כלי חמדה (לניאדו)/בראשית/יד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png יד

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה

סדר תולדות יצחק ראשון

יבאר שכמו שהיסודות מצד התקרבותם זה אל זה יתהפך יסוד העפר אל יסוד המים, ככה בהתחבר האדם לרשע פרץ ה' מעשיו כי חבר טוב כולל שלימותו.

(ילקוט שמעוני פ' תולדות, רמז קי): בת בתואל הארמי (בראשית כה, כ). אם ללמד שהוא מפדן ארם מה ת"ל אחות לבן הארמי. אלא בא ללמדך אביה רמאי ואחיה רמאי ואנשי מקומה רמאים והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה לשושנה בין החוחים עכ"ל בילקוט. וברבה (ב"ר סג, ד) הכי איתא: א"ר יצחק אם ללמד שהיא מארם נהרים והלא כבר נאמר מפדן ארם. מה ת"ל ארמי בת בתואל הארמי. מה ת"ל אחות לבן הארמי. אלא בא ללמדך אביה רמאי ואחיה רמאי ואף אנשי מקומה כן והצדקת הזו שהיא יוצאת מביניהם למה היא דומה לשושנה בין החוחים עכל"ה.

מהדברים הטבעיים יתאמת אלינו שהתחברות דבר לזולתו יחייב התהפכותו אליו וטבעו, כי ראינו היסודות כמו יסוד העפר הקרוב אל המים יהפכו קצת ממנו ויהיה רך כמוהן וכן אם יזרע האדם מין בשאינו מינו כגון הכרישין אצל הבצלים יחייב טבע זריעתן בקירוב להתערב טעם הכרישין בבצלים ויוזקו עד שחוייב מן הדין[1] להרחיק הכרישין מן הבצלים מפני שמפיגין טעמן. וכן נמצא בדברים המלאכותיים שאם יעשה מרקחת מורכבת תופיני ממיני סמים מתחלפים בסגולתם וטעמם, ע"י תערובתן והתחברותן יתהפכו קצתם לקצתם להיות בה סגולה כוללת גם מתחלפת על סגולת פרט א' מהם, ומזה תוקח ראיה ותוכחת מגולה אל האדם לבלתי התקרבו והתחברו כי אם אל טוב ממנו כדי להתהפך אליו, כי בהתחברו לרשע פרץ ה' מעשהו. ולזה הזהיר שלמה המלך ע"ה ואמר אל תתרע את בעל אף ואת איש חימות לא תבוא (משלי כב, כד) פן תאלף אורחותיו וכו' (שם כה). אשר קשה היות דבריו כפולים, דהיינו בעל אף היינו איש חימות. גם אומרו בבעל אף אל תתרע ובאיש חימות אמר לא תבוא, ליערבינהו ויאמר אל תתרע את בעל אף ואיש חימות, אבל הכוונה היא יש בני אדם [שיש] מעצור לרוחם והם שולטים באפם לבלתי התכעס כ"כ, ולכן הוא אומר אל תתרע את בעל אף - אף יחיד, כלומר אפילו עם האיש שהוא שליט ובעל של האף, על דרך מה שאמרו חז"ל נוקם ה' ובעל חמה (נחום א, ב). שאין החמה שולטת בו ית', כמו שנאמר חמה אין לי (ישעיה כז, ד). אלא הוא בעל של החימה ושליט בה כבעל. ז"ש אל תתרע את בעל אף, את דייקא להיות אתו רע, אמנם את איש חימות רבות לא די שלא תתרע אלא אפילו לבוא אצלו אסור ז"ש לא תבוא. והטעם פן תאלף אורחותיו אמאי דפתח ביה קאי דהיינו בעל אף, ולכך כתיב אורחתו לשון יחיד אע"ג דקרינן אורחותיו, לומר כי אין לו אלא אורח א' דהיינו אף יחיד שכועס פעם ביובל, ולהיות כך מדתו, אמר עליו פן תאלף בלשון ספק, אמנם על בעל חימות אמר ולקחת מוקש לנפשך בלשון ודאי, כי איש אשר לו חימות הבא אליו לוקח מוקש לנפשו בהתקרבו אליו. ובזה הסכים לדעת אביו ע"ה שאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וכו' (תהלים קא, ו). אמר שתמיד נותן עיניו בנאמני ארץ להכיר בפרצוף פניהם מי הוא נאמן, כדי להושיבו בראש ואצלו מכיון שהם נאמני ארץ, אמנם ההולך בדרך תמים שאינו חשוב כ"כ כמו הנאמני ארץ הוא ישרתני, הוא דייקא ולא הנאמני ארץ וכו', כי ראוי לחלוק להם כבוד והושיבם בראש עמדי. עוד אפשר שאמר הוא ישרתני כי מענות דוד ע"ה היא שאפילו בהולך בדרך תמים בוש וירא לרדותו בפרך, אלא שהוא מעצמו מאליו ובטוב רצונו ישרתני, וזהו שדקדק אומרו הוא, ואמר כי להיות בית דוד קדושה וטהורה שבט הרשע לא ינוח שמה על גורלה, ז"ש לא ישב ר"ל לא יהיה תקומה לישב בקרב ביתי עושה רמיה ואפילו על עשית רמיה אחת, אמנם דובר שקרים וכו' לא יכון אפילו ברחוק ממני, וזהו לא יכון לנגד עיני. הנה שהיה דוד המלך ע"ה משתדל בכל עוז ותעצומות לבלתי שב בביתו עושה רמיה כי לא ימשך כי אם נזק מהתחבר אליהם. ולזה ראינו ירמיה ע"ה מצטער מלכת במלאכות ה' אל עם סורר פן יאלף אורחותיו ויקח מוקש לנפשו, הוא מ"ש אתה ידעת ה' (ירמיה טו, טו). נמצאו וכו' (שם טז). לא ישבתי וכו' (שם יז). לכן כה וכו' (שם יט). ונתתיך וכו' (שם כ). והצלתיך וכו' (שם כא). אשר ראוי לדקדק מאי אתה ידעת ה' דקאמר, היה לו לפתוח ולומר ה' זכרני ופקדני. ועוד כפל זכרני ופקדני למה. ועוד מאי אל לארך אפך תקחני (שם טו), שאם הכוונה שלא יאריך אפו עליהם, לא דייק תיבת תקחני דהיל"ל אל תאריך אפך להם, ג"כ צריך להבין אומרו דע שאתי עליך חרפה, מה ידיעה מחודשת מודיע באומרו דע שְׂאֵתִי עליך חרפה. ועוד מאי נמצאו דבריך (שם טז), אימתי נאבדו עד שנמצאו, ומה אכילה שייך בדברים עד שאומר וָאֹכְלֵם. ועוד מאי לי ומאי לבבי דקאמר, היל"ל ויהי לי לששון ולשמחה. או יאמר ויהי לששון ולשמחה ללבבי. גם אומרו לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז (שם יז) לעלוז מבעי ליה, והיותר צודק הוא שיאמר לא ישבתי בסוד משחקים לשחוק שהוא לשון נופל על הלשון. ועוד מאי היו תהיה לי וכו' (שם יח). שהיל"ל היתה לי בלשון עבר ולא היו תהיה לשון עתיד שאינו צודק. ועוד מאי אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד (שם יט), מי לא ידע בזה שלפניו עומד, וחז"ל פירשו שירמיה היה מתרעם שהיה הולך בשליחות ובלתי מצליח, לזה אמר לו כי אם תשוב ואשיבך פעם אחרת אינך מפסיד בזה, הרי אתה מרויח שבכל פעם שתשוב לפני תעמוד ובאור פני מלך חיים, ועוד שאפשר שתוציא יקר מזולל ותזכה להיות כפי מה [ש]הפה שלי גוזר ומקיים ככה אתה בפיך תגזר אומר ויקם לך עכ"ד: ועוד צריך להבין כפל התשועות וההצלות להושיעך ולהצילך (שם כ). והצלתיך ופדיתיך (שם כא):

הביאור לע"ד כי ירמיה היה מתרעם על בני דורו היותם כולם (סלוני')[2] וסרבנים הם אותו, ולא זו בלבד אלא שהיה מתפחד פן תדבקנו חטאתם וילמד ממעשיהם, לזה הקדים לזעוק ואמר אתה ידעת. כלומר אתה יודע כל הרעה אשר מריעים לי, עוד כיוון באומרו אתה ידעת כמקדים לשאלתו שהיא זכרני וכו', כי לפעמים ישאל האדם בפיו דבר שימשך לו ממנו נזק לזה אמר אתה ידעת ה' הנאות לי והטוב, אבל מה שנ"ל הוא שזכרני וכו', ולהיות דגמירנא שכל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה (ר"ה טז:). והטעם לפי שמבקרים על פנקסו לראות מעשיו אחר שהוא מתרעם על מעשה חבירו אם הוא טוב ממנו או רע ומר, לזה אמר מי יתן והיה שזכרני ופקדני והנקם לי מאויבי, כלומר אפילו שתזכרני שיזכרו מעשי לפניך ופקדני דהיינו נענש תחלה ואחר כך והנקם לי מאויבי, הייתי סבר וקביל זכרני ופקדני בנחת רוחי שאנקם מאויבי, ולמען חסדיך אשאל שאל לארך אפיך אל תניח דבר זה לארך אפיך כי ביני ביני תקחני ואמות וחלילה לך להאריך אפיך מצד ולקצרו מצד שתקחני. ועוד טענה אחרת דע נאמנה ששְׂאֵתִי הטורח והיגיעה ועמל מהם, הנה שאתי זה הוא עליך חרפה, כי יש חרפה וחילול שם שמים בדבר אחר שאני ביתר שאת טורח מאויבי ורודפי, שמא תאמר לי מה לך להכין עצמך לנבואה כדי שתצטער מהם, לזה אמר יודע אתה שאיני כדאי בהכנתי להיות דבריך עם איש כמוני אלא שנמצאו דבריך, דרך מציאה ובהסח הדעת ובלתי הכנה, ועם היותם מרים כלענה תמיד מבשרים רע, עכ"ז ואוכלם כי כך הוא משל ההדיוט בלשון בני אדם על הדברים קשים כגידין לאמר על כל הדברים הרעים בלעתי אותם, ז"ש ואוכלם ועכ"ז ויהי דבריך לי לששון וכו' לא מצד עצמן כי לא על בשורה טובה באו אלא יען שנקרא שמך עלי ה' אלהי הצבאות, והנחת כל צבאות מעלה ובאת לדבר עם שפל אנשים כמוני בבחינה זו היו לי לששון, לא בבחינת הדברים עצמם כי הם דברים קשים, ואוכלם כאוכל מרור ולענה. ז"ש כי נקרא שמך עלי וכו' והוא לשון נתינת טעם. או אפשר לפרש כי הוא לשון דהא, והוא שמביא ראיה איך דבר ה' לו לששון, דהא נקרא שמך עלי ואיגלאי מילתא למפרע שהייתי שמח ולכך שרתה רוח הקודש עלי, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. ודקדק עוד באומרו ויהי לי לששון ולשמחת לבבי. אמר כי לפעמים האדם המלומד תמיד בבשורות רעות בבכי ואנחה בבוא עליו קצת שמחה יעריכנה לששון ושמחה גדולה בערך היגונות שאירעו לו, לזה אמר כי אם הוא מחשיב דבר ה' לו לששון, איננו בבחינת יגונותיו אלא אפילו בהיות לבו שמח וטוב, הששון הזה של דבר הש"י עולה על גביהן. ז"ש ויהי דברך לי לששון אפילו בעת שמחת לבבי, ז"ש ולשמחת לבבי, וכל זאת השמחה יען שדברת עמי, שמורה שיש בי קצת הכנה ושלימות להדבק בך, ולזה השתדלתי תמיד לבלתי שבת בסוד משחקים ולצים, ולא נצטערתי כלל על זה להכניע לבבי הערל לבלתי שבת בסוד משחקים, אלא אדרבא שמחתי ואעלוז על זה שלא ישבתי בסוד משחקים, באופן שהייתי עלז ושמח וטוב לב על שלא ישבתי בסוד משחקים, ז"ש ואעלוז כי אין שמחה בעולם כשמחת הצלת האדם מן החטא של מושב לצים וסוד משחקים, כי השחוק חמור הוא כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. אבל הסוד של המשחקים הוא היותר חמור, כי השחוק הכנה לסודם והיא העבירות החמורות אשר בסודם אל תבוא נפשי, ועכ"ז שלא ישבתי בסוד משחקים, כעת מפני ידך בדד וכו' ולא ידעתי מה זה ועל מה זה, ולזה שאל ואמר למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה, אמר כי המכה הקלה מנחת חוש ההרגשה במקומו וירגיש האדם הכאב, אמנם המכה הרבה בטבעה לבטל ההרגשה להיות האדם בלתי מרגיש עוד כאב, כי הרי הוא כמת ועבר ובטל מן העולם כבשר המת שבחי שלא יורגש אם יחסרוהו. לזה אמר מדוע וכו', אמר כי נמצאו בו הדברים הפך הטבע. ז"ש מדוע היה כאכי נצח, שנצח אני מרגיש הכאב עם היות מכתי אנושה, המחייבת ביטול חוש ההרגשה מהיותה אנושה, שמא תאמר אדרבא סימן יפה הוא לך שמאחר שהכאב גדול זה מורה שאתה מחליף לי כח, ולזה הטבע מרגיש הכאב כי כן כתבו הרופאים שהחולה הכבד בחוליו והיה לו מחוש ראש ועתה איננו חושש בו - סימן רע לו שלא נסתלק הכאב אלא ההרגשה היא שנסתלקה שהיתה לו מאז, נמצא שחששת הכאב סימן טוב להתחלת רפואת והתחזקות הטבע, לזה אמר כי מאנה הרפא, ולמיאון הרפואה והמנעה הוא שהשוו בו כל הדברים לרעה, שהכאב גדול עם היות המכה אנושה ומאנה הרפא. לעומת זה הייתי חפץ שתמנע הנבואה ממני והיו תהיה לי בענין הנבואה כמו אכזב מים לא נאמנו, כי בהבטל הסבה יבטל המסובב. ואפשר שרמז בדרך הלצה בכפל היו תהיה לי. כלומר מה שתהיה לי כמו אכזב וכו'. דהיינו ביטול הנבואה יהיה בעיני כאלו היו. כלומר כאלו הייתי מתנבא שהייתי שמח כנזכר בויהי דברך לי לששון, וחריף הוא. ואחר שראה ה' תרעומתו שהיה חפץ בביטול השגת הנבואה, וזה לשתי סבות: האחת על שהיו רודפים אותו, והשנית היותו מפחד ללמוד מהם, וישוב אליהם והם לא ישובו אליו, לעומת זה היה דבר הש"י אליו, ז"ש לכן כה אמר ה' לתקן המעוות בעיניך, השיב ה' ואמר אם תשוב ואשיבך. הנה תרויח שלעתיד לפני תעמוד, שאתן לך מהלכים בין העומדים דהיינו המלאכים, וכמו שאחז"ל שעתידים צדיקים אחר פטירתם להיות נעשים על ידן נסים. ועל זה נ"ל לפרש עושה מלאכיו רוחות. שרוחות הצדיקים נעשים מלאכיו. כ"ש שאפשר שתוציא יקר מזולל כפי וכו'. אפשר דמדלא קאמר אם תעשה יקר מזולל, שהכוונה עם היות שעם קשה עורף העם הזה ואין בהם תוחלת תועלת, עכ"ז אפשר שיצא מהם זרע קדוש, ע"ד מי יתן טהור מטמא. ז"ש אם תוציא יקר מזולל, שהזולל הזה הממרה את פיך אפשר יוליד בן קטן ויקבל תוכחות ויתחנך בתוכחותיך. ז"ש תוציא יקר מזולל. הנה כפי תהיה ומה שאת מפחד מהתקרבותך אליהם פן תנקש אחריהם ישובו וכו', ונתתיך לעם הזה וכו' כי אתך אני להושיעך מהצרות שרוצים להצר לך ולהצילך מחטא ולימוד ממעשיהם, וזהו שכוון בכפל הוא מה שביאר הכתוב אחר כך ואמר והצלתיך מיד רעים וחטאים לה' מאד המתעים ומחטיאים לזולתם, ובאמצעות זה אני פודה אותך מיד עריצים המזיקים, כי בלי עון בידך ירוצון כי לא יכוננו, ז"ש והצלתיך מיד מרעים ופדיתיך מיד עריצים. הנה כי ירמיה ע"ה היה מצטער מהתחבר אליהם פן ילמד ממעשיהם עד שהובטח ממנו ית' ישובו הם וכו'. כי ההרגל והתחבר האדם לזולתו יחייב בלימוד מעשיו, כ"ש הצדיק הנולד מן הרשע, שראוי להחזיק לו טובה שהכניע טבעו לחטוא שירש מאביו להטותו אל האמת והצדק. ובזה מבואר המאמר אשר בפתח הסדר. א"ר יצחק וכו'. וראוי לדקדק כפל ואריכות לשון שאומר מה ת"ל ארמי, ומאריך בת בתואל הארמי. וחוזר ומקשה מה ת"ל אחות לבן וכו'. כאלו היה קושיא מחודשת. ועוד מנא ליה דאף אנשי מקומה כן, דילמא אביה ואמה בלחוד כמו שהכריח, אבל מפדן ארם מורה מקום הוא לבד. והיינו יכולים לפרש דלאנשי מקומה לא צריך קרא, דכיון דהם הם מושלים שם, דבתואל מלך ארם הוא כמ"ש חז"ל, שהיה כובש כל הבתולות ולכן הרגו ה' כדי שלא יכשל בבתו, וממילא הוא כי מושל רמאי ומקשיב על שפת שקר כל משרתיו רשעים ורמאים, ואפשר שכוון לזה בעל המאמר בלשונו שאמר ואף אנשי מקומה כן. מאי ואף דקאמר, אלא כוון לומר דכיון דאביה המושל רמאי ואחיה רמאי, ממילא דאף אנשי מקומה ג"כ הם כאביה ואחיה. וצריך להבין ג"כ אומרו והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם, מאי שהיא יוצאה דקאמר, כי היה אפשר לפרשו כפשוטו על יציאתה כעת מביניהם ללכת אצל אברהם ויצחק כשושנים והיא שושנה שהיתה בין החוחים דהיינו בתואל ולבן ולא למדה ממעשיהם, וכן נראה שמפרש רש"י ז"ל:

הביאור דקשיא להו לבעל המאמר ראשונה דכיון דקאמר מפדן אדם מה צורך לומר ארמי, ז"ש מה ת"ל ארמי, ושנית קשיר להו דלימא בת בתואל ארמי, אמנם הארמי בה"א למה לי. ולקושיא זו כוון בתוספת לשונו שאמר בת בתואל הארמי, שהוא נמשך אחר לשון מה ת"ל הנזכר בתחלה, דקאי מה ת"ל ארמי, מה ת"ל בת בתואל הארמי. ואחר כך הקשה עוד דמה צורך להזכיר שהיא אחות לבן, מספיק בהגדת אביה לסימן מובהק. ז"ש מה ת"ל אחות לבן הארמי, ובכלל קושי מה ת"ל כולל שמלבד שענין אחות לבן מיותר אומרו הארמי ג"כ מיותר יותר ויותר, ובכלל זה אפשר דמקשה מה ת"ל אחות לבן וכו' אחר מפדן ארם, דהיל"ל בת בתואל אחות לבן מפדן אדם וכו', באופן שכל אלה הקושיות יכריחו לדרוש שכולם רמאים. ולזה הושם בפסוק אחות לבן לבסוף ומפדן באמצע להיות מפדן ארם דבר הלמד מענינו הקודם וענינו המאוחר, לידרש לשון רמאות, ומכאן למד רבי יצחק לדרוש שאף אנשי מקומה כן. והנכון לפרש באומרו והלא כבר נאמר מפדן ארם, נ"ל שאינו על מפדן ארם האמור כאן, אלא הכוונה והלא כבר נאמר בפרשת חי שרה שהיו מפדן ארם, וזה מורה לשון כבר. ולפי זה לשון מפדן ארם איננו לשון הפסוק אלא רבי יצחק מקשה והלא כבר נאמר שהיו מפדן ארם, והשתא ניחא שמכח קושיא זו הוכרח לומר שאף אנשי מקומה כן רמאים מיתור מפדן ארם שכבר נאמר שהיו מפדן ארם בפרשה שעברה, אלא ודאי כולן נדרשין לשון רמאות, וזה הפירוש נ"ל שהבין רש"י ז"ל במאמר זה מדכתב בפירוש החומש ז"ל: בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן וכו'. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא וכו'. ומה שאמר רש"י ז"ל שהגיד הכתוב שבחה שלא למדה ממעשיהם. הקשו עליו דכיון דקטנה בת שלש שנים היתה אין להחזיק לה טובה שלא למדה, ולי מהא לא איריא דהא ראינו טוב טעמה עד שאמרו נקרא לנערה ונשאלה וכו', ומעשיה בצאתה לשאוב מים יוכיחו, ורחוק לומר דעל ידי נס היו כל מעשיה, וכן מוכיח ותפול מעל הגמל על טוב טעמה ושכלה. ואני אומר שעיקר השבח הוא על הזמן שאחר שגדלה כי

.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
  1. (מסכת ב"ב פ"ב מ"י)
  2. יתכן וצ"ל סוררים