כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נו/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png ב

סדר שמיני שני

יבאר כי רצה הקב"ה לזכות המין האנושי בבריאת העולם והתיר אליו ירק עשב ופירות ולא הבשר.

(ויקרא רבה יג, ב): רשב"י פתח עמד וימודד ארץ. מדד הב"ה כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא דור המדבר. מדד הב"ה כל ההרים ולא מצא הר שתנתן בו את התורה אלא סיני. מדד הב"ה כל העיירות ולא מצא עיר שיבנה בית המקדש אלא ירושלם. מדד הב"ה כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל אלא ארץ ישראל, הה"ד עמד וימודד ארץ ראה וגו'. רב אמר דמן התיר וממונם התיר, דמן התיר לא תחיה כל נשמה, ממונן התיר שנאמר ואכלת את שלל אויביך. רב הונא אמר התיר זונין שלהן כדכתיב מוסר מלכים פתח. עולא ביראה בשם רשב"י אמר משל לאחד שיצא לגורן וכלבו וחמורו עמו הטעין לחמורו ה' סאין ולכלבו ב' סאין והיה החמור מהלך והכלב מלחית נטל ממנו אחת ונתן על גבי חמור אעפ"כ הית מלחית, א"ל את טעין מלחית, לית את טעין מלחית, כך אפילו שבע מצוות שקבלו בני נח כיון שלא יכלו לעמוד בהן עמד ופרקן לישראל, אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד לחיים ואחד למיתה, אמר לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל, ושאינו לחיים אמ' כל דבעי הבו ליה, כך א"ה מ"ה שאינם לחיי העולם הבא כתיב כירק עשב נתתי לכם את כל. אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו עכל"ה.

כמו שיש מאכלים קלים בטבעם להתעכל ויולידו תכונות נכונות ודקות באוכל אותם, לא כן המאכל הגס כבשר השור ועוגות מצות כי לא חמץ אשר יאכילום לפועלים ועובדי אדמה כדי שיהיו שבעים וטובי לב שלא יתעכלו בנקל ואפי' בכובד העבודה אשר תכבד על האנשים ההם, אשר על כן המלכים ויועצי ארץ רוב מאכלם בשר העופות, להיותם מיסוד האש והאויר והם הקלים שבד' יסודות. כמו כן רצה הקב"ה לזכות את המין האנושי כשבראו ואסר לו כל מין בשר, ולא התיר לו אלא ירק עשב ופירות אילן, כדכתיב מכל עץ הגן כו'. ובדוחק התיר לו בזעת אפך תאכל לחם. כי בלי ספק אכילת בשר גורמת התעצמות החומר ועכירותו, כי הבהמה בבהמיותה והיותה ארציית וחומרית, וכמו שהוכיחו חכמי הטבע מהיותה הולכת על ארבע ידיה ורגליה מבטת בארץ, פונה אל מקום אשר ממנה חוצבה ואל מקבת בורות ממנה נוקרה, לא כן האדם אשר להיותו מורכב מחומר וצורה, על שתי הסעיפים פוסח, נברא כצביונו בקומה זקופה, פונה למעלה מצד שכלו להיותו משוטט בדברים העליונים, להיות לו מהלכים בין העומדים האלה אשר בשמים ממעל. ועל הארץ מתחת אין עוד כי אם שתי רגליו, מורה על חלק מה חומרי שבו, באופן שהירקות וזרעים יאותו לו לאדם מאד מאד.

ועל זה נ"ל שאמר שע"ה טוב ארוחת ירק ואהבה שם. דפשיטא שהוא טוב משור אבוס ושנאה בו. אבל כוונתו בנמשל שטוב ארוחת ירק כי לא יתגבר יצרו של אדם עליו כמו שמתגבר על ידי אכילת הבשר, וכמו שאמרו המקובלים ז"ל שקבלה בידם שאם יבטל האדם אכילת בשר שש שנים, בשביעית יצא לחפשי מיצרו הרע ע"כ. ויש להוכיח סעד לדבריהם מכתוב מי יאכילנו בשר שנאמר כפשוטו ובקרבו ישים אורבו, שבכלל דבריהם שאלת בשר ערוה, דנראה דהא בהא תליא כאמור. וזה נ"ל טוב ארוחת ירק שעל ידו אהבה שם, דהיינו אהבתו ית' ויתעלה כי יכנע היצה"ר ולבב עקש יסור מהאדם, וזה יותר טוב מאכילת שור אבוס ושמן ומפוטם, כי בלי ספק על ידי אכילה גסה פן ישבע וכחש בה' ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, זהו שאמר ושנאה בו, שלא יאהב את השי"ת ותורתו ועבודתו.

ולחז"ל הובא בילקוט מהמדרש זה לשונו, ד"א טוב ארוחת ירק, כנגד מי אמרו שלמה למקרא הזה, כנגד שני בני אדם שפגעוהו כשירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה, פגע בו אדם אחד ונשתטח עליו, אמר לו אדני המלך אם רצונך השגיח עלי היום, מיד הלך עמו והעלהו לעלייה וזבח לו שור והביא לפניו הרבה מטעמים, התחיל משמיע לו דברי מלכותו ואמר לו זכור אתה שעשית כך וכך כשהיית מלך, כיון שהזכיר לו ימי מלכותו התחיל גועה ובוכה, וכן כל אותה סעודה עד שעמד משם בבכיה, למחר פגעו אדם אחר התחיל משתטח לפניו ואמר לו אדני המלך רצונך שתשגיח עלי כל היום אמר לו מה אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה לי חברך, אמר לו אדוני איש עני אני אלא אם תשגיח עלי מעט ירקות לי אני מניח לפניך, אם רצונך בא עמי לבית, באותה שעה בא לביתו עמו, כיון שהגיע לביתו רחץ פניו ידיו ורגליו והביא לפניו מעט ירק, התחיל אותו האיש לנחמו ואמר לו אדוני שבועה נשבע הב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך. אלא כך דרכו של הב"ה מוכיח וחוזר ומרצה שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, אבל הב"ה עתיד להחזירך למלכותך כיון ששמע כך שבע. ר' חייא בר אבא ורבי אבא בר מניומי בשם רבי יוסי ן' זמרא כיון שחזר שלמ' למלכותו נתנבא בחכמתו על זה טוב ארוחת ירק שאכלתי אצל העני משור אבוס שלא האכלני העשיר אלא הזכירני צערי עכ"ל כו' עיין עליו במקומו בילקוט משלי סימן תתק"ע.

וראוי לדקדק בדברי ר' חייא בר אבא במאי דקאמר כיון שחזר למלכותו נתנבא בחכמתו על זה כו'. דמה צריך נבואה על זה כיון שהוא דבר שעבר ומעש' שהיה כך היה ופשיט' דטוב לו ארוחת ירק של אותו העני משור אבוס של עשיר שהזכירו צערו. ונדקדק או' שהזכירני צערי, אטו מילתא זוטרתי היא זו אצלו עד שישכחנה עד שאומר הזכירני צערי כי ודאי דבר כזה היותו מגורש ומטולטל ממלכותו אשר ישב שלמה על כסא ה' לא תשכח.

הביאור הוא כי חז"ל באו לתרץ קושית פשיטא, וז"ש כנגד מי אמרו שלמה למקרא הזה הפשוט, ולכך דקדקו בלשונם שאמרו אמרו שלמה כאילו ח"ו איננו בחכמתו ובנבואתו, אשר לעומת זה בסמוך הוא אומר נתנבא בחכמתו על זה, טוב ארוחת ירק כו'. ובתחילת המאמר משיב כפי הפשט שכנגד שני בני אדם שפגעוהו בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחי' בשביל פרנסה, פגע בו אדם אחד ונשתטח עליו וכו'. שאף על פי שיחד שניהם עשו לו כבוד, ששניהם נשתטחו עליו וחילו פניו, והעשיר הוסיף שור אבוס בכמה מטעמים והעני לא הביא אליו אלא ארוחת ירק, העיקר תלוי בהסברת פנים, וכמו שאחז"ל הנותן פרוסה לעני מתברך בהלא פרוס לרעב וכו'. והמפייסו ביותר ויותר באז יבקע כשחר אורך כו'. והעני בארוחת ירק אהב אותו אהבה עזה ופייסו בכמה פיוסי', לא כן העשיר שנא אותו שנאה גדולה שאינה אותו באונאת דברים, שכן מורה לשון זכור אתה שעשית כך וכך, שזה מעין זכור מעשיך הראשונים, אשר היה לו למבטא מזכיר עוונותיו הראשונים אשר הם המה גרמו לו הצער, לא הגרוש ממלכותו, וז"ש אלא הזכירני צערי, שבהזכי' לו עוונותיו הזכיר לו צערו העיקרי והוא דקדוק נכון.

אמנם רבי חייא בר אבא אמ' והוסיף שכשחזר למלכותו שניתן לו הוד מלכות ושמחה וטוב לבב, אז נתנבא בחכמתו ואמר טוב ארוחת ירק, שרוצה לפרש בפסוק ענין נפלא שע"י זה תהיה הנבואה מחדשת חידוש נפלא, והוא שכל הצרות שבאו עליו מאהבת השי"ת היו, כמו שהודיע לו אותו העני בדבריו שאמר לו הב"ה מוכיח וחוזר ומרצה כו' שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח כו'. וז"ש ונתנבא שלמה בדבריו אלה, שאמר טוב ארוחת ירק ואהבה שם. ר"ל הדברים של תנחומין שניחם אותו העני שאמר שאהבה שם, דהיינו את אשר יאהב ה' יוכיח. וזה יותר טוב משור אבוס ושנאה בו, דהיינו מה שאמר לי העשיר שמשנאת השי"ת אשר שנא אותי על כן באה אלי הצרה הזאת ואינה אותי בדברים, שאמר לי זכור אתה שעשית כך וכך כשהיית מלך כו'. שזה מעין זכור מעשיך הראשונים. וזהו ממש או' משור אבוס ושנאה בו. ר"ל שאמר לי שהב"ה שנאני. ובזה מדוקדק בכתוב שני דקדוקים, האחד שגבי ירק אמר ארוחת, אמנם גבי שור לא הזכיר לשון ארוחת או אכילה, והטעם שאותו העני ששמחו ודבר על לבו אכל אצלו ירק והיתה ארוחתו, וז"ש טוב ארוחת ירק שאכלתי אצל העני, שאכלתי דייקא שלכך קראתיה ארוח' כיון שאכלתי, משור אבוס שלא האכילני אותו העשיר שמהצער ובכיה לא אכל, לכך אין ראוי לכנות בו לא שם ארוחת ולא שם ברייה ואכילה והוא דקדוק נכון, והשני אומרו משור אבוס, כי השור אבוס לא עלה לשולחן כי אם נתחיו במטעמים כמ"ש למעלה, וא"כ למה קראו שור אבוס, לז"א שנקרא כן כיון שלא האכלני. ז"ש משור אבוס שלא האכילני אותו, ששור ר"ל לכך קראתיו שור אבוס, כאילו עדיין הוא חי ושמן או אבוס מלשון וחמור אבוס בעליו, כן השור הזה שהביא לי מטעמים כיון שלא האכלני ממנו ראוי לחשבו כאילו הוא חי עומד באבוס בעליו, ויש קצת גילוי לזה שבתחילה הוא או' וזבח' לו שור והביא לפניו, שלא הזכי' שם שור אבוס. אמנם יש עוד דקדוק שלישי והוא דק שגבי ארוחת ירק אמר ואהבה שם לא כן גבי שור אבוס אמר ושנאה בו, לשון בו ולא אמר ושנאה שם. והטעם דגבי העני נמצאת אהבה שם מכל הצדדין מצד השי"ת שאמר לו כי את אשר יאהב ה' יוכיח כו'. ומצד העני לזה אמר תיבת שם, אמנם גבי העשיר לא אמר אלא שנאה בו ולא שם, כי השנאה איננה בבחינת העשיר כי גם העשיר נשתטח אצלו ואהבו שהרי שחט לו ולכבודו שור אבוס, על כן לא אמ' שנאה שם שהיה נראה שם כולל מצד העשיר ומצד השי"ת, וזה אינו אלא מצד השי"ת לבד, על כן אמר שנאה בו דהיינו מה שאמר לי העשיר שמשנאת השי"ת אותי בא אלי כל הצרה הזו, ועל זה צודק מאד אמרו אלא שהזכירני צערי, כי צערו של שלמה העיקר איננו על היותו מגורש או מטולטל כי אם על היותו חוטא לאלקים ונזוף ממנו. ז"ש שהזכירני צערי אשר הוא מצטער מאד על היותו שנאוי מהשי"ת ונזוף, שאם צערו היה על הגרוש לית דין צריך זכרון כי לנגד עיניו תמיד הוא, אלא ודאי הזכירני צערי היינו מה שאמ' לי שבתוכחות על עון בא אלי ולא יסורין של אהבה אלא משנאה אשר שנא שלח מעל פניו והוציאני וגרשני ממלכותי, ע"ז נצטערתי כשהזכירני צערי. עלה בידינו שטוב ארוחת ירק ואהבת השי"ת שם משור אבוס שהאוכלו שונא את ה' ובועט בו. וז"ש שנאה בו.

ואין ספק שזהו טעם כי תאוה נפשך לאכל בשר כו'. כי לא מקוצר יד ה' צוה כי תאוה נפשך, כי היד ה' תקצר מהספיק להם בשר מידי יום ביומו, אבל כוונת השי"ת היתה להרחיק האדם מההרגל בבשר שלא יהיה לו לטבע שני כטבע הבהמה, ובזה נבין הפסוק שאו' כי ירחיב ה' את גבולך כו' ואמרת אוכלה בשר. אשר יש לדקדק יתור ואמרת אוכלה בשר, וכפל כי תאוה כו' בכל אות. היה לו לקצר ולומר כי ירחיב ה' גבולך בכל אות נפשך תאכל בשר.

אמנם כוונת הפסוק לקדש האדם במותר לו, ולזה אמר כי ירחיב ה' את גבולך, וההרחבה של הגבול יחייב אותך שתאמר אוכלה בשר ברבוי ובהתמדה, לכך איעצך כי תאוה נפשך לאכול בשר אז תאכל מזמן לזמן ולא בהתמדה כאשר עלה בדעתך שאמרת אוכלה בשר, שלשון זה מורה על אכילה גסה. ואפילו שתאכלנה כי תאוה נפשך לאכול בשר לא תאכל ממנה אכילה גסה ברבוי אלא בכל אות נפשך תאכל, ר"ל אפילו שתאכל בשר עכ"ז תשאר עדיין במדרגת כל אות נפשך כמו שהיית, כלומר ששיעור האכילה יהיה כ"כ מועט עד שלא תמלא תאותך בה אלא חלק מועט עד שבכל אות נפשך תהיה אפילו כשתאכל בשר.

וזה היה הרצון האלהי בעת ברוא המין האנושי כאמור, וגם הוא ניהו אשר כוון כשהוליך את ישראל במדבר שרצה להאכילם מאכל דק מאד לחם אבירים, לחם איברים שנבלע באיברים, והוא כו' ויענך וירעיבך ויאכילך את המן, שלא אמר זה על זמנים מתחלפים אלא הכל בבת א', ויענך וירעיבך ואפילו בשעה שהאכילך את המן, כי החומר היה מעונה, והיינו או' ויענך וירעיבך כלפי הגוף, שעל כן היו תמיד הומים, מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה, ויאכילך את המן כנגד הנפש שהיא היא המתעדנת במן שהוא המאכל המסוגל לה לעתיד, וכמו שאחז"ל שחקים ששוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא. ומלבד מ"ש חז"ל שהמן לא היה מתהפך לשומים ובצלים ודגה ושאר הפרטים הנזכרים בפסוק, ולכך היו מתרעמים עליהם, איפשר במ"ש שלו הונח שיתהפך המן אל המינים כולם היה בדקות מאד והחומר איננו חפץ להיות מעונה ורעב אלא אוכל אכילות גסות.

ומסתייעת הצעתינו זאת ממה שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' אחרי מות בטעם איסור אכילת הדם, כתב שטעם איסורו להיו' הדם קל העיכול ומתהפך בנקל הנאכל אל האוכל והיו לבשר א' ויתיילד באדם איכות כאיבות הנאכל וגסות בנפשו ועביות כעין נפש הבהמה, כי הדם עודנו באיבו בלי עיכול, לא כן שאר הנאכלים כבשר הבהמה וכיוצא שמתעכלים תחילה ותשיש כחן ואחר כך מתהפכים אל טבע האוכל ע"כ והוא טעם נכון. ובדבריו אלה אבין כוונת הפסוק האו' רק חזק לבלתי אכול הדם. אשר קשה מאד מה התחזקות צריך בדבר מאוס כדם. וחז"ל תירצו שהב"ה רוצה לזכות את ישראל ומגזים להם כך בדבר שהם מעצמם פורשים ממנו כדי להגדיל שכרן, ואם בדם כך בג"ע שיצרו של אדם מחמדתן עאכ"ו.

והרב בעל עקדה ז"ל פירש שלהיות הדם מאכל קל מאד ומחזיק האוכלו ביותר, והיה עולה בדעת לאכול דם כדי להתחזק והתאמץ, לכך מזהיר ואומר רק חזק לבלתי אכול. ר"ל לא תחזיק עצמך כחלש כדי לאכול דם להתחזק אלא חזק והתחזק באכילת בשר לבד ולא תאכל דם, שתסתפק בבשר בזולת דם עכ"ל.

ואני אומר כי ידוע שבהתחזק החומר תחלש הצורה, ובהחליש החומר תתחזק הצורה, שכשזה קם זה נופל וכשזה נופל זה קם, לז"א רק חזק בצורה לבלתי אכול הדם, דהא אם תאכל דם תהא חלש בצורתך כי הדם הוא הנפש ממש הבהמית, ואם תאכל דם יתעצם החומר וכשלא תאכל דם תהיה חזק ואמיץ לעבודת השי"ת. ז"ש למען יטב לך ולבניך, והטוב הוא כי תעשה הישר והטוב בעיני ה' כיון שנתעצם שכלך ונשמתך הטהורה, ייטב לך ולבנך והטוביות הוא כי תעשה הישר והטוב בעיני השי"ת, שאין טוביות למעלה הימנו, והטעם כי האוכל מאכלי איסור יוליד בנים בתכונות רעות ויגרמו להם לחטוא, ואע"פ שלא יכריחום לחטוא סוף סוף יהיו לפוקה ולמכשול בצד מה, לא כן כאשר תחזק לבלתי אכול הדם לא תהיה בהמי כטבע הבהמה אשר אכלת מדמה, ובזה תעשה הישר והטוב, ר"ל תהיה נעזר לעשות טוב וישר.

וע"כ אמרו הראשונים שראוי לאדם ליזהר מאכול חלב ואחר כך בשר, ואף על פי שמן הדין מותר, מ"מ מוליד הוא תכונות רעות, וכי יוליד בנים והוא אכל מאכל גבינה ואחר כך בשר יהיו בנים סוררי'. הוא מסכים אל מ"ש למען ייטב לך ולבניך כו' כי תעשה הישר והטוב. והנה הרב ב"ע ז"ל בשער ס"ד הרחיב ביאור בפסוקים כי נפש הבשר בדם היא וכו' עיין עליו כי הוא מסכים מאד להצעתינו.

והנה שע"ה הזהיר אפילו במאכל היתר שירחיק אדם עצמו ויקדש במותר לו, וכמ"ש דבש מצאת אכול דייך. שאפילו שמצאתו דרך מציאה וחינם בלא מחיר עכ"ז אכול דייך, כי המותר יזיק אפילו בדבר מתוק והיתר ועאכ"ו דבר אסור.

ועל זה אמר נפש שבעה תבוס נופת. אמר שהנפש השבעה במאכל מרובה ומותרות גורם שתבוס נופת, היא התורה אשר דבריה מתוקים מדבש ונופת, כי השבע גורם לו לבעט בתורה היא נופת ושלא תביניה בעומק'. אמנם נפש רעבה אמר התנא במתני' כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה כו'. שע"י כן ובתורה אתה עמל, וכל דבר קשה שבה ומר תמתק אותו ותיישבהו, כי יגעת ומצא' עומק הענין. ז"ש ונפש רעבה כל מר מתוק. או יאמ' נפש שבעה במצוו' היא תבוס נופת תענוגי העולם, כענין נופת תטופנה שפתי זרה, לא כן נפש רעבה ממצוות כנפש הרשע שבלי ספק איותה רע וכל דבר מר כלענ', דהיינו עון חמור בעיניה מתוק. והכל עולה אל מכוון אחד שהמותרות מונעים מהשיג האדם השלימות, כ"ש הדברים האסורים שמטמאים ומטמטמים הלב.

עוד הוסיף שע"ה הרחב על דרוש זה, כי הוא רב התועלת ועבודת השי"ת תלוי בה, בפסוקי כי תשב ללחום את מושל כו'. ועם היות ביארתי הפסוקים האל בסדר שני בהעלותך, אניף בהם ידי שנית ואוסיף לקח טוב בס"ד. אמר שאף על פי ששולחנם של מלכים גדול ובו מטעמים מרובי' עכ"ז כי תשב ללחום את מושל צריך שבין תבין את אשר לפניך, שתי בינות תבין, וזה רמז בכפל בין תבין, האחת שרובן של אותן מאכלים בגזל וחמס, והבינה השנית ראוי שתבין שחמת מלך מלאכי מות, וראוי לך ליזהר ברשו' להתרחק מהם כי נראים כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדים לאדם בשעת דחקו, באופן שאפי' שהמושל אוהב אותך כנפשו עד שיושיבך לאכול עמו, עכ"ז אל תאמן בו ואל תבטח עליו אלא בין בהווה שהמאכל מגזל, ותבין לפניך ר"ל לעתיד פן יחרה אפו בך ושמת סכין בלועך כו'. תבחר לשום סבין בלועך אם יש לך נפש קדושה, שהנפש תבוס נופת אותם המאכלים, אבל אם אין לך נפש אלא כולך גולם בלי צורה, תטעם אותם מטעמים ולא תבין אשר לפניך. ואיפשר דאשר לפניך כפשוטו שהמאכל שלפניך גזל והמלך בחמתו מלאכי מות, ותיבת נפש איפשר לפרשו על נפש המתאוה, ור"ל אם אתה בעל נפש ר"ל שולט עליה ובעל שלה, כעין מה שפי' חז"ל בפסוק נוקם ה' ובעל חימה. ר"ל שליט על החימה שאין החימה שולטת עליו, ואל תתאו למטעמותיו. שלפי האמת איננו לחם, שאם הוא לחם כמפורסם לפי האמת הוא סם ממית, ז"ש לחם כזבים. וכן פי' הרב ב"ע ז"ל. שאינם מתוקים כמפורסם אלא מרים כלענה. שמא תאמר לא אתוודע לרשות משום אכילה מהשני טעמים הנזכרי' ועוד דמשום מילתא זוטרתי אין ראוי לסבול אחריות כזה אבל אסבלהו להשיג העושר לכך סמך אל תיגע להעשיר, לא אמר להתעשר שפירשו הראשונים להעשיר את אחרים, ועזוב תעזוב לאחרי' חילך, ועד"ז איפשר לי לפרש שהמטפל לממון מלך כדי להתעשר אדרבא הוא מעני ומעשיר את המלך, לז"א להעשיר אל המושל הנזכר כי על כן יאמרו המושלים בואו חשבון ויקחו כל אשר לך וישימוך בכבלי ברזל, ומה שתעלה בידך הוא מה שתחדל מבינתך בהיותך מיטפל עם המלכו', וכההיא דיצא מנחם נכנס שמאי. ולו הונח שתשיג עושר מה שלימות יש בדבר קשה לקנותו ונוח לאבדו, שהתעיף עיניך בו כו'. כוונת ה"א התעיף בתמיה, כלומר היתכן שצריך שתכסה עיניך בעפעף כדי שאיננו ח"ו אלא אפי' עיניך בו מביטים עכ"ז ואיננו, וכ"ש אם תעיף. וא"כ למה זה הבל תיגע להעשיר נוח לקנות וקשה לאבד זה חלק רע. שמא תאמר אלכה לי אצל השפלים ועמם אכבדה, לז"א הזהר אל תלחם את לחם רע עין כו'. אמר אל תתן תורת לחם ללחם רע עין כי איננו לחם אלא סם ממית, וע"ד מ"ש הרב ב"ע ז"ל לחם כזבים כדפרשית לעיל. ז"ש אל תלחם את לחם רע עין, נ"ל אל תדין אותו כלחם, כי לפי האמת אינו לחם, כי כמו שער בנפשו מצר הוא כאילו אחזתו רוח םערה כן הוא מצטער שאכול ושתה יאמר לך בפה ולבו בל עמך, הוא עד שרוע עינו תגרום לך שאפילו פתך שאכלת משלך בביתך, ז"ש פתך אכלת קודם שלחמת לחם רע עין, ולחם רע עין יבלבל הכל ותקיאנה. ואותם הדברי' הנעימים אשר דברת עם הרע עין כדי למצוא חן בעיניו שיאכילך מטעמי', הנה שיחתה דבריך הנעימים כי תם לריק כחך, שאפילו פתך אשר אכלת תקיאנה.

ושם בסמוך הזהיר על אכילת המותרות, שאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. אשר הרחבתי ביאור' בסדר שני בהעלותך. וכעת נוסיף לקח טוב שכוונת הפסוק לומר כי יש סובאי יין וזוללי בשר שמאכילין ממנו ג"כ לעניים ומשקים להם כוס יין, באופן שהם סובאי יין וזוללי בשר לזולתם ולהם, אמנם מה שאני מזהירך הוא אל תהי בסובאי יין וזוללי בשר למו לבדם ואינם מאכילין ולא משקים לזולתם מעניי' ודלים אלא הכל למו, כי זה חלק רע כי סובא וזולל יורש בטבע ובעונש, כיון שלא ריחם על העניים, והנומה ותנומה תלביש קרעי' לגוף ולנפש, לגוף כי סובא וזולל יורש, ולנפש תלביש לה קרעים, כי החלוקה דרבנן הנעשות מהמצוו' כמאמר המקובלי' ז"ל, הנה קרעי' תלביש נומה, ואחר שהזהרתיך בסובאי יין אשר הזולל וסובא איננו שומע בקול אביו ואמו, לא כן כאשר אל תהי בסובאי יין כו' אשר אז שמוע תשמע לאביך זה ילדך. ר"ל שלזה הולידך כדי שתשמע בקולו אל אשר יזהירך על מצוות ה', כדכתיב ושננתם לבניך כו'. ז"ש זה ילדך ר"ל לתכלית זה הוא ילדך להדריכך בדרך ישרה שיבור לך, ואגב שהזכיר כבוד אב ואם בכלל שהוא דבר מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן כיבוד אב ואם, שמע לאביך וכו', וגמילות חסדים והכנסת אורחי' במ"ש זוללי בשר למו ולא לגמול דלים והכניס אורחים. והשכמת בית הכנסת וקרעים תלביש נומה ותנומה, לא כן המשכים ותלמוד תורה כנגד כולם, אמת קנה ואל תמכור כו' ואין אמת אלא תורת אמת היתה בפיהו, חכמה ומוסר וכו' בהבאת שלום בין אדם לחבירו שהוא מדרכי המוסר להתעסק בישוב העולם ותיקונו. עלה בידינו שהמאכל המותריי מזיק מאד מאד, ומעתה עאכ"ו שיזיק לנפש האדם מאכל טמא מבהמה טמאה או שרץ טמא ויוליד בו תכונות רעות אשר לעומת זה אסרתן התורה, וכמו שיבוא ב"ה. וגם במאמ' שהצענו ראשונה מזכיר ענין זה, כי העכו"ם אשר הם למיתה התיר להם הכל, לא כן ישראל אשר לחיים אסר להם המאכלים המשקצים הנפש, וכמו שבא במאמר אשר הצענו ראשונה.

וראוי לדקדק בו מהיכא יליף כל אלו המדידות הנזכרות במאמר מקרא דעמד וימודד ארץ, דילמא קרא לחדא מדידה קאתי, והיינו למדד הב"ה כל הארצות ולא מצא ארץ כו' דהא וימודד ארץ קאמר קרא ומנא ליה מדידת אומה ומדידת הר סיני ומדידת עיירות. ועוד צריך להבין שייכות אלו המדידות זו עם זו. ועוד מאי קאמר רב הונא התיר זונין שלהם דכתיב מוסר מלכים פתח וכו' שאין לו הבנה. ועוד רשב"י מאי קאמר משל וכו' אם חולק על הקודמים או אם מביא להם משל להצדיק דבריהם. ועוד שאין שייכות עם הנמשל דבמשל מקילין מעל הכלב ומכבידין על החמור, אמנם בנמשל לעולם ישראל עומדים תחת משאם של כל המצוות, והמצוות שבע של בני נח לעולם הם על הגוים, וא"כ מוכרחים להיותם מלחית תמיד, וא"כ היכי קאמר ופרקום לישראל דליכא פריקא וטעינה, לא פריקה באומו' ולא טעינה באומה ישראלית. ועוד ר' תנחום מה הוסיף במשלו משל לרופא ומאי איכא בנייהו בין משל ר' הונא למשל ר' תנחום.

הביאור היה איפשר לומר דדייק בקרא דוימודד ארץ דמספיק וימוד ארץ, מאו' וימודד דריש מדידות הרבה. אלא אכתי קשה דילמא תרתי מדידות ותו לא, דהיינו אחד לאומות ואחת להרים אבל עיירות והרים מנא ליה.

ונראה דקשיא ליה מה צורך בהעמדה זו דקאמר עמד וימודד אשר מכח דקדוק זה וענייניה דקרא מכריחו לדרוש וללמוד כל אלו המדידות הנזכרות במאמ' והוא דקרא קאמר אלוה מתימן יבוא. ודרשו חז"ל בע"א פ"ק מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, ואית דגרסי מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן, ומשני שהלך לחזר על האומות כדי שיקבלו התורה ולא רצו ע"כ. אשר אין זה כי אם גובה לב ורמות רוחא שלא רצו ליכנס בעול תורה, הרי מדידת האומו' נזכרת שלא עלתה לו אומה כישראל שממעטים עצמם כדכתיב כי אתם המעט מכל העמי'. כשור לעול וכחמור למשאוי, ומדידת הדור ההוא של דור המדבר בפרטות, למד כן מגופיה דההוא קרא דקאמר כיסה שמים הודו ותהילתו מלאה הארץ. במה שענו כולם יחדיו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, שזוהי תהלתו מלאה הארץ, וסמיך ליה ונוגה כאור תהיה וכו'. אשר הפסוק הזה מדבר בצדיקים כיוצא בדור המדבר, וכמו שדרשוהו בפסחים פ"א, אמר רבא למה צדיקים דומי' לפני השכינה כנר לפני האבוקה. ומדידת הר סיני היותו מעולה על כל ההרים הרמים, נרמז במאי דקאמר ושם חביון עוזו, שר"ל שם בהר סיני יאות לתת חביון עוזו, אין עוז אלא תורה, כי ההר ההוא חמד אלהים לשבתו, שאינו לא גבוה ותלול מאד ולא שפל מאד מאד אלת בינוני, ולכך איפשר שאמר עמד וימודד, שכוון לו' עמד שלעומת הסגולות הנזכרות מענוה ושבח שנמצאו בישראל ובפרט בדור ההוא, והבנת המקו' של סיני, גם היא מסייעת זה גרם לו ית' לעמוד בתוך ישראל. ז"ש עמד או אמר עמד לומר עמידה וקימה הייתה לו ית' כשראה שבחי' אלו בישראל, ובפרט בדור ההוא ובהר ההוא שמתייחסים זה לזה בענו' ושפלו' כדפרשי'. וע"ד זה יאמר וימודד ארץ על מדידת כל העירות שלא מצא עוד שתבנה בית בתוכה בירושלם. או איפשר שמדידה זו רמוזה במ"ש ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם. שהטעם לכל זה יען שלא בחר הש"י בא' מהם לכונן בו בית המקדש, וניחא כי וימודד ארץ יהי' על שמדד השי"ת ארצו' כולם ולא מצ' ארץ נכונ' כארץ ישראל נאות' להם לישראל, כי שבח' הו' שלא תחסר כל בה, אבל עכ"ז אין בה מותרות דהא אשר לא במסכנות תאכל בה לחם כתי', והוא ההכרחי והוא הנאו' לישראל, אשר לעומת כ"ז ראה ה' ויתר גוים. התיר דמן של שבעה עממי' כדי להנחיל לישראל הארץ הנאות' להם, ולפי שיטה זו הטעם שאיחר הפסו' בחיר' ירושל' לבנו' המקדש, והקדי' וימודד ארץ המדבר על כללות א"י הוא כי כן הוא סדר העניני', בתחלת כבישת הארץ ואח"כ בחירת ירושלם לבנות מקדש בתוכה, אמנם בעל המאמר הקדי' בחירת ירושלם לבחיר' א"י, שרצה להסמיך ענין הר הבית אשר עליו המקדש בנוי להר סיני שהוא דומה אליו, כמו שהר סיני כיסה שמים הודו ותהלתו כי שם נגלה האלהי' מעין זה ודוגמתו הוא ענין המקדש כי שם נגלה כבוד ה', כי גם שם חביון עוזו. ולזה סמך זה לזה ואיחר ענין מדידת הארץ, ומ"ש רב הונא אמר התיר זונין. זה יובן במ"ש בב"ר פרש' י"ג בפסוק וה' פקד את שרה עיין שם. הן אמת שלא הביאו שם פסוק מוסר מלכים פתח וכו'. והנכון כגירסת הילקוט אשר הביא בשם ב"ר בפסוק מוסר מלכים פתח וכו' עיין שם, שהכלל העולה מדבריהם הוא שכאשר הניקה בנים שרה מרוב חלב שבדדיה שנעשו כמעינו' והניק' בני' רבים, מהם באו לש"ש לראות מעש' ה' כי נורא הוא ולהתקרב אליו ומהם קטני אמנה ובאו לנסות, מי שבא לש"ש והניק בנו יצא ירא ה' ומי שבא שלא לש"ש זכה לממשלה, וכשהפליגו עצמ' בהר סיני אז נטל' מהם הממשלה, והיינו מוסר מלכים פתח, שהוא משל אל הממשלה, והוא הפתיגיל שאוזרי' המלכים מאבנים טובות המורה על ממשלתם, אמר שפתח והעבירו מהם כיון שראה שלא רצו לקבל תורה, ולפי זה אומר ויתר גוים, התיר זונין שלהם הוא הפתיגיל הנזכר והעברת ממשלתם כנז' כיון שהפליגו עצמם מקבל תורה, ולפי זה ראה שלא הועילה להם היניקה שינקו מחלב דדי הצדקת שרה, שהרי הפליגו עצמם מסיני, ולכך ויתר גוים. התיר זונין שלהם, כדכתיב מוסר מלכים פתח כדפרשית. ורשב"י פירש ראה ויתר גוי' באופן אחר כההי' דמסכת ע"א פ"ק ראה ויתר גוי'. ראה שלא קיימו שבע מצות והתיר להם כדי שלא יהיו מצווים ומקבלים שכר גדול כמצווה ועושה, דגדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה, והנה כעין זה גם במ"ש חז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, מובן היות היצה"ר מקטרג בישראל יותר מבאומות, ולזה נמצא שאילו עמדו האומו' בשבע מצות שלהם להיותם מצווי' ועומדים לא היה להם לישראל כ"כ קטרוג מהשטן, ולפחות באותן שבע מצות הייתה יד ישראל ויד האומות שוה, שאלו ואלו מצווים בהם ועושי', אכן כעת שהתיר להם לגוים השבע מצות שלא יהיו כמצווי', עתה יגדל נא כח קיטרוג השטן על ישראל כיון שהם מצווים בכל ואין לאומו' אפילו מצוה אחת שיהיו עליה כמצווים, שכיון שאינם כמצווים הרי יש להם פת בסלם ואין יצר הרע מקטרג עליהם, והרי הוא כאלו נתפרקו מהם וניתוסף כובד המשא על ישראל, כאלו נטענו יותר שכיון שהם מצוים הרי הם גדולים מכל האומות, והגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ובזה צדקו יחדיו משל הכלב והחמור עם ישראל והאומות. וז"ש כך אפילו שבע מצות שקבלו בני נח כיון שלא יכלו לעמוד בהם עמד ופרקום לישראל, שכוונת פריקה זו בנתינת פריקה מהיותם מצווים ועושים להיותם בלתי מצווים ועושים, ולא פריקה לגמרי קאמר כאמור. ור' תנחום רצה לפרש ויתר מעין רשב"י אלא דרשב"י פירש ויתר לשון התר ולא לגמרי, דאם כן איתגורי איתגור שלא יענישום כדאמרינן במסכת ע"א, אלא התר למחצה הוא לשאם יקיימו שלא יקבלו שכר כמצווים ועושים אבל לעולם שאם לא יקיימו יענשו בהם כשבע מצות כמבואר שם בגמרא. אמנם רבי תנחום מפרש ויתר לשון התר כרשב"י אבל מוסיף לפרשו התר לגמרי, ראה שהם למיתה, שאין להם נשמה אשר לה ההשארות כי אם נפש חיונית. ז"ש ראה ר"ל שהם למיתה ויתר גוים, והיינו דקאמר שאין להם לעולם הבא, דהיינו שאין להם השארות לעולם הבא, ולכך התיר להם הכל, כי כל רוח אין בקרבם שיקבל נזק. אמנם ישראל אסר להם מהטעמים שנפרש בס"ד, ולבוא עד תכונת הענין ראוי לדקדק בפרשה ראשונה אומר. זאת החיה אשר תאכלו. וקרא בבהמו' עוסק, וא"כ היה לומר סתם זאת אשר תאכלו. וחז"ל דרשו שיש במין טהור והיא הטרפה שאינה חיה שנים עשר חדש, שגם היא אסורה. ואעפ"י שהיא ממין טהור, ולז"א זאת החיה אשר תאכלו. דהחיה דהיינו שאינה טרפה תאכלו, ושאינה חיה לא תאכלו ואעפ"י שהיא טהורה. עוד תירצו ללמד דחיה בכלל בהמה, לכך אמר זאת החיה. ועוד קשה אומרו אשר על הארץ דפשיטא דלא בשמים היא. וחז"ל דרשו למעוטי בהמ' אשר בים דאינה נתרת בסימנים אלו, והיינו דקאמר אשר על הארץ ולא בים. ועוד קשה אומרו בבהמה אותה תאכלו מיותר, ולחז"ל קרא אתי לשליא שנמצא בתוך הבהמה, שאעפ"י שלא תשחט מותר דדרשי הבהמ' דכתיב ברישיה דקרא עם בבהמה דבסיפיה דקרא, וכאלו כתיב הבהמה בבהמה אותה תאכלו. ועוד קשה דאחר שאמר כלל גדול כל מפרסת פרסה וכו', למה חזר ופרט את הגמל ואת השפן ואת הארנבת ואת החזיר, דאין בכלל אלא מה שבפרט מצורף לזה קשה שהפרטים של גמל ושפן וארנבת, דכלהו מעלה גרה ולא הפריסו ליערבינהו, ואולי מהכרח שתי קושיות אלו דרשו חז"ל הפסוקים האלה על ארבע' מלכיות, גמל זו בבל על שם בת בבל השדודה. וכן דרשו כל שאר הפרטים עיין במדרש. ועוד קשה כי יש כמה שנויים בין שלשה אלה החלוקות עם היותם שוות בעניינן, דגמל ושפן וארנבת יחד שלשתן סימן טהרה שלהם הוא מעלה גרה, וסימן טומאה שלהם הוא שאינו מפריס פרסה, וכיון דכן למה שינה בלשון, שגבי גמל אומר איננו מפריס בלשון הווה וגבי שפן אמר לא יפריס בלשון עתיד, וגבי ארנבת אומר לא הפריסה בלשון עבר, לא דבר רק הוא. ועוד קשה מאי שנא גבי חזיר דקאמר והוא גרה לא יגר, וגם בגמל ושפן וארנבת לא קאמר והוא פרסה לא הפריס, ועוד קשה אומרו כל אשר לו, כל אשר בו סנפיר, כיון שהוא עצם מעצמותו ודבק בו.

הביאור במה שהצענו היות חפץ לצדק את ישראל במידות נכונות, ואין ספק שהאוכל מהעופות הדורסים או מהחיות הדורסות, תכונת אותם הנאכלים תמצא באוכלים שיהיו בלענים ודורסים, דהיינו לגזול ולחמוס ולהיותם אכזריי' כאותו העוף הטורף ודורס, ולכך אסרה באכילה לישראל ולא התיר להם אלא המעלה גרה, להיות סימן זה הוראה על חולשת אסטומכא שלו שאינה מעכלת המאכל מהרה וצריך להעלות גרה כדי לטחון המאכל שנית ולטוחנו בטוחנו' ובשינים, לא כן מי שאינו מעלה גרה מורה גבורה ותגבורת חום טבעי שלו היותו בוער כלפידים ומעכל הכל, אשר האוכלו תהיה בו תכונה זו בעינה וצלמה, והיא היא סבת המפריס פרסה היות' לסימן טהרה שאין בהם החוזק אשר יש בפרסה הבלתי סדוקה, כי הפירוד גורם חולשא, והסוס והפרד שאיננו סדוק יש בו מהחוזק, ואין צ"ל באות' שיש להם צפרונים, ולכן אסרם באכילה ולא התיר אלא חלושי המזג רפי ידים, כשה כשבים ושה עזים וכיוצא, ומעין זה שאמרנו בטעם המפריס פרסה אני אומר שהוא טעם התר העוף באצבע יתירה, דכל יתר כנטול דמה, שמתפשט כחו גם באצבע יתירה ונחלש כח משאר האצבעות, לא כן כשאין אצבע יתירה כח האצבעות חזק מאד מאד ובזה יש לו כח לדרוס. וטעם הזפק היותו סימן טהרה הוא להיותו מקום שמתעכב בתוכו המאכל ובלתי מתעכל מהרה אלא מעט מעט, אמנם העוף הטמא אין לו זפק כי האוכל מתעכל מיד ראשון ראשון מסתלק, מורה שהבישול גדול באצטומכא שלו, ויחייב היות העוף בלען וזולל, וזה לך האות שאלו העופות הדורסים לא יאכלו זרעי' או ירקות כי אם בשר כדי לשבוע אלא בשר מאוס, דכבולעו כך פולטו, והעופות אשר להם זפק יסתפקו בחיטה ושעורה וכיוצא, והסימן השלישי שהוא קרקבן נקלף הוא יען היות הקרקבן מעבר כל המאכלים ובו העיכול העיקריי, ובהיותו נקלף דהיינו העור שבתוכו, הנה זו הוראה שאיננו דבק בעצם וראשונה לקרקבן, להיותו מעכל בטבע הקרקבן עצמו, אך יהיה בו חלק מה מסגולת עיכולו אבל לא כמוהו ממש, שלכך הו' נקלף שאינו דבק בו, ובזה יורה שאינו להוט אחר המאכל כיון שאין עור קרקבנו דבק מאד לקרבן, שזו הוראה שאינו מעכל רמז שאמרנו. והסימן הרביעי והוא המובהק והעיקרי שאינו דורס: ובהצעה זו נבין אומרו זאת החיה אשר תאכלו. אמר כי הבהמות הטמאות מטמאו' האוכל מבשרן וממיתות את נשמת רוח חיים אשר באדם, לכך הוא או' זאת החיה אשר תאכלו. כלומר זאת מין הבהמה שיש לה חיים, כלומר שאינה ממיתה את האוכלה, אותה תאכלו ולא זולתה שממיתה את האוכלה. עוד איפשר שכוון אל מה שאמרו הראשונים ז"ל שהבהמה מתעלה כשאוכל אותה האדם ובפתו החסיד ועניו וירא שמים שמתהפכת היא מבהמה לאדם לשום לה שם ושארית. וז"ש זאת החיה אשר תאכלו. ר"ל טעם ההתר לשאכול תאכלו אותה הוא להיותה חיה ובלתי מתה, שכמו שהצדיק נקרא חי רב פעלים, כך זאת היא החיה אשר תאכלו ר"ל כאשר תאכלו אותה מתעלה כמוכם וחיה היא. ולז"א מכל הבהמה אשר על הארץ. כלומר מספיק שאני מתיר לכם ממין הבהמה ההולכת על הארץ, שזו הוראה על היותה חומרית וארציית כמו שהוכחנו מהות', הולכת על ארבע על הארץ אבל לא תאכלו יחד מכולם אלא מאותה שיש לה סימני טהרה שהיא חיה כפי הדרכים שזכרנו. ולזה תמצא דאפי' פרה שנולדה מחמור אסורה כי היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, שכל אחד מוליד כטבעו ודמותו וצלמו, ועל זה דרשו אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. לומר שאעפ"י שהם מעלה גרה ומפריסי פרסה, אם יצאו מהטמא טמאים הם ולא יאכלו, ומתוך דבריהם אלו למדתי לי פשט הלציי בפסוק זה, והוא דקרא קאי למאי דסליק מיניה, שהתיר למי שיש בו שני סימנים מעלה גרה ומפריסי פרסה. ועלה קאי ואומר אך את זה לא תאכלו, זה הנזכר בפסוק הקודם שאעפ"י שיש לו שני סימני טהרה לפעמים אסור, ואימתי כשיהיה נולד ממעלה הגרה לבד דהיינו פרה שנולדה מגמל או זולתו, דמות מין טהור שנולד משפן וארנבת שהם המסומנים בסימן, והיינו דקא' הגרה בה"א הידיעה לומר שעל מי שאין לו סימן זולת זה לבד מדבר, וכן ממפריסי הפרסה דהיינו טהור שנולד מחזיר שהסימן טהרה שלו לבד הוא מפריס פרסה לבד, דאילו במעלה גרה ומפריסי פרסה מיירי היל"ל ממעלי גרה ומפריסי פרסה, מ"ם יתירה שבתיבת וממפריסי הפרסה מחלק לומר שמדבר בנולד ממעלה גרה לבד, דהיינו גמל או בנולד ממפריסי פרסה לבד, והוא דקדוק נכון. הן אמת שחז"ל הסמיכו על פסוק זה איסור שבעי' טרפיות דקאמר לא תאכלו ואפי' ממין מעלה גרה ומפריסי פרסה, והיינו טרפה באחד משבעים טרפיות, מכאן רמז לשבעים טרפיות מהתורה, והמקובלים ז"ל כתבו טעם נכון כי הטרפיות שבעים לא פחות ולא יותר בכוון נמרץ רמז לשבעים שרים של האומות הנאחזות למעלה בשבעים ענפים, כי המנורה שבעה ושבעה מוצקות, ומשבעה נרות אלו יונקים השבעים שהם על ידי קרבנות החג אשר היו ישראל מקריבים, לא שיתקרבו אל הקדושה כי לא יגורך רע כתיב, אלא הרחק מאד מאד, ולכך הותר להם הטרפות, לא כן לבני ישראל הדבקים בה' חיים כולם, ולכך לא יאכלו אלא דברים שאין בהם טרפות כי האוכל איזו מין טריפה מתדבק באותו חיצוני שרומזת אותו הטרפות אליו וקשורה בו ולז' האומות מ"ה באכלם איזו נבילה וטרפה מתעצמים באכילה ההיא שהם מתאחזים בשרשם בשר ההוא משבעים שרים, וישראל יחלש כחם, וזהו טמא הוא לכם שקץ הם לכם טמאים הם לכם. לכם דייקא. ואמר ופרסה איננו מפריס, ונבין אומרו ממעלה הגרה ומפריסי הפרסה באופן שלישי, כמה שכתבו בספרא, הגמל מפריס פרסה הוא, דחלוקה פרסתו מלמעלה אלא שאינה חלוקה מלמטה, וזה לשון ספרא למדנו מפריס פרסה חילוק הפרסה עד למטה, שהרי גמל למעלה חלוק ולא למטה ואסור עכ"ל. שמתוך ספרא למדנו שצריך שתהא חלוקה וסדוקה מלמעלה ומלמטה, וז"ש לע"ד בכפל ושוסעת שסע לרמוז שתהא שסועה מלמעלה ומלמטה עד שתהא נראית כשתי פרסות. ובזה מובן אומרו איננו מפריס גם גמל משום דהיה תיסק אדעתין שמפריס וקרא דהא פרסתו שסועה מלמעלה, לכך אומר ופרסה איננו מפריס כיון דאינה שסועה גם כן מלמטה, וזה דקדק באומרו איננו ולא קאמר לשון לא כמו גבי שפן דקאמר לא יפריס ולא כתיב איננו יפריס, ולכך דבר בלשון הווה איננו מפריס, לשלול שלא תחשוב שהוא מפריס בהווה דליתא אלא איננו מפריס הוא. והוא דקדוק דק. וגבי ארנבת להיותה אנדרוגינוס ומזמן לזמן מתהפכת מזכר לנקבה ומנקבה לזכר, לעומת זה אמר בה לשון לא הפריסה בלשון עבר, דעל ההווה כבר אנו רואים שאינו מפריס אלא על הזמן העבר קמ"ל דלא הפריסה דההתהפכות הוא מנקבות לזכרות לא במציאותה וסימניה כי כעת אינה מפרסת וגם בעבר לא הפריסה לכך היא טמאה. ואמר ואת החזיר וכו'. יובן כמו שאמרו חז"ל למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזיר. שיתיר אותו הקב"ה לישראל לעתיד, וזה יהיה כמו שאמרו הראשונים ז"ל שיוליד בו הקב"ה סימן מעלה גרה באופן שיהיה מעלה גרה ומפריס פרסה, כי לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים, ובזה נלע"ד דקאמר ואת החזיר וכו' והוא גרה. ר"ל והוא זה עצמו עתיד להולד בו סימן גרה, ז"ש והוא גרה אבל בעוד אשר לא יגר טמא הוא לכם. ופירוש זה מכריע כפל גרה לא יגר, דמספיק שיאמר והוא לא יגר, עוד אפשר לפרש ענין זה באופן יותר נאות, דהכי קאמר והוא גרה לא יגר, ר"ל בעוד שהוא גרה לא יגר טמא הוא לכם, מכלל שיבוא זמן שגרה יגר ויטהר לאכילה. ובספרא כתבו טעם שני למה נקרא שמו חזיר שיש לו קושי עורף, שמחזיר כל גופו ואינו מחזיר צוארו ע"כ. והוא טעם נכון לשם חזיר, וממנו נלמוד טעם לאיסורו באכילה עם היותו מאכל מעול', כמו שאמרו חז"ל בפסוק ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, אלו כותלי חזיר. אבל הענין הוא שלהיות בו תכונה רעה שמחזיר כל גופו ואינו מחזיר צוארו, בלי ספק שיוליד כיוצא בתכונה זו מקושי עורף והי' מדה רעה שגורמת הסתלקות השכינה מישראל, כמו שנאמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה. אשר באכול חזיר יוסיף קושי עורף על קשי ערפם, והנאות אינו אלא שהאדם יהיה רך כקנה ולא יהיה קשה כארז, ובפרט עם קדוש לה'. וטעם סימני דגים איפשר לו' כי אשר יש לו סנפיר לפרוח בהם ולשוט בים אנה ואנה, הנה במרוצתו יתיך כל לחה כבדה ויזוכך חומרו מאד, והוא הנאות למאכל בני ישראל, כי אשר אין לו סנפיר חומרו עב, כי לחותו בו עודנו באבו והקשקשת סימן טהרה שמורה היות עור בשרו חלוש עד שהוצרך הטבע בחכמ' בראו להכין לו מגן ובשריון קשקשים להגין עליו, לא כן אשר אין לו קשקשים מורה היות חוזק בעורו ובשרו שלא הוצרך לקשקשים שיגינו עליו, וכבר הצענו שהדברים שהם חלושי הטבע הם הם אשר יאותו למאכל לבני ישראל, ובזה מובן למה נכתב סימן סנפיר, דהא מי שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ואם כן היה מספיק שיכתוב כל אשר יש לו קשקשת תאכלו, דאי אפשר לקשקשת בלא סנפיר. אכן נכתב לומר לנו מילתא בטעמא כדפרשית, שהקלו' שבו לשוט מצד הסנפיר והוראת חולשה שבו כמו שמורה הקשקשת וכדפרשית, אשר על פי שנים עדים אלו יאות לאכול הדגים לכך נכתכו שניהם. ולהיות שאחז"ל שאם היו לו במים ונשרו בעת עלותם מן הים מותרים, דהא כתיב סנפיר וקשקשת במים, במים דייקא, בזה נבין אומרו אשר לו סנפיר דלא כתיב בו, דהא לא בעינן שיהיו בו ממש אלא אם היו בו ונשרו או אפי' לא היו בו ואינם בו אבל עתיד להיותם בו, זהו סימן טהרה. וז"ש כל אשר לו סנפיר וקשקשת, אשר לו בעבר או בעתיד מעותד להיות לו סנפיר וקשקשת זה מספיק. וכמו שהסנפיר סימן טהרה להיות הדגי' שטים ופורחים בהם, וזה הקלות והתנועעות הדגים מחייב התר אכילת', הוא ניהו ג"כ טעם סימן החגבים בכרעים לנתר על הארץ, כי זה הניתור יגרום בהם תנועה יתירה ותחייב זכות בחמרם, ולכך יותרו. זה הכלל השי"ת חפץ צדקינו בכל מכל מאכל דק וקל אשר לא יהיה עכור ולא משוקץ, וכמו שמסיים בסוף הפרשה ואומר כי אני ה' אלהיכ' והתקדשת' והייתם קדושים כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים. ודרשו חז"ל המעלה לשון מעולה, אני עשיתי אתכם מעולים, וצריך שלא תאכלו אלא מאכלים דקים וזכים ומעולים כדי שתהיו קדושי', כי קדוש אני ושמרתי אתכם ועם זו יצרתי לי תהילתי יספרו:

תם ונשלם.

< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף