Difference between revisions of "כובע ישועה/בבא קמא/נט/ב"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
(נט. באדיבות מכון דעת מבינים)
 
 
Line 6: Line 6:
 
'''בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא.''' פרש"י שמנהגן לעשות בני הבקעה בגורן אחד כו' וממנין שומר כו'. והנה לא משמע דנתחייב מטעם קבלתו מקודם לשמור מה שיוגדש בו רק מטעם דעייל והגדש דאמר השתא כמאן דאמר עייל ואנטור, וא"כ צריך להבין מ"ש נטר בי דרי משאר דוכתא ועיין סמ"ע [[סמ"ע/חושן משפט/שצג#סוף|סוף סי' שצ"ג]]. והנ"ל דהמחנה אפרים {{ממ|[[מחנה אפרים/שומרים/ה|הל' שומרין סי' ה']]}} כתב מקום שמיוחד לשמור נכסי בני אדם בשכר שנותנים בכל חודש והרוצה לשמור חפצו מוליכם שם ואינו מזכיר לנפקד לשון שמירה אלא סתמא נראה דאף אי הנח סתם פטור ה"מ בלא יהיב שכר אבל ביהיב מסתמא נעשה שומר שכר בהנאה דמטי ליה כו' ואע"ג דלרבי פטור עד שיקבל עליו לשמור, זה אינו רק בלא קיבל שכר ע"ש. וא"כ י"ל דאין דרך לשמור הגרנות בחנם ומחמת הנאה דשכר א"צ לקבל שמירה בפירוש גם לרבי כמ"ש המחנה אפרים. ועי"ל כיון דטעמיה דרבי דאמרינן רק רשות נתן לו וי"ל דזה אינו אלא בצריך נתינת רשות בהדיא די"ל דגם בשתק א"י להכניס דאפשר דלא אמרינן בכה"ג שתיקת בעל הבית כהודאה ע"ש במחנה אפרים [[מחנה אפרים/שומרים/ב|סי' ב']], והכא דהמנהג הוי כנתינת רשות להכניס גם בלא אמירתו עייל כ"ז שלא מיחה בפירוש דרשינן לישנא יתירא אמירתו עייל כמ"ד עייל ואנטר. וא"ש מ"ש הרא"ש דנ"מ בדרב פפא גם לרבנן דכמו לרבי בנטר בי דרי באמר עייל עייל ואנטר אמר ה"נ לרבנן בנטר בי דרי העלהו מעלה אחת ויהא שלא ברשות דידיה [היינו שלא נתן רשות ולא מיחה ג"כ כדפירש בפלפולא חריפתא] כסתמא דעלמא [כנוס שורך ולא פי' ואשמרנו] ובאכלתם בהמת בעל השדה חייב. ובים של שלמה כתב דלא מצינו חילוק בין רבי לרבנן רק בברשות כו' וכסמו דבלא ברשות לרבי ל"מ נטר בי דרי כלל ה"נ לרבנן ע"ש. ולמ"ש הא בהא תליא דכיון דלרבי מהני נטר בי דרי בברשות שלא כבכ"מ משום דגם שלא ברשות מכניס מהמנהג כנזכר א"כ ממילא לרבי שלא ברשות דהכא דהוי כברשות דעלמא ל"מ אבל לרבנן דרשות דבעלמא מהני דרשות הוי סתמיה על שמירה ג"כ, בנטר בי דרי דהמנהג הוי כרשות ג"כ דיניה כברשות בהדיא דעלמא ואמרינן דהנהיגו על דעת כן להתחייב על שמירה:
 
'''בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא.''' פרש"י שמנהגן לעשות בני הבקעה בגורן אחד כו' וממנין שומר כו'. והנה לא משמע דנתחייב מטעם קבלתו מקודם לשמור מה שיוגדש בו רק מטעם דעייל והגדש דאמר השתא כמאן דאמר עייל ואנטור, וא"כ צריך להבין מ"ש נטר בי דרי משאר דוכתא ועיין סמ"ע [[סמ"ע/חושן משפט/שצג#סוף|סוף סי' שצ"ג]]. והנ"ל דהמחנה אפרים {{ממ|[[מחנה אפרים/שומרים/ה|הל' שומרין סי' ה']]}} כתב מקום שמיוחד לשמור נכסי בני אדם בשכר שנותנים בכל חודש והרוצה לשמור חפצו מוליכם שם ואינו מזכיר לנפקד לשון שמירה אלא סתמא נראה דאף אי הנח סתם פטור ה"מ בלא יהיב שכר אבל ביהיב מסתמא נעשה שומר שכר בהנאה דמטי ליה כו' ואע"ג דלרבי פטור עד שיקבל עליו לשמור, זה אינו רק בלא קיבל שכר ע"ש. וא"כ י"ל דאין דרך לשמור הגרנות בחנם ומחמת הנאה דשכר א"צ לקבל שמירה בפירוש גם לרבי כמ"ש המחנה אפרים. ועי"ל כיון דטעמיה דרבי דאמרינן רק רשות נתן לו וי"ל דזה אינו אלא בצריך נתינת רשות בהדיא די"ל דגם בשתק א"י להכניס דאפשר דלא אמרינן בכה"ג שתיקת בעל הבית כהודאה ע"ש במחנה אפרים [[מחנה אפרים/שומרים/ב|סי' ב']], והכא דהמנהג הוי כנתינת רשות להכניס גם בלא אמירתו עייל כ"ז שלא מיחה בפירוש דרשינן לישנא יתירא אמירתו עייל כמ"ד עייל ואנטר. וא"ש מ"ש הרא"ש דנ"מ בדרב פפא גם לרבנן דכמו לרבי בנטר בי דרי באמר עייל עייל ואנטר אמר ה"נ לרבנן בנטר בי דרי העלהו מעלה אחת ויהא שלא ברשות דידיה [היינו שלא נתן רשות ולא מיחה ג"כ כדפירש בפלפולא חריפתא] כסתמא דעלמא [כנוס שורך ולא פי' ואשמרנו] ובאכלתם בהמת בעל השדה חייב. ובים של שלמה כתב דלא מצינו חילוק בין רבי לרבנן רק בברשות כו' וכסמו דבלא ברשות לרבי ל"מ נטר בי דרי כלל ה"נ לרבנן ע"ש. ולמ"ש הא בהא תליא דכיון דלרבי מהני נטר בי דרי בברשות שלא כבכ"מ משום דגם שלא ברשות מכניס מהמנהג כנזכר א"כ ממילא לרבי שלא ברשות דהכא דהוי כברשות דעלמא ל"מ אבל לרבנן דרשות דבעלמא מהני דרשות הוי סתמיה על שמירה ג"כ, בנטר בי דרי דהמנהג הוי כרשות ג"כ דיניה כברשות בהדיא דעלמא ואמרינן דהנהיגו על דעת כן להתחייב על שמירה:
  
'''ליבתה הרוח כולן פטורין.''' עיין בתוס' דבמתלבה ברוח מצויה חייב אחרון דמביא עצים ואש וליבתה הרוח דמתני' קאי אבא אחר וליבה כו' וכ"מ לישנא לכולן [ומ"ש בתורת חיים דל"ש כולן בבציר מג', הנה ביד מלאכי [[יד מלאכי/שלו|סי' של"ו]] הביא מכמה דוכתי דנקיט כולן על ב', ועיין מה שכתב בשיטה מקובצת ובמהדורה בתרא] ותו פי' דליבתה בפ"ע ברוח שאינה מצויה כו' וכ"מ בחושן משפט [[שולחן ערוך/חושן משפט/תיח#ט|סי' תי"ח סעיף ט']] דליבתה רוח שאינה מצויה תמיד כולן פטורין וכמו שכתב שם הסמ"ע דא"צ רוח סערה דוקא לפטור ע"ש. וצע"ק משבת {{ממ|[[בבלי//בת/קכ/ב|קכ:]]}} אר"י פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת לייט עלה אביי ופרכינן אלימא ברוח מצויה מ"ט דהאוסר ופרש"י אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק רישא הוא, ומסיק לעולם ברוח מצויה וגזור אטו רוח שאינה מצויה ופירשו התוס' דמיירי אביי כשהמדורה קצת קרובה להדלת ע"ש. הרי דגם בקרוב אין דרך רוח מצויה להבעיר וצ"ל שאין דרך להבעיר שכתב רש"י היינו דאינו ודאי מבעיר וא???ר ושרי אי לאו גזירה אבל לחיוב נזקין כיון דאפשר שיבעיר חייב, אך א"כ גם ברוח שבא לפרקים יתחייב מחמת דלפעמים אינו בא דכך לו שהרוח מצוי תמיד וספק אם יבעיר, כרוח שבא לפרקים דכשיבוא ודאי יבעיר וספק אם יבוא. וצ"ל או דרוח לפרקים שקול אם יבוא ורוח מצויה תמיד קרוב לודאי שיבעיר ומכל מקום כיון דמ"ל שלא יבעיר לא חשיב פסיק רישא [ובפסחים [[תוספות/פסחים/קא/א#והלכה|דף ק"א ע"א]] בתוד"ה והלכה כתב דאפשר רבי יוחנן לא סבר כר"ש בגרירה אף דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישא] או דרוח מצויה שקול אם יבעיר או לא ולכן חייב בנזקין. ופטור רוח דלפרקים הוא משום דקרוב יותר שלא יבוא משיבוא. אך למה שכתב הפני יהושע בשבת [[פני יהושע/שבת/מא/ב#בתוד"ה מיחם|דף מ"א ע"ב]] בתוד"ה מיחם דבאיסור תורה י"ל לאביי דדשא"מ אסור כדמשמע בפסחים [[בבלי/פסחים/כה/א|דף כ"ה]] בלישנא בתרא דאביי ע"ש. ולפי זה הא דאסור בשבת במדורה מגזירה ולא מדינא ע"כ משום דאין דרך להבעיר בודאי דבהיה ספק היה אסור מדינא משום שמא יבעיר ודשא"מ אסור בדאורייתא, ואולי שאני מדורה שבבית והרוח מצויה לא בא רק מצד הפתח בזה אין דרך להבעיר אבל בהאש והרוח מצויה בחוץ דרכו להבעיר:
+
'''ליבתה הרוח כולן פטורין.''' עיין בתוס' דבמתלבה ברוח מצויה חייב אחרון דמביא עצים ואש וליבתה הרוח דמתני' קאי אבא אחר וליבה כו' וכ"מ לישנא לכולן [ומ"ש בתורת חיים דל"ש כולן בבציר מג', הנה ביד מלאכי [[יד מלאכי/שלו|סי' של"ו]] הביא מכמה דוכתי דנקיט כולן על ב', ועיין מה שכתב בשיטה מקובצת ובמהדורה בתרא] ותו פי' דליבתה בפ"ע ברוח שאינה מצויה כו' וכ"מ בחושן משפט [[שולחן ערוך/חושן משפט/תיח#ט|סי' תי"ח סעיף ט']] דליבתה רוח שאינה מצויה תמיד כולן פטורין וכמו שכתב שם הסמ"ע דא"צ רוח סערה דוקא לפטור ע"ש. וצע"ק משבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קכ/ב|קכ:]]}} אר"י פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת לייט עלה אביי ופרכינן אלימא ברוח מצויה מ"ט דהאוסר ופרש"י אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק רישא הוא, ומסיק לעולם ברוח מצויה וגזור אטו רוח שאינה מצויה ופירשו התוס' דמיירי אביי כשהמדורה קצת קרובה להדלת ע"ש. הרי דגם בקרוב אין דרך רוח מצויה להבעיר וצ"ל שאין דרך להבעיר שכתב רש"י היינו דאינו ודאי מבעיר וא???ר ושרי אי לאו גזירה אבל לחיוב נזקין כיון דאפשר שיבעיר חייב, אך א"כ גם ברוח שבא לפרקים יתחייב מחמת דלפעמים אינו בא דכך לו שהרוח מצוי תמיד וספק אם יבעיר, כרוח שבא לפרקים דכשיבוא ודאי יבעיר וספק אם יבוא. וצ"ל או דרוח לפרקים שקול אם יבוא ורוח מצויה תמיד קרוב לודאי שיבעיר ומכל מקום כיון דמ"ל שלא יבעיר לא חשיב פסיק רישא [ובפסחים [[תוספות/פסחים/קא/א#והלכה|דף ק"א ע"א]] בתוד"ה והלכה כתב דאפשר רבי יוחנן לא סבר כר"ש בגרירה אף דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישא] או דרוח מצויה שקול אם יבעיר או לא ולכן חייב בנזקין. ופטור רוח דלפרקים הוא משום דקרוב יותר שלא יבוא משיבוא. אך למה שכתב הפני יהושע בשבת [[פני יהושע/שבת/מא/ב#בתוד"ה מיחם|דף מ"א ע"ב]] בתוד"ה מיחם דבאיסור תורה י"ל לאביי דדשא"מ אסור כדמשמע בפסחים [[בבלי/פסחים/כה/א|דף כ"ה]] בלישנא בתרא דאביי ע"ש. ולפי זה הא דאסור בשבת במדורה מגזירה ולא מדינא ע"כ משום דאין דרך להבעיר בודאי דבהיה ספק היה אסור מדינא משום שמא יבעיר ודשא"מ אסור בדאורייתא, ואולי שאני מדורה שבבית והרוח מצויה לא בא רק מצד הפתח בזה אין דרך להבעיר אבל בהאש והרוח מצויה בחוץ דרכו להבעיר:
  
 
'''אר"ל משמיה דחזקיה.''' עיין מה שכתב בהגהת הרש"ש להרא"ש פ"ק סי' ח'. ועיין ביד מלאכי [[יד מלאכי/תקעה|סי' תקע"ה]] בהא דגנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב. ובתשו' עמודי אור [[עמודי אור/קיב#ו|סי' קי"ב אות ו']] ודוק. ובקצות החושן [[קצות החושן/חושן משפט/שפו#ג|סי' שפ"ו סק"ג]] הקשה על מה שכתב הבעה"ת דשולח הבערה ביד חש"ו ושרפה שטרות פטור דה"ל גורם דגורם. והרי במסר לו גחלת וליבה אפילו שרפה כלים פטור ובמסר לו שלהבת אינו גורם רק מזיק ממש ואשו הוא דחייב לכ"ע אף למאן דלא דאין דינא דגרמי וא"כ שרפה שטרות נמי לחייב. והנ"ל דאולי סובר בעה"ת כמ"ש המחנה אפרים {{ממ|[[מחנה אפרים/נזקי ממון/ז|ה' נז"מ סי' ז']] מהריטב"א דפ"ק דבבא מציעא {{ממ|}} דשולח הבערה ביד חש"ו דפטור איירי בלא אמר להם להזיק ובא"ל להזיק חייב וכתב המחנה אפרים דאף דחש"ו אינם בני שליחות חייב כיון דברי הזיקא למדין גרם בנזקין ע"ש. וא"כ י"ל דבעה"ת מיירי במסר לו גחלת וא"ל ללבות ולהזיק דכה"ג אין חיובו מדין אש כיון דהחרש ליבה רק מחמת שאמר לו ללבות ולהזיק וברי הזיקא והוי גרמי ובכה"ג פטור אשטרות משום דהוי גורם דגורם:
 
'''אר"ל משמיה דחזקיה.''' עיין מה שכתב בהגהת הרש"ש להרא"ש פ"ק סי' ח'. ועיין ביד מלאכי [[יד מלאכי/תקעה|סי' תקע"ה]] בהא דגנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב. ובתשו' עמודי אור [[עמודי אור/קיב#ו|סי' קי"ב אות ו']] ודוק. ובקצות החושן [[קצות החושן/חושן משפט/שפו#ג|סי' שפ"ו סק"ג]] הקשה על מה שכתב הבעה"ת דשולח הבערה ביד חש"ו ושרפה שטרות פטור דה"ל גורם דגורם. והרי במסר לו גחלת וליבה אפילו שרפה כלים פטור ובמסר לו שלהבת אינו גורם רק מזיק ממש ואשו הוא דחייב לכ"ע אף למאן דלא דאין דינא דגרמי וא"כ שרפה שטרות נמי לחייב. והנ"ל דאולי סובר בעה"ת כמ"ש המחנה אפרים {{ממ|[[מחנה אפרים/נזקי ממון/ז|ה' נז"מ סי' ז']] מהריטב"א דפ"ק דבבא מציעא {{ממ|}} דשולח הבערה ביד חש"ו דפטור איירי בלא אמר להם להזיק ובא"ל להזיק חייב וכתב המחנה אפרים דאף דחש"ו אינם בני שליחות חייב כיון דברי הזיקא למדין גרם בנזקין ע"ש. וא"כ י"ל דבעה"ת מיירי במסר לו גחלת וא"ל ללבות ולהזיק דכה"ג אין חיובו מדין אש כיון דהחרש ליבה רק מחמת שאמר לו ללבות ולהזיק וברי הזיקא והוי גרמי ובכה"ג פטור אשטרות משום דהוי גורם דגורם:

Latest revision as of 01:27, 11 April 2021

כובע ישועה TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png נט TriangleArrow-Left.png ב     TriangleArrow-Right.png עמוד קודםעמוד הבא TriangleArrow-Left.png

דף נ"ט ע"ב

האי מאן דקץ כופרא. פרש"י כופרא בתמרים כבוסר בענבים. וק"ל מברכות (לו:) דפרכינן אהא דאמר רבא דלא נאסר קפריסין בצלף בערלה מטעם שומר לפירי משום דליתא בגמר פירי. מדאר"נ דמתחלי בערלה [פרש"י מתחלי בתמרי כקפרס בצלף] אסירי הואיל ונעשו שומר לפירי ושומר לפירי אימת הוי בכופרא וקרי ביה שומר לפירי ומשני ר"נ סבר כר"י דאמר סמדר אסור מפני שהוא פירי ופליגי רבנן עליה. דלרש"י הא גם כרבנן תיתי הא דר"נ דהא בוסר גם לרבנן פירי ורק בסמדר פליגו אדר"י וכדאמר שם מאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן וכ"כ בפירוש המשנה להרמב"ם פ"ק דערלה דבבוסר אין חולק שאסור ע"ש. וא"כ כופרא בתמרא דדמי לבוסר בענבים לרש"י, גם לרבנן הוי פירי וממילא המתחלי דהוה בכופרא הוי שומר לפירי וכן קפרס בצלף דהוי כמתחלי בתמרי. ואי כופרא בתמרים הוי כסמדר בענבים ניחא סוגיא דברכות וצ"ע:

בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא. פרש"י שמנהגן לעשות בני הבקעה בגורן אחד כו' וממנין שומר כו'. והנה לא משמע דנתחייב מטעם קבלתו מקודם לשמור מה שיוגדש בו רק מטעם דעייל והגדש דאמר השתא כמאן דאמר עייל ואנטור, וא"כ צריך להבין מ"ש נטר בי דרי משאר דוכתא ועיין סמ"ע סוף סי' שצ"ג. והנ"ל דהמחנה אפרים (הל' שומרין סי' ה') כתב מקום שמיוחד לשמור נכסי בני אדם בשכר שנותנים בכל חודש והרוצה לשמור חפצו מוליכם שם ואינו מזכיר לנפקד לשון שמירה אלא סתמא נראה דאף אי הנח סתם פטור ה"מ בלא יהיב שכר אבל ביהיב מסתמא נעשה שומר שכר בהנאה דמטי ליה כו' ואע"ג דלרבי פטור עד שיקבל עליו לשמור, זה אינו רק בלא קיבל שכר ע"ש. וא"כ י"ל דאין דרך לשמור הגרנות בחנם ומחמת הנאה דשכר א"צ לקבל שמירה בפירוש גם לרבי כמ"ש המחנה אפרים. ועי"ל כיון דטעמיה דרבי דאמרינן רק רשות נתן לו וי"ל דזה אינו אלא בצריך נתינת רשות בהדיא די"ל דגם בשתק א"י להכניס דאפשר דלא אמרינן בכה"ג שתיקת בעל הבית כהודאה ע"ש במחנה אפרים סי' ב', והכא דהמנהג הוי כנתינת רשות להכניס גם בלא אמירתו עייל כ"ז שלא מיחה בפירוש דרשינן לישנא יתירא אמירתו עייל כמ"ד עייל ואנטר. וא"ש מ"ש הרא"ש דנ"מ בדרב פפא גם לרבנן דכמו לרבי בנטר בי דרי באמר עייל עייל ואנטר אמר ה"נ לרבנן בנטר בי דרי העלהו מעלה אחת ויהא שלא ברשות דידיה [היינו שלא נתן רשות ולא מיחה ג"כ כדפירש בפלפולא חריפתא] כסתמא דעלמא [כנוס שורך ולא פי' ואשמרנו] ובאכלתם בהמת בעל השדה חייב. ובים של שלמה כתב דלא מצינו חילוק בין רבי לרבנן רק בברשות כו' וכסמו דבלא ברשות לרבי ל"מ נטר בי דרי כלל ה"נ לרבנן ע"ש. ולמ"ש הא בהא תליא דכיון דלרבי מהני נטר בי דרי בברשות שלא כבכ"מ משום דגם שלא ברשות מכניס מהמנהג כנזכר א"כ ממילא לרבי שלא ברשות דהכא דהוי כברשות דעלמא ל"מ אבל לרבנן דרשות דבעלמא מהני דרשות הוי סתמיה על שמירה ג"כ, בנטר בי דרי דהמנהג הוי כרשות ג"כ דיניה כברשות בהדיא דעלמא ואמרינן דהנהיגו על דעת כן להתחייב על שמירה:

ליבתה הרוח כולן פטורין. עיין בתוס' דבמתלבה ברוח מצויה חייב אחרון דמביא עצים ואש וליבתה הרוח דמתני' קאי אבא אחר וליבה כו' וכ"מ לישנא לכולן [ומ"ש בתורת חיים דל"ש כולן בבציר מג', הנה ביד מלאכי סי' של"ו הביא מכמה דוכתי דנקיט כולן על ב', ועיין מה שכתב בשיטה מקובצת ובמהדורה בתרא] ותו פי' דליבתה בפ"ע ברוח שאינה מצויה כו' וכ"מ בחושן משפט סי' תי"ח סעיף ט' דליבתה רוח שאינה מצויה תמיד כולן פטורין וכמו שכתב שם הסמ"ע דא"צ רוח סערה דוקא לפטור ע"ש. וצע"ק משבת (קכ:) אר"י פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת לייט עלה אביי ופרכינן אלימא ברוח מצויה מ"ט דהאוסר ופרש"י אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק רישא הוא, ומסיק לעולם ברוח מצויה וגזור אטו רוח שאינה מצויה ופירשו התוס' דמיירי אביי כשהמדורה קצת קרובה להדלת ע"ש. הרי דגם בקרוב אין דרך רוח מצויה להבעיר וצ"ל שאין דרך להבעיר שכתב רש"י היינו דאינו ודאי מבעיר וא???ר ושרי אי לאו גזירה אבל לחיוב נזקין כיון דאפשר שיבעיר חייב, אך א"כ גם ברוח שבא לפרקים יתחייב מחמת דלפעמים אינו בא דכך לו שהרוח מצוי תמיד וספק אם יבעיר, כרוח שבא לפרקים דכשיבוא ודאי יבעיר וספק אם יבוא. וצ"ל או דרוח לפרקים שקול אם יבוא ורוח מצויה תמיד קרוב לודאי שיבעיר ומכל מקום כיון דמ"ל שלא יבעיר לא חשיב פסיק רישא [ובפסחים דף ק"א ע"א בתוד"ה והלכה כתב דאפשר רבי יוחנן לא סבר כר"ש בגרירה אף דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישא] או דרוח מצויה שקול אם יבעיר או לא ולכן חייב בנזקין. ופטור רוח דלפרקים הוא משום דקרוב יותר שלא יבוא משיבוא. אך למה שכתב הפני יהושע בשבת דף מ"א ע"ב בתוד"ה מיחם דבאיסור תורה י"ל לאביי דדשא"מ אסור כדמשמע בפסחים דף כ"ה בלישנא בתרא דאביי ע"ש. ולפי זה הא דאסור בשבת במדורה מגזירה ולא מדינא ע"כ משום דאין דרך להבעיר בודאי דבהיה ספק היה אסור מדינא משום שמא יבעיר ודשא"מ אסור בדאורייתא, ואולי שאני מדורה שבבית והרוח מצויה לא בא רק מצד הפתח בזה אין דרך להבעיר אבל בהאש והרוח מצויה בחוץ דרכו להבעיר:

אר"ל משמיה דחזקיה. עיין מה שכתב בהגהת הרש"ש להרא"ש פ"ק סי' ח'. ועיין ביד מלאכי סי' תקע"ה בהא דגנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב. ובתשו' עמודי אור סי' קי"ב אות ו' ודוק. ובקצות החושן סי' שפ"ו סק"ג הקשה על מה שכתב הבעה"ת דשולח הבערה ביד חש"ו ושרפה שטרות פטור דה"ל גורם דגורם. והרי במסר לו גחלת וליבה אפילו שרפה כלים פטור ובמסר לו שלהבת אינו גורם רק מזיק ממש ואשו הוא דחייב לכ"ע אף למאן דלא דאין דינא דגרמי וא"כ שרפה שטרות נמי לחייב. והנ"ל דאולי סובר בעה"ת כמ"ש המחנה אפרים {{ממ|ה' נז"מ סי' ז' מהריטב"א דפ"ק דבבא מציעא דשולח הבערה ביד חש"ו דפטור איירי בלא אמר להם להזיק ובא"ל להזיק חייב וכתב המחנה אפרים דאף דחש"ו אינם בני שליחות חייב כיון דברי הזיקא למדין גרם בנזקין ע"ש. וא"כ י"ל דבעה"ת מיירי במסר לו גחלת וא"ל ללבות ולהזיק דכה"ג אין חיובו מדין אש כיון דהחרש ליבה רק מחמת שאמר לו ללבות ולהזיק וברי הזיקא והוי גרמי ובכה"ג פטור אשטרות משום דהוי גורם דגורם:

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף


שולי הגליון