כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נו/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

הביאור במה שהצענו היות חפץ לצדק את ישראל במידות נכונות, ואין ספק שהאוכל מהעופות הדורסים או מהחיות הדורסות, תכונת אותם הנאכלים תמצא באוכלים שיהיו בלענים ודורסים, דהיינו לגזול ולחמוס ולהיותם אכזריי' כאותו העוף הטורף ודורס, ולכך אסרה באכילה לישראל ולא התיר להם אלא המעלה גרה, להיות סימן זה הוראה על חולשת אסטומכא שלו שאינה מעכלת המאכל מהרה וצריך להעלות גרה כדי לטחון המאכל שנית ולטוחנו בטוחנו' ובשינים, לא כן מי שאינו מעלה גרה מורה גבורה ותגבורת חום טבעי שלו היותו בוער כלפידים ומעכל הכל, אשר האוכלו תהיה בו תכונה זו בעינה וצלמה, והיא היא סבת המפריס פרסה היות' לסימן טהרה שאין בהם החוזק אשר יש בפרסה הבלתי סדוקה, כי הפירוד גורם חולשא, והסוס והפרד שאיננו סדוק יש בו מהחוזק, ואין צ"ל באות' שיש להם צפרונים, ולכן אסרם באכילה ולא התיר אלא חלושי המזג רפי ידים, כשה כשבים ושה עזים וכיוצא, ומעין זה שאמרנו בטעם המפריס פרסה אני אומר שהוא טעם התר העוף באצבע יתירה, דכל יתר כנטול דמה, שמתפשט כחו גם באצבע יתירה ונחלש כח משאר האצבעות, לא כן כשאין אצבע יתירה כח האצבעות חזק מאד מאד ובזה יש לו כח לדרוס. וטעם הזפק היותו סימן טהרה הוא להיותו מקום שמתעכב בתוכו המאכל ובלתי מתעכל מהרה אלא מעט מעט, אמנם העוף הטמא אין לו זפק כי האוכל מתעכל מיד ראשון ראשון מסתלק, מורה שהבישול גדול באצטומכא שלו, ויחייב היות העוף בלען וזולל, וזה לך האות שאלו העופות הדורסים לא יאכלו זרעי' או ירקות כי אם בשר כדי לשבוע אלא בשר מאוס, דכבולעו כך פולטו, והעופות אשר להם זפק יסתפקו בחיטה ושעורה וכיוצא, והסימן השלישי שהוא קרקבן נקלף הוא יען היות הקרקבן מעבר כל המאכלים ובו העיכול העיקריי, ובהיותו נקלף דהיינו העור שבתוכו, הנה זו הוראה שאיננו דבק בעצם וראשונה לקרקבן, להיותו מעכל בטבע הקרקבן עצמו, אך יהיה בו חלק מה מסגולת עיכולו אבל לא כמוהו ממש, שלכך הו' נקלף שאינו דבק בו, ובזה יורה שאינו להוט אחר המאכל כיון שאין עור קרקבנו דבק מאד לקרבן, שזו הוראה שאינו מעכל רמז שאמרנו. והסימן הרביעי והוא המובהק והעיקרי שאינו דורס: ובהצעה זו נבין אומרו זאת החיה אשר תאכלו. אמר כי הבהמות הטמאות מטמאו' האוכל מבשרן וממיתות את נשמת רוח חיים אשר באדם, לכך הוא או' זאת החיה אשר תאכלו. כלומר זאת מין הבהמה שיש לה חיים, כלומר שאינה ממיתה את האוכלה, אותה תאכלו ולא זולתה שממיתה את האוכלה. עוד איפשר שכוון אל מה שאמרו הראשונים ז"ל שהבהמה מתעלה כשאוכל אותה האדם ובפתו החסיד ועניו וירא שמים שמתהפכת היא מבהמה לאדם לשום לה שם ושארית. וז"ש זאת החיה אשר תאכלו. ר"ל טעם ההתר לשאכול תאכלו אותה הוא להיותה חיה ובלתי מתה, שכמו שהצדיק נקרא חי רב פעלים, כך זאת היא החיה אשר תאכלו ר"ל כאשר תאכלו אותה מתעלה כמוכם וחיה היא. ולז"א מכל הבהמה אשר על הארץ. כלומר מספיק שאני מתיר לכם ממין הבהמה ההולכת על הארץ, שזו הוראה על היותה חומרית וארציית כמו שהוכחנו מהות', הולכת על ארבע על הארץ אבל לא תאכלו יחד מכולם אלא מאותה שיש לה סימני טהרה שהיא חיה כפי הדרכים שזכרנו. ולזה תמצא דאפי' פרה שנולדה מחמור אסורה כי היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, שכל אחד מוליד כטבעו ודמותו וצלמו, ועל זה דרשו אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. לומר שאעפ"י שהם מעלה גרה ומפריסי פרסה, אם יצאו מהטמא טמאים הם ולא יאכלו, ומתוך דבריהם אלו למדתי לי פשט הלציי בפסוק זה, והוא דקרא קאי למאי דסליק מיניה, שהתיר למי שיש בו שני סימנים מעלה גרה ומפריסי פרסה. ועלה קאי ואומר אך את זה לא תאכלו, זה הנזכר בפסוק הקודם שאעפ"י שיש לו שני סימני טהרה לפעמים אסור, ואימתי כשיהיה נולד ממעלה הגרה לבד דהיינו פרה שנולדה מגמל או זולתו, דמות מין טהור שנולד משפן וארנבת שהם המסומנים בסימן, והיינו דקא' הגרה בה"א הידיעה לומר שעל מי שאין לו סימן זולת זה לבד מדבר, וכן ממפריסי הפרסה דהיינו טהור שנולד מחזיר שהסימן טהרה שלו לבד הוא מפריס פרסה לבד, דאילו במעלה גרה ומפריסי פרסה מיירי היל"ל ממעלי גרה ומפריסי פרסה, מ"ם יתירה שבתיבת וממפריסי הפרסה מחלק לומר שמדבר בנולד ממעלה גרה לבד, דהיינו גמל או בנולד ממפריסי פרסה לבד, והוא דקדוק נכון. הן אמת שחז"ל הסמיכו על פסוק זה איסור שבעי' טרפיות דקאמר לא תאכלו ואפי' ממין מעלה גרה ומפריסי פרסה, והיינו טרפה באחד משבעים טרפיות, מכאן רמז לשבעים טרפיות מהתורה, והמקובלים ז"ל כתבו טעם נכון כי הטרפיות שבעים לא פחות ולא יותר בכוון נמרץ רמז לשבעים שרים של האומות הנאחזות למעלה בשבעים ענפים, כי המנורה שבעה ושבעה מוצקות, ומשבעה נרות אלו יונקים השבעים שהם על ידי קרבנות החג אשר היו ישראל מקריבים, לא שיתקרבו אל הקדושה כי לא יגורך רע כתיב, אלא הרחק מאד מאד, ולכך הותר להם הטרפות, לא כן לבני ישראל הדבקים בה' חיים כולם, ולכך לא יאכלו אלא דברים שאין בהם טרפות כי האוכל איזו מין טריפה מתדבק באותו חיצוני שרומזת אותו הטרפות אליו וקשורה בו ולז' האומות מ"ה באכלם איזו נבילה וטרפה מתעצמים באכילה ההיא שהם מתאחזים בשרשם בשר ההוא משבעים שרים, וישראל יחלש כחם, וזהו טמא הוא לכם שקץ הם לכם טמאים הם לכם. לכם דייקא. ואמר ופרסה איננו מפריס, ונבין אומרו ממעלה הגרה ומפריסי הפרסה באופן שלישי, כמה שכתבו בספרא, הגמל מפריס פרסה הוא, דחלוקה פרסתו מלמעלה אלא שאינה חלוקה מלמטה, וזה לשון ספרא למדנו מפריס פרסה חילוק הפרסה עד למטה, שהרי גמל למעלה חלוק ולא למטה ואסור עכ"ל. שמתוך ספרא למדנו שצריך שתהא חלוקה וסדוקה מלמעלה ומלמטה, וז"ש לע"ד בכפל ושוסעת שסע לרמוז שתהא שסועה מלמעלה ומלמטה עד שתהא נראית כשתי פרסות. ובזה מובן אומרו איננו מפריס גם גמל משום דהיה תיסק אדעתין שמפריס וקרא דהא פרסתו שסועה מלמעלה, לכך אומר ופרסה איננו מפריס כיון דאינה שסועה גם כן מלמטה, וזה דקדק באומרו איננו ולא קאמר לשון לא כמו גבי שפן דקאמר לא יפריס ולא כתיב איננו יפריס, ולכך דבר בלשון הווה איננו מפריס, לשלול שלא תחשוב שהוא מפריס בהווה דליתא אלא איננו מפריס הוא. והוא דקדוק דק. וגבי ארנבת להיותה אנדרוגינוס ומזמן לזמן מתהפכת מזכר לנקבה ומנקבה לזכר, לעומת זה אמר בה לשון לא הפריסה בלשון עבר, דעל ההווה כבר אנו רואים שאינו מפריס אלא על הזמן העבר קמ"ל דלא הפריסה דההתהפכות הוא מנקבות לזכרות לא במציאותה וסימניה כי כעת אינה מפרסת וגם בעבר לא הפריסה לכך היא טמאה. ואמר ואת החזיר וכו'. יובן כמו שאמרו חז"ל למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזיר. שיתיר אותו הקב"ה לישראל לעתיד, וזה יהיה כמו שאמרו הראשונים ז"ל שיוליד בו הקב"ה סימן מעלה גרה באופן שיהיה מעלה גרה ומפריס פרסה, כי לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים, ובזה נלע"ד דקאמר ואת החזיר וכו' והוא גרה. ר"ל והוא זה עצמו עתיד להולד בו סימן גרה, ז"ש והוא גרה אבל בעוד אשר לא יגר טמא הוא לכם. ופירוש זה מכריע כפל גרה לא יגר, דמספיק שיאמר והוא לא יגר, עוד אפשר לפרש ענין זה באופן יותר נאות, דהכי קאמר והוא גרה לא יגר, ר"ל בעוד שהוא גרה לא יגר טמא הוא לכם, מכלל שיבוא זמן שגרה יגר ויטהר לאכילה. ובספרא כתבו טעם שני למה נקרא שמו חזיר שיש לו קושי עורף, שמחזיר כל גופו ואינו מחזיר צוארו ע"כ. והוא טעם נכון לשם חזיר, וממנו נלמוד טעם לאיסורו באכילה עם היותו מאכל מעול', כמו שאמרו חז"ל בפסוק ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, אלו כותלי חזיר. אבל הענין הוא שלהיות בו תכונה רעה שמחזיר כל גופו ואינו מחזיר צוארו, בלי ספק שיוליד כיוצא בתכונה זו מקושי עורף והי' מדה רעה שגורמת הסתלקות השכינה מישראל, כמו שנאמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה. אשר באכול חזיר יוסיף קושי עורף על קשי ערפם, והנאות אינו אלא שהאדם יהיה רך כקנה ולא יהיה קשה כארז, ובפרט עם קדוש לה'. וטעם סימני דגים איפשר לו' כי אשר יש לו סנפיר לפרוח בהם ולשוט בים אנה ואנה, הנה במרוצתו יתיך כל לחה כבדה ויזוכך חומרו מאד, והוא הנאות למאכל בני ישראל, כי אשר אין לו סנפיר חומרו עב, כי לחותו בו עודנו באבו והקשקשת סימן טהרה שמורה היות עור בשרו חלוש עד שהוצרך הטבע בחכמ' בראו להכין לו מגן ובשריון קשקשים להגין עליו, לא כן אשר אין לו קשקשים מורה היות חוזק בעורו ובשרו שלא הוצרך לקשקשים שיגינו עליו, וכבר הצענו שהדברים שהם חלושי הטבע הם הם אשר יאותו למאכל לבני ישראל, ובזה מובן למה נכתב סימן סנפיר, דהא מי שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ואם כן היה מספיק שיכתוב כל אשר יש לו קשקשת תאכלו, דאי אפשר לקשקשת בלא סנפיר. אכן נכתב לומר לנו מילתא בטעמא כדפרשית, שהקלו' שבו לשוט מצד הסנפיר והוראת חולשה שבו כמו שמורה הקשקשת וכדפרשית, אשר על פי שנים עדים אלו יאות לאכול הדגים לכך נכתכו שניהם. ולהיות שאחז"ל שאם היו לו במים ונשרו בעת עלותם מן הים מותרים, דהא כתיב סנפיר וקשקשת במים, במים דייקא, בזה נבין אומרו אשר לו סנפיר דלא כתיב בו, דהא לא בעינן שיהיו בו ממש אלא אם היו בו ונשרו או אפי' לא היו בו ואינם בו אבל עתיד להיותם בו, זהו סימן טהרה. וז"ש כל אשר לו סנפיר וקשקשת, אשר לו בעבר או בעתיד מעותד להיות לו סנפיר וקשקשת זה מספיק. וכמו שהסנפיר סימן טהרה להיות הדגי' שטים ופורחים בהם, וזה הקלות והתנועעות הדגים מחייב התר אכילת', הוא ניהו ג"כ טעם סימן החגבים בכרעים לנתר על הארץ, כי זה הניתור יגרום בהם תנועה יתירה ותחייב זכות בחמרם, ולכך יותרו. זה הכלל השי"ת חפץ צדקינו בכל מכל מאכל דק וקל אשר לא יהיה עכור ולא משוקץ, וכמו שמסיים בסוף הפרשה ואומר כי אני ה' אלהיכ' והתקדשת' והייתם קדושים כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים. ודרשו חז"ל המעלה לשון מעולה, אני עשיתי אתכם מעולים, וצריך שלא תאכלו אלא מאכלים דקים וזכים ומעולים כדי שתהיו קדושי', כי קדוש אני ושמרתי אתכם ועם זו יצרתי לי תהילתי יספרו:

{{ניווט כללי תחתון}}