפני לא נצטרע אלא ויצא מלפניו ואחר כן מצורע שנצטרע, והיינו דלא כתיב ויצא מצורע מפניו אלא ויצא מלפניו ואחר שיצא נצטרע כאמור. ואף על פי שהביא הילקוט סברת תנחומא בסבת צרעת נעמן וז"ל, והאיש היה גבור חיל מצורע, למה מצורע בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה, וכן אתה מוצא וכו'. כי לפום ריהטא חולק על כל מה שאמרנו, כד מעיינת ביה שפיר משתכח דמסייע לנו. וזה כי כששבה נערה קטנה מישראל על ידי כך בלי ספק זחה דעתו עליו וגבה לבו על ידי כך והיה גדול לפני אדוניו כי בו נתן ה' תשועה לארם בשבותו נערה קטנה, כי מעלה גדולה היא לו, ולזה נצטרע כמו שאמר שהכל הולך אל מקום אחד כדפירשנו. או אפשר דזה וזה גרמה לו שבותו הנערה וגאות לבו. נמצא שהצרעת מתחייב מהגאוה, ובזה נבין ג' מיני נגעים הלא הם נגעי בתים ונגעי בגדים ונגעי האדם, שאף על פי שחז"ל אמרו שהיו באים תחלה בבתים להתרות האדם שישוב, כי אין בעל הרחמים נפרע מהנפשות תחלה, ואחר כך יבוא במלבושים ואם לא ישוב בכל זאת אז יחולו עליו, עכ"ז נוכל לפרש ולומר שעל צרות העין יבואו בבתים, וכמו שדרשו חז"ל גבי ובא אשר לו הבית. שהבית מיוחד לו שאינו מהנה לזולתו לא בבית ולא בהשאלת כליו, ולכן יבוא הצרעת בבית כדי שיוציא הכלים מהבית ויאבדו, גם שיתבייש שהיה מכחש כלי פלוני ופלוני, אמנם נגעי הבגדים יבואו מהגאוה, כי המתגאה בכליו הנאים יתן ה' בהם צרעת, אמנם מחטא לשון הרע יחוייב הצרעת בגופו של אדם, ולזה התרופה הנכונה כדי שלא יחלה האדם מסבתה הוא שיעסוק בלימוד התורה, ולזה אמר שע"ה אח נפשע מקרית עוז, כי זה היודע ספר שהוא כאח אל הב"ה, על דרך למען אחי ורעי. לז"א אח נפשע מקרית עוז, דהיינו קריאת התורה כמו שדרשו חז"ל אשר ילכוד את קרית ספר ולכדה. עיין בילקוט. ז"ש נפשע מקרית עוז שהוא פושע מקריאת התורה שנקרא עוז הזה בקהל קנטרנין ינוח, ז"ש ומדינים כבריח ארמון כמו הבריח של הארמון מוכרח לבלתי היות סגור כי צריך הוא שיפתח, כך הבטלה מקריאת התורה מוכרח הוא שיפתח הפה שלו לדבר דברים מדינים ובטלים כמו שהבריח של הארמון מוכרח שיפתח, והוא דמיון נאה, והנה מפרי פי איש תשבע בטנו, אמנם תבואת שפתיו שלא ידבר לשון הרע מצד זה ישבע מכל טוב, כי הנה גדלה כח הלשון שתוכל לתת פני ההכאות מהמות שהוא חיים ותשים חשך לאור, זהו שאמר מות וחיים ביד לשון להראות ולדמות שהמות היא חיים, יהי רצון שאוהביה יאכל פריה דרך קללה הוא שיאכל מפרי דרכו וממעצותיו ישבע. או יאמר מות וחיים ביד לשון, שאף על פי שחטא בלשונו וגרם לו מות הנה עדין יכול לתקן אותו, וחיים ביד לשון לתקן המות ולהמיר אותה בחיים, ועל דרך מה שהביאו במדרש מהמלך ששאל חלב לביאה, עיין שם שהלשון גרם מות שבבואו לפני המלך אמר כלבתא ונתחייב מיתה, והיינו מות ואחר כך בפרשו דבריו והתנצלותו שבאותו המקום קורין ללביאה כלבתא גרם חיים, היינו וחיים ביד לשון. ובהיות האדם מונע לשונו מדברים רבים או כשמצא אשה ופגע בה מצא טוב ואדרבה יזכה בכופו יצרו כשיגע בה ולא ירבה שיחה עמה, וזהו סמיכות מצא אשה מצא טוב וכו'. ובזה יפיק רצון מה׳ שהכניע יצרו ולא דבר עמה, כי בזמן שהמרבה שיחה עם האשה בוטל מדברי תורה, זהו בתחלה ואחר כך יגער בו היצר הרע ויתאוה לה, והיינו סופו יורש גיהנם כי בתחלה איננו כ"כ חמור רק איסור ביטול תורה, וסופו חמור שיורש גיהנם, באופן כי מוצא אשה ומדבר עמה הנה היה לו מר ורע ממות, אמנם האיש הזה שמפרי פי וכו' הנה מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳, כי הרש במעשיו תחנונים ידבר, כי אין בו עושר תורה כי רש הוא, אמנם העשיר בתורה יענה עזות בכח זכות תורה, הרי שמרפא לשון עץ חיים, דהיינו העסק בתורה שעל ידי זה ינצל מספר לשון הרע ובתורה יהיה עמל, על כן כתב הוא יתברך שמו כל המצות שבענין טהרת המצורע שהמסיבות לרפואתו אחר שנצטער, ולחכם הרואה הנולד לבלתי חלותו בצרעת כאמור. ובזה נבוא אל ביאור המאמר אשר כתבנו ראשונה, ראוי לעורר מה שייך בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו עם נכונו ללצים שפטים, מה התייחסות לשני הכתובים יחוס פרטי כי לא יספיקו יחס כולל, דהיינו שכתובים של אדם כי יהיה בעור וכו' מדברים ביסורי וחולאי נגעי הצרעת, והיינו מעין נכונו ללצים שפטים, אבל צריכין אנו לבקש ביניהם יחוס פרטי כאמור. ועוד מה חידשו לנו באמרם נכונו לשון מוכנים, ושפטים ביארום דינים, והדברים מובנים בעצמם כפשט הכתוב, ומאי קמ"ל בעל המאמר, גם צריך להבין ההבדל שמביא מהנוהג שבעולם לנדון דידן דנכונו ללצים מהו. גם תכלית המשל. וקשה עוד מכל זה כי איך אומר שאלו המשפטים לא"ה, והם לא ידעו ומעולם לא ראינו באומות שיקרא לחולאי הצרעת לכהן וזולתו, וא"כ בודאי לא נתנו אלא לישראל, ואם כן כיצד הוא אומר אמר להם משה אלו לעובדי ע"ז אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. זאת ועוד נדקדק במשל אומר משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין, מי הוציאה למטרונה זו שתכנס, לא היל"ל אלא משל למטרונה שראתה בפלטין של מלך מגלבין תמן דחלת וכו׳. והוא המתייחס לנמשל.

הביאור כי הנה הנגעים נכתבו בלי ספק על שתי כוונות, האחת בהודיע הסבות המחייבות אותם על האופן שהזכרנו או זולתם, כמו שאחז"ל ולמדו מסמיכות הענין לנדה, כי הבועל נדות ילקה בצרעת, וכן מהמאכלות אסורות הנז"ל בפרשת שמיני כדי שיזדרז האדם ולא יכשל באחת מהם, כדי שלא ללקות בנגע צרעת אלא יתנהג בתורת ה' יתברך תמיד, והיה כעץ שתול על פלגי מי התורה והמצות, פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליי יאכל וישתה המותר לו וישמח, על זאת הכוונה נכתבו בעצם וראשונה, והשניות נכתבו שאם עבר אדם ונכשל וחלה, סדר לו הרפואה להתרפא לשוב וניחם ממעשיו המחייבים החולי המר ההוא. והנה חז"ל דקדקו בפסוק אומרו אדם כי יהיה וכו'. מאי כי יהיה אדם, אשר בעור בשרו נגע צרעת, אבל מאומרו כי יהיה רצה לגלות תועלת פרשת נגעים שהוא כדי שיפחד האדם תמיד מהנגעים ולא יכשל באחת מהם, וזהו שאמר אדם כי יהיה בלשון עתיד כדי לגלות שהתכלית הוא שלא יהיה לו נגעים, אלא מפחדו פן כי יהיה בעור בשרו וכו', ישוב אחור ארשת שפתיו כמו שביארנו. והה"ד נכונו ללצים שפטים. דפשטיה דקרא שהמשפטים והנקמות הנעשים בלצים נכונים הם ובאמת וישר עשויים, ושפטים לפי זה יהיה הנקמה הנעשית בלצים בפועל, ובעל המאמר לא רצה בזה הפירוש יען שסוף הפסוק לפי זה מיותר, דלמה לו ומהלומות לגיו כסילים, היינו הך. גם השינוי מהלומות ושפטים, לעומת זה פירשו נכונו ללצים מוכנים הם ללצים שפטים דינים, דהיינו הדינים עצמם הכתובים בדיני הצרעת הם מוכנים לבא על הלצים כדי שישובו וניחמו מעשות ליצנות מצד הדינים, כי מי פתי יראה דיני המצורע להיות בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע וטמא טמא יקרא ובדד ישב וכו', ולא ירתע לבו לאחור מפחד הדינים הנאמרים בענין, הן הם המזרזים לאותם לצים לבטל ליצנותם, ז"ש מוכנים ללצים שפטים דינים, והוא מתיחס למ"ש כי יהיה בעור בשרו כדפרשית. וזה כי ה׳ חפץ למען צדקו לצדק בריותיו עם בני ישראל ולהצילם מהחלאים הרעים כי ה׳ רופאם, לז"א בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור וכו'. שבין שסורחת עליו או ששוחקת מכה אותו כי איננו מדקדק בדבר, ברם הכא נכונו ללצים שפטים, כלומר אינו מכה בלצים אלא מתרה בהם ומכין להם הדינים כדי שישובו מליצנותם ונחם האלהים על כל הדינים ההם. ואמנם הביאו המשל על סוף הפסוק לע"ד דהיינו ומהלומות לגו כסילים, כי הוא משל למטרונה שנכנסה וכו', כוונו לומר שהמטרונה הזו מרדה במלך ויצאה חוץ לפלטין, ואח"כ נכנסה וראתה המגלבין ורצועות תלויים, ובודאי שמאת המלך היתה זאת בעצה נכונה להביא המגלבין לתוך פלטין לאיימה שלא תשוב לכסלה עוד לצאת מן הפלטין, כי ירדוה במקל ורצועה, ז"ש כיון דחמת מגלבין תמן דחלת. אמר לה המלך וכו'. כלומר אלו לעבדים ולשפחות בעצם וראשונה, אבל את לאכול ולשתות, כלומר אני תליתי המגלבין לנגד עיניך הוא כדי שתאכלי ותשתי ותשמחי

.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף