כלי חמדה/בראשית/וישלח/ב
|
< הקודם · הבא > |
ב) הר"מ ז"ל פסק (פ"ח מהל' מא"ס ה"ו) דאוכל גיד הנשה של נבילה ושל עולה חייב שתים. אמנם באוכל גיד הנשה מבהמה טמאה פסק דפטור לגמרי, דגיד הנשה אינו נאסר
בטמאה כיון דבשרו אסור, ומצד טמאה
ג"כ פטור כיון דאין בגידין בנותן טעם ואין
הגידין מכלל הבשר (שם ה"ה). ותמהו עליו כל
הפוסקים הא כיון דס"ל אין בגידין בנותן טעם,
א"כ אמאי מחייב באוכל גיד הנשה של נבלה
ושל עולה משום נבילה ומשום עולה.
ועיין בשער המלך (פ"ח ממא"ס) שהאריך בזה
לתרץ, ותוכן דבריו הקדושים דהר"מ ז"ל
ס"ל דוודאי ר"י ס"ל באוכל גידי טמאה
ונבילה דלא מיקרי בשר ולא מיחייב משום
טומאה ונבילה, אלא דוקא באוכל גה"נ
של נבילה הוא דס"ל דחייב שתים, משום
דכיון דרחמנא אחשבה לגיד הנשה אוכל לעבור
עליו באותה אכילה, חשיבא נמי אוכל לעבור
עליו משום נבלה. ומעתה אתי שפיר הא דהר"מ
ז"ל פסק דהאוכל גה"נ של טמאה פטור
לגמרי כר"ש דהתם משום דאגיד לא
מיחייב דבעי בשרו מותר, א"כ לא חשיבא
אכילה כיון דאין בגידין בנו"ט, וליכא
טעמא דרחמנא אחשבה לאכילה, אלו תוכן
דבריו הק'. וכבר השתמשו בסברא זו כל
האחרונים, אלא שהגאון מנחת חינוך ז"ל (מצוה
רפ"א) כתב לאותה סברא באופן אחר,
דלא משום דהתורה אחשבה לאכילה הוי
אכילה לענין נבילה ג"כ, אלא משום דהוא
בעצמו כשאכלו אחשבה לאכילה עיי"ש
בפילפולו:
אמנם לענ"ד אע"פ שאיני כדאי מ"מ לא אכחד שאין הדברים מובנים לי, כיון דהרב שער המלך ז"ל כתב בהדיא דדעת הר"מ ז"ל דנבילה וטמאה חדא דינא אית להו, דאינו חייב אלא על מה שהוא בשר ממש, אבל מה שאינו בשר אע"ג דחזי לאכילה מ"מ אינו חייב עליו מלקות כמו"ש הר"מ ז"ל להדיא בפ"ג מהל' מא"ס ה"ו עיי"ש לענין איסור טומאה, וסובר הרב שעה"מ ז"ל דהוא הדין נבילה דחד דינא אית להו. ובאמת כן דעת הפרמ"ג ז"ל בסי' פ"א ועוד בכמה דוכתין. ומעתה מה מהני סברא דאחשבה בגיד לחייב משום נבילה, הא זה ודאי כיון דאמרינן בגיד הנשה עץ בעלמא יש שני סברות לפוטרו מחיוב טומאה ונבילה, אחד מפני שאינו ראוי לאכילה דבכה"ג על הבשר ג"כ פטור אם נפסל מאכילה. וב' משום שאינו בכלל בשר, ואפי' אם הוי ראוי לאכילה כמו ביצים ג"כ אינו חייב משום נבילה וטמאה, וא"כ נהי דתורה הקדושה חייבה על אכילת גה"נ ואחשבה זית הגיד לאכילה, אבל מזה לא נשמע דהתורה אחשבה זית הגיד שבעצם עץ בעלמא הוא לבשר הבהמה, וכיון שכן הרי אע"ג דהוי אכילה לא עדיף מביצים וחלב דאינו חייב עליהם משום נבילה וטמאה, וא"כ הדרא לדוכתין הקושיא על הר"מ ז"ל אמאי פסק דאוכל גה"נ של נבילה חייב שתים. ובאמת גם זה קשה קצת דאי נימא דהוא משום דהתורה אחשבה לאכילת גה"נ, א"כ אמאי בגה"נ של טמאה אינו חייב משום טמאה, דנהי דלאחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה לאסור טמאה לישראל הותר גיד הנשה, מ"מ כיון דקודם מתן תורה הי' ג"כ נוהג גיד לדעת הר"מ ז"ל בפירושו לדברי חכמים הא דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. וא"כ בעצם הי' חשוב אכילה, ונהי דהיום הותר גיד מחמת איסור טומאה שבו, מ"מ איסור טומאה יהי' על גה"נ הזה. ובזה יש לפלפל כיון דהר"ם ז"ל ס"ל דלא נאמרו שיעורין לבני נח, ולכן מזה שהי' אסור קודם מ"ת אין ראי' דהוי אכילה חשובה, דשלא כדרך אכילתן גם כן אסור לב"נ. אך הקושיא הראשונה קשה טובא:
לכן נלענ"ד בהקדם לבאר דברי רבינו הגדול הרב המגיד ז"ל (פ"ח מהל' מאכלות אסורות ה"ה) שכתב הר"מ ז"ל בזה"ל האוכל גה"נ מבהמה וחי' הטמאים פטור לפי שאינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת, ואינו כאוכל משאר גופה [כוונת דה"ק לתרץ שעכ"פ יהי' חייב על הגיד משום איסור טומאה] שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו, וכתב הרב המגיד ז"ל לבאר דברי הר"מ ז"ל במ"ש כמו שבארנו שכוונתו על דבריו לעיל בפ"ד הלכה ח"י שאין מלקות על גידי נבילה וטמאה, ומזה למד הגאון בעל שער המלך ז"ל דנראה דהר"מ ז"ל ס"ל דנבילה וטמאה חד דינא אית להו לענין זה:
ולענ"ד נראה ברור דבטמאה אין צריך לבוא לטעם זה כלל, משום דאין הגיד ראוי לאכילה כמו"ש הר"מ ז"ל טעם זה בפרק ד' שם, רק דאפי' אם נימא דהוי אכילה לענין טמאה מצד דאחשבה רחמנא לאכילה גבי גיד, מ"מ אינו חייב משום טמאה לשיטת הר"מ ז"ל דס"ל דאינו חייב על טמאה אלא על בשר, אבל מה שאינו בשר אע"ג שהוא ראוי לאכילה אינו חייב עליו, וא"כ בטמאה לדידן דקיי"ל באמת אין בגידין בנו"ט ועץ בעלמא הוא, נהי דרחמנא אחשבה לאכילה מ"מ לא מהני סברת אחשבה לחייב עליו משום טמאה. וזה שמדקדק רבינו ז"ל לכתוב שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו בפ"ד הח"י דהגידין עצים בעלמא, וכיון שכן אע"ג דהתוה"ק אמרה דגה"נ חשוב אכילה אבל בכלל בשר איננו, כנלע"ד ברור בדעת הר"מ ז"ל מדלא כתב הכא טעם הפטור מטעם שאינן ראוין לאכילה. ואקוה כי כל מעיין מודה על האמת יודה שזה דעת הר"מ ז"ל. ומעתה נראה ברור דהר"מ ז"ל ס"ל דדוקא בטמאה דינא הכי, דנתמעט מבשרם לא תאכלו דדוקא על הבשר לוקה, אבל בנבילה דכתיב בתוה"ק לא תאכלו כל נבילה, פשיטא דכל מה שהוא בתוך הנבילה אע"פ שאינו בכלל בשר כיון שהוא ראוי לאכילה הרי הוא בכלל נבילה. ולפי"ז צדקו מאוד דברי הר"מ ז"ל. וכמו"ש השער המלך בטעמו, דהר"מ ז"ל ס"ל דנהי דבאמת אין בגידין בנו"ט מ"מ כיון דתוה"ק אחשבה לגה"נ לאכילה חייב עליו גם משום עולה ונבילה. אך זה דוקא עולה ונבילה דצריך רק שיהי' בר אכילה לחייבא, אבל בטמאה דצריך דוקא שיהי' בכלל בשר בזה ל"מ סברת אחשבה. ובאמת הב"ח בקונטרס אחרון ליו"ד סי' פ"ז כתב בהדיא על חלב נבילה דלוקה מן התורה כיון דהוא בכלל נבילה והוי כגופה, וכן דעת הלח"מ, אמנם הפרמ"ג ז"ל חולק עליו בזה וס"ל דכללא דהכל אינו חייב מלקיות אלא בבשר ממש. ומצאתי שהרב אומר כן, הוא רבן של ישראל המרי"ט ז"ל בקרית ספר פ"ד ממא"ס הח"י שהביא על דברי הר"מ ז"ל בהלכה הנ"ל הטעם דממעטינן מבשרם, נראה מבואר דס"ל דאין חילוק בין נבילה לטמאה בזה:
אמנם לענ"ד מוכח מדברי הר"מ ז"ל להיפך. הן אמת שבעיקר הדין דחלב נבילה י"ל דצדקו דברי הפרמ"ג ז"ל דאינו לוקה, ולא מטעמי' דאינו בכלל בשר אלא דאינו בכלל לא תאכלו כל נבילה, כיון דחלב הוא משקה ולא אוכל. ויש להביא ראי' לזה מהא דמקשינן בגמ' (פסחים כ"ב.) בסוגיא דחזקי' והרי דם. ולא תרצינן כשהותרה. ועיי"ש בתוס' דמפלפלים אי דם בכלל בשר, ואמרינן בי' כשהותרה. נראה לכאורה מדברי התוס' דאי דם לאו בכלל בשר לא הוי בכלל נבילה דקרא, וי"ל דהוא מטעם הנ"ל כיון דאם אינו בכלל בשר אינו בכלל לא תאכל דנבילה משום דהוא משקה, וכמ"ש הר"ן ז"ל לענין דם שליל דלא הותר בכלל כל בהמה תאכלו, משום דהוא משקה ולא אוכל. שוב נזכרתי שכבר קדמני בזה בפני יהושע ז"ל שם עיי"ש. ולפי"ז ה"ה חלב נבילה י"ל דאינו בכלל הלאו דנבילה. אמנם בגה"נ נראה פשוט דא"נ דהוא ראוי לאכילה אע"ג דאינו בכלל בשר מ"מ הוי בכלל לאו דנבילה, וא"צ שיהי' בו תורת בשר כיון דהוא אוכל. ויש להאריך עוד הרבה בזה וכתבנו בחידושי לסוגיא דחזקי', וכאן אין מקומו להאריך יותר: