ירושלמי/סוטה/א/ג

ירושלמי סוטה א ג

<<הלכה ב

הלכה ג מתני' אילו אסורות לוכל בתרומה האומרת טמאה אני לך ושבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקות' ושבעלה בא עליה בדרך כיצד הוא עושה לה מוליכה בבית דין שבאותו המקום ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה: גמ' מתני' לא כמשנה הראשונה דתנינן תמן בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך. שמים ביני לבינך. ונטולה אני מן היהודים. אמר ר' אבין ואפילו תאמר כמשנה האחרונה מ"מ יש רגלים לדבר. תני מבלעדי אישך פרט לשקדמה שכבת זרע אחרת לאישך. אמר רבי אולא כענין שנאמר מלבד עולת הבוקר. והא תנינן כשם שהמים בודקין אותה כך הן בודקין אותו. כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל. וכשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. כך היא אסורה לאחיו של בועל. כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל כך הן בודקין אותו. ר' אבין בשם רבי הילא כאן ביודע כאן בשאינו יודע. ר' חייה בר יוסף שלח בתר איתתיה אמר יסקון עמה תלת תלמידין שאם יפנה אחד מהן לצורכו תתייחד עם שנים. והא תנינן ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך. אמר רבי אבין ובעלה הרי שלשה. אף הוא שכר לה בית והיה מעלה לה מזונות ולא היה מתייחד עמה אלא בפני בניה. וקרא על עצמו הפסוק הזה יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. תני רבי יודה אומר בעלה נאמן עליה מקל וחומר ומה אם הנדה שחייבין עליה כרת הרי הוא נאמן עליה. זו שאין חייבין עליה כרת אינו דין שיהא נאמן עליה. אמרו לו לא אם אמרת בנדה שיש לה היתר לאחר איסורה. תאמר בזו שאין לה היתר לאחר איסורה. ואומר מים גנובים ימתקו וגו'. אמר להן רבי יהודה גזירת הכתוב היא והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' אמרו לו ובלבד בעדים:

הלכה ד>>

---

---

שולי הגליון

---

---

ציונים ומראי מקומות

לא כמשנה ראשונה לא גרסי' לא, תוס' הרא"ש (סוטה ו.) וכ"ה במשנה למלך (פ"ח מתרומות הט"ו).

עי' מל"מ שם שפירש מתני' דאומרת טמאה לך מיירי אחר ששתתה דומיא דבאו עדים דמוקמי' בגמ' בבלית לאחר ששתתה [ובמאירי בהדיא דמתני' בתרי גווני] דאי קודם ששתתה אפי' אינה נאמנת לומר טמאה אני לא גרע ממי שאמרה איני שותה דאסורה בתרומה משום סתירה כמתני' דלעיל, אלא מתני' לאחר ששתתה ואע"פ שבדקוה המים תלינן שהיה לבעלה עוון או שיש עדים שזינתה. והיינו דאמר בירושלמי דע"כ כמשנה ראשונה שנאמנת דאי כאחרונה שאינה נאמנת, אף היתה אוכלת בתרומה. ובעונג יו"ט (סימן קסט) הוכיח נמי דבמידי דלא שכיחא לא תלינן נגד בדיקת המים ולכך פירש הירושלמי ע"פ דעת הרשב"א שלהי נדרים ^{[השלם מקור]} דמדינא נאמנת לומר טמאה אני לך משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אלא משום חשש דעיניה נתנה באחר אפקיענהו רבנן לקידושין מיניה וס"ד דאפילו אם קדם לאמירתה קינוי וסתירה נמי. הנה כקושיית המשנה למלך על אומרת טמאה אני לך איכא לאקשויי נמי אאידך השנויין במתני' דאומרת איני שותה ושבעלה אינה רוצה להשקותה דתיפוק ליה דמשום סתירה אינה אוכלת בתרומה. והרע"ב נתכוין לתרץ זה שכתב אלו אסורות לאכול בתרומה 'לעולם' דאילו משום קינוי וסתירה משתריא אחר בדיקה אבל באלו ליכא בדיקה וממילא אסירן לעולם. וכתב בחשק שלמה תבנית:סוטה ו. שמכאן ראיה למה שכתבו התוס' ביבמות (צה. ד"ה אילימא) שבעל שאמר איני משקה אינו יכול לחזור בו, ובתוס' שם טרחו למצוא מקור לזה, וכתב בחשק שלמה שממתני' מקור לזה. ובבית שמואל {{מסימן יא ס"ק ב}} כתב דאפשר שבית דין כופין אותו להשקותה, וכבר כתב המשנה למלך (פ"ב מסוטה הי"ב) שנסתר מדברי התוס'] והתוס' מייתי ראיה שאינו יכול לחזור בו ממתני' (סוטה כג.) דמנחתה נשרפת, ולפי זה גם אומרת איני שותה נמי אינה יכולה לחזור בה שגם היא שנויה בין הנך שמנחותיהן נשרפות וכמו שציין רעק"א בתשובות כת"י (גשטטנר, במילואים למהדו"ב סימן ק) אלא שהקשה דהא בגמ' (סוטה כ.) מבואר דטעמא דלא מציא לחזור בה משום דכאומרת טמאה אני, הא לאו הכי, וכגון באומרת משום ביעתותא, יכולה לחזור בה. ובספר דבר שאול (סימן ח) תירץ דלא אמרו כן בגמ' אלא באומרת כן אחר מחיקת המגילה הא קודם לכן לא מציא לחזור בה. ועפ"ז יש לפ' נמי דטמאה אני קמ"ל דנאמנת כי היכי דלא תשתה עוד ולא תוכל לחזור בה וכ"כ בחי' הגרי"ז סוטה ו. ויותר מכן כ' בקר"א שם דאומרת טמאה אני ורוצה לשתות למשנה אחרונה בודקין אותה. ובאמת שאומרת טמאה אני דמהימנינן ליה בתורת ודאי נ"מ נמי לענין מלקות דאי משום קינוי וסתירה דאיסורה מספיקא אינה לוקה על אכילת התרומה משא"כ אי ודאי, דאפילו אם נפרש דאחר קינוי וסתירה אסורה איסור גמור הרי כתבו התוס' (סוטה כח.) שאינו אלא איסור עשה אבל אי טמאה ודאי לוקה, ועי' קובץ יגדיל תורה (שנה ב סי' סז) ותליא באשלי רברבי אי לוקין מכח שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, עי' חזו"א (אה"ע ב יז) שהביא מהגר"א דלוקין ותמה עליו והדברים ארוכין.
וע"ע מנח"ח שסה שכ' דנהי דבמתני' דנדרים למ"ר מהימנא משום שאחד"א התם משום דהוי נגד איתחזק ודשב"ע אבל בסוטה דע"א מהימן אף אשה אף שהיא בע"ד מהימנא מדין ע"א ולפי"ז אף תלקה. ונסתרו דבריו מהירו' דידן ומתוס' סוטה ו. ד"ה האומרת דמדמי לה למתני' דנדרים, וכמש"כ בס' מנחה חריבה שם, וכ' עוד שם דנסתר מתשו' הרשב"א א תקנב דמתבאר דאיהי לא מהימנא משום עדות דאאמע"ר. עוד יעויין במאירי שכתב לפרש מתני' דקמ"ל דאף על פי שאינה נבדקת אפילו הכי אסורה בתרומה, ונראה מדבריו דקמ"ל שנאסרת לבעלה ולתרומה והיינו כמשנה אחרונה דבעלמא אינה נאמנת והכא משום דאיכא רגל"ד וכמו שפירשו בגמ'

מ"מ יש רגלים לדברממה שפירש הירושלמי דכה"ג אף למשנה אחרונה נאמנת ע"כ בנבעלה ברצון מיירי, ומינה דאף למשנה ראשונה נאמנת אפי' ברצון, ומכאן הוכיח הקרן אורה (נדרים צא.) דלא כמו שמשמע בפירוש המשנה להרמב"ם שם דאומרת נטמאתי ברצון אינה נאמנת אף למשנה ראשונה, ובאמת שלהדיא מבואר בירושלמי נדרים שם שבבאה להתיר עצמה אסורה גם למשנה אחרונה עי"ש. ועי' תשו' עין יצחק אה"ע ח"א ע שהביא מהירו' להוכיח דלא כתוס' דס"ל דהיכא דאומרת שנטמאת ברצון שמפסדת כתובתה ל"ח שעיניה נתנה האחר עי"ש.

שם מה דמבואר בירושלמי דהיכא דאיכא רגלים לדבר אסורה אף למשנה אחרונה נפסק כן בשו"ע (אבן העזר סימן קטו ס"ו) בשם תרומת הדשן, ובישועות יעקב כתב דכן הוא בירושלמי דידן, אכן כבר קדמו מאמר מרדכי הלוי על הרי"ף (הוצאת עוז והדר) ודחה דאין להביא ראיה מהירושלמי דשמא לא אמר אלא ברגלים לדבר כי האי דקינוי וסתירה.

מבלעדי אישך בבבלי (סוטה כד: ויבמות נח.) דריש לה מהאי קרא למיעוטי נסתרה ארוסה שדבעינן שתקדום שכיבת בעל לבועל, ושבא עליה בעלה אחר הבועל יליף שם מונקה האיש מעוון יצא זה שאינו מנוקה מעוון וכן פירשו מפרשי הירושלמי, והנה לשון הבבלי הוא מי שקדמה שכיבת הבעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ומזה נראה שיש ללמוד למיעוטי גם היכא שבא עליה בעלה אחר הבועל, ולכאורה לזה המכוון בירושלמי וכן פירש הגר"ח קניבסקי שליט"א על הגליון. ועיין באמת בריטב"א (יבמות שם) שהקשה לפום מה דמשמע בגמ' דמדייק דשכיבת הבעל תהא קודם לבועל ולא אחריו דכבר נלמד זה מונקה האיש מעון, ותירץ בריטב"א דהגמ' אגב גררא נסביה ולא ילפינן אלא שתקדום שכיבת בעל לבועל ולא שלא שכב עימה כלל. אמנם נראה דבמדרש רבה (נשא) מבואר להדיא דמידרש רק לבעל אחר בועל שז"ל שם תני מבלעדי אישך פרט לשקדמה שכיבה אחרת לאישך שאם שכב בעלה עמה אחר כן אין המים בודקין אותה, וגם הירושלמי דריש לה בדרך הזאת. ובתשובת חיים שאל (ח"ב סימן ג) הגיה במדרש עי"ש משום דקשיא ליה דאין לפרש דמקרא דמבלעדי אישך יליף לשכיבת בעל אחר הבועל שהרי בירושלמי למדו כן להלן (פ"ט ה"ט) מונקה האיש מעון. ואמנם שם בירושלמי לא הוזכר כלל בשכב אחר שנסתרה אלא קאי אמתני' דהתם דמי שרבו המנאפים בטלו מים המרים, ומשמע שאם הוא רודף אחר הניאוף [ל' פסקי ריא"ז] עם נשים אחרות אין המים בודקין, ואף שבמאירי שם פירש דכיון שרבו המנאפים חיישינן שמא בא עליה ולא יבדקו המים, אבל שאר הראשונים למדו בפשיטות דכל שמנאפים ואינם מקפידין על הודאי אין הקב"ה מקפיד עימם על הספק ושאף אם בניו ובנותיו מנאפים ולא מיחה בהם שאף בזה חשיב שיש לו עוון וכמו שכתבו תוס' (שבועות ה. ועוד), ויש לפרש דדרשינן כעון דידה שהוא זנות אבל בא עליה אחר שנסתרה לאו עון זנות ודמיא לאלמנה לכהן גדול שאינה שותה כדתנן בסוטה (כג:) ופירש"י (כד.) מדרשא דספרי דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לו, והכא ע"י הבדיקה יתברר אם ראויה לו, וכעין זה בקרן אורה (סוטה כח.) ומיהו הא פשטיה דקרא בעון זה מיירי שלא יבא עליה אם זינתה וגם להלן בירושלמי שנינו דאם בא עליה ביאת שוגג [ועי' בציונים שם] המים בודקין ולכאו' ה"ט משום שלא חשיב אינו מנוקה מעון אבל אי ילפינן לה מבלעדי אישך מ"ש בין ביאת שוגג או מזיד. ועיין בספר ניר (פ"ב ה"ו) שעמד בזה עי"ש [ומיהו בספרי דבי רב קשיא ליה לדעת הרמב"ם (פ"ב ה"ט) דאלמנה לכה"ג נמי יליף מונקה האיש מעון מה איצטריך למקרא דהספרי, וכתב דמקרא דכי תשטה אשתו לא שמעינן אלא מזיד ואתי קרא דונקה האיש מעון וגלי אשוגג עי"ש]

כאן ביודע כו' במשנה למלך (פ"ב ה"ח ד"ה ומ"מ) מסתפק אם בא עליה אחר שנסתרה ביאת שוגג אם המים בודקין, וכבר תמהו אחרונים הרבה דמהירושלמי כאן מבואר שבודקין. ובשיירי קרבן כתב דהמשנה למלך פירש הירושלמי כאן ביודע שאם יודע בשעת השקאה אינו בודק בין שוגג ובין מזיד ואם שכח בשעת השקאה בודקין בין שוגג ובין מזיד וכמ"ש המשנה למלך שם בדעת התוס' (שבועות ה.). ויש שדייקו כן בלשון המדרש רבה (פ' נשא, הו"ד לעיל) ששם הגירסא כאן בידוע כאן בשאינו ידוע, ועוד דאם כונת הירושלמי משום שלא ידע שנסתרה הוה ליה למימר בהדיא כאן בשוגג כאן במזיד.

ובעלה הרי שלשה צ"ע דקארי לה מאי קארי לה, ובבבלי אדרבה מסייעא ליה דבעי תלתא ממה שמוסרין לו שנים ובעלה הרי ג' ודחי לה דבעי תרי לאסהודי ביה, והיה אפשר משום דס"ד כאידך דרב דבעי כשרים ולכך לא חשיב הבעל עימהם, ומיהו משינויא הא שמעינן איפכא דאין צריך כשרים, דהא בעי ג' והבעל אפי' אינו כשר, ועיין בב"מ סי' כ"ב סעיף ה שכתב באמת דב' מימרות דרב לא מתקיימות דאו דבעי כשרים או דבעי תלת משום מתני' דידן דסגי בב' ת"ח, ואם נסבור כן הא דבעי לירושלמי ב' ת"ח היינו כדי לאתרויי כמו שמסיק בבבלי, וכל זה משום דס"ל לב"מ דלרב דבעינן כשרים בעינן שכולם יהיו כשרים וכן דעת שב יעקב (ח"ב סימן יט), אבל דעת הים של שלמה (קידושין פ"ד סימן כא) דלרב נמי סגי בא' כשר והשני אפי' פרוץ, ולפי"ז אפי' בדרך סגי בשני כשרים כמ"ש היש"ש שם, ולפי"ז אפשר דסבירא ליה לירושלמי דהא דמוסרין לו ת"ח הוא רק משום יחוד כמו שצידד בבבלי, ומיהו הלשון בברייתא בסמוך ובלבד 'בעדים' משמע דמשום אסהודי הוא. וע"ע בתורת הקנאות ז'. שפירש הירושלמי ע"פ המקנה בקידושין (פא:).

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף