כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/פד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) במדבר פד

סדר מסעי

יבאר שעמודי שמים וארץ ירופפו כאשר ישראל מרפים ידיהם מן התורה, כי עמוד התורה הוא עמוד הימני והגדול שבשלשת העמודים.

(פתיחתא דאיכה רבתי א, א) רבי אבא בר כהנא פתח צהלי קולך בת גלים. אמר ירמיה לישראל אתם אומרים שירין וזמירין לפני ע"ז, צהלי קולך בדברי תורה, צהלי קולך בבתי כנסיות, בת גלים מה גלים הללו מסויימים בים אבותיהם של אלו מסויימי' בעולם. דבר אחר בת גלים בת גולים, ברתהון דגולאי, בתו של אברהם, אותו שכתוב בו ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. בתו של יצחק שכתוב בו וילך יצחק אל אבימלך וכו'. בתו של יעקב שכתוב בו וילך פדנה ארם. הקשיבי - הקשיבי למצותי, הקשיבי לדברי תורה, הקשיבי לדברי נבואה, הקשיבי לצדקות ומעשים טובים, לישה - ואם לאו לישה, הא אריה סליק עלך זה נבוכד נצר דכתיב עלה אריה מסובכו. עניה - עניה מן הצדקות, עניה מדברי נבואה, עניה ממצות ומעשים טובים, ואם לאו ענתות - הא ענתותא אתי ומתנבא עלך דכתיב דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות. כיון שבא הפורענות קונן עליהם איכה. עכל"ה.

אם העולם עומד על שלשה עמודים התורה והעבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א ב), הנה מבואר שבהתמוטט אחד מהם יחד עמודי שמים התרופפו כלומר מתמוטטים, כל שכן בהתמוטט הגדול שבהם והוא עמוד התורה אשר תלמוד תורה כנגד כולם יכריע, ולזה בהבטל התורה בזמן החרבן ועזבם תורת ה' תמימה מתוך כך נחרב הבית ובטל העמוד השני כי בטלה עבודה וגלו, מאליו נתבטל השלישי של גמילות חסדים, כי מי גומל ומי חומל והוא גולה, ולזה אמרו חז"ל במדרש איכה רבתי: ר' הונא ור' ירמיה אמר מצינו שויתר הקב"ה על ע"א ועל ג"ע וש"ד ולא ויתר על מאיסה של תורה שנאמר על מה אבדה הארץ, על ע"א ועל ג"כ ועל ש"ד אין כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי עכל"ה. וראוי להבין טוב טעם ודעת למה ויתר הב"ה על ע"א וג"ע וש"ד והם עבירות חמורות שיהרג ואל יעבור, ובפרט שאחז"ל (ירושלמי שקלים פ"ה ה"א): כל האומר הב"ה ותרן יתותרון מעוהי. והיכי קאמר ויתר וכו'. גם נדקדק אומרו על ע"א וכו' אין כתיב כאן פשיטא דלא כתיב ג"ע וש"ד אלא על עזבם את תורתי. ועוד יקשה דניחא ליה בג"ע וש"ד אין כתיב כאן אבל ע"א מכל מקום בסוף הפסוק כתיב וילכו אחרי הבעלים דהיינו ע"א, ואם כן היכי קאמר ע"א אין כתיב כאן. ונראה שהכוונה שלשון ויתר לאו ויתור ומחילה לגמרי קאמר דלא יתכן כנזכר לעיל. ועוד היתכן שכל הרע הבא על ישראל בשביל עזיבת התורה לבד הוא, והנה אפשר לומר שידוע הוא מה שאמרו בספר הזוהר גם חז"ל במדרש איכה, שאברהם אבינו תקן העולם וכיפר על ע"א כי הוא קרא בשם ה' אל עולם, ויצחק כיפר על ש"ד בפשוט צוארו על גבי המזבח ויחשב לו כשפיכות דמים, ויעקב אבינו כיפר על ג"ע כי לו יאתה לקחת שניהם כאחת ולא לזולתו, באופן שזה הענין ויתר הב"ה על ע"א וג"ע וש"ד להאריך אפו [קאמר] וזה קורא ויתור, וזה בזכות שלשה אבות כנז' ולא ויתר להאריך אפו על מאיסת התורה, כי תמה זכות אבות שלשה בשלשה גופי עבירות חמורות ע"א וג"ע וש"ד. והנ"ל נכון בעיקרן של דברים כך הוא, שאלו עסקו בתורה היה הב"ה מאריך אפו, והיינו ויתר הב"ה להאריך אפו על ע"א וג"ע וש"ד ולא ויתר על מאיסה של תורה, כי בעוד שעוסק בתורה יאות להאריך אפו מצד נחת רוח עסק בתורה, ועוד כי התורה תבלין למתק מרירות הע"א וג"ע וש"ד להחזירם למוטב בתשובה, ולא ויתר על מאיסה של תורה אלא גלגל עליהם הכל ונתפרע מהם ע"א וג"ע וש"ד, ולזה אמר בעל המאמר על ע"א וג"ע וש"ד אין כתיב כאן. כלומר אין הכי נמי שבכלל פרעון על עזבם את תורתי יהיה הפרעון ע"א וג"ע וש"ד, דבכלל עזיבת התורה גלגלו עליהם פורענות ע"א וג"ע וש"ד. ובזה ידוקדק את תורתי, את לרבות ע"א וג"ע וש"ד, שאגב עזיבת התורה נפרע מהם על הכל אבל סוף סוף מהפסוק נר' דעזיבת התורה הוא הגורם בעצם והשאר בגלגול מקובלי' מדלא כתיב בהדיא על ע"א דאף על גב דאגב התורה יפרעו מע"א וכדכתיב ברבוי את, מכל מקום על ע"א ועל ג"ע ועל ש"ד אין כתיב רוצה לומר בהדיא. ואפשר שדקדק בלשונו שאמר אין כתיב כאן מאי כאן דקאמר והוא דקשיא ליה לבעל המאמר דהרי כתיב בפסוק שאחרי זה וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים הרי ע"א אמור, לז"א אין כתיב כאן, כאן דייקא, כאן בתחלת תשובת על מה אבדה לא נכתב, ואף על גב דנכתב בסוף מכל מקום נראה דעיקר אבדן הארץ הוא על עזבם את תורתי מדלא כתב כאן בתחלה על ע"א וג"ע וש"ד, אף על גב דנכתב בסוף נראה דטפילה היא ועל ידי עזיבת התורה ובגלגול הנז' נפרע מהם, ודקדוק נכון הוא אומרו אין כתיב כאן. הנה שעיקר חיתום גזר דין היה על ביטול תורה. ובזה נבין מאמר חז"ל בפתיחתא דאיכה רבתי זה לשונו:

אמר רבי אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופים לאומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, אמרו להם יכולין אנו להזדווג לאומה זו, אמרו להם לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם, שכן הבטיחם אביהם ואמר להם הקול קול יעקב והידים ידי עשו, כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות אין הידים ידי עשו, וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות הידים ידי עשו, וכן הוא אומר לכן כאכול קש לשון אש וגו'. וכי יש קש אוכל אש והלא דרכה של אש אוכלת קש ואת אומר לכן כאכול קש לשון אש, אלא קש זה היה ביתו של עשו שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, לשון אש זה ביתו של יעקב, וחשש להבה ירפה זה ביתו של יוסף, שרשם כמק יהיה אלו האבות שהם שרשיהם של ישראל, ופרחם כאבק יעלה אלו השבטים שהם פרחיהם של ישראל, מפני מה כי מאסו את תורת ה' צבאות. אמר רבי יודן כי מאסו את תורת ה' צבאות זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה, וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה. עכל"ה:

וראוי לדקדק אומרו כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו וכו', והלא הפסוק אומר הקול קול יעקב והידים ידי עשו שמשמע ששני הדברים כאחד וא"כ מהיכן דרש בזמן וכו' אין הידים וכו', ואגב אורחין נדקדק שבחלוקה הראשונה לא אמר מצפצף אכן בשנית אמר אבל כל זמן שאין קולו מצפצף הלא דבר הוא. ועוד קשה אומרו וכן הוא אומר לכן כאכול קש לשון אש שמשמע שמביא סיוע לדבריו מפסוק לכן כאכול וכו' וכיון שאין הבנה לפסוק כי אם על צד הכרח הקושיא מפרשו אם כן לא היל"ל וכן הוא אומר אלא הה"ד לכן כאכול וכו'. ועוד קשה אומרו אריכות לשון וענינים כפולים וכי יש קש וכו' והלא הרבה וכו' הדברים מכופלים ומשולשים כאומרו ואת אומר לכן כאכול קש לשון אש. ועוד קשה שבהביאו ראיה לשעשו נקרא קש הביא תחלת הפסוק של והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה, וכעת לא היה להביא כי אם סוף פסוק דהיינו ובית עשו לקש ואח"כ בחלוקת לשון אש זה ביתו של יעקב אז היה לו להביא תחלת הפסוק של והיה בית יעקב אש, ובחלוקת להבה ירפה שהיא על יוסף אז יביא ראית ובית יוסף להבה, ולא היה לו להקדים כל הפסוק ואחר כך סומך על מה שהביא שלא בזמנו. ועוד שרשם כמק יהיה אלו האבות ומה לי עם האבות ומה שייכות להם בכאן, וכן פרחם על השבים מאן דכר שמייהו הכא. ועוד קשה אומרו מפני מה כי מאסו תורת ה' כי זיל קרי בי רב הוא שאומר כי מאסו תורת ה' צבאות וכו' כי נתינת טעם הוא אם כן מה השמיענו בעל המאמר באומרו מפני מה כי מאסו וכו', ונדקדק אומרו לשון מפני מה ולא אמר למה כי מאסו וכו': הביאור כי נתקשה לבעל המאמר בפסוק כפל הקול קול וכפל והידים ידי דהיל"ל בקיצור הקול יעקב והידים עשו או בקול יעקב ובידים עשו, לכך דרש שבקול יש שתי חלוקות האחת כשמצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וזה הקול מתיחס ליעקב על שם שהיה תם יושב אהלי שם ועבר, והשניה אשאינו מצפצף בבתי מדרשות שאותו הקול איננו מיוחס ליעקב, ועל זה נאמר הקול ועל החלוקה הראשונה נאמר קול יעקב ולעומתה בעשו שתי חלוקות האחת כשידיו בטלות ואינן יכולות לעשות רע כשלא ישליטנה האלהי' עליו נאמר הידים, וכשמזיק לבריות אז מיחס ידיו לעשו הרשע ועליו הוא אומר ידי עשו, ולז"א כי כשקולו של יעקב בבתי כנסיות וכו' דהיינו חלוקת קול יעקב אז אין הידים ידי עשו כי כן הוא אומר והידים סתם, אמנם כשהגיע יעקב למדריגה שפלה שאפילו צפצוף בעלמא אינו מצפצף בבתי כנסיות דהיינו החלוקה הראשונה הנאמרת בהקול אז ידי עשו שעושה בידו רע והם ידיו מתיחסות אליו. נמצא שחלוקת הקול אשר ביעקב כנגד חלוקת ידי עשו וחלוקת קול יעקב כנגד והידים הסמוך לו, ופתח בחלוקת קול יעקב בבתי כנסיות וכו' כדי לפתוח בזכות, ואעפ"י שחלוקת הקול דהיינו שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות מוקדמת בפסוק דפתח דבריו יאיר ושלא לפתוח פיו לשטן ולפורענות לומר כשאין קולו של יעקב וכו' נמצא כי כל הנזק הנמשך ליעקב מעשו הוא על הלשון שאינו מצפצף בו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובזה מובן אומרו וכן הוא אומר לכן כאכול קש לשון אש, כי דקדק דקדוק נכון בפסוק באומרו לשון אש מאי לשון אש, הכוונה כמו שיכריע אח"כ שהקש הוא עשו והאש על יעקב, נמצא שהקש אוכל לשון האש על שהלשון לא נשתמש בו להלל ולשבח בבתי כנסיות וכו', בא הקש ואוכל אותו הלשון של אש נמצא מסייע כל דבריו מאומרו לשון אש, שתיבת לשון מסייעת לנז', ולזה אמר וכן הוא אומר לכן כאכול קש לשון אש. ואחר כך הקשה בעל המאמר הקושיא שלו כפולה ראשונה דקשה שאין הקש אוכל אש והשנית שלו הונח שהקש יאכל האש בבחינה אחת מטעם שבהתרבות הלהבה יאכל הכל ויתם האש והקש עכ"ז הקשה דלא היל"ל לפסוק להניח הדבר המורגל שהאש הוא האוכל הקש ולבקש לו חלוקה זרה, ז"ש והלא דרכו של אש לאכול קש והוא אומר לכן כאכול קש לשון אש שהיא חלוקה שאין דרכה של קש לאכול אש. או אפשר שאמר והוא אומר לכן כאכול קש לשון אש דקשיא ליה כמו וכי תימא לפרש לכן כאכול הקש לשון אש שר"ל שהאש אוכל הקש שכן מתקנים אותו הפשטנים, לז"א והוא אומר לכן כאכול קש לשון אש, כלומר אפילו תישב הפסוק ותפרשהו שהאש אוכל הקש, מ"מ יקשה הלשון הייתי אומר לכן כאכול קש לשון אש שמשמע שאומר שהקש אוכל אש. לזה משיב אלא קש זה עשו שנאמר והיה בית יעקב כי כוון המאמר לומר שאפילו בשעת כעס הב"ה עם ישראל אומר הדברים היוליינים ובמשל סובל דבר והפכו, ולכן אעפ"י שהפסוק היה מכוון לומר שעשו יאכל את יעקב ואת נוהו הישם, אמרו בנושא שהטבע בהפך כדי שלא לפתוח פה לשטן והיינו אומרו לכן כאכול קש לשון אש, שהקש אוכל האש ובטבע בהפך שהאש אוכל הקש שיעקב יכלה את עשו. ולהורות זה הביא המאמר פסוק והיה בית יעקב אש וכו' שמורה שיעקב יאכל את עשו שהוא קש לפרש שהפסוק כוון לשני הענינים יחדיו, שאם לשון אש והוא יעקב יצפצף בבתי כנסיות אז יאכל את הקש שאין הידים ידי עשו, ואם אין הקול בבתי כנסיות אז הקש אוכל האש בהפך הטבע, וכן החשש והוא עשו ירפה הלהבה של יוסף, שמא תאמר יש זכות אבות או זכות אחדות האומה שכולם חבור ואפילו יהיה חבור עצבים הנה לו לז"א שרשם כמק יהיה אלו האבות שתמה זכותם או אפילו לא תמה כמוק' שלא תועיל לזה ופרחם דהיינו השבטים כבר נעשו כאבק שהאבק מפוזר ומפורד יותר מעפר, שהעפר יש בו כמה גרעינין של אבק אמנם האבק דק דק מאד ומפוזר כל אחד ואחד מחבירו, כך היו ישראל והשבטים מפוזרים ומפורדים איש מאחיו, וכמו שאמרו חז"ל בפתיחתא ולא עוד אלא שהיו אלו שמחים במפלתן של אלו וכו'. ז"ש פרחם כאבק יעלה אלו השבטים שלא היה בהם שום אחדות ואמר מפני מה כי מאסו וכו', כוון בעל המאמר לענין עמוק לפרש בפסוק והוא כי שם נאמר הוי האומרים לרע וכו' וכמה חלוקות אשר לעומתם גוזר אומר לכן כאכול קש לשון אש, ואלו שתק הפסוק היה נר' שעל כל העונות הנזכרים מביא פורענות זו, לכך אומר מפסוק כי מאסו שאין הכוונה בו לומר טעם לפורענות שהרי קדמו כמה הוי הוי והם הם סיבות הרע, אכן הכוונה באומרו כי מאסו לומר מפני מה, כלומר מפני אי זו חלוקה מהנזכרי' אתה מחייבם את כל זאת של והיה כאכול קש לשון אש, לזה משיב כי מאסו את תורת ה' צבאות כי על זאת אבדה הארץ על עזבם את תורת ה' צבאות.

נמצא כי יש הבדל גדול בין אומרו למה לאומרו מפני מה והוא על דרך מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלייה האמור בענין אחשורוש שפירשו בו שלא שאל למה כי שתי תשובות בדבר, האחת שהשתחוו לצלם והשנית שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אבל שאל מפני מה כלומר מפני אי זו מא' מאלו נתחייבו. עולה בידינו מכל זה כי הלשון אש בהיותו בטל מעסוק באש דת אז הידים ידי עשו ותאבל הארץ וכל יושביה כמו דק יבלון. ועל זה נראה לי באה תוכחת הנביא באומרו שמעו דבר ה' בית יעקב וכו'. וראוי לדקדק ראשונה כפל בית יעקב ובית ישראל ומאי וכל משפחות דהוא מיותר די שיאמר בית יעקב ובית ישראל. ועוד אומרו מה מצאו אבותיכם בי עול בלתי מסודר, היל"ל מה עול מצאו אבותיכם בי והיינו יכולים לפרש בדרך הלצה מה תואנה ואפילו דבר קל מצאו אבותיכם בי, ומאחר שלא מצאו בי דבר מעתה עול הוא מה שרחקו מעלי, באופן שתיבת עול אסיפיה דקרא קאי. גם צריך להבין דאמאי מוכיח האבות ולא הוכיח הבנים ויאמר מה מצאתי בי עול כי רחקתם וכו' והיה צודק אחר כך אומרו ואביא אתכם אל ארץ וכו', גם צריך לדקדק אומרו פריה וטובה פרט וכלל למה יאמר לאכול טובה והכל בכלל. ועוד קשה כפל ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי חדא מנייהו מספיק. וחז"ל דרשו על המביאים ארונות של מתים לארץ ישראל ותבואו ותטמאו את ארצי אחר מיתה בטומאת המת ובחיים חייתם נחלתי שמתם לתועבה שלא באו אליה בעודם חיים שיותר טוב היה שיבואו בטהרה בחיים בחיבת הארץ. גם צריך לדקדק מאי תופסי התורה לומדי התורה עוסקים בתורה מבעי ליה, וגם כן צריך לדקדק מאי ואחרי לא יועילו הלכו מאי ואחרי שהוא מופלג ואחר לא יועילו מבעי ליה. ויובן אומרו לכן עוד אריב. ועוד קשה אומרו כי עברו איי כתיים מאי שנא גבי איי כתיים דנקט עברו וראו וגבי קדר דנקט שלחו והתבוננו מאד. והנה בישוב פסוק זה עם הבא אחריו שומו שמים וכו' אשר צריך להבין למה ישומו השמים ולא הארץ ביארתי הענין על נכון בסדר תשא עיין עליו. עכ"ז כעת אגב אורחין נוסיף לקח טוב בו ואומר כי הנביא בא להוכיחן על עזיבת התורה ופתח ואמר שמעו דבר ה' בית יעקב וכו' אמר כי בזמן מתן תורתנו נמצאו שתי כתות, בית יעקב הנשים ועליהם צוה כה תאמר לבית יעקב, ותגד דברים קשים כגידים לבני ישראל אלו האנשים, אמר כי כעת כולם נשים כי נתפתו אחר ע"א ויפשקו רגלם לכל עובר ושב שכל מין ע"א שבעולם עבדוהו כאשה זונה המזנה תחת בעלה לכל עובר ככה ישראל זנו אחרי בועלם עושם ה' צבאות שמו. ז"ש שמעו דבר ה' בית יעקב אלו הנשים וכל משפחות שבהם אפילו המיוחסות לא בני ישראל המה. אל כל משפחות בית ישראל, ואין בית אלא אשה כי כולם כנשים יחשבו להבא שקבלו עליהם מרות כל עובדי ע"א. או יאמר שמעו דבר ה' בית יעקב לפי האמת שפלים מלשון עוקבה, אמנם בעיניהם הם כולם בית ישראל אצילי ישראל, ז"ש וכל משפחות בית ישראל והוא מעין הוי חכמים בעיניהם וכו'. שאינם מכירים שפלות עצמם שהם בית יעקב לבד, אלא כל המשפחה השפלה מחזקת עצמה לבית ישראל ולא לבית יעקב, ז"ש כל מפשחות בית ישראל. והוכיחם ואמר כי מה מצאו בי עול, אמר כי הפעולה ראוי להעריך אותה בערך עושה, ולפעמים הדבר קל לבנוני יחשב לאיש גדול הערך לעון חמור על דרך וסביביו נסערה מאד. לז"א מה מצאו אבותיכם דבר קל לאיש ההמוני' שיהי' בי עול, כלומר להמצאו בי היותי בורא עולם יחשב לעול עם היות שלזולתי לא יהיה עול אלא בי בערכי הוא עול ז"ש בי עול הורוני ואני אחריש. ואמר כי אף גם זו שהלכו אחרי ההבל בטעות בחשבם יש בו ממש לא עתה יאשמו כ"כ אבל עיקר אשמתם הוא שהלכו אחרי ההבל אשכירם בו שהוא הבל הבלים שאין בו ממש ז"ש ויהבלו ר"ל שההבילוהו והכירו מה ערכו ועכ"ז הלכו אחריו מהטעם שאמרו חז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר עצמו בעריות. והוא טעם לשבח איך יתכן שישראל יכשלו בע"ז בכל זמני הנביאי' אם לא מהטעם הנזכר. ונתרעם עוד באומרו ולא אמרו איה ה' המעלה וכו'. כלומר לא תהא כהנת כפנדקית, וכמו שאמרו חז"ל לא עשאוני בני כתרמוס הזה הבא בקנוח סעודה. ז"ש ולא אמרו איה ה' כלומר הלואי אפילו שהלכו אחרי ההבל ואמרו איה ה' טפל, אפילו בטפלה לא אמרו באמירה בעלמא איה ה' המעלה אותנו בלשון הווה, שאלו לא העלנו עדיין אנו ובנינו וכו' משועבדים, אם כן המעלה עדיין הוא מעלה אותנו מארץ מצרים. שמא תאמרו אני גרמתי לעצמי מרוב טובה שהשפעתי לכם על דרך וישמן ישורון ויבעט, לז"ש ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה, כלומר לא לאכול פרעה לבד הבאתי אתכם אל ארץ הכרמל אלא שתזכו לעולם הזה והבא, העה"ז באכול פריה והעה"ב באכול טובה, טוביותה ממש מקדושת וצדקות הארץ שלכך נקראת ארץ ישראל כאם על בניה להדריכם בדרך טובה, ז"ש וטובה כי עיני שם כל הימים אלא שתם טמאתם אותה במעשיכם עד שאעפ"י שהיא נחלתי מאסתיה והיתה בעיני לתועבה, ז"ש ותבואו ותטמאו את ארצי במעשיכם ולזה ונחלתי שמתם לתועבה בעיני, שתעבתיה מצד מעשיכם הרעים כי יחד כל עמודי העולם נתמוטטו שהכהנים המחזיקים בעבודה להמשיך השכינה בתחתונים, הכהנים לא אמרו איה ה' איה מקום כבודו להעריצו, ותופסי התורה וכו' דקדק ענין נחמד באומרו תופסי התורה לרמוז כאלו התורה רוצה לפרוח באויר ולשוב לאיתנה ולמקום מחצבה בשמים ממעל אשר שם מכירים יקרה הודה והדרה ואיננה עומדת פה בתחתונים אלא ע"י קדושים מחזיקים בה, ועד"ז מה שאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, שמחזיקים בה שלא תלך מאצלם, וכן תמצא שכשעשו ישראל העגל פרחו אותיות מהלוחות ולזה היו ידי משה כבדים ונשתברו הלוחות, נמצא שע"י הצדיקים נתפשת התורה בתחתונים, הוא מ"ש כאן ותופסי התורה שהיה ראוי להיותם מכירים כי באמצעות תפישתם שתופסים בתורה ומתוכם יכירו וידעוני והם לא ידעו. והרועים וכו' ואחרי לא יועילו כלומר אפי' אחר זמן שהלכו אחרי ע"ז וראו שלא יועילו והיטיב אין אתם אפילו הכי הלכו, ועיקר התרעומת היותו אחרי מופלג שאחר זמן רב שראו שלא יועילו עכ"ז הלכו, לכן עוד אריב"ל אלו היו מתעים אתכם בתועלתה היה לכם קצת התנצלות והייתי רב אתכם לבד וריב קל לא כן עתה שכולכם אחרי לא יועילו אשר זה מורה שאין אתם מכוונים אלא להכעיסני, לכן עוד אריב אתכם כל ריב בעודיות רב אריב אתכם ואת בני בניכם אריב, ויתור תיבת אריב להורות שגם תכלית הב"ה לריב עמהם הוא בשנאה כמו שהם כוונו להכעיסו ככה הוא מתכוין לריב עמהם ולא זולת, ז"ש אריב ונתן סיבה לכל זה הכעס כי עברו איי כתיים, להיות לאיי כתיים בים קרוב לא"י מצד מערב לכן אמר יעברו במעברות לאיי כתיים הם בעצמם וראו בעיניכם, אמנם קדר העובדים לאש במקום רחוק מושבם מחוץ לישוב, לכן אמר שלחו ע"י שליח והתבוננו מאד ההמיר וכו' והמה העוברים יעידון בפיהם שלא אלהים הם אותם האלוהות, ועכ"ז לא המירו כי אמונת אבותם תפשו בידם לא כן עמי המיר כבודו ר"ל עם היותו מכיר היותו כבודו והע"ז ידע שאין ממש עכ"ז המיר כבודו בלא יועיל. או אפשר שאמר שעכ"ז שהמיר כבודו לא יועיל המרתו כי על כרחן ובחימה שפוכה אמלוך עליהם, ז"ש בלא יועיל ולכן אמר שראוי שהשמים שהיו חפצים בזאת התורה כמו שאמר אשר תנה הודך על השמים, ישומו על זאת התורה למה נתנה ה' בתחתונים והוא מגיד מראשית אחרית ויודע שלא ינהגו בה לפי כבודה, זהו שאמר שומו שמים על זאת, ואין זאת אלא תורה, ושערו חרבו מאד כי היא עמוד העולם, ולזה יחרה מאד בבטולה ופשטיה דקרא דקאמר על זאת שיזכיר בפסוק כי שתים רעות וכו' שתי רעות לא כתיב אלא שתים רעות ר"ל השתים קולות הראשונות דהיינו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, השתים דברות עשאם עמי רעות ר"ל שבטלום אותי עזבו מקור כנגד דבור אנכי ה', לחצוב להם בורות וכו' כנגד לא יהיה לך, ולכפל בורות תחת נשברים עיין לעיל בסדר תשא. וחז"ל נראה שביארו בכתוב הראשון דרך שני שכתבו ז"ל בילקוט הובא בסוף מה מצאו אבותיכם ז"ל אמר הקב"ה אבותיכם במדבר לא מצאו בי עול ואתם מצאתם בי עול, אני אמרתי להם זובח לאלקים יחרם והם לא עשו כן אלא וישתחוו לו ויזבחו לו אחר כל הרעות שעשו מה כתיב וינחם ה' על הרעה:

אמר ר' יודן ב"ר סימן אמר הקב"ה אבותיכם במדבר לא מצאו בי עול ואתם מצאתם בי עול, אני אמרתי להם ששת ימים תלקטוהו והם לא עשו כן אלא ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, אילו מצאו לקטו וילכו אחרי ההבל ויהבלו. אמר רבי יצחק משל לבן זהבי שיצא עליו שטר חוב והיה מתירא ואומר תאמר ששטר חוב זה של מאה זהובים ושל מאתים אמר לו ב"ח אל תתירא כור של סובין ושל שעורים הוא, מה דהוא פרוע הוא, כך אמר הקב"ה לישראל בני ע"א שאתם להוטים אחריה אין בה מדבר לש ממש אלא הבל המה מעשה תעתועים לא כאלה חלק יעקב. : עכל"ה:

וראוי להבין ראשונה מאי קשיא ליה בקרא עד שאמר מה מצאו אבותיכם וכו', ופשטיה דקרא מתרעם מן האבות דמה עול מצאו בי עד שרחקו מעלי, ועוד היכן נאמר ואתם מצאתים בי עול היכא רמיזה בקרא. ועוד מאי דחקיה דרבי יודן ב"ר סימון לפרש הסגנון עצמו של תנא קמא בנושא אחר והוא על ענין חילול שבת דתנא קמא פירשו על ע"א והוא על שבת מה לי הא ומה לי הא מאי בינייהו. ועוד המשל היאך מתדמה בנמשל וענין דסובין ושעורין מה שייכות יש להם בענין:

הביאור כי נתקשה לחז"ל הדקדוק שדקדקתי דהיל"ל מה עול מצאו אבותיכם בי מאי בי עול דקאמר, ועוד אדמתמה על האבות למה לא יתמה על הבנים ויאמר נא מה מצאתם בי עול כי רחקתם מעלי, לעומת זה אמרו אבותיכם במדבר לא מצאו בי עול ואתם מצאתם בי עול דפשטיה דקרא קאמר אבותיכם במדבר לא מצאו בי עול, ומדשני קרא בלישניה ואמר בי עול רמה גם כן לומר ואתם מצאתם בי עול והיינו דקאמר בי עול, כלומר כנראה חלילה דבי נמצא עול וכאילו הפסוק סכינא חריפא פסקיה וקאמר מה מצאו בי אבותיכם לא מצאו דבר ואתם בי עול, כלומר נראה כאילו מצאתם בי עול כי רחקו מעלי חוזר לרישיה דקרא. והנה דהוכיחם הב"ה שהאבות לא מצאו בי עול כשרחקן מעלי בעשות העגל כי אפילו שהקב"ה אסר להם ואמר זובח לאלקים יחרם בזביחה בלבד, וכשחטאו ישראל בעגל האריך אפו עד שהשתחוו לו ויזבחו לו וכו' ואפילו הכי ניחם על הרעה ואפילו הדין לא עשה עמהם להחרימם כל שכן עול. ורבי יודן ראה לדקדק תיבת מה מצאו באופן אחר ומדוקדק שלא אמר מה עול מצאו אבותיכם בי שכוונת הכתוב לומר כשיצאו מן העם ללקוט ולא מצאו אלו מצאו לקטו, באופן שמחמת אונס נמנעו ולא מטוב בחירתם, וזש"ה מה מצאו כלומר בענין המן שיצאו מן העם ללקוט ולא מצאו מה מצאו כלומר מה עשיתי עמהם באותו ענין של מצאו. מצאו מצאו לגזירה שוה כתיב הכא מצאו וכתיב התם ולא מצאו. והשתא ניחא ליה סיפיה דקרא דוילכו אחרי ההבל דהיינו מה שהלכו אחרי המן ללקוט בחושבם שיש מן ולא ירד נמצא שהלכו אחר ההבל ויהבלו. אמנם ר' יצחק אזיל בשיטת תנא קמא ומפרש וילכו אחרי ההבל וענין הע"א רמז הפסוק האומר וילכו אחרי הבבל ויהבלו משל לבן זהבי וכו'. שהכוונה כי בענין ע"א אפשר שתהיה הבל אחד לבד ופשוט או הבל הבלים כפול, כיצד כשעובד הע"א לאמצעי לבד ועשה כבוד לאמונת כל צבא לכבוד ותהלת צבא המרום במרום זו היתה הע"א בינונית של דור אנוש, אמנם היתה ע"א יותר גרועה מזו והוא שחשב העץ ואבן לאלוה וכמו שהרחבתי ביאור ענין זה בסדר תשא עיין עליו. ולזה המשיל הענין לבן זהבי כלומר בנמשל שישראל יש להם אלוה אלוהי העולם דומה לזהבי שהוא עשיר ויצא שטר חוב ונצטער והשטר היא של סובין שכמו שהסובין הם מצטרפים לסולת וקמח שבחיטה ככה הע"א קליפה ברמז הסובין אל האלוה שהוא הסולת, ולא די זה אלא שהוא פרוע שהרי הוא הבל הבלים הבל בעודו קיים כל שכן בהיותו קרוע שהוא הבל הבלים, ככה במשל הע"א שעבדו בסוף עבודתם היתה ממין עבודת הפתאים שהיו חושבים היות הע"א אלוה כמו שנתרעם הנביא האומרים לעץ אבי אתה וכו'. ז"ש הפסוק וילכו אחרי ההבל מתחלה הבל אחד שחשבו האלוה בשמים והתמונה הזו לאמצעי לבד, ואחר כך ויהבלו ר"ל הוסיפו הבל על הבלם שחשבו שהעץ ההוא עצמו האלוה ע"ד מש"ה הוי האומרים לעץ אבי אתה וכו'. וז"ש בעל המאמר אמר הקב"ה לישראל בני ע"א שאתם להוטים אחריה אינה מדבר של ממש אלא הבל המה מעשה תעתועים וכו'. דיש לדקדק שהיל"ל ע"א שאתם להוטים אחרים אין בה ממש, מאי אינה מדבר של ממש, אלא הכוונה לומר הע"א שאתם להוטי' אינה ממין ע"א של ממש דהיינו אשר היה עובד לצלם ודמות התחתון לכבוד העליון שיהיה אמצעי בינו ובין הבורא יתברך, אבל הע"ז שאתם להוטי' אחריה אין בה שום ממש כלל שאתם טועים בה שהיא האלוה כעבודת הפתאים. הכלל העולה מביאור הפסוקים היות התורה קיום הנמצאות מעלה ומאה ובהבטלה שומו השמים ממעל והארץ מתחת, הוא מוסכם מהמאמר שפתחנו ראשונה ולבוא עד תכונתו ראוי לעורר ראשונה מאי קשיא לבעל המאמר בפסוק עד שדרש צהלי קולך בבתי כנסיות וכו'. ועוד מה טעם באומרו בת גלים וכו' ולא קרא אותם בת נדיבים בלי ספק צריך שיהיה שייכות לתואר זה עם הדרוש שאמר ירמיה אתם אומרים שירין וזמירין וכו'. וזאת הקושיא בעינה ישנה בד"א בת גולים, וכי לא מצא תואר אלא בת גולים. ועוד למה עשה הפסוק שתי חלוקות בא' אמר צבלי קולך לבד והפסיק ואח"כ אמר הקשיבי וכו' והיל"ל צהלי קולך הקשיבי בת גלים לישה וליערבינהו. ועוד קשה שאחר שאמר ואם לאו לישה מה יצדק ואם לאו ענתות אחר שאמר עניה מן הצדקות וכו' אדרבא ואם לאו אלא שהיא עשירה וכו' בצדקות ומעשים אז לא יצטרך ענתות ולא זולתו:

הביאור שנתקשה לבעל המאמר לשון צהלי קולך דהיל"ל צהלי בקולך. לעומת זה ביאר אמר ירמיה לישראל וכו'. והכוונה כי החוטא בלשון ובקול צריך לתקן אשר עוות באותו דבר ממש שיבוא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול, ז"ש אתם אומרים שירין וזמירין לפני ע"א והקול שלכם עצב שנשתמשתם ממנו להכעיס הבורא לכן צהלי קולך בדברי תורה ובבתי כנסיות ובזה תצהלי קולך העצב כי באותו הדבר שחטא לומר שירין זמירין לפני ע"א ככה יאמר שירין ותושבחות ולימוד תורה לפני הבורא יתברך כי אתם בת גלים מה גלים הללו מסויימים בים וכו'. הכוונה שהב"ה ראה לפקוח עינים עורות וכנס כנד מי הים נתן באוצרות תהומות כדי שיראו מה' כל הארץ ולא בע"א הוא מה שאמר דע"ה כונס כנד מי הים נותן באוצרות וכו'. לא אמר כנס כנגד נתן אלא כונס נותן בלשון הווה, שבכל יום תמיד מחדש מעין מעשה בראשית וכונס כנד מי הים ונותן באוצרות תהומות, לעומת זה אמר ירמיה אתם אומרים שירין וזמירין וכו' אתם דייקא דבשלמא זולתם שיאמרו שירין וכו' ויתנו כבוד לע"א אין לתמוה אבל אתם שאתם בת גלים, מה גלים הללו מסויימים בים וסיום זה סבה להכחיש הע"ז כאמור שיראו את ה' כל הארץ וממנו יגורו כל יושבי תבל כי הוא אמר ויהי וכו' ככה אבותיהם של אלו מסויימים בעולם מוכיחים וקוראים בשם ה' אל עולם כעין גלים שבים ממש להכחיש הע"ז ואתם אומרים שירין וזמירין לפני הע"ז. דבר אחר בת גלים בת גולים, כלומר ראוי לכם לשוב וניחם אל האלקי' וצהלי קולך בדברי תורה כי אתם בת גולים ואם באבותיכם הקדושים וכארזי לבנון בארזים נפלה שלהבת הגלות שהיו תמיד גולים ומטולטלין מה תעשו אתם אזובי קיר שכבר אתם עלולים ורעועים מלידה ומבטן והגלות מנחלת אבות וכל מה שאירע לאבות סימן לבנים, לכן שובו נא וכולי האי ואולי. וידוע כי עבודת ה' אפשר לעשותה או מאהבתו והיא העבודה האמתית או לפחות מיראת העונש לכך זרזם מתחילה ואמר הקשיבי לד"ת הקשיבי לדברי נבואה המוכיחים אותה לשוב, הקשיבי לצדקות ומעשים טובים דפירושו הקשיבי לצדקות ומעשים טובים עצמם, ומצד עצמם ואהבת צדק ומעשה הטוב לאהבת הטוב במה שהוא טוב, והיינו דלא קאמר הקשיבי לעשות צדקה ולעשות מעשים טובים אלא הקשיבי לצדקות ומעשים טובים דהיינו שישמע אליהן עצמן כאמור, ואם לאו לפחות לישה כלומר עשי מצד הפחד ויראת עונש האריה דהא אריא סליק. ולפי דרך זה מדוקדק שלא אמר הקשיבי ללישה בלמ"ד דהי' נראה שכוונת הקשיבי בד"ת ונבואה וצדקות מצד לישה, ולפי זה לא היה הוזכר בפסוק כי אם העבודה מחמת יראת העונש לא כן עתה דכתיב לישה דחלוקת הקשיבי היא עבודה מאהבה כדפרשית. ולישה היא דאם לאו שלא זכית להקשיב לפחות זכה לעבוד מחמת יראה, דהא אריא סליק ואין לך על מה לישען שאתה עניה מן הצדקות עניה וכו' ואם לאו כלומר שאפילו מחמת יראה לא תקשיב אז יצא ענין הצרות והחרב והרעב והגלות מן הכח אל הפועל הא' ענתות אתי ומתנבא עליך כל הקוראות אותך, ובזה נתישב אומרו ואם לאו הא ענתותא. או אפשר שאמר מתחלה הקשיבי למצותי וכו' ואם לאו לישה, והנה יש מציאות ואופן וחסידות זולת הקשיבי והוא להכיר האדם קוצר ידו מהשיגו השלימות וזה יספיק לו להצילו מרעתו בהכירו קוטן ערכו בהכנעת לבבו יתרצה ה' ז"ש עניה מן הצדקות עניה מדברי נבואה עניה ממצות ומעשים טובים ר"ל אחר שלא קיימתי הקשיבי למצוות לדברי תורה וכו' ובא לישה לפחות הכירי נא ערכך וכי אזלת ידך ועניה את מכל מין טוב ושלימות וזה יועיל לפחות להקל קצת ולהציל דבר מה מהארי ואם לאו אלא שתתגאי לומר חסידה אני ואפסי עוד הא ענתותא וכו' שהוא יגלה מסתרכם וכל מעשיכם הרעים יוכיח על פניכם, ז"ש הא ענתותא אתי ומתנבא עלך. או יאמר הא ענתותא כלומר שיבוא הפורענות כולו כמו שיתנבא ירמיה וכו' שכולו דברים קשים כגידים מתחילתו ועד סופו, מאחר שאפילו דבר קטן כזה להכיר שאתם עניים ממצות אינכם רוצים להודות דל ממצות וגאה אין הדעת סובלתו, הרי שכללות המאמר סובב על קטב ההקשבה לדברי תורה ודברי נבואה ומעשים טובים שכולם מסתופפים מדברי תורה והם תושיה להתיש כח המקטרגים והאריה הוא נבוכד נצר הרשע. ובזה נבוא אל ביאור דברי הפרשה מסכים אל הנזכר. וראוי לעורר ראשונה מה צורך להזכיר בתורה כל המסעות דמאי דהוי הוי גם צריך להבין כפל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם היינו הך, ולמה הפך שבתחילה אמר מוצאיהם למסעיהם ואחר כך ואלה מסעיהם למוצאיהם. ועוד קשה אומרו בחדש הראשון מיותר מספיק שיאמר ויסעו מרעמסס בחמשה עשר יום לחדש הראשון. ועוד קשה אומרו את אשר הכה ה' בהם כל בכור והסדר הנכון שאמר מקברים כל בכור אשר הכה ה' בהם. ועוד יתור עשה ה' שפטים תיבת עשה ה' מיותרת דליערבינהו וליכתוב אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה שפטים. ועוד אחר זכרון כל המסעות הוא אומר כי אתם עוברים את הירדן וכו' תיבת כי איננה צודקת בתחלת הענין והראוי אתם עוברים וכו'. ועוד תיבת מפניכם מיותרת בשני הפסוקים בפסוק והורשתם ובפסוק והיה אם לא תורישו והיינו יכולים לומר שכוונת הפסוק לומר לא מבעיא אם הסכימו הסכמה גמורה שלא להשמידם שאז יבוא להם פורענות אשר דמיתי לעשות להם אלא אפילו אם תחשבו להורישם אבל לא מהרה חושה קודם בואכם והתנחל הארץ אלא מעט מעט בשנים מרובות ז"ש והורשתם וכו' מפניכם ר"ל קודם שתתנחלו הארץ צריכים לשרש אותם כי אם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם אפילו תורישום אחר כך כיון שלא יהיה מפניכם אפילו שאחר כך תעקרום מן העולם הנה יותירו מעט והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם וכו', ומאי והיה אשר תותירו מהם אלא ודאי שהכתוב מדבר אפילו כשיורישום אלא שלא יהי' מפניהם שאפילו יורישום יותירו דבר מועט והמועט בעונש ה' יהיה לשכים בעיניכם וכו', והיינו והיה אשר תותירו. ועוד קשה יתור ואבדתם אשר היה יכול לכלול באבדון אחד ולומר ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם ואת כל במותם והיה מקצר תיבת תאבדו ותיבת תשמידו:

הביאור הוא הראשונים פירשו בטעם המסעות להסיר הקב"ה מעליו את כל תלונות בני ישראל פן יאמרו שהקב"ה הניעם במדבר נעים ונדים במדבר כאשר ינוע הקנה לא שלוו ולא שקטו לעומת זה הוא שכתב כאן כל המסעות להראות כי בארבעים שנה לא נסעו כי אם אלו המסעות הנז' כאן, ומעט היה בערך ארבעים שנה, ומהמסעות שישבו שם כמה שנים. ולי נראה שנכתבו המסעות האלה להורות חסדי ה' אשר נשא אותם בענני כבוד על כנפי נשרים, וכמו שפירשתי לעיל בפסוק נוסעים אנחנו אל המקום וכו' דלא כתב הולכים כי לא היה שם הליכה אלא נסיעה, דהיינו כמי שעוקר רגלו ממסע אחד אל מסע בלי טורח אלא נוסע ממסע אל מסע והיינו דכתב אלה מסעי בני ישראל כי היה יכול לכתוב אלה חניות בני ישראל על שם המקומות שחנו, כדכתיב ויחנו ויחנו אלא כתב אלה מסעי על שם המסעות כי הנס נפלא הוא במסע ממקום למקום להיותו בקלות ובלי יגיעה ולזה כתב ויסעו ויחנו כאלו לא היה כי אם מסע וחניה כאמור. והטעם השני שנכתבו המסעות האלה הוא להעלות זכרון יציאת מצרים, וזה כוון הפסוק באומרו אלה מסעי וכו' אשר יצאו מארץ מצרים לתלות הענין ביציאת מצרים, וז"ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', כלומר בשעה שנכתבו אלו המסעות נכתבו להורות ולומר כי בם נתרחקנו ממצרים אשר היינו גולים שם ויצאנו מהגלות ונתרחקנו, ז"ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ר"ל התכלית הוא לכתוב מוצאיהם שיצאו ממצרים כמי שבורח מהשונא ומתרחק שבכל מסע ומסע שמח, ז"ש מוצאיהם למסעיהם זהו התועלת מיד, אמנם לדורות הוא באופן אחר והפוך, שאלה מסעיהם נכתבו להעלות זכרון מוצאיהם והכל לכוונת זכר עשה לנפלאותיו. ושמעתי שכוונת כתיבת המסעות הוא כדי שידעו המקומות שהכעיסו ישראל שם את הקב"ה וישובו, כמו מרפידים ולא היה מים, וכמו בקברות התאוה וכיוצא באלו. זהו שאמר ויכתוב משה את מוצאיהם כמו המוצאות אותם, כלומר כתב משה המוצאות בכל מסע ומסע על פי ה' נכתבו, כי משה עליו השלום היה רוצה בערמתו לכסות קלונם של ישראל כי ערום כסה קלון, אלא על פי ה' נכתבו וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי' ה', באופן שתועלת כתיבת אלה מסעיהם הוא למוצאיהם ר"ל להעלות זכרון קורותם והמוצאות אותם, ז"ש ואלה מסעיהם למסעיהם כדי שישובו אל ה' מאשר חטאו ועל דרך וחטאתי נגדי תמיד. ועל פי דרכנו כתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון כי זה נס נפלא גדול הוא לנסוע ביום אחד כל ששים רבוא כאחד, וז"ש ויסעו מרעמסס שכולם נסעו בבת אחת, וכן אמרו חז"ל כי מזל החדש גורם היותו עושה נסים לישראל כשמו כן הוא ניסן הוא ונסים נעשו בו, והיום ג"כ יום שמורים לבני ישראל בו מעין הכתוב ליל שימורים וכו'. וז"ש ויסעו בחדש הראשון שהוא ראשון לישראל לנסים ונפלאות כדכתיב ראשון הוא לכם וכו' בחמשה עשר יום לחדש הראשון שחוזר ותולה היום בחדש להורות כי בחדש ניסן ראוי והגון לאלה הנסים שנעשו בו. ואמר כי מצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם ואשר הכו הבכורות על דרך מה שפירשו חז"ל למכה מצרים בבכוריהם, שהבכורות הכו את מצרים בלילה ההוא של פסח באומרם בשביל קושי ערפיכם נמות אנו. ז"ש ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם וכן כל בכור ר"ל שהכה ה' בכם וכל בכור הכה בהם והוא נמשך אל תיבת הכה ה', והמכריע פי' זה הוא על שכתב כל בכור שלא במקומו, אמנם באלהיהם עשה ה' שפטים ר"ל הוא לבדו עשה שפטים, ולכן לא כתב הכל בחלוקה אחת כי מחלוקת מקברים נעשית מאשר הכה ה' ומאשר הכה כל בכור שהכה במצרים וכו' כדפרשית. אמנם באלהיהם עשה ה' שפטים הוא לבדו עשה מיני שפטים כמו שאמרו חז"ל של עץ נרקב ושל אבן נמחה. להורות כי ה' הוא האלקים הפוקד על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה. ולזה צוה הוא יתברך על שירוש הע"ז, ז"ש דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם יען כי אתם עוברים וכו' אמר כי לא היה צורך לזרז כי אם למשה כי מי כמוהו נוקם וקנא לשרש אחר ע"א, אבל להיות שמשה איננו עובר הירדן והם עוברים לזה צוה את בני ישראל, ז"ש דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם יען כי אתם עוברים וכו' ולכן צריך לזרז אותם, ולז"א והורשתם את כל יושבי הארץ, וציווי זה מפניכם הוא לא למעני על שעבדו ע"ז כי מה יתן ומה יוסיף לי כי אם מפניכם שאם לא תורישום יהיו לשכים ולצנינים וצררו אתכם, ועוד שיחטיאו אתכם לע"א, וז"ש והורשתם וכו' אז ואבדתם את שמם, שלא יזכרו עוד ויכחדו מגוי הא אם לא תורישו את כל יושבי הארץ לא תאבדו ולא תשמידו הע"א כי יחטיאו אותך ולהיות שהמשכיח קל לנו באיסור יותר מצלמי מסכותם, וכן היה דמות מקום עבוד הע"ז והקרבת קרבנותיה, ולז"א ואבדתם את כל משכיותם אף על פי שהיו משכיותם בעלמא ואז אדע שזאת כל צלמי מצבותם תאבדו בק"ו אם המשכית הקל ואבדתם כל שכן צלמי משכיותם. אמנם אם תקלו במשכית סופכם ליכשל אפילו בצלמים, וזה מורה לשון ואבדתם היותו בלשון צווי וזירוז גבי משכית הקל לא כן גבי צלמי מצבותם נאמר תאבדו תשמידו בלשון הודעה בדבר הברור לו ובטוח בהם שיאבדו וישמידו בלי ספק והוא מהטעם שאמרנו שאם יזדרזו לאבד המשכית מצוה גוררת מצוה להשמיד בנקלה הצלמים ומצבות, ובשכר זה יזכו לנחול את הארץ ולשבת בה, וז"ש והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לכם דייקא ולא לזרים אתכם פן יחטיאו אתכם לי, והיינו אומרו לכם ולא כתיב אתכם נתתי את הארץ, כי הארץ ארץ ישראל תקרא:

תם. < הקודם · מעבר לתחילת הדף