כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/פב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) במדבר פב

סדר מטות ראשון

יבאר שאין הב"ה פוקד אומה למטה אם לא שפוקד על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, ואפילו בהשפלת ישראל הוצרך להשיב אחור ימינו מפני אויב ובגאולה הושיע ה' ימינו ואח"כ יענם.

(במדבר רבה כב, ג) וישלח אותם משה. אמר הב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים אלא מפני שנתגדל במדין אמר אינו בדין איני מצר. נוסח אחר שאני מצר לפי שעשו בי טובה, המשל אומר בור ששתית בו מים אל תזרוק בו אבן. ויש אומרי' שאין זו מדין שנתגדל בה משה שזו בצד מואב והיא החרבה עד עכשיו. למה שלח פינחס אמר מי שהתחיל במצוה הוא גומר הוא השיב חמתי והכה המדינית הוא יגמור מצותי. עכל"ה.

בהיות כי הוא ית' כאשר ירצה לפקוד על איזו אומה ולשון ולהשפילה עד עפר, צריך לפקוד תחלה על צבא המרום במרום וממילא יושפלו מלכי האדמה באדמה, וכדכתיב כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד (ישעיה לד, ה). ר"ל כאשר רותה בשמים דהיינו צבא השמים חרבי מאשר נתנקמתי בשמים, אחר כך הנה על אדום אשר בארץ תרד, כיון שפקדתי למעלה בשמים הנה על אדום תרד בירידה למטה בתחתונים, כמאמר הנביא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד, כא). וצריך לדקדק דהיל"ל ועל מלכי האדמה באדמה כמו שאמר במרום. הכוונה היא כי בפקוד ה' על צבא המרום במרום, איננו צריך לפקוד אח"כ על מלכי האדמה באדמה, אלא ממרום ישלח אש בעצמותיהם וירדנה, כי נפל עוזר הוא צבא מרום וכשל עזור הם מלכי האדמה, באופן שהפקידה על מלכי האדמה ולא באדמה, אלא ממרום שבתו אל הצבא מרום יביט, וימשך הפקידה על האדמה במלכיה, והוא מעין כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ ויגיענה עד עפר (ישעיה כו, ה). אמר כי כאשר השח יושבי מרום הם צבא מרום העומדים על הפקודים, הנה קריה נשגבה אפילו שהיא נשגבה ישפילנה בהשפלת השר צבא מרום שלה, ובזה אח"כ ישפילה עד ארץ במעלה, ואח"כ יעשה מכל אותה הקריה תהיה עפר מפוזר ומפורד. ז"ש יגיענה עד עפר. ר"ל יגיענה עד מדרגה שתהיה כעפר, כל זה בהפקד על צבא המרום. וז"ש אח"כ תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים. שהכוונה בתחלה תרמסנה רגל, הוא רגלו ית' ויתעלה הרומס צבא מרום, ואח"כ רגל עני פעמי דלים. ובזה מובן אומרו רגל בלשון יחיד מלבד שהוא מיותר. ומעין זה אחז"ל שתי שיטות: הא' על מיכאל וגבריאל שכפת הש"י ידיהם לאחור כדי שישלטו האומות בהם. והשיטה השנית הובאה בילקוט כב-יכול אמר הב"ה בעוד שאני עומד כאן, לא יבוא צר ואויב בשערי ירושלם, ולכן השיב אחור ימינו כב-יכול מפני אויב, ר"ל כדי שישלט האויב. וע"ז נ"ל אומרו והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וכדפירשו בספר הזהר דכאשר ירים משה ידו, יכה לשרו של עמלק ויכניעהו ואז וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, כי לא נחלש השר שלו ולא נפקד על צבאו במרום, ולזה נ"ל שאמר הפסוק ודי חזא מלכא עיר וקדיש נחית מן שמיא וכו' וגזירת עילא די מטת על מריא מלכא. שצריך להבין למה נחית זה העיר וקדיש מן שמיא, כי משם מן השמים ישמיע קולו ליסר את בנו, ויקרא בחיל גודו אילנא. ועוד אומרו מטת על מריא מלכא, כי אומרו "מטת" לשון עבר, ואין הדבר כן שהרי לא מטת עליו עדין כי אם עד לבסוף עד אחר י"ב חדש, אמנם במה שאחז"ל ששרו של נבוכד-נצר קל שמו, ועליו נאמר קל מן שמיא נפל (דניאל ד, כח). שנפל שר צבאו ואח"כ נפל נבוכד-נצר, בדבריהם אלה נבין שאפשר שזה העיר וקדיש הוא הוא השר של נבוכד-נצר, ולזה הורה היותו נחית מן שמיא, להורות שיורד מגדולתו ואמר בפיו כידו גודו אילנא וכו'. ולכן אמר דנא פשרא וגזרת עלאה היא די מטת על מרי מלכא. כלומר כבר הגיעה על מריא מלכא, על דייקא, עליו למעלה במרום הוא שהגיעה עליו הגזרה, אע"פ שלמטה לא מטת עד אחר י"ב חדש, ומה נעים אם נפרש תיבת "מריא" על השר של מעלן שהוא מריא מלכא, ותיבת "על מריא" הוא כפשוטו, שעליו למעלה מטת הגזרה, שכבר פקד ה' על צבאו במרום, והגיע גזרתו עליו למעלה במרום, ואל יהיה זר בעיניך היות הקריאה על גודו אילנא על פי השר שלו בעצמו, כי כיון שחז"ל פירשו קל משמיא על השר, והוא כפשט הפסוק לשון קול קורא לך אמרין וכו'. הרי שבפיו קרא שברו מינ' נמי בעיר וקדיש נחית שהוא שר צבאו כדפרשית. ועל זה נ"ל שנכתב איכה יעיב באפו ה' את בת ציון. אמר שהמעלה שעשה הש"י לישראל שהעלם למרום עבים, שאותה המעלה כיון שבאה אחריה ירידה איגלאי למפרע שאותה המעלה אשר לעב הגיעו, לרעה היתה ובאף וחימה. וז"ש איכה יעיב באפו ה' את בת ציון, כיון שהשליך משמים ארץ וכו'. ומדלא קאמר השליך משמים לארץ בלמ"ד, אפשר שכוון לומר שהוא ית' משמי קדשו משם השליך הארץ שהיא תפארת לישראל, ויהיה זה על א"י או על אותה הלבנה מלבנים של מצרים של עפר, שאחז"ל שהעלה המלאך מיכאל לשמים ללמד סניגוריא על ישראל כשהיו בשעבוד בעבודה קשה בחומר ולבנים, שלקח אחת בכלי הכנותיה, וכעת השליך אותו הארץ שהיה בשמים מלמד סניגוריא על ישראל, השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ועל שני הפרושים מסיים ואומר שלא זכר שארץ ישראל הדום רגליו היא, או על אותו הלבנה שנתלבנה ונזדככה ונעשית ספירית והיתה הדום רגליו, כמ"ש ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד, י). לבנה ממש, לז"א כי כעת לא זכר הדום רגליו. כלומר לא זכר אותה הלבנה שהיתה הדום רגליו ביום חרון אפו. נמצא כי פקד ה' במרום בתחלה בהשליכו משמים ארץ תפארת ישראל, ואחר כך פקד על צבא האדמה. ואמר כי בלע ולא חמל כל נאות יעקב, הם הם בתי כנסיות ומדרשות המתייחסים אל יעקב התם יושב אהלים, והרס בעברתו כל מבצרי בת יהודה, שהם כמבצר מעוז מלמד זכות ומעמידים אותם כמבצר הזה, את כולם הרס משמים הנזכרי' בפסוק הראשון, באופן שכאשר הגיע הוא ית' בהשגחתו לארץ מטה, חלל ממלכיה ושריה כיון שמשמים ובעת היותו שם כבר הורע כחן העליון, ובסדר אלה הדברים נוסיף לקח טוב ב"ה עיין שם. ובזה נבוא אל ביאור המאמר אשר הצענו ראשונה, וראוי לדקדק ראשונה אומרו דכיון דהקשה שהב"ה אמר למשה שילך הוא בעצמו, אין ראוי לשלח אחרים, והיא קושיא עצמית, אם כן מאי מתרץ אלא מפני שנתגדל וכו', והלא הב"ה ראה וידע כל זאת ואפילו הכי צוה נקום נקמת, וכי האנוש מאלוה יצדק, ועל כיוצא בזה נאמר אל תהי צדיק הרבה, להתחכם על בוראיך ולעבור על דבריו. ועוד מאי קאמר אינו בדין אינו מצר שהוא כפול, ואומרו אינו מצר אין לו הבנה לכל הגרסאות. ומה צריך סיוע מהמשל האומר בור ששתית בו מים וכו'. ועוד קשה אומרו למה שלח את פינחס, שאם הוא נמשך לפי שיטת היש אומרים הנה קשה על מציאות השליחות היותו על ידי אחרים, כי ליש אומרים שאין זו מדין שנתגדל בה משה, קשה היות הענין על ידי שליח, ואם כן היל"ל ואם כן למה שלח ע"י אחרים, דהדרא קושיא לדוכתא, הב"ה אומר והוא משלח, ולא היל"ל למה שלח את פנחס, ואם הוא מסקנה בתירוץ לפי הדרך והשיטה שהיא מדין שנתגדל בה משה, היל"ל להקדימו קודם יש אומרים, ועוד ליש אומרים מה נתרץ. ועוד צריך לדקדק אומרו מי שהתחיל במצוה הוא גומר. ונבין אגב אורחין דברי חז"ל שאמרו המתחיל במצוה אומרים לו גמור למה:

הביאור הוא כי פסוק נקום נקמת. אפשר לפרש את תיבת נקום צווי שאומר הב"ה למשה שהוא ינקום וזהו נקם. כלומר נקם אתה, או יהיה פירושו נקם מקור על מציאות הנקמה, ולז"א בעל המאמר אמר הב"ה למשה. כלומר אם נפרש שאמר הב"ה למשה נקם נקמת. והפי' אתה בעצמך נקם, יקשה כיצד הוא משלח את אחרים, אלא מפני שנתגדל במדין וכו'. והכריע שלא אמר הב"ה כך בתיבת נקם שיהיה הפי' אתה בעצמך, אבל יהיה הכוונה נקם מקור מורה ריבוי נקמה והתחזקות, והטעם הוא אינו בדין אינו מצר. כלומר אינו בדין, ואם כן על כרחין לא כוון הב"ה בתיבת נקם שאעשה אני בעצמי כך כי אינו בדין, והדבר הנעשה שלא כדין אינו מצר, כלומר אין בידו יכולת להיות מצר כיון שהוא שלא כדין, לא יכון אדם ברשע ואינו מצר. ועכשיו רוצה המאמר לעשות פי' במשל בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן. שפירושו הבור ששתית ממנו מים לא תוכל לזרוק בו אבן, וזהו אל תזרוק בו אבן כי לא בא ללמוד מהמשל אלא ללמד בו ולפרשו, וזהו שכוון באומרו המשל אומר וכו'. ולא אמר שכן המשל אומר וכו'. כי אדרבה במ"ש אינו מצר. ר"ל רוצה לפרש המשל מסכים לאינו מצר באומרו אל תזרוק בו אבן כדפרשית, שלא יעלה בידך לזרוק בו אבן, והוא לשון הודעה ולא לשון צווי, ועדיין נשאר קושי קצת, והוא אומרו למה היה ע"י פינחס ולא ע"י זולתו, לזה מביא המאמר השיטה של ויש אומרים לומר שאין תירוץ זה עולה ליש אומרי', וא"כ קשיא ליש אומרים למה שלח משה את אחרים, לזה משיב ואומר למה שלח את פינחס. כלומר אפילו לסברת תנא קמא אכתי קשיא למה שלח את פנחס, דמשום בור ששתית וכו' די לשלא ילך משה, אבל למה שלח פינחס יותר מזולתו, מאי אית לך למימר משום שהתחיל במצוה הוא גומר ליש אומרים נמי, נמצא לפי זה כי לת"ק עיקר הטעם הוא משום שנתגדל שם משה, אמנם לשלוח פינחס ביחוד ולא זולתו, הוא משום שפינחס התחיל במצוה, ולסברת יש אומרי' שאין זה שנתגדל בה משה, כל הטעם לשלא הלך משה וששלח פינחס הוא מפני שפינחס התחיל במצוה והוא גומר, ולזה כתב באחרונה שאלת למה שלח פינחס, לפי שהוא מתקן יחד ליש אומרים ולת"ק כאמור לצדדין, לת"ק לסניף על תירוץ שנתגדל, וליש אומרים הוא עיקר הטעם כי אין זולתו ראוי. עוד אפשר לומר כי לת"ק שסובר שזו היא מדין שנתגדל בה משה, ואין ראוי למשה להזיקם ולהשיב רעה תחת טובה, לא יקשה למה שלח את פינחס, כי מאחר שמשה אינו הולך לא יאתה כי אם לפינחס והוא פשוט. אמנם ליש אומרי' שאל למה שלח את פינחס, כלומר והוא משה בעצמו לא הלך, לזה משיב יען שהוא התחיל במצוה והוא גומר, הכוונה בזה שכיון שיש לו זכות במצוה שהתחילה ואסתייעא ליה מילתא וקיימא ליה שעתא, הוא גומר בלי ספק שיהיה נעזר מהמצוה עצמה, ולזה הוא שאחז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור. לו ולא לזולתו, כי לו אסתייעא מילתא וההתחלה תסייעהו לגמור, וזהו דקדוק לשון המאמר שאומר הוא גומר לשון בשורה והודעה ולא אמר הוא יגמור לשון צווי, וכדמפרש ואזיל הוא הכה את המדינית והשיב את חמתי, הוא יגמור המצוה שיהיה נעזר מידיו שהכה את המדינית, ידיו רב לו שהוא יגמור מצותי, כי עיקר הנצוח הוא בהכנע שר של מעלן כהצעתינו, ובלי ספק שהמלחמה לא תעשה בקשת ובמלחמה כי אם בבקשה וסליחה ובמצות, ולכן יאתה לפינחס. ובזה נבוא אל הפרשה, וראוי לדקדק ראשונה אומרו נקום נקמת בני ישראל. ומשה אומר לתת נקמת ה'. וכבר ביארנו בסדר פינחס תירוץ קושי זה מפי השמועה, אמנם כעת נוסיף בו לקח טוב לע"ד. ועוד מאי וידבר משה אל העם לאמר. כי בשלמא תיבת לאמר האמורה במשה היינו שהוא יאמר לישראל, אבל תיבת לאמר האמורה בישראל לא שייך בה לאמר לאחרים. ועוד מאי החלצו מאתכם. החלצו מכם יותר צודק. ועוד אנשים לצבא למלחמה היל"ל או לצבא המלחמה ולא לצבא סתם. ועוד אמאי פתח במדינים בלשון רבים מאת המדינים ומסיים על מדין לתת נקמת ה' במדיון בלשון יחיד. ועוד אלף למטה וכו' לכל מטות ישראל פשיטא שכל המטות ישלחו שלא להטיל קנאה וקטטה ביניהם, ובדקדוק הלשון קשה שהיל"ל מכל מטות ישראל ולא לכל מטות. ועוד קשה אומרו וימסרו לשון מסירות, וחז"ל פירשו שעל כרחן נמסרו משמעו שמשה מת אחר מלחמה זו, לא היו רוצים ללכת וזהו וימסרו. אבל כפי הפשט נפרש וימסרו ונבין גם כן אומרו מאלפי ישראל דהיל"ל וימסרו אלפי ישראל. ועוד מאי שנא הכי בפסוק זה שלא כפל אלף למטה אלף למטה כמו הפסוק הקודם. ועוד בפסוק הזה הוסיף חלוצי צבא, לא כן בפסוק אלף למטה וכו' תשלחו לצבא ולא אמר חלוצי, ובסמוך הוא אומר וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, ולא אמר חלוצי. ותיבת אותם מיותרת שהיה די שיאמר ואת פינחס. וכן תיבת לצבא מיותר די שיאמר ואת פינחס ונבין גם כן אומרו וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. ועוד קשה אומרו הרגו על חלליהם. מאי על עד שחז"ל דרשו שבלעם אמר שם ופרח למעלה הוא וכל מלכי מדין עמו, אלא שפרח אחריו פינחס בציץ הקודש והציץ בו ונפגע והרגם על חלליהם דייקא. ועוד קשה כלל ופרט וכלל ואת מלכי מדין כלל, את אוי ואת רקם וכו' פרט, חמשת מלכי מדין חזר וכלל למה כל זה. ועוד מאי הבאים מצבא המלחמה האמור גבי ויקצוף משה, שודאי עליהם היה הקצף ולא על העומדי' שם במחנה. ועוד מאי ועתה הרגו תיבת ועתה מיותרת. וכן מה שיש כפל הריגות בפסוק הרגו כל זכר וכו' ואח"כ אומר הרוגו. והרב כמהר"ר ישראל ז"ל פירש כי אמר שבין הזכרים ובין הנקבות הראויות לביאה חייבות מיתה, אלא שדין הזכרים ברור ואין בו מיתון, ולכן אמר ועתה הרגו כל זכר. כלומר עתה כעת וכעונה הזו הרגו כל זכר, כי לית דין צריך בשש, אמנם בנקבות וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, כלומר עד שיתברר ע"י הציץ היותה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, ולזה באה תיבת הרוגו בנקבות, מחלוקת הזכרים הנעשית במהירות ובנחוצה, ונכון הוא מאד:

הביאור מסכים מאד להצעתינו הוא כי כל מלחמות ישראל לא נעשו בחיל וכח כי שקר הסוס לתשועה, אכן עין ה' אליהם ויכניע השר של עובדי כו"ם במרום, ואחר כך יפקדו ישראל על מלכי האדמה באדמה, ועל דרך זה פירש ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. ויגרש מפניך אויב על שר של מעלן, ויאמר השמד על העם אשר בארץ מתחת, וזהו שאמר לע"ד נקום נקמת. כפל הנקמות לינקם משר של מעלן ועל ידי כך ינקם מן המדינים של מטן, וזה פירש משה ע"ה וידבר אל העם לאמר וכו' אנשים לצבא, לצבא בעלמא, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין, הוא השר של מעלן, ולז"א במדין לשון יחיד שיקרא מדין מעין מצרים שאחז"ל ששרו של מצרים מצרים שמו, בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם. נוסעים לא נאמר לא נוסע, על השר. נמצא שישראל עושים הצבא לבד, וה' ילחם לכם. וזה כוון באומרו לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. כלומר הזהרו והשמרו מאד פן יצא עתק מפיכם לאמר החלצו מאתכם אנשים למלחמה, כי הנכון והראוי לומר החלצו אנשים לצבא לבד, שהצבא הוא שתעשו והשי"ת יגמור בעדכם. ואמר החלצו מאתכם שצריכים יהיו אותם אנשים שלוחים מאתם, באופן שזכות כל העדה מסייעתן, זהו שאמר מאתכם כאלו מאתכם הם חלוצים וזכותכם עמם הולך ויהיו על מדין כעין משה בהרים ידו אשר יגבר ישראל, ולברר איך אלו ההולכים הם תמורת כל ישראל, לכן אמר אלף למטה. ואף על פי שאני אומר אלף למטה לא תעלה על דעתך שאין הולך אלא אותו האלף למטה, כי דע שאותו אלף שליח כל המטה, באופן שבלכת י"ב אלפים כאלו כל מטות ישראל הולכים, זהו שאמר שנית אלף למטה לכל מטות וכו'. רוצה לומר הרי הוא כאילו כל מטות ישראל תשלחו לצבא, כי האלף שלוח מאת כל המטה הוא, ושילוחו של אדם כמותו, ועל זה נראה לי שצוה השי"ת שיחלקו השלל בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין העדה, שכיון שזכות העדה מסייעת עמהם לנצח המלחמה מחוייב וראוי שיחלקו מחצה למחצה, כי די להם שהם מועטים ולוקחים המחצית מצד שסוף סוף הם יוצאים' ופניהם הולכים בקרב, אבל עכ"ז ראוי שיתנו המחצית לעדה, כי גם להם חלק בנצוח. וזהו שאמר וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה. תופשי דייקא, שלא כתב לוחמי המלחמה אלא תופשי, שהם מסייעים ותופשים המלחמה, מלחמת השי"ת והם תופשיה בצאתם לצבא, זהו שאמר היוצאים לצבא. ולכן ראוי לחצות ביניהם ובין העדה. אמנם לחלקו ית' שהיא התרומה לא לקח מהם מכס מרובה כראוי לעושה כל המלחמה, ליטול חלק בראש ומנה יפה בראש, אבל בענותנותו הרבה אתכם והחזיק אתכם לאנשי המלחמה, שלא שאל מכם מכס כי אם דבר מועט מזער, זהו שאמר והרמות מכס לה' מאת אנשי המלחמה. כלומר אע"פ שלפי האמת הם תופשי המלחמה שאני לוחם ולא אנשי המלחמה הם, עכ"ז אני קורא אותם אנשי המלחמה, כיון שהם יוצאים לצבא ולא אקח מכס מרובה כי אם אחד נפש מחמש מאות, כיון שיצאו למלחמה וסבלו הצער והפחד של המלחמה. אמנם ממחצית ישראל אשר לקחוהו בנחת בלי שום טורח אמר שיקחו א' אחוז מן החמשים. ואפשר שלזה קראו אחוז, לפי שראוי ליקח אותו מהם כיון שלא יגעו במלחמה, ובצאת לצבא לזה יהיה אחוז בעל כרחן, אמנם במכס תלקח מהיוצאים למלחמה, לא אמר אחוז בעל כרחם, כי אין ראוי לקחת מידם את אשר הרויחו ביגיע כפם ונפשם אשר שמוה בכפם, כי אם ברצון טוב נפשם ודעתם, לעומת זה אמר לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. כלומר בעבור כל ישראל הולכים ובשליחותם. או יאמר אלף למטה אלף למטה, שני אלפים היה מחייב לכל שבט. וכן אמרו בשיטה אחת במדרש: שהאלף למלחמה ואלף על הכלים, ואפשר שהאלף להתפלל והאלף למלחמה, ולזה לא כתב אלפים למטה, כיון שלא היו שוים בפעולה אחת, אלא אמר אלף למטה כי הוא עושה פעולה אחד, ואלף למטה שעושה פעולה מתחלפת, ואחר כך מפרש אלו השני אלפים מה משמשים, והוא מה שאמר וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. שאלו הם הלוחמים ועל הי"ב אלף אחרים המתפללים בעדם אמר וישלח אותם משה אלף למטה לצבא. שאלו לא היו חלוצי צבא כראשונים כי אם לצבא בלבד, ולהבדיל ביניהם ובין פעולותיהם אמר באלף חלוצי צבא, ובאחרים אמר לצבא אותם ואת פינחס. דיגיד עליהם ריעיהם פנחס אשר אין בידו חרב וחנית, כי אם כלי הקדש וחצוצרות התרועה, ככה הם אלו על התפלה וכן עשו ויצבאו על מדין, הוא השר של מעלן כאשר צוה ה' את משה, ובזה ויהרגו אחר כך כל זכר. ואפשר שזהו אומרו ואת מלכי מדין הם הכוחות של מעלן שכמו שבתחתונים היו מלכים מרובים ג"כ בעליונים היו לכל מלך שר צבא מרום, זהו שאמר ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם. על דייקא, שלמעלה במרום עומדים, והריגה תקרא השפלה שנשפלים על ידי התפלה ובכח ה', ואלו נהרגו בשיתוף המלכים אשר בארץ המה, זהו שאמר את אוי ואת רקם וכו'. את את לרבות שעם אוי נשפל שר צבאו אשר במרום, ואם רקם גם כן וכן כולם הכל מוסב לסוף הפסוק, שאומר ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. שתיבת בחרב חוזרת לבלעם ואת אוי וכו'. כי כל אלו בחרב נהרגו זולת את מלכי מדין שאותם נהרגו והושפלו ביד ה' הויה, ועל ידי התפלה כאמור. והנה כראות משה שעברו חוק בהחיותם זכר ונקבה אשר לא כדת, אמר להם כי היה תמה איך נצחו המלחמה ובאו ממנה אחר שעבירה בידיהם, זהו שאמר הבאים מצבא המלחמה. שהיה מתמיה היאך באים מצבא המלחמה אחר שהחיו זכרים ונקבות. אמנם נתרעם עליהם משה על הנקיבות כי לא היה ראוי להחיותם לא מינה ולא מקצתה, שאפילו הבלתי ראויה למשכב היה ראוי שיחמירו מסברתם ויגזרו הבלתי ראויות למשכב אגב הראויות, זהו שאמר החייתם כל נקבה בתמיה, אפשר שלא השיג דעתכם דבר קטן כזה לאסור כל נקבה ואפילו הבלתי ראויה למשכב אין להחיות, כי הן הנה היו וכו'. וראוי להרוג כולן אגב אותן שהיו לפוקה ומכשול לישראל, זהו הראוי לכם לעשות מיושר הסברא המחייבת לבלתי החיות כל נקבה, אמנם אחרי אשר באו בצל קורתינו ראוי לאבד הראויות למשכב לבד ולהחיות הבלתי ראויות למשכב, זהו שאמר ועתה. כלומר עתה נתחלפה השיטה, ודין אחר הוא שהרגו כל זכר בטף. אמנם יודעת איש למשכב זכר הרוגו, והבלתי ראויות למשכב ינצלו, זהו מה שנתחדש עתה, לא כן קודם שהיה ראוי לבלתי החיות כל נקבה כלל ועיקר, אלא שמזלן גרם שבאו וינצלו אותן שאינם ראויות למשכב זכר, והיינו וכל הטף בנשים אשר לא ידעו למשכב זכר החיו לכם. ולהורות שאפילו אותם שלא ידעו למשכב צריך שיהיו קטנות שאינם ראויות למשכב, שאם יהיו ראויות אפילו לא נבעלו אסורות, וזהו שאמר וכל הטף בנשים צריך שיהיו טף קטנות ביותר, וזהו שאמר גם כן אשר לא ידעו משכב. שהיל"ל אשר לא נשכבו, אבל אמר אשר לא ידעו, דהא אם יודעות דהיינו שראויות לביאה שכבר יש להם קצת ידיעה יהרגו. עלה בידינו היות השפלת האומה תלויה בשר שלה תחלה:

תם. < הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף