כלי חמדה (לניאדו)/דברים/קא
|
< הקודם · הבא > |
סדר ברכה ראשון
יבאר הקדמה מבוארת שברכות שפע נבואיי על איש שלם בהערות עליו רוח ממרום, לפעמים יהיה כשיעור מספיק לו לבדו ואין לזרים אתו, ולפעמים יפרוץ לרוב ואפילו על זולתו בהכנה כל דהו שתמצא בו לקבל.
וימת שם משה. (דברים לד, ה).
(ספרי שם) נאמר כאן וימת שם משה (שם). ונאמר להלן ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה (שמות לד כח). מה להלן עומד ומשרת אף כאן עומד ומשרת, מלמד שהצדיקים אינם מתים, עבד ה' זה שבחו של משה, שהנביאים נשתבחו בדבר זה, שנאמר כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג, ז). על פי ה' - שהקב"ה נוטל נשמתו של צדיק, נוטלה בנחת, משל משלו לנאמן שהיה בעיר, בזמן שהוא בעצמו נוטל הפקדון להחזיר, והוא יודע היכן הוא הפקדון מיד נוטלו ומחזירו, אבל אם אמר לשלוחו לך והבא פקדונו של פלוני, לפי שאינו יודע היכן הוא, הופך התחחוני' למעלה ואת העליונים למטה, לפיכך הב"ה משלח ברשע מלאך אכזרי, אבל בצדיקים אינו כן אלא בנחת. עכ״ל.
הקדמה מבוארת אצל החכמים, והרחיב ביאורה הרב בעל העקידה ז"ל בשער ק"ד והיא זו, שכמו שהעושר יש בו מין מה שיספיק לו לעשיר, ויש אשר יספיק לו ולזולתו כמה וכמה בני אדם, ככה ודוגמתו ברבות טובת השפע האלהי על השלם או שלמים כן ירבה וכן יפרוץ על זולתם ויושפע מהם, כי בהערות רוח ממרום רוח נבואיי או רוח חכמה על איש אלהים, לפעמים יהיה השפע לו לבדו ואין לזרים אתו, ולפעמים יפוצו מעיינות השפע חוצה ברחובות פלגי מים ישקו כל צמא. ועל זה נלע"ד שאמר שע"ה שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך וכו' (משלי ה, טו). כי מבואר הוא החילוק שבין בורך לבארך, כי בורך הוא בור שמקווים בו מים, ובארך הוא הנובע באר מים חיים, ולכן לעומת המקבל חכמה מזולתו המשילו אל הבור הבלתי נובע, ועליו אמר שתה מים מבורך. אמנם אם תזכה יותר ומתוך שתייתך מי בור תזכה להיות לבך נובע מקור חכמה, ויהיו נוזלים מתוך בארך, בארך דייקא שהוא הבאר מים חיים, ועלה קאי וקאמר יפוצו מעיינותיך חוצה וכו'. להשקות ולהשפיע בזולתו דקאי למאי דסליק מיניה בארך יפוצו וכו', ופסוק יהיו לך לבדך כו' (שם יז). קאי אמאי דפתח ביה השותה מזולתו והוא כדוגמת בור, עליו הוא אומר פסוק זה יהיו לך לבדך, ר"ל הלואי יספיקו לך לבדך ואין בהם סיפק להביא זרים אתך, שאינה מספקת אלא לבעליה בדוחק. או יאמר "יהיו לך לבדך" ר"ל יהיו לך לויית חן שילווך בעת שתהיה לבדך, וכמו שאחז"ל (סוטה מו:) מי שאין לו לויה יעסוק בתורה. וכדתנן (מס' אבות ג, ד) והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. כי התורה תהיה לך לויה כשתהיה לבדך ואין צורך להביא זרים שיהיו אתך וילווך, ובכל אחד מאלו הדרכים נסתלקה קושית הפסוקים דקשו אהדדי, כמו שהקשו במסכת תענית (ז.) ותירצו לא קשיא אם תלמיד הגון הוא יפוצו וכו', ואם אינו הגון יהיו לך לבדך. ובספרי (דברים ו, ז) אמרו שרמז איסור ללמוד חכמת האומות כחכמה יונית וכיוצא, וזהו יהיו לך וכו' ואין לזרים. ר"ל לחכמת זרים אתך אלא ודברת בם ולא בחכמה זולתה. ועל פי דרכינו נתיישב על נכון. ומסיים ואומר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעורך (משלי ה, יח). שתמיד יהי נובע חכמה ותשמח בה יותר מאשת נעורים שהיא ראש לכל השמחות, וחז"ל (רש"י) פירשו מאשת נעוריך, משל אל התורה וגירסא דינקותא כי ממנה ישמח ויגיל האדם. וחז"ל פירשו באילת אהבים (משלי ה, יט). במס' עירובין (נד:) א"ר שמואל בר נחמני למה נמשלו דברי תורה לאילה, לומר לך מה אילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה. והכוונה להם ז"ל שהמעיין בד"ת תמיד יצרו לו כמה קושיות והויות אשר הן הן שהמשיל לרחמה צר, ומתוך הקושיא יבין כמה וכמה חידושין אשר נמשלו לאהבים בערבות נמרץ מינים ממינים שונים, ובזה מובן אומרו אילת אהבים בלשון רבים, באופן שאע"פ שדדיה ירווך בכל עת עכ"ז באהבתה תשגה תמיד, ולא תצטרך אל הוקר רגלך וכו' (משלי כה, יז), כיון שפנים חדשות באו לכאן, וחידושין מינים ממינים שונים זה יגרום התמדת האהבה תמיד. באופן שהגיד בענין החכמה כעין מקרה הנבואה, דלפעמים יהיו לו לבדו ולפעמים יפוצו מעיינותיו חוצה לזולתו, וכמו שמצינו באדון הנביאים משה ע"ה שבאמצעותו חלה הנבואה על כל ישראל, וכמ"ש בפירוש הנה אנכי בא אליך בעב הענן וכו' (שמות יט, ט). שעיקר הביאה אליך הוא כי אתה המוכן, ואגב דברי עמך ישמע העם, ומתוך כך ידונו ק"ו ויאמרו ומה אם אנו זכינו לנבואה אגב משה ע"ה, הוא עצמו המוכן בעצם וראשונה עאכ"ו באופן שגם בך יאמינו לעולם, שאתה נאמן לנביא כי אתה מוכן מאד כיון שהכנתך גרמה להם שגם הם בנביאים. וזה נ"ל שאמרו אהרן ומרים הרק אך במשה דבר ה' כו' (במדבר יב, ב). כשראו אותו מכין עצמו בפרישות מהאשה דנו ואמרו הרק אך במשה, ר"ל היתכן שכל כך במיעוט וצמצום דבר ה' במשה עד שהוצרך לכל ההכנות האלו, ז"ש הרק אך. כי אכים ורקים מיעוטים הם, זה אי אפשר כי מודעת זאת שכשדבר ה' בנו אגב משה הוא שדבר בנו, ז"ש הלא גם בנו דבר. גם דייקא - אגב שנתייחד הדיבור אליו בעצם וראשונה הוא שגם בנו דבר, ותמהו על זה כי לא ידעו שהיא היא הנותנת, שמי שהוא מקור נובע צריך להיותו פנוי תמיד ומוכן כדי שיפוץ חוץ מעיינות השפעתו לכל המקוים אליו, כי אם ח"ו אם יהיה המעין נרפס ומקור משחת הנה יקבלו נזק ההשחתה כל שאר המעיינות המושפעים מהמקור. וכן פירשו הראשונים ז"ל בענין אליהו ואלישע בפסוק ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לוקח וכו' (מ"ב ב, ג-ה). אשר יש לדקדק בהם כמו שהקשה מהר"י אברבנאל ז"ל אם היה זה דרך נבואה, ומה תועלת בהגלות נגלות נבואה אחת מפטירת אליהו אל כולם יחד. ועוד הקשה כיון שהתנבאו בהסתלקותו, היאך טעו אח"כ לשלוח חמשים איש בפחתים וגאיות, והוא טעות כמו שהפציר עד בוש אלישע, ואם נביאים הם איה נבואתם וחכמתם. ועוד קשה מאד שאלת אלישע אשר הקשה לשאול ולומר ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וכו' (מ"ב ב, ט). שאע"פ שרבו לא יקנא בתלמידו עכ"ז ראוי לו לתלמיד לשאול כענין ולא זרות פי שנים. והמפרשים פירשו פי שנים, שכמו שנתייחד עמו בחיים, להיות פי שנינו יחד מדברים ביראת ה' כל היום, ככה יהיה נא פי שנים ברוחך, שתבוא רוחך אלי ואדבר אני והוא יחד, והקשה לשאול כי אחרי הפרד הרוח מהגוף, הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ואיך ואיככה תבוא אל אלישע. ועל כן אמר הקשית לשאול וכו'. והחכם המקובל הא"להי החסיד ועניו כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי ז"ל פירש ויהי נא פי שנים. אותם השנים שברוחך שנתגלגלו בך, הלא הם נ'דב וא'ביהוא הרמוזים בתיבת נ"א, יבואו נא אלי שניהם, כי פנחס הוא אליהו כמז"ל, וידוע שנכנסו נפשות נדב ואביהוא בפנחס הוא אליהו בעת שהרג לזמרי, שפרחה נשמתו מהצער אז נכנסו בו הרוחות האלו, והם אשר שאלם אלישע ואמר ויהי נ"א פי שנים ברוחך אלי. ובספר הזהר (ח"ג נ"ז ע"ב) הסכימו בהקדמה זו שאמרו פנחס בן אלעזר הוא מצד עצמו, ובן אהרן הוא מצד רוחות נדב ואביהו שנכנסו בו. והרב בעל עקדה ז"ל פירש ויהי נא כעת הזאת אשר ניתוספה בך רוח קדושה, כדכתיב תוסף רוחם יגועון וכו' (תהלים קד, כט). שיער אלישע שבו כפלים לתושיה ממה שהיה בו עד עתה, ולכך שאל ויהי נא פי שנים ממה שהיה מאז ומקדם ברוחך, והשיב לו הקשית לשאול, אכן אם תראה אותי ברגע ההסתלקות כשאני לוקח מאתך אשר אז אני מתעלה מאד, ותרגיש אז צער גדול על הסתלקותי אשר זה יגרום לך עוצם התשוקה בהכנה מעולה אז יהי כן ואם לאו לא יהיה, כי המשפיע לא ישפיע אלא בכלי המוכן, ולזה הגיד הכתוב שכן עשה אלישע שנחרץ להיותו רואה הסתלקות אליהו ונצטער צער נמרץ, והוא הוא שגרם לו ההשגה, וז"ש ואלישע רואה וכו' (מ"ב ב, יב). והוא שגרם לו הגשת פי שנים, שממנו נמשכו עשות אלישע נסים כפולים מנסי אליהו. זוהי שיטת הראשונים ז"ל. ומהר"י אברבנאל ז"ל כתב סיוע להצעתנו כי להיות אליהו מקור נובע היו כל הנביאים משיגים נבואה באמצעותו, והיום הזה הרגישו חולשה בהשגתם שמתוכה השיגו יחד כולם שהשי"ת לוקח את אליהו, והוא שאמרו הידעת כי היום ה' לוקח את אדונך וכו', האם גם אתה בגדולתך הידעת והרגשת שהיום לוקח את אדונך, והשיב גם אני הרגשתי, והרחיב מורנו הרב כמהר"ר יוסף קארו זלה"ה שכמו שהאדם בהתקרב פקודתו יבוא הקרירות בקצוות תחילה, ככה בהסתלק אליהו ראוי שירגישו תחילה הקצוות כמונו בני הנביאים, אבל אתה במדרגת הלב שלא ירגיש עד תום הלחות שרשי, כמו כן אתה אפשר לך שלא ידעת ולא הרגשת כלום עכ"ל. ולעניות דעתי אפשר לומר שבני הנביאים האלה גדולים בנבואה מאד ואלישע בעיניהם קטן בערכם, ולכך שאלו האם ידעת אתה שהיום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך כאשר ידענו אנחנו, או עדין לא הגעת למדריגת השגת ידיעת דבר זה, והוא השיב גם אני שאיני בערככם עם כל זה אמר גם אני ידעתי, וכן הוכיחו ז"ל בתוספתא (סוטה פי״ב ה״ה) הובאה בילקוט מאומרו אדוניך ולא אדונינו, שהיו שקולים כאליהו וגדולים מאלישע, הרי שהכנת אליהו גרמא לחול שפע על כמה וכמה בני הנביאים, מדכתיב וחמשים איש מבני הנביאים. דלא כתיב וחמשים איש בני הנביאים, אלמא מרובים היו אלא חמשים איש מבני הנביאים יצאו אל ענין זה לא כולם. ולהיות צורך גדול הכנת במקבל, לכך נ"ל שהוצרך אליהו להוליך את אלישע ממסע למסע עד שהוליכו חוץ לארץ ישראל, והראוי היה היות הסתלקותו מתוך ארץ ישראל, אבל נ"ל שהיה זה לראות אם כשיכה מי הירדן לעבור יעמדו המים גם כן עד עבור אלישע, אז ידע שהוא תלמיד הגון ואז יפוצו מעיינות השפעתו חוצה לו, וזה נראה אומרו ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע כו' (מ"ב ב, ט). כי עד הנה היה דוחה אותו מדחי אל דחי, אכן תכף כעברם שניהם יחד, אז הכיר שכח אלישע גדול כיון שעמדו לו המים עד עברו, שזה חייב לאליהו לומר שאל מה אעשה לך, וזהו דקדוק לשון שאומר ואליהו אמר כו', דלא כתיב ויהי כעברם ויאמר אליהו אלא ואליהו אמר שהוא תולדת כעברם כאמור. עוד אפשר שהוליכו אל מקום מוכן להשראת נבואה מרב לתלמידו, הוא משה רבינו ע"ה אל יהושע שלא ניתן מהודו של משה על יהושע אלא בהגיעו לירדן, וזה לשון המדרש הביאו הילקוט בפ' פנחס בשם מדרש שוחר טוב, ונתת מהודך עליו (במדבר כז, כ). ולא כל הודך, והיכן ניתן לו ליהושע בירדן, כתיב הכא וייראו מגשת אליו (שמות לד, ל). וביהושע כתיב ויראו אותו כאשר יראו את משה (יהושע ד, יד) ע"כ. אשר אפשר לעומת זה הוליכו כדי שתחול עליו על אלישע רוח אליהו בעבר הירדן המוכן מאז מאדון הנביאים משה רבינו לתלמידו יהושע. והנה להיות אלישע מוכן מצד עצמו ומצד המקום כאמור, לכך שאל פי שנים, כי כבר היה לו בנבואה חלק טוב ולכך שאל שימצאו ויהיו פי שנים בהצטרף רוחך אלי, כי כבר יש לי משלי קרוב לחלק אחד, וברוחך אשר תבוא אלי יהיה פי שנים, והשיב הקשית לשאול מצד החלק אשר באלישע שהיה חסר ובלתי שוה לחלקו של אליהו, וא"כ מהיכן יבואו פי שנים, לז"א הקשית לשאול, אכן אם תראה אותי לוקח מאתך אשר בעת ההיא אפשר שתתעלה מעט ותוסיף על החלק שלך עד שתשוה לי שוה בשוה ואז יהיה לך כן פי שנים, לך דייקא שכיון שתשיג להיות לך השגה כשיעור השגתי, אז בהצטרף רוחי אליך יהי לך פי שנים, ואם אין לא יהיה פי שנים אלא חסר השיעור ההוא אשר יחסר לך להשיג למדרגתי, והכתוב מגיד זה בפירוש במה שנאמר ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב, טו). דלא כתיב באלישע לומר כי על החלק הנבואיי שהיה באלישע עליו נחה רוח אליהו, שעל ידי זה נתקיים פי שנים ברוחך אלי, ומזה הטעם עשה אלישע נסים כפולים כאליהו, החלק האחד מעצמו והשני מבחינת אליהו, וזהו ג"כ אומרו אף הוא ויכה את המים (מ"ב ב, יד). שאלישע וברוחו של אליהו בזה הכה את המים:
ובילקוט הביא תוספתא (למסכת סוטה פי״ב ה״ה) ממנה נבין סיוע להצעתינו זה לשונה: ויצאו בני האלקים אשר בבית אל אל אלישע (מ"ב ב, ג). עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל, שנאמר ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך. הלכו ועמדו מרחוק ועברו את הירדן, יכול מפני שהם מועטים, ת"ל וחמשים איש מבני הנביאים (שם ז). יכול הדיוטים, ת"ל אדונך. אדוננו לא נאמר אלא אדוניך, מלמד שהיו חכמים כאליהו, וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוח הקדש, שנאמר ויאמרו אם יש עבדיך חמשים איש מבני חיל ילכו ויבקשו את אדוניך, אלא שנסתלקה מהם רוח הקדש, ומה ת"ל עד בוש. מלמד שנתבייש מהם שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו עכ"ל. וראוי לדקדק בו ראשונה לשון זה של גניזה דקאמר עד שלא נגנז, ובסמוך וכשנגנז וכו'. ואריכות לשון להביא כל פסוק ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום לוקח ה' את אדונך מעל ראשך. כי דרך לקצר ולומר וגומר ולא שמביא כל הפסוק, ובפרט כאן שכפי הנראה כל ראייתו מדקאמר אדוניך ולא כתיב אדוננו, שלא היה לו להביא אלא לוקח ה' את אדוניך אדוננו לא נאמר וכו'. ועוד קשה אומרו הלכו ועמדו מרחוק ועברו את הירדן, שהם דברים מיותרים ואין להם הבנה. ועוד קשה אומרו יכול מפני שהם מועטים, דתיבת "מפני" בלתי צודקת דהיל"ל יכול שהיו מועטים, ועוד קשה במאי דקאמר אדונינו לא נאמר אלא אדוניך מלמד שהיו חכמים כאליהו. תינח הכא אבל בסמוך שאמרו גם כן אדונך קשה דכתיב ויבקשו את אדונך וכו'. והרי בעת ההיא נסתלקה מהם רוח הקדש לגמרי, אם לא שנאמר דמשבשתא כיון דעל עאל, שכיון שהיו מלומדים לדבר בגובה לב כשהיו חכמים שאמרו אדונך, לעומת זה אף גם זאת כשנתמעטו לב(ב)ותם מהשכיל, לא סרו מהדבר אשר זדו ואמרו ג"כ אדונך. ועוד צריך להבין בראייתו שמביא שנאמר ויאמרו אם יש את עבדיך חמשים איש וכו'. אם הראיה מהענין או מהלשון או משניהם יחד. ועוד קשה אומרו ומה תלמוד לומר עד בוש. שנראה שעכשיו נתחדשה לו קושיא זו:
הביאור במה שכבר ביארנו היות הכנת המוכן מועילה לו ולזולתו בהיותו נמצא בעולם, והעד אליהו שאע"פ שלא מת אליהו אלא נגנז או בג"ע של מטה כדברי מהר"י אברבנאל ז"ל שכתב שהרוח סערה נשאתהו לג"ע של מטה, או כפי הנלע"ד שהעלהו לשמים, וכמו שמוכיחים הפסוקים ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים וכו'. ויעל אליהו בסערה השמים. לשון בהעלות ולשון ויעל מורה שעלה למעלה, וכן נוכיח ממה שאמרו במסכת סוכה (ה.) ולא עלו משה ואליהו למרום. והקשו והכתיב ויעל אליהו בסערה השמים. ומשני למטה מעשרה. הרי בפירוש איתמר שעלה אליהו מעין עלית משה ע"ה לשמי מרום, אלא שהיתה עלייתו למטה מעשרה. והוא סוד עשר ספירות כנודע ליודעי חן, ולא יקשה לנו מה שהוקשה למהרי"א ז"ל היאך לא נשרף כי לא קצרה יד ה' מהצילו כמו שהציל למשה ע"ה כשעלה למרום, באופן שבזה מדוקדקת תיבת נגנז לשון גניזה שם ולא מיתה, ועכ"ז עשתה גניזתו זו רושם, כי בהסתלקותו ליגנז נסתלקה רוח הקדש מבני הנביאים, ובעת בואו אליהם אל יריחו ואל בני הנביאים אשר בבית אל אז נוצצה רוח הקדש בם, והיא שהודיעם שאליהו ואלישע באים לעיר שיצאו לקראתם, ומכח ההשפעה ידעו הסתלקותו, כמו שאמרו הידעת כי ה' לוקח וכו' כפי הפירושים שפירשנו, הצד השוה שבהם שהיתה בם רוח הקדש מאמצעות אליהו, באופן שראייתו שמביא מהכתוב שנאמר ויצאו בני האלהים וכו', מהיציאה עצמה מביא ראיה שהיתה בם רוח הקדש יתירה מצד אליהו, שהרי כשנתקרב בגבולם הושפעו בנבואה והשיגו שבא אצלם ויצאו בני האלהים וגומר, והראיה השנית ממה שאמרו הידעת כי היום לוקח ה' וכו'. והראיה השלישית ממה שהלכו בני הנביאים ועמדו מרחוק, שאין זה אלא מהיות בהם רוח נבואיי מרוחו של אליהו, ונפשם קשורה בנפשו, והוא שגרם להם שעמדו מרחוק משתאים מחרישים לדעת איך יפול דבר, ואע"פ שעברו את הירדן אליהו ואלישע עכ"ז לא זזו מעמדם מרחוק, שזה מורה על רוח החשק אשר להם, והחשק סימן לריבוי שפע נבואיי שבהם, באופן שאומרו ועמדו מרחוק וכו', הכל מסקנת ראייה למה שאמר שעד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל. ומאמר יכול מפני שהם מועטים וכו' חוזר לראש ראייותיו, והיא הראשונה שהוכיח מויצאו בני הנביאים כדפרשית, שמרוח הקדש אשר בקרבם נתעוררו לצאת לקראת איש האלהים, אשר לעומת זה אומרו יכול מפני שהם מועטים ר"ל אין ראיה מצאתם, דדילמא מפני שהם מועטים יצאו דרך מקרה, שבמועטים אפשר לומר שהיציאה בהם תהיה בקרי והזדמן, לא במרובים שהמקרה לא יקרה כי אם באחד או בשנים לא במרובים, לז"א ת"ל וחמשים איש מבני הנביאים, שודאי בחמשים איש לא יצאו במקרה אלא בהופעה נבואיית להקביל פני אליהו ואלישע, ואפשר לפרשו מקושר למאי דסליק מיניה והכי קאמר יכול שזה שעמדו מרחוק מפני שהם מועטים נתעכבו שם להתחבר אל אלישע ולא מחשק נבואה, ת"ל וחמשים איש וכו'. זהו האפשר לומק בדוחק כדי ליישב תיבת "מפני", ויותר טוב אם לא תמצא תיבת מפני בספרים המדוייקים. ומביא ראייה להסתלקות הנבואה בהגנז אליהו מהענין ומהלשון, מהענין שטעו ויאמרו אם יש את עבדך חמשים וכו', שאם היתה בם רוח הקדש היו יודעים שנגנז שעלה בסערה השמים ולא נפל באחת הגאיות, ומהלשון ג"כ שאמרו עבדיך שבתחילה לא אמרו אדוננו אפילו לאליהו כ"ש לאלישע, וכעת אמרו עבדך לאלישע, שקבלוהו עליהם לאדון. ראיה שלישית מאומרו חמשים בני חיל, ובתחילה קראם בני הנביאים שהוא לשון חשיבות יותר, והוראה שמאז היתה בהם נבואה, וכעת נעשו בני חיל לבד, ואע"פ שאפשר לדחות שכעת הזכירם בתואר בני חיל להיות הצורך בכך להיותם בני חיל לרוץ אנה ואנה לשוט בארץ והתהלך בה, עכ"ז לא רצה בעל המאמר בטעם זה אלא שמצד הסתלקות הנבואה לכך לא קראם בני הנביאים אלא בני חיל, ונוכל להרחיב הענין הזה ולומר כי הנביאים צריכים להיות חלושי חיל, כי בהחליש החומר מתעצמת הצורה, והעד ותרדמה נפלה על אברם וכו' (בראשית טו, יב). לכך קראם בני חיל בעת הסתלקות נבואתם כי אז אזרו חיל ונתעצם החומר כיון שנסתלקה הרוח הנבואיי מהם. ובמה שקראוהו לאליהו אדונך בפסוק, נשיב שאדרבא כיון שנסתלק הרוח הנבואיי מהם ואין להם שום שייכות עם אליהו, הלואי עם אלישע שיהיה רבם כמו שאמרו עבדיך שקבלוהו לאדון עליהם, אפשר שמבחינה זו אמרו אדונך ולא אדוננו, כי מה אנו ומה חיינו להיותך אדון לנו, וזו ראיה רביעית להסתלקות נבואתם, ולכל אלו הראיות כיוון באומרו שנאמר ויאמרו אם יש וכו'. ואחר שהכריח הסתלקות הנבואה מהם, הוקשה לו קושיא חזקה דאי הכי קשיא מה ת"ל עד בוש. שנראה שאלישע היה בוש מהם כאילו הם גדולים ממנו או לפחות שקולים, דאי הכי כמו שאמרת שנסתלקה מהם רוח הקדש לא היה לו להתבייש מהם, ובפרט שאמרו דברי טעות וחשבו תועה על אליהו שנפל באחת הפחתים והגאיות, ובהיות ברור אצל אלישע שעלה שמים היה לו לגעור בהם, ומדלא גער אלא נתבייש מהם אלמא עדיין בהם חלק נבואה, לז"א ומה ת"ל עד בוש. ומשני שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו, שאין הבושה הזו מהם ומגדולתם אלא הבושה שלא יאמרו שאינו מחשיב את רבו מטעם זה נתבייש שלא ימשך חילול שם שמים באומרם שאינו רוצה להקביל פני רבו. ומעתה נדין ק"ו ומה אם גניזה כל דהו שנגנז אליהו גרמה הסתלקות הנבואה הסתלקות איש השלם כשימות עאכ"ו שיגרום חסרון שלימות בנשארים. וזה נלמוד ג"כ מענין אלישע במלחמת מואב אשר שם נאמר ויען א' מעבדי מלך ישראל ויאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו כו'. אשר ראוי לדקדק אומרו תואר זה של אשר יצק מים, ולא הזכיר שלמד ממנו, וחז"ל (ברכות ז:) אמרו מכאן ששמושה יותר מלימודה. ועוד קשה לשון יש אותו דבר והיל״ל איתו דבר. ועוד מאי קאמר לולי פני יהושפט אני נושא כו'. וכפל אם אביט ואם אראך. ועוד מה טעם הוצרך לומר עתה קחו לי מנגן וכו'. והמפרשים פירשו לפי שזו לו תחלת דבר ה' בו ולכך הוצרך להכנה זו, וקשיא לי על פירושם דהא יהושפט קאמר יש אותו דבר אלמא נתנבא קודם, ואפשר לקיים דבריהם שמ"ש יהושפט יש אותו דבר מאומד הדעת הוא אומר כן, דכיון שראהו שבא עמם בודאי שלא ירד לראות המלחמה, אלא יש אתו דבר ה' בנדון זה ולכך הוא בא, וחז"ל (פסחים ס"ו:) תירצו דכיון שבא לכלל כעס נסתלקה ממנו הנבואה. ועתה הוצרך הניגון לסלק הכעס גם להכין. ואני אומר שכמו שההתחברות אל השלם יגרום למתחבר אליו כמה וכמה שלימות, ככה כעת שהתחבר אלישע להראות לפני מלך ישראל, פרץ ה' מעשה נבואתו והוצרך לנגן המנגן וכולי האי ואולי, ואילו היה לפני יהושפט מלך יהודה לבד, בלי ספק שלא היה נצרך לנגן המנגן, וזה מדקדק בלשונו ואומר ועתה קחו לו מנגן, אין ועתה אלא לומר שהוראת שעה היא זו, ולפי שהיה לפני מלך ישראל, וזה דקדק בלשונו ג"כ שאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו כו'. שרצה לומר שעמידתי שעמדתי לפניו מחייבת ומכרחת שלולי פני יהושפט כו' אם אביט אליך ואם אראך, כי עמידתי לפני ה' תמיד צריכה חברת כשרים מוסיפים כח דבקות באלוה ית', לא איש כמוך, רשעך שמחייב בהגיעי אליך שלא אראה לך נבואה, ז"ש אם אביט אליך ואם אראך. וסוף סוף מה שהיה פוגם בהתחברו אל מלך ישראל והביטו אל פני רשע שאסור לאדם להסתכל בפני רשע כמו שהוכיחו חז"ל מכאן (מגילה כ"ח.), הנה היה משביח אותו הביטו אל פני יהושפט, וזהו טעם הקבלת האדם פני רבו או פני גדול הדור בחדש ושבת ורגלים אשר ניתוספה בהם בשלימים קדושה יתירה, והמסתכל בהם נהנה שמתדבק בשכינה שבאותם השלמים. והנה עבד המלך ראה בדוחק השעה שהוא מחוסר מים, לכך שבח את אלישע בהיותו יוצק מים על ידי אלישע בין שיהיה כפשוטו, דכיון שזכה בזה הענין של מים לצקת על ידיו ולשרתו במים, זכות אותה המצוה תצליחהו להוציא לאור משפט' בהוצאת מים ואפילו מצור החלמיש, ואם אשר יצק מים פירושו כפירוש המדרש אשר אמר שבכרמל כשנאמר ויאמר שנו וישנו וכו', אמר שלא די זה אלא שידי אליהו ממש עשר אצבעותיו נעשו כעשר מעיינות להגדיל נס הליחוך שילחך אש ה' את הכל, ובזה יבא על נכון הזכירו נס ופלא זה של אשר יצק מים, שמי שעל ידו יצקו ידי אליהו מים וכבר הוא מלומד בנס זה יצליח בעת ועונה זו של חוסר מים, ולעומת זה משיב מלך יהודה בכוון ואומר יש אותו דבר. ר"ל אותו דבר עצמו שהיה באליהו מיציקת מים אתו ג"כ הוא כי נחה רוח אליהו אל אלישע וראוי שיעשה מעין ודוגמת נסי ומופתי רבו. והמפרשים ז"ל ובפרט מהרי"א ז"ל השתדל לברר שכל מה שעשה אליהו עשה אלישע בכפלים, ודומה בדומה בעניינים מהמעשה הזה נתברר היות השפע חל באמצעות המוכן על זולתו, וזה נלמוד ג"כ מענין משה ויהושע תלמידו שסמך משה את ידיו עליו ונחה עליו מרוחו, ולכך צוהו ואמר קח לך את יהושע כו', אשר הוצרך ליעשות זה על ידי משה רבו לשתי סיבות, האחת מפני כבודו של משה, והשנית שהרב בתלמידו כמדריגת האב עם בנו, שהאב שותף עם הב"ה ביצירת חומר בנו, והרב משפיע מרוחו הקדוש בתלמידו, וז"ש בני הנביאים. שהרי הם כמדריגת בנים ממש, וז"ש קח לך את יהושע איש אשר רוח בו. ר"ל לך אתה לוקח בקחתך את יהושע, שהוא איש כמוך, נקראת איש, זה משה האיש (שמות לב, א-כג), והאיש משה (במדבר יב, ג), ואשר רוח בו ר"ל רוח בו מרוחך הנבואיי בקרבו, ותוסיף אומץ באותו רוח ותשפיע בו על ידי סמיכות ידך, כי להשפעת יד אחת כבר יש בו הכנה ברוח אשר בקרבו, אמנם להשגת הוד צריך שתעמידהו לפני אלעזר הכהן הגדול בחסידות, ולפני כל העדה זכותא דרבים, והזירוז ג"כ אשר תצוונו לעיניהם מסוגל מאד להכנה להשגת ההוד, כדי שאחר כל אלו ההכנות ונתת מהודך עליו, ולהיות משה ע"ה טוב עין הוא יברך, וכל הנותן בעין יפה הוא נותן, ובפרט לראוי ותלמידו, וכמו שלמדו חז"ל (במדבר רבה כא, טו) מויסמוך את ידיו עליו. שהב"ה אמר לו יד אחת והוא סמך שתי ידיו, ע"כ נ"ל שהוכרח להכינו תחילה עד שיהא מוכן לקבל בשתיהן, והכנה זו נ"ל שהיא הקדימו להעמידו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה תחילה, אשר על ידי העמדה והערכה זו יוכן הכנה גדולה, וז"ש ויעש משה כאשר צוה ה' אותו. שלא תטעה לומר ששינה דבר ה' חלילה, אלא בכיוצא בזה נאמר תן לחכם ויחכם עוד, ולכך הקדים ויעמידהו לפני ה' ולפני כל העדה. ובהכנה זו נראה להיות ראוי שאחר כך ויסמוך את ידיו עליו בשתיהם, ולהודיע שההעמדה לפני אלעזר ולפני כל העדה איננה מצד הצווי בלבד כדי שיהיה במעמד כולם כמובן מפשטיה דקרא והעמדת כו' וצויתה אותו לעיניהם. לכך איחר משה הצווי כמו שנז' בפסוק ויסמוך כו' ויצווהו כאשר וכו', להודיע שיש תועלת שני בהעמדה לפני אלעזר הכהן וכל העדה, והוא להכינו לקבל בשתי ידיו, ואגב אורחיה ויצוהו, ולפי שלא נזכר כאן הוד והיה מקום לטעות או בצרות עין של משה ע"ה הנותן, או בקוצר רוח של המקבל ומיעוט הכנה לקבל הוד והדר, לכך אמר כאשר דבר ה' ביד משה, ר"ל ונתן לו ג"כ ההוד כאשר צוה ה' בו כשהיתה הסמיכות ביד משה האחת לבד, ששם נאמר לו ונתת מהודך כו', כמו כן גם כעת בסמיכות שתי ידיו לא הפיל דבר ההוד בתוספת השתי ידים, אלא הא והא נתן הוד וסמיכות שתי ידים, כי בעין יפה הוא נותן, באופן שמ"ש כאשר דבר ה' ביד משה רומז אל וסמכת את ידך עליו, והיינו דלא כתיב כאשר דבר ה' אל משה, והוא חריף . הרי שבקצת הכנה שבמקבל תחול ההשפעה שבאמצעות השלם וכ"ש ברבות הטובה מהכנה, והוא מ"ש הפסוק המקנא אתה לי, ר"ל המקנא אתה במה שהוא משלי, שאני המקור וממני מתפשט הרוח הנבואיי להם והם תלמידי, ואין לאדם לקנאות בתלמידו שרוח מהרב בתלמיד כדפרשית, וככה אלדד ומידד שהם תלמידי אין לקנאות מהם, אדרבא ראוי לשמוח כיון שהגיעה הכנתי להכינם להשיג נבואה ואפילו בתוך המחנה שהוא מקום בלתי מוכן, ולחז"ל (תרגום יב"ע במדבר יא, כו) שאמרו שאלדד ומידד אחי משה היו מן האם, והיינו אלדד ומידד ר"ל מצד הדד דהיינו האם היתה האחוה, לפי זה אפשר דקאמר המקנא אתה באחי, לי הם ועצמי ובשרי, ז"ש המקנא אתה לי מי יתן כל עם כו', ואפילו הרחוקים שיהיו כולם נביאים. וזה נלמוד ממה שכתוב חצות לילה אקום להודות לך כו'. חבר אני כו' חסדך ה' מלאה הארץ כו'. כי חז"ל (ע"ז ג:) אמרו יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מב ט), חוט של חסד [משוך עליו], מה טעם משום דבלילה שירו עמי, שהעוסק בתורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום. ובזה נ"ל שאומרו חצות לילה וכו'. שהוא זמן נכון להתבודד והחברים יהיו יראי ה' וחושבי שמו, חבר אני לכל אשר יראוך וכו', והנמשך מזה הוא חסדך ה' מלאה הארץ, שלכל חבר ימשך עליו חוט של חסד עד שתתמלא מחסדך ה' כל הארץ ומשפע אלהיי באמצעות עסק התורה ולימוד חוקיך וחברת יראי ה'.
והנה הצדיקים והשלמים בעת הסתלקותם מן העולם שהחומר חומרם חלוש מאד וצורתם מתעצמת מאד, אז מכוונים לברך את ישראל, כי בעת ההיא לפני מותם הנה הנם דבקים באלוהיהם והשי"ת יסכים על ידם יגזרו אומר ויקם להם ועל דרכיהם נגה אור, ובהצעה זו נבוא אל ביאור המאמר שהצענו ראשונה:
וראוי לדקדק בו דאדרבא מהגזירה שוה נלמוד איפכא מה שם האמור בויהי שם עם ה' למעלה, אף וימת שם משה למעלה, וח"ו תלמוד דלמעלה מת, ויותר טוב שיכתוב וימות משה בלי תיבת שם. ויש לדחות דאי הכי לישתוק מתיבת שם וליכתוב וימת משה והיה כולל מיתה כוללת בעולם זה ובבא, חלילה כיון דכתב שם על כרחיך לגזירה שוה ולטובה קאתי לומר מה שם עומד ומשרת וכו'. ועוד קשה דקאמר עבד ה' זה שבחו של משה, ומוכיח כן משאר הנביאים, ואין זו הוכחה משאר הנביאים אל משה אשר לא קם נביא בישראל כמשה. ועוד שהקב"ה נוטל נשמתו של צדיק נוטלה בנחת, תיבת נוטלה מיותרת ומשל משלו למה. ועוד אבל בצדיקים אינו כן וכו', הכל מיותר שכבר הוזכר זה קודם המשל, ועוד מאי שנא הכא דקאמר אבל בצדיקים בלשון רבים, ולמעלה אמר צדיק בלשון יחיד, ולמעלה זכר נוטלה בנחת וכאן לא הזכיר נוטלה אלא בנחת לבד.
הביאור במה שקדם היות חומר הצדיקים הולך ודל וצורתו ונשמתו הולכת ומתעצמת מתקרבת ליוצרה, לעומת זה לא הרגיש בצער מיתה כי אין בהם מיתה אלא דבקים בה' אלוהיהם חיים כולם בחיי עולם נטועים בתוכו, ואל זה כוון בעל המאמר בדרשתו זאת כי מלבד יתור תיבת שם, הנה קשה שינוי הסדר דהיל"ל וימת משה שם, או ושם מת משה, אלא ודאי ע"כ שם שם לג"ש קאתי, מה להלן עומד ומשרת אף כאן עומד ומשרת. דבהכי ניחא נמי דקאמר וימת ועכ"ז אחר שמת שם משה ר"ל מצוי משרת כי לא מת בעצם כי אם במקרה, כאן מת אבל שם משה הוא מצוי במציאות עומד ומשרת, ולפי שסוף סוף אינו דומה השירות של ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגומר, שהשירות ההוא חביב לפניו ית' שהיה בגוף ונפש, והיה הגוף נכנע לעבודתו ית', לא כן זה השירות של וימת שם משה שהוא שירות בנפש שהגוף מת, לז"א מלמד שאין הצדיקים מתים, זהו תכלית ההקש לא לגמרי, ואף על פי שאין הקש למחצה עכ"ז כוונת ההקש הזה הוא לומר שאין הצדיקים מתים, והשייכות הזה יהיה מעין כתוב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שהם המלאכים שהם עומדים בעמידה, והקב"ה עושה מלאכיו רוחות, שרוחות הצדיקים נעשות מלאכיו לשרת בשם ה', וזהו מ"ש אף כאן עומד ומשרת, ועם היות קצת התחלפות בין שירות לשירות עכ"ז נקוט מיהא חדא שאין הצדיקים מתים. ולהיות מתנאי השלם למעט בעצמו, אשר זה חייב לכל נביאי האמת והצדק שאע"פ שבנים הם לה' אלוהיהם כבן יכבד אב עכ"ז ממעטים עצמם ומחזיקים עצמם במדריגת עבדים ולא כבנים, לז"א זה שבחו של משה שאע"פ שהיה כבן היה שפל בעיניו כעבד וזהו שבחו, וז"ש שהנביאים נשתבחו בדבר זה למעט עצמם להיותם בעיניהם כעבדים, ולזה לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל הנביאים אשר דעתם שפלה שמחזיקים כעבדיו, עם היותם הנביאים לא זחה דעתם, וכ"ש משה הענו מאד שעם היותו בן עכ"ז היה מחזיק עצמו כעבד, וז"ש וימת שם משה. ענו שהיה מחזיק עצמו לעבד ה' ולא כמדריגת בן, וא"כ עבד ה' זה שבחו של משה. ומ"ש על פי ה', שהקב"ה נוטל נשמתו של צדיק וכו'. הכוונה שנפש הצדיק היא חלק אלוה ממעל, וע"י המצוות שהצדיק עושה מתדבקת נשמתו ביוצר כל ית' וית', ובעת הפטירה בהגלות נגלות השכינה שכינת עוזו ית' אל הצדיק מתוך מתיקות נועם ה' והנחת רוח מסתלקת הנפש מהגוף, וז"ש שהקב"ה נוטל נשמתו של צדיק בלשון יחיד, כי אחד מעיר יחיד סגולה הוא הזוכה לזה ואופן נטילתה הוא בנחת רוח כמו החולה המריח ריח בשמים ראש מר דרור מתעלף כך נוטלה בנחת, ע"י הנחת רוח נוטלה וע"י הדיבוק האלהי שהשתדל כל ימיו לדבקה בו ית'. וז"ש שהקב"ה נוטל נשמתו של צדיק. ר"ל הוא בעצמו ובעצמותו נוטל נשמתו של צדיק ולא על ידי מלאך ואפילו של רחמים, לא כן הרשעים על ידי מלאך ואכזרי, אמנם בצדיקים בנוניים עליהם הוא אומר בסוף המאמר אבל הצדיקים אינו כן אלא בנחת, שאינו שולל בהם אלא שאינו כן במלאך אכזרי אבל בנחת ועל ידי מלאך רחמים בנחת, ולכך אמר בלשון רבים אבל הצדיקים שהבנוניים רבים הם, לא כן בתחילת המאמר אמר בלשון יחיד נשמתו של צדיק כי חד בדרא הוא שיזכה למות אל פי ה' הרומז אל דבקות פה אל פה שהקב"ה בעצמו יטול אותה בנחת, וכוונת המשל להודיע שכשהקב"ה נוטל נשמתו של צדיק ימשך תועלת לגוף ולנפש, לגוף שלא יצטער ולנפש שתדבק מיד ביוצר כל, והוא דומה למשל הנאמן שיודע מקום הפקדון ונוטלו מיד ומחזירו, שבזה יהי נחת רוח למקום הפקדון שלא יתבלבלו החפצים אשר שם בחברת הפקדון, ותועלת ג"כ לפקדון עצמו שנוטלו כמו שהוא שלא יקבל נזק מהבלבול. ונחת רוח של מקום הפקדון הוא משל אל הגוף, ומשל הפקדון הוא אל הנפש אשר יחד ימשך נחת רוח והשקט לגוף ולנפש בהנטל הנפש אל ידו ית' כאמור, לא כן כששולח השליח ואינו מציין לו המקום שבו הפקדון אלא אומר לו סתם לך והבא פקדונו של פלוני, שכיון שלא הודיעו בברור המקום שבו הפקדון אז הופך הוא התחתונים למעלה והעליוני' למטה ולפעמים גם הפקדון מתבלבל הוא בתוך החפצים ואינו רואהו והחפצים שעמו מתקלקלים, והוא משל נאות מתייחס ברשעים שבכוונה משלח בהם מלאך אכזרי כדי שיצטער הגוף מקום הפקדון וג"כ הנשמה תצטער והיא הפקדון, אבל בצדיקים אינו כן כו', דהיינו שאף על פי שישלח מלאך אינו כן בבחינה אלא יודיעהו היכן הפקדון אבל יודיענו לך והביא פקדון שבמקום פלוני, שאף על פי שהוא שליח כיון שלא העלים ממנו מקום הפקדון אין כאן צער כ"כ. הכלל העולה מהמאמר שהצדיק גמור הב"ה נוטל נשמתו ע"י הדיבוק האלהי ועל הבינוניים אמר אבל הצדיקים אינו כן אלא בנחת. והוא על ידי מלאך רחמים כדפרשית, והיינו דלא הזכיר נוטלה כיון שהוא על ידי שליח ועל הרשעים הוא אומר משלח ברשע מלאך אכזרי, כי הכל תלוי בהתדבקות שמתדבק הצדיק תמיד בהשי"ת שזה גורם לו שרוחו ונשמתו אליו יאסוף, ובשעת פטירתו מתעצמת נפשו, ולזה ראינו אדון הנביאים משתדל לברך את ישראל לפני מותו סמוך למיתתו:
וראוי להבין ראשונה וא"ו וזאת הברכה אהיכא קאי להוסיף ולומר וזאת מוסיף על ענין ראשון. ולחז"ל (ספרי דברים לג, א) מוסיף על ברכות יעקב אשר שם נאמר וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מט, כח). ועליהם מוסיף ואומר וזאת הברכה כו'. ועוד קשה מאי שנא הכא שקראו איש האלקים, והרב בעל עקדה ז"ל פירש כי להיות עת הפטירה והצדיקי' תוסף רוחם יגוועון ומתעלי' יותר, לכן הוא אומר שהוא איש אלהיי לפני מותו השיג למדריגה זו. וע"ד מה שאמרו חז"ל איש בעוד היותו בארץ, ואלקים בעלותו בשמים, ויהי שם עם ה' ארבעים יום לחם לא אכך ומים לא שתה, בכל זה נתעצם בעת פטירתו ולפנו מותו. ועוד צריך לדקדק אומרו ה' מסיני בא שאין זו ברכה אלא סיפור מעשה שהיה, ומאי מסיני דהיל"ל לסיני בא והרב בעל עקדה ז"ל פירש שהכוונה לומר שראוי שיתייחדו האומה קדושה בזאת הברכה כמו שנתייחדו בקבלת התורה מכל האומות, ומסדר הפסוק הזה ארבעה זמנים שמהם ואילך נבחרה האומה קדושה לעם סגולה להב"ה, והזמן היותר מפורסם הוא סיני, שמסיני ואילך בא אל תוך עמו מעת הגלותו בסיני, וז"ש מסיני בא בדרך קבע אשר עין בעין נראה ה' בקרב עם בני ישראל ועננו עומד עליהם, והזמן השני קודם לזה קצת זריחה שזרח משעיר למו, מעת לכת עשו לשעיר והפרדו מאחיו יעקב מאז וזרח משעיר למו, והזמן השלישי קדם לאלו הנזכרים והוא הופיע מהר פארן, הופעה כל דהו כשנדחה ישמעאל מבית אברהם והלך להר פארן, הנה מאז הופיע מהר פארן, והזמן הרביעי קדם לכל אלו והוא ואתה מרבבות קדש, שכבר היה גילוי דעת בתוך הרבבות קדש מבחירת העם הנבחר קדש ישראל לה', שמעת בריאת העולם היו המלאכים משבחים ואומרים ברוך ה' אלדי ישראל. כמו שלמד מפסוק ישראל אשר בך אתפאר מהמלאכים, ואחר כך הראם הב"ה אל ישראל כשהיה שוכב והנה ה' ניצב עליו, ז"ש ואתה מרבבות קדש, שמתוך שבחן של רבבות קדש ששבחו ופארו אה ה' בישראל, מתוך זה אתה הב"ה ובא ונגלה על ישראל, באופן שהם ארבעה זמנים מסודרים מהמאוחר אל הקודם שבהם נגלה השי"ת אל בחירת ישראל להיותם לו לעם סגולה עכ"ל. ועוד צריך לדקדק דהיל"ל ואתה ברבבות קדש. מאי מרבבות במ"ם, ועם דרך הרב בעל עקדה נתיישב זה, עוד קשה אומרו אף חובב עמים כו' שהפסוק כולו אין לו הבנה. והרב בעל עקדה ז"ל פירש שכוונת הכתוב לומר שמלבד הסיבה הראשונה שהזכיר להיותם ראויים לברכה כי ה' מסיני בא וכו' אף זו סיבה שנית שכשאתה ה' תהיה חובב עמים, נמנע מכת הנמנעות הוא שתחבב כולם יחד רק כל קדושיו אחד מעיר ושנים ממשפחה, וזה בידך ובעזרתך ומידך הייתה זאת להם שקרבתם וכולי האי ואולי. ז"ש בידך ר"ל בידך וכחך קרבת קדושיו של עמים, לא כן ישראל קדושים הם שוהם תוכו לרגלך יחד כולם מקטנם ועד גדולם, ואף על פי שתוכו והוכו לרגלך ורמסת אותם ברגלך עכ"ז ישא מדברותיך עלי פיו לומר תמיד תורה ציוה לנו משה וכו', כמאמר (שמות רבה מב, ט) או יהודי או צלוב. באופן שאף חובב כו'. ר"ל אף גם זו טענה שנית לבחירת ה' בעם ישראל כיון שכל מעיינם בך, וראויים גם מבחינה זו להתברך ע"כ. ועוד קשה כי סיפור זה של ויהי בישורון מלך כו' הכל דברי יתור, ולא יתכן שיהיה דרך התפארות, כי משה האיש ענו מאד מכל האדם מיום היותו וכ"ש לפני מותו שטהור ידים יוסיף אומץ. ועוד צריך לדעת סדר לברכת השבטים אל הסדר הזה, גם בזה פי' הרב בעל עקדה ז"ל שבירך תחילה ראובן והוא הבכור לחלוק כבוד לגדול, ואחריו ליהודה הוא מלך ישראל וראוי לחלוק כבוד למלכות בצווי שום תשים עליך מלך. ואחז"ל (קידושין לב:) שתהא אימתו עליך. ואחריו לוי לגיון של מלך שממנו יצאת כהונה ולויה, ואחריו בנימין שהמקדש בחלקו ובין כתפיו שוכן השי"ת, ואחריו יוסף הוא בנה של רחל בכור לאמו יורש בכורת ראובן, ושהוא מלך לעשרת השבטים, ואחריהם יששכר וזבולון שנותרו מבני הגבירות, וגם שבהם יושלם דגל יהודה אשר זכר ראשונה, והסכים להקדים זבולון לפי שהוא מפרנס את יששכר אחיו הלומד, ואחריו יששכר אשר כל בניו לימודי ה' בפרנסת זבולון, וסמך ליששכר את גד להיות גד סיבת יששכר כמו שנאמר נתן אלקים שכרי כי נתתי שפחתי לאשי. כי בראות לאה כי עמדה מלדת אמרה בלבה אין זה אלא מעון שפחתי זלפה שהיתה ראויה להיות שפחת רחל אלא שבגידת אבי לבן ביעקב החליף ונתן לי זלפה כדי לבגוד ביעקב שיטעה שאני רחל, ואלו נשארה בשפחות רחל כבר היתה נשואה ליעקב במקום בלהה, נמצא עינוי דין לזלפה ואני גרמא בו, לכך בלדתה בן קראתו בגד על שם בגידת אביה, אלא שאח"כ בערמה כסתה קלון אביה ואמרה ותקרא שמו גד, באופן שיששכר הוא שכר ללאה תחת גד לכך סמיך כאן גד ליששכר, ואח"כ דן ראש דגל רביעי ואחריו שני אחיו שעמו בדגלו ע"כ לרב בעל עקדה, גם הראב"ע ז"ל השתדל לסדר בקרוב לזה:
הביאור כי אדון הנביאים לא יעשה דבר קטן וגדול אלא על פי ה' ואפילו לברך את ישראל לא מלבו, וז"ש וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלהים, ר"ל גם בזאת הברכה אשר בירך משה מאת ה' היתה זאת, ומהיותו איש האלהים בנבואה התעורר על זה ולא מלבו כמשפט אב לבנים שמברך את בניו מטוב טעמו, אבל זאת מאת ה' היתה, וזה רמז ג"כ בוא"ו העטף, לומר מה הראשונים מאת ה' גם זאת הברכה, וזהו וזאת הברכה לומר שזו מכלל גופי תורה, ובזה מובן ג"כ אומרו הברכה אשר ברך משה, שכבר היתה הברכה הזו מסודרת מאת ה', ואח"כ נאמרה על פי משה, וז"ש הברכה אשר בירך משה:
ומתוך דברי חז"ל בספרי (דברים לג, א) נבין כוונת וא"ו העטף, והוא שאמרו שם: וזאת הברכה לפי שהיה משה מוכיח את ישראל דברים קשים מתחילה, חזר ואמר להם דברי נחמות וזאת הברכה וכו'. וכל הנביאים למדו ממשה להיות מוכיחים את ישראל דברים קשים בתחילה ואח"כ חוזרים ואומרים דברי נחמות, הושע אומר תן להם ה' מה תתן וכו' (הושע ט, יד). ואומר הוכה אפרים שרשם יבש (שם טז). וחוזר ואומר להם דברי נחמות שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד, ה). ואומר אהיה כטל לישראל (שם ו). ואומר ילכו יונקותיו (שם ז). ואומר ישובו יושבי בצילו (שם ח). וכן יואל וכו' עיין בספרי. והכוונה להם ז"ל שאותם הדברים עצמן אשר הוכיחן משה בתחילה, הן הן אשר חזר ואמר להם דברי נחמות, וזה דקדק באומרו חזר ואמר וכו'. ובזה מובן וא"ו וזאת הברכה שמתקשרת עם תוכחות שבפרשת האזינו, שאותם הקללות אמרן מתחילה וחזר לתקנן בוזאת הברכה, קוץ ואליה בה מתקן אותו הענין, וזה כוון באומרו שכל הנביאים למדו ממשה להיות מוכיחים את ישראל דברים קשים בתחילה ואח"כ חוזרים ואומרים דברי נחמות וכו', שבתיבת חוזרים מורה היות חזרה מהאמור, ומתקן אותו בענין מכוון אליו, וכמו שמביא ראיה מהושע שבתחילה אמר ושדים צומקים ואו' הוכה אפרים שרשה יבש פרי בל יעשון, והנחמות באו בכוון ארפא משובתם וכו' אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ילכו יונקותיו וכו', שכ"ז הפך מה שקללם תחילה שאמר פרי בל יעשון. וכן כל הראיות שמביא שם משאר הנביאים הם מכוונות התוכחות אל הנחמות, והנחמות אל התוכחות כוון נמרץ וקל להבין. עוד אפשר בוא"ו העטף של וזאת הברכה לומר שהקללות תכליתן לטוב מעין תכלית הברכות, ולכך כתב וזאת הברכה מוסף אל ענין הקללות אשר סוף זה של ברכה יוכיח על תחילת דבריו שהיו קללה בסדר האזינו, שהכל מענין אחד הם, ולהודיע כי התוכחות ההם לטוב הם ולהחזירם למוטב, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ולהיות כי כל ברכה צריכה יסוד לשתחול, לכך הקדים ואמר ה' מסיני בא וכו', להזכיר להם חסד נעורם אהבת כלולותם בקבלם עול תורה מה שלא רצתה שום אומה ולשון ליכנס בעול תורה ומצוות, וז"ש ויאמר ה' מסיני וכו' ר"ל ויאמר טענה לחול הברכה הנה הוא מה שה' מסיני בא וכו', שהם רצו בקבלת התורה ולא זולתם, ומ"ש מסיני במ"ם מובן במ"ש חז"ל בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים. שהכרמל בים בא כדי שתנתן התורה בו, וכן תבור בהרים, ולהיותם גבוהים ביותר ותלולים נדחו ובחר בסיני מצד היותו שפל, וגבנונים דרשו מאו גבן או דק (ויקרא כא, כ). זה נ"ל שאמר כאן מסיני בא רוצה לומר מסיבת סיני מהיותו הר שפל הוא סייע לשבא ה' עליו, וכשהלך לשעיר ולא רצו לקבל התורה כמו שאחז"ל, אז ניתוספה זריחה למו. וכן הופיע מהר פארן, שרשעות אלו גרמה תוספת זריחה והופעה לישראל, אמנם מציאות נתינת התורה בתחתונים עם היותה חמדה גנוזה ומלאכי צבאות ידודון ידודון בה, זה נתחייב בטענה הפכית לשעיר ופארן, והיא שלהיות המלאכים נבדלים מגזל ועריות ואין להם אב ואם לכבד כדי שיצדק בהם זה הפן של פשטי התורה, כבד את אביך וכו' לא תגנוב וכו' וכיוצא, בזה זה חייב שבא הקב"ה לתת תורה לישראל, וכמו שנזכר במאמרם ז"ל כשעלה משה למרום אמר מה לילוד אשה ביננו וכו'. ז"ש ואתה מרבבות קדש, שבא מהרבבות קדש, ומסיבת היותם קדש היא הנותנת שבא השי"ת, אבל ישראל כדי שתהיה תורת ה' תמימה בכל חלקיה בסוד ובפשטי הדברי' כבד את אביך וכו' לא תרצח לא תנאף וכו', אשר עניינים כאלה לא יצדקו ברבבות קדש הקדושים ופרושים, ז"ש ואתה מרבבות קדש, באופן שמימינו אש דת למו ר"ל דת שהיא אש לטהר את ישראל תאות למו ולא למלאכים שכבר הם קדש, ולא לשעיר ופארן שמאש יצאו ואש תאכלם, ז"ש אש דת למו ר"ל דת של אש למו תאות ולא לזולתם:
או יאמר ואתא מרבבות קדש. המ"ס מקצתית ור"ל שהקב"ה כשבא לסיני לא הביא כל הרבבות עמו אלא מקצת רבבות קדש, הלא הם אותם שמימינו, במיימינים זכות על ישראל, מהם מביא לא מהמשמאלים חובה על ישראל כי ה' חפץ צדקם, ז"ש ואתה מרבבות קדש מימינו ולא משמאלו כי אש דת וחמדה גנוזה רוצה לתת למו לישראל, וכדי שלא יקטרגו לא הביא עמו משמאלי' אלא מיימינים, ואפשר לפרש אש דת למו לרבבות קדש תאות, לכך לא הביא אלא מלאכים מימינו כי אש דת למו תאות:
ואמר אף חובב עמים לתת טוב טעם להליכתו של הקדוש ברוך הוא לשעיר ופארן עם היות גלוי לפניו שלא יקבלו התורה אשר נראה פועל בטל והליכה לריק, ומלבד הטעם הפשוט והוא שעשה כך כדי לזרוח והופיע לישראל שאף על פי שלפניו ית' ויתעלה גלוי וידוע שלא יקבלו מ"מ היו מתרעמים למה לא נתן לנו תורתו אמת ונתנה לישראל אהוביו משוא פנים יש בדבר, לכך ראה ה' ללכת לשעיר ופארן כדי שתתפרסם רשעותם של שעיר ופארן, ויתפרסם כשרות ישראל, והיא הטענה המפורסמת במ"ש וזרח משעיר כו' אף חובב, ר"ל אף גם זו טענה שנית, והיא שהליכת השי"ת אצל שעיר ופארן היה סיבה להיות חובב עמים, לקבץ ניצוצות הקדושה אשר נתפזרו בתוך עמים, ועל ידי הליכתו היה סיבה לשכל קדושיו בידיך ר"ל כל קדושיו של הב"ה אשר בתוך עמים יבואו בידיך ר"ל אתה ישראל שעמם מדבר שתאהוב את קדושיו גרי הצדק, אמנם העמים עצמם לא כן אלא והם תוכו לרגליך, ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגלך. או אפשר שאמר והם תוכו לרגליך אל קדושיו הנזכרי' שאמר קדושיו בידיך, שאתה תכבדם, ואהבתם אה הגרים, והגרים יאות להם שישפילו עצמם, ז"ש והם תוכו לרגליך, שפלי ברך וענוותנים, כי אתם אצילי בני ישראל, וישראל תוכות והגרים כמו קליפות בערכם, באופן שיהיו מוכים לרגליך אתה ישראל וכל אחד מקדושיו הנזכרי' ישא בפיו מדברותיך של התורה שיאמר תורה צוה לנו משה כו', ואפילו לגרים שקהילת יעקב אנו וכמו שדרשו חז"ל בני יעקב או בני ישראל לא כתיב אלא קהילת יעקב אלו הגרים:
עוד אפשר בהבנת אף חובב עמים שחוזר אל מה שאמר ואתה מרבבות קדש שבאו עמו ית' לסיני, וכעת הוא אומר אף חובב עמי' ר"ל אף השר שהוא חובב עמים ושר שלהם ומהפך בזכותם אף אותו החובב בא בכלל הרבבות קדש כדי שיראו עיניו כידו שהעמים שלו לא רצו לקבל התורה, וישראל יאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ובא לשם במעמד ההוא של סיני זה החובב ומחבב העמים כדי שכל קדושיו של זה החובב יהיו בידיך שיתגיירו ותחשיבם, אמנם העמים יהיו מוכים לרגליך, באופן שהמצא זה החובב עמים שם זכה וזיכה את קדושיו כי ישא מדברותיך אשר דברו שם בסיני קבלם גם הוא לקדושיו שאלו לא עמד שם לא היה זוכה שום גוי להתגייר כי התורה שצוה לנו משה הנה קודם שצוה אותה לנו כבר היתה מורשה וירושה לנו מאברהם יצחק לקהילת יעקב שהיתה מיטתו שלימה, כי אברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין וכל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי וחוקותי, באופן שהיהודים בסיני קבלו מה שקיימו כבר קהילת יעקב, נמצא שהוצרך המצא שם החובב עמים כדי להחזיק בחלק מה מהתורה לזכות בה לקדושיו וחובב עמים הוא שר של מעלן שמחבב את העמים. או אפשר שקראו חובב שכן בערבי קורים לשר וגדול חב"ב ולגברת חבב"ה, והכל עולה לענין אחד:
ואמר ויהי בישורון מלך כו'. רצה להודיע כי התורה הזאת יד כולם שוה בה ואין לשום אחד מהשבטים זכייה ביותר אלא כולם יחד שוים בה לטובה, כי האיש משה אשר צוה לנו תורה, לא היה לו קירוב דעת עם שבט מהשבטים יותר מזולתו אלא היה בישורון מלך שוה לכולם בבת אחת מלך עליהם, כי התאספו ראשי עם מטוב בחירתם ובחרו בו והמליכוהו יחד בבת אחת על כל שבטי ישראל, באופן שהתורה זכו בה כולם בשוה, ולכך יחד כולם ראויים לברכה עד כאן הגיעה הצעתו לומר שראויים ישראל לברכה.
ופתח ואמר יחי ראובן ואל ימות כו'. כבר פרשתי פסוק זו בסדר ראשון של במדבר ואפשר עוד שאומרו יחי ראובן חיים של עבודת ה' ויראתו, ואל ימות באמצעות אותם חיים, כי כמה וכמה רשעים על ידי החיים שהם חיים במקרה הנה הם מתים בעצם, ע"ד שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה, ומתוך לשון ספרי מובן הבנת כתוב זה שהכוונה לומר אף על פי שראובן נטל חלקו בעבר הירדן ואינה ארץ החיים בארץ ישראל עכ"ז ברכו יחי ראובן ואל ימות ויהיו מתיו מספר. ר"ל נספרי' עם מספר אחיהם שבתוך הארץ, ולענין סגולת והיה מספר בני ישראל כחול הים. ולהיות שראובן ויהודה פתחו בזכות להצלת יוסף, ראובן בעצתו השליכו אותו אל הבור, ויהודה במה בצע כי נהרוג את אחינו, לכך ברכם יחד סמוכים זה לזה, ואמר יחי ראובן כמו שהיה סיבה להחיות את יוסף, וזאת ליהודה ר"ל זאת הברכה של יחי ואל ימות תהי נא ג"כ ליהודה המשתתף עמו במצוה, ראוי שישתתף עמו ג"כ בברכה, ומצאתי בהראב"ע ז"ל שפירש כן בוזאת ליהודה, ובספרי מצאתי שלהיות יהודה מלך חלק לו כבוד לומר בו לשון וזאת, ובכל השבטים וזאת הברכה להורות ששקול המלך כנגד כל ישראל, ולהיות יהודה מלך וגזר על אחיו, ועתה לכו ונמכרנו כו'. אשר על ידי כן ניצול יוסף כי שמעו השבטים בקולו, ועלימו תיטוף מילתו מעתה שמע אתה ה' קול יהודה מידה כנגד מידה וכמו שבהשמע דברי יהודה אל אחיו היה סיבה לחיות יוסף ולבוא אל אביו ואל עמו כן שמע ה' בקול יהודה ואל עמו תביאנו, ולפי שיוצאי חלציו של יהודה נחלקו בדעות, דוד המלך ע"ה אמר ארדוף אויבי כו', ואסא אמר אפילו לצאת למלחמה אין בי כח, לכך אמר כנגד המלך דע"ה ידיו רב לו לשון ריב שידיו יריבו לו, וכנגד אסא אמר ועזר מצריו תהיה, שלא יצטרך לריב, ולפי שיטת חז"ל שפירשו בתיבת שמע ה' קול יהודה שנרמזה ברכה לשמעון בתיבת שמע ה', אבין דקדוק לשון וזאת ליהודה ויתור תיבת ויאמר דהכי קאמר שאף על פי שכולל בברכה זו לשמעון, עכ"ז וזאת ליהודה נאמרה בעצם וראשונה ואגב אורחיה ויאמר במקרה לשמעון שמע ה' כו', ואמר ואל עמו תביאנו ידיו רב לו לפי שדרך השוללי' לשלול שלל בגדים, ולפעמים אבנים טובות ומרגליות, ויביאו בידיהם כמ"ש גבי יעקב ויקח מן הבא בידו מנחה, מן האבנים טובות שבידו כדפירשו חז"ל, וז"ש כאן ואל עמו תביאנו מן המלחמה מלא כ"כ ברכות ושלל עד שיספיק לו מה שיביא בידיו, ז"ש ידיו רב לו, כמו יש לי רב אחי כו', ועזר מצריו תהיה, שלא יקנאו בו צריו מרוב השלל שהביא:
וללוי אמר תומיך וכו'. אמר כי מלבד הזכות הכללי של מתן תורה הכולל לכל ישראל, הנה ללוי אמר והזכיר בו שלשה חלוקות של זכות, הא' תומיך ואוריך לאיש חסידיך, שהחסידות לו למנה, והשנית קנאת ה' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כו', והשלישית צרכי רבים על התורה שיורו משפטיך ליעקב וכו' ועל העבודה ישימו קטורה באפך כו', אשר לעומת חוט המשולש של זכיות, ראוי ומחוייב שברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה בשיעור עד שמחוץ תמחץ מתנים של קמיו ומשנאיו, ולא תאריך אפך אלא תכף ומיד מן יקומון, ר"ל מן השעה שיקומון ואל לארך אפך כדי שלא יצטער ביני ביני. ואפשר שהברכה מתחלת מן תומיך ואוריך והכי קאמר אנא ה' תומיך ואוריך יורו הוראתם על נכון לאיש חסידיך שלא יהיו בדאים, שיאורו עיני הנשאל בהם על נכון בלי טעות, לאיש חסידך אשר הוא מנוסה ובדוק אצלך, אשר נסיתו במסה, דנקיטינן בכוסו בכיסו בכעסו אדם ניכר, ובמסה דהיינו כעסו לא אמר משה אלא שמעו נא המורים בכל כעסו לא דבר סרה ח"ו, ז"ש אשר נסיתו במסה, וכל מה שתריבהו לא על חטאו שהרי לא חטא, אבל תריבהו על מי מריבה שרבו בני ישראל את ה', והוא גרם שנעשו מי מריבה על כן תריבהו, אבל הוא לא חטא חלילה לו, וכמו שפירשו הראשונים ז"ל שחטא משה ע"ה הוא על שלא אמץ את לבבו לבטוח בה' ולהשען באלוקיו שימלא ה' כל משאלות לבו לטוב וכל עצתו ימלא, יגזר אומר ויקם לו, היינו יען אשר לא האמנתם בי שאקיים דבריכם, ז"ש תריבהו על שנעשו מי מריבה, אבל הוא חסידך הוא ואין בידו זולת חטא קל, ועל האופן הנז' ואיש חסידך הנז' אומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו', ואפילו הבן יקיר לו לא ידע, ז"ש ואת בניו לא ידע, בנו כתיב, וכ"ז כי שמרו אמרתך אשר נא יהי רצון שיצליחו בדבר המשפט שלא יצא מעוקל אלא יורו משפטך וכו', משפטיך דייקא שישפטו המשפט שלך, ומשפטך ליעקב ותורתך התמימה ולא תורתם העולה על לבם, אלא יסכימו אל האמת ויורו משפטך וכו' ותורתך וכו', עד שמשפטם משפט צדק ותורתך אמת יעלו לרצון לפניו כאילו ישימו קטורה באפך וכו', כי עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח ואפי' מהקטורת שהוא המעולה מכל הקרבנות ומהעולה שכולה כליל אל מזבחיך, שני מזבחות האחת מזבח הזהב לקטורת ומזבח הנחשת לעולה כולה כליל, ז"ש על מזבחיך, ואחר שברך ללוי שיצליח במושכלות ביורו משפטך כאמור, ברכו ג"כ שיצליח בהצלחות מדומות, הוא מ"ש ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, ומחץ תמחץ מתנים של קמיו ויקחו מוסר משנאיו עד שלא יקומו, וז"ש ומשנאיו מן יקומון ר"ל מאין יקומון, כי יחתו משנאיו ממה שראו מחץ מתנים קמיו:
לבנימין אמר יהי רצון שתמיד יהי ידיד ה' וחביב לפניו, ואנא ישכון לבטח לבו בטוח בה' שתהיה חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן כ"ז ישכון לבטח שיהיה מובטח ממך על זה, ואפשר שתיבת ישכון לבטח נמשכת למעלה ידיד ה' ישכון לבטח, שלבו בטוח בה' שיהיה ידיד ה', ולהיות בנימין אכסניא להקב"ה כי בחלקו נבנה המקדש, לכך לא נאמר בו ולבנימין בוא"ו שלא לעשותו טפלה, אלא אמר לבנימין כאילו עשאו ראש פינה וממנו מתחיל ראש שני. עוד אפשר לפרש במ"ש ידיד ה' וכו' במה שנאמר בספרי משל למלך שהיו לו כמה בנים גדולים והיה בהם אחד קטן, כל אחד ואחד מהגדולים אומר אצלי יחנה, והקטן היה משתומם ואומר אפשר שמניח את אחי הגדולים וחונה אצלי, והמלך הניח את כולם ובוחר בקטן מצד לבבו הטוב שנצטער על שלא יחנה המלך אצלו ע"כ. ובזה נ"ל שאומר ידיד ה' ישכון לבטח ה' הנזכר ישכן לבטח עליו, יען שבנימין חופף עליו, חופף ראשו כדרך המצטער שחופף ומחכך בראשו, שמהיותו מצר ומצטער שלא ישכין ה' שכינתו בגבול נחלתו להיותו קטן, לכך היה בנימין חופף עליו על ה', היה חופף ומצטער כל היום לכך זכה שישכון לבטח עליו ובין כתפיו שכן:
וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו, להיות יוסף משביר במצרים בר לכל עם הארץ, ומנהלם בנחת רוח ואפילו למצריים, כדכתיב וינהלם בלחם וכו'. כמו על מי מנוחות ינהלני. לכך ברכו שתהיה ארצו של יוסף מבורכת ה' ארצו דהיינו בהשגחת ה' נוספת על היותה היא מצד עצמה משובחת בטבעה, כנגד ההשגחה אמר מבורכת ה' ארצו, מברכת ה' יזיל עליה מטל השמים ותהום רובצת תחת, וכנגד טבע הארץ שמטבעה תהיה משובחת, על כן אמר ומראש מתחילת הבריאה אשר ברא אלהים לעשות, הנה מראש הרי יוסף בארץ ישראל הנה הנה הררי קדם קדומים לכל שאר הרים, וכדפרש"י ז"ל מגיד שקדמה בריאתם לשאר הרים עד כאן, ומדבריו אלמוד ג"כ למה שאומר גבעות עולם שפירושו שגם גבעותיו קדמו לכל גבעות עולם, ותיבת ומראש נמשכת לגבעות עולם כאילו כתיב ומראש גבעות עולם, ז"ש וממגד גבעות עולם, שמעת שנעשו גבעות בבריאת עולם היו בהם מגדים ומתוקות יותר על שאר גבעות עולם. ולהיות שיש פירות שמתמתקות אחר תלישתן ומתרככות, כמו תפוחים ורימונים וכיוצא, ועליהם הוא אומר וממגד ארץ ומלואה. דהיינו כשנתמלאים האוצרות מוסיף בהם מגידות ומתיקות, שזו מסוגלת משאר ארצות, ועל הכל רצון שכני סנה, שלהיות יוסף עומד כשושנה בין החוחים במצרים ועכ"ז לא למד ממעשיהם ראוי שהקב"ה שוכן בסנה שהוא קוצים, כמו שאחז"ל שישפיע בו רצון טוב שתבאתה לראש יוסף ולקדקודו, כיון שהיה צדיק עם היותו נזיר אחיו, ועכ"ז לא פחד מגבירתו אלא הפך אליה עורף וקדקדו. ואחר שברכו שתהיה ארצו מבורכת ברכו בבניו יוצאי חלציו שהוא יהושע שהוא בכור וראשון למלכי ישראל שבארץ ישראל, והוא בכור שורו לענין הכח לבד ולא לענין ההדר, שהשור אין לו הדר אבל זה יהיה הדר לו, שהיותו לוחך האומות כלחוך השור הדר הוא לו, ואין זו שיטת רש"י ז"ל שתולה הדר לו בקרני ראם קרניו, השור לענין הכח וקרני ראם קרניו לענין ההדר. ואמר קרני ראם קרניו על יהושע וגדעון שניהם המשיל לשני קרני הראם, וז"ש קרני ראם קרניו בהם רמוזים עמים, הלא הוא שבט אפרים ושבט מנשה, באופן שבהם יש עמים עמיו, שעל ידם ינגח יחדיו אפסי ארץ והם רבבות אפרים ר"ל העמים שאמרתי לך בהם עמים הנה הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, ולפי הפשט שהעמים מעמי הארץ ואומות העולם הם והם המנוגחים שהם עמי האומות, נפרש שהפסוק אומר שינגח העמים, דהיינו השבעה עממים שבארץ ישראל, ובאותה הנגיחה ינגח יחדיו עם העמים הנז' לאפסי ארץ, כי השבעה עמים הם בברית עם אפסי ארץ, וכמו שהביא רש"י ז"ל שהל"א מלכים היו שולטים גדולים באפסי ארץ, ובחרו להיות להם אחוזת קרקע בארץ ישראל, וכמו שאמר הכתוב צבי צבאות גוים, ולפי זה והם רבבות אפרים חוזר אל קרני ראם קרניו, מפרש לך הכתוב שהם רבבות אפרים וכו' והם אלפי מנשה הם הם קרניו, ונתן הרבבות לאפרים לפי שכן נתן לו יעקב המעלה לאפרים על מנשה, וכן פירש הראב"ע ז"ל:
ולזבולון אמר שמח זבולון וכו'. הרב בעל עקדה פירש שאף על פי שזבולון היה מחזיק ידי יששכר הלומד תורה ועל הרוב יהיה זה בהתאכסן יששכר אצל זבולון וסמוך על שולחנו, ואפשר ידאג זבולון בצאתו לאמר איך אצא ואניח ליששכר בתוך אוהלי עם אשתי ובנותי כי לא אדע מה ילד יום, ויצר לב האדם רע מנעוריו, לעומת זה אמר שמח זבולון בצאתך עם היות יששכר באוהליך כי הוא חסיד וסמוך לבך לא תירא כי קדוש יאמר לו:
והדרשנים פירשו שהיוצא לסחורה דואג בצאתו שאינו יודע אם יצליח בדרכו אם לא, והשמחה תאות בעת בוא בהצלחה והצלה, אמנם אתה זבולון שמח בצאתך שנכון לבך ואפילו בצאתך בטוח בהשי"ת כיון שיששכר באוהליך לומד, זכותו תעמוד לך כי יששכר עץ חיים הוא למחזיקים בו, ולפי הפשט הכי קאמר דהיוצא לדרך מצטער כי הדרכים בחזקת סכנה, והיושב בביתו מצטער שמפזר ואינו מרוויח, לעומת זה אמר כי זבולון שמח בצאתך לדרכים, ואף על פי שאתה סובל צער היציאה, ויששכר גם אתה שמח בהיותך באוהליך אין יוצא ואין בא כי ארצכם צבי היא לכל העולם, כי עמים הר יקראו ר"ל העמים של הגוים בלכתם בים יקראו אל ה' אנא ה' בשם הגיע אותנו אל ההר הטוב הזה של זבולון לחוף ימים ישכון, ז"ש עמים הר יקראו ובהגיע אליו שם יזבחו זבחי צדק דהיינו זבח תודה ולא זבחי חטאות ואשמות בראותם הר טוב כזה אשר שם שפע ימים יינקו וצפוני טמוני חול, באופן שכיון שיש בהר הזה כ"כ טובה לא תצטער בצאתך פן יחסרו כל אנשי ביתך, וכן אתה יששכר שמח באוהליך כי חמרא לפום רבנן ולא תחסרו כל טוב בהרכם הר מצויין בכל, ונדרים ונדבות משאר עמים אשר הר יקראו.
ולגד אמר ברוך מרחיב גד, נתן בזה התנצלות בעד גד על מה שבחר בעבר הירדן שלא היה זה מחמדתו אל ארץ רחבת ידים כמו שנראה מתוך דבריו שאמר ארץ מקנה ולעבדיך מקנה, דהיינו לב כסיל לשמאלו, אבל האמת הוא שגד בה' בטח שהוא הוא ית' המרחיב גבול, ולא קצרה יד ה' מהרחיב גבולם ואפילו בתוך ארץ כנען ברכת ה' היא תרחיב שמעט יחזיק מרובה, וז"ש ברוך מרחיב גד, גם לא תטעה לומר שבחר שם בעבר הירדן מהיותו ירא ורך לבב מפחד תמיד מפני המלחמה עד שבחר במלא כף נחת ממלא חפנים במלחמות, כי גם חלוקה זו בטלה הוא כי כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד, והגבור מתעדן הוא במלחמה באופן שלא זה ולא אותו גרמו לבחור בעבר הירדן אלא הטענה האמיתית היא וירא ראשית לו ר"ל בחר וראה לקחת חלקו קודם וראשית כל ישראל יען כי שם יקבר איש האלקים ששם חלקת מחוקק הוא משה אשר זכה וזיכה את ראשי עם ערב רב להביאם תחת כנפי השכינה, ז"ש ויתא ראשי עם וצדקת ה' עשה בזה ומשפטיו של השי"ת עשה עם ישראל האזרחיים, מזה הטעם הוא שבחר גד בעבר הירדן אלא שסתם וחתם הדברי' בטענת כל דהו, ארץ מקנה ולעבדיך מקנה, אבל תוכן הענין מפני משה המחקק הקבור שם, אלא בערמתם הבליעו הענין והסתירוהו בטענת כל דהו, ולעבדיך מקנה: או יאמר ברוך מרחיב גד. ר"ל אתה ה' ברוך אשר נתת להם גבול רחב, כי לגד יאתה כי כלביא שכן לבדו בי"ד שני כיבוש וחילוק לוחם מלחמות ה' טורף זרוע אף קדקד, וירא כי לו יאתה ללכת ראשית ועובר חלוץ ראשית כל ישראל ולפניהם, ז"ש וירא ראשית לו להיותו גבור ונכנס בעובי הקורה יען כי שם בעבר הירדן חלקת מחוקק ספון כדלעיל.
ולדן אמר דן גור אריה, אם הוא גור כיצד הוא אריה, אבל זה יובן באה שכתב רש"י ז"ל שהירדן מזנק ויוצא ממערת פמיאס וכלה בקצה ים המלח שהוא במזרח יהודה שנטל בדרומה של ארץ ישראל עכ"ל. וידוע שיהודה הוא נקרא אריה, לעומת זה יאמר על דן שהוא גור מצד עצמו ואריה שעובר במזרח יהודה הנקרא אריה, ז"ש דן גור אריה כיון שיזנק מן הבשן, ובכלל דבריו אלה ברכה שיתמיד בזה ויזנק תמיד בלי הפסק מתגבר כאריה:
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון, אמר ע"ד מ"ש הכתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. שפירשו בו שהב"ה משביע לכל חי מרצון שיהיה מרוצה בצביונו ודעתו, ואפשר לי להרחיב זה כמ"ש לכל חי רצון, שהחי וצדיק הוא הוא השמח בחלקו ויש לו רצון טוב שהב"ה השביעו מרצון, ועל זה הדרך נ"ל שאומר נפתלי שבע רצון, ושמח בחלקו, ולא שחלקו מעט ושמח בו אלא ג"כ ומלא ברכת ה' כי ים ודרום ירשה בים כנרת לו חלק ובדרום:
ולאשר אמר ברוך מבנים, ר"ל יבורך שיהיו הזכרים מרובים והנקבות מועטות, ז"ש ברוך מבנים מרובים.
או יאמר ברוך משאר הבנים שיבורך מפי בנים אשר ויהי מרוצה לאחיו מצד השמן הטוב שבחלקו ברבוי, יחד כולם יברכוהו מאמרו ברוך המוכר שמן הטוב ראש שמנים, ואחת משתי הבנות אלו אפשר שכוונו בספרי במה שהביא רש"י ז"ל לשון ספרי, אין לך בכל השבטים מי שברוך מבנים כאשר. וכתב רש"י ז"ל ואיני יודע כיצד עכ"ל. ואפשר שיובן באחת משתי הבנות הנז' אחר שכתבתי זה מצאתי כתוב בספר מנחת יהודה כה"ר אלעזר נ"ע שכתב בפירוש לשון זה, ענין נכון והוא שאין לך בכל השבטים הלא הם בני יעקב אבינו מי שנתברך בבנים מרובים במנין של פ' פנחס יותר על הסך הכתוב במנין של פ' במדבר, שבפ' במדבר מ"א אלף ובפ' פנחס נ"ג אלף, נתרבה י"ב אלף בבנים מיששכר אעפ"י שנתרבה במנין פנחס על מנין במדבר ששה אלף עכ"ז אשר נתברך יותר ממני כנז', והקשה על זה שהרי מנשה נתברך יותר ויותר ממנו שהרי מנשה במנין במדבר ל"ב אלף ובמנין פנחס נ"ב אלף הרי שהותיר עשרים אלף, ותירץ שהמאמר מדבר בבני יעקב ולא בבני בניו, וז"ש בכל השבטים עכ"ל. או יאמר ברוך מבנים אשר כמ"ש רש"י ז"ל שבנות אשר נאות מאד עיין עליו כי בזה אפשר שאמר ברוך יהיה אשר מפי הבנים כיון שיש לו בנות נאות מאד כל הבנים יברכוהו ויאשרוהו ואפשר שהסיבה מלבד חן וכבוד במתת אלקים הוא ג"כ היותן מועטות לכך מחשיב אותן אשר ומקשטן והם נאות ביותר.
ודורשי רשומות אמרו כי להיות שהשבטים החרימו ביניהם שלא יגלו ליעקב מכירת יוסף ושתפו עמהם השכינה ועכ"ז מצינו שאמר יעקב ידעתי בני ידעתי, מי גילה לו רז זה, אמרו כי סרח בת אשר גילתה ליעקב הענין, ונמצא שבט אשר נלכד בשחיתת חרם, לעומת זה עשה לו התרה ואמר יהי רצוי אחיו, שלא ירחקו מארבע אמותיו, וטובל בשמן רגלו כנגד אסור סיכה וכנגד נעילת הסנדל ברזל ונחשת מנעליך, ויהיה זה מעין ההתרה של יהודה שאחז"ל שהיו עצמותיו מגולגלין, שלכך אמר ואל עמו תביאנו, שיהיה רצוי אחיו, והוא עצמו מה שאמר באומרו על אשר ברוך מבנים אשר ולא ארור אשר בו נדוי אלא ברוך, ודרך כלל אפשר לומר באלו הברכות שברכם משה שהם מתייחסות אל השמות של השבטים, שראובן רמז בו ברכתו, והיא שיהיו מתיו מספר וחשובים, וזהו ראו בן חשוב מאד, ויהודה דרש לשון הודאה שמודה ומשבח להב"ה ולכך אמר עליו שמע ה' קול יהודה, דהיינו קול הודאתו כשישבח ויודה לך אל עמו תביאנו לשלום, ניצול מכף כל אויביו ומנצחם שידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה ויודה לך, באופן שכל זה נרמז בשמו של יהודה מלשון הודאה כאמור, ולוי דרש מלשון לויה על שם המתלוה עם הקב"ה ואומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, והם חיל ה' מתלוים אליו, לכך הרכיב בתיבת לוי כל אלו הברכות וברך ה' חילו לבנימין דרש לשון בן ימין שהוא ידיד ה', כי כל פניותיו לצד ימין הוא פונה. וליוסף לשון תוספת ברכה שמבורכת ה' ארצו וניתוספו בו אלפי מנשה ורבבות אפרים, ולזבולון דרש מלשון זבול שגבולו טוב מאד עד שעמים הר יקראו כדפרשית. וגד דרש לשון גדוד רחב, וז"ש מרחיב גד וטרף זרוע כו' בגדוד שלו, ולדן דרש לשין דן דין ואימה יתירה תהיה לו יזנק מן הבשן. ולנפתלי דרש לשון נופת לי, שיהיה שבע רצון ופירותיו מתוקים כנופת, ולאשר דרש מלשון אושר כי יאשרוהו ויברכוהו הבנים רצוי אחיו, זה כולל כמו שברכות יעקב אבינו נרמזו בשמות השבטים מקבילות הברכות של כל אחד ואחד לשמו כמו שביארתי במקומו כך כל אלו הברכות מקבילות אל השמות. אחר שברכם אחד לאחד חזר לברכם דרך כלל וספר בשבחן כי יש להם אלוה אשר אין אלוה כמו האל של ישורון כי שאר האלוהות לא ירעו והטב אין אותם, לא כן אל של ישורון שהוא רוכב שמים בעזרך רוצה לומר כשמערכות השמים מורות הוראת פורענות נגד שונאי ישראל הקב"ה בהשגחתו משדד אותן המערכות, כי על כן נקרא אל שדי שמשדד המערכות ומכניעם, ז"ש רוכב שמים כדי שיהיו בעזרך ולא ינגדוך, ובגאותו רוכב השמים באופן ושיעור שיהיו שחקים שוחקים מן ושפע טוב לצדיקים, ז"ש ובגאותו שחקים. וכמ"ש חז"ל גבי אברהם מאי דעתיך דקאי צדק במזרח מהדרנא ליה למערב. והרב בעל עקדה פירש רוכב שמים וזה יהיה בעזרך, שכב יכול אתה תעזרהו ותרוממהו, וע"ד מ"ש חז"ל היה לך לעוזרני. שעל ידי המצוות שאתה מקיים הרי אתה עוזר את השי"ת כב יכול להיותו רוכב שמים ושליט בהם ע"כ. ולפי שהיל"ל ישורון אין כאל או אין כאל ישרון, שאז היה סמוך ולא שכתב כאל שנוא מוכרת, מכאן דרשו חז"ל אין כאל ומי כאל ישורון. כי ישראל והצדיק מתדמה כב יכול אליו ית' מה הקב"ה גוזר והצדיק מבטל יגזר אומר ויקם לו ועל דרכיו נגה אור.
מעונה אלדי קדם. אמר שהקב"ה מעון הוא למו והצדיקים וענוים שפלי ברך, ומתחת הוא ניהו זרועות עולם שמעמידים אותו ומקיימים אותו, וכשאתם משפילים עצמכם אני מעלה אתכם ומכבד אתכם, כי ויגרש מפניך אויב ואח"כ אמר לך השמד כדי שיקרא הניצוח על שמך ויאמר השמד כאילו אתה העושה השמד.
וישכון ישראל בטח בדד וכו'. אמר כי ישראל מתחלקים לשתי כתות, הא' המעולים אצילי בני ישראל, והשנית דלת עם הארץ, כנגד אצילו בני ישראל אמר וישכון ישראל בטח אפילו שהוא בדד לא ירא ולא חרד עם היותו בדד, כי כך הוא דרך השלם לבטוח בהשי"ת, אמנם כת הבינוניים לא יהיו שלמים בבטחון אלא יתנו עיניהם לבקש מקום משובח בטבע, ז"ש עין יעקב נותן עינו אל ארץ דגן ותירוש וג"כ מבקש מקום שאף שמיו יערפו טל בטבע שאינו תולה עיניו למרום אל עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, ארץ שתהיה מוציאה דגן ותירוש שזה קוטן אמנה שבו, מעתה כיון שאתה ישראל בוטח בה', אשריך ישראל מאחר שאתה עם נושע בה' שאתה בוטח בו ואתה גורם להיות כללות עם ישראל להיותו עם נושע בה', ואמר נושע בה' ולא כתיב נושע מה' לומר כי הב"ה כב יכול הוא עצמו נושע עמך, הוא בצרה וכאילו כב יכול הוא נושע בתשועת ישראל. או יאמר נושע בה' ע"ד משחז"ל בפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו. שאין בעל הנס מכיר בנסו. ז"ש מי כמוך עם נושע בה', שה' לבדו יודע שנושעת כי התשועה לא נתפרסמה בצאתה חוץ אלא בה' לבד כי הוא מגן עזרך להגין עליך מהצרות שלא יבואו, וכי תימא אי הכי למה לפעמים נעשים נסים נגלים שאנו רואים שחרב עוברת בארצותינו ואנו ניצולים ממנה, לזה אומר ואשר אתה רואה חרב עוברת בארצותיך וניצול זה הוא לסיבת גאותיך שהקב"ה רוצה שתתגאה בניצוח שתנצח אותם, ולכך הוא מביא אותה החרב שתנצח ויכחשו אויביך לך, ואתה לא תחוש לכחשם אלא על במותימו תדרוך, שתכיר רוע לבבם וההכחשה לא תועיל ותתאכזר לדרוך על במותימו, והראשונים פירשו מגן עזרך, וכי תימא כיון שה' לוחם מלחמותינו א"כ מה בצע בחרב שאנו חוגרים כיון שה' איש מלחמה ולה' הישועה, לז"א ואשר חרב שאתה מוליך עמך איננו אלא דרך גאוה להתגאות בה לא להילחם בה כי ה׳ ילחם לך ואתה מאריך אפיך ומחריש לראות ישועת ה' אשר יעשה לך.