כובע ישועה/בבא קמא/מ/ב
ואפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא נימא כו'. כתבו התוס' דהמ"ל אפילו למאן דאמר פלגא נזקא קנסא ולמאן דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. והנ"ל למ"ש הרא"ש בפרקין סוף סי' ד' מהרמ"ה דמדרבא מהדר לתרוצי לדריב"ח ס"ל כוותיה. וא"כ י"ל דמדרב מהדר לתרוצי הברייתא ס"ל לרב כהך ברייתא. וא"כ י"ל דלא נחית הש"ס להקשות עוד אלא כדי דלא נתרץ דברייתא ורב ס"ל פלגא נזקא ממונא אבל אי פלגא נזקא קנסא הא אפילו אי נימא דברייתא ניחא דסובר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב עכ"פ לרב דס"ל כהך ברייתא אסתגיר בקושיא קמייתא דהא ס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כדאיתא בדף ע"ד ע"ב. ועיין ביד מלאכי סי' ת"ט והנמשכים (עד סי' תי"ב):
הוה מעריקנא ליה לאגמא. בים של שלמה בפרקין סוף סי' י"ח כתב דאינו טענה רק באית ליה תרעומות כמו במשאיל על השואל שלא שמרו כלל כו' וכה"ג בכל טצדקי דיכול למעבד ולמטען כו' גם לחייב חבירו ש"ד ע"ש. וק"ל מדף קי"ד ע"א בתוד"ה ולא שכתבו דכיון דאינו משלם ע"י רק מה שחייב אף דברצה יכול לכפור דהפקעת הלוואתו שרי לא משמתי' ע"ש. והרי שם שייך תרעומות כמ"ש בתומים סי' כ"ח סק"ז דלא טוב עשה ואין איסור לכפור וע"ש בספר מאזנים למשפט סק"ד דמיירי באופן דליכא חה"ש. ומכל מקום באינו משלם רק מה שחייב לית לן בה. וכ"ש בנד"ד דהטצדקי היה עושה באיסור. ואולי י"ל למ"ש התוס' בכתובות דף נ"ו בד"ה ה"ז דנזקין מסברא לא הוי מחייבינן אלמלא חייבתו התורה משא"כ הלואה דמסברא יש לשלם מה שלוה ע"ש. וא"כ אולי י"ל דרק בתשלומי הלואה שהוא מסברא ל"ח גורם להפסד מה שהיה אפשר לו להפטר ע"י טצדקי וחבירו מנעו. אבל בנזקין שאין חיובו מסברא י"ל דכל דמצי ע"פ התורה לפטור מהחיוב חשיב המונעו מזה גורם להפסידו. וברשב"א דף ל"ג בד"ה הקדישו דלא נ"ל מ"ש הראב"ד דבקנס דפלגא נזקא דקרנא הוא ב"ד זיל שלים אמרי ליה אלא דאין כופין יעו"ש. י"ל דה"ט דכיון דחיוב דנזקין אף היכא דהוי ממונא אינו מסברא רק מגזה"כ ממילא היכא דפטרו התורה פטור אף מלצאת ידי שמים. עי"ל דש"ה דחיוב דהמעיד מדין גרמי דלרוב הפוסקים הוא דרבנן עיין ש"ך ריש סי' שפ"ו מקילינן לפוטרו באינו משלם רק מה שחייב לו. משא"כ בחיוב השואל להשיב השור שהוא חיוב תורה ובה"מ?? הבעלים לעשות טצדקי שלא יפסידו ע"י הנגיחה וכגון דלית ליה נכסי וע"י השואל מפסידין השור שפיר חייב השואל?? ול"ש לומר דאינו רק גרמא דאפילו שומר חינם חייב מה"ת אגרמא וכמ"ש המחנה אפרים הל' שומרים סי' ח' דפשיעה גרמא הוא והתורה חייבו לשומר בפשיעה ע"ש:
הכי נמי משתעבדנא להאיך מדרבי נתן. בים של שלמה כתב בטעם דר"ש דבמוסר דאית ליה פקדון אין מוציאין. הוא משום דמוסר קנס דרבנן ודר"נ משעבוד דאורייתא וכאן ל"ש שעבוד ע"ש. ולכאורה הים של שלמה לטעמיה אזיל שכתב בפרק הכונס סי' ל' דדיני דגרמי שאינו אלא דרבנן ל"ש ביה שבועת התורה ע"ש. וה"נ ל"ש ביה שדר"נ דהוא שיעבוד תורה. אך למ"ש הקצות החושן סוף סי' פ"ז דבממון שנתחייב מדבריהם שייך שבועת התורה דכיון דתקנו ששייך הממון לזה הפקר ב"ד הפקר ואית ביה זכיה דאורייתא והבאתיו בדף ס"ב ע"א בד"ה אליבא. לפי זה י"ל דגם שדר"נ שייך בחיוב דרבנן:
רב אמר כשר אנוס הוא. בשפת הנחל דרוש י"א כתב דרב סובר דמעשה באונס אינו מעשה כלל ולכן שור האצטדין כשר למזבח ולשמואל הוי מעשה ומיפסל לקרבן וכיון דהל' כרב ע"כ פסק הרמב"ם דהא דצריך למסור עצמו על ג' עבירות ע"ז ג"ע ש"ד אינו מחמת חומר איסורן דהא באונס אינו מעשה כלל רק דצריך למסור נפשו על קידוש השם והביא ד' החמד"ש סי' ל"ח ע"ש. וק"ל מהרמב"ם פט"ו מתפלה הל' ג' שכתב דכהן שעבד ע"ז בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו לעולם שנא' לא יעלו כהני הבמות כו' וברכה כעבודה. והכ"מ נתעורר מנליה אאונס דכהני הבמות ודבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים ע"ש. והיה אפשר לומר דמדמה אונס לשוגג דפסול כר"ש בסוף מנחות וכדפסק הרמב"ם פ"ט מביאת מקדש הל' י"ג. אך להשפת הנחל דאונס ל"ח מעשה כלל קשה הא עדיף משוגג ולמה יפסל. והנ"ל דשור שהמית אדם שלא בכוונה כרגל שדרסה ע"ג תינוק ודאי כשר למזבח דלא ממעטינן מן ומן הצאן רק נוגח ועיין בלשון הים של שלמה בסוגיין סוף סי' כ"א שכתב להוציא הנוגח בכוונה ע"ש. וצ"ל במ"ש הרמב"ם רפ"ד מאיסורי מזבח או שהמית אדם כוונתו בכוונה וכדמוכח שם הל' ב' שכתב במה אמרו אסורין למזבח כשהיו מותרין להדיוט כגון ע"פ ע"א או ע"פ בעלים וכייל בזה המית אדם בהדי רובע ונרבע ע"ש. ואי בהמית שלא בכוונה נאסר למזבח מ"ל גם בהמית בב' עדים שלא בכוונה אע"כ דכה"ג לא נאסר. וכיון שכן אף כשנימא דבאונס הוי מעשה מ"מ כשר דלא גרע מהמית שלא בכוונה כמו ברגל דהוי כהא דשוגג באדם דודאי דחשיב מעשה וכשר למזבח דלא נתמעט דק ברצון ובכוונה אלא דלשמואל י"ל דזה גרע מהמית שלא בכוונה כיון דהכא יש כוונה ורצון אף דהרצון הוא ע"י שלמדוהו ורק ממיתה פטור מגזה"כ כי יגח ולא שיגיחוהו. וא"כ ניחא הא דפט"ו מהל' תפלה כיון דהתם בשוגג נפסל ה"נ באונס דאונס חשיב מעשה כשוגג. וניחא דדרשינן כי יגח האמור בשור שהמית אדם ולא שיגיחוהו ולא דרשינן וכי יגוף שור איש את שור רעהו האמור בנזקין ולא שיגיפוהו לפטור לבעליו דשור האצטדין מנזקיו ועיין ברמב"ם פ"ו מנז"מ הל' ה' ובמגיד משנה ובים של שלמה הכא סי' כ' דחייב מיהו בחצי נזק [וצ"ע בים של שלמה פ' כיצד סי' כ"ט]. דרק למיתת השור שייך לדרוש כן כיון דגם בהמית שלא בכוונה פטור ממיתה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור כדאיתא בדף מ"ד. ולנזקין א"א לדרוש כי יגוף ולא שיגיפוהו כיון דאונס זה דמי למזיק שלא בכוונה והרי התורה חייבה אהיזק דשן ורגל אף שאין כוונתה להזיק [ועיין בדף י"ג ע"א בתוד"ה אי דדרשינן בבור ונפל שמה שור ולא שיפילוהו אחרים]. אך למ"ש יש לדון במה שכתב הים של שלמה סי' כ' דשור האצטדין אינו משלם כופר. והרי בשן ורגל משלם כופר כמו שכתב הים של שלמה גופא פ' כיצד סי' ל"ב. וברמב"ם פ"ו מנז"מ הל' ה' בדין דשור האצטדין דפטור ממיתה לא הזכיר פטורו מכופר. ובלאו מ"ש צ"ע לשון הים של שלמה שכתב דפטורו מכופר ק"ו מפטורו ממיתה. וע"כ משום דמצינו דפטור ממיתה וחייב כופר ע"פ בעלים למאי דקי"ל כופרא כפרה עיין בדף מ"א ע"ב. אך הא בשן ורגל מצינו להיפך ועיין מה שכתב בשיטה מקובצת מהמאירי: