כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/עד
|
< הקודם · הבא > |
סדר ויקח קרח[עריכה]
יבאר מעלת תהילת השלום שהוא עמוד מעמודי העולם ועונש בעל מחלוקת כי גדול עונו מנשוא. ובסדר שני של חקת ירחיב בדרוש זה.
(במדבר רבה יח, א): ויקח קרח בן יצהר בן קהת וכו'. הה"ד אח נפשע מקרית עוז (משלי יח, יט). זה קרח שחלק עם משה, ומרד וירד מכבוד שהיה בו, ואין נפשע אלא מרידה, כד"א מלך מואב פשע בי (מ"ב ג, ז). ומדינים כבריח, שהעלתה הארץ בריחיה בעדו. ארמון, שחלק על משה ועל המקום. ויקח, אין ויקח אלא משיכת דברים, שנמשכו כל גדולי ישראל וראשי סנהדראות אחריו וכו' עיין עליו. עכל"ה.
מהיות השלום עמוד מעמודי העולם, כמו שאמרו חז"ל על הדין ועל האמת ועל השלום. ולזה נמצא המציא הב"ה כל הנמצאים קשורים זה בזה, אם העולם הכללי נמצא בו הדומם והצומח, ועשה הקב"ה אמצעי ביניהם, הוא עצי אלמוגים, קצתו דומה לדומם כי הוא כאבן, וקצתו דומה לצומח, שעצי אלמוגים נקראו עץ לתווך הקשר ולהיותו אמצעי בין קצוות הדומם לצומח, ובין הצומח והבעל חי אמצעי הוא הספוג, ובין הבעלי חיים בלתי מדברים ובין המדברים הקוף אשר לו קצת תמונת אדם, ותכונתו כדי לתווך בין הבעלי חיים בלתי מדברים ובין המדברים, ובין המלאכים ובין הבעלי חיים מדברים נמצאו ישראל, אלהיים רוחניים דומין למלאכים כמ"ש אני אמרתי אלהי' אתם (תהלים פב, ו). ודומים לבני אדם בכמה פרטים באכילה ומיתה וכיוצא בה, הרי שכל הנמצאות כולם ראה ה' לקשר אותם, להיותם אחדים ושלום ביניהם, גם בעולם הפרטי הוא האדם עולם הקטן נמצאו בו ארבעה יסודות הפכיים לזה, וה' יתברך בירך האדם בשלום, כי זולתו בהפרד איש מעל אחיו ימות ונתפרדה חבילת מציאותו, ממנו נקח מוסר השכל להיות צורך גדול התאחדות האומה הקדושה ביחוד שלם, וזולתו אין לה מציאות, הוא מה שאמר הפסוק ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). אמר והתפלל שה' יתן עוז ותעצומות לעמו, ופירש הפסוק עצמו הענין ואמר מהו העוז שיתן לעמו, דהיינו ה' יברך את עמו בשלום, כי בברכם בשלום הוא העוז העצום אשר אין למעלה הימנו, כי חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד, יז). ולזה אמר הנביא ישעיה ע"ה: או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (ישעיה כז, ה). מי יתנני שמיר ושית וכו' אציתנה יחד (שם ד). ברגע קטן יכלה אותם, ובעת הכעס הזה יראה הקב"ה אם יש בבני אדם שלום, אז אותו השלום יתחייב שהקב"ה יעשה שלום עמהם, ז"ש או יחזק במעוזי. כלומר בזה העוז והמעוז שאמרתי להצית אותה יחד, אפשר שיצא ענין אל הפועל. או אפשר שימצא איזה דבר שיחזק במעוזי, שיחזיק בה מלהזיק. ז"ש או יחזיק במעוזי. ומאי ניהו זה שיחזק במעוזי, השלום שיש ביניהם, כי האיש ההוא אשר יעשה שלום בין הבריות לי לשמי, הוא יעשה זה הענין של החזק במעוזי. ז"ש יעשה שלום לי בין אדם לחבירו, הוא האיש ששלום יעשה לי, עמהם לבטל גזירת אציתנה יחד, ויהיה סבה להיותי עמהם בשלום וריעות. או יאמר הענין הזה בעצמו באופן יותר פשוט, שאומר יעשה שלום לי. כלומר שם עצם השלום מצד מעלתו יעשה לי ויקרא לי ה' שלום, ועל ידי זה ימשך לשלום יעשה לי, ר"ל לעשות שיכריחני שלום עמהם ולהעביר על מדותי ולמחול על כבודי, ולפי זה שלום הראשון הוא שם והשני פועל, ובזה נבין מה שאמר הפסוק גבי איוב, כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר וכו'. וכדפרשית לעיל בסדר נשא שני.
ובזה נבוא אל ביאור דברי חז"ל בסנהדרין פרק חלק: אמר רבי אלכסנדראי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. רב אמר כאלו בנה פלטין של מעלה ושל מטה, שנאמר ואשים דברי בפיך. רבי יוחנן אמר אף מגין על העולם כולו, שנאמר ובצל ידי כסיתיך. ר' יהושע בן לוי אמר כאלו מקרב את הגאולה, שנאמר ולאמר לציון עמי אתה (ישעיה נא, טז). עד כאן. ראוי לדקדק ראשונה מאי משים שלום בפמליא של מעלה, דבשלמא בפמליא של מטה ניחא, אבל פמליא של מעלה קשה דאטו קטטה יש בפמליא של מעלה, והלא עושה שלום במרומיו כתיב (איוב כה, ב), ואם יצוייר שיש קטטה בפמליא של מעלה, היתכן יצטרכו שהאדם יעשה הפשרה והשלום ביניהם. זאת ועוד שהיה ראוי להקדים פמליא של מטה לפמליא של מעלה, כי הקרוב אל האדם היא פמליא של מטה. איברא שהיינו יכולים לתרץ ולומר כי מפסוק יעשה שלום לי משמע הכפל, שני מיני שלום, האחד בפמליא של מעלה והשני בפמליא של מטה, וראוי להקדים פמליא של מעלה מצד לשון הפסוק יעשה שלום לי, משמע בעצם וראשונה על פמליא של מעלה והוא היותר חביב, וגם כן ממילא שלום יעשה לי, ודוחק הוא. ועוד ר' יוחנן מנא ליה שמגין על כל העולם כולו, דקרא לא קאמר אלא ובצל ידי כסיתיך על האדם אשר דברי ה' בפיו, ולא על כל העולם קאי. ועוד מקרב את הגאולה מאי שייכות יש לה עם הלומד ועוסק בתורה לשמה:
הביאור כי מודעת זאת היות קטטה ודברי ריבות בין פמליא של מעלה ובין פמליא של מטה, שהעליונים רוצים היות התורה ביניהם לבד, וכמו שאמר (תהלים ח, ב): ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך והיא התורה, על השמים ולא בארץ, כמו שדרשו חז"ל (שבת פ"ח:). וכן מדקדק הכתוב באומרו ה' אדונינו. כלומר אחר שאנו נוהגים בך כבוד ואתה אדונינו, מקבלים מרדותך כאדון, מה אדירות יש לשמך בארץ, הראוי הוא אשר תנה הודך על השמים, ופשוט הוא שלא מקנאה ושנאה ותחרות שיש להם בתחתונים אמרו זאת כי הם ברי לבב, רק מקנאת ה' צבאות תעשה זאת. ולכן כשיקרא האדם תורה שלא לשם שמים מחזיק המחלוקות בין פמליא של מעלה עם פמליא של מטה, שיאמרו לפניו יתברך מה אנוש כי תזכרנו, הלא הגדנו לך מראש שאין ראוי לתת הודך כי אם בשמים ממעל, אשר כל מאויי נפשם לעשות רצונך ולכבוד שמך יקר יתנו. אמנם העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שהקטטה הנזכרת המתעוררת מפמליא של מעלה על פמליא של מטה, מצד היותם לומדים תורת ה' שלא לשמה, כשיעסוק זה לשמה משים שלום בין שתי הפמליאות שיודו שמו של הקב"ה גדול ונורא ויאמרו אדיר ואדיר שמך בארץ, כיון שאדם אחד מאלף מצאנו עוסק בתורה לשמה, ז"ש משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. כלומר עושה שלום בין השתי הפמליאות, ולהיות הקטטה הנזכרת נמצאת בין שתי הפמליאות כאמור, וממנה ימשך קטטה בין המלאכים ובינו יתברך ויתעלה, כי אינו חפץ להשחתת עולם ושיקטרגו על בניו, לזה בא כפל הפסוק יעשה שלום לי על פמליא של מעלה עמו יתברך, כי ידברו סניגוריא על בניו ואז יתרצה הקב"ה אל המלאכים, והיינו משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, וגם כן שלום יעשה לי. היינו שיעשה שלום בפמליא של מטה עם הפמליא של מעלה. ובזה מובן שלא אמר משים שלום בפמליא של מעלה, ומשים שלום בפמליא של מטה. ורב שבח העוסק בתורה לשמה שהוא בורא העולם ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי התורה היא א' מעמודי עולם כדאיתא בפרק קמא דמסכת אבות. והשלום עמוד שני, והלומד לקנטר ח"ו מרבה קטטה בעולם. אמנם תלמידי חכמים הלומדים תורה לשמה מרבים שלום בעולם, כי אין הכוונה ללמוד תורה להתעטר ולהתגדל בהם אלא לשם שמים, ואת והב בסופה כמו שאמר בספר מלחמות ה'. ז"ש כאלו בנה פלטין של מעלה דהיינו השמים, וכאלו בנה פלטין של מטה דהיינו הארץ, דכיון שעוסק בתורה בלי קנטור אלא דברי שלום ואמת, כאלו בנה פלטין של מעלה ושל מטה, כמ"ש לנטוע שמים וכו'. ונקט האי לישנא דפלטין של מעלה ופלטין של מטה. והראוי שיאמר שמים וארץ, דהיינו לישנא דקרא לנטוע שמים וליסוד ארץ. רצה לפרש דבריו, שמא תקשה ותאמר ולא בנויים הם שמים וארץ מימי עולם, אם כן מה בנין הוא זה. תירוץ זה הוא כי האדם התחתון בלומדו תורה לשם שמים ימשיך קדושה וטהרה מהסבה הראשונה יתברך על האדם ויתקדשו שמים וארץ וכל מה שבין הקדוש ברוך הוא יתברך והאדם, נמצא על ידי זה האדם ישכון הקב"ה בשמים ממעל ועל הארץ, כי אור קדושתו נמשכת ממנו יתברך ועד האדם, באופן שיהיו השמים פלטין, כלומר שיכניס בהם הקדוש ברוך הוא אור זוהר שכינת עוזו בגבהי מרומיו, שבזולת זה לא יצדק שם פלטין, וכן בארץ לזכות לשם פלטין המורה היותה פלטין מלך, הוא על ידי השלם הזה העוסק בתורה לשמה. ז"ש המאמר כאילו בנה פלטין של מעלה ושל מטה. כלומר ידוע הוא שהשמים והארץ ברואים ובנויים הם מששת ימי בראשית, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. אך הבנין שהוא בונה מחדש הוא להדרם ולבנותם כעין פלטין, ודקדוק נכון הוא במאמר. ודייק לה מקרא דלא קאמר לבריאת שמים וכו' אלא לנטוע שמים, כמו הנטיעה שכבר בצבצה ויצאה לעולם, רק ינטעו אותה שנית במקום א', להחליף כח ולשלח קצירו אנה ואנה, כך אמר לנטוע שמים. ר"ל השמים כבר הם ברואים, אבל שאשים דברי בפיו כדאי הוא להוסיף כח בשמים כנטיעה הזו, לנטוע שמים. וגם כן הארץ לעשות לה יסוד להעמידה. ז"ש וליסוד ארץ. והיינו מה שאמר פלטין פלטין כדפרשית. ונרמז בפסוק דקריאה לשמה בתיבת דברי פיך. ר"ל שאינו לומד אותם אלא לשמה, להיותם דברי. ורבי יוחנן למד הגנה על כל העולם מקרא ד"ובצל ידי כסיתיך" כמו שאמר בספר הזוהר שכל הדברים שאינן סמויים מן העין אין להם קיום, והראיה לוחות הראשונות שנעשו בקולי קולות ונשברו, ז"ש ובצל ידי כסיתיך. שלא תשורך עין רואי ולא שזפתך, באופן שבנטוע שמים וביסוד ארץ תגן על מעשי ידיך להוציאו לאור מה שבצל ידי כסיתיך. עוד אפשר שבהיות ידוע שיד ה' עשתה הארץ כמו שאמר אף ידי יסדה ארץ. ממילא הוא שצל ידי, צל על כל הארץ, לז"א ובצל ידי כסיתיך. כי אחר שהקב"ה כסה האדם בצל ידו, ממילא יסתופך גם העולם באותו הצל, באופן שהשלם הנזכר מגין על עצמו ועל כל העולם, כי לא קצרה יד ה' מהציל על זה האיש ובאמצעותו על כל העולם. רבי יהושע אמר שמקרב הגאולה. והטעם הוא שאחר שסבת הגלות ראשון היה על עזבם תורת ה' כמ"ש על עזבם את תורתי. וחרבן בית שני היה מפני שנאת חנם, כמו שפירשו בפסוק צום הרביעי כו יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו. ר"ל להפך הימים האלה מאבל לששון ושמחה. צריך שתאהבו האמת, ואין אמת אלא תורה, והוא תיקון עיוות הנמצא בבית ראשון, והשלום אהבו כנגד שנאת חנם שבבית השני, שבהבטל הסבה יבטל המסובב. וז"ש רבי יהושע כאלו מקרב הגאולה. שבהיותו עוסק בתורה, היינו אוהב האמת והיותה לשמה מרבה שלום, שאינו לומד לקנטר כנזכר לעיל. באופן שקיים האמת והשלום אהבו, והם הם המקרבים הגאולה. הנה עינינו רואות צבא תהלת השלום בכל הפרטים הנזכרים, ונוסף עוד מה שעשה הוא יתברך לחלק שבט מנשה, חציו מעבר הירדן וחציו עם ישראל בארץ כנען, מדאגה שלא יחצו לשתי ממלכות, ובחר במנשה להיות בכור יוסף עיקר תולדות יעקב, ולחז"ל טעם זולת זה, לפי שגרם לשבטים שיקרעו לפיכך נקרע שבטו לשנים, גם בני גד ובני ראובן דאגו על זה, ולכך בנו מזבח לא לעולה ולא לזבח אלא לעד ולאות כי כולם גוי אחד בארץ כנען ומעבר לירדן לעבוד את ה' שכם א'. וזהו ויבנו בני ראובן וכו' שם על הירדן מזבח גדול למראה (יהושע כב, י). והפסוקים הנמשכים ויבואו וכו', כה אמרו כל עדת ה' וכו' (שם טז). אשר ראוי להבין כפל הענינים מה המעל וכו' למרדכם וכו'. ובסמוך אם במרד ואם במעל (שם כב). הפכו הסדר שבתחלה הזכירו המעל, תחלה מה המעל וכו' למרדכם וכו'. וכאן מזכיר מרד תחלה אם במרד ואם במעל:
הביאור שישראל נתרעמו על בני גד, וחשדום שכעת טעו לבנות להם מזבח ואפילו שבעת ועונה זו כוונתם בהקריב בו לשמים ובאשר הם שם הוא מעל, ולעתים יקריבו עליו לע"א ויהיה מרד. וז"ש מה המעל הזה אשר מעלתם וכו', שהיא מעילה בקדשים לשוב היום מאחרי ה' אשר לו מזבח בשילה. ועבירה זו תגרור עבירה חמורה למרדכם היום בה', שמא תאמרו והלא לשם שמים אנו מכוונים, להיות לנו מזבח להקריב להשי"ת, לז"א כי מעין זה היה עון פעור אשר הפוערים לפעור וביזוהו בצואה, חשבו שמצוה היו עושים וכמו שאפרש בס"ד גבי ויצמד ישראל לבעל פעור, ועכ"ז נענשו כי זוהי עבודתו. וז"ש המעט לנו עון פעור וכו'. שהיה נראה כמצוה רבה, וזה חייב לשלא הטהרנו ממנו וכו'. באופן שאם כוונתכם להקריב עליו לע"א שהוא מרד בה', ובה' אל תמרודו. ואם כוונתכם לשמים אלא שהוא שאתם רוצים לבנות במה בפני עצמיכם, שהמרד הזה קל מהקודם, כנגד זה אמר ואותנו אל תמרדו. שהוא מרד קל נוגע אלינו בבנותכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ה' אלקינו, ואעפ"י שתהי' כוונתכם לשמים, ולזה ענו ואמרו אל אלהי' ה' אל אלהים ה'. כוונו לשלול השני ענינים הנזכרים, הא' מעל והשני מרד, כנגד המרד אמרו חלילה לנו ממרוד בו יתברך להקריב עליו לע"א כי אל אלהים ה'. וכנגד החלוקה השנית אמרו שנית אל אלהים ה' הוא יודע וכו' אם במרד. ולא זו אף זו אפילו במעל שהוא קל יותר וכדפרשית. וז"ש בבירור יותר לבנות לנו מזבח לשוב מאחרי ה'. דהיינו לע"א והיינו מרד. או אם הוא להעלות עליו עולה וכו' דהיינו מעל, כי ידוע לפניו יתברך שמדאגה פן יאמרו וכו'. ואעפ"י שדבר קשה לאמרו, מ"מ רגלים לדבר לאומרו בראותם גבול ביננו וביהם הירדן, זה יביאם לטעות לומר כך. ז"ש לאמר מה לכם וכו' וגבול וכו'. שהכרח הגבול המפסיק יכריחם לאמר מה לכם וכו'. ובאומור נעשה נא לנו מזבח לא לעולה וכו'. פירש הרב בעל עקידה ז"ל שכיוונו לומר שבעשותם מזבח על מנת שלא לעולה ולא לזבח, יורה בהפך ממה שחשדום, כי יהיה מורה באצבע שאין ראוי להקריב אלא במזבח אשר לפני ה' במקום אשר בחר ולא בזולתו ע"כ. ובזה מובן אומרו כי עד הוא וכו' לעבוד את עבודת ה' לפניו וכו'. כי העדות הזו ברורה, כי מכיון שהוא מזבח ואין מעלים עליו, זו עדות לשאין ראוי לעבוד את עבודת ה' היא עבודת הקרבנות אלא לפניו, לפניו דוקא ולא בזולתו מהמקומות, ואמר ולא יאמרו בניכם וכו'. שהיל"ל וכדי שלא יאמרו וכו', אבל דברו צחות ואמרו לא נחשוד את בניכם באמירה כזו לאמר אין לכם חלק בה', אלא מובטחים אנו בחסידותם שנכין לבנו שלא יאמרו בניכם לבנינו אין לכם חלק בה', אבל אם יארע שיאמרו שהי' חלוקה רחוקה, ז"ש ונאמר והי' כי יאמרו כו' אז נשיב אמרינו ואמר ראו את תבנית, כי מהיותו תבנית מזבח אבל אינו מזבח כיון שלא נקריב עליו לא עולה ולא זבח, זו הוכחה כי עד הוא בינינו ובניכם שגם לנו חלק באלהי ישראל ככם, ובזה נחה דעת פנחס ואמרו היום ידענו כי בתוכנו ה', שידוננו גם כן אשר לא מעלתם במעל הזה, שהיות ה' בתוכנו וקדושתו והשגחתו הם הם עזרו לאשר לא מעלתם המעל הזה, והמודיע אלינו שלא מעלתם הוא מה שאנו רואים שאז לשעבר הצלתם את בני ישראל מיד ה', שאם ח"ו היה שום מעל במעשה זה, הנה חרה אף ה' בישראל מאז, באופן שכיון שאנו רואים שאז הצלתם את בני ישראל מיד ה' שלא חרה אפו זו הוכחה לשלא מעלתם, ונמשך שלא מעלתם מהיות ה' בתוכנו הוא עזרנו עד פה. הנה הוכחנו כמה גדול כחו של שלום, והורע כח המחלוקת עד שכל דאגת בני גד ובני ראובן על הפירוד היה ולא מצד עצמו בלבד אלא מצד הנמשך ממנו שגורם להפרד מעבודת ה' ית', וכמו שהזכירו בדבריהם מחר יאמרו וכו' מה לכם ולה' אלהי ישראל וכו'. ואחר כך אומר אין לכם חלק בה', ואחר כך אמרו והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה'. כי רצו בזה לומר שלוש חלוקות זו נמשכת מזו, שבתחלה לא יאמרו אלא מה לכם ולה' אלהי ישראל, שאעפ"י שאז יודו במקצת שיש להם חלק בה', אבל לא יודו שיש להם חלק באלהי ישראל, כי ישראל הם העיקריים היושבים בארץ ישראל, ועוד מעט יאמרו החלוקה השנית במופת וגבול נתן ה' ביננו ובינכם בני גד ובני ראובן, שזה מורה שאין לכם חלק אפילו בה' וכ"ש בבחינת אלהי ישראל, ולפי שהיו יכולים לבטל ראיה זו של וגבול נתן וכו' בראותם שבט המנשי חציו בארץ וחציו מעבר לירדן, לכך הבליעו ולא הזכירו אלא בני גד ובני ראובן, ולא הזכירו בפסוק זה חצי שבט המנשי כמו בשאר הפסוקים לומר שהעלם יעלימו עין מחצי שבט המנשה המקשר ועושה אותנו גוי אחד בארץ ואלוה אחד בשמים ובארץ לכולנו, ומחלוקה זו השנית עוד מעט חלוקה שלישית והיא והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה'. דלא איכפת לן אם יאמרו אין לכם חלק בה' כי דברים אלו לא מעלים ולא מורידים, אלא שימשך נזק שישביתו את בנינו מהעבודה של השם יתברך, כל זה ימשך מהמחלוקת כי גדול השלום. ומעתה כל חסיד ישתומם על רבן של נביאים, האיש משה עניו מאד מכל האדם איך מתלהב בלהבת שלהבת המחלוקת בקרח ועדתו ונתמלא כעס וחימה עזה להורידם חיים שאולה, לא זו דרך אוהב שלום ורודף שלום, אמנם תירוץ קושי זה לא נפלא ולא רחוק הוא, כי קרוב אלינו הדבר מאד להבין, כי משה רבינו ע"ה לעולם החזיק בתומתו וענותנותו, ובענין הזה נהג ענוה היותר אפשר בחוק החסידות, והעד מה שאמר הפסוק ויקם משה וילך אל דתן ואל אבירם וילכו אחריו זקני ישראל. אשר ראוי לדקדק דהיל"ל ויקם משה וזקני ישראל וילכו אל דתן, אבל כוונת הפסוק להגיד שהליכה זו מדעת משה היתה ולא מלבן של נשיאים היתה זאת, אדרבה נפלאת היא בעיניהם, ולז"א הפסוק ויקם משה וילך אל דתן ואבירם. לומר שהוא לבדו הלך כי הם לא היו רוצים, אלא שאחר שהלך הוכרחו ללכת אחריו מפני הדרך ארץ, דלאו אורח ארעא ללכת המלך יחידי. ז"ש וילכו אחריו. כלומר אחר שהלך הוא הלכו אחריו זקני ישראל, כי משה בענותנותו השפיל עצמו ללכת שם, והשפלתו זו היא הגבהתו. ז"ש ויקם משה וילך וכו'. כלומר קימה היתה לו בהליכה זו, על דרך מה שדרשו חז"ל גבי ויקם שדה עפרון. קימה היתה לו. האי בפירוש איתמר שפלותו וענותנותו. ומעתה מה שראינו גודל הכעס שנתכעס משה רבינו עליו השלום עם קרח, קל להבין שהוא על צד החסידות ולקיים דבר ה', אשר בזולת הפועל ההוא הנורא אשר עשה בקרח ועדתו לא היה קיום לתורת ה' תמימה מצד המעררים, אכן כעת הזאת נתקיימה תורת ה' בקיום בית דין דחזי מאן קא מסהיד עלה, קרח ועדתו דאמרי עד היום משה אמת וכו' כמו שסופר במעשה ההוא ערבאה, באופן שכל כעס משה שה' היה בהכרח בדין וכדת, כי ראה שמינות פרחה במצחם, ולהוציא מלבן של אפיקורוסים עשה זה. ובזה נבוא אל ביאור דברי המאמר אשר התחלנו. וראוי לעורר ראשונה מאי קשיא ליה בקרא דויקח קרח, עד שאמר הה"ד אח נפשע וכו'. וכי תימא דקשיא לי' לשון ויקח מאי לקח, זה אי אפשר שענין זה כבר הזכירו בסוף המאמר אין ויקח אלא המשכת דברים וכו'. מכלל דבריו אלה יובן שבתחלת דבריו הוקשה לו קושי אחר. ועוד קשה אומרו שחלק עם משה ומרד, תרתי למה וליערבינהו שחלק ומרד במשה. ומה לו להודיענו שירד מכבוד שהיה בידו, דפשוט הוא וזיל קרי בי רב. ועוד הדרשה שדרש בתיבת ארמון על שחלק על משה ועל הב"ה, היכא רמיז בתיבת ארמון, לא בגימטריא ולא נוטריקון. ועוד קשה לגירסת התנחומא דגריס שחלק על משה ועל אהרן היכא רמיזי:
הביאור שבעל המאמר נתקשה לו בפסוק ענין היחוס הזה בן יצהר בן קהת וכו'. כי לא עת ספר בשבחו ויחוסו כי עת צרה נאצה ותוכחה היא לו. והנה מתוך קושי זה וקושי שיש באומרו ויקח דמאי לקח, לתרץ שניהם כאחד פירשו הראשונים דהלקיחה שלקח קרח לחזק ידיו במחלוקת, עיקר טענתו היא היותו בן יצהר וכו', דהיינו אחי אבא ארבעה הוו וכו' כאמור בדברי חז"ל, באופן שהנשיאות לו יאתה אחר שהוא בן יצהר בן קהת, וזה אפשר שרצה לתרץ בעל המאמר באומרו הה"ד אח נפשע מקרית עוז וכו'. דלשון ויקח יישב אותו בסוף המאמר ובתחלת המאמר, באומרו הה"ד רצה ליישב יחוס זה של בן יצהר בן קהת למה, ותירץ הה"ד אח נפשע מקרית עוז, שכוונת הכתוב לומר שהאח הנפשע מקרית עוז הוא רע ומר יותר מריחוק הנפשע, וזה כיוון הפסוק באומרו ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. עם היותו משלשלת יחס לויה אשר ממנה יצא משה אדוננו וקרובו הוא, ועם כל זה חלק עליו, זהו ממש מה שאמר הפסוק אח שפשע וכו'. והנה הפסוק הזה גילה גם כן קרח שאין המחלוקת על משה לבדו כי אם על כל התורה כולה. ז"ש שחלק עם משה ומרד. דהיינו מצד התורה, באופן שכאן נמצאו שני דברים, האחד חלק עם משה, והשני ומרד בתורה. ושניהם רמוזים בפסוק אח נפשע כנגד חלק עם משה והוא קרובו כאחיו ממשפחתו כאמור, ומרד בתורה רמוז באומרו מקרית עוז, שאין פשיעה אלא מרידה כדיליף מקרא, והיינו ומרד כאמור במאמר. שההבנה שמרד בתורת שנקראת עוז, וכמו שאמרו חז"ל בדבריהם שקרא תגר במזוזה וציצית ובמתנות כהונה. ובילקוט וגרסתו יש הוכחה לפירושנו זה, דגריס בפירוש ואין נפשע אלא מרידה שפשע בתורה שהיא קרית עוזו של הקב"ה, שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכו'. ואמר המאמר וירד מכבוד שהיה בידו. שכל זה הוצרך לומר כדי לבא אל ביאור פסוק אח נפשע, שהוקשה לו בו לשון נפשע, פשע בקרית עוז מבעי ליה, מאי נפשע, לז"א דאין הכי נמי שהכוונה שפשע ומרד כאלו כתיב פשע בקרית עוז, אלא כיון שירד מכבוד שהיה בידו, הכתיב הכתוב נפשע לומר שבו היתה עיקר הפשיעה בעצם וראשונה, דאפסיד נפשיה וירד מכבוד שהיה בידו, באופן שפשע ונפשע מקרית עוז תרתי איתנהו ביה. ואמר ומדינים כבריח שהעלתה הארץ בריחיה וכו', שחלק על משה ועל המקום, כאן ביאר הכתוב גודל עון קרח ועדתו, ששני מדיינים היו כאן, האחד עם משה והשני על ה'. וז"ש ומדינים כבריח שהעלתה הארץ בריחיה בעדו מצד המדיינים שחלק עם משה ועל המקום, ודריש ליה מתיבת ארמון על הקב"ה שנקרא מקום על שם שהוא מקומו של עולם, והיינו ארמון, שהוא ארמון ומעון בעולם. או אפשר דריש ארמון לשון רוממות עליו יתברך שהוא גבוה מעל גבוה שומר ורם על כל גוים ודומה לגובה ארמון גבהו. ולגירסת התנחומא דאיש מארמון על אהרן, לפי שהיה כהן לאל עליון, תמיד בארמון ה', נודע למשגב ומלמד זכות על ישראל. הרי בפירוש איתמר דשני מדיינים היו כאן, הא' שחלק על משה והשני מצד שפשע בקרית עוז תורת ה' תמימה. ולזה חרה לו למשה מאד והורידו חיים שאולה. ובזה נבוא אל כוונת מאמר חז"ל בפ' קרח ז"ל:
(במדבר רבה יח, ד): אמר רבי לוי באותה שעה כינס קרח עדתו ואמר להם הרבתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת יד מצרים מתחת ידיכם ובקש לסקלו, לפיכך וישמע משה ויפול על פניו (במדבר טז, ד). אמר להם משה לא למלוכה אני מבקש ולא אהרן אחי כהונה גדולה, שנאמר ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (שם יא). אמר משה רבש"ע לא כך צויתני [ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו (שמות כח, א). והרי עומדים כנגדנו להרגנו, אמר בקר ויודע ה' את אשר לו (במדבר טז, ה). מהו כן, אמר רבי נתן אמר הקדוש ברוך הוא אם נתקבצו כל חרטומי העולם ובקשו להפך את הבקר לערב לא יוכלו, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך כן הבדלתי אהרן להקדישו בקדש הקדשים. מיד וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה (במדבר טז, יב). לא נלך ולא נבוא אין כתיב כאן אלא לא נעלה, פי כסיל מחתה לו (משלי יח, ז). פתחו פיהם לפורענות לומר שהן מתין בירידה ולא בעליה, כשם שאמרו כך מתו, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה (במדבר טז, לג). אמר משה הואיל ולא רצו לילך אצלי אני אבוא אצלם אולי יתביישו ויחזרו בהם, שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (במדבר טז, כה). כשראו אותו התחילו לחרף ולגדף, שנאמר ודתן ואבירם יצאו נצבים (במדבר טז, כז). וכי יושבין או כורעים או נופלים יוצאים בני אדם, אלא כשיצאו הן מחרפין ומגדפין, נאמר כאן יציאה והצבה, ונאמר בגלית הפלשתי יציאה והצבה, דכתיב ויצא איש הבנים וגו' ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז, ד טז). מה יציאה והצבה התם בחירופין ובגידופין, אף כאן בחירופין ובגידופין, לפיכך פתח משה ואמר אם כמות כל האדם ימותון אלה (במדבר טז, כט). ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז, לב). בוא וראה כמה קשה מחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו, שכך כתיב ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר טז, לה)]. עכל"ה.
ראוי לדקדק ראשונה כפל אומרו הרבתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים טוב לנו וכו'. דודאי הוא שאם שעבודם יותר כבד משעבוד מצרים שטוב להם להיות תחת מצרים ולא תחת ידם, ועוד מה טעם גבי המלוכה אמר בלמ"ד למלוכה, וגבי אהרן אמר כהונה. ועוד בשלמא אהרן נזכר בפסוק ואהרן מה הוא, אבל משה לא נזכר בפסוק, לפי דבריו היל"ל ואני ואהרן מהו כי תלינו עלינו. ומאי לא כך צויתני, היל"ל לא אתה צויתני ואתה הקרב וכו'. כי אומרו לא כך צויתני מורה על היותו מתעצם בהיות הצווי כך בסגנון זה. אמנם במה שכתבנו מבואר שכנגד המרידה שמרדו בתורה אמרו הרביתם עלינו משאוי במצות והוא יותר משעבוד מצרים, הרי כנגד המרד בתורה וכנגד מרדם במשה אמרו טוב לנו תחת מצרים ולא תחת ידיכם. או יאמר הרבתם עלינו משאוי בשררתכם על הציבור יותר משעבוד מצרים, ולו הונח שיהיה שעבוד מצרים יותר הנה טוב לנו תחת מצרים מתחת ידיכם, כי היות תחת ידיכם רע ומר מאד, כי בשלמא הנכרים מצרים וכיוצא בהם אין זרות בשעבדם, אמנם היות מתחת ידיכם שכמונו כמוכם, תלכו בעלי ברית זר מאד, שלמה נגרע מכם שנהיה תחת ידיכם, ז"ש טוב לנו מתחת מצרים ולא תחת ידיכם, וכל זה למדו חז"ל מתיבת רב לכם, שפירשו תיבת רב הרביתם משאוי וכו'. ומתיבת "וישמע" שהיא מיותרת שעמו היו מדברים, כדכתיב ויאמרו אליהם. דרשו ששמע שהיו רוצים לסקלו, והיא שמיעה מענין מחודש, אלא שהפסוק כסה קלונם והשיב להם משה עליו השלום, כי מה שגזר הוא שיהיה אחיו כ"ג, לא להראות טכסיסי מלוכה היה, ז"ש לא למלוכה ואהרן אחי לא רצה בה בכהונה כנודע מפסוק קרב אל המזבח. באופן שבראיי' ואהרן מה הוא וכו' המוכחת שמה' יצא הדבר, אגב אורחיה נסתלק היות משה ממנה אהרן לתכלית מלוכה ושררה, כי לא למלוכה אני מבקש, באופן שהשני ענינים יחד נלמדו מואהרן מה הוא וכו'. או אפשר שסיפר משה בשבח אחיו יותר מבשבחו, שעל עצמו אמר שהוא מבקש מלוכה אבל לא לתכלית המלוכה מצד עצמה ומצד השררה, כי אם מצד תועלתיה לשבר מתלעות עול ומשיניו ישליך טרף, ז"ש לא למלוכה אני מבקש, למלוכה מצד עצמה, כי כן מורה הלמ"ד למלוכה. אמנם אהרן אחי לא כהונה גדולה, שאפילו התכלית טוב ועבודת הש"י אשר בכהונה גדולה לא פנה אליה אהרן, כמו שהוכחנו מקרב אל המזבח שאמרו חז"ל, הגס דעתך. כי משפלותו לא היה מחשיב עצמו לראוי אליה כלל. ועל שני הענינים האלה אמר ואהרן מהו, כי וא"ו ואהרן מורה על משה ברמז ואהרן בפרט, כאלו אמר אני ואהרן מה הוא, כי וא"ו מוסיף לעולם. ועל שני הענינים הביא פסוק לא כך צויתני. ואתה הקרב אליך. כי היות הצווי כך בלשון הזה של ואתה הקרב אליך, הורה היות משה ע"ה עיקר ואהרן כהן גדול טפל אליו, כי כן מורה הקרב אליך היות משה מלך ואהרן טפילה לו, ומאחר שכך צויתני אהרן מה הוא כי תלינו עליו. ובזה נבוא אל ביאור הפרשה, וראוי לעורר ראשונה ויקח קרח, מה לקח. וחז"ל פירשו שלקח עצמו לצד א', והיינו ויקח קרח. מה לקח קרח, דהיינו עצמו. וכבר כתבתי מה שפירשו הראשונים, ויקח קרח, שלקח טענה חזקה, והיא היותו בן יצהר בן קהת, שלו יאתה הנשיאות, וכדברי חז"ל אחי אבא ארבעה היו וכו'. ועוד ואנשים מבני ישראל וכו'. היה ראוי ליכתב אצל חביריהם קרח דתן ואבירם, וסמיך ליה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים וכו', ואחר כך ויקומו לפני משה והוא הסדר הנכון. ועוד קשה ריבוי השבחים האלה, נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. ועוד קשה אמרו רב לכם וכו' כי כל העדה. כי אפילו יהיו קדושים צריכים לדבר, כי דבר א' לדור. והראשונים ז"ל פירשו כי תועלת המנהיג הוא מצד מיעוט לב המונהגים היוצאים מההקש והיושר, שאלו כל א' ידין עצמו ויעשה היושר מאליו לא הוצרכו למנהיג. ז"ש כי כולם קדושים ופרושים מכל עול, ובתוכם ה' למנהיג, ואם כן מה תועלת בנשיאותכם ללא צורך והכרח. ועוד למה שינה פעם אומר עדה ופעם אומר קהל ה'. ועוד וידבר אל קרח וכו'. ובאותו הויכוח עצמו בסמוך אמר ויאמר משה. שהוא מיותר, ושינה מדבור לאמירה, ובדברי הראב"ע ז"ל שכתב שהדיבור הראשון עם קרח ועם כל עדתו, וזה עם הלויים עכ"ל. בדבריו אלה נוכל לומר כי לזה גבי קרח אמר לשון דיבור קשה, כי הוא ראש המחלוקת, אבל עם הלויים יאות לדבר רכות באמירה אל רכי הלבב כלויים. ומצורף לזה נבין אומרו לאמר כי אינו צודק היות לאחרים. ועוד כפל חלוקות אלו בוקר ויודע ה' את אשר לו, הקדוש והקריב אליו ואשר יבחר וכו'. שלש חלוקות אלו. ועוד מה טעם לו להזכיר בפסוק זאת עשו וכו' כי אם קרח וכל עדתו, ולמטה הזכיר גם לאהרן שיקח גם כן מחתה עמהם. ועוד ותנו בהן אש ושימו. כל אלה דברים מיותרים, כי ידוע שהקטרת נעשית כסדר הזה. ועוד מה התואר הזה של אלהי ישראל מזולתן מהתוארים. ועוד להקריב אליו לעבוד ולעמוד וכו'. שהענינים כפולים ומכופלים, ומה טעם לא אמר להקריב כמ"ש ולעמוד בוא"ו. ועוד כי תשתרר עלינו גם השתרר. הענין כפול. ועוד מאי העיני האנשים ההם תנקר יותר משאר מיני עונש. והראב"ע ז"ל פירש העיני האנשים ההם על הזקנים אשר עלו עמו ע"כ. והכוונה אפילו תעשה לנו נחת בנקור להם עיניהם לא נעלה. ועוד מאי ויחר למשה מאד. מהו זה החרון מאד יותר מכל הנאמר לעיל. וחז"ל פירשו שעל שלא באו אליו ולא החשיבוהו להשיב לו תשובה ולבוא לפניו חרה לו מאד. ועוד לא חמור אחד וכו'. אטו גזלן הוא משה שמשתבח בכך. וחז"ל פירשו אפילו כשהלכתי בשליחותם ולתועלתם, לא חמור אחד מהם נשאתי וכו'. ועוד ויאמר משה וכו'. היה ראוי שיאמר אתה וכל עדתך ואהרן היו לפני ה' מחר, והיה מקצר ועולה כי כעת הוזכר קרח ועדתו פעמים. ועוד איש מחתתו מאתים וחמשים מחתות, חשבון פשוט ואין צורך בו. ועוד מה טעם לחרי האף הגדול הזאת, לכלות כל העדה כרגע והלא גלוי לפניו ית' תשובת משה, איש א' יחטא וכו'. ואם היא בלתי מספקת כיצד ראינוה שהועילה להציל, ומדברי הראב"ע יובן שמצד שנקהלו על משה ואהרן נתחייבו כלייה, אלא שמשה ע"ה לימד סניגוריא באומרו האיש אחד יחטא להקהילם, ועל כל העדה תקצוף שנקהלו. והלא אשמם בראשו שהוא היה מקבילם, כדכתיב ויקהל עליהם קרח את כל העדה. והרב בעל עקידה ז"ל פירש במ"ש האיש א' יחטא. כי עם היות שמצינו איש א' חוטא ומגיע נזקו לרבים, אינו מן התימה רק במקום הזה שקרח פירש מדרכי ציבור ונעשה א' בפני עצמו, לעומת זה אמר האיש א' יחטא וכו'. ר"ל שכיון שהוא אחד מיוחד ופירש מן הצבור, הוא לבדו ילכד בחרמו וישראל יהיו נקיים, והביא סעד לזה מטעם הנידוי שמנדין בית דין לחוטא שהכוונה להבדילו כדי שלא יספו בחטאו שאר העדה, ועל פי דרך זה היה אפשר לי לומר כי הוא ית' רצה להזיק כל העדה אלא שמשה לימד סניגוריא זו. אלא שהרב הנז' רצה לפרש הבדלו מתוך העדה הזאת על עדת קרח ואכלה אותם כרגע, אלא שממה שציוה אותם הבדלו מתוך העדה וכו', ולא צוום יצוו כן אל בני ישראל, הבין משה שלא היה הב"ה חושש אם יגיע לישראל קצת נזק מאוי לרשע ואוי לשכנו, ולזה נפלו על פניהם ואמרו האיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף. שאינך חושש לנזק שיגיע, אלא לנו לבדינו צוית הבדלו, ואז ע"י תפלת משה ע"ה צוה דבר אל העדה וכו'. ונכון הוא. ואפשר להביא סעד לדבריו מלשון הפסוק, הבדלו מתוך העדה הזאת. הזאת דייקא, מכלל דאיכא אחרת היא עדת ישראל, והעדה הזאת שמורה באצבע היא עדת קרח, לא כן בסמוך דכתיב אל העדה סתם ולא כתיב הזאת:
הביאור הוא כי קרח ראש החולקים שלא לשם שמים, וראה עמו מתי מספר לא יעלו כולם לסך ר"ס אנשים, לעומת זה ראה לקחת עמו מתי סודו דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת והנזכרים עזי נפש לקום לפני משה ולהחציף פניהם נגדו. ז"ש ויקח וכו' ויקומו לפני משה וכו'. שלקח אלו החברים לקום לפני משה, וחמשים ומאתים יבואו אח"כ מתוך בני ישראל. ז"ש ואנשים יבואו מבני ישראל עד שיעלה הסך הנז' של חמשים ומאתים, כדי שביני ביני בבואם מבני ישראל יתלקטו אליהם אנשים רבים, והיא ערמומיות גדולה לחלק עצמם לשתים, קרח ודתן ואבירם ואון לקום לפני משה, ואחר שיקומו אלו יבואו חמשים ומאתים מאספים לכל המחנות, כי הם נשיאי עדה קריאי מועד וכו' ודבריהם נשמעים, ונכתב זה ג"כ לחזק ידי משה בהשפלתם, כי אנשים כאלה אינם ריקים ופוחזים, להיות בז לדבריהם פן יחבל לו ולהם, אבל הראוי לייסר אותם, כדי שלא ישובו זולתם לכסלה עוד. ואח"כ אלו ואלו ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם וכו'. אמרו כי יש עדה ויש קהל, עדה הם הכלל של האומה וקהל ה' הם היחידי סגולה כקרח ועדתו, לזה אמר רב לכם. ומספיק הוא כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ואתם עכ"ז נוהגים בהם שררה די לכם. אמנם הדבר שאין לו שום טעם ואין הדעת סובלתו הוא שמדוע תתנשאו על קהל ה', והם קרח ועדתו נשיאי עדה קריאי מועד שהם קהל ה', כי הסתפקו בכל העדה ורב לכם ולא תתנשאו על קהל ה'. או יאמר רב לכם, ר"ל אע"פ שלזולתכם איננו זר שימצאו דברים כיוצא באלה, עכ"ז כאיש גבורתו וכפי מעלתכם רב ודבר גדול הוא לכם, ר"ל בערככם שאתם נביאים. וזהו אפשר ג"כ שאמר להם משה רב לכם בני לוי. ר"ל עם שהקנאה המעוררת מדנים נמצאת בעולם, עכ"ז רב לכם כיון שאתם בני לוי וראוי שתהיו קדושים. באופן שענם כאיוולתם ובו בלשון רב לכם שאמרו לו. ואמר ברמז "תתנשאו" שכל מחלקותכם על הנשיאות היה שניתנה לאליצפן, וז"ש תתנשאו. וזהו מה שהבין משה מתוך דקדוק הלשון, ועל זה נאמר וישמע משה וכו'. שהבין שחשדוהו במה שאין בו, מצורף לכל דבריהם היותם נופת צופים לפנים אומרם כי כל העדה וכו', ואחריתם מרה כלענה להשליך אמת ארצה ולהשים פקפוק ופוקה בכל התורה בכללה, ולזה וישמע משה. שהבין כל רוע לבם, ולכן נפל על פניו. ונתייעץ משה להיות דוחה בשמאל, והיינו וידבר וכו' שהוא לשון קושי, ואח"כ ימין מקרבת ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי, ובתחלה וידבר אל קרח בקושי כדי שלא להראות רפיון כאלו מצא עצמו מזויף חלילה, לכך פתח בחזקה וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר. נ"ל כדי לאמר לו אח"כ בלשון אמירה של ויאמר הקדים דיבור זה, וכן תמצא כל דבריו אלה קושי בוקר וכו', כדברי חז"ל כשם שאי אפשר לשנות בוקר לערב כך אי אפשר לזרעו של אהרן להחליפו בזולתו. וכן אשר יבחר בו הוא הקדוש, שלא ישאר אלא הוא, שכל הדברים האלה קשים כגידין, לא כן בסמוך שכל דבריו פיוס, כי הבדיל ה' וכו'. והנה השיב משה על דבריהם, שמראים חסידות וכחסים על כבוד ישראל, לז"א בוקר ויודע ה' את אשר לו. ר"ל ענין גלוי מסתרי הלב, שזהו הדבר אשר לו ית' להודיע כי הוא הרואה ללב, בוקר ויודע ה' את אשר לו. והוא"ו של ויודע מיותרת שהיל"ל בוקר יודע. הוא המכריח לחז"ל למה שאמרו כשם שאי אפשר לשנות סדרי בראשית ולעשות מבוקר ערב. שלפי זה תיבת בוקר בפני עצמה היא, שאומר ענין זה שוה לבוקר שאי אפשר לשנותו, ויודע ה' את אשר לו וכו'. ומלבד זה גם תיבת בוקר מסייעת דלא קאמר מחר יודע ה', ואמר כי את הקדוש האמתי הוא אשר הקריב אליו כבר הוא אהרן, אכן אם מכאן ואילך יבחר בזולתו כפי סברת קרח, ע"ז אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו לעתיד יקריבהו מחדש, אבל מה שנעשה הכל עשוי על פי ה', שהקדוש ב"ה הקריב אליו לשעבר ולא מלבי. עוד אפשר כוון באומרו ג' לשונות הללו כנגד ג' ענינים שנתרעם קרח בדבריו שאמר רב לכם כי כל העדה וכו'. כי באומרו רב לכם ערער על מלכות משה ע"ה ועל כהונת אהרן, ובאומרו ומדוע תתנשאו ערער על נשיאות אליצפן כדפרשית מדקדוק לשון תתנשאו, לעומת מלכות משה ע"ה אמר בוקר ויודע ה' את אשר לו. שלא אמר על עצמו שום תואר של קדושה וחשיבות זולת היותו לה', כמו מי לה' אלי. ז"ש ויודע ה' את אשר לו. שיברר זה הענין הנוגע לאיש אשר לו. עוד אפשר אמר אשר לו על דבר המלכות, וע"ש כי לו המלוכה, שהמלכות שלו היא, כי מה אני ומה חיי, ועל פי שליחותו עשיתי. זהו שאמר בוקר ויודע ה' את אשר לו. וכנגד כהונת אהרן קדוש ה', על זה אמר ואת הקדוש והקריב אליו. וכנגד הנשיאות אמר אשר יבחר בו לנשיאות יקריב אליו, ולעומת זה אמר בסמוך והיה האיש אשר יבחר בו הוא הקדוש, שהמבחן הזה היה נעשה על הכהונה, והאיש אשר יבחר בו הוא הקדוש שאמרתי למעלה שהיא על הכהונה כדפרשית. באופן שביאר אחר כך משה דבריו, ולזה אמר את אשר יבחר בו הוא הקדוש, בתיבת הוא רמז הוא הקדוש הנזכר לעיל בדברו. ולהיות אהרן בחיר ה' והוא הקדוש אשר הקריב אליו לשעבר, לז"א בתחלה זאת עוש קחו לכם מחתות. לכם דייקא ולא אהרן, הוא מ"ש אח"כ קרח וכל עדתו. כי אתם בלבד צריכים מבחן, אולי יבחר ה' בכם לא אהרן שכבר הוא בחזקת כהן, ואם לא יבחר באחד מכם איתגלאי מילתא למפרע שהוא קדוש, כי כעת לא רצה שיקח אהרן מחתה, כי אין צורך כאמור, ואמר להם ותנו בהן אש וכו'. שיעשו כל הדברים על ידי עצמם לצאת ידי חשד שיתנו להם אי זה סם מות בתוך הקטורת להמיתם, לז"א ותנו בהן אש ושימו וכו'. הכל בדקדוק גמורה מבלי שישאר לכם שום פקפוק. אמנם אח"כ כשראה פשע ורשע דתן ואבירם אמר לא יועיל לנו כל זה לצאת מידי חשד שיאמרו אתם המיתם את עם ה' ע"י איזה סם, לכן הסכים ואמר וקחו איש מחתתו וכו'. ואתה ואהרן איש מחתתו. שיכנס אהרן עמהם ובזה יסתלק החשד. והרב בעל עקידה פירש כדי שלא יאמרו שבגודל לבבו אינו רוצה להכניס עצמו במחתות עמהם, לז"א אח"כ שיכנס ג"כ אהרן עמהם כי אהרן הוא בעיניו כי אם שפל אנשים. ובדברים אלה אבין לע"ד אומרו אתה ואהרן איש מחתתו שהמאתים וחמשים מחתות לבד, ואתה ואהרן שאתה חשוב ואהרן עמך, איש מחתתו. ולא אמר ואתה מחתתך ואהרן מחתתו, אבל אמר ואתה ואהרן להשוותם אולי ישוב וניחם, ולא שוה לו למשה ואמר רב לכם בני לוי כמו שפירשו הראשונים ז"ל, דבר יוצא מן הקדש הוא זה לכם בני לוי, שתמיד מצאתי אתכם כשרים מעמידים דגל התורה, חוץ מהפעם הזאת שיצאתם חוץ ממחיצתכם. והרב בעל העקידה ז"ל פירש רב לכם, ר"ל מספיק שאתם בני לוי, תעשו ענין המחתות, ואין צורך לכהן אהרן אחי ביניכם. ולי נראה רב לכם שאתם בני לוי קרובים אל ה', וכדמפרש ואזיל בסמוך המעט מכם וכו', הסתפקו בחלקכם ואל נא תלכו בגדולות ונפלאות מכם לבקש כהונה, די לכם הלוייה. והוא מה שהרחיב הביאור באמירה השנית המעט וכו', כי אחר שהוא אלהי ישראל אשר בם יתפאר, ובהיותו אלוה להם לא היה ראוי שיהיה לזולתם מעלה עליהם, ז"ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל. וביאר להם שבבני לוי יש שלשה משמרות, קהת וגרשון ומררי כנודע מפ' במדבר ופ' נשא, כנגד קהת אמר להקריב אתכם אליו, כי הקהתים עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. וכנגד גרשון אמר לעבוד את עבודת משכן ה' המה הקרשים גופו של משכן. וכנגד מררי שטוענין כל עבודה נמבזה ונמסה, עליהם אמרו ולעמוד לפני העדה לשרתם. או יאמר להקריב אתכם אליו לעבוד עבודת כו' בלי וא"ו, שהכוונה לומר להם לא תעלה על דעתכם שהעבודה ניתנה לכם ולהשתעבדות לבד, וא"כ שפלות תחשב בעיניכם ולא מעלה חלילה, כי דעו כי עבד מלך מלך. ז"ש להקריב אתכם אליו לעבוד וכו'. ר"ל התכלית בלעבוד את עבודת ה' וכו' איננו עבודה כל כך, אלא להקריב אתכם אליו באמצעות הכנסתכם לעבוד את עבודת משכן ה', וג"כ ולעמוד לפני העדה וכו'. באופן דהא והא איתנהו, שבאמצעות העבודה והעמידה לפני העדה לשרתני, התכלית בכל זה הוא להקריב אתכם אליו ומעלה גדולה היא והמעט בעיניכם. ועוד עשאך ראש הממשלה ויקרב אותך ואת כל אחיל אתך הם וטפלים אליך, ובקשתם גם כהונה, ר"ל מתוך כך אני מאמת שאין דבריכם לשם שמים וענוה, כמו שאמרתם כי כל העדה כולם קדושים, דלפי טעמיך למה נבדלתם מעדת ישראל למעלה ותהלה להקריב אתכם אליו, אלא ודאי בקשתם כהונה, וגם יורה על המלכות אשר ערערו כדפרשית לעיל. והראשונים פירשו דרך הלצה המעט מכם. ר"ל אם אתם ממועטים משאר השבטים זהו מכם, כי הבדיל אלהי ישראל אתכם אליו, שזה גורם מיעוט כי הארון מכלה בכם, כיון שאתם קרובים אליו סביביו נשערה מאד, ובקשתם גם כהונה שהיא יותר מסוכנת, לכן אי אומר שאתם נועדים על ה' ואינכם מפחדים שאין פחד אלהים לנגד עיניכם, ואהרן מה הוא על מי השתרר או את מי רבה בחזקה, ז"ש ואהרן מה הוא. מה שררה ראיתם בו עד שתלינו עליו מהקנאה, איני רואה לו דבר שיגרום קנאה, ושלח אחר דתן ואבירם כי הם היו ראש המחלוקת והעיזו פניהם לומר לו כי תשתרר עלינו אתה גם משתרר את זולתך אחיך ואליצפן. ז"ש השתרר כי תשתרר עלינו החרשנו, אבל מי יסבול ולא יבול גם השתרר ובליצנותם, אין זר שכוונו באומרם אף לא אל ארץ וכו' ותתן. כלומר עדיין לא הביאותנו. ר"ל לא הבאת אותנו אל ארץ זבת חלב וכו'. וכבר נתת לנו נחלת שדה וכרם, שאתה מחניף אותנו במתנות בשוחד המעוור עיני פקחים, אבל לא יועיל לך כי אפילו שעיני האנשים ההם תנקר על עצמם אמרו לא נעלה, כ"ש בעורון של שוחד וכ"ש בשוחד עתיד שעדיין לא בא לידך. ובזה מובן אומרו לשון ותתן לשון עבר. או אמר העיני האנשים ההם על אנשי הארץ, ובזה מובן תיבת ההם, אפילו תכם בסנורים ותנקר עיניהם לא נעלה, כי מי יתיצב לפני בני ענק בהיותם בעינים רמות וגובה ארזים גובהם, ואומרם לא נעלה על עליית א"י קאמר שנאמר בה על פי כלב עלה נעלה וירשנו וכו'. ולא על עלייתן אצל משה, דא"כ היל"ל לא נלך, הן אמת שמתוך קושי זה למדו חז"ל שפיהם הכשילם שיורדים לשאול חיים, ואינם עולים באופן שבזה החזיקו גם כן בדעת המרגלים כי הוא אומרו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, כאלו אומרו שהוא נמנע, ולכל הפירושים ויחר למשה מאד על ליצנותם ועל חזרתם לקלקול המרגלים שלא לקחו מוסר וירח למשה מאד. ואמר לא חמור א' וכו', שמעתי מפי החכם השלם כמה"ר משה אלשיך נר"ו, לא חמור אחד על דתן, כי הריגתו המצרי וטומנו בחול בשביל אשתו של דתן, וא"כ כשברח למדין בשבילו לא היה זר שיקח חמורו של האחד מהם לברוח למדין, וכן כשהכה אבירם לחבירו שאמר לו משה למה תכה רעך, לא הכיתיו, אך דבר שפתים אמרתי לו עצה באפרושי איסורא, ז"ש ולא הרעותי את אחד מהם. באופן שלא חמור א' מהם, א' מאלו השנים דתן ואבירם, ולא הרעותי את א' מהם ונכון. ואמר אתה וכל עדתך היו לפני ה' וכו'. ידוע כי החטא גורם הסתרת פנים של ההשגחה, על דרך ואנכי הסתר אסתיר פני וכו'. ומצאוהו רעות רבות וכו'. וכמו ועין נואף שמרה נשף וכו' וסתר פנים ישים. שבחטאו זה גורם לו רעה שסתר פנים ישים, שהב"ה יסתיר פניו ממנו עד שישאר למקרה ופגע, וכן תמצא שקרח ועדתו אירע להם כך ולזה ראינו בסמוך דכתיב ויקהל עליהם קרח וכו' וירא כבוד ה' אל כל העדה. העדה דייקא ולא אל קרח ועדתו, כי באור פני מלך חיים ולא ימותו, אכן בחטאם טח מראות עיניהם, והוא ענין גדול. ובזה נבין שאמר אתה וכל עדתך היו לפני ה' והשגחתו שובו נא אל תהי עולה, כי דעו נאמנה כי אתה והם ואהרן, זה החוט המשולש לא יהיה כי אם מחר, אבל למחרתו לא ימצא כי אם המקצת, והוא אהרן והוא על דרך מה שאחז"ל אשר יבחר בו הוא הקדוש. שהוא לבדו ישאר והשאר ימותו ואפילו שהם מרובים, ואהרן יחיד הוא יוותר, וזה אפשר שאמר איש מחתתו חמשים ומאתים מחתות. ר"ל שאע"פ שהם מרובים סך ר"ן מחתות לא יועילו ביום עברה ונאצה. או רמז כי משפט הרשע אפילו בחייו כאילו אינו הוא חשוב, על דרך ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. באופן שלפי האמת ולפניו יתברך היודע שכרגע שאול יחתו מריביו ומחר ימותו, הנה לא יתראו לפניו כאנשים חמשים ומאתים כל א' נושא מחתתו, אבל תראו המחתות לבד כי האנשים כלא חשיבין. וז"ש חמשים ומאתים מחתות להודיענו זה. והנה בהקהל עליהם קרח את כל העדה גדול עון העדה מנשוא, כי ההקהל מורה על ספק שצריך בירור לראות מי נוצח אם משה אם קרח, זה מורה רפיון העבודה אשר בלבם, ושאין דברי תורה תקועים על לוח לבה, ועל זה אמר הש"י הבדלו מתוך העדה הזאת. הזאת מורה באצבע על היותם נאספים ונקהלים על משה, שזהו המחייב להם הכלייה. ז"ש הבדלו מתוך העדה הזאת. ר"ל הזאת האסופים כאלו יש פקפוק בתורה ובעניני משה ונבואתו, ואכלה אותם כרגע, כי לאלו העומדים שם חייב הכלייה, אבל לא לנשיהם ובניהם העומדים בתוך אהליהם, והיינו דלא כתיב ואעשה אותך לגוי גדול ועצום. כי אין צורך כי בניהם ושאר העדה אשר לא באו ינצלו, כי לא היה החרון אף כי אם על העדה הזאת העומדת בהקהל זה, ולזה הוצרך תפלת משה לאמר האיש א' יחטא לאסף אותם ולהקהילם, כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה. באופן שאיש אחד חטא בהקהל ותקצוף על כל העדה שנקהלו. והאיש משה עניו מאד ביקש שלום ורדפו ללכת אל דתן שלא ברצון הזקנים, והיינו דכתיב ויקם וילך משה הוא לבדו, אלא שאח"כ הלכו הזקנים ג"כ כיון שראוהו הולך יחידי. וז"ש וילכו אחריו זקני ישראל. וילכו אחריו דייקא, ר"ל אחר שהלך הוא השיגוהו, והיינו דלא כתיב וילכו עמו זקני ישראל או ויקם משה וזקני ישראל וילכו אל דתן, אלא ודאי משה מדעתו בענוה עשה זה שלא ברצון הזקנים ולפייסם הלך, אלא שהכתוב סתם וחתם הדברים, ואחר שלא קבלו הפיוס הוא שאמר סורו נא מעל וכו' פן תספו בכל חטאתם. שהיותכם נאספים אצל אהליהם הוא חטא מענין חטאתם, שנראה שגם אתם מפקפקים בנבואת משה, ולמחזי אתיתו מאן נצח, לכן למען ה' סורו נא מעל אהלי וכו' פן תספו. כי זאת היתה טענתו ית' לכלות העדה הזאת כרגע כדפרשית. ואמר בזאת תדעון כי ה' וכו'. לעומת שאמר קרח שהם רודפםי אחר השררה שלא לשם שמים, אלא לרדות בחזקה על הצבור ולהטיל בהם אימה יתירה, לז"א בזאת תדעון כי ה' שלחני כי לא מלבי. כלומר לא מלבי ודעתי ורצוני היה השליחות, אלא בעל כרחי שלחני, וכנודע בתחלת נבואתו שהרבה להפציר, שלח נא ביד תשלח, וברח מן השררה. ואפשר שאמר לעשות את כל המעשים האלה גם על המעשים האלה של אבדן קרח ועדתו, כי היה עולה בדעת שעשאן מדעתו ומלבו כדי לעשות סייג לתורה, לז"א בזאת תדעון וכו' לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. ואני שמעתי "כי לא מלבי" שלא חשב דבר בלבו ואומד דעתו ואח"כ יסכים עמו הב"ה, אלא אפילו הרהור לא היה מהרהר בלבו תחלה עד שיבוא דבר ה' מסכים להרהורו, אלא לא מלבי ונכון. המבחן לזה אם בריאה יברא ה' וכו'. ואמר כי ניאצו האנשים האלה את ה' ואת תורתו, בהתלוצצותם עליה יוכר זה מתוך ענשם, והוא שיתן להם הב"ה עונש מתמיד לעולם, שכמו שהוא אלקים חיים ותורתו עץ חיים, ראוי שירדו חיים שאולה הם וכל אשר להם מדה כנגד מדה, הם כנגד הב"ה המבדיל, וכל אשר להם כנגד תורתו שהיא אשר לו ית', וירדו כולם חיים שאולה, בזאת יודע כי ניאצו האנשים האלה את ה', את לרבות תורתו ונביאיו שתעתעו בהם. ויהי ככלותו לדבר ותבקע וכו'. אמר כי פי הארץ היא מעת בריאתו של עולם ומכוסה באדמה, והב"ה גילהו כעת ותבקע האדמה שהיתה מכסה פי הארץ, ואחר כך בהגלות פי הארץ ותבלע אותם כפה אדם הבולעת ממש, וז"ש ותבקע האדמה וכו' ותפתח הארץ את פיה שבקיעת האדמה לחוד ופתיחת פי הארץ לחוד, ואז כאשר הגיע הדין עליהם, כל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו שמא מצד השכונה אוי לרשע ואוי לשכנו אשר השוכנים סביביו. או יהיה פירוש סביבותיהם העם הנקהלים, שמצד ההקהל פחדו פן תבלעם הארץ, כי אשום אשמו בהקהל כדפרשית. ואמר שפורענות קרח וחמשים ומאתים איש נשמדו יחדיו, וזה כוון באומרו ואש יצאה מאת ה' ותאכל וכו'. כי האש יצאה כבר מאת ה' והמתינה עד אשר נבקעה הארץ ונבלעו קרח ודתן, ואחר כך ותאכל האש הנזכר את החמשים ומאתים בשעה אחת, להודיע שלא אכלה אותם ואת הקטורת אלא את האנשים לבד, כי קטורת זרה היא כי אין חפץ לה' כי אם בשלום ואמת: