כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/עט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) במדבר עט

סדר בלק ראשון

יבאר שמהיות ה' טוב וישר יתחייב להיותו מורה חטאים בדרך ישרה שיבור לו האדם, כי גדר הטוב להטיב לכל ורחמיו על כל מעשיו, וגדר הישר להטיב עם הראוי ולפשר בין שתי מידות אלו, מי כמוהו מורה החטאים לשוב כדי שיקבלו את הטוב מאת ה' ואת הרע לא יקבלו והכל ביושר.

(במדבר רבה כ, א) וירא בלק בן צפור. זהו שאמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. לא הניח הב"ה לעכו"ם פתחון פה לעתיד לומר שאתה ריחקתנו, מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לעכו"ם העמיד שלמה מלך לישראל ועל כל הארץ, וכן עשה לנבוכד נצר, זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים וזה החריבו וחרף וגדף ואמר אעלה על במתי עב. נתן עושר לדוד ולקח הבית לשמו, נתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטובחה, כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו העכו"ם כיוצא בה, העמיד משה לישראל ובלעם לעכו"ם, ראה מה בין ישראל לנביאי עכו"ם, נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות, שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך וכו'. ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת הרחמים על ישראל ועל עובדי כו"ם, שכן ירמיה אומר לבי למואב כחלילים יהמה. וכן יחזקאל בן אדם שא על צור קינה, וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מעכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה. עכל"ה.

מהיות ה' טוב וישר יתחייב היותו מורה חטאים בדרך ישרה שיבורו להם הדרך ישכון אור, כי כן מחייבת מדת הטוב להטיב לכל, ומדת היושר מחייבת שחטאים תרדף רעה, לעומת זה לפשר בין שתי המדות האלה של טוב וישר ידרך את החטאים בדרך ילכו בה ומעשה הטוב אשר יעשון, וכן פירשו הראשונים בפסוק טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כה, ח). ועל זה ראינו שהוא יתברך יעורר האדם על ידי קצת יסורין וכיוצא בהן להדריכו בדרך הישרה, שעל זה נאמר יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב (משלי א, כד). אמר שבתחלה קרא בהתעוררות נקל ואחר שהם מאנו להודות שהיא קריאתו שאמרו מקרה הוא אז לא קראתי, כי בדברים לא יוסר עבד, כי אם נטיתי ידי ביסורין כבדים יותר מקראתי ועכ"ז ואין מקשיב, וכן מצינו שהוא יתברך היה מדריך לבלעם לבלתי לכת בלעם עמהם ואמר: לא תלך עמהם (במדבר כב, יב), אלא שאחר שהרבה והפציר - ללצים הוא יליץ (משלי ג, לד) כמו שאמרו חז"ל (מכות י:). ובזה נבוא אל ביאור דברי איוב שאמר: לו שקול ישקל כעסי וכו' (איוב ו, ב). כי אליפז התימני אמר שהיסורין באו אליו דרך נסיון, על דרך השטן שאמר: אם לא על פניך יברכך. נמצא כל הנסיון לנסות אם לא ידבר תועה על ה', ז"ש הנסה דבר (איוב ד, ב). ר"ל הנסה דבר לשון דיבור, שנסות הדיבור אליך תלאה, כי הוא נסיון גדול שיעצור במילין מי יוכל כשהוא מצטער, לזה נתנסית לנסותך האם תוכל לסבול ולעמוד בנסיון, והנה יסרת רבים. ר"ל לשעבר, וגם מכאן ולהבא ידים רפות באמונה תחזק (שם ג) אם תהיה סבלן, וכן פירש בואם עתה שתבוא אליך ותלא וכו' (שם ה), תוכיח בסופך על תחלתך, שהלא יראתך לא היתה לשם שמים אלא כסלתך, ובטחונך היתה כי לא חנם ירא איוב אלהים כדברי השטן וקטרוגו, וכן ותום דרכיך תגלה למפרע שהיתה כסלתך ותקותך (שם ו), ולא עבדת את הקב"ה מאהבה, כי זכור נא מי הוא נקי אבד תכף ומיד, ואיפה ישרים נכחדו (שם ז) במהירות, כאשר אירע לחורשי און וזורעי עמל שבעוד היותם חורשים און וזורעי עמל יקצורוהו (שם ח), שיהיה הקציר עם החריש ועם הזריעה תכופים זה לזה, ובזה מדוקדק שלא אמר חרשו וזרעו עמל אבל אמר חורשי און וזורעי עמל יקצרוהו בלשון הווה, לומר שבעוד היותם זורעי עמל יקצרוהו תכף, והנה מנשמת אלוה יאבדו (שם ט), וכדפרשית לעיל בסדר בחקתי שני עיין עליהם. ועוד ביאר שיבואו היסורים לזרז האדם שלא יחטא בהיותו שמן ודשן, הוא מה שאמר האנוש וכו' הן בעבדיו וכו' (שם יח). אמר האנוש יתכן שיצדק יותר מאלוה, חלילה אם המונח והידוע הוא שמעושהו יטהר גבר (שם יז), שאפילו טוהר בעלמא איננו זוכה האדם אליו אלא באמצעותו יתברך עושהו ומסייעו, וכל שכן שלא יצדק מאלוה, ואם באו היסורים בלא עון הוא שהוא יתברך אפילו בקדושיו לא יאמין, ובשרידים שהם כמו מלאכים פרושים מהחומר ישים תהלה (שם יח), ואין צריך לומר באותם שהם חומריים שוכני בתי חומר שלא נטו אל אחד מארבעה יסודות, כמו יסוד האש אשר הוא למעלה מכולם, או אל יסוד הרוח אשר למטה ממנו, או אל יסוד המים אשר למטה, כי אם כל פנייתם ונטייתם היא אל יסוד החומרי יותר הוא יסוד העפר, ז"ש אשר בעפר יסודם. כי אנשים כאלה ידכאום לפני בוא העש. כלומר קודם שיכנס בהם עש וסס המרד והמעל ידכאום, כאדם המנער טליתו כדי שלא יכנס בו העש כך הוא יתברך ינער האדם ביסורים של אהבה כדי שלא יכנס בו עש העונות, ואם מבקר לערב יוכתו ולא ישים לב אל היסורין לשוב ולהתרחק מן העבירה, הנה מבלי משים לב לנצח נצחים יאבדו (שם יט) מנצחיות הנפש, הרי שכלל דבריו הוא שיבואו יסורין או דרך נסיון או דרך זרוז וזהירות כדי שיעמוד האדם על משמרתו, ושומר נפשו מני עש החטאים, כי הוא ית' יורה חטאים בדרך נכונה. ולעומת דברי אליפז הסכים איוב ואמר שהדין עמו, אך מה שקשה בעיניו הוא היות היסורין באים כאחת, והיותר טוב שריוח יושם בין עדר הצרות לעדר הצרות, ז"ש לו שקול ישקל כעסי (איוב ו, ב), כלומר שישקל בשני פעמים, והכוונה בשקלם בשני פעמים, שהפרעון יהיה בפעמים רבות ולא בפעם אחת, באופן שכעסי והוא מה שהכעסתי להשי"ת ישקל בפעמים רבות, והוותי והוא העונש ג"כ ישאו יחד כנגד הכעס, עין בעין שלא תחשוד אותי שאני רוצה בזה כדי להרויח שתי הכרעות של שני פעמים אלא כדי שיקלו עלי בשני פעמים, אבל ישאו יחד, יחד דייקא, כי עתה ששוקלים הכל בבת א' הנה מחול ימים יכבד, על כן אני מיצר ודברי לעו (שם ג), כי לא אוכל לסבול יסורין רבים בבת אחת, והיותר צער הוא שהיה רוצה למות כדי שלא להצטער ביסורים מכוערים. ז"ש כי חצי שדי עמדי. ר"ל המר שדי לי מאד באמר די לצרותי במה שאמר רק את נפשו שמור. ז"ש כי חצי שדי עמדי אשר חמתם שותה רוחי, שאלמלא שדי שאמר לשטן די לך בכל הצרות רק את נפשו שמור, כבר הרוח שב אל האלהים אשר נתנה ושם ינוחו יגיעי כח ולא הייתי מצפה ומצטערת. ז"ש אשר חמתם שותה רוחי, ולא די הייתי מצטער בהווה אלא שביעותי אלוה יערכוני, שמעריכים לי עוד ביעותי אלוה נוספות על חצי שדי שעמדי, זו היא תשובה על מה שאמר הנסה דבר וכו'. שבאו דרך נסיון, והכריע איוב שלא יתכן שיבואו כ"כ יסורין בבת אחת לנסיון, וכנגד החלוקה השנית שאמר ידכאום לפני עש כדפרשית. ואמר הינהק פרא וכו'. אמר כי הוא גם הוא יודע התועלת שביסורין למרק חלאת נכתמי עון או להדבק בו ית', והביא משל נאות לזה ואמר הינהק פרא עלי דשא (שם ה), ודאי שלא ינהק, וכן אם יגעה שור על בלילו הכל בתמיה, כך האדם השקט ושאנן לא ינהק כי אם על ידי היסורין מתעורר להחזיק בו ית', על דרך ה' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו וכו' (ישעיה כו, טז). ולעומת תועלת המירוק אמר היאכל תפל וכו' (איוב ו, ו), כך אין האדם מתתקן אלא ביסורין שהם כמו מלח לתפל, וכי תימא כיון שיש התועלות הנזכרים ביסורין א"כ למה אתה בועט בהם, לזה אמר מאנה לנגוע נפשי. ר"ל אם מאנה נפשי לנגוע ולקבל הנגעים, הטעם הוא לפי שהם בתמידות כמו דוי לחמי (שם ז), כמו המאכל והלחם הוא בכל יום ערב וצהרים כך היסורים, לכך אני בועט בהם, כי אם היו באים לאט לאט, מי יתן ויבאו אחי ויבאו ריעי, ז"ש מי יתן תבוא וכו' (שם ח). וז"ש ויואל אלוה וידכאני. ר"ל ידכאני רק שיהי' ברצון וכמי שחפץ לצדקני, ז"ש ויואל אלוה וידכאני. אך לא בתכיפות אלא יתר ידו. ר"ל ידו ההויה בי ביסורין יתר אותה מעט, שלא יבואו גדודיו עלי הכל יחד אלא יתר ידו ויבצעני (שם ט), ר"ל שיעשה ביצוע עמי דהיינו פשרה, שעה ידכאני ושעה יתר ידו וירוח לי מעט, שאחר כך כשהיה מביא לי יסורין עוד היו נחשבים לי לנחמה, ז"ש ותהי עוד נחמתי. אמנם מה שאני נכוה ומצר. ז"ש ואסלדה בחילה. הוא יען שלא יחמול על זה, אסלדה בחילה, אבל לא שאני מכחד אמרי קדוש (שם י) שאמר שהיסורים טובים, ואני מסלד בחילה בכחדי דבריו ואמריו, אלא אסלדה בחילה, יען שלא יחמול כי לא כיחדתי אמרי קדוש, הוא מי שאמר שבח היסורים, דהיינו דע"ה ושע"ה בנו או משה ע"ה שאמר כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך (דברים ח, ה). כי כל הקדושים האלה אמרו אמריו ית', ז"ש אמרי קדוש, כי כל אמריהם ניתנו מרועה אחד מסכימים על שבח היסורים, ולא יתכן שאני אכחישם, אלא יען שלא יחמול בהביאם בבת א' אני בועט, כי מה כחי עוד כי איחל, האם כח אבנים כדמפרש ואזיל ומה קצי. ר"ל לא ידעתי הקץ שלי אם הוא קץ הימין, עד שאאריך נפשי לסבול היסורין בלב שמח שקצי לימין, ז"ש מה קצי שעדיין לא הודעני קצי. על דרך מה שאמרו חז"ל גבי הודיעני ה' קצי וכו' (תהלים לט, ה). שפי' ששאל דוד שיודיעהו אם הוא קץ הימים או הימין, כמו הצדיק דניאל שהובטח ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל יב, יג). אם כח אבנים כחי וכו'. באופן שאיני יכול לסבול, ועוד כי האם אין עזרתי בי, ר"ל כשאין עזר התחזקות החומר, כשאין עזרתי בי, אז ותושיה נדחה ממני, תושיה שהיא התורה נדחה ממני, כי היסורין מבטלין התורה, שהבריאות מבוא גדול לעבודתו ית' כמו שאמר הרמב"ם ז"ל, באופן שהאם אין עזרתי בי, אז תושיה נדחה מאליה ממני. הנה עלתה הסכמת אליפז ואיוב יחדיו שהיסורין יבואו לאדם להחזירו אל דרך הישרה, וכאשר עשה עם בלעם וכדברי המאמר. וראוי לעורר בו ראשונה אומרו זש"ה מאי קשיא ליה בפסוק הצור תמים פעלו, ומה פירוש מחדש בו. ועוד שי"ן של שאתה ריחקתנו מיותרת, והצודק שיאמר לומר אתה ריחקתנו. ועוד קשה אומרו כשם שהעמיד מלכים ונביאים וחכמים לישראל כך העמיד לאומות העולם וכו'. וכי היתכן שיעמדו אומות העולם או שתהיה העמדה לשום אומה בזולת מלך וחכם, ואם כן מאי קאמר שכדי שלא יאמרו אתה ריחקתנו העמיד להם מלך וחכם ונביא, והענין מוכרח מצד עצמו לקיום והעמדת האומה. ועוד קשה אומרו כיוצא בו העמיד משה לישראל ובלעם לאומות העולם. שנראה שהם מסוג אחד ח"ו המבדיל בין קודש לחול, כנראה שמאמר זה מסייע לההוא מאמר בספרי בפסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד, י). ודרשו שם: בישראל לא קם אבל באומות קם ומנו בלעם. ונתקשו הראשונים ז"ל, איך יתכן שיהיה בלעם מסוג משה אדון הנביאים, ושמעתי כי מה שנאמר בבלעם שהשיג נבואה במדרגה עליונה, איננו תמיד כי אם לפרשה זו של בלעם הוכרח שיתעלה בלעם במדריגת הנבואה לכבוד התורה ולכבוד פרשה זו שלא תגרע משאר הפרשיות, וניתן בו רוח קדוש עד שנאמרה על ידי פרשה זו של בלק עכ"ל. וקשה מאד בעיני להלום בשום צד שבלעם ישיג מדריגת האיש משה העניו והטהור אפילו כרגע קטן. והרב בעל עקידה ז"ל כתב התירוץ קושי זה ענין יותר מתיישב עיין בספרו. ועוד על ישראל מיותר כי זה פשוט, והחידוש הוא לרחם על האומות העולם אף על פי שהם רשעים חוץ מהדת, ועוד קשה אומרו לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סילק וכו'. אשר ברור הוא שפרשה זו מוכרחת ליכתב מטעם אחר, והוא למען דעת צדקות ה' אשר הפך כל קללות בלעם לברכות, ואם כן היכי קאמר לכך נכתבה פ' בלעם, להודיע למה סילק וכו':

הביאור הוא מה שנתקשה לחז"ל אומרו תמים פעלו, שאם הכוונה לומר שפעלו תמים בלי מום העול אלא פעלו תמים בצדקות, קשה דהיינו כי כל דרכיו משפט ואל אמונה ואין עול, לעומת זה פירש תמים פעלו, שלא הניח פתחון פה לאומות העולם, כי עשה לאומות העולם כמו שעשה לישראל, והיינו תמים פעלו שלא חסר באומות כלום אלא כל פעלו, הן פעלו של ישראל הן פעלו של אומות העולם תמימים בשוה שלא חסרו דבר, שכשם שהעמיד מלכים וחכמים וכו' לישראל, כך העמיד לאומות העולם, וכל זה עשה כדי שלא יאמרו שאתה רחקתנו. ר"ל שכשיעמידם השי"ת בדין על רוע מעלליהם, היו משיבים ואומרים חטאנו יען שאתה ריחקתנו היא גרמה חטאינו. ובזה מובן שי"ן של שאתה ריחקתנו. כי הקרוב אליך מתקדש ועל ידי כך יוכל לעשות מצות, וכדי שלא יהא להם פתחון פה, עשה הוא ית' כשם שהעמיד וכו'. ר"ל כשם דומה בדומה לישראל, כי לתיקון הקיבוץ המדיני שלא יבלעו איש את רעהו חיים, היה מספיק מלך מאן דהו וחכם כמו כן, אמנם כדי שלא יהא להם פתחון פה לומר שאתה ריחקתנו, כשם שהעמיד מלכים לישראל כך באותו השיעור העמיד לאומות העולם, וזהו מ"ש אחר כך העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ, ר"ל שמלך בכיפה. כך העמיד לנבוכד נצר שימלוך מעין מלכות שע"ה ודוגמתו, זהו שאמר וכן עשה וכו'. נתן לדוד עושר מופלג ולקח הבית לשמו, שבית המקדש מעמיד כל ישראל בכפרו על כל פשעיהם לכל חטאתם, והוא הכין כל צרכיו ובנה יסודותיו, ונתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטבחה, שהוא הפכי ממש ללקח הבית לשמו, אף על פי שהענינים מתחלפים בנדמה מכל מקום ענין אחד הוא כאמור. ולזה אחר כך אמר דרך כלל, כל גדולה שנטלו ישראל נטלו אומות העולם כיוצא בה, ותיבת כיוצא בה הכתוב כאן אין לה הכרע, ואפשר שחוזרת אצל שנטלו האומות העולם כיוצא בה, אלא שהדפוס מחלק בנקודה קטנה, וממשיך תיבת כיוצא בה למטה אל ענין העמיד משה וכו'. והכל עולה לכוונה אחת שענין כשם שהעמיד וכו', פירושו ההשואה שוה בשוה וכדפרשית. ובזה יתקשה לנו יותר אמרם העמיד משה וכו'. שנראה שהוא שוה בשוה. אמנם להבין זה צריכים אנו להציע הצעה קטנה מקובלת אצלנו והשכל מחייב אותה, והיא זו שמשה רבינו עליו השלום לא קם ולא יקום נביא כמוהו לא בישראל ולא באומות העולם, כי נשמתו חצובה ממחצב טהור וקדוש ועליון על כל הנשמות, ומצדה זכה שתנתן תורה על ידו ולא על ידי זולתו, ואחר שהוא הראוי והגון לנתינת התורה על ידו יותר מכל הנבראים, הן מצד נשמתו הן מצד מעשיו ותיקון מדותיו והענוה בראש כולם, נתחייב שיערה עליו רוח ממרום קדשו, רוח החן ורוח הקדושה, כדי שיהיה ראוי לדבר עמו הוא ית' פה אל פה שתנתן התורה על ידו, כי כל שלמיותיו כאין נגד מעלת הבורא ית' וית' ונגד תורתו, אלא שהב"ה חקרו בנשמתו ומעשיו כאמור, וגם בהערות עליו קדושה נפלאה שלא הוכן אליה, אבל כיון שהוכן אל שלימותו האפשרי בחק אנושי ועשה כל האפשרי שביד בן אדם לעשות, לא ימנע טוב הוא ית' מההולכים בתמים, באופן שמשה לא קם כמוהו, והב"ה יהב חכמתא יתיר לחכימין ובפרט לחכם כמוהו, זה קבלנו והשכל מחייב כן. ובזה נלע"ד שאמר הפסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, על בחינת הכנתו ושלימותו, ועוד אשר ידעו ה' פנים אל פנים, שזו הבחינה ידעו ה' באהבתו אותו והערה עליו רוח קדושתו, ועל שתי בחינות אלו נאמר ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני (שמות לג, יב). ידעתיך בשם על אשר ידעו ה' באותו העירוי ומילוי רוח קדוש, ומזה עשה משה עיקר בענותנותו, ועשה טפל מהמושג באמצעות מעשיו, ועל זה אמר וגם מצאת חן בעיני. אמנם הוא ית' אמר בהפך, כי מצאת חן בעיני באמצעות מעשיך, ואדעך בשם באחרונה לתוספת. ועל פי הצעה זו מובן אומרו העמיד משה לישראל, כי הוא ית' העמידו כדפרשית בהערות עליו רוח נבואיי יותר מכשיעור מעשיו, וכן העמיד בלעם לאומות, שאין ההשואה במעלה ובהשגה חלילה, אבל ההשואה היא שכמו שהעמיד למשה על מצב יותר מכשיעור מעשיו כך העמיד לבלעם במצב שאינו ראוי לו, כדי שלא יתרעמו עליו האומות באמרם שעזר למשה ע"ה יותר מהשיעור שכמעשיו, לא עשה כן לכל נביא הגוים, אכן כעת שהעמיד להם בלעם שלא היה ראוי לחצי מדרגת נבואתו, פה להם ולא ידברו ואין להם תרעומת, אבל לעולם ההבדל מרובה בין נבואת משה ע"ה לבין נבואת בלעם הטמא, וזהו ג"כ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה'. ר"ל שידעו הש"י למשה יותר על מה שידע הוא את הב"ה, באופן שלא קם עוד מזה האופן, כי הנביאים לא ישיגו אלא כפי הראוי להם מצד מעשיהם, כי במשה הוראת שעה כדי שתנתן תורה על ידו, הוצרך להשיג יותר מכשיעור הכנתו, כי לדבר פה אל פה עם ה' צריך הכנה גדולה, כמו שהיתה במשה וחסידות נוראה, וכל זה לא שוה לו עד שהשפיע ה' בחסדיו יותר מכשיעור וכולי האי ואולי, כי התורה צריכה לזה וליותר ממנו, ובהכי הוא שאומר בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, שבאומות העולם קם מי שידעו ה' יותר מערכו ושיעור שלימותו ומנו בלעם, כי אפילו אותה ההשגה של מחזה שדי יחזה נופל וכו', לא היה ראוי אליה אלא שהערה עליו ממרום יותר מהראוי לו גרמה לו כך, וכדי שלא יהא פתחון פה לא"ה, ובזה מדוקדק תיבת העמיד האמורה בכל המאמר, ובפרט בהעמיד משה לישראל, לכוין אל מה שאמרנו שהעמידו בחסדו ית' ביותר מכשיעור הכנתו, והוא לא עמד מאליו בכושר מעשיו, וכדי שלא תטעה בדבריו שהשואתו משה לבלעם הם דברים כפשטן חלילה, לז"א ראה מה בין נביאי וכו'. כלומר ראה אתה בני מעצמך, ההבדל הרב שבין נביאי ישראל לנביאי א"ה, שנביאי ישראל ואפילו הקטן שבהם מזהירין את ישראל מן העבירות, מן העבירה כל שהיא, ונביא שעמיד מן הגוים, ר"ל נביא רשום כבלעם, העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם, שהפרצה של זנות שהיתה גדורה מזמן המבול כמו שאמרו חז"ל, וזה הרשע של בלעם העמיד פרצה לאבד הבריות, ולא עוד אלא שכל הנביאים. פי' נביאים של ישראל, הן ישעיה הן ירמיה, כולם היו במדת רחמים על ישראל ועל א"ה. ר"ל שמהיותם רחמנים וישרים לא היו מבחינים בצערן בין ישראל לאומות, אלא במדת רחמים היו על ישראל ועל האומות, ר"ל שוה בשוה. וזהו שנאמר לבי כחלילים יהמה (ירמיה מח, לו). כי זהו תכלית הרחמים, וזה בלעם אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר. ואומרו חינם פירש הרב בעל עקידה, חינם שלא צוה על כך כמו הנביאים של ישראל שנצטוו על כך לינבא על האומות רע, ואפילו הכי היו מצירים בצרת האומות, על לא דבר שלא חטאו לו, ואין לו טעם אלא נפש רשע אותה רע. ואני אומר לע"ד חנם שלא חטאו לו לבלעם, כי מה פשעם לו או מה חטאתם, ועל לא דבר ר"ל שלא עשה זה להשגת איזה כבוד או שכר, כי הנה עצתו זו היתה אחר שנאמר לו ברח לך אל מקומך (במדבר כד, יא). שגירש אותו וחירפו, כי אין שם לא תכלית כבוד ולא תועלת, שכן תמצא הענין בפרשה, וזהו שאמר ללא דבר, זה ודאי יורה על רשעותו, היות נפשו נפש רשע אותה רע, ואומרו לכך נכתבה פרשת בלעם. פירושו כי היה באפשר ליכתב זאת הפרשה בכל חלקיה ופרטיה על פי ה' ביד משה, שיאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, איך ראה בלק בן צפור וכו', וישלח מלאכים אל בלעם וכו', וכל המאורע, באופן שלא היה חסר שום דבר מספר תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו, אלא שלא היתה נכתבת בשם פרשת בלעם, ולכך נכתבה בשם פרשת בלעם בכינוי אליו, שכן לא נאמר בה וידבר ה' אל משה וכו', להודיע איך ה' היה חפץ צדקו ולכתוב על שמו הפרשה, אלא שבעצתו שאמר בסוף: לכה איעצך אשר יעשה וכו' (שם יד), שנתן עצה על הזנות ולפרוץ גדר, הוא הוא המחייב לבטל כל זה הכבוד ולסלק מכל נביאי האומות העולם הנבואה, שזה עמד מהם רשום, והעד שנכתבה הפרשה על שמו פרשת בלעם וראה מה עשה. ז"ש לכך נכתבה פרשת בלעם וכו', שאין הכוונה על מציאות הפרשה, כי אם על היותה נכתבת בשם פרשת בלעם, והוא דקדוק נכון. וכן תמצא לחז"ל (ב"ב ט"ו.), משה כתב ספרו וספר איוב ופרשת בלעם. ואל תתמה כיצד יתכן שתכתב פרשה זו הקדושה ע"י טמא שפתים כבלעם, דע שהענינים האלה בקדושתם לא ידע בהם בלעם א' מני אלף מסודם, אכן בלעם ניבא ולא ידע מה ניבא, ואותם הדברים של חול כשנמסרו למשה מפי ה' וכשנכתבו על ידו, נתלבשה הקדושה בהם כשאר הפרשיות, לא נשאר לבלעם כי אם הקריאה לבד על שמו, אבל לא שיהיה לו חלק בה חלילה, וכמו שאנו מוכרחים לומר כן בכל תשובות פרעה וחרטומיו, אשר בלי ספק שהם לא כוונו אל שום דבר של קדושה ואין להם חלק בה חלילה, אלא שכאשר הוא ית' ראה דבריהם ויספרם, הכינם וגם חקרם שיהיו ראויים לקבל הקדושה ההיא, וכתבם לרמוז אל מה שלא כוונו הם ולא עלתה על לבם, באופן שעלה בידינו היות פרשת בלעם קדושה ככל פרשיות שבתורה ואין לבלעם חלק בה, ר"ל בסודותיה ומצפוניה. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה, וראוי לעורר ראשונה אומרו וירא בלק וכו' והנכון וישמע בלק. ויובן מה ראה הוא ענין מחודש יותר מכל מה שראו העולם, ותוכן למ"ד של לאמורי. ועוד כפל מפני העם מפני בני ישראל, והמלות שונות ויגר ויקץ. ועוד מאי עתה כאלו עתה נתחדש זה ולא קודם, והסמיכות של ובלק בן צפור מלך למואב וכו'. ועוד מאי לקרוא לו לאמר. שהיל"ל לאמר לו הנה עם יצא וכו', וקריאתו בכלל ועתה לכה ארה לי הוא. ועוד תיבת הנה הנה כפולות בפסוק וכולם מיותרות, די שיאמר עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ ויושב ממולי. ועוד מאי ארה לי את העם וכו', שתיבת לי מיותרת, וחז"ל אמרו פיו הכשילו, ארה לי שפיו הכשילו שהארירה היא לי ולא לישראל, ופי כסיל מחתה לו. ומצורף לזה קשה הלשון אוכל מדבר בעדו בלשון יחיד, נכה לשון רבים בעדו ובעד בלעם, ואגרשנו חזר ללשון יחיד, ולדרך רש"י ז"ל שפירש נכה בו לשון ניכוי, נסתלקה קושיא זו. עוד מאי שנא אשר תברך מבורך, תיבת מבורך בלשון עבר ויואר בלשון עתיד. וחז"ל תירצו כי בלעם בישר לבלק על המלכות, ובזה אומרו ידעתי נאמנה דבדידי הוה עובדא כי את אשר תברך כבר הוא מבורך, ועל עצמו אמר שכבר הגיע למלכות, ומזה אקח ראיה להבא דאשר תאר לישראל יואר. ועוד קשה אומרו מי האנשים האלה עמך, כי היפלא מה' דבר שיצטרך לשאול מי וכו'. וחז"ל תירצו על דרך משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב, כג), כדי שיעלה בדעת בלעם שיש סתר פנים לפניו וכו' ובאותו הזמן יקלל את ישראל. ועוד מאי הנה העם היוצא בלשון הווה, ולמה דילג תיבת והוא יושב ממולי שבאה בדברי בלק, ויובן אומרו וגרשתיו ולא אמר וגרשתיו מן הארץ, ודברי חז"ל ידועים שהפסוק מספר ברוע לב בלעם נוסף על בלק, ושמו מורה עליו שבלק רצה בארה לבד ואגרשנו מן הארץ לבד, ושמו מורה בלק בא לק, לשון לקות לבד, אבל בלעם רצה בקבה שהיא יותר קללה נמרצת בפירוש וביחוד, כמו ונוקב ה', אשר נקבו בשמות, וגרשתיו סתם מן העה"ז ומן העה"ב, וכן שמו בלעם בל עם, שלא יזכר שם עם ישראל עוד. ועוד כפל לא תלך עמהם לא תאור וכו', שהוא ארירות לשון, ודברי רש"י ז"ל והם לחז"ל, לא תלך עמהם, א"כ אקללם מכאן, א"ל לא תאור את העם, וא"כ אברכם, א"ל לא כי ברוך הוא ואינם צריכים לך, אומרים לדבורה לא מדבשיך ולא מעוקציך. ועוד שרי בלק ובתחלה קראם שרי מואב, וחוזר אחר כך לקרות אותם שרי מואב, כדכתיב ויקומו שרי מואב ויבואו אל בלק וכו'. ועוד מאי שנא בתחלה שאומר דברי בלק ואחר כך אומר כה אמר בלק בן צפור, הוסיפו לו היחוס בן צפור. ועוד קשה דכיון דארה אשר שאלת בתחלה שהוא יותר פחות כמו שהוכחנו לא עלה בידו, וכיצד עלה בדעתו לשאול עוד ולומר ולכה נא קבה לי. ועוד מאי קטנה או גדולה. והחכם השלם כמה"ר משה אלשיך נר"ו (פירש) כי ארה היא הקטנה, שאיננה קללה נמרצת כ"כ, וגדולה היא על תיבת קבה, שאמר שאיננו יכול לעשות לא ארה ולא קבה כי אם על פי ה', ועוד מה יוסף ה' מיותר, והיה לו לקצר ואדעה מה ידבר ה' עמי. ועוד קשה אומרו אם לקרוא לך, כמסתפק אם לקרוא לו באו או לאו, והלא גלוי וידוע לפניו ית' שלקרא לו באו וזו שנית. ועוד ויחר אף אלקים כי הולך הוא, אחר שנתן לו רשות למה יחרה לו. ואפשר כי חרה לו על אבדון בלעם ושעתיד ליפרע ממנו ולזה חרה לו, שהב"ה מיצר על אבדן הרשעים, ולא שחרה לו ית' הליכת בלעם מצד ישראל, שכבר אמר לו ואך את הדבר אשר אדבר אליך וכו'. עוד אפשר שחרה אף אלהים כי הולך הוא. ר"ל שהיה הולך הוא מדעתו ברצון טוב ולב שלם ונפש חפצה, ולא כמוכרח מצד שרי מואב שמוליכים אותו, אלא הולך הוא ברצונו. ועוד מאי מלאך ה' לשטן לו, והיל"ל ויתיצב השטן לו בדרך, וחז"ל אמרו מלאך ה' של רחמים, אלא שהרשע הזה מהפכו מרחמים לדין ולשטן לו. ועוד מה טעם שנתראה המלאך אליו שלש פעמים, והיה לו להמתין עד המקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, וחז"ל אמרו סימני אבות הראה להם, בתחלה אברהם ע"ה ומצא מקום לנטות אנה ואנה מצד כי יש לו ישמעאל ובני קטורה, וזהו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה, להורות שהיה לו מקום רחב, כי בני קטורה מצד וישמעאל מצד, שזכות יצחק בטל בששים, אמנם כי כנגד שנראה לי במשעול הכרמים גדר מזה וכו', ועכ"ז מצא מקום לנטות דהיינו עשו, ולזה ותלחץ רגל בלעם אל הקיר. אמנם אחר כך הראה לו זכות יעקב, ועליו אמר במקום צר, שהוא יעקב שנאמר בו ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב, ז). שלעולם היה בצר ומצור ומצוק וצער, כדכתיב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי וכו' (איוב ג, כו), אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל שכל מטתו שלימה, ואז ותרבץ תחת בלעם, כי זכות יעקב גדול ותרבץ, שלא עלה בידה ללכת אפילו פרסה, ועוד קשה דברי האתון אין להם טעם, שאומרת ההסכן הסכנתי לעשות לך כה וכו'. והלא תשובת בלעם בצדה, אם לא הסכנת לעשות כה גם אני לא הכיתיך, והנה פי האתון שנברא מערב שבת בין השמשות, ראוי שידבר חכמות והגות לבה תבונות. ועוד קשה וכי המלאך אפוטרופוס האתון הוא לשאול על מה הכית את אתונך וכו'. וידוקדק אומרו על מה ולא כתיב למה הכית, ונכון אומרו כי ירט הדרך לנגדי. ועוד קשה אומרו ותט לפני אולי נטתה מפני, שהם דברים שאין להם הבנה. ועוד היל"ל ותט מפני אולי נטתה מפני במ"ם. ועוד חטאתי כי לא ידעתי הם שני הפכים, כי הבלתי ידיעה גורם שלא יהיה חטא ואשמה, וחז"ל אמרו שכיון שראה בלעם מלאך ה' נצב לקראתו ואין ספק שלשטן לו בא, ולא ראה שום תיקון כי אם להיותו מודה ועוזב, ז"ש חטאתי. והוא להפשיר כח הדין והחרב השלופה אשר בידו, על דרך מה שעשה דע"ה באומרו חטאתי, שנתבשר מתוך כך גם ה' העביר חטאתך לא תמות (ש"ב יב, יג). ואומרו כי לא ידעתי הוא ענין באנפי נפשיה, מתנצל כי לא ידע שמלאך ה' לשטן לו, שאלו ידע לא יצא אנה ואנה. ועוד קשה זירוז המלאך שנית לומר ואפס הדבר וכו', נראה ללא צורך שכבר נזדרז מפי ה' שאמר לו, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כב, כ). ויש קצת שינוי מתעשה לתדבר. והיה אפשר שלפי שאמר בלעם ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, שהורה בגסות רוחו שיש לאל ידו להרע או להטיב עד שצריך לשוב, ולזה השיב לו לא כמזהיר אלא כמזכיר שאין בידו להרע או להיטיב, ז"ש אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, שאיני מחשיבך לכלום כי מה יתן ומה יוסיף לשון רמיה וכו':

הביאור הוא כי כל התפעלות בלק הוא מראותו התחבולה הנזכרת בסוף הפרשה של מעלה, הסובבת על טהרת ארצות עמון ומואב בסיחון כדי שיוכלו ישראל לשבת בהם, שלא יכשלו באיסור אל תצר את מואב וכו'. וזהו מה שפירשו הראשונים בפסוק וישב ישראל בארץ האמורי. ר"ל שאינה ארץ מואב מאחר שנכבשה מסיחון, כי הוא נלחם במלך מואב הראשון וכו', אלא ארץ האמורי תחשב, ולזה הותר לישראל וישב ישראל בארץ האמורי. וזה נ"ל שאומר וירא בלק, ראה ענין מחודש, והוא את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ר"ל שעשה ישראל הארצות ההם כולם לאמורי שהם שלו ולא של מואב, כדי שיותר לישראל לשבת בם, בראות בלק זה חשש פן יבקשו לו תחבולה מעינה ודוגמתה, וזהו ויגר מואב, מורא בעלמא מפני העם כי רב הוא, אמנם מפני איכות חכמתם ותחבולותם וחריפותם קצו בחייהם, ז"ש ויקץ מואב מפני בני ישראל, התחבלנים והפסקנים ומורי הוראה לטהר עמון ומואב בסיחון, פן תקראנה לו כאלה ויטהרו עמון ומואב בבלק. ז"ש עתה ילחכו. כלומר עתה שאני מלך, הותר להם ללחך את סביבותינו וכו', טעם ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, ויאמרו שהמדינות למלך יחשבו, והוא ארמי ולא מואבי ויכבשום. או יאמר עתה ילחכו, כי קודם בעוד היות סיחון ועוג קיימים הם הם כמו סייג למואב, אמנם אחר שנאבדו הנה עתה נתקרבו אלינו וילחכו את כל סביבותינו כלחוך השור וכו', כי אין לנו סייג ושומר אלינו. ואומרו ובלק בן צפור בעת ההיא מקושר עם וישלח מלאכים אל בלעם וכו'. כי בראותו קיים דברי בלעם אליו שהבטיחו להיות מלך, כמו שכתבנו בשם חז"ל בפסוק כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ז"ש ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, ראה מעשה קיים נבואת בלעם, ונזכר הליכת שלוחיו אליו, וישלח מלאכים וכו', והגיד הפסוק תכלית הקריאה שהיתה לקרוא לו לאמר, הקריאה היתה לאמר, באמירה בעלמא היו רוצים ממנו דהיינו שיקללם, והתחיל הרשע בלק לתת עין רעה בישראל לאמר הנה עם יצא ממצרים, כלומר הנה כ"כ ריבוי הם שעדיין זה לו מעט שיצא ממצרים והנה כסה את עין הארץ, כאלו רצה לומר שתחלת המחנה וראשו במצרים, וראשו השני הנה כסה את עין הארץ, אמנם בלעם הכביד עולו בזה יותר באמור הנה העם היוצא, כאלו עדיין הוא יוצא, שמרוב ריבויים לא גמר לצאת וכבר כסה כאן את עין הארץ, באופן שראש המחנה הנה כסה את עין הארץ, וראשו הא' במצרים עדיין יוצא, ובלק אמר והוא יושב ממולי. כמתנצל מה לך ולהם להקניטם, לכך נתן טעם ואמר והוא יושב ממולי. ר"ל רוצה להכריתני, מלשון כי אמילם (תהלים קיח, י-יא). וכדפירש רש"י ז"ל. אמנם בלעם רצה לפתוח פיו לשטן שישראל יכריתוהו, ולזה דלג והוא יושב ממולי, לקיים אל יפתח אדם פיו לשטן. ובלק הלך בגדולות ולא רצה שיקללם בלעם וימותו בקללתו כי לא תהיה תפארת בלק, אבל רצה שיקללם בלעם והקללה תהיה בזה האופן, אנא ה' הפילם ביד בלק, שאז תהיה תפארת לו מן האדם, ז"ש ועתה לכה ארה לי. ר"ל אררם שיהיו לי, כלומר שיפלו בידי, ולזה לא רצה בקבה, כי קבה לי היה בלעם עושה הרוב בכלייתם ואין לבלק אלא חלק מועט, אכן כעת שהיא ארירה אמר אולי אוכל נכה בלשון רבים אני ואתה, תהיה ההכאה בין שנינו, ואגרשנו מן הארץ אני לבדי, ולחלוק כבוד לבלעם לא אמר אולי נוכל, כי לא רצה לקללו בלשון המסופק כי אין זה כבודו, לכן בספק שהוא אולי אמר אוכל, כי בשלו ראשי לספק ולומר אולי ולא בלעם כי כל יוכל, אמנם בהכאה אמר נכה בלשון רבים, והנה לעומת זה בסמוך כשראה שלא רצה לבוא אמר בלק בלבו אולי מפני שאמרתי ארה לי לבד, הקפיד כיון שהייתי רוצה לקחת הכבוד של אבדן ישראל על שמי ותהלתי, ולא בקשתי ממנו כי אם יסוד מועט של ארירה, כאלו כבוד מצאה ידו של בלק, לכן אמר אחר כך ועתה לכה נא קבה לי, באופן שבלק באומרו ארה לי לרעה נתכוון, ובלעם שאמר קבה לי להתפארות נתכוון לומר שבלק שואל קבה, שבזולת זה לא יוכל לעשות מאומה, כי נפש גבוהה יש לו לבלעם, מלבד מ"ש חז"ל שנפשו אותה רע לישראל ולכך הוסיף קבה לי. ואמרו כי ידעתי את אשר תברך וכו', פיו הכשילו שעתיד לברך את ישראל, ולז"א כי ידעתי את אשר תברך, לא תהיה לך לתפארת, כי כבר הוא מבורך מזולתך, אכן המעלה היא אשר תאור יואר עם היותם מבורכים, זהו כח גדול ותפארת לך. ואומרו ויאמר מי האנשים וכו', היה אפשר לפרש שהוא אמר לו מי האנשים האלה ומה חשיבותם להיות עמך, להטיל קנאה בינו ובינם, כדי שיקפוץ וישבע לבלתי לכת מצד ההקפדה, והוא ענה ברשעותו וחפצו ללכת, לז"א בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. כלומר אין לחוש אל השלוחים כי אם אל המשלח, ומעין זה הוא אל נא תמנע מהלוך אלי, כלומר אל תתן פניותך אל השלוחים כי אם להלוך אלי, ז"ש כי כבד אכבדך, שההליכה אלי היא ולא אל השלוחים, וכשראה שלא עלתה ההליכה בידו אז אמר מאן ה' לתתי להלוך עמכם. וכדפירש רש"י ז"ל, עמכם מאן כי מי אתם, אך צריך חשובים מכם. והנכון כי הוא ית' אמר לו רשע מי האנשים האלה עמך. ר"ל מי הכניסך בספק, ואיך מלאך לבך לעכב האנשים האלה, ר"ל האלה הבאים על ענין מכוער כזה, והוא לקלל בני בכורי ישראל אשר טפחתי ורביתי בכמה אותות ומופתים, וכי זו צריכה לפנים או עצה ומיתון, תכף היה לך לגרשם מביתך. ז"ש מי האנשים האלה, שהנחתם עמך ועכבתם לשאול את פי על דבר פשוט וברור, והשיב בלעם ואמר בלק בן צפור וכו'. אמר כי ההכרח לא יגונה, שבלק בן צפור שלח אלי, ולא יכולתי להשיב פניהם ריקם, והתחיל לקטרג ולומר נראה שיש לו קצת דין, שהעם היוצא ממצרים, שלא הודה שהוציאם ה' אלא שהם יצאו, עד שענה על כרחו אמן ואמר אל מוציאו וכו' שהשי"ת הוציאם, ולז"א לו הש"י לא תלך עמהם, כי ההליכה לתועה, שלא תוכל לארר אותם כי כבר נתברכו ברכה שלא תוכל לקללם, והיא ברכת אורריך ארור וכו'. ז"ש לא תאור את העם כי ברוך הוא, ע"ז שלא יוכלו לאררם כאמור והוא חריף. ויאמר בלעם אל שרי בלק וכו'. אמר כי לא דבר דבריו אלא עם היותר מעולים והם שרי בלק, כי אל החשובים אמר מאן ה' לתתי להלוך עמכם וכ"ש עם זולתכם מהחברים, ולכך שלח בלק שרים רבים ויהיו מעולים שהיו נכבדים מאלה, שאלה הראשונים היו מכבדים אותם לרוב חשיבותם של השניים. וכראות בלק רוב התרשלות בלעם ובלתי החשיבו, לעומת זה אמר לשלוחיו שיאמרו לו כה אמר בלק בן צפור, לומר שאם אתה חכם, כמוני כמוך בן צפור אני, וכדפירשו בס' הזהר שהיה מכשף ע"י הצפור, ולבלק יד ושם בכל קסם, אך בלעם יודע דעת עליון, העת אשר אל זועם בכל יום. אמנם בתחלה נאמר וידברו אליו דברי בלק. שהיו בענוה בלק בעלמא בשפלות, אמנם אח"כ כשראה שלא בא בלעם נאמר מצד הקפדתו, כה אמר בלק בן צפור. שדבר לו בגובה לב יותר מועט, וסיוע לזה מדברי חז"ל שאמרו גבי מה דבר ה'. שהיה בדרך ליצנות והקנטה, ובלעם הקניטו ואמר לו קום בלק, שלא חלק לו כבוד אלא יקום וישמע. ואחר שביארנו באומרו ידעתי את אשר תברך מבורך על ישראל, ושאין להחזיק לו טובה על זה, אכן הכח הגדול הוא הארירה, לעומת זה השיב בלעם ואמר לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה, שהקטנה היא הברכה והוא דבר קטן ונקל לברך המבורכים, או גדולה והוא הדבר גדול לקללם עם היותם מבורכים, וקטנה וגדולה הוא ממש כנגד מה שנאמר הוא רעה או טובה, וכמו שפי' בלעם בעצמו דבריו בסוף הענין באומרו, הלא גם אל מלאכיך וכו' אם יתן לי בלק וכו' לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי וכו'. ואע"פ שלא אמר כך אלא גדולה או קטנה, לעומת זה הוא אומרו הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר. ר"ל דברתי דברים שתכליתם הם לאמר טובה או רעה, שהם פי' גדולה וקטנה כדפרשית. נמצא פירושינו מוסכם מבלעם עצמו ואין אנו צריכים לפרשו על ארה קטנה וגדולה על קבה, ואומרו מה יוסף ה' דבר עמי. מובן על דרך מה שפירשו חז"ל, שבו נא בזה גם אתם. תיבת גם מורה שהראשונים הלכו בפחי נפש גם אתם כמוהם, ועל דרך זה נבין אומרו מה יוסף שהוא תוספת מעין הקודם, שמה הקודם עיכוב בהליכה כן יוסף דבר עמי. ורש"י ז"ל פירש מה יוסף, שעתיד הוא להוסיף ברכות, וכאן ניבא זה. וכאשר ראה ה' הפצרותו, אמר לו אם לקרוא לך. ר"ל לך לבדך שמסתפקים בך שתנהיגם בעצה נכונה, או שתלך בשליחות בינו ובין ישראל, לך אתם אך לא יעלה בדעתם שיבואו לקרוא לי לשמי לקלל את ישראל, כי אני ה' לא שניתי. ובזה אפשר בדרך הלצה שאומרו ויחר אף ה' כי הולך הוא. ר"ל האלים הנז' שבלעם היה הולך לקראת נחשים וממשיך עליו רוח אלקים לקלל את ישראל, ועל זה חרה לו שהולך הוא האלקים עצמו, שממשיכו בלעם את האלקים ללכת להסכים למעשיו. אמנם במלאך הזה של רחמים, נראה לי מסברא שהוא המלאך שנעשה מהמצוה שעשה אברהם אבינו ע"ה בעקידה מההשכמה בבוקר, ויחבוש את חמורו, ואותו המלאך של רחמים בא לשטן לו לבלעם, כי ההשטנה לו רחמים לישראל הוא, ויש קצת סיוע לזה ממה שאחז"ל בפסוק ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו וכו'. כי אפשר שהמלאך ההוא שהחזירו שם לאברהם באמור לו אל תשלח ידך אל הנער, הוא ניהו העומד כאן לשטן לבלעם, כי העקידה דבר מתייחס עם הענין הזה מאד ומסוגל להצלת ישראל מיד בלעם, וכמו שהתעוררו חז"ל גבי ויקם בלעם בבוקר. קדם ועמד בזריזות הוא עצמו, א"ל הב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם לעקידת יצחק בנו, שנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. והכוונה שמסירת יצחק בעקידה היא כאלו עקד כל יוצאי חלציו לקיים מאמר האל, וכדאי הוא ומתיחס להצילם מיד זה הרוצה לקללם ולכלותם שלא יזכר שם ישראל עוד. ובענין שלש רגלים אלה שנראה מלאך ה', פירש הרב בעל עקידה ז"ל שהיו תוכחת לבלעם על שלשה פשעים, הראשון מיד כשבאו אליו האנשים, שהיה לו לסרב ולמאן ולא להלינם. והשני הוא כאשר באו שנית השלוחים, שאמר שבו נא בזה גם אתם, כי זה עון גדול מן הראשון, שאון ותרפים הפצר. והשלישי הוא אחר שנאמר לו אך את הדבר וכו' אשר אין שם דרך לנטות ימין ושמאל, היה ראוי שיתכבד וישב בביתו, ולעומת שלשה אלה נצב מלאך ה' לשטן לו שלשה פעמים, וז"ש על מה הכית את אתונך. ר"ל על מה ועל אותו דבר שהכית את אתונך, בו ממש נכשלת אתה, ועליו ממש הנה אנכי יצאתי לשטן לך כאמור, ויפה כח אתונך מכחך שהיא ותראני ותט לפני, והיה לך לשים לב ולומר אולי נטתה מפני, כי לא נסתה לעשות כך הלא דבר הוא, וזהו תוכחת האתון לבלעם, כמ"ש ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לו. שהכוונה שכיון שראית שינוי, היה לך לשפוט משיקול הדעת, הלא דבר הוא המרגיז בהמה זו, והיא תוכחת מגולה לעין, כל זה אל הרב ז"ל. ואני אומר שהאתון הוכיחתו לאמר מה עשיתי לך בפעם הזאת אשר הכיתני במקל מכת מרדות ורידוי, ששקול הפעם הזאת ככל הקודמות, ז"ש כי הכיתני. זה מורה באצבע על זו ההכאה ששקולה כשלש רגלים, ובפעם הזאת לא עשיתי לך שום נזק אלא ותרבץ תחת בלעם. שהכוונה לומר שלא רבצה בו או על רגלו או ידו כי אם תחת בלעם שלא הוזק, ומזה נתעצמה לומר מה עשיתי לך להתחייב כ"כ הכהות, שזה שקול כשלש רגלים, ועד"ז פירשו חז"ל וינסו אותי זה עשר פעמים (במדבר יד, כב). זה שקול כעשר. והשיב אמריו לה כי התעללת בי, שמכיון שלא מצאת לנטות ימין ושמאל הרבצתי תחתי, על זה גדלה אשמתך שנראה שכוונתך להתעלל בי. ותאמר אל בלעם וכו' ההסכן הסכנתי, מלשון סכנה, כלומר האם מעולם סכנתי עצמי לעשות לך כה, כי העושה כה מכניס עצמו בסכנה פן יהרג, וכמו שאמר כי עתה הרגתיך, וכיון שכן הוא כיצד הייתי מסכן בעצמי אם לא מצד ההכרח, ואמר לעשות לך כה. פי' אפילו דבר קל מזה, שכן מורה תיבת כה, ולא אמר לעשות לך כן, וכן מובן מדברי חז"ל גבי כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' ומשה בזה הדבר ע"כ. שפירושו כה היות נבואות הנביאים באספקלריא שאינה מאירה, והדברים נראים מתוכה במשלים וחידות, לא כן נבואת משה הבאה בלשון זה הדבר, ברור פה אל פה במראה ולא בחידות. אז גילה ה' את עיני בלעם ואמר לו הנה אנכי יצאתי לשטן. כלומר מלאך רחמים הייתי במחיצתי, ויצאתי ממחיצתי להשטין לך, על דרך צא והיית רוח שקר וכו' (מ"א כב, כב). שדרשו חז"ל צא ממחיצתי. ונתן טעם לכל זה הדוחק, כי ירט הדרך לנגדי, שהדרך הזה עקום ונגדיי אלי ומנגד אותי, כי אני מליץ על ישראל וקיומם, וכדפרשית שהוא המלאך שנעשה מן העקידה, באופן שירט הדרך לנגדי ולכן יצאתי. ואומרו ותט לפני, שמעתי מפי החכם השלם כמהר"ר משה אלשיך נר"ו, שהכוונה כמשחז"ל שהמלאך שלישו של עולם, וכמו שדרשו וגויתו כתרשיש (דניאל י, ו) - כתרי שש שהוא שליש. ז"ש ותט לפני. כלומר אע"פ שנטתה לפני היא, ובכל מקום שתטה שם אני ולפני היא, כי אם אולי תעלה על דעתך שנטתה מפני, הנה עתה גם אותך הרגתי, כיון שלא ידעת זה שנטייתה לפני ולא מפני, כי לעולם אי אפשר שתטה מפני לשלא בפני כמפני איש אלא לפני, אז התודה בלעם ואמר חטאתי כי לא השגתי לדעת שאתה תתיצב לקראתי בדרך הרע הזה, כי מי פתי יסור הנה, והיה לי לדעת הנולד בטבע כל חכם שראוי שידע הנולד שאתה תהיה נצב לקראתי, וטבע נצב כמו יצאו נצבים דגבי דתן ואבירם, שמורה על היותו נצב לקראתו בעזות ובחימה שפוכה, ולבן אמר אם רע בעיניך אשובה לי. ואמר לו מלאך ה' שאין בידו שום יכולת כי סר כחו, ולזה בתחלה נאמר לו אשר אדבר אליך אותו תעשה, לא כן כעת שנאמר לו אשר אדבר אליך אותו תדבר, כי אין בידו לעשות מעשה מאומה רק דיבור בעלמא. וילך בלעם עם שרי מואב, בא להגיד רשעו ופשעו, שאף גם בכל זאת לא שב מלילך. ז"ש וילך בלעם עם שרי בלק, שהראוי היה שלא ילך עמהם מתחלה, או לפחות כעת ישוב וניחם, ולא שוה לו כי בלעם חפץ יותר מבלק לולי ה' שהיה לנו, כמו שאחז"ל שלא כעס הוא ית' כל אותם הימים, וכמו שפי' מה אקוב לא קבה אל וכו'. ויאמר בלק אל בלעם וכו'. אמר ונתרעם על הצריכו שלוחים פעמים. ז"ש שלוח שלחתי, שהכפל מורה התרעומת על הצריכו לשתי שלחיות, ולא זו אף זו שבאת אלי, היה יותר נכון שתלך מעצמך לקללם ותבוא אחר כך אלי לקבל שכרך, זהו שנתרעם למה לא הלכת אלי, רוצה לומר שתלך וההליכה אלי ולשמי לקלל את ישראל, האמנם לא אוכל כבדך, שבאת להתפשר עמי קודם המעשה כדרך הקפדנים, והשיב בלעם כי הנה באתי אליך היכול אוכל וכו', השיב כי להיותו בלתי יכול לדבר לכך באתי אליך, פן מני ומנך תסתיים הענין, וכן תמצא בכל עניניו בלק מסייעו במזבחות וקרבנות. עלה בידינו גודל רשעות בלעם והיותו מחזיק באולתו בכל מה שאמר לו הש"י אל תלך עמהם וכו'. ומלאך ה' בדרך לשטן לו, להשיבו אל הדרך הטוב והישר ולא שוה לו, למען דעת חסדי ה' אשר לא פנה אל בלעם ואל דבריו, כמאמר הנביא זכור נא מה יעץ עליך וכו' למען דעת צדקות ה' (מיכה ו, ה) וחסדיו עם ישראל:

תם. < הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף