Difference between revisions of "כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נח"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
(יצירת דף עם התוכן "{{ניווט כללי עליון}} {{חלקי}} ==סדר מצורע== '''יבאר שכמו שרפואת הגוף מתחלקת לשתים, האחת שמירת...")
 
 
(10 intermediate revisions by the same user not shown)
Line 1: Line 1:
 
{{ניווט כללי עליון}}
 
{{ניווט כללי עליון}}
{{חלקי}}
 
  
 
==סדר מצורע==
 
==סדר מצורע==
Line 8: Line 7:
 
(ויקרא רבה טו, ד): <big>'''אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יט#כט|משלי יט, כט]]}}. <big>'''מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לב#י|תהלים לב, י]]}} עכל"ה.
 
(ויקרא רבה טו, ד): <big>'''אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יט#כט|משלי יט, כט]]}}. <big>'''מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לב#י|תהלים לב, י]]}} עכל"ה.
  
'''מהיות''' הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי
+
'''מהיות''' הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי, על דרך מה שאמרו חז"ל בפת שחרית וקיתון של מים שמונע חולאים כמנין מחל"ה, כמו שאמר ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כג#כה|שמות כג, כה]]}}. ועל זה פירשו המפרשים וימן להם המלך דבר יום ביומו {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/א#ה|דניאל א, ה]]}}. שהזמין להם לכל יום ויום המאכל הנאות לו לאותו היום, וז"ש דבר יום ביומו. או אפשר אומרו שהיה נותן להם כשיעור מוגבל ליום ביומו שלא יותירו ממנו עד בוקר, וכענין דבר יום ביומו האמור במן, כדי שלא יאכלו אכילה גסה וביותר מדי ספוקם כי יחליאם, וכל זה לשמירת הבריאות. וענין השני ברפואה אחר שפשע האדם באכילתו עד שהביא חלאים משונים על עצמו, הרופא בחכמתו ישתדל בתרופותיו להחזיר עטרת הבריאות ליושנה. ככה על הדרך הזה בצלמו ודמותו השתדלה התורה האלהית בכל חוקותיה ומצותיה בכלל להדיח מעל הנפש כל מין חטא ואשמה אשר הם חולאי הנפש, וממילא יתרחק מן הגוף כל מין גרמא בנזיקין, וז"ש הפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו#כו|שמות טו, כו]]}}. אמר אני ה׳ רופאך כמו הרופא המסדר הנהגת החיים והבריאות לבלתי יחלה האדם, באלה הדברים שסדרתי לך והמצות כי הם הם הנהגת קיום הבריאות האמתי, ז"ש אם שמוע תשמע וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, ע"י הנהגה זו של מצותי וחוקותי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי בהנהגות אלו של חוקותי ומצותי ותורותי אני ה' רופאך ומדיח מעליך הרעה, והנה מזה הסוג היו המצות המצויות בטהרת המצורע, הלא הוא בקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת כמו שדרשו חז"ל, כיון שנמשך לו הצרעת מצד גסות הרוח שהגביה עצמו כארז, תקנתו שישפיל עצמו והוא שפל, וכן בראותו כי אנוש רמה ובן אדם תולעה לא תזוח דעתו עליו, זהו שרמז בתולעת שני לע"ד. או אפשר שרמוז לו בתולעת שמגובה אפו היה מדבר כל אשר יחפוץ, ואין כחו אלא בפיו כתולעת אשר אין כחו אלא בפיו, והנה המצוות האלו ירפאו המצורע אחרי חוליו, והחכם לב בראותו הדינים האלה יבין שרפואת הצרעת הוא השפלות, והוא הסם התרופיי בחולי הזה, ולעומת זה שיתנהג בכל יום על פי מדותיו בענוה ושפל ברך, באופן שלא יחלה בצרעת המחוייבת מגסות הרוח, על דרך ההנהגה טבעית ישרה ונכונה לבלתי החלי הגוף, ככה ישתדל בתרופות הנפשיות המונעות חולאי הנפש וחולאי הגוף, ועל זה נ"ל אל תבואני רגל גאוה וכו'. שתיבת רגל קשה להולמה, ואפשר לפרשה כמו רגל המלאכה דהיינו הגאוה או התחלתה אל תבואני, אבל הנכון הוא שהגאה גאותו תשפילנו, ולכן אמר אל תבואני רגל גאוה, רוצה לומר שגאוה הגורמת השפלה, ולהיות נרמס רגל, וכן ויד רשעים אל תנידני ר"ל כי יד ליד לא ינקה רע הוא הגאה כי הוא נידון בכמה מקומות של גיהנם. כעין רשעים רבים ברשעויות מתחלפות, לפי שכולהו איתנהו ביה, והיינו יד רשעים אל תנידני. והנה נתבאר היות ענין גסות הרוח מחייב הצרעת מדה כנגד מדה, כמו שחשב בעצמו אני ואפסי עוד אנוש כערכי אין עוד מלבדי ככה בדד ישב, וחז"ל פירשו טעם בדד לפי שהיה נרגן מפריד אלוף ומטיל קטטה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ואין עוד מלבדו, וזה מתבאר ממעשה נעמן כמו שנתבאר בסדר הקודם שהצרעת נמשך לו מצד היות גדול לפני אדוניו, כלומר נוהג שררה וגדולה לפני אדוניו, ולזה כאשר הלך גחזי משרת אלישע ועבר על דעת רבו אלישע, ויהי מורה וסורר דברו בקחתו מידו כסף וחליפות, לעומת זה קללו קללה נמרצת באומרו וצרעת נעמן תדבק בך כו'. כי ראוי לדעת למה קללו בזאת ולא קללה זולתה, אבל הענין הוא במ"ש שצרעת נעמן נתחייב לו מצד גובה לבו והיותו גדול לפני אדוניו כמו שאמר והנה גחזי נפל בטעותו של נעמן כי כמוהו מורד באדוניו היה בקחתו מיד נעמן תשורה שלא ברצון אלישע, ז"ש וצרעת נעמן תדבק בך. אמר לשון תדבק כי בהמצא בו הסבה ממש שהיתה בנעמן בהכרח הוא שידבק בו ממש אותו החולי עצמו, ז"ש וצרעת נעמן תדבק בך, כי אתה בן גילו ובזרעך לעולם וכו'. והגיד הכתוב מעלת אלישע כי בעודו לפניו לא נצטרע אלא ויצא מלפניו ואחר כן מצורע שנצטרע, והיינו דלא כתיב ויצא מצורע מפניו אלא ויצא מלפניו ואחר שיצא נצטרע כאמור. ואף על פי שהביא הילקוט סברת תנחומא בסבת צרעת נעמן וז"ל, והאיש היה גבור חיל מצורע, למה מצורע בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה, וכן אתה מוצא וכו'. כי לפום ריהטא חולק על כל מה שאמרנו, כד מעיינת ביה שפיר משתכח דמסייע לנו. וזה כי כששבה נערה קטנה מישראל על ידי כך בלי ספק זחה דעתו עליו וגבה לבו על ידי כך והיה גדול לפני אדוניו כי בו נתן ה' תשועה לארם בשבותו נערה קטנה, כי מעלה גדולה היא לו, ולזה נצטרע כמו שאמר שהכל הולך אל מקום אחד כדפירשנו. או אפשר דזה וזה גרמה לו שבותו הנערה וגאות לבו. נמצא שהצרעת מתחייב מהגאוה, ובזה נבין ג' מיני נגעים הלא הם נגעי בתים ונגעי בגדים ונגעי האדם, שאף על פי שחז"ל אמרו שהיו באים תחלה בבתים להתרות האדם שישוב, כי אין בעל הרחמים נפרע מהנפשות תחלה, ואחר כך יבוא במלבושים ואם לא ישוב בכל זאת אז יחולו עליו, עכ"ז נוכל לפרש ולומר שעל צרות העין יבואו בבתים, וכמו שדרשו חז"ל גבי ובא אשר לו הבית. שהבית מיוחד לו שאינו מהנה לזולתו לא בבית ולא בהשאלת כליו, ולכן יבוא הצרעת בבית כדי שיוציא הכלים מהבית ויאבדו, גם שיתבייש שהיה מכחש כלי פלוני ופלוני, אמנם נגעי הבגדים יבואו מהגאוה, כי המתגאה בכליו הנאים יתן ה' בהם צרעת, אמנם מחטא לשון הרע יחוייב הצרעת בגופו של אדם, ולזה התרופה הנכונה כדי שלא יחלה האדם מסבתה הוא שיעסוק בלימוד התורה, ולזה אמר שע"ה אח נפשע מקרית עוז, כי זה היודע ספר שהוא כאח אל הב"ה, על דרך למען אחי ורעי. לז"א אח נפשע מקרית עוז, דהיינו קריאת התורה כמו שדרשו חז"ל אשר ילכוד את קרית ספר ולכדה. עיין בילקוט {{ממ|[[ילקוט שמעוני/ב/ד|יהושע א, רמז ד]]}}. ז"ש נפשע מקרית עוז, שהוא פושע מקריאת התורה שנקראה עוז הזה בקהל קנטרנין ינוח, ז"ש ומדינים כבריח ארמון כמו הבריח של הארמון מוכרח לבלתי היות סגור כי צריך הוא שיפתח, כך הבטלה מקריאת התורה מוכרח הוא שיפתח הפה שלו לדבר דברים מדינים ובטלים כמו שהבריח של הארמון מוכרח שיפתח, והוא דמיון נאה, והנה מפרי פי איש תשבע בטנו, אמנם תבואת שפתיו שלא ידבר לשון הרע מצד זה ישבע מכל טוב, כי הנה גדלה כח הלשון שתוכל לתת פני ההכאות מהמות שהוא חיים ותשים חשך לאור, זהו שאמר מות וחיים ביד לשון להראות ולדמות שהמות היא חיים, יהי רצון שאוהביה יאכל פריה דרך קללה הוא שיאכל מפרי דרכו וממעצותיו ישבע. או יאמר מות וחיים ביד לשון, שאף על פי שחטא בלשונו וגרם לו מות הנה עדין יכול לתקן אותו, וחיים ביד לשון לתקן המות ולהמיר אותה בחיים, ועל דרך מה שהביאו במדרש מהמלך ששאל חלב לביאה, עיין שם שהלשון גרם מות שבבואו לפני המלך אמר כלבתא ונתחייב מיתה, והיינו מות ואחר כך בפרשו דבריו והתנצלותו שבאותו המקום קורין ללביאה כלבתא גרם חיים, היינו וחיים ביד לשון. ובהיות האדם מונע לשונו מדברים רבים או כשמצא אשה ופגע בה מצא טוב ואדרבה יזכה בכופו יצרו כשי[פ]גע בה ולא ירבה שיחה עמה, וזהו סמיכות מצא אשה מצא טוב וכו'. ובזה יפיק רצון מה׳ שהכניע יצרו ולא דבר עמה, כי בזמן שהמרבה שיחה עם האשה בוטל מדברי תורה, זהו בתחלה ואחר כך יגער בו היצר הרע ויתאוה לה, והיינו סופו יורש גיהנם כי בתחלה איננו כ"כ חמור רק איסור ביטול תורה, וסופו חמור שיורש גיהנם, באופן כי מוצא אשה ומדבר עמה הנה היה לו מר ורע ממות, אמנם האיש הזה שמפרי פי וכו' הנה מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳, כי הרש במעשיו תחנונים ידבר, כי אין בו עושר תורה כי רש הוא, אמנם העשיר בתורה יענה עזות בכח זכות תורה, הרי שמרפא לשון עץ חיים, דהיינו העסק בתורה שעל ידי זה ינצל מספר לשון הרע ובתורה יהיה עמל, על כן כתב הוא יתברך שמו כל המצות שבענין טהרת המצורע שהמסיבות לרפואתו אחר שנצטער, ולחכם הרואה הנולד לבלתי חלותו בצרעת כאמור. ובזה נבוא אל ביאור המאמר אשר כתבנו ראשונה, ראוי לעורר מה שייך בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו עם נכונו ללצים שפטים, מה התייחסות לשני  הכתובים יחוס פרטי כי לא יספיקו יחס כולל, דהיינו שכתובים של אדם כי יהיה בעור וכו' מדברים ביסורי וחולאי נגעי הצרעת, והיינו מעין נכונו ללצים שפטים, אבל צריכין אנו לבקש ביניהם יחוס פרטי כאמור. ועוד מה חידשו לנו באמרם נכונו לשון מוכנים, ושפטים ביארום דינים, והדברים מובנים בעצמם כפשט הכתוב, ומאי קמ"ל בעל המאמר, גם צריך להבין ההבדל שמביא מהנוהג שבעולם לנדון דידן דנכונו ללצים מהו. גם תכלית המשל. וקשה עוד מכל זה כי איך אומר שאלו המשפטים לא"ה, והם לא ידעו ומעולם לא ראינו באומות שיקרא לחולאי הצרעת לכהן וזולתו, וא"כ בודאי לא נתנו אלא לישראל, ואם כן כיצד הוא אומר אמר להם משה אלו לעובדי ע"ז אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. זאת ועוד נדקדק במשל אומר משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין, מי הוציאה למטרונה זו שתכנס, לא היל"ל אלא משל למטרונה שראתה בפלטין של מלך מגלבין תמן דחלת וכו׳. והוא המתייחס לנמשל.
  
{{מרכז|<big>'''.'''</big>}}
+
'''הביאור''' כי הנה הנגעים נכתבו בלי ספק על שתי כוונות, האחת בהודיע הסבות המחייבות אותם על האופן שהזכרנו או זולתם, כמו שאחז"ל ולמדו מסמיכות הענין לנדה, כי הבועל נדות ילקה בצרעת, וכן מהמאכלות אסורות הנז"ל בפרשת שמיני כדי שיזדרז האדם ולא יכשל באחת מהם, כדי שלא ללקות בנגע צרעת אלא יתנהג בתורת ה' יתברך תמיד, והיה כעץ שתול על פלגי מי התורה והמצות, פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליי יאכל וישתה המותר לו וישמח, על זאת הכוונה נכתבו בעצם וראשונה, והשניות נכתבו שאם עבר אדם ונכשל וחלה, סדר לו הרפואה להתרפא לשוב וניחם ממעשיו המחייבים החולי המר ההוא. והנה חז"ל דקדקו בפסוק אומרו אדם כי יהיה וכו'. מאי כי יהיה אדם, אשר בעור בשרו נגע צרעת, אבל מאומרו כי יהיה רצה לגלות תועלת פרשת נגעים שהוא כדי שיפחד האדם תמיד מהנגעים ולא יכשל באחת מהם, וזהו שאמר אדם כי יהיה בלשון עתיד כדי לגלות שהתכלית הוא שלא יהיה לו נגעים, אלא מפחדו פן כי יהיה בעור בשרו וכו', ישוב אחור ארשת שפתיו כמו שביארנו. והה"ד נכונו ללצים שפטים. דפשטיה דקרא שהמשפטים והנקמות הנעשים בלצים נכונים הם ובאמת וישר עשויים, ושפטים לפי זה יהיה הנקמה הנעשית בלצים בפועל, ובעל המאמר לא רצה בזה הפירוש יען שסוף הפסוק לפי זה מיותר, דלמה לו ומהלומות לגיו כסילים, היינו הך. גם השינוי מהלומות ושפטים, לעומת זה פירשו נכונו ללצים מוכנים הם ללצים שפטים דינים, דהיינו הדינים עצמם הכתובים בדיני הצרעת הם מוכנים לבא על הלצים כדי שישובו וניחמו מעשות ליצנות מצד הדינים, כי מי פתי יראה דיני המצורע להיות בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע וטמא טמא יקרא ובדד ישב וכו', ולא ירתע לבו לאחור מפחד הדינים הנאמרים בענין, הן הם המזרזים לאותם לצים לבטל ליצנותם, ז"ש מוכנים ללצים שפטים דינים, והוא מתיחס למ"ש כי יהיה בעור בשרו כדפרשית. וזה כי ה׳ חפץ למען צדקו לצדק בריותיו עם בני ישראל ולהצילם מהחלאים הרעים כי ה׳ רופאם, לז"א בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור וכו'. שבין שסורחת עליו או ששוחקת מכה אותו כי איננו מדקדק בדבר, ברם הכא נכונו ללצים שפטים, כלומר אינו מכה בלצים אלא מתרה בהם ומכין להם הדינים כדי שישובו מליצנותם ונחם האלהים על כל הדינים ההם. ואמנם הביאו המשל על סוף הפסוק לע"ד דהיינו ומהלומות לגו כסילים, כי הוא משל למטרונה שנכנסה וכו', כוונו לומר שהמטרונה הזו מרדה במלך ויצאה חוץ לפלטין, ואח"כ נכנסה וראתה המגלבין ורצועות תלויים, ובודאי שמאת המלך היתה זאת בעצה נכונה להביא המגלבין לתוך פלטין לאיימה שלא תשוב לכסלה עוד לצאת מן הפלטין, כי ירדוה במקל ורצועה, ז"ש כיון דחמת מגלבין תמן דחלת. אמר לה המלך וכו'. כלומר אלו לעבדים ולשפחות בעצם וראשונה, אבל את לאכול ולשתות, כלומר אני תליתי המגלבין לנגד עיניך הוא כדי שתאכלי ותשתי ותשמחי ולא תכעסי את המלך ולתוכחת מגולה לאיימך בלבד, נמצא שבעצם וראשונה, ולהשתמש בהם ולרדות בם הוא בעבדים ושפחות ולך לאכול ולשתות ולשמוח נתלו לעיניך שם המגלבין, והפירוש הזה מוכרח מצד יתור הלשון, והוא כי המלך הזה נדרש ללא שאלת המטרונה, שהיא פחדה מן המגלבין, ודי שישיב לה אלו לעבדים ושפחות מאי אבל את לאכול ולשתות דברי מותר, אלא ודאי הכוונה כמו שאמרנו הוא בעצמו המכוון בנמשל שפחדו ישראל כיון ששמעו פ׳ נגעים והשיב משה ע"ה אלו לעובדי ע"ז בעצם וראשונה רעה תבא אליהם אבל אתם ניתנה לכם פרשת נגעים לאכול ולשתות המותר ולא האסור, וע"י זה ולשמוח וכו' מפחדכם מן הנגעים, הוא עצמו אומרו רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ להנצל מהמכאובים הרבים באמצעות המכאובים שבאו לרשע רבים, ישתדל לעשות חסד ויסובבנו כדי להנצל מן מכאובי הרשעים, והוא על דרך החרבתי גוים נשמו פינותם אמרתי לך תיראי תקחי מוסר. אמנם הרב בעל העקידה פי׳ המאמר באופן שני והוא כי הוא ז"ל ביאר כל המחלה אשר שמתי במצרים לכוונת נקמה מהם, לא אשים עליך לאותה כוונה דהיינו להנקם ח"ו, אלא להנאתך כמו הרופא החותך סביבות כל הבשר המת באכזריות נמרץ והמכוון רחמים פשוטים לרפאות ככה אני ה' רופאך, ולכוונת זה אשימם בך, ככה ביאר ז"ל כוונת המאמר, אמר לה המלך אלו לעבדים ולשפחות, כלומר לעבדים ולשפחות דרך נקמה, אבל את כלומר הנגעים שאביא עליך הם כדי לרפאות ותאכלי ותשמחי, על דרך הרופא המקיז דם ומצטער החולה כדי להטיבו באחריתו שלא ימות אלא יאכל וישתה הוא עצמו, אומר אלו לעובדי ע"ז דרך מחלה ונקמה, אבל לישראל דרך רפואה כמו שנאמר בכי אני ה׳ רופאך. והוא עצמו כוונת הפסוק רבים מכאובים לרשע, שבאו עליו בדרך נקמה יחשב לו לחולי ומכאוב, אמנם והבוטח בה׳ לא יעריכנו לחולי אלא לחסד שיסבבנו בהדריכו בדרך נכונה והתרפא נפשו על ידה, נכון הוא. ועל זה נראה לי שאמר שלמה עליו השלום לסוסתי ברכבי פרעה וכו'. אמר שאעפ"י שישראל בעת ההיא נמשלו לסוסים וכבהמות נדמו, והיינו לסוסתי כי הללו עובדי ע"ז וכו׳ והללו מגדלי בלורית, עכ"ז בערך רכבי פרעה הרשע דמיתיך כאלו את רעיתי כי בערכם לא לסוסי תחשבי כי אם לרעייתי, שנמצאו בהם שלא שינו שמם ולשונם וכו'. ז"ש ברכבי פרעה דמתיך רעייתי, שאף על פי שלא היית כדאית מהיות רעייתי ממש עכ"ז דמיתיך בדמיוני, והדמיון פועל להיותך רעייתי, והטעם מצד כי נאוו לחייך באכילת הפסח, שדבר גדול הוא שמסרת נפשך לזבוח ואכול תועבת מצרים לעיניהם ככל חוקותיו ודיניו, והיינו נאוו לחייך בתורים, בתורות שנעשו באותן הלחיים שהוא רמז אל האכילה, וצוארך בחרוזים היינו על שהיו קורין בגרון ואל יחשכו מאמור שהפסח הנלקח בעשור לחודש ישחט בי״ד בו ויאכל בליל ט"ו, וכמו שביארנו בפסוק אל כל עדת ישראל לאמר בעשור וכו'. לאמר לאחרים שיאמרו למצרים כך בעשור לחודש יקחו להם שה לבית אבות להקהה שיני המצריים, וזהו נאוו לחייך וכו'. המשל הוא שהלחיים יהיו נאים על ידי התורים, והצואר בחרוזים, והנמשל הוא האמור. ולראות הוא יתברך שנאים יסורים לישראל כורדא סומקא לסוסיא חיורא, לז"א כי תורי זהב נעשה לך, והזהב מורה האדמימות אל תוקף יסורין כורדא סומקא עם מעט רחמים, דהיינו נקודות הכסף, כי ישראל לא יחזרו למוטב כי אם על ידי היסורים ופחדם, והראיה שעד שהמלך במסיבתו מהשלוה נמשך להם שנרדי נתן ריחו ועזב אותו הריח הטוב, ולזה אמרה כנסת ישראל שעם היות שהוא יתברך צרור המור, והמור צרור כאלו אינו אוהב אותנו, עכ"ז דודי לי כי יש לי צדיקים המניקים האומה מתורתם ומכושר מעשיהם, שאף על פי שאיני ראויה עם כל זה דודי לי בסיבת דוד כי בין שדי ילין וינוח שם. או אמר צרור המור על זולתה צרור כדי שלא יריחו ויהנו, אבל לי דודי הוא שבין שדי ילין, וכן מורה דפסיק טעמא בין צרור המור לדודי לי, ודכוותה אשכול הכופר בפסיק טעמא דלגוים כאשכול וכופר הוא, שהוא הכאפו"ר שהוא קר בטבע, אמנם לישראל בכרמי עין גדי שהם כרמים העושים פרי שבעה פעמים בשנה, הפך הכאפו"ר המונע התולדה, והוא משל ומליצה אל תולדות צדיקים, והם מעשים טובים שלגבו הגוים לא יסייעום אמנם לישראל בא ליטהר מסייעין אותו לעשות פירות, ופרי פירות ככרמי עין גדי, והיינו שפירוש הנך יפה הוא באמצעות סיוע, ז"ש הנך יפה בהיותך רעייתי וסיועי, אמנם אחר כך כשתתחזקי בעבודת ה' הנך יפה מעצמך בלי שום סיוע ממני, ולזה לא הזכיר שנית רעיתי כי עיניך יונים לרמוז אשר ייטיב כדרך החכם עיניו בראשו, באופן שע"י תורי זהב והם היסורין זכתה לכל זאת והודית כנסת ישראל לדברי דודה הוא יתברך, וזהו שאמרה הנך יפה דודי. ר"ל הנך יפה כשאתה דודי ומטיב לי במדה טובה, וגם כשאתה מביא עלי אף דהיא מדת פורענות אף הוא נעים גם כן ע"י האף וחרון, ערשנו רעננה במצות, ז"ש אף ערשנו רעננה. עלה בידינו שזאת היסורין תיישר את ישראל לעבודת הש"י, מסכים למה שביארנו שבאו הנגעים לזרז האנשים שישובו מדרכם הרעה וישובו וניחמו אל האלהים אם חטאו בגובה לב בהשפיל עצמו וכיוצא ללכת מנגד לכסילותם אשר עשה, הוא עצמו מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. בויקרא רבה והביאו הילקוט בפסוק: ובתחבולות עשה מלחמה.
 +
 
 +
(ויקרא רבה כא, ה): <big>'''רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר ולמדתם אותם את בניכם. וידים שופכות דם נקי וקשרתם לאות על ידך. לב חורש מחשבות און, אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ורגלים ממהרות לרוץ לרעה הוי רץ במילה שניתנה בין הירכים, יפיח כזבים עד שקר, ואתם עדי נאום ה׳. ומשלח מדנים בין אחים, אמור לחכמה אחותי את'''</big> עכ"ל.
 +
 
 +
'''ראוי''' לעורר ראשונה אמאי כפל בעבירות פעמים ואמר חבילות חבילות של עבירות, ובעשיית המצות אמר עשה כנגדו חבילות של מצות ולא אמר חבילות חבילות של מצות, והיינו יכולין לומר דבכלל אומרו עשה כנגדן בכלל זה לעשות חבילות כשיעור אותן החבילות, שכן מורה תיבת כנגדן, אלא שפשט המאמר אינו סובל הפי' הזה כמו שיבוא בעזרת הבורא. גם צריך לכוין אחת לאחת לאלה החלוקות איך הם מקבילות אשה אל אחותה. והנה חז"ל במאמר הזה רצו לתקן כפל הכתובים, כי למה באו כאחד שני כתובים דהיינו כתיב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ (משלי כד, ו). וכאן נאמר בתחבולות עשה מלחמה, גם השינוי שכאן נאמר ובתחבולות עשה מלחמה ושם נאמר כי בתחבולות תעשה, לעומת זה ראו כי הכתוב ההוא במלחמת הרשות הכתוב מדבר, ולכך אמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, דרך עצה טובה קמ"ל. ולזה אמר תעשה ר"ל אם תרצה לא כן בכתוב הזה שבמלחמת מצוה הכתוב מדבר דהיינו מלחמת היצה"ר דמצוה וחובה עלינו ללחום אותה, עליה אמר עשה מלחמה בלשון צווי כי מצוה עלינו לעשותה, ולזה דרשו אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן, כלומר כנגדן ממש ממין העבירות שעשית צריך לעשות מצות מאותו המין של עבירות, וזו היא הבנת כנגדן. ואמר כי מצוה אחת מנצחת כמה עבירות אפילו עשית כמה חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות ומספיק ואין צריך חבילות חבילות בשל מצות רר בחבילות מצות תכריע לכמה חבילות של עבירות, רק שיהיו כנגדן, כלומר ממינן דמין במינו לא בטיל, והתחיל לבאר דאם חטא אדם בעינים רמות דהיינו לראות נשים האסורות ועריות צריך לתקן מראית העין במצות ולטוטפות בין עיניך שבאו ממש לקשור העינים לבל יסורו ממצות השם יתברך לראות נשים האסורות. ואם חוטא אדם בלשון שקר יתקן לדבר בדברי תורה שהן אמת דהיינו ולמדתם אותם את בניכם, ולפי שהמדבר לשון שקר צריך לשתף עמו חבר שומע שקריו, לכך דרשו שהנגדיי לתקן עיוות זה הוא ולמדתם אותם את בניכם, שישמעו בניכם אמת מפיכם כמו שנשמע הלשון שקר, ולזה לא אמרו לשון שקר ודברת בם בשבתך וכו', כי רצו לדמות התיקון מתדמה בכל חלקיו אל הקלקול, מה הקלקול לשון שקר עם זולתו ככה התיקון לשון אמת עם זולתו דהיינו בניו ולמדתם אותם את בניכם, ולעומת לב חורש מחשבות און אמר אשר אנכי מצוך היום על לבבך. כלומר על לבבך יהיה תמיד אשר אנכי מצוך היום, על לבבך להרהר במצות ולא במחשבות און. ולעומת רגלים ממהרות לרוץ לרעה, שהכוונה בו על ענין עריות אלא שדבר הכתוב בלשון נקיה, והוא ממש ע"ד ואץ ברגלים חוטא. שפירשוהו ז"ל על הבועל את אשתו סמוך לוסתה, ואחר באה אורח שלה שנקרא אץ ברגלים חוטא, לעומת זה אמר כי כנגד רגלים ממהרות לרוץ לרעה ולמלא תאות יצרו צריך לרוץ במילה שניתנה בין ברכים לתקן מה שעיוות במילתו בבעילה אסורה, שאם כוונת חז"ל היתה שאם רץ לרעה כמשמעו ברגלים ממהרות לרוץ לרעה, היה להם לומר שהתיקון הוא שירוץ לטובה, מה שייך לומר הוי רץ במילה שניתנה בין ברכים, אלא ודאי כדפרשית, ותיבת במילה פי' כמו במצות מילה, וכאלו אמר למילה. והיה אפשר לפרש ולומר רץ במילה, כלומר כשאדם רץ הנה הוא רץ גם כן במילה שבין ברכיו ומצטער ויכפר על מה שהשחית במילתו כדפרשית ברגלים ממהרות לרוץ לרעה, הכלל הוא משחית נפשו באותו הדבר עצמו הוא יעשנה, ולעומת יפיח כזבים עד חמס צריך לתקן להעיד על אלהותו ית׳ כמו גבי קידוש יום שבת קודש שאמרו הפוסקים שצריך לומר ויכלו השמים מעומד מפני שהוא מעיד עדות בעצמו שהקב"ה ית' ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם השמים ממעל והארץ וכל אשר עליה, וכן להעיד תמיד על נפלאותיו שביציאת מצרים, לכך אמר ואתם עדי נאום ה׳ ואני אל. כמו שאחז"ל ואתם עדי אני אל ואם לאו כב"יכול איני אל. כי בזה יתוקן עדות שקר בעדות אמת, שנעיד בפרט היות עדות נוגע ברומו של עולם איך ה׳ הוא האלהים אמת ומלך עולם. ולעומת משלח מדנים בין אחים שנמשך לו מצד היותו בטל ושב בין אחים ידבר ויתן דופי, לזה אמר שישתדל לעשות החכמה אחותו מצד השקידה יתחבר לו לחכמה, כשם שאחותו ברור לו שהיא אסורה עליו כך התורה יעסוק בה ובה יהגה יומם ולילה. וכדי שיהיה הענין יותר מכוון בעצם נוכל לבאר ולפרש משלח מדנים בין אחים המשל כפשוטו, והנמשל ירמוז אל דברי התורה כי הדברים שבתורה הם באמת אחים ולא יתפרדו, ועכ"ז כשלא ידקדק בהם האדם ובהבנתם על עומקם ולא ישמש כל צרכו, יהיה סבה שיתבלבלו לו הדברים בעיניו כאלו סותרים זה את זה מקוצר הבנת המשיג, וכמו שאחז"ל משרבו תלמידי שמאי שלא שמשו כל צרכם רבו מחלוקת בישראל. אשר ודאי לתקן זה צריך שישקוד על דלתות הלמוד יום יום כדי שיתבררו הדברים וירד לעומקן, ויהיו הדברים ברורים בשכלו כמו שאחז"ל גבי אמור לחכמה אחותי את. כשם שאחותו ברור לו שהיא אסורה לו ככה יהיו כל הדברים של חכמה מזורזים ומלובנים בעין שכלו, וברורים לו כשם שאחותו ברור שאסורה לו, כי אז יבדיל בין דבר לזולתו ויראה שהם אחים ואינם סותרים זה את זה, הכלל העולה שהחוטא בחבילות חבילות של עבירות, בעשותו כנגדן ומאותו המין חבילות של מצות יתוקן הכל תיקון גמור, כי בכלל עשותו הדברים נגדיים למה שקדם מעבירות, בכלל זה ההכנעה, כי שב וניחם אל האלהים ושב ורפא לו. ועל זה נ"ל שאמר הכתוב צדקת תמים תיישר דרכו וברשעתו יפול רשע. אמר כי אם התמים נפל ברשעה אחת, משתדל לעשות מצוה אחת נגדיית לאותה עבירה, לקיים מה שאחז"ל עשה כנגדן כמו שאמר לעיל, ז"ש צדקת תמים תיישר דרכו אשר הרשיע ועיוות, מכווין הוא לתקן אשר עוות כי ע"י זה נמצא מתחרט ותוהא על רשעותו הראשונה, ויתן הקדוש ברוך הוא תמורתו רשע התוהא על המצות כמשחז"ל, זכה חבירו נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ז"ש וברשעתו יפול רשע. כלומר וברשעתו של התמים יפול הרשע כי ראוי הוא שיזכה בחלק חבירו התמים מאחר שהתמים נתחרט מהרשע וישר בצדקתו את דרכו הרעה, ולזה נ"ל שאמר הכתוב עיניך לנוכח יביטו וכו'. אמר כי טוב לאדם שלא יחטא, והיינו כשעיניך לנוכח יביטו, כלומר הדברים הטובים ונכוחים לבד בהם יביטו, כי העבר עיניך מראות שוא, ואם באולי לא הביטו עיניך לנוכח אלא בדבר אסור ותרתה אחרי עיניך אשר אתה זונה אחריהם, הנה צריך לעשות כנגדן חבילות של מצות מעין המאורע, דהיינו לראות בתורת ה' תמימה, ז"ש ועפעפיך יישרו נגדך. כלומר יישרו העקוב למישור, וזהו נגדך כנגד מה שראית ברע, תבוא ראייה ותכפר על הראייה, והוא ממש על דרך מה שפירשו במאמר עשה כנגדן וכו'. או אמר נגדך כלומר הדברים הנגדיים אל עבודת ה׳ הם יישירום, ותלה הענין בעפעפים על דרך שנאמר לעפעפי תנומה. שצריך לנדד אפילו התנומה כדי לשקוד על עומקה של הלכה. או על דרך ועפעפינו יזלו מים, שבאמצעות עפעפיך שיזלו דמעות, ובאמצעות זה יישירו נגדך, על דרך מה שאמרו חז"ל פלגי מים ירדו עיני, על שעיני הנזכרים לא שמרו תורתך, ולזה יצטרך לכפר שפלגי מים ירדו. ובזה יתוקן ועל דרך זה בכל פרטי שאר האברים בפרט הלשון שהתיקון לרפואתו אם דבר לשון שקר או לשון הרע יתוקן כנזכר בדברי חז"ל כנז"ל בשקוד על לימוד, וכמו שנאמר מרפא לשון עץ חיים. כי בלי ספק הרפואה ומרפא ללשון אם דבר בו רע הוא העסק בעץ חיים למחזיקים בה דהיינו תורה, וסלף בה שבר ברוח, כלומר המסלף דברו בדברו בדברים ואמרים לא המה בלי ספק שהוא שבר גדול ברוח שלו, שפוגם נפשו ואין לו מרפא אלא עץ חיים, ודרך כלל נאמר בדברי תורה שהיא רפואה כוללת לרפאות כל חולי, כמו שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. כלומר לכל אבר מאיברי האדם אשר יחטא ואשם לאחת מהנה הוא חולה, והתורה מרפא לכל בשרו, וחז"ל פי' קרוב לזה, אם ת"ח הוא מרפא לשון עץ חיים, דהיינו שיעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא וסלף בה, ר"ל עיוות וחטא בה מאי תקנתיה שבר ברוח, כלומר ישפיל עצמו מגאותו וישבר רוחו הגסה, והיינו תיקונו, ומזה הענין היתה רפואת המצורע, שנאמר בו זאת תהיה תורת המצורע. ולבוא עד תכונתו ראוי לעורר ראשונה אומרו תהיה והוא מיותר, מספיק זאת תורת המצורע, וחז"ל דרשו תהיה כסדר הזה דהיינו צפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, שמעכבין זה את זה, והיינו תהיה בכל הפרטים הנזכרים בענין זה צריכין אל התקון. ועוד אומרו נגע הצרעת מן הצרוע, דאדרבא היל"ל נרפא הצרוע מן הצרעת, וכן הביא הראב"ע משם רבי יונה שהוא כמו הפוך עיין עליו. ועוד מאי נגע דקאמר נרפא נגע, נרפא הצרעת מן הצרוע מבעי ליה, וכן צורך הצפורים ועץ ארז שחיטה אחת וטיבול הנשארת בדם עם כל שאר תנאים ושילוח האחת הכל נתבאר בסדר הקודם כי שם ביתו, כי שם ביארנו עיין עליו.
 +
 
 +
'''הביאור''' כי הסבה המחייבת הצרעת נ"ל שתקרא הסבה נגע, כי הוא הגורם הצרעת, כי הצרעת הוראת מה שבקרבו מנגעי לבבו, כי נגעי העונות החקוקים על עצמותם הם יפוצו חוצה מראות נגעים בבשר. ובזה ידוקדק שברוב הפעמים כתיב צרעת הוא וקרינן היא, שהכוונה היא על הצרעת והוא על האדם אשר גורם במעשיו הצרעת, כי הוא נגע הצרעת, ועל זה נראה לי שאמר בסמוך ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית. מאי כנגע כי מלבד מה שאמרו חז"ל שאין ישראל רשאי לגזר אומר ולומר נגע נראה לי אלא כנגע, ובזה נבין אומרו והגיד לכהן כדי שהכהן יאמר טמא או טהור, כי על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, ז"ש לאמר, או אמר לאמר כנגע נראה לי, כי רוב העולם או כולו בלשון הרע כמו שאמרו חז"ל שאין אדם ניצול בכל יום מאבק לשון הרע, זהו שאמר לאמר כנגע נראה לי וכו'. כלומר להיותו מפטפט ומצפצף תמיד ואומר אמרים לא המה, לעומת זה כנגע נראה לי בבית, וכמו שהרחבנו הביאור בסדר הקודם, אמנם לפי כוונתינו יאמר לאמר כנגע וכו' כבר ביארנו היות המראות הנראות בבית מעין חטא בעל הבית וצרות עינו, כי חטאו הוא נגע של הצרעת כאמור, ז"ש כנגע, כלומר כעין נגע לבבי ופשעי מעינו ממש דוגמתו, ר"ל היה ראוי להיות לי ובי אלא שנראה בבית מרחמי ה׳ ככה נראה לי בבית, ובזה מובן אומרו לאמר כי הצרעת הבאה בבית מצד עצמו מורה אל ההתפעלות, שראוי להתפעל מהוראתו וממה שרוצה לאמר באין אומר ואין דברים, הרי הוא כאומר שכעין הנגע שלי, דהיינו העון ככה נראית בבית ואני הסבה בו, ז"ש לי דייקא נמצא הצרעת לחוד ונגע לחוד, שהנגע סבה והמצורע מסובב כאמור, לז"א זאת תהיה תורת המצורע, לומר שצריך שתהיה כך בהויה בתוך קירות לבבו, התורה הזאת בכל כוונותיה כדי שיועיל לו כי לא ציפורים מטהרים טהרתו ולא עץ ארז ואזוב אלא הכוונה שהם תורת המצורע ביום, ולז"א וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת שאעפ"י שעדיין הוא מצורע כמו שנאמר תורת המצורע, כי עדין הצרעת לא נרפאה רק הנגע, והוא סבת הצרעת הוא ניהו לבדו, ז"ש נרפא נגע הצרעת. ולז"א ביום טהרתו. כי מאחר שנטהר מן הנגע אשר בלבבו ושב בתשובה הצרעת נטהר, וכמו שנתבאר בסדר הקודם גבי וראהו הכהן. וכהעד דברי ס"ה עיין עליו, וצוה שביום טהרתו, ביום כדי שיבוש ויתבייש בחרדת הליכת הכהן, באופן שאין ספק שכפי העון וכמינו ככה היה מחייב מין הצרעת, שאם הסיבה המחייבת הצרעת היתה ע"ז, בודאי יבוא הנגע בראש כי משם פרה ראש ולענה, וכן פירש הרב בעל העקידה איש צרוע הוא וכו' בראשו נגעו. כלומר בודאי שבראשו נגעו דהיינו הדעות המשובשות, והם חייבו הצרעת בראש, באופן שצרעת הראש תבוא על ע"ז, ובזה נבין לע"ד מאמר חז"ל אשר דרשו במדרש איכה בפתיחתא ר' אלכסנדרי פתח והצרוע אשר בו הנגע. והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו ע"ז, בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה וכו'. קשה דמה שייך והצרוע המדבר בדיני מצורע לענין בית המקדש דאע"ג דאסמכתא היא מ"מ צריך שיהיה קצת שייכות בענין הפשט עם הרמז, גם שייכות בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה עם ע"ז מה שייכי להזכיר אבידתה יותר מאבידת המנורה הטהורה וכליה והשלחן וכיוצא בו. אמנם במה שנתבאר מדברי הרב הנז' היות צרעת הראש על דבר פשע ע״ז, לעומת זה ראו חז"ל להסמיך בפסוק והצרוע אשר בו הנגע זה בית המקדש. וקרא נמי לפי הפשט מיירי בהכי, והצרוע אשר בו הנגע, דהיינו נגע הצרעת בע"ז, בגדיו וכו' וכל ימי אשר הנגע הזה של ע"ז בו יטמא, טמא הוא עד שישוב וניחם אל האלהים, וכמו שפירשו דנגע הצרעת הוא הסבה והעון המחייב הצרעת בראש, ובהאי קרא דמיירי בעון הע"ז מהנגע היינו ע"ז, אם כן והצרוע זה בית המקדש, דמה לי בית המקדש מה לי בן אדם. והנה מהיות ידוע שהאיפוד שבבגדי כהונה מכפר על ע״ז, וכמו שדרשו חז"ל, לעומת זה אמר כי בגדיו יהיו פרומים. אלו בגדי כהונה, דבגדי כהונה לא כפרו על ע"ז כי זאת במזיד, והבגדים אינם מכפרים כי אם על השוגג, שכל הפרטים שהיו הבגדים מכפרים על ידם כלם היו פרומים, שלא נשתמשו בלמודים הנמשכים מבגדי כהונה המיישרים אורחות האדם לדרך ישרה. ויגל את מסך יהודה, גלי דכסיא, כי בלי ספק ע"י בית המקדש העם היושב בה נשוא עון ופשע וכסוי חטאה, הן בקרבנות הן בכפרת בגדי כהונה שמכפרין על ע"ז וש"ד וג"ע וגסות הרוח ולשון הרע כמו שדרשו חז"ל גבי בגדי כהונה אמנם כעת ויגל את מסך יהודה גלי דכסיא, כי בהסיר המקדש המסך על יהודה נגלה מצפוניו, ובהיות המקדש על תלו היה מקור ומעין נובע מקור חכמה. אמנם אחר שנחרב נסתמו כל מעיני הישועה והחכמה, ז"ש ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין אומות העולם לא היה אחד מהם יכול להוציא דברי תורה מפיו. והסבה יען כי נסתמו טענותיהם ונעלמה מעיניהם החכמה והטבע עד שלא יכלו להוציא דברי תורה מפיהם . וטמא טמא יקרא, חרבן ראשון וחרבן שני, רצו לומר כי אף על פי שסיבת חרבן ראשון היה מצד ע"ז וביטול תורת ה', וחרבן הבית שני מצד שנאת חנם עכ"ז החרבן השני תולדה מהחרבן ראשון היא, כי מכיון שנחרב הראשון כשנבנה השני כבר היה חלוש שחסרו ממנו ה' דברים כמו שאחז"ל, באופן שמהיותו הבנין חלוש מראשיתו הספיק השנאת חנם וכל דהו להחריבו, ז"ש וטמא טמא יקרא חרבן ראשון וחרבן שני, כאלו נמשכו זה מזה כאמור. הרי שהדעות המשובשות הן הנה הגורמים נגעי הראש, והם הם שהחריבו בית קדשנו פעם ושתים, והיה באפשר לכלול עון גסות הרוח בנגעי הראש, ויש זכר לדבר יען כי גבהו בנות ציון וכו' ושפח ה' קדקוד בנות ציון, ואין ושפח אלא צרעת כמו שדרשו חז"ל מעין ולספחת וכו'. ואפשר כי מהאי טעמא טמא הפסיק הנגע לבן אדמדם שלפי אחריו דהיינו קרחת אפשר שיבוא מצד גסות הרוח דהיינו מעין קרא דושפח ה' קדקוד, זהו שסבת שגבהו בנות, ושפח ה' קדקדן, הנה האיש אשר יש בו גסות רוח, ושפח ה' קדקדו כלפי אחורי ראש. אמנם אם היה כלפי שיניו דהיינו גבחת לצב המוח זה ימשך מן האמונה הרעה והדעת המשובשת בע"ז אשר תוליד הנגע ההוא שם שם בגבחתו כלפי שיניו במקום הרשע שמה המשפט. וגם כאן אפשר לכלול ברכת ה׳ אשר אמרו ברבה בפרשה זו, למדנו שמוליד צרעת למקלל את ה', כי גם הוא בכלל עובד ע"ז יחשב, גם חילול ה' האמור שם שהכל הוא אבק הע"ז. ואם החטא יהיה מג"ע אפשר שילקהו השם ית' בצרעת השחין, כי השחין תשמיש קשה, כמה דתנן חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו, כי אחר שלא נסתפק במותר לו אלא גילה עריות יביא ה' עליו חולי שאפילו במותר לו לא יוכל להשתמש, ואם כנגד שפיכות דמים בפועל דהיינו ההורג את חבירו או ההורגו בכח ולא בפועל דהיינו המספר לשון הרע עליו ומלבין פניו, שופך דם האדם באדם ובקרבו כנגד זו יבואו הנגעים בשאר גופו של אדם, עליו נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו כו', ואם כנגד צרות עין דהיינו עין הרעה הנזכר בעשרה דברים שהצרעת בא בסבתן כמו שנזכר בויקרא רבה. בלי ספק שיבואו על הבית, וכמו שדרשו חז"ל ובא אשר לו הבית. מי שביתו מיוחדת לו לבדה שאינו מהנה בני אדם מביתו ולא מכנסיו. הנה נתבאר לפי דרכינו רובם ככולם של העשרה דברים שמחייבים הצרעת, כמו שהביאו בויקרא רבה בסדר מצורע היותם נחלקים כפי החטא ככה יתפשט וכך יבוא אל האדם. עלה בידינו היות הגאוה מקור משחת נובע כל מין עבירה, ועל זה נ"ל שאמר שע"ה לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח. אשר הענין כפול ובמלות שונות, גאון וגובה רוח ושבר וכשלון. והענין הוא כי יש בני אדם ההולכים בקומה זקופה נראים כגוותנין ואין בקרבם גאוה. ויש בהפך שבקרבם מוקף הגאות ומראים עצמם כשפלים. וכמאמר המליץ לא ירמוך רמי הקומה, כנגד הכת הראשון אמר כי אותו שיש לו גאון והיא הקומה זקופה גורם לו שבר כיון שאינו מעורב עם הבריות בדעותיו, שיש לו גאון זה גורם לו שבר שהוא ענין גופני, אמנם מי שיש לו רוח גבוה שגאותו ברוח עצמי, זה האיש בודאי יכשל בדבר עבירה כי אינו מחשיב העולם כולו כאין נגדו מצד גאותו, זהו שאמר ולפני כשלון דהיינו מכשול עבירה גובה רוח, שהגובה רוח גורם המכשול והעון כיון שרוח גבוה הוא מקור לכל העבירות, ובזה נבין מה שאחז"ל במסכת סוטה פ"ק {{ממ|[[בבלי/סוטה/ד/ב|ד:]]}} וז"ל:
 +
 
 +
<big>'''תועבת ה׳ כל גבה לב'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז#ה|משלי טז, ה]]}}. <big>'''אמר רבי יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז, כתיב הכא תועבת ה׳'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז#ה|משלי טז, ה]]}}. <big>'''וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ז#כו|דברים ז, כו]]}}. <big>'''ורבי יוחנן דידיה אמר כאלו כופר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ח#יד|דברים ח, יד]]}}. <big>'''רבי אחא בר חנינא אמר כאלו בא על כל העריות כולם, כתיב הכא תועבת ה''''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/טז#ה|משלי טז, ה]]}}, <big>'''וכתיב התם כי את כל התועבות'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יח#כז|ויקרא יח, כז]]}}. <big>'''עולא אמר כאלו בנה במה, שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/ב#כב|ישעיה ב, כב]]}}. <big>'''אל תקרי בַמֶּה אלא בָמָה'''</big> עכל"ה.
 +
 
 +
'''וראוי''' לדקדק ראשונה מאי איכא בין דקאמר כאלו עובד ע״א לדברי רבי יוחנן דידיה דאמר כאלו כפר בעיקר דהיינו הך לפי הנראה. ועוד מנא ליה דהוא ככל העריות והא קרא לא קאמר תועבות ה' כל גבה לב כי אם תועבת לשון יחיד, ועוד דרך התנאים שכל אחד מוסיף חומרא על מה שאמר חבירו, וכאן ראינו את עולא אשר בא באחרונה והקל ממה שלפניו, שאמר כאלו בנה במה, וזה אינו לא מסוג ע"ז ולא מסוג כפירה בעיקר, וכי תימא דבמה זו לע"ז הוא דוחב גדול דסתם במה לה'. ועוד דבקרא דקאמר במה נחשב הוא, תפשת מועט תפשת, דהיינו במה לה' תפשת מרובה, שאם תאמר דבמת ע"ז היא לא תפשת, דבשלמא רב אחא בר חנינא איכא למימר דמוסיף אקמאי, דעריות קשה מע"ז וכופר בעיקר, משתי בחינות, האחת שע"ז קל לפרוש ממנה, דשקר אין לו רגלים והאמת יורה דרכו, לא כן עריות דקשה לפרוש מהם, זהו שאמר כאלו בא על כל העריות, והבחינה השנית היא כי עבירות שבין אדם לחבירו חמורות מכולהו עבירות לפני השי"ת ואפילו ע"ז וכפירה בעיקר.
 +
 
 +
הביאור כי יש לפרש בין ע"ז ולכפירה בעיקר, שע"ז הוא ממין טעות הוא דור אנוש שטעו שרש על כל גוים ה' ואין כבודו להשגיח בשפלים, ולזה בחרו להם אמצעי בינם ובין האלוה ית', כי זו היא עיקר עבודה זרה של הראשונים, אלא שאחר כך נשתבשו האחרונים ואמרו שהע"ז הם הצלם ודמות של אבן או עץ הוא האלוה חלילה. אמנם כפירה בעיקר היא כפירת מציאות ה' כדעת הכופרים האומרים העולם קדמון והעולם כמנהגו נוהג והיא יותר חמורה, והטעם שהבעל גאוה יחשב כאלו עובד ע"ז משום דכיון שהוא בשר ודם ויש לו גאוה עאכ"ו שמיחס לו ית' גאוה וגאות לבש, ומזה הצד מחייב בדעתו שראוי להיות לו ית' אמצעי בין הנבראים ובינו ית' והבורא כי אין כבודו להשגיח בשפלים בעצמו ובכבודו, נמצא שהגאוה שלו גורמת לומר לאל סור ממנו מעולם השפל ולשום אמצעי בינו ובין הנבראים, וזהו עיקר הע"ז של הראשונים כדפרשית. זו היא סברת רשב"י שאמר כאלו עובד ע"ז, והיינו הראיה דלא תביא תועבה כו' שהוא הצלם. אמנם רבי יוחנן דידיה סבר שהגאוה גורמת עבירה יותר חמורה מע"ז, והיא כופר בעיקר וכדפרשית. והפסוק נותן טעם ויחס לזה ורם לבבך ושכחת את ה׳, שמסיבת הגאוה ורום לבבו משכיח מוראו ית', וזה נחשב כאלו כופר בעיקר מציאות אלוה. ורבי אחא סבר דכיון שיש לו גאוה ושוכח מציאותו ית' כמו שהוכיח ת"ק, הנה אין מעצור לרוחו רוח כסיל וכל אשר יחפוץ יעשה ככל התועבות של ערוה כיון שאינו חס על כבוד קונו ואינו ירא וחרד בגובה לבו בל ידרוש אין פחד אלהים לנגד עיניו. ועולא מחמיר יותר מכולם ומגזים בענין הגאוה, כי לכולהו אמוראי הקודמים אליו מדת הגאוה מדה פחותה היא בעיני בעליה, אלא שהאדם הזה מנוצח מיצרו הרע המחייבו בעצותיו הרעות לעשות ולהתנהג בה כדרכו בכל שאר העבירות, אמנם עולא אמר כי יהיה שיעור הגודל לבב של הגאה שיראה לאדם פני ההראות כאלו הגאוה אין למעלה מידה טובה ממנה, הא כיצד יאמר לו שהגאוה גורמת פרישות משאר בני אדם הרעים, וגורמת שיפחדו ממנו בני אדם וכיוצא בטענות ותואנות שיש ליצר הרע שבהם מאנה את האדם ולפתותו, לז״א כאלו בנה במה, רוצה לומר הגיע גודל רשעות הגאוה להראות בעיני האדם כאלו בנה במה לגבוה, שכמו שהבמה לשם שמים מצוה הבאה בקצת עבירה היא, ככה הגאוה מצוה גדולה בעיניו בקצת עבירה היא, עד הנה יגיע גודל שיעור רשע הגאוה שעם היותה כוללת כל מיני העבירות כנזכר, תראה בעיניו כאלו היא עבודת ה' בקרבנות ואין בה אלא שמץ איסור במה, ודקדקו זה מפסוק כי במה נחשב הוא, כי דקדקו בו שני דקדוקים, האחד יתור בי"ת במה, כי היל"ל מה נחשב הוא, לעומת זה אמרו אל תקרי בַמֶּה אלא בָמָה. עוד דקדקו דקדוק שני והוא יתור תיבת הוא די שיאמר כי במה נחשב. ועוד דקדקו דכיון דכתב במה נחשב הוא, היה ראוי להקדימו ולכתוב במה הוא נחשב, אמנם מדסמיך תיבת במה לתיבת נחשב, ומיתור תיבת הוא הכריח ללשון במה מהבמות נחשב הוא, ובזה מובן גם כן יתור הבי"ת. הכלל העולה היות הגאוה שאור לכל מיני גופי עבירות כדפרשית, באופן שצריך האדם להתרחק ממנה עד הקצה אחרון ולא במצוע. וכמו שאמרו הראשונים ז"ל בפי' המשנה, מאד מאד הוי שפל רוח. שטעם הכפל מאד מאד להורות על תכלית השפלות אל הקצה האחרון, וכן אפשר שאמרו מאד מאד הוי שפל רוח, הא' על הגוף שלא ילך בקומה זקופה בגאוה ובוז, והמאד השני להורות שהעיקר הוא שהרוח שלו יהיה שפל והוא העיקר כמו שאמר טוב שפל רוח וכו'. וכן ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וכו' זבחי אלהים רוח נשברה, שהכל תלוי בשפלות הרוח כאמור, וגם כן שפלות והכנעה לכוף כאגמון ראשו כדי לעורר שפלות הרוח, ועל השני הענינים אמר מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה, ובמה יתגאה אחר שתקותו רמה, ואמרו חכמי המחקר איך יתגאה מי שיצא דרך השתן פעמים, באופן שהענוה היא עטרת תפארת ליראת ה', על דרך מה שאחז"ל עקב ענוה יראת ה'. ועל זה נשתבח משה באומרו והאיש משה ענו מאד מכל האדם וכו'. אשר אומרו והאיש מיותר די שיאמר ומשה עניו מאד, אך כמו שאמר שהענוה צריכה להיות כוללת שני ענינים, האחד הגוף בכפיפת ראש וקומה והשני הרוח שפלה, ועל זה מורה תיבת והאיש על שפלות הגוף, ותיבת משה הוא על שם העצם היא הנפש שהוא כלול בשפלות וזכה בהיותו שח ושפל לרום אנשים.
 +
 
 +
{{מרכז|<big>'''תם.'''</big>}}
  
 
{{ניווט כללי תחתון}}
 
{{ניווט כללי תחתון}}

Latest revision as of 22:12, 16 September 2020

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.svg ויקרא TriangleArrow-Left.svg נח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סדר מצורע[edit]

יבאר שכמו שרפואת הגוף מתחלקת לשתים, האחת שמירת הבריאות והשנית אחר שחלה להחזיר עטרת הבריאות ליושנה, ככה השתדל השי"ת ויתעלה בתורה בבריאות הנפש להדיח כל חטא מעליה, ואם חטא ושב ורפא לו, ואל זה כיוונה בכללות מצותיה מתוק לנפש ומרפא לעצם עצמותו, ובפרט בענין רפואת הצרעת מהמצורע תלאה בתשובה, ואל זה היה המכוון בלקיחת עץ ארז ושני תולעת ואזוב על מים חיים בכלי חרש.

(ויקרא רבה טו, ד): אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים (משלי יט, כט). מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו (תהלים לב, י) עכל"ה.

מהיות הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי, על דרך מה שאמרו חז"ל בפת שחרית וקיתון של מים שמונע חולאים כמנין מחל"ה, כמו שאמר ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה וכו' (שמות כג, כה). ועל זה פירשו המפרשים וימן להם המלך דבר יום ביומו (דניאל א, ה). שהזמין להם לכל יום ויום המאכל הנאות לו לאותו היום, וז"ש דבר יום ביומו. או אפשר אומרו שהיה נותן להם כשיעור מוגבל ליום ביומו שלא יותירו ממנו עד בוקר, וכענין דבר יום ביומו האמור במן, כדי שלא יאכלו אכילה גסה וביותר מדי ספוקם כי יחליאם, וכל זה לשמירת הבריאות. וענין השני ברפואה אחר שפשע האדם באכילתו עד שהביא חלאים משונים על עצמו, הרופא בחכמתו ישתדל בתרופותיו להחזיר עטרת הבריאות ליושנה. ככה על הדרך הזה בצלמו ודמותו השתדלה התורה האלהית בכל חוקותיה ומצותיה בכלל להדיח מעל הנפש כל מין חטא ואשמה אשר הם חולאי הנפש, וממילא יתרחק מן הגוף כל מין גרמא בנזיקין, וז"ש הפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו). אמר אני ה׳ רופאך כמו הרופא המסדר הנהגת החיים והבריאות לבלתי יחלה האדם, באלה הדברים שסדרתי לך והמצות כי הם הם הנהגת קיום הבריאות האמתי, ז"ש אם שמוע תשמע וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, ע"י הנהגה זו של מצותי וחוקותי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי בהנהגות אלו של חוקותי ומצותי ותורותי אני ה' רופאך ומדיח מעליך הרעה, והנה מזה הסוג היו המצות המצויות בטהרת המצורע, הלא הוא בקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת כמו שדרשו חז"ל, כיון שנמשך לו הצרעת מצד גסות הרוח שהגביה עצמו כארז, תקנתו שישפיל עצמו והוא שפל, וכן בראותו כי אנוש רמה ובן אדם תולעה לא תזוח דעתו עליו, זהו שרמז בתולעת שני לע"ד. או אפשר שרמוז לו בתולעת שמגובה אפו היה מדבר כל אשר יחפוץ, ואין כחו אלא בפיו כתולעת אשר אין כחו אלא בפיו, והנה המצוות האלו ירפאו המצורע אחרי חוליו, והחכם לב בראותו הדינים האלה יבין שרפואת הצרעת הוא השפלות, והוא הסם התרופיי בחולי הזה, ולעומת זה שיתנהג בכל יום על פי מדותיו בענוה ושפל ברך, באופן שלא יחלה בצרעת המחוייבת מגסות הרוח, על דרך ההנהגה טבעית ישרה ונכונה לבלתי החלי הגוף, ככה ישתדל בתרופות הנפשיות המונעות חולאי הנפש וחולאי הגוף, ועל זה נ"ל אל תבואני רגל גאוה וכו'. שתיבת רגל קשה להולמה, ואפשר לפרשה כמו רגל המלאכה דהיינו הגאוה או התחלתה אל תבואני, אבל הנכון הוא שהגאה גאותו תשפילנו, ולכן אמר אל תבואני רגל גאוה, רוצה לומר שגאוה הגורמת השפלה, ולהיות נרמס רגל, וכן ויד רשעים אל תנידני ר"ל כי יד ליד לא ינקה רע הוא הגאה כי הוא נידון בכמה מקומות של גיהנם. כעין רשעים רבים ברשעויות מתחלפות, לפי שכולהו איתנהו ביה, והיינו יד רשעים אל תנידני. והנה נתבאר היות ענין גסות הרוח מחייב הצרעת מדה כנגד מדה, כמו שחשב בעצמו אני ואפסי עוד אנוש כערכי אין עוד מלבדי ככה בדד ישב, וחז"ל פירשו טעם בדד לפי שהיה נרגן מפריד אלוף ומטיל קטטה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ואין עוד מלבדו, וזה מתבאר ממעשה נעמן כמו שנתבאר בסדר הקודם שהצרעת נמשך לו מצד היות גדול לפני אדוניו, כלומר נוהג שררה וגדולה לפני אדוניו, ולזה כאשר הלך גחזי משרת אלישע ועבר על דעת רבו אלישע, ויהי מורה וסורר דברו בקחתו מידו כסף וחליפות, לעומת זה קללו קללה נמרצת באומרו וצרעת נעמן תדבק בך כו'. כי ראוי לדעת למה קללו בזאת ולא קללה זולתה, אבל הענין הוא במ"ש שצרעת נעמן נתחייב לו מצד גובה לבו והיותו גדול לפני אדוניו כמו שאמר והנה גחזי נפל בטעותו של נעמן כי כמוהו מורד באדוניו היה בקחתו מיד נעמן תשורה שלא ברצון אלישע, ז"ש וצרעת נעמן תדבק בך. אמר לשון תדבק כי בהמצא בו הסבה ממש שהיתה בנעמן בהכרח הוא שידבק בו ממש אותו החולי עצמו, ז"ש וצרעת נעמן תדבק בך, כי אתה בן גילו ובזרעך לעולם וכו'. והגיד הכתוב מעלת אלישע כי בעודו לפניו לא נצטרע אלא ויצא מלפניו ואחר כן מצורע שנצטרע, והיינו דלא כתיב ויצא מצורע מפניו אלא ויצא מלפניו ואחר שיצא נצטרע כאמור. ואף על פי שהביא הילקוט סברת תנחומא בסבת צרעת נעמן וז"ל, והאיש היה גבור חיל מצורע, למה מצורע בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה, וכן אתה מוצא וכו'. כי לפום ריהטא חולק על כל מה שאמרנו, כד מעיינת ביה שפיר משתכח דמסייע לנו. וזה כי כששבה נערה קטנה מישראל על ידי כך בלי ספק זחה דעתו עליו וגבה לבו על ידי כך והיה גדול לפני אדוניו כי בו נתן ה' תשועה לארם בשבותו נערה קטנה, כי מעלה גדולה היא לו, ולזה נצטרע כמו שאמר שהכל הולך אל מקום אחד כדפירשנו. או אפשר דזה וזה גרמה לו שבותו הנערה וגאות לבו. נמצא שהצרעת מתחייב מהגאוה, ובזה נבין ג' מיני נגעים הלא הם נגעי בתים ונגעי בגדים ונגעי האדם, שאף על פי שחז"ל אמרו שהיו באים תחלה בבתים להתרות האדם שישוב, כי אין בעל הרחמים נפרע מהנפשות תחלה, ואחר כך יבוא במלבושים ואם לא ישוב בכל זאת אז יחולו עליו, עכ"ז נוכל לפרש ולומר שעל צרות העין יבואו בבתים, וכמו שדרשו חז"ל גבי ובא אשר לו הבית. שהבית מיוחד לו שאינו מהנה לזולתו לא בבית ולא בהשאלת כליו, ולכן יבוא הצרעת בבית כדי שיוציא הכלים מהבית ויאבדו, גם שיתבייש שהיה מכחש כלי פלוני ופלוני, אמנם נגעי הבגדים יבואו מהגאוה, כי המתגאה בכליו הנאים יתן ה' בהם צרעת, אמנם מחטא לשון הרע יחוייב הצרעת בגופו של אדם, ולזה התרופה הנכונה כדי שלא יחלה האדם מסבתה הוא שיעסוק בלימוד התורה, ולזה אמר שע"ה אח נפשע מקרית עוז, כי זה היודע ספר שהוא כאח אל הב"ה, על דרך למען אחי ורעי. לז"א אח נפשע מקרית עוז, דהיינו קריאת התורה כמו שדרשו חז"ל אשר ילכוד את קרית ספר ולכדה. עיין בילקוט (יהושע א, רמז ד). ז"ש נפשע מקרית עוז, שהוא פושע מקריאת התורה שנקראה עוז הזה בקהל קנטרנין ינוח, ז"ש ומדינים כבריח ארמון כמו הבריח של הארמון מוכרח לבלתי היות סגור כי צריך הוא שיפתח, כך הבטלה מקריאת התורה מוכרח הוא שיפתח הפה שלו לדבר דברים מדינים ובטלים כמו שהבריח של הארמון מוכרח שיפתח, והוא דמיון נאה, והנה מפרי פי איש תשבע בטנו, אמנם תבואת שפתיו שלא ידבר לשון הרע מצד זה ישבע מכל טוב, כי הנה גדלה כח הלשון שתוכל לתת פני ההכאות מהמות שהוא חיים ותשים חשך לאור, זהו שאמר מות וחיים ביד לשון להראות ולדמות שהמות היא חיים, יהי רצון שאוהביה יאכל פריה דרך קללה הוא שיאכל מפרי דרכו וממעצותיו ישבע. או יאמר מות וחיים ביד לשון, שאף על פי שחטא בלשונו וגרם לו מות הנה עדין יכול לתקן אותו, וחיים ביד לשון לתקן המות ולהמיר אותה בחיים, ועל דרך מה שהביאו במדרש מהמלך ששאל חלב לביאה, עיין שם שהלשון גרם מות שבבואו לפני המלך אמר כלבתא ונתחייב מיתה, והיינו מות ואחר כך בפרשו דבריו והתנצלותו שבאותו המקום קורין ללביאה כלבתא גרם חיים, היינו וחיים ביד לשון. ובהיות האדם מונע לשונו מדברים רבים או כשמצא אשה ופגע בה מצא טוב ואדרבה יזכה בכופו יצרו כשי[פ]גע בה ולא ירבה שיחה עמה, וזהו סמיכות מצא אשה מצא טוב וכו'. ובזה יפיק רצון מה׳ שהכניע יצרו ולא דבר עמה, כי בזמן שהמרבה שיחה עם האשה בוטל מדברי תורה, זהו בתחלה ואחר כך יגער בו היצר הרע ויתאוה לה, והיינו סופו יורש גיהנם כי בתחלה איננו כ"כ חמור רק איסור ביטול תורה, וסופו חמור שיורש גיהנם, באופן כי מוצא אשה ומדבר עמה הנה היה לו מר ורע ממות, אמנם האיש הזה שמפרי פי וכו' הנה מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳, כי הרש במעשיו תחנונים ידבר, כי אין בו עושר תורה כי רש הוא, אמנם העשיר בתורה יענה עזות בכח זכות תורה, הרי שמרפא לשון עץ חיים, דהיינו העסק בתורה שעל ידי זה ינצל מספר לשון הרע ובתורה יהיה עמל, על כן כתב הוא יתברך שמו כל המצות שבענין טהרת המצורע שהמסיבות לרפואתו אחר שנצטער, ולחכם הרואה הנולד לבלתי חלותו בצרעת כאמור. ובזה נבוא אל ביאור המאמר אשר כתבנו ראשונה, ראוי לעורר מה שייך בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו עם נכונו ללצים שפטים, מה התייחסות לשני הכתובים יחוס פרטי כי לא יספיקו יחס כולל, דהיינו שכתובים של אדם כי יהיה בעור וכו' מדברים ביסורי וחולאי נגעי הצרעת, והיינו מעין נכונו ללצים שפטים, אבל צריכין אנו לבקש ביניהם יחוס פרטי כאמור. ועוד מה חידשו לנו באמרם נכונו לשון מוכנים, ושפטים ביארום דינים, והדברים מובנים בעצמם כפשט הכתוב, ומאי קמ"ל בעל המאמר, גם צריך להבין ההבדל שמביא מהנוהג שבעולם לנדון דידן דנכונו ללצים מהו. גם תכלית המשל. וקשה עוד מכל זה כי איך אומר שאלו המשפטים לא"ה, והם לא ידעו ומעולם לא ראינו באומות שיקרא לחולאי הצרעת לכהן וזולתו, וא"כ בודאי לא נתנו אלא לישראל, ואם כן כיצד הוא אומר אמר להם משה אלו לעובדי ע"ז אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. זאת ועוד נדקדק במשל אומר משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין, מי הוציאה למטרונה זו שתכנס, לא היל"ל אלא משל למטרונה שראתה בפלטין של מלך מגלבין תמן דחלת וכו׳. והוא המתייחס לנמשל.

הביאור כי הנה הנגעים נכתבו בלי ספק על שתי כוונות, האחת בהודיע הסבות המחייבות אותם על האופן שהזכרנו או זולתם, כמו שאחז"ל ולמדו מסמיכות הענין לנדה, כי הבועל נדות ילקה בצרעת, וכן מהמאכלות אסורות הנז"ל בפרשת שמיני כדי שיזדרז האדם ולא יכשל באחת מהם, כדי שלא ללקות בנגע צרעת אלא יתנהג בתורת ה' יתברך תמיד, והיה כעץ שתול על פלגי מי התורה והמצות, פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליי יאכל וישתה המותר לו וישמח, על זאת הכוונה נכתבו בעצם וראשונה, והשניות נכתבו שאם עבר אדם ונכשל וחלה, סדר לו הרפואה להתרפא לשוב וניחם ממעשיו המחייבים החולי המר ההוא. והנה חז"ל דקדקו בפסוק אומרו אדם כי יהיה וכו'. מאי כי יהיה אדם, אשר בעור בשרו נגע צרעת, אבל מאומרו כי יהיה רצה לגלות תועלת פרשת נגעים שהוא כדי שיפחד האדם תמיד מהנגעים ולא יכשל באחת מהם, וזהו שאמר אדם כי יהיה בלשון עתיד כדי לגלות שהתכלית הוא שלא יהיה לו נגעים, אלא מפחדו פן כי יהיה בעור בשרו וכו', ישוב אחור ארשת שפתיו כמו שביארנו. והה"ד נכונו ללצים שפטים. דפשטיה דקרא שהמשפטים והנקמות הנעשים בלצים נכונים הם ובאמת וישר עשויים, ושפטים לפי זה יהיה הנקמה הנעשית בלצים בפועל, ובעל המאמר לא רצה בזה הפירוש יען שסוף הפסוק לפי זה מיותר, דלמה לו ומהלומות לגיו כסילים, היינו הך. גם השינוי מהלומות ושפטים, לעומת זה פירשו נכונו ללצים מוכנים הם ללצים שפטים דינים, דהיינו הדינים עצמם הכתובים בדיני הצרעת הם מוכנים לבא על הלצים כדי שישובו וניחמו מעשות ליצנות מצד הדינים, כי מי פתי יראה דיני המצורע להיות בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע וטמא טמא יקרא ובדד ישב וכו', ולא ירתע לבו לאחור מפחד הדינים הנאמרים בענין, הן הם המזרזים לאותם לצים לבטל ליצנותם, ז"ש מוכנים ללצים שפטים דינים, והוא מתיחס למ"ש כי יהיה בעור בשרו כדפרשית. וזה כי ה׳ חפץ למען צדקו לצדק בריותיו עם בני ישראל ולהצילם מהחלאים הרעים כי ה׳ רופאם, לז"א בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור וכו'. שבין שסורחת עליו או ששוחקת מכה אותו כי איננו מדקדק בדבר, ברם הכא נכונו ללצים שפטים, כלומר אינו מכה בלצים אלא מתרה בהם ומכין להם הדינים כדי שישובו מליצנותם ונחם האלהים על כל הדינים ההם. ואמנם הביאו המשל על סוף הפסוק לע"ד דהיינו ומהלומות לגו כסילים, כי הוא משל למטרונה שנכנסה וכו', כוונו לומר שהמטרונה הזו מרדה במלך ויצאה חוץ לפלטין, ואח"כ נכנסה וראתה המגלבין ורצועות תלויים, ובודאי שמאת המלך היתה זאת בעצה נכונה להביא המגלבין לתוך פלטין לאיימה שלא תשוב לכסלה עוד לצאת מן הפלטין, כי ירדוה במקל ורצועה, ז"ש כיון דחמת מגלבין תמן דחלת. אמר לה המלך וכו'. כלומר אלו לעבדים ולשפחות בעצם וראשונה, אבל את לאכול ולשתות, כלומר אני תליתי המגלבין לנגד עיניך הוא כדי שתאכלי ותשתי ותשמחי ולא תכעסי את המלך ולתוכחת מגולה לאיימך בלבד, נמצא שבעצם וראשונה, ולהשתמש בהם ולרדות בם הוא בעבדים ושפחות ולך לאכול ולשתות ולשמוח נתלו לעיניך שם המגלבין, והפירוש הזה מוכרח מצד יתור הלשון, והוא כי המלך הזה נדרש ללא שאלת המטרונה, שהיא פחדה מן המגלבין, ודי שישיב לה אלו לעבדים ושפחות מאי אבל את לאכול ולשתות דברי מותר, אלא ודאי הכוונה כמו שאמרנו הוא בעצמו המכוון בנמשל שפחדו ישראל כיון ששמעו פ׳ נגעים והשיב משה ע"ה אלו לעובדי ע"ז בעצם וראשונה רעה תבא אליהם אבל אתם ניתנה לכם פרשת נגעים לאכול ולשתות המותר ולא האסור, וע"י זה ולשמוח וכו' מפחדכם מן הנגעים, הוא עצמו אומרו רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ להנצל מהמכאובים הרבים באמצעות המכאובים שבאו לרשע רבים, ישתדל לעשות חסד ויסובבנו כדי להנצל מן מכאובי הרשעים, והוא על דרך החרבתי גוים נשמו פינותם אמרתי לך תיראי תקחי מוסר. אמנם הרב בעל העקידה פי׳ המאמר באופן שני והוא כי הוא ז"ל ביאר כל המחלה אשר שמתי במצרים לכוונת נקמה מהם, לא אשים עליך לאותה כוונה דהיינו להנקם ח"ו, אלא להנאתך כמו הרופא החותך סביבות כל הבשר המת באכזריות נמרץ והמכוון רחמים פשוטים לרפאות ככה אני ה' רופאך, ולכוונת זה אשימם בך, ככה ביאר ז"ל כוונת המאמר, אמר לה המלך אלו לעבדים ולשפחות, כלומר לעבדים ולשפחות דרך נקמה, אבל את כלומר הנגעים שאביא עליך הם כדי לרפאות ותאכלי ותשמחי, על דרך הרופא המקיז דם ומצטער החולה כדי להטיבו באחריתו שלא ימות אלא יאכל וישתה הוא עצמו, אומר אלו לעובדי ע"ז דרך מחלה ונקמה, אבל לישראל דרך רפואה כמו שנאמר בכי אני ה׳ רופאך. והוא עצמו כוונת הפסוק רבים מכאובים לרשע, שבאו עליו בדרך נקמה יחשב לו לחולי ומכאוב, אמנם והבוטח בה׳ לא יעריכנו לחולי אלא לחסד שיסבבנו בהדריכו בדרך נכונה והתרפא נפשו על ידה, נכון הוא. ועל זה נראה לי שאמר שלמה עליו השלום לסוסתי ברכבי פרעה וכו'. אמר שאעפ"י שישראל בעת ההיא נמשלו לסוסים וכבהמות נדמו, והיינו לסוסתי כי הללו עובדי ע"ז וכו׳ והללו מגדלי בלורית, עכ"ז בערך רכבי פרעה הרשע דמיתיך כאלו את רעיתי כי בערכם לא לסוסי תחשבי כי אם לרעייתי, שנמצאו בהם שלא שינו שמם ולשונם וכו'. ז"ש ברכבי פרעה דמתיך רעייתי, שאף על פי שלא היית כדאית מהיות רעייתי ממש עכ"ז דמיתיך בדמיוני, והדמיון פועל להיותך רעייתי, והטעם מצד כי נאוו לחייך באכילת הפסח, שדבר גדול הוא שמסרת נפשך לזבוח ואכול תועבת מצרים לעיניהם ככל חוקותיו ודיניו, והיינו נאוו לחייך בתורים, בתורות שנעשו באותן הלחיים שהוא רמז אל האכילה, וצוארך בחרוזים היינו על שהיו קורין בגרון ואל יחשכו מאמור שהפסח הנלקח בעשור לחודש ישחט בי״ד בו ויאכל בליל ט"ו, וכמו שביארנו בפסוק אל כל עדת ישראל לאמר בעשור וכו'. לאמר לאחרים שיאמרו למצרים כך בעשור לחודש יקחו להם שה לבית אבות להקהה שיני המצריים, וזהו נאוו לחייך וכו'. המשל הוא שהלחיים יהיו נאים על ידי התורים, והצואר בחרוזים, והנמשל הוא האמור. ולראות הוא יתברך שנאים יסורים לישראל כורדא סומקא לסוסיא חיורא, לז"א כי תורי זהב נעשה לך, והזהב מורה האדמימות אל תוקף יסורין כורדא סומקא עם מעט רחמים, דהיינו נקודות הכסף, כי ישראל לא יחזרו למוטב כי אם על ידי היסורים ופחדם, והראיה שעד שהמלך במסיבתו מהשלוה נמשך להם שנרדי נתן ריחו ועזב אותו הריח הטוב, ולזה אמרה כנסת ישראל שעם היות שהוא יתברך צרור המור, והמור צרור כאלו אינו אוהב אותנו, עכ"ז דודי לי כי יש לי צדיקים המניקים האומה מתורתם ומכושר מעשיהם, שאף על פי שאיני ראויה עם כל זה דודי לי בסיבת דוד כי בין שדי ילין וינוח שם. או אמר צרור המור על זולתה צרור כדי שלא יריחו ויהנו, אבל לי דודי הוא שבין שדי ילין, וכן מורה דפסיק טעמא בין צרור המור לדודי לי, ודכוותה אשכול הכופר בפסיק טעמא דלגוים כאשכול וכופר הוא, שהוא הכאפו"ר שהוא קר בטבע, אמנם לישראל בכרמי עין גדי שהם כרמים העושים פרי שבעה פעמים בשנה, הפך הכאפו"ר המונע התולדה, והוא משל ומליצה אל תולדות צדיקים, והם מעשים טובים שלגבו הגוים לא יסייעום אמנם לישראל בא ליטהר מסייעין אותו לעשות פירות, ופרי פירות ככרמי עין גדי, והיינו שפירוש הנך יפה הוא באמצעות סיוע, ז"ש הנך יפה בהיותך רעייתי וסיועי, אמנם אחר כך כשתתחזקי בעבודת ה' הנך יפה מעצמך בלי שום סיוע ממני, ולזה לא הזכיר שנית רעיתי כי עיניך יונים לרמוז אשר ייטיב כדרך החכם עיניו בראשו, באופן שע"י תורי זהב והם היסורין זכתה לכל זאת והודית כנסת ישראל לדברי דודה הוא יתברך, וזהו שאמרה הנך יפה דודי. ר"ל הנך יפה כשאתה דודי ומטיב לי במדה טובה, וגם כשאתה מביא עלי אף דהיא מדת פורענות אף הוא נעים גם כן ע"י האף וחרון, ערשנו רעננה במצות, ז"ש אף ערשנו רעננה. עלה בידינו שזאת היסורין תיישר את ישראל לעבודת הש"י, מסכים למה שביארנו שבאו הנגעים לזרז האנשים שישובו מדרכם הרעה וישובו וניחמו אל האלהים אם חטאו בגובה לב בהשפיל עצמו וכיוצא ללכת מנגד לכסילותם אשר עשה, הוא עצמו מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. בויקרא רבה והביאו הילקוט בפסוק: ובתחבולות עשה מלחמה.

(ויקרא רבה כא, ה): רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר ולמדתם אותם את בניכם. וידים שופכות דם נקי וקשרתם לאות על ידך. לב חורש מחשבות און, אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ורגלים ממהרות לרוץ לרעה הוי רץ במילה שניתנה בין הירכים, יפיח כזבים עד שקר, ואתם עדי נאום ה׳. ומשלח מדנים בין אחים, אמור לחכמה אחותי את עכ"ל.

ראוי לעורר ראשונה אמאי כפל בעבירות פעמים ואמר חבילות חבילות של עבירות, ובעשיית המצות אמר עשה כנגדו חבילות של מצות ולא אמר חבילות חבילות של מצות, והיינו יכולין לומר דבכלל אומרו עשה כנגדן בכלל זה לעשות חבילות כשיעור אותן החבילות, שכן מורה תיבת כנגדן, אלא שפשט המאמר אינו סובל הפי' הזה כמו שיבוא בעזרת הבורא. גם צריך לכוין אחת לאחת לאלה החלוקות איך הם מקבילות אשה אל אחותה. והנה חז"ל במאמר הזה רצו לתקן כפל הכתובים, כי למה באו כאחד שני כתובים דהיינו כתיב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ (משלי כד, ו). וכאן נאמר בתחבולות עשה מלחמה, גם השינוי שכאן נאמר ובתחבולות עשה מלחמה ושם נאמר כי בתחבולות תעשה, לעומת זה ראו כי הכתוב ההוא במלחמת הרשות הכתוב מדבר, ולכך אמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, דרך עצה טובה קמ"ל. ולזה אמר תעשה ר"ל אם תרצה לא כן בכתוב הזה שבמלחמת מצוה הכתוב מדבר דהיינו מלחמת היצה"ר דמצוה וחובה עלינו ללחום אותה, עליה אמר עשה מלחמה בלשון צווי כי מצוה עלינו לעשותה, ולזה דרשו אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן, כלומר כנגדן ממש ממין העבירות שעשית צריך לעשות מצות מאותו המין של עבירות, וזו היא הבנת כנגדן. ואמר כי מצוה אחת מנצחת כמה עבירות אפילו עשית כמה חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות ומספיק ואין צריך חבילות חבילות בשל מצות רר בחבילות מצות תכריע לכמה חבילות של עבירות, רק שיהיו כנגדן, כלומר ממינן דמין במינו לא בטיל, והתחיל לבאר דאם חטא אדם בעינים רמות דהיינו לראות נשים האסורות ועריות צריך לתקן מראית העין במצות ולטוטפות בין עיניך שבאו ממש לקשור העינים לבל יסורו ממצות השם יתברך לראות נשים האסורות. ואם חוטא אדם בלשון שקר יתקן לדבר בדברי תורה שהן אמת דהיינו ולמדתם אותם את בניכם, ולפי שהמדבר לשון שקר צריך לשתף עמו חבר שומע שקריו, לכך דרשו שהנגדיי לתקן עיוות זה הוא ולמדתם אותם את בניכם, שישמעו בניכם אמת מפיכם כמו שנשמע הלשון שקר, ולזה לא אמרו לשון שקר ודברת בם בשבתך וכו', כי רצו לדמות התיקון מתדמה בכל חלקיו אל הקלקול, מה הקלקול לשון שקר עם זולתו ככה התיקון לשון אמת עם זולתו דהיינו בניו ולמדתם אותם את בניכם, ולעומת לב חורש מחשבות און אמר אשר אנכי מצוך היום על לבבך. כלומר על לבבך יהיה תמיד אשר אנכי מצוך היום, על לבבך להרהר במצות ולא במחשבות און. ולעומת רגלים ממהרות לרוץ לרעה, שהכוונה בו על ענין עריות אלא שדבר הכתוב בלשון נקיה, והוא ממש ע"ד ואץ ברגלים חוטא. שפירשוהו ז"ל על הבועל את אשתו סמוך לוסתה, ואחר באה אורח שלה שנקרא אץ ברגלים חוטא, לעומת זה אמר כי כנגד רגלים ממהרות לרוץ לרעה ולמלא תאות יצרו צריך לרוץ במילה שניתנה בין ברכים לתקן מה שעיוות במילתו בבעילה אסורה, שאם כוונת חז"ל היתה שאם רץ לרעה כמשמעו ברגלים ממהרות לרוץ לרעה, היה להם לומר שהתיקון הוא שירוץ לטובה, מה שייך לומר הוי רץ במילה שניתנה בין ברכים, אלא ודאי כדפרשית, ותיבת במילה פי' כמו במצות מילה, וכאלו אמר למילה. והיה אפשר לפרש ולומר רץ במילה, כלומר כשאדם רץ הנה הוא רץ גם כן במילה שבין ברכיו ומצטער ויכפר על מה שהשחית במילתו כדפרשית ברגלים ממהרות לרוץ לרעה, הכלל הוא משחית נפשו באותו הדבר עצמו הוא יעשנה, ולעומת יפיח כזבים עד חמס צריך לתקן להעיד על אלהותו ית׳ כמו גבי קידוש יום שבת קודש שאמרו הפוסקים שצריך לומר ויכלו השמים מעומד מפני שהוא מעיד עדות בעצמו שהקב"ה ית' ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם השמים ממעל והארץ וכל אשר עליה, וכן להעיד תמיד על נפלאותיו שביציאת מצרים, לכך אמר ואתם עדי נאום ה׳ ואני אל. כמו שאחז"ל ואתם עדי אני אל ואם לאו כב"יכול איני אל. כי בזה יתוקן עדות שקר בעדות אמת, שנעיד בפרט היות עדות נוגע ברומו של עולם איך ה׳ הוא האלהים אמת ומלך עולם. ולעומת משלח מדנים בין אחים שנמשך לו מצד היותו בטל ושב בין אחים ידבר ויתן דופי, לזה אמר שישתדל לעשות החכמה אחותו מצד השקידה יתחבר לו לחכמה, כשם שאחותו ברור לו שהיא אסורה עליו כך התורה יעסוק בה ובה יהגה יומם ולילה. וכדי שיהיה הענין יותר מכוון בעצם נוכל לבאר ולפרש משלח מדנים בין אחים המשל כפשוטו, והנמשל ירמוז אל דברי התורה כי הדברים שבתורה הם באמת אחים ולא יתפרדו, ועכ"ז כשלא ידקדק בהם האדם ובהבנתם על עומקם ולא ישמש כל צרכו, יהיה סבה שיתבלבלו לו הדברים בעיניו כאלו סותרים זה את זה מקוצר הבנת המשיג, וכמו שאחז"ל משרבו תלמידי שמאי שלא שמשו כל צרכם רבו מחלוקת בישראל. אשר ודאי לתקן זה צריך שישקוד על דלתות הלמוד יום יום כדי שיתבררו הדברים וירד לעומקן, ויהיו הדברים ברורים בשכלו כמו שאחז"ל גבי אמור לחכמה אחותי את. כשם שאחותו ברור לו שהיא אסורה לו ככה יהיו כל הדברים של חכמה מזורזים ומלובנים בעין שכלו, וברורים לו כשם שאחותו ברור שאסורה לו, כי אז יבדיל בין דבר לזולתו ויראה שהם אחים ואינם סותרים זה את זה, הכלל העולה שהחוטא בחבילות חבילות של עבירות, בעשותו כנגדן ומאותו המין חבילות של מצות יתוקן הכל תיקון גמור, כי בכלל עשותו הדברים נגדיים למה שקדם מעבירות, בכלל זה ההכנעה, כי שב וניחם אל האלהים ושב ורפא לו. ועל זה נ"ל שאמר הכתוב צדקת תמים תיישר דרכו וברשעתו יפול רשע. אמר כי אם התמים נפל ברשעה אחת, משתדל לעשות מצוה אחת נגדיית לאותה עבירה, לקיים מה שאחז"ל עשה כנגדן כמו שאמר לעיל, ז"ש צדקת תמים תיישר דרכו אשר הרשיע ועיוות, מכווין הוא לתקן אשר עוות כי ע"י זה נמצא מתחרט ותוהא על רשעותו הראשונה, ויתן הקדוש ברוך הוא תמורתו רשע התוהא על המצות כמשחז"ל, זכה חבירו נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ז"ש וברשעתו יפול רשע. כלומר וברשעתו של התמים יפול הרשע כי ראוי הוא שיזכה בחלק חבירו התמים מאחר שהתמים נתחרט מהרשע וישר בצדקתו את דרכו הרעה, ולזה נ"ל שאמר הכתוב עיניך לנוכח יביטו וכו'. אמר כי טוב לאדם שלא יחטא, והיינו כשעיניך לנוכח יביטו, כלומר הדברים הטובים ונכוחים לבד בהם יביטו, כי העבר עיניך מראות שוא, ואם באולי לא הביטו עיניך לנוכח אלא בדבר אסור ותרתה אחרי עיניך אשר אתה זונה אחריהם, הנה צריך לעשות כנגדן חבילות של מצות מעין המאורע, דהיינו לראות בתורת ה' תמימה, ז"ש ועפעפיך יישרו נגדך. כלומר יישרו העקוב למישור, וזהו נגדך כנגד מה שראית ברע, תבוא ראייה ותכפר על הראייה, והוא ממש על דרך מה שפירשו במאמר עשה כנגדן וכו'. או אמר נגדך כלומר הדברים הנגדיים אל עבודת ה׳ הם יישירום, ותלה הענין בעפעפים על דרך שנאמר לעפעפי תנומה. שצריך לנדד אפילו התנומה כדי לשקוד על עומקה של הלכה. או על דרך ועפעפינו יזלו מים, שבאמצעות עפעפיך שיזלו דמעות, ובאמצעות זה יישירו נגדך, על דרך מה שאמרו חז"ל פלגי מים ירדו עיני, על שעיני הנזכרים לא שמרו תורתך, ולזה יצטרך לכפר שפלגי מים ירדו. ובזה יתוקן ועל דרך זה בכל פרטי שאר האברים בפרט הלשון שהתיקון לרפואתו אם דבר לשון שקר או לשון הרע יתוקן כנזכר בדברי חז"ל כנז"ל בשקוד על לימוד, וכמו שנאמר מרפא לשון עץ חיים. כי בלי ספק הרפואה ומרפא ללשון אם דבר בו רע הוא העסק בעץ חיים למחזיקים בה דהיינו תורה, וסלף בה שבר ברוח, כלומר המסלף דברו בדברו בדברים ואמרים לא המה בלי ספק שהוא שבר גדול ברוח שלו, שפוגם נפשו ואין לו מרפא אלא עץ חיים, ודרך כלל נאמר בדברי תורה שהיא רפואה כוללת לרפאות כל חולי, כמו שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. כלומר לכל אבר מאיברי האדם אשר יחטא ואשם לאחת מהנה הוא חולה, והתורה מרפא לכל בשרו, וחז"ל פי' קרוב לזה, אם ת"ח הוא מרפא לשון עץ חיים, דהיינו שיעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא וסלף בה, ר"ל עיוות וחטא בה מאי תקנתיה שבר ברוח, כלומר ישפיל עצמו מגאותו וישבר רוחו הגסה, והיינו תיקונו, ומזה הענין היתה רפואת המצורע, שנאמר בו זאת תהיה תורת המצורע. ולבוא עד תכונתו ראוי לעורר ראשונה אומרו תהיה והוא מיותר, מספיק זאת תורת המצורע, וחז"ל דרשו תהיה כסדר הזה דהיינו צפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, שמעכבין זה את זה, והיינו תהיה בכל הפרטים הנזכרים בענין זה צריכין אל התקון. ועוד אומרו נגע הצרעת מן הצרוע, דאדרבא היל"ל נרפא הצרוע מן הצרעת, וכן הביא הראב"ע משם רבי יונה שהוא כמו הפוך עיין עליו. ועוד מאי נגע דקאמר נרפא נגע, נרפא הצרעת מן הצרוע מבעי ליה, וכן צורך הצפורים ועץ ארז שחיטה אחת וטיבול הנשארת בדם עם כל שאר תנאים ושילוח האחת הכל נתבאר בסדר הקודם כי שם ביתו, כי שם ביארנו עיין עליו.

הביאור כי הסבה המחייבת הצרעת נ"ל שתקרא הסבה נגע, כי הוא הגורם הצרעת, כי הצרעת הוראת מה שבקרבו מנגעי לבבו, כי נגעי העונות החקוקים על עצמותם הם יפוצו חוצה מראות נגעים בבשר. ובזה ידוקדק שברוב הפעמים כתיב צרעת הוא וקרינן היא, שהכוונה היא על הצרעת והוא על האדם אשר גורם במעשיו הצרעת, כי הוא נגע הצרעת, ועל זה נראה לי שאמר בסמוך ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית. מאי כנגע כי מלבד מה שאמרו חז"ל שאין ישראל רשאי לגזר אומר ולומר נגע נראה לי אלא כנגע, ובזה נבין אומרו והגיד לכהן כדי שהכהן יאמר טמא או טהור, כי על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, ז"ש לאמר, או אמר לאמר כנגע נראה לי, כי רוב העולם או כולו בלשון הרע כמו שאמרו חז"ל שאין אדם ניצול בכל יום מאבק לשון הרע, זהו שאמר לאמר כנגע נראה לי וכו'. כלומר להיותו מפטפט ומצפצף תמיד ואומר אמרים לא המה, לעומת זה כנגע נראה לי בבית, וכמו שהרחבנו הביאור בסדר הקודם, אמנם לפי כוונתינו יאמר לאמר כנגע וכו' כבר ביארנו היות המראות הנראות בבית מעין חטא בעל הבית וצרות עינו, כי חטאו הוא נגע של הצרעת כאמור, ז"ש כנגע, כלומר כעין נגע לבבי ופשעי מעינו ממש דוגמתו, ר"ל היה ראוי להיות לי ובי אלא שנראה בבית מרחמי ה׳ ככה נראה לי בבית, ובזה מובן אומרו לאמר כי הצרעת הבאה בבית מצד עצמו מורה אל ההתפעלות, שראוי להתפעל מהוראתו וממה שרוצה לאמר באין אומר ואין דברים, הרי הוא כאומר שכעין הנגע שלי, דהיינו העון ככה נראית בבית ואני הסבה בו, ז"ש לי דייקא נמצא הצרעת לחוד ונגע לחוד, שהנגע סבה והמצורע מסובב כאמור, לז"א זאת תהיה תורת המצורע, לומר שצריך שתהיה כך בהויה בתוך קירות לבבו, התורה הזאת בכל כוונותיה כדי שיועיל לו כי לא ציפורים מטהרים טהרתו ולא עץ ארז ואזוב אלא הכוונה שהם תורת המצורע ביום, ולז"א וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת שאעפ"י שעדיין הוא מצורע כמו שנאמר תורת המצורע, כי עדין הצרעת לא נרפאה רק הנגע, והוא סבת הצרעת הוא ניהו לבדו, ז"ש נרפא נגע הצרעת. ולז"א ביום טהרתו. כי מאחר שנטהר מן הנגע אשר בלבבו ושב בתשובה הצרעת נטהר, וכמו שנתבאר בסדר הקודם גבי וראהו הכהן. וכהעד דברי ס"ה עיין עליו, וצוה שביום טהרתו, ביום כדי שיבוש ויתבייש בחרדת הליכת הכהן, באופן שאין ספק שכפי העון וכמינו ככה היה מחייב מין הצרעת, שאם הסיבה המחייבת הצרעת היתה ע"ז, בודאי יבוא הנגע בראש כי משם פרה ראש ולענה, וכן פירש הרב בעל העקידה איש צרוע הוא וכו' בראשו נגעו. כלומר בודאי שבראשו נגעו דהיינו הדעות המשובשות, והם חייבו הצרעת בראש, באופן שצרעת הראש תבוא על ע"ז, ובזה נבין לע"ד מאמר חז"ל אשר דרשו במדרש איכה בפתיחתא ר' אלכסנדרי פתח והצרוע אשר בו הנגע. והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו ע"ז, בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה וכו'. קשה דמה שייך והצרוע המדבר בדיני מצורע לענין בית המקדש דאע"ג דאסמכתא היא מ"מ צריך שיהיה קצת שייכות בענין הפשט עם הרמז, גם שייכות בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה עם ע"ז מה שייכי להזכיר אבידתה יותר מאבידת המנורה הטהורה וכליה והשלחן וכיוצא בו. אמנם במה שנתבאר מדברי הרב הנז' היות צרעת הראש על דבר פשע ע״ז, לעומת זה ראו חז"ל להסמיך בפסוק והצרוע אשר בו הנגע זה בית המקדש. וקרא נמי לפי הפשט מיירי בהכי, והצרוע אשר בו הנגע, דהיינו נגע הצרעת בע"ז, בגדיו וכו' וכל ימי אשר הנגע הזה של ע"ז בו יטמא, טמא הוא עד שישוב וניחם אל האלהים, וכמו שפירשו דנגע הצרעת הוא הסבה והעון המחייב הצרעת בראש, ובהאי קרא דמיירי בעון הע"ז מהנגע היינו ע"ז, אם כן והצרוע זה בית המקדש, דמה לי בית המקדש מה לי בן אדם. והנה מהיות ידוע שהאיפוד שבבגדי כהונה מכפר על ע״ז, וכמו שדרשו חז"ל, לעומת זה אמר כי בגדיו יהיו פרומים. אלו בגדי כהונה, דבגדי כהונה לא כפרו על ע"ז כי זאת במזיד, והבגדים אינם מכפרים כי אם על השוגג, שכל הפרטים שהיו הבגדים מכפרים על ידם כלם היו פרומים, שלא נשתמשו בלמודים הנמשכים מבגדי כהונה המיישרים אורחות האדם לדרך ישרה. ויגל את מסך יהודה, גלי דכסיא, כי בלי ספק ע"י בית המקדש העם היושב בה נשוא עון ופשע וכסוי חטאה, הן בקרבנות הן בכפרת בגדי כהונה שמכפרין על ע"ז וש"ד וג"ע וגסות הרוח ולשון הרע כמו שדרשו חז"ל גבי בגדי כהונה אמנם כעת ויגל את מסך יהודה גלי דכסיא, כי בהסיר המקדש המסך על יהודה נגלה מצפוניו, ובהיות המקדש על תלו היה מקור ומעין נובע מקור חכמה. אמנם אחר שנחרב נסתמו כל מעיני הישועה והחכמה, ז"ש ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין אומות העולם לא היה אחד מהם יכול להוציא דברי תורה מפיו. והסבה יען כי נסתמו טענותיהם ונעלמה מעיניהם החכמה והטבע עד שלא יכלו להוציא דברי תורה מפיהם . וטמא טמא יקרא, חרבן ראשון וחרבן שני, רצו לומר כי אף על פי שסיבת חרבן ראשון היה מצד ע"ז וביטול תורת ה', וחרבן הבית שני מצד שנאת חנם עכ"ז החרבן השני תולדה מהחרבן ראשון היא, כי מכיון שנחרב הראשון כשנבנה השני כבר היה חלוש שחסרו ממנו ה' דברים כמו שאחז"ל, באופן שמהיותו הבנין חלוש מראשיתו הספיק השנאת חנם וכל דהו להחריבו, ז"ש וטמא טמא יקרא חרבן ראשון וחרבן שני, כאלו נמשכו זה מזה כאמור. הרי שהדעות המשובשות הן הנה הגורמים נגעי הראש, והם הם שהחריבו בית קדשנו פעם ושתים, והיה באפשר לכלול עון גסות הרוח בנגעי הראש, ויש זכר לדבר יען כי גבהו בנות ציון וכו' ושפח ה' קדקוד בנות ציון, ואין ושפח אלא צרעת כמו שדרשו חז"ל מעין ולספחת וכו'. ואפשר כי מהאי טעמא טמא הפסיק הנגע לבן אדמדם שלפי אחריו דהיינו קרחת אפשר שיבוא מצד גסות הרוח דהיינו מעין קרא דושפח ה' קדקוד, זהו שסבת שגבהו בנות, ושפח ה' קדקדן, הנה האיש אשר יש בו גסות רוח, ושפח ה' קדקדו כלפי אחורי ראש. אמנם אם היה כלפי שיניו דהיינו גבחת לצב המוח זה ימשך מן האמונה הרעה והדעת המשובשת בע"ז אשר תוליד הנגע ההוא שם שם בגבחתו כלפי שיניו במקום הרשע שמה המשפט. וגם כאן אפשר לכלול ברכת ה׳ אשר אמרו ברבה בפרשה זו, למדנו שמוליד צרעת למקלל את ה', כי גם הוא בכלל עובד ע"ז יחשב, גם חילול ה' האמור שם שהכל הוא אבק הע"ז. ואם החטא יהיה מג"ע אפשר שילקהו השם ית' בצרעת השחין, כי השחין תשמיש קשה, כמה דתנן חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו, כי אחר שלא נסתפק במותר לו אלא גילה עריות יביא ה' עליו חולי שאפילו במותר לו לא יוכל להשתמש, ואם כנגד שפיכות דמים בפועל דהיינו ההורג את חבירו או ההורגו בכח ולא בפועל דהיינו המספר לשון הרע עליו ומלבין פניו, שופך דם האדם באדם ובקרבו כנגד זו יבואו הנגעים בשאר גופו של אדם, עליו נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו כו', ואם כנגד צרות עין דהיינו עין הרעה הנזכר בעשרה דברים שהצרעת בא בסבתן כמו שנזכר בויקרא רבה. בלי ספק שיבואו על הבית, וכמו שדרשו חז"ל ובא אשר לו הבית. מי שביתו מיוחדת לו לבדה שאינו מהנה בני אדם מביתו ולא מכנסיו. הנה נתבאר לפי דרכינו רובם ככולם של העשרה דברים שמחייבים הצרעת, כמו שהביאו בויקרא רבה בסדר מצורע היותם נחלקים כפי החטא ככה יתפשט וכך יבוא אל האדם. עלה בידינו היות הגאוה מקור משחת נובע כל מין עבירה, ועל זה נ"ל שאמר שע"ה לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח. אשר הענין כפול ובמלות שונות, גאון וגובה רוח ושבר וכשלון. והענין הוא כי יש בני אדם ההולכים בקומה זקופה נראים כגוותנין ואין בקרבם גאוה. ויש בהפך שבקרבם מוקף הגאות ומראים עצמם כשפלים. וכמאמר המליץ לא ירמוך רמי הקומה, כנגד הכת הראשון אמר כי אותו שיש לו גאון והיא הקומה זקופה גורם לו שבר כיון שאינו מעורב עם הבריות בדעותיו, שיש לו גאון זה גורם לו שבר שהוא ענין גופני, אמנם מי שיש לו רוח גבוה שגאותו ברוח עצמי, זה האיש בודאי יכשל בדבר עבירה כי אינו מחשיב העולם כולו כאין נגדו מצד גאותו, זהו שאמר ולפני כשלון דהיינו מכשול עבירה גובה רוח, שהגובה רוח גורם המכשול והעון כיון שרוח גבוה הוא מקור לכל העבירות, ובזה נבין מה שאחז"ל במסכת סוטה פ"ק (ד:) וז"ל:

תועבת ה׳ כל גבה לב (משלי טז, ה). אמר רבי יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז, כתיב הכא תועבת ה׳ (משלי טז, ה). וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו). ורבי יוחנן דידיה אמר כאלו כופר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (דברים ח, יד). רבי אחא בר חנינא אמר כאלו בא על כל העריות כולם, כתיב הכא תועבת ה' (משלי טז, ה), וכתיב התם כי את כל התועבות (ויקרא יח, כז). עולא אמר כאלו בנה במה, שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא (ישעיה ב, כב). אל תקרי בַמֶּה אלא בָמָה עכל"ה.

וראוי לדקדק ראשונה מאי איכא בין דקאמר כאלו עובד ע״א לדברי רבי יוחנן דידיה דאמר כאלו כפר בעיקר דהיינו הך לפי הנראה. ועוד מנא ליה דהוא ככל העריות והא קרא לא קאמר תועבות ה' כל גבה לב כי אם תועבת לשון יחיד, ועוד דרך התנאים שכל אחד מוסיף חומרא על מה שאמר חבירו, וכאן ראינו את עולא אשר בא באחרונה והקל ממה שלפניו, שאמר כאלו בנה במה, וזה אינו לא מסוג ע"ז ולא מסוג כפירה בעיקר, וכי תימא דבמה זו לע"ז הוא דוחב גדול דסתם במה לה'. ועוד דבקרא דקאמר במה נחשב הוא, תפשת מועט תפשת, דהיינו במה לה' תפשת מרובה, שאם תאמר דבמת ע"ז היא לא תפשת, דבשלמא רב אחא בר חנינא איכא למימר דמוסיף אקמאי, דעריות קשה מע"ז וכופר בעיקר, משתי בחינות, האחת שע"ז קל לפרוש ממנה, דשקר אין לו רגלים והאמת יורה דרכו, לא כן עריות דקשה לפרוש מהם, זהו שאמר כאלו בא על כל העריות, והבחינה השנית היא כי עבירות שבין אדם לחבירו חמורות מכולהו עבירות לפני השי"ת ואפילו ע"ז וכפירה בעיקר.

הביאור כי יש לפרש בין ע"ז ולכפירה בעיקר, שע"ז הוא ממין טעות הוא דור אנוש שטעו שרש על כל גוים ה' ואין כבודו להשגיח בשפלים, ולזה בחרו להם אמצעי בינם ובין האלוה ית', כי זו היא עיקר עבודה זרה של הראשונים, אלא שאחר כך נשתבשו האחרונים ואמרו שהע"ז הם הצלם ודמות של אבן או עץ הוא האלוה חלילה. אמנם כפירה בעיקר היא כפירת מציאות ה' כדעת הכופרים האומרים העולם קדמון והעולם כמנהגו נוהג והיא יותר חמורה, והטעם שהבעל גאוה יחשב כאלו עובד ע"ז משום דכיון שהוא בשר ודם ויש לו גאוה עאכ"ו שמיחס לו ית' גאוה וגאות לבש, ומזה הצד מחייב בדעתו שראוי להיות לו ית' אמצעי בין הנבראים ובינו ית' והבורא כי אין כבודו להשגיח בשפלים בעצמו ובכבודו, נמצא שהגאוה שלו גורמת לומר לאל סור ממנו מעולם השפל ולשום אמצעי בינו ובין הנבראים, וזהו עיקר הע"ז של הראשונים כדפרשית. זו היא סברת רשב"י שאמר כאלו עובד ע"ז, והיינו הראיה דלא תביא תועבה כו' שהוא הצלם. אמנם רבי יוחנן דידיה סבר שהגאוה גורמת עבירה יותר חמורה מע"ז, והיא כופר בעיקר וכדפרשית. והפסוק נותן טעם ויחס לזה ורם לבבך ושכחת את ה׳, שמסיבת הגאוה ורום לבבו משכיח מוראו ית', וזה נחשב כאלו כופר בעיקר מציאות אלוה. ורבי אחא סבר דכיון שיש לו גאוה ושוכח מציאותו ית' כמו שהוכיח ת"ק, הנה אין מעצור לרוחו רוח כסיל וכל אשר יחפוץ יעשה ככל התועבות של ערוה כיון שאינו חס על כבוד קונו ואינו ירא וחרד בגובה לבו בל ידרוש אין פחד אלהים לנגד עיניו. ועולא מחמיר יותר מכולם ומגזים בענין הגאוה, כי לכולהו אמוראי הקודמים אליו מדת הגאוה מדה פחותה היא בעיני בעליה, אלא שהאדם הזה מנוצח מיצרו הרע המחייבו בעצותיו הרעות לעשות ולהתנהג בה כדרכו בכל שאר העבירות, אמנם עולא אמר כי יהיה שיעור הגודל לבב של הגאה שיראה לאדם פני ההראות כאלו הגאוה אין למעלה מידה טובה ממנה, הא כיצד יאמר לו שהגאוה גורמת פרישות משאר בני אדם הרעים, וגורמת שיפחדו ממנו בני אדם וכיוצא בטענות ותואנות שיש ליצר הרע שבהם מאנה את האדם ולפתותו, לז״א כאלו בנה במה, רוצה לומר הגיע גודל רשעות הגאוה להראות בעיני האדם כאלו בנה במה לגבוה, שכמו שהבמה לשם שמים מצוה הבאה בקצת עבירה היא, ככה הגאוה מצוה גדולה בעיניו בקצת עבירה היא, עד הנה יגיע גודל שיעור רשע הגאוה שעם היותה כוללת כל מיני העבירות כנזכר, תראה בעיניו כאלו היא עבודת ה' בקרבנות ואין בה אלא שמץ איסור במה, ודקדקו זה מפסוק כי במה נחשב הוא, כי דקדקו בו שני דקדוקים, האחד יתור בי"ת במה, כי היל"ל מה נחשב הוא, לעומת זה אמרו אל תקרי בַמֶּה אלא בָמָה. עוד דקדקו דקדוק שני והוא יתור תיבת הוא די שיאמר כי במה נחשב. ועוד דקדקו דכיון דכתב במה נחשב הוא, היה ראוי להקדימו ולכתוב במה הוא נחשב, אמנם מדסמיך תיבת במה לתיבת נחשב, ומיתור תיבת הוא הכריח ללשון במה מהבמות נחשב הוא, ובזה מובן גם כן יתור הבי"ת. הכלל העולה היות הגאוה שאור לכל מיני גופי עבירות כדפרשית, באופן שצריך האדם להתרחק ממנה עד הקצה אחרון ולא במצוע. וכמו שאמרו הראשונים ז"ל בפי' המשנה, מאד מאד הוי שפל רוח. שטעם הכפל מאד מאד להורות על תכלית השפלות אל הקצה האחרון, וכן אפשר שאמרו מאד מאד הוי שפל רוח, הא' על הגוף שלא ילך בקומה זקופה בגאוה ובוז, והמאד השני להורות שהעיקר הוא שהרוח שלו יהיה שפל והוא העיקר כמו שאמר טוב שפל רוח וכו'. וכן ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וכו' זבחי אלהים רוח נשברה, שהכל תלוי בשפלות הרוח כאמור, וגם כן שפלות והכנעה לכוף כאגמון ראשו כדי לעורר שפלות הרוח, ועל השני הענינים אמר מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה, ובמה יתגאה אחר שתקותו רמה, ואמרו חכמי המחקר איך יתגאה מי שיצא דרך השתן פעמים, באופן שהענוה היא עטרת תפארת ליראת ה', על דרך מה שאחז"ל עקב ענוה יראת ה'. ועל זה נשתבח משה באומרו והאיש משה ענו מאד מכל האדם וכו'. אשר אומרו והאיש מיותר די שיאמר ומשה עניו מאד, אך כמו שאמר שהענוה צריכה להיות כוללת שני ענינים, האחד הגוף בכפיפת ראש וקומה והשני הרוח שפלה, ועל זה מורה תיבת והאיש על שפלות הגוף, ותיבת משה הוא על שם העצם היא הנפש שהוא כלול בשפלות וזכה בהיותו שח ושפל לרום אנשים.

תם.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף