Difference between revisions of "כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נו/א"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
 
Line 22: Line 22:
 
הביאור מסכים להצעתינו כי אחר שאהרן החטיא את ישראל הוכרח שהוא יזכה אותם בעת הכפרה, ולזה בעת הזאת קרא משה לאהרן ובניו ולזקני ישראל כדי להראות כי אהרן קדוש ה' בוש וירא מגשת אל הקדש ולהתקרב אל המזבח כי חטאתו נגדו תמיד אשר חטא והחטיא את ישראל במזבח, וכמו שאמרו חז"ל גבי קרב אל המזבח, באופן שהיה בורח מן השררה, ולהורות ענין זה אסף ישראל וזקניהם שיראו בעיניהם איך לא מלבו ודעתו קרב אל המזבח אלא על פי משה מפי ה', והיינו דקאמר בסמוך ויאמר משה אל אהרן וכו' קרב אל המזבח וכו' כאשר צוה ה' וכו'. כי חוזר כאשר צוה ה' גם לקרב אל המזבח וכו'. זאת ועוד טענה שנית שכמו שישראל נקהלו עליו בעת העגל אשר לעומת זה חייבם הכתוב בהקהל בנדב' המשכן וכדפרשית לעיל גבי ויקהל משה וכו'. על ויקהל העם על אהרן וכו'. וכמו שנזדרזו והשכימו בבקר להעלות עולות ושלמים ככה חייב כעת באסיפת זקנים שהם חשובים ככל העדה שימצאו בהקרבת הקרבנות המכפרים על הקרבנות שהקריבו לעגל, והיינו ולזקני ישראל. ולז"א לו קח לך עגל לחטאת, כי המעשה של אהרן רע ומר שעשה עגל והאדם יראה לעינים מעשה מכוער, לכן חייבו בחטאת הבאה על מעשה ולא בעגל לעולה, אכן האיל לעולה לעורר זכות יצחק ולהיות ה' רואה ללבב יושר וביושר אהרן במה שהיה צר את העגל בחרט אשר כוונתו לשם שמים ולעכב ולאחר הדבר עד בוא משה עליו השלום, ואם חייבו בקרבנות אלו להפיס דעתו של אהרן, והיינו דקאמר קח לך, כלומר לפי האמת פטור אתה ואדרבה ראוי לקבל שכר, אלא קח לך להניח דעתך אני מצוה אותך כך, ולזה והקרב לפני ה' היודע נסתרות, לא תבוש מהקריבם לפניו ולא פניך יחוורו רק והקרב לפני ה' בחוזק יד, לא כן גבי ישראל שאמר לזבוח לפני ה' אבל לא יקריבום לפניו בפני' שוחקות כי יבושו ופניהם יחוורו מהעגל אשר עשו, לכן אמר לזבוח לפני ה' כי הזביחה המורה ביטול העגל מאחר שזובחים אותו, זה לבד יעלה להם לרצו', והיינו לזבוח זה יהיה לפני ה' ויקובל. או אפשר שיאמר לזבוח לפני ה' כמשחז"ל שישראל בראותם המרכבה וראו שם מזל שור, לכן בחרו להם עבודתו להיותו קרוב אל הסיבה הראשונה הרוכבת עליו והוא יתברך ברחמיו הפך צורה זו של שור לצורת כרוב, דהיינו צורת תינוק, ואעפ"י שכבר יש במרכבה צורת אדם מ"מ יש הבדל בין צורת אדם שהיא אפי רברבי וצורת כרוב היא אפי זוטרי צורת תינוק קטן מפורש כל זה בגמרא. וצריכים אנו לדעת למה לא עשה הוא ית' צורה זו מאריה ויעשה בה אפי רברבי ואפי זוטרי או צור' נשר אפי רברבי ואפי זוטרי, דבשלמא בשור לא רצה להניח ממנו זכר לפי שחטאו בשור ובעגל, וכמו שאחז"ל בילקוט מדכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, הרי שור ובפרש' כתיב שעשו עגל, לכן לא הניח מהם זכר וזכרון, אמנם מאחד מהשלשה הנשארים כמו שעשה מפני אדם היה יכול לעשות משאר הפנים, ומאי שנא היות תמורת פני שור פני כרוב. ואשר אחזה לע"ד לפי הפשט הוא כמו שאחז"ל גבי נער ישראל ואהבהו, למה נקרא נער שאם חטא מעביר לו הקדוש ברוך הוא, שאומר נער הוא ומעשה נערות עושה ואין להאשימו, זה ההתנצלות נ"ל שכיוון הוא יתברך בשומו תמורת תמונת שור תמונת כרוב, והיא צורת נער קטן לומר כי נער ישראל בעת ההיא, שעדיין לא הושרש באמונות השלימות, כי ימים מועטים היו לו שיצא ממצרי' וכנער יחשב בחטאיו, באופן שצורת כרוב מכפרת ומתנצלת התנצלות על עון העגל דהיינו פני שור, ובזה מובן אומרו לזבוח לפני ה'. לו' לזבוח אותו שלפני ה' דהיינו פני שור שבאמצעות קרבנות אלו מזבח אותו שלפני ה' שלא יהיה למבטח מזכיר עון לבית ישראל, כי הוא מחוי כעב וכזבוח באמצעות התשובה והקרבנות. ואל בני ישראל תדבר לאמר. רוצה לומר לתקן האמירה שהייתה בענין העגל, כדכתיב ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וכו'. לזה אמר ואל בני ישראל תדבר אתה בעצמך לאמר, רוצה לומר לתקן האמירה שאמרת להחטיאם צריך לדבר תמורתה כדי שיזכו על ידך. או יאמר אחר שתקשט עצמך ותקח לך עגל וכו' קרבן כפרתך אח"כ תדבר אל בני ישראל, כי אז תחזקנה ידיך ופיך ידבר צחות, שתוכל לומר בפה מלא קחו שעיר וכו'. מאחר שאתה הכינות לבך אל אל בקרבנותיך, ואמר שהקרבן המחוייב אליהם תחלה הוא שעיר עזים, כמו שאחז"ל לכפר על מכירת יוסף הצדיק, שכתוב שם וישחטו שעיר עזים. ונ"ל שצריך לתת טעם בהבאת כפרת אותו החטא בעת הזאת, ואומר כי להיות מכירת יוסף המסבבת הגלות של מצרים, כי בסבתו ירדו מצרים והשכנים הרעים בשכנותם גרמו להתגולל ישראל בגלולי מצרים, והיות' הללו עובדי ע"ז כו' והללו עובדי ע"ז, והתכונה הרעה ההיא חייבה אותם לעשות העגל בחברת הערב רב של מצרים, לעומת זה הוצרכו להביא כפרה על עון מכירת יוסף שעיר עזים לחטאת, שהחטאת מכפרת על המעשה ההוא המכוער. ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה לפי שהעולה באה על המחשבה רעה, ובמעשה העגל הם חטאו במחשבתן הרעה שנתנו בו ממש, ולכך באהרן היה העגל חטאת וכאן לעולה והכבש שהוא שה לומר כי שה פזורה ישראל מעל ה', לכן יביאו קרבן לעולה, וגם כן חייבם בשור ואיל לשלמים נוסף על אהרן, כי אהרן בשלום ובמישור תמיד בעיני ה' היודע שכל מחשבותיו לטובה, ולכן אינו צריך לשלמים כי מושלם ועומד הוא, אמנם ישראל שהפרו ברית שלומם עמו יתברך צריך שור ואיל לשלמים, וטעם השור כדי לשים שלום על תבנית שור אוכל עשב, שאחז"ל שהיו שתי עבירות בעגל, האחד העגל והשני שנעשה לכוונת שור העליון, ולזה הביא שור לשלמים ואיל זכר לאילו של יצחק שהקריב עצמו ופשט צוארו להרג בדין, וחיוב הע"ז הזו ענשה בשימו איש חרבו, הוא חרב יצחק, דהיינו המאכלת ויכפר ויעשה שלום ביניהם לאביהם שבשמי', והיינו ושור ואיל לשלמי'. אמנם המנחה בלולה בשמן היא כי ה' נראה אליכם, ודרך ארץ להביא מנחה בהקביל פני גדול, ולזה יהיה בה שמן להאיר ולפני ה' שיתראה אליהם, כי כן מצינו בםוטה, לא יצוק עליו שמן ולא וכו'. ולפי זה כי ה' נראה וכו' חוזר לסוף פסוק, ואפשר לפרשו כפשוטו שחוזר גם כן לתחלת הפסוק, שחיובם להביא שור ואיל לשלמים ומנחה וכו', מלבד עגל לחטאת ואיל לעולה, יען כי הוא נראה אליכם ולא אל אהרן, באופן שאהרן אין לו כי אם חיוב הכפרה, ולכן לא הביא כי אם עגל ואיל, אמנם אתם נתחייבתם בשתים, האחד בקרבן העדה, והחיוב השני כי ה' נראה אליכם, והגיד הכתוב ויקחו את אשר צוה משה וכו'. לומר שטעו ישראל בחשבם שהכל תלוי בקרבן והוא העיקר, וזהו שאמר ויקחו את אשר וכו' ויעמדו לפני ה', כאלו אין להם עוד מה לעשות, ומשה אמר להם שהעיקר חסר והיא התשובה שהיא המכוון בקרבן כמו שביארנו בסדר ויקרא ובסדר צו. ז"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם. רוצה לומר העיקר הוא שתעשו ממש הענין כמו שצוה ה' ולתכליתו ואז ירא אליכם כבוד ה', על דרך מה שפירשו הראשוני' ז"ל גבי עשו לפני כסדר הזה האמור בי"ג מדות. שפירשו שאין הדבר תלוי בהזכרת י"ג מדות כי אם במעשה לעשות לפניו ממש כסדר הזה, מה הוא רחום כך האדם ירחם וכן שאר המדות, והיינו דקאמר עשו לפני ולא קאמר אמרו לפני כסדר הזה, שאין הדבר תלוי באמירה לבדה אלא אמירה בהתיחסות המעשה, והיינו עשו לפני כסדר הזה, ודכוותה הכא נמי אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' בזכות התשובה כאמור, ויאמר משה וכו' ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם. ר"ל כל מאווי נפשך לכפר בעדך צריך שיהי נא לנגד עיניך לכפ' בעד העם שתהיה אהוב למעלה ומתכפ' כדי שתקובל ברצון לפני ה' כדי שאח"כ כשתעשה קרבן העם תכפר בעדם. או יאמר כי ידוע הוא משחז"ל בס"ה גבי ויקח מידם וכו'. שעל ידי כישוף שכשפו ולקיחתו מידם ולא מעל הארץ, זה היה סבה לצאת העגל ההוא, שאלו אמר להם השליכו אותו ארצה אין עוד כח בכישוף, נמצא שמעשה העגל נעשה על ידי אהרן בפועל, ועל ידי ערב רב בכח הכישוף, והיינו דכתיב ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. ר"ל שהם עשו בכח מה שעשה אהרן בפועל, ולזה בכפרת אהרן והיא החטאת אמ' ועשה את חטאתך ואת עולתיך וכפר בעדך ובעד העם, כי העם חטאו במעשה שעשו את העגל אשר עשית, ולכן הם צריכי' לכפרה מצורפת לכפרתך, אמנם קרבן העם שהוא עגל לעולה כפר לבד בעדם כי אין לך צורך וכפרה על המחשבה כי טהור אתה ולשם שמים כיוונת, ולכן עשה קרבן העם וכפר בעדם לבד. או יאמר וכפר בעדך ובעד העם, רוצה לומר ובעד מה שהחטיאת אותם, אשר המחטיא רבים חטא רבים תלוי עליו, לכן וכפר בעדך ובעד מה שהכשלת את העם, באופן שהכל בעד אהרן.
 
הביאור מסכים להצעתינו כי אחר שאהרן החטיא את ישראל הוכרח שהוא יזכה אותם בעת הכפרה, ולזה בעת הזאת קרא משה לאהרן ובניו ולזקני ישראל כדי להראות כי אהרן קדוש ה' בוש וירא מגשת אל הקדש ולהתקרב אל המזבח כי חטאתו נגדו תמיד אשר חטא והחטיא את ישראל במזבח, וכמו שאמרו חז"ל גבי קרב אל המזבח, באופן שהיה בורח מן השררה, ולהורות ענין זה אסף ישראל וזקניהם שיראו בעיניהם איך לא מלבו ודעתו קרב אל המזבח אלא על פי משה מפי ה', והיינו דקאמר בסמוך ויאמר משה אל אהרן וכו' קרב אל המזבח וכו' כאשר צוה ה' וכו'. כי חוזר כאשר צוה ה' גם לקרב אל המזבח וכו'. זאת ועוד טענה שנית שכמו שישראל נקהלו עליו בעת העגל אשר לעומת זה חייבם הכתוב בהקהל בנדב' המשכן וכדפרשית לעיל גבי ויקהל משה וכו'. על ויקהל העם על אהרן וכו'. וכמו שנזדרזו והשכימו בבקר להעלות עולות ושלמים ככה חייב כעת באסיפת זקנים שהם חשובים ככל העדה שימצאו בהקרבת הקרבנות המכפרים על הקרבנות שהקריבו לעגל, והיינו ולזקני ישראל. ולז"א לו קח לך עגל לחטאת, כי המעשה של אהרן רע ומר שעשה עגל והאדם יראה לעינים מעשה מכוער, לכן חייבו בחטאת הבאה על מעשה ולא בעגל לעולה, אכן האיל לעולה לעורר זכות יצחק ולהיות ה' רואה ללבב יושר וביושר אהרן במה שהיה צר את העגל בחרט אשר כוונתו לשם שמים ולעכב ולאחר הדבר עד בוא משה עליו השלום, ואם חייבו בקרבנות אלו להפיס דעתו של אהרן, והיינו דקאמר קח לך, כלומר לפי האמת פטור אתה ואדרבה ראוי לקבל שכר, אלא קח לך להניח דעתך אני מצוה אותך כך, ולזה והקרב לפני ה' היודע נסתרות, לא תבוש מהקריבם לפניו ולא פניך יחוורו רק והקרב לפני ה' בחוזק יד, לא כן גבי ישראל שאמר לזבוח לפני ה' אבל לא יקריבום לפניו בפני' שוחקות כי יבושו ופניהם יחוורו מהעגל אשר עשו, לכן אמר לזבוח לפני ה' כי הזביחה המורה ביטול העגל מאחר שזובחים אותו, זה לבד יעלה להם לרצו', והיינו לזבוח זה יהיה לפני ה' ויקובל. או אפשר שיאמר לזבוח לפני ה' כמשחז"ל שישראל בראותם המרכבה וראו שם מזל שור, לכן בחרו להם עבודתו להיותו קרוב אל הסיבה הראשונה הרוכבת עליו והוא יתברך ברחמיו הפך צורה זו של שור לצורת כרוב, דהיינו צורת תינוק, ואעפ"י שכבר יש במרכבה צורת אדם מ"מ יש הבדל בין צורת אדם שהיא אפי רברבי וצורת כרוב היא אפי זוטרי צורת תינוק קטן מפורש כל זה בגמרא. וצריכים אנו לדעת למה לא עשה הוא ית' צורה זו מאריה ויעשה בה אפי רברבי ואפי זוטרי או צור' נשר אפי רברבי ואפי זוטרי, דבשלמא בשור לא רצה להניח ממנו זכר לפי שחטאו בשור ובעגל, וכמו שאחז"ל בילקוט מדכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, הרי שור ובפרש' כתיב שעשו עגל, לכן לא הניח מהם זכר וזכרון, אמנם מאחד מהשלשה הנשארים כמו שעשה מפני אדם היה יכול לעשות משאר הפנים, ומאי שנא היות תמורת פני שור פני כרוב. ואשר אחזה לע"ד לפי הפשט הוא כמו שאחז"ל גבי נער ישראל ואהבהו, למה נקרא נער שאם חטא מעביר לו הקדוש ברוך הוא, שאומר נער הוא ומעשה נערות עושה ואין להאשימו, זה ההתנצלות נ"ל שכיוון הוא יתברך בשומו תמורת תמונת שור תמונת כרוב, והיא צורת נער קטן לומר כי נער ישראל בעת ההיא, שעדיין לא הושרש באמונות השלימות, כי ימים מועטים היו לו שיצא ממצרי' וכנער יחשב בחטאיו, באופן שצורת כרוב מכפרת ומתנצלת התנצלות על עון העגל דהיינו פני שור, ובזה מובן אומרו לזבוח לפני ה'. לו' לזבוח אותו שלפני ה' דהיינו פני שור שבאמצעות קרבנות אלו מזבח אותו שלפני ה' שלא יהיה למבטח מזכיר עון לבית ישראל, כי הוא מחוי כעב וכזבוח באמצעות התשובה והקרבנות. ואל בני ישראל תדבר לאמר. רוצה לומר לתקן האמירה שהייתה בענין העגל, כדכתיב ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וכו'. לזה אמר ואל בני ישראל תדבר אתה בעצמך לאמר, רוצה לומר לתקן האמירה שאמרת להחטיאם צריך לדבר תמורתה כדי שיזכו על ידך. או יאמר אחר שתקשט עצמך ותקח לך עגל וכו' קרבן כפרתך אח"כ תדבר אל בני ישראל, כי אז תחזקנה ידיך ופיך ידבר צחות, שתוכל לומר בפה מלא קחו שעיר וכו'. מאחר שאתה הכינות לבך אל אל בקרבנותיך, ואמר שהקרבן המחוייב אליהם תחלה הוא שעיר עזים, כמו שאחז"ל לכפר על מכירת יוסף הצדיק, שכתוב שם וישחטו שעיר עזים. ונ"ל שצריך לתת טעם בהבאת כפרת אותו החטא בעת הזאת, ואומר כי להיות מכירת יוסף המסבבת הגלות של מצרים, כי בסבתו ירדו מצרים והשכנים הרעים בשכנותם גרמו להתגולל ישראל בגלולי מצרים, והיות' הללו עובדי ע"ז כו' והללו עובדי ע"ז, והתכונה הרעה ההיא חייבה אותם לעשות העגל בחברת הערב רב של מצרים, לעומת זה הוצרכו להביא כפרה על עון מכירת יוסף שעיר עזים לחטאת, שהחטאת מכפרת על המעשה ההוא המכוער. ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה לפי שהעולה באה על המחשבה רעה, ובמעשה העגל הם חטאו במחשבתן הרעה שנתנו בו ממש, ולכך באהרן היה העגל חטאת וכאן לעולה והכבש שהוא שה לומר כי שה פזורה ישראל מעל ה', לכן יביאו קרבן לעולה, וגם כן חייבם בשור ואיל לשלמים נוסף על אהרן, כי אהרן בשלום ובמישור תמיד בעיני ה' היודע שכל מחשבותיו לטובה, ולכן אינו צריך לשלמים כי מושלם ועומד הוא, אמנם ישראל שהפרו ברית שלומם עמו יתברך צריך שור ואיל לשלמים, וטעם השור כדי לשים שלום על תבנית שור אוכל עשב, שאחז"ל שהיו שתי עבירות בעגל, האחד העגל והשני שנעשה לכוונת שור העליון, ולזה הביא שור לשלמים ואיל זכר לאילו של יצחק שהקריב עצמו ופשט צוארו להרג בדין, וחיוב הע"ז הזו ענשה בשימו איש חרבו, הוא חרב יצחק, דהיינו המאכלת ויכפר ויעשה שלום ביניהם לאביהם שבשמי', והיינו ושור ואיל לשלמי'. אמנם המנחה בלולה בשמן היא כי ה' נראה אליכם, ודרך ארץ להביא מנחה בהקביל פני גדול, ולזה יהיה בה שמן להאיר ולפני ה' שיתראה אליהם, כי כן מצינו בםוטה, לא יצוק עליו שמן ולא וכו'. ולפי זה כי ה' נראה וכו' חוזר לסוף פסוק, ואפשר לפרשו כפשוטו שחוזר גם כן לתחלת הפסוק, שחיובם להביא שור ואיל לשלמים ומנחה וכו', מלבד עגל לחטאת ואיל לעולה, יען כי הוא נראה אליכם ולא אל אהרן, באופן שאהרן אין לו כי אם חיוב הכפרה, ולכן לא הביא כי אם עגל ואיל, אמנם אתם נתחייבתם בשתים, האחד בקרבן העדה, והחיוב השני כי ה' נראה אליכם, והגיד הכתוב ויקחו את אשר צוה משה וכו'. לומר שטעו ישראל בחשבם שהכל תלוי בקרבן והוא העיקר, וזהו שאמר ויקחו את אשר וכו' ויעמדו לפני ה', כאלו אין להם עוד מה לעשות, ומשה אמר להם שהעיקר חסר והיא התשובה שהיא המכוון בקרבן כמו שביארנו בסדר ויקרא ובסדר צו. ז"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם. רוצה לומר העיקר הוא שתעשו ממש הענין כמו שצוה ה' ולתכליתו ואז ירא אליכם כבוד ה', על דרך מה שפירשו הראשוני' ז"ל גבי עשו לפני כסדר הזה האמור בי"ג מדות. שפירשו שאין הדבר תלוי בהזכרת י"ג מדות כי אם במעשה לעשות לפניו ממש כסדר הזה, מה הוא רחום כך האדם ירחם וכן שאר המדות, והיינו דקאמר עשו לפני ולא קאמר אמרו לפני כסדר הזה, שאין הדבר תלוי באמירה לבדה אלא אמירה בהתיחסות המעשה, והיינו עשו לפני כסדר הזה, ודכוותה הכא נמי אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' בזכות התשובה כאמור, ויאמר משה וכו' ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם. ר"ל כל מאווי נפשך לכפר בעדך צריך שיהי נא לנגד עיניך לכפ' בעד העם שתהיה אהוב למעלה ומתכפ' כדי שתקובל ברצון לפני ה' כדי שאח"כ כשתעשה קרבן העם תכפר בעדם. או יאמר כי ידוע הוא משחז"ל בס"ה גבי ויקח מידם וכו'. שעל ידי כישוף שכשפו ולקיחתו מידם ולא מעל הארץ, זה היה סבה לצאת העגל ההוא, שאלו אמר להם השליכו אותו ארצה אין עוד כח בכישוף, נמצא שמעשה העגל נעשה על ידי אהרן בפועל, ועל ידי ערב רב בכח הכישוף, והיינו דכתיב ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. ר"ל שהם עשו בכח מה שעשה אהרן בפועל, ולזה בכפרת אהרן והיא החטאת אמ' ועשה את חטאתך ואת עולתיך וכפר בעדך ובעד העם, כי העם חטאו במעשה שעשו את העגל אשר עשית, ולכן הם צריכי' לכפרה מצורפת לכפרתך, אמנם קרבן העם שהוא עגל לעולה כפר לבד בעדם כי אין לך צורך וכפרה על המחשבה כי טהור אתה ולשם שמים כיוונת, ולכן עשה קרבן העם וכפר בעדם לבד. או יאמר וכפר בעדך ובעד העם, רוצה לומר ובעד מה שהחטיאת אותם, אשר המחטיא רבים חטא רבים תלוי עליו, לכן וכפר בעדך ובעד מה שהכשלת את העם, באופן שהכל בעד אהרן.
  
תם.
+
{{מרכז|<big>'''תם.'''</big>}}
  
 
{{ניווט כללי תחתון}}
 
{{ניווט כללי תחתון}}

Latest revision as of 01:28, 16 September 2020

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.svg ויקרא TriangleArrow-Left.svg א

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סדר שמיני ראשון[edit]

יבאר שהמחטיא את חבירו יותר מההורגו בין שיהיה בשוגג או במזיד בתתו לפני עור מכשול, והמחטיא חטא החוטא תלוי בו וכן המזכה רבים או יחיד הזכות תלוי בו.

(ויקרא רבה יב, ג): תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, מוניק לצואר, מוליגא ללב, וקילורית לעינים, כוס עיקרין לבני מעיים. עטרה לראש מנין, שנאמר כי לוית חן הם לראשך. מוניק לצואר שנאמר וענקים לגרגרותיך. מוליגא ללב שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. קילורית לעינים מצות ה' ברה מאירת עינים. כוס עיקרין לבני מעים, שנאמר רפאות תהי לשרך. מנין לרמ"ח איברים, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא עכל"ה.

ידוע הוא כי המחטיא את חבירו, הן בכוונת המתכוין, בהוציאו מדרך ישכון אור לדרכי מות, אשר עליה הוזהרנו לפני עור לא תתן מכשול, כי העיור הוא החוטא צריך להמשיכו אל הדרך הנכונה ולא לתת מכשול דהיינו עון שיכשל בו. הן המחטיאו שלא בכוונה אלא שרואה את חבירו חוטא ולומד ממנו, הנה הצד שוה שבשניהם הוא שחטא הרבים תלוי בו, ע"ד מה שאחז"ל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, שנאמר על חטאת ירבעם וכו' אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. כי מה שהחטיא את ישראל נחשב לחטאת ירבעם. וע"ז נ"ל שהיה הנביא ירמיה ע"ה אומר ויאמר ה' אלי הראית אשר עשתה משובה ישראל וכו'. ולבא עד תכונתם ראוי לעורר ראשונה אומרו הראית אשר כו'. כנראה שהוא דבר נעלם, שצריך לראותו בעין השכל איש כמוהו, כמו כן קשה אומרו וארא כי על כל כו'. כאלו הוא ראיה פרטית אליו ית', והלא גלוי לכל העולם הוא. ועוד קשה אומרו שלחתיה ואתן ספר כריתותיה וכו'. ובמקום אחר הוא אומר אי זה ספר כריתות אמכם כו'. וחז"ל תירצו משל למי שגרש אשתו וחזר וחטף הגט מידה, כשתובעת מזונות מראה הגט ואומרו גרשתיך, והיינו שלחתיה ואתן ספר כריתותה אליה, וכשרוצה לינשא אומר לה היכן גטיך, והיינו אי זה ספר כריתות אמכם כו'. והיינו יכולים לפרש שהכוונה לומר שמצינו בסדר הגרושין, וכתב לה ספר כריתות תחלה, ואחר כך ושלחה מביתו, לומר שהשילוחין דהיינו הגירושין הם על ידי הגט ובו מתגרשת ולא בדברים בעלמא, לעומת זה שינה הב"ה ואמר שלחתיה תחלה ואחר כך ואתן ספר כריתותיה אליה, לומר שהשלוחין קדמו שיהיה מובן שמשתלחת בדברים ולא בכתובה, וזה עשה בלי ספק באהבתו אותנו בתחבולה שיהא גט פסול לכוונת העשות הדברים שלא כתקנן וסדרן, וזהו שאמר אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, כי בודאי לא יוכלו להוציא מתחת ידן גט כתקנו וסדרו, דהיינו ספר כריתות קודם ואחר כך השלוחין, דאז מובן שהשלוחין הם ע"י הגט ובגופו של גט מתגרשת כדת, לא כן עתה בהקדים השלוחין כאמור. ג"כ ראוי להבין אומרו צדקה נפשה וכו'. איך ולמה צדקה נפשה ישראל מבוגדה יהודה. והמפרשים פי' כי אחר שיהודה השחיתו התעיבו יותר מישראל על אחת כמה וכמה, הנה למפרע נעשו ישראל צדיקים בערכם של בני יהודה, ז"ש צדקה נפשה ישראל, והצדקות הזה נמשך לישראל מרוב הבוגדה שבגדה יהודה ונכון הוא. ועל פי דבריהם יובן לע"ד אמרו הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה וכו'. דאם כוונת הדברים האלו על מאי דקאמר שובה משובה ישראל, יקשה אומרו ואמרת, שהוא מיותר כי מספיק שיאמר הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה שובה משובה ישראל, אבל הכוונה לומר הלוך וקראת את הדברים האלה ארישיה דקרא, דהיינו צדקה נפשה משובה ישראל שהם חסידים, וזה יהיה כמו הקדמה למה שתאמר אח"כ שובה משובה, כי יאמנו דבריך שלא יפיל ה' פניו בהם מאחר שהם צדיקים בערך יהודה. והנלע"ד במה שהקדמנו שהחוטא ואחרים רואים ולומדים ממנו וחוטאים, חטאם תלוי בצוארו. ז"ש הראית אשר עשתה משובה ישראל. ואסיפיה דאידך קרא קאי, דהיינו ותרא בגודה אחותה יהודה. כאלו רצה לומר הראית ולפום ריהטא שלא די שחטאו ישראל מצד משובתם, היותם שובבים ומתמידים ברשעם עד שמתוך כך למדו יהודה, והיינו דקאמר ותרא המעשים הרעים האלה בגודה אחותה יהודה ולמדה לבגוד, לעומת זה אמר וארא כי על כל אודות וכו' (ירמיה ג, ח). כלומר אתה ראית כך ולפום שכלך יחייב שכל חטאת ובגידת יהודה תהיה תלויה בצואר ישראל, אבל אני החוקר לב והיורד לעומקן של דברים, ראיתי טענה מספקת לפטור ישראל מחטא ובגידת יהודה, בטענה מספקת והיא שאם יהודה היו לומדים מישראל לחטוא וחוטאים קודם בוא פקודת ישראל היה ראוי לדון כך, אבל עכשיו שהלימוד שלהם בא אחר לקות ישראל אין להם לישראל אשמה, שאם למדו מרשעות ישראל תשובת הפיטור בצדה למה לא לקחו מוסר מהתלאות אשר מצאו את ישראל וע"י כך לא היו חוטאים. ז"ש וארא כי על כל אודות וכו'. כלומר על התלאות אשר מצאו את ישראל על משובתם, על כל זה בגדו יהודה, נמצא דסברו וקבילו, ז"ש וְלֹא יָרְאָה בֹּוגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ. אשר הוא מהראוי לה ליירא ולא יראה, וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא. אמר גם היא, כלומר גם היא זנותה מרוע מזגה כישראל ולא מלומדה מישראל עשתה זו, אלא גם היא כישראל זנו כי גם לה רוע לבב כהם ויותר. וגם בכל זאת שראו כישראל כנזכר לעיל לא שבה אלי בוגדה יהודה כו'. באופן שפסקן של דברים על פי הדין והאמת הוא ויאמר ה' אלי צדקה נפשה ישראל מבוגדה יהודה. כלומר לפי מה שראית בתחלת עיונך, היה ראוי לחייב ישראל על בגידות יהודה, אמנם עכשיו בטענה זו הנזכרת מעתה צדקה נפשה ישראל, כלומר צדקת ופטורה היא ישראל מהבגידה של יהודה, דכי היכי דילפי מקלקלתא לילפי מתקנתא ומייסורין של ישראל שנשתלחו וניתן ספר כריתות אליהם. ואמר שלחתיה ואתן ספר כריתותיה אליה. כי נודע שלשון ונוסח הגט צריך להיות מורה שהאיש מגרש את האשה ולא שהיא מגרשת אותו או לשון שמתגרשת ממנו דהגירושין תלוי באיש, וצריך שהלשון והענין יכוונו כאחת, זהו שאמר שלחתיה ואתן ספר כריתותיה אליה. כלומר אני לא כתבתי לה ספר תרוכין בלשון כשר כדת וכהלכה, שיורה על שאני משלח ומגרש אותה אלא שלחתיה לבד, ולשון הגט כתוב בנוסח מורה שהיא היא המגרשת, דכתיב העוזבת אלוף נעוריה וברית אלהיה שכחה במעשיה הרעים מתגרשת היא ממני. ז"ש ואתן ספר כריתותיה, כלומר הכריתות שלה היו כי אני לא נתתי לה ספר כריתות. ז"ש לשם אי זה ספר כריתות, כי בלי ספק לא ימצא בידה ספר שיהיה כורת ביני לבינה, אלא אדרבה כורת בינה לביני והיא המגרשת אותי. ואמר הלוך וקראת את הדברים האלה וכו'. כי אחר שצדקו יחדיו ישראל מן הבגידה של יהודה, עתה יאות להכריז להם כך כדי שישמעו ויחזרו בתשובה שיקובלו, לא כן אם היה עון בוגדה יהודה תלוי בצואר ישראל לא היו יכולים לחזור בתשובה, שהיתה אז ההכרזה לבטלה, שהמחטיא את הרבים אין מספיקי' בידו לחזור בתשובה, כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה שהוא מהדברים שמעכבים תשובה, אמנם בעת שצדקה נפשה משובה ישראל מהבגידה של יהודה, מעתה הלוך וקראת וכו' שובה משובה וכו'. והטעם נ"ל שאחר שהחטיא רבים ועבירה גוררת עבירה, נמצא הרבי' תמיד כל ימיהם בעבירה וחטאתם תלוי בצוארו, כאלו הוא עצמו חוטא תמיד ולא יספיק בידו תשובה, וזהו מה שאמר הנביא הושע ע"ה צרור עון אפרים וכו'. אשר ראוי להבין מאי צרור וכו'. ועוד כיצד הכריח שהוא בן לא חכם, מטעם שעת לא יעמוד במשבר בנים, והייתי יכול לפרש שהכוונה לומר שהוא בן לא חכם לדעת הטוב והמטיב לו, כי עת לא יעמוד במשבר בנים. ר"ל אינו יכול לעמוד בנסיון ויסורי', במשבר בנים שהוא קשה משבר הבנות, אפילו עת אחת לא יעמוד אלא מיד בועט ביסורין, ולזה אמרתי שהוא לא בן חכם כיון שאינו עומד עת אחת במשבר בנים עם היות שהוא לתועלתם, לו חכמו ישכילו שע"י כך מיד שאול אפדם ממות אגאלם, ומאחר שלא נתרצית ביסורין המצילין מן שאול, מעתה אהי דבריך מות, פ"ל יהי כדבריך אשר מאסו ביסורים ובחרה מות וקטבך שאול ולא צער בעולם הזה, וכ"כ אני מצטער עליך שנוחם יסתר מעיני, שלא אמצא תנחומים ומאנה הנחם נפשי, ויסתר מעיני על רוע בחירתך אשר בחרת במות ומאסת בחיי צער המכפרים עליך, והדרך הזה נכון. והרב ב"ע פי' צרור עון אפרים, שקשור עמו בקשר אמיץ, שמעולם לא יסור ממנה, וכי תימא הריני רואה באפרים סימני טהרה שנראה שרוצה לשוב, אמר הכתוב כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי זו תשובה של רמאות שמצפין חטאתו בעודו רואה החבלי יולדה באים לו, ז"ש צפונה חטאתו חבלי יולדה יבואו לו, אמנם הוא בן לא חכם, ותכף שיראה כי היתה הרוחה, בעת קלה אשר יקלו היסורים מעליו ישוב לכסלה ויחזיק עצמו לכשר ולראוי לפדותו משאול וממות, ז"ש כי עת לא יעמוד במשבר בנים מיד שאול כו'. ר"ל תכף בשעה אחת שלא יעמוד במשבר בנים, יעלה בדעתו תכף שמיד שאול אפדם, אבל הוא ית' אמר אהי דבריך מות, ר"ל אתה הנביא בדבריך שהתרית בהם ולא שבו, הנה גרמו דבריך להם מות וכו'. שהם מותרים ועומדים וחוטאים והם מתנחמין בתנחומין של הבל, כי אותו הנוחם שהם מתנחמים בו, יסתר מעיני שאיננו רואה להם תקוה ונחמה, עד כאן תורף דבריו ז"ל. הן אמת דקשה קצת לפירושו מה שאמר הכתוב אהי קטבך שאול, שאי אפשר לפרשו מעין אהי דבריך שהוא על דברי הנביא, כי מה יפרש באהי קטבך, שהנביא לא הכרית בקטב מרירי, אם לא שנאמר שמאחר שנמשך מהתראתו היותם מזידים, הנה ראוי לכנות התראתו לקטב מרירי, אחר שגרם להם ירידה לשאול ואבדון, הנה תוכחה זו לשני' ולצניני' תחשב לקטב, ולז"א אהי קטבך שאול, ובזה נקיים דברי הרב ב"ע ז"ל כי נכונים הם. והנלע"ד בביאור הפסוקים שאמר צרור עון אפרים, שלהיותו מזיד לזה הוא צרור בצרור ליום פקודה מצד היותו חמור, אמנם חטאתו הקלה, צפונה חטאתו אבל אינה צרורה, הצד השוה שבהם שעדיין הם קיימין ויבואו ימי שילום שחבלי יולדה יבואו לו, מה טעם לפי שהוא בן לא חכם, והטפשות הוא כי עת אחת שלימה לא יעמוד במשבר בנים דהיינו היסורים, ומיד יעלה בדעתו המשובש שע"י אותה העת שלא עמד בשלימות במשבר בנים, ובאותו הצער המועט חושב שיהיה תמורה ופדיון שמיד שאול אפדם ממות אגאלם, והוא טעות כי איך תספיק שעה קלה לכ"ז ולא הונח כדבריך, ז"ש אהי דבריך מות וקטבך, דהיינו קטב מרירותך מהצער לו הונח שיהיה תמורת שאול כדבריך עכ"ז נוחם יסתר מעיני ר"ל אינני מוצא נחמה ואין מנחם לי על כי הוא בין אחים יפריא, באופן שהפסוקים קשורים שנותן טוב טעם להסתרת הנוחם, על כי הוא אפרים הנזכר רועה באחו ובין אחים יפריא כפרא למוד מדבר, מה שהוא בלתי הגון לבעל תשובה לפי דבריו ששב, ראוי היה למנוע עצמו מעידוני הגוף ולא יפריא בין אחים, ולכן יבוא קדים ברוח ה' משותף עמו ויבוש מקורו ויחרב מעיינו, כדי שיבושו מאיליהם אותם האחים שמפריא, ולמה כל זאת פי' ואמר הוא ישסה כו'. ר"ל אפרים הנזכר אם יש לו אי זה כלי חמדה, מצד אי זו מצוה אשר קנה לו פרקליט אחד יקר מכלי חמדה נתון באוצר הש"י הגנוז לעתיד לבא, ואפרים הנזכר הוא ישסה כל כלי חמדה כי אוכל עולמו בחייו ושכר אי זו מצוה, ולכן מוטב לו שיבוש מקורו כו' כדי שיכנע לבבו הערל וישוב אל האלהים ועוד שלא יגרע לו מזכיותיו כאמור, וגמר הענין ואמר תאשם שומרון. כלומר כל זה האשם תלוי בקולר שומרון שהוא אהלה שממנה למד אפרים כל קלקלותיו, ושומרון שהחטיאה אותו ראוי שתאשם, ז"ש תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה וכו' ואפרים למד משומרון, והמחטיא חבירו עון וקולר תלוי בצוארו. ומזה הטעם ראינו שהתאנף ה' באהרן קדוש ה' יען שהחטיא את ישראל, כיצד דע שחז"ל אמרו שזכה אהרן לכהונה ונבחר אליה שראה ה' טוב לבבו שלא היה חפץ במעלם בה' בעשיית העגל, וכיצד יתקיים ובאהרן התאנף ה' להשמידו, שאחז"ל בכלוי בנים, למה התאנף ה' כיון דהכוונה טובה ואין בידו עון אשר חטא. תשובת הענין הוא שחז"ל אמרו שאהרן היה מתרה בהם ואומר להם אל נא אחי תרעו בהניח אלהים חיים ללכת אחרי ההבל לא יועיל, וטעה אהרן בזה שמוטב היה שיהיו שוגגין ולא מותרין ועומדים, ולעומת זה נענש והתאנף ה' בו להשמידו, לפי שהחטיא ישראל בהתראות שהתרה בהם, וזהו שאמר הפסוק לע"ד מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה. כלומר היה לו להניחם בשגגתן ולא להתרות בהם, זהו שאמר מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה, שהוא חטא ושוגג ואתה עשיתו גדולה דהיינו מזידין, והיא היתה חטאה שוגג, באופן שמזה הטעם באהרן התאנף ה' להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים כמו שלמדו חז"ל מכתוב ואשמיד פריו ממעל וכו'. כי במדה שמדד להחטיא את ישראל חטאה גדולה, להעלות חימה לחרות אף ה' לכלות בניו של מקום כרגע, בה היה רוצה למדוד לו הב"ה לכלות בניו של אהרן כרגע, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו, ולא עלה בידו להשיבה לגמרי כי היה חכם יודע פשר דבר, ושנים מתו ושנים ניצולו. ז"ש עמד בפרץ וכו' להשיב חמתו מהשחית, ממה שהשחית ה' שנים באמצעות אותה ההשחתה חמת ה' שככה ושבה מן השאר, ודקדוק נכון הוא אומרו מהשחית, שהוא מיותר כי מי לא ידע שהחמה עזה משחתת, ומזה הטעם היה חטא דוד חמור יען שידעו בו כל ישראל, וכמו שאחז"ל בפסוק אשר עשה לי יואב, דהיינו שהראה כתב דוד לאנשי הצבא, והיה כתוב בה בקרבכם אל המלחמה תשובו אחור ויפול אוריה, ומשם נמשך חילול ה' והוא היותר חמור בענין ההוא. ובזה נבין פסוקים האו' חנני אלהים כחסדך כרוב רחמיך מחה פשעי. הנה ראוי להבין מאחר שהנהוג ופשוט בוידוי הוא לומר חטאתי עויתי פשעתי והוא הסדר הנכון לשאול מעט מעט הקל תחלה ואחר כך היותר חמור, א"כ מה טעם החליף דוד ע"ה השיטה ואמר מחה פשעי הרב כבסני מעוני ומחטאתי, שסדר פשעתי עויתי חטאתי לא זו אף זו, שאמר בחמור לשון רבוי פשעי ובעון וחטא לשון יחיד מעוני מחטאתי, והשכל מחייב בהפך שהפשעים והם המרדים מעט הם מכולם.

הביאור ויתבארו אגב ארחין קצת דקדוקים, והוא כי בענין דוד ע"ה נמצאו שלשה פרטים, האחד חילול ה' והוא החמור מכל, שהרשעים ידרכו קשת כוננו חצי לשונם על שפת יתר לאמר הראיתם פוטי זה המפטפט תמיד בחסידות ויראת ה' כל היום, איך מלאו לבו למעול מעל בעבדו נאמן, ברי אהבתו ההולך בשירותו ולקח אשתו, העל אלה התאפק ה', הנה זהו מרד ופשעים גדולים הן מצד חילול ה' הנמשך בהריגתו, הן מצד חילול הנמשך מקחת אשתו, אשר על שתי הבחינות אמר חנני אלהים כחסדך. כלומר האכזריות והדין שתעשה, כי כדי למרק ולמחות פשעיהם הוא חשוב אצל האמת, בחסד ואמת כי רחמי רשעים הוא האכזריות, ז"ש חנני אלהים. שאצלי הוא כחסדך וכרוב רחמך, יען שצריך למחות פשעי שתי הבחינות הנזכרים של חילול ה', כי כדי למחותם צריך אלקים ודין ודיין לעשות משפטי, ודיני למרק וללבן פשעי. והענין השני קל מהנזכר הוא העון של הריגת אוריה שהרגו בחרב בני עמון, וכמו שאמר בספר הזהר גבי ואותו הרגת בחרב בני עמון, שאילו נהרג בחרב ב"ד היה מוסיף כח בגבורה של מעלן, לא כן עכשיו שנהרג בחרב בני עמון שהוסיף כח בשיקוץ בני עמון. ומצורף לזה נ"ל שכ"ב יכול הוליד טומאה בנפשו של אוריה, יען שבאותו חרב היה מצוייר צורת דרקון ושקץ בני עמון, וזה נראה לי שדקדק בפסוק באומרו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון. כי ראוי לדקדק כפל הבי"ת בחרב, ואותו הרגת בחרב וכו'. ואמאי הפסיק ביניהם באמרו ואת אשתו לקחת לך לאשה, אבל כוונת הפסוק להפסיק ביניהם להורות שהם שני ענינים, האחד הבאתו בחרב אילו היה קדוש בחרבו של דוד או של ב"ד הצדק, כי לא יחשב כי אם אל הנאה בעלמא. ז"ש את אוריה החתי הכית בחרב. אמנם מה שראוי ליקרא הריגה בעצם וראשונה הוא מה שנעשה הפועל ההוא בכלי טמא וחרב בני עמון, ז"ש ואותו הרגת. אותו ממש את מהותו שהיא הנפש, והריגה ממש לא הכאה מאן דהו, יען שהיה בחרב בני עמון, וזה איפשר שאמר באופן יותר נאות את אוריה החתי הכית בחרב על הכאת הגוף, ואותו הרגת על הנפש מצד שהיא בחרב בני עמון, הנה זה הענין יחשב עון גדול מנשוא והוא מ"ש הרב כבסני מעוני, כי צריך כבוס הרבה בכמות ואיכות, ולזה בא הקרי וכתיב הרב הרבה, שניהם כאחד צריכין לתיקון העון וכולי האי ואולי. אמנם כנגד הענין השני דהיינו מה שלקח בת שבע חטא קל הוא, וע"ז אמר ומחטאתי טהרני, כי ראויה היתה בת שבע כו'. וגט כריתות כותב לאשתו כל היוצא למלחמת בית דוד. ז"ש וביאר עוד כל הענין הנז' אחד לאחד למצוא חשבון, ותשובה הוא מה שאמר כי פשעי אני אדע לעתיד, כי כעת עדיין איני מכיר ערכם ומה שהחטאתי רבים, כי כמה וכמה למדו ממני לחטא באומרם אם דוד החסיד כך אנו על אחת כמה וכמה, זהו שאמר כי פשעי אני אדע לעתיד, כי בהוה אין נגדי אלא חטאתי והוא של בת שבע. ז"ש וחטאתי נגדי תמיד. ואמר לך לבדך חטאתי. כלומר הטעם שאני קורא אותו חטא הוא מצד לקיחת בת שבע, ומצד הענין בעצמו לבד ראוי ליחשב חטא, כי כשחטאתי אז לא עשיתי הענין ביד רמה לעיני כל ישראל ח"ו אלא לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, שלא היה שום עין מביט בי וכי לא שזפתי עין רואי זולת עיניך המשוטטות. ז"ש והרע בעיניך עשיתי ולא בעיני זולתך. זאת ועוד שאפילו הרע הזה עשיתי אותו למען תצדק בדבריך לבני אדם, שובו בנים וכיוצא בו יצדקו דבריך, לכוונה זו חטאתי. הוא מה שאחז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד יאמרו לו, שוב שהרי נתקבלה תשובת דוד והוא יחיד. ז"ש תצדק בדבריך. וכשלא ישובו יהיה גדול עונם מנשוא, ותזכה בשפטיך במשפטים שתעשה ונקמות בחוטאים הבלתי שבים. הרי שהיותר חמור בענין דוד ע"ה היה מה שהחטיא את הרבים ומה שנתחלל שם שמים כאמור, ולעומת זה שם נאמר אלמדה פושעים דרכיך, והם דרכי התשובה בבכי ושק אשר יוצע תחתם, באופן שיכפה זה הלימוד חשוב על הלימוד הרע שלמדתי' מתחלה, דהיינו מה שלמדו לחטוא ממני, זהו שאמר אלמדה פושעים דרכיך, שמי שאכיר בו שהוא פושע שהוא מפורסם אלמדהו דרכיך, אמנם החטאים המאושרים שהם כסוי חטאה שלא אכירם ללמדם, אבל הם ילמדו ממני ומלמדן ממני, וחטאים אליך ישובו, ולהיות החטא קל התיקון אמר אליך ישובו, שהתשובה מגיעם אליך ממש בנקל, לא כן הפושעים שנתרחקו ממך ביותר והדרך רב בינך ובינם, צריך ללמדם כמה דרכים כדי שילכו מדרך אל דרך והלואי יגיעו אליך. ז"ש דרכיך בלשון רבים, אמנם בחטאים אמר אליך ישובו תכף שאינם רחוקים כ"כ ישובו מיד. נמצא כי התקון לתקן מה שעוות בפשעים החמורים ובהחטיאו רבים צריך להשיב רבים מעון, הן בכוונה בלמדו הפושעים דרכי השם, הן ממה שימשך שהחטאים אליו ישובו, כי צריך האדם לתקן הדבר, תורת ה' תמימה דכלא בה ובה יתוקן הכל. והוא מה שכוון המאמר אשר בפתח הסדר, וראוי לעורר בו ראשונה מאי נעשו דקאמר לישנא דעשייה היל"ל דברי תורה עטרה לראש וכו'. ועוד צריך להבין מה טעם בסדר הזה שמסדר הלב ואחר כך חוזר לעינים, ובסדר היצירה העיני' קודמין. ואפשר לתרץ דמשום דבפסוק פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים קדם הלב לעינים, גם התנא סידר אותו כך, ותירוץ נכון הוא, אלא דסוף סוף יש להקשות אקרא גופיה אמאי הקדים הלב לעינים, אלא שאפשר לומר משום שהלב מקום הבינה והדעת ואם לא ילמוד האדם בשמחת הלב לבבו לא יבין ולכך עיניו לא יאורו לראות ברירות המצוה ומשפטי השם, ע"ד מה שאחז"ל אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. הרי שתלו הענין בלב, ולז"א הפסוק כיון שפקודי ה' ישרים משמחי לב, ימשך מזה שמצות ה' ברה מאירת העינים, והוא ניהו הטעם שסידר והקדים התנא רפואת הלב לרפואת העינים, שאם לא יתרפא הלב לא יתרפאו העינים, דסורייני דעינא בליבא תלו גם לענין זה. זהו מה שאפשר לפרש לפום ריהטא. עוד צריך לפרש ולהבין מאחר שיש לו פסוק כולל רפואת כל הפרטים ואיברי האדם דהיינו וכל בשרו מרפא, למה הוצרך לפרש בתחילת כל אבר ואבר הראש והגרון ועינים ולב, היה מספיק שיאמר תני חזקיה יעשו דברי תורה רפואה לכל האדם, שנא' ולכל בשרו מרפא. וזאת הקושיא יקשה לשלמה בעצמו מה לו לפרט די בכלל ולא היה צריך שום פרט מפרטים ההם.

הביאור הוא במה שהצענו ראשונה היות כל אבר ואבר שבאדם מוכן לשרת בקדש לעבודת ה' ויראתו, (כל) אחד ואחד כפי מעלתו, כי הראש והוא הראשית צריך לעבוד בו את ה' במחשבה הטהורה ודקה מן הדקות ולסתיר ולהעביר ממנה רוח גלולין ודעות כוזבות, ולהיות שלא המדרש עיקר כי אם המעשה וסוף המעשה צריך להיות בכוונה מכוונת בתחלת המחשבה בעת הלימוד כדי שיביאהו לידי מעשה, לזה איפשר שאמר נעשו דברי תורה. כלומר אם נעשו במעשה ממש ובקיום התורה אז הם עטרה לראש כי בזולת המעשה אינה עטרה ולא מוניק, ואם הענין הזה הלציי בתיבת נעשו נכון הוא, ולפי הפשט אמר כי התורה מאליה נעשת העטרה ואין צריך האדם להתעטר אלא מאיליהן נעשו דברי תורה עטרה לראש וכו'. והיינו דלא קאמר דברי תורה עטרה וכו'. כי אדרבה בורח מן השררה שררה רודפת אחריו, ולרמוז שהראש יש לו רפואה לעצמו וכן הלב והעינים, כי המצות ודברי תורה המיוחדות לראש כמו שאבאר בסדר אמור בס"ד, אם רפואה לו מיוחדת וכן לעינים יש מצו' מיוחדו' וכן בלב וכיוצא בו, והכתובים יוכיחו על זה שבלב אמר לשון פקודי ה' משמחי לב, ובעינים אמר מצות ה' ברה וכו'. כי משם יוכיח היות דברים פרטיים מיוחדים לראש כמו המצות התלויות באמונה והעינים במראית העין והלב במצות התלויות בהרהור ועבודה שבלב. לכן דקדק בעל המאמר בלשונו שאמר נעשו דברי תורה ולא אמר נעשית תורה, לרמוז שדברי תורה כי רבו חלק מהם נעשו עטרה לראש וחלק מוניק לצואר וחלק מוליגא ללב וחלק קילורית לעינים. ובזה מדקדק ג"כ לשון המאמר שראינו שחסרה וא"ו העטף בכולם, שהיל"ל ומוניק ומוליגא וקילורית וכוס של עיקרין, ולא אמר אלא מוניק מוליגא קילורית כוס עיקרין בלא וא"ו, להורות שדברי תורה שאמר בתחלה יש ויש בהם מינים פרטיים לכל אבר ואבר מין דברי תורה לעצמו מיוחדת לרפואת אותו האבר בעצם וראשונה יותר מחבירו, ולהיות שאפילו הדברים המיוחדים לראש או לצואר או ללב ג"כ יהיו רפואה לשאר איברי הגוף, כי כולה רפואה לכל האיברים אלא שביחוד ועצם וראשונה מרפאין המצות המיוחדים לראש, אבל אין ה"נ שירפאו ג"כ שאר האיברים בשויות, לעומת זה אמר בעל המאמר בסוף מנין לכל רמ"ח, כלומר מנין שאפילו דברי תורה המיוחדים לאבר פרטי כנזכר מנין שירפאו לכלל האדם, לכך אמר ולכל בשרו מרפא, דודאי מרפא כל דהו הוי לכל בשרו. אמנם לאבר הפרטי המיוחד לו יהיה עטרה או מוניק או מוליגא, דהיינו רפואה בעצם וראשונה, כי כמו שהתרופות הגשמיות יש מין תרופה מסוגלת לאבר פלוני וירפאה בעצם וראשונה ולשאר איברי הגוף ירפא קצת אך לא בעצם וראשונה, ברא בתרופת התחתונה רפואת התורה כאמור. או אפשר שאמר מנין לרמ"ח. כי אפשר יש בדברי התורה דברים ומצות מסוגלות כוללות לרפואת כל הגוף, ועליהם אמר מנין לרמ"ח איברים, שנאמר וכו'. נמצא דהא והא איתא יש מצות מיוחדות לעטרה לראש ויש מיוחדות למונייק לצואר ויש למוליגא ללב ויש לכוס עיקרין למעים ויש מצות ודברי תורה מיוחדות רפואות תעלה לכל בשרו לכללות כל הלב באופן שנסתלקה הקושיא שהקשינו דמאחר שיש לו פסוק לכל בשרו אמאי אצטריך כל הקודם, דלאו קושיא היא דהא והא איתא כאמור יש פרטיות לרפואת אבר פרטי ויש כוללות לכל האיברים כאמור באופן שהכוונה בדברי המאמר לומר מה שרצינו אל הדרוש אשר אנו בו, דהיינו שאם חטא האדם בראש ומחשבות און, בדברי תורה יש דברים מיוחדי' לרפואתו וכן הלב בהרהור עבירה קשים מעבירה וכן בעין רואה שוא יעבר עיניו מאותה הראיה בקילורית התורה המאירה עיניה, וכן המעים אשר אכלו אי זה מאכל אסור בהניה התורה כוס עיקרין למעים, ודרך כלל יש בתורה רפואה כוללת לרפואת כל חולי הנפש כאמור. ובזה נבא אל ביאור הפרשה ולבוא עד תכונתה ראוי לעורר ראשונה זקני ישראל למה נקראו שלא דבר עמהם שהרי לאהרן צוה ואמר ואל בני ישראל תדבר לאמר וכו'. והראוי היה שיאמר כך לזקנים שאל בני ישראל ידברו לאמר וכו' אחר שקראם.

ובויקרא רבה בפרשה זו הכי איתא:

ולזקני ישראל. אמר רבי עקיבא נמשלו ישראל לעוף, מה העוף זה אינו פורח בלי כנפי' כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם, אמר רבי יוסי בן חלפתא גדולה זקנה, אם זקנים הם חביבין הם, אם נערים הם נטפלה להם ילדות, דתני רבי שמעון ב"י לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הב"ה כבוד לזקנים בסנה לך ואספת את זקני ישראל, במצרים ובאת אתה וזקני ישראל, בסיני עלה וכו' ושבעים מזקני ישראל, במדבר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, באהל מועד ולזקני ישראל, ואף לעתיד לבא הב"ה חולק כבוד לזקנים, הה"ד וחפרה הלבנה. וכתיב ונגד זקניו כבוד עכל"ה.

הנה שהרגישו בענין ולזקני ישראל למה קראם מאחר שלא דבר עמהם, אמנם לבוא עד תכונתו ראוי לעורר בו ראשונה כוונת המשל הזה והטעם שנתן לקריאת הזקנים ר' עקיבא וחביריו. ועוד אומ' גדולה זקנה אם זקנים הם חביבים הם מאי אם זקנים, היל"ל גדולה זקנה שהזקנים חביבים הם כי תיבת אם איננה צודקת, ועוד קשה אומרו אם נערים הם נטפלה להם ילדו' שאין להם הבנה כלל. ועוד קשה אומרו בלשון שלילה לא במקום אחד ולא בשני מקומות. ועוד מאי אף לעתיד לבא הב"ה וכו'. מאי אף לעתיד לבא והלא העולם העתיד לבא הוא עולם האמתי ואם בעולם הזה של שקר חוייב האדם בכבוד הזקנים בעולם העתיד האמתי מיבעיא, וא"כ מאי אף לעתיד לבא הב"ה חולק כבוד לזקנים. וצריך לדקדק מה טעם יש בהביאו תחלת הפסוק של וחפרה הלבנה וכו'. והיינו יכולים לפרש דהכי קאמר ואף לעתיד לבא דכתיב וחפרה הלבנה, שהלבנה מתביישת יען שנכשלו בה ובחמה שעבדו' ועם היותם זקנים נכבדים שהם מששת ימי בראשית עכ"ז וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמנם שאר הזקנים יכובדו והיינו ונגד זקניו כבוד, והיינו דקאמרו אף לעתיד שהב"ה נוקם ונוטר מהחמה ולבנה, עכ"ז יכבד את הזקנים אף על פי שלא הדריכו את העם בדרך ישרה, ובזה מובן אומרו הה"ד וחפרה הלבנה ובושה החמה, וכתיב ונגד זקניו כבוד לשון וכתיב מורה שהוא ענין מתייחס לתחלת הפסוק של וחפרה הלבנה וכדפרשית.

הביאור כי רבי עקיבא נתן טעם לקריאת הזקנים לפי שהזקנים הם יישרו את ישראל לשוב מעון העגל שהם יודיעום חומר הענין כדי שישובו כעת בהקריב החטאת אשה שהיא עת רצון ורצוי וכפרה בקרבנות האלו, וז"ש נמשלו ישראל לעוף שלעוף השמים ולצאת מתוך פח המוקש הזה מהחומר העכור הזה צריך כנפים וכנופייא של זקנים שהם יסייעו את ישראל לעוף השמים. ז"ש כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם, ר"ל שאינם יכולים לעשות דבר שהוא נמנע לעשות דבר חוץ מזקניהם יען שהם ככנפים לישראל ובאמצעותם יעשו כל הדברים. אמנם סברת רבי יוסי בן חלפתא היא טעם שני, שלו הונח שלא יהיה הכרח וצורך בזקנים ראוי הוא לחלוק להם כבוד ולקיום מצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. וז"ש גדולה זקנה, ר"ל גדולה בעיני ה' וראוי לחלוק להם כבוד אף על פי שלא יהיה בהם הכרח צורך, ולזה מביא ראיה כי אם זקנים הם, ר"ל אם אלה שנאמר ולזקני ישראל זקנים הם חביבים הם, כמו שאמ' שהב"ה מחבבם מצד הזקנה. ואם נערים הם אלא שקראם זקנים על שם שקנו חכמה וע"ש שיש בהם ישוב דעת כזקנים, וז"ש אם נערים הם אלו הזקנים הנזכרי' כאן, ועכ"ז קראם זקנים על שנטפלה בהם ילדות שלא עשתה בהם הילדות והבחרות רושם אלא נטפלה להם ר"ל שהיתה טפילה ולא עיקר, ולזה קראם זקנים ע"ש שהם חשובים כזקנים, מ"מ למדנו שהזקנים חשובים מאחר שאם הם זקנים חביבין הם, שהרי קראם במעמד ההוא ואם נערים הם מ"מ למדנו שהזקנים חביבין הם לפניו ית' מאחר שלמעלת הבחורים ולהחשיבם קראם זקנים על שנטפלה להם ילדות, והיינו דמייתי סברת רשב"י שחלק הב"ה כבוד לזקנים, שהוא מסכים לסברתו שאמר שצוה לחלוק להם כבוד, ואומרו לא במקום אחד ולא בשני מקומות בלשון שלילה, לשלול סברת רבי עקיבא שפי' טעם ולזקני ישראל, משום צורך וכדפרשית. לז"א לא במקום אחד וכו'. כלומר עקיבא דבריך מתוקים במקום זה אבל מה תשיב בכמה מקומות שמצינו שהב"ה חולק כבוד לזקנים, שעל כרחך צריך אתה לומר שהוא דרך כבוד דכוותא נמי הכא דרך כבוד הוא. ז"ש לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הב"ה כבוד לזקנים, כדי שתדחוק עצמך ותאמר שלצורך קראם אלא בכמה מקומות או' אפשר שאמר לא במקום אחד שפי' שהיינו יכולים לפרשו דבסנה לך ואספת וכו'. משום שהזקנים ידברו אל ישראל ויטעימו אותם הענינים במתק לשונם כדי שיאמינו ויתנו לב לצאת על פי משה, וכן במצרים ובאת אתה וזקני ישראל, לא משום כבוד הוא אלא כדי שיתבייש פרעה קצת מהדר זקנים ויטה אוזן אליהם לגאולתן, לז"א לא במקום אחד ולא בשני מקומות אלא בכמה מקומות, דהיינו בסיני ובמדבר, כי מאחר שגלוי לפניו ית' שהזקנים לא יבואו אל פרעה מפני פחדו, כי אם משה ואהרן לבדם, כדכתיב ואחר באו משה ואהרן. שפי' חז"ל ואחר באו משה ואהרן לבדם ולא הזקנים, למה צוה לך ואספת את זקני ישראל מאחר שגלוי לפניו שלא ילכו עמו, אלא ודאי על כרחיך משום כבוד של הזקנים הוא שבכמה מקומות בסנה ומצרים ואהל מועד כולם כאחד לחלוק כבוד לזקנים הוא. והכריח רבי יוסי בן חלפתא סברתו מדתני רשב"י וכו'. והביא הכרח שני והוא אומרו ואף לעתיד לבא הב"ה חולק כבוד לזקנים וכו'. פי' מוכרח הוא כדברי ולא כדבריך ר' עקיבא, לדבריך שאתה אומ' שהזקנים נקראים בכל מקום לצורך, שהזקנים כמו הכנפים להדריך ישראל הנה יקשה על דבריך דלעתיד לבא לא שייך האי טעמא וצריך אתה לחלק ולומר דבעולם הזה אסיפתם לצורך ולהכרח ולעתיד לכבוד לבד, אמנם לפירוש רבי יוסי בן חלפתא ניחא דבעולם הזה קריאת הזקנים הוא לכבוד ולתפארתם, וניחא דאף לעתיד לבא שאין שום צד צורך עכ"ז חולק להם כבוד, כי כן ראוי לכבדם באופן שהצד השוה בעולם הזה ובעולם העתיד הוא שהב"ה חפץ ביקרם של זקנים ולכבודם נאמר בכל מקום קריאת הזקנים, ובהכי דייק לשון אף לעתיד לבוא הקב"ה חולק כבוד וכו'. שהיא ראיה והכרח לטעם ר' יוסי בן חלפתא בקריאת הזקנים, ועלה בידינו תירוץ לאומ' ולזקני ישראל אליבא דרבי עקיבא כדי שידריכום בדרכי התשובה כעת הזא' של הקרבת קרבן כפרת עון העגל שהזקנים בכנופייא שלהם ככנפים לעוף להגביה במרום כך הזקנים יעופפו עדת ישראל מתוך פח מוקשם הוא העון. ואליבא דרבי יוסי בן חלפתא ולזקני ישראל משום כבוד וכן בכל מקום ומקום. אמנם לפי הפשט צריכים אנו ליישב מה טעם בו לזקני ישראל. ועוד מאי קאמר לך אם לא שנאמר לך משלך ולא משל צבור או לך להנאתך, כי בזה יכופר לו עון העגל. ועוד מה טעם בעגל לחטאת ואיל לעולה וחיוב שניהם יחד וגבי ישראל החילוף רב בקרבנות ומיניהם הלא דבר הוא. ועוד מאי שנא גבי אהרן דכתיב והקרב לפני ה' וגבי ישראל כתיב לזבוח לפני ה'. הן אמת שאפשר לומר דגבי אהרן שהוא כהן לאל עליון והוא המקריב הקרבנו' עליו אמר והקרב וכו' לשון נופל על הקרבתם כי הוא מקריבם, אמנם גבי ישראל שאין להם יד במעשה קרבנות לא כתיב אלא לזבוח לפני ה' שכתב לשון זביחה לפי שהזביחה והיא השחיטה כשרה בזרים כמו שלמדו חז"ל מושחט אותה לפניו זר שוחט. ועוד ויקחו את אשר צוה משה וכו'. פשיטא אטו מימרא בעי שיקיימו את פי ה', אם לא שנאמר שהכתוב מגיד זריזותם ומהירותם ויקחו בזריזות את אשר צוה משה תכף ומיד. ועוד מאי זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם וכו'. ומאי קמ"ל דהא להכי הובאו כל הקרבנות כדי שירא אליהם כבוד ה', והנה אפשר לומר שישראל חשבו שתכף שיביאו הקרבנות יראו כבוד ה', אמנם משה ע"ה הודיע' שלא תבא גלוי שכינה עד שיקריבו הקרבנות, ז"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' אחר העשיה. ועוד מאי שנא גבי אהרן שחייבו בקרבנו שיכפר בעדו ובעד העם, לא כן גבי קרבן העם שאמר וכפר בעדם. ואם השיתוף נאות ומתקבל יעשה קרבן העם לכפר בעדם ובעד אהרן :

הביאור מסכים להצעתינו כי אחר שאהרן החטיא את ישראל הוכרח שהוא יזכה אותם בעת הכפרה, ולזה בעת הזאת קרא משה לאהרן ובניו ולזקני ישראל כדי להראות כי אהרן קדוש ה' בוש וירא מגשת אל הקדש ולהתקרב אל המזבח כי חטאתו נגדו תמיד אשר חטא והחטיא את ישראל במזבח, וכמו שאמרו חז"ל גבי קרב אל המזבח, באופן שהיה בורח מן השררה, ולהורות ענין זה אסף ישראל וזקניהם שיראו בעיניהם איך לא מלבו ודעתו קרב אל המזבח אלא על פי משה מפי ה', והיינו דקאמר בסמוך ויאמר משה אל אהרן וכו' קרב אל המזבח וכו' כאשר צוה ה' וכו'. כי חוזר כאשר צוה ה' גם לקרב אל המזבח וכו'. זאת ועוד טענה שנית שכמו שישראל נקהלו עליו בעת העגל אשר לעומת זה חייבם הכתוב בהקהל בנדב' המשכן וכדפרשית לעיל גבי ויקהל משה וכו'. על ויקהל העם על אהרן וכו'. וכמו שנזדרזו והשכימו בבקר להעלות עולות ושלמים ככה חייב כעת באסיפת זקנים שהם חשובים ככל העדה שימצאו בהקרבת הקרבנות המכפרים על הקרבנות שהקריבו לעגל, והיינו ולזקני ישראל. ולז"א לו קח לך עגל לחטאת, כי המעשה של אהרן רע ומר שעשה עגל והאדם יראה לעינים מעשה מכוער, לכן חייבו בחטאת הבאה על מעשה ולא בעגל לעולה, אכן האיל לעולה לעורר זכות יצחק ולהיות ה' רואה ללבב יושר וביושר אהרן במה שהיה צר את העגל בחרט אשר כוונתו לשם שמים ולעכב ולאחר הדבר עד בוא משה עליו השלום, ואם חייבו בקרבנות אלו להפיס דעתו של אהרן, והיינו דקאמר קח לך, כלומר לפי האמת פטור אתה ואדרבה ראוי לקבל שכר, אלא קח לך להניח דעתך אני מצוה אותך כך, ולזה והקרב לפני ה' היודע נסתרות, לא תבוש מהקריבם לפניו ולא פניך יחוורו רק והקרב לפני ה' בחוזק יד, לא כן גבי ישראל שאמר לזבוח לפני ה' אבל לא יקריבום לפניו בפני' שוחקות כי יבושו ופניהם יחוורו מהעגל אשר עשו, לכן אמר לזבוח לפני ה' כי הזביחה המורה ביטול העגל מאחר שזובחים אותו, זה לבד יעלה להם לרצו', והיינו לזבוח זה יהיה לפני ה' ויקובל. או אפשר שיאמר לזבוח לפני ה' כמשחז"ל שישראל בראותם המרכבה וראו שם מזל שור, לכן בחרו להם עבודתו להיותו קרוב אל הסיבה הראשונה הרוכבת עליו והוא יתברך ברחמיו הפך צורה זו של שור לצורת כרוב, דהיינו צורת תינוק, ואעפ"י שכבר יש במרכבה צורת אדם מ"מ יש הבדל בין צורת אדם שהיא אפי רברבי וצורת כרוב היא אפי זוטרי צורת תינוק קטן מפורש כל זה בגמרא. וצריכים אנו לדעת למה לא עשה הוא ית' צורה זו מאריה ויעשה בה אפי רברבי ואפי זוטרי או צור' נשר אפי רברבי ואפי זוטרי, דבשלמא בשור לא רצה להניח ממנו זכר לפי שחטאו בשור ובעגל, וכמו שאחז"ל בילקוט מדכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, הרי שור ובפרש' כתיב שעשו עגל, לכן לא הניח מהם זכר וזכרון, אמנם מאחד מהשלשה הנשארים כמו שעשה מפני אדם היה יכול לעשות משאר הפנים, ומאי שנא היות תמורת פני שור פני כרוב. ואשר אחזה לע"ד לפי הפשט הוא כמו שאחז"ל גבי נער ישראל ואהבהו, למה נקרא נער שאם חטא מעביר לו הקדוש ברוך הוא, שאומר נער הוא ומעשה נערות עושה ואין להאשימו, זה ההתנצלות נ"ל שכיוון הוא יתברך בשומו תמורת תמונת שור תמונת כרוב, והיא צורת נער קטן לומר כי נער ישראל בעת ההיא, שעדיין לא הושרש באמונות השלימות, כי ימים מועטים היו לו שיצא ממצרי' וכנער יחשב בחטאיו, באופן שצורת כרוב מכפרת ומתנצלת התנצלות על עון העגל דהיינו פני שור, ובזה מובן אומרו לזבוח לפני ה'. לו' לזבוח אותו שלפני ה' דהיינו פני שור שבאמצעות קרבנות אלו מזבח אותו שלפני ה' שלא יהיה למבטח מזכיר עון לבית ישראל, כי הוא מחוי כעב וכזבוח באמצעות התשובה והקרבנות. ואל בני ישראל תדבר לאמר. רוצה לומר לתקן האמירה שהייתה בענין העגל, כדכתיב ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וכו'. לזה אמר ואל בני ישראל תדבר אתה בעצמך לאמר, רוצה לומר לתקן האמירה שאמרת להחטיאם צריך לדבר תמורתה כדי שיזכו על ידך. או יאמר אחר שתקשט עצמך ותקח לך עגל וכו' קרבן כפרתך אח"כ תדבר אל בני ישראל, כי אז תחזקנה ידיך ופיך ידבר צחות, שתוכל לומר בפה מלא קחו שעיר וכו'. מאחר שאתה הכינות לבך אל אל בקרבנותיך, ואמר שהקרבן המחוייב אליהם תחלה הוא שעיר עזים, כמו שאחז"ל לכפר על מכירת יוסף הצדיק, שכתוב שם וישחטו שעיר עזים. ונ"ל שצריך לתת טעם בהבאת כפרת אותו החטא בעת הזאת, ואומר כי להיות מכירת יוסף המסבבת הגלות של מצרים, כי בסבתו ירדו מצרים והשכנים הרעים בשכנותם גרמו להתגולל ישראל בגלולי מצרים, והיות' הללו עובדי ע"ז כו' והללו עובדי ע"ז, והתכונה הרעה ההיא חייבה אותם לעשות העגל בחברת הערב רב של מצרים, לעומת זה הוצרכו להביא כפרה על עון מכירת יוסף שעיר עזים לחטאת, שהחטאת מכפרת על המעשה ההוא המכוער. ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה לפי שהעולה באה על המחשבה רעה, ובמעשה העגל הם חטאו במחשבתן הרעה שנתנו בו ממש, ולכך באהרן היה העגל חטאת וכאן לעולה והכבש שהוא שה לומר כי שה פזורה ישראל מעל ה', לכן יביאו קרבן לעולה, וגם כן חייבם בשור ואיל לשלמים נוסף על אהרן, כי אהרן בשלום ובמישור תמיד בעיני ה' היודע שכל מחשבותיו לטובה, ולכן אינו צריך לשלמים כי מושלם ועומד הוא, אמנם ישראל שהפרו ברית שלומם עמו יתברך צריך שור ואיל לשלמים, וטעם השור כדי לשים שלום על תבנית שור אוכל עשב, שאחז"ל שהיו שתי עבירות בעגל, האחד העגל והשני שנעשה לכוונת שור העליון, ולזה הביא שור לשלמים ואיל זכר לאילו של יצחק שהקריב עצמו ופשט צוארו להרג בדין, וחיוב הע"ז הזו ענשה בשימו איש חרבו, הוא חרב יצחק, דהיינו המאכלת ויכפר ויעשה שלום ביניהם לאביהם שבשמי', והיינו ושור ואיל לשלמי'. אמנם המנחה בלולה בשמן היא כי ה' נראה אליכם, ודרך ארץ להביא מנחה בהקביל פני גדול, ולזה יהיה בה שמן להאיר ולפני ה' שיתראה אליהם, כי כן מצינו בםוטה, לא יצוק עליו שמן ולא וכו'. ולפי זה כי ה' נראה וכו' חוזר לסוף פסוק, ואפשר לפרשו כפשוטו שחוזר גם כן לתחלת הפסוק, שחיובם להביא שור ואיל לשלמים ומנחה וכו', מלבד עגל לחטאת ואיל לעולה, יען כי הוא נראה אליכם ולא אל אהרן, באופן שאהרן אין לו כי אם חיוב הכפרה, ולכן לא הביא כי אם עגל ואיל, אמנם אתם נתחייבתם בשתים, האחד בקרבן העדה, והחיוב השני כי ה' נראה אליכם, והגיד הכתוב ויקחו את אשר צוה משה וכו'. לומר שטעו ישראל בחשבם שהכל תלוי בקרבן והוא העיקר, וזהו שאמר ויקחו את אשר וכו' ויעמדו לפני ה', כאלו אין להם עוד מה לעשות, ומשה אמר להם שהעיקר חסר והיא התשובה שהיא המכוון בקרבן כמו שביארנו בסדר ויקרא ובסדר צו. ז"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם. רוצה לומר העיקר הוא שתעשו ממש הענין כמו שצוה ה' ולתכליתו ואז ירא אליכם כבוד ה', על דרך מה שפירשו הראשוני' ז"ל גבי עשו לפני כסדר הזה האמור בי"ג מדות. שפירשו שאין הדבר תלוי בהזכרת י"ג מדות כי אם במעשה לעשות לפניו ממש כסדר הזה, מה הוא רחום כך האדם ירחם וכן שאר המדות, והיינו דקאמר עשו לפני ולא קאמר אמרו לפני כסדר הזה, שאין הדבר תלוי באמירה לבדה אלא אמירה בהתיחסות המעשה, והיינו עשו לפני כסדר הזה, ודכוותה הכא נמי אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' בזכות התשובה כאמור, ויאמר משה וכו' ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם. ר"ל כל מאווי נפשך לכפר בעדך צריך שיהי נא לנגד עיניך לכפ' בעד העם שתהיה אהוב למעלה ומתכפ' כדי שתקובל ברצון לפני ה' כדי שאח"כ כשתעשה קרבן העם תכפר בעדם. או יאמר כי ידוע הוא משחז"ל בס"ה גבי ויקח מידם וכו'. שעל ידי כישוף שכשפו ולקיחתו מידם ולא מעל הארץ, זה היה סבה לצאת העגל ההוא, שאלו אמר להם השליכו אותו ארצה אין עוד כח בכישוף, נמצא שמעשה העגל נעשה על ידי אהרן בפועל, ועל ידי ערב רב בכח הכישוף, והיינו דכתיב ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. ר"ל שהם עשו בכח מה שעשה אהרן בפועל, ולזה בכפרת אהרן והיא החטאת אמ' ועשה את חטאתך ואת עולתיך וכפר בעדך ובעד העם, כי העם חטאו במעשה שעשו את העגל אשר עשית, ולכן הם צריכי' לכפרה מצורפת לכפרתך, אמנם קרבן העם שהוא עגל לעולה כפר לבד בעדם כי אין לך צורך וכפרה על המחשבה כי טהור אתה ולשם שמים כיוונת, ולכן עשה קרבן העם וכפר בעדם לבד. או יאמר וכפר בעדך ובעד העם, רוצה לומר ובעד מה שהחטיאת אותם, אשר המחטיא רבים חטא רבים תלוי עליו, לכן וכפר בעדך ובעד מה שהכשלת את העם, באופן שהכל בעד אהרן.

תם.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף