יפה תאר/קהלת רבה/א: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 67: שורה 67:
'''כהדין עופא דעבר'''. דאע"ג דאיפשר לפרש צל עובר צל כותל או דקל שעובר, מדכפל לומר עובר צ"ל כן, דאל"כ מה צ"ל עובר הרי כל צל עובר. ואם תאמר ודוד גופיה היכי קאמר כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דה"א כט טו). ולא פירש דבריו, כיון דנחית לפרש דברי בנו. יש לומר דהתם פירש כצל העובר ופורח על שטח הארץ והוא צל העוף הפורח ולא כצל הכותל העומד במקום אחד, ולהכי קאמר על הארץ ולא קאמר בארץ, והכי משמע בב"ר פ' צ"ו סי' ב' כדכתיב התם.  
'''כהדין עופא דעבר'''. דאע"ג דאיפשר לפרש צל עובר צל כותל או דקל שעובר, מדכפל לומר עובר צ"ל כן, דאל"כ מה צ"ל עובר הרי כל צל עובר. ואם תאמר ודוד גופיה היכי קאמר כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דה"א כט טו). ולא פירש דבריו, כיון דנחית לפרש דברי בנו. יש לומר דהתם פירש כצל העובר ופורח על שטח הארץ והוא צל העוף הפורח ולא כצל הכותל העומד במקום אחד, ולהכי קאמר על הארץ ולא קאמר בארץ, והכי משמע בב"ר פ' צ"ו סי' ב' כדכתיב התם.  


'''כצלן של דבורים'''. בפי' ד"ה פי' המפ' כצל כנפי הדבורה שיש לה כנפים ואין לה צל. ומ"ש כצלן של דבורים לאו מעשום דצלן יותר פחות משאר מעופפי' קאמר דבהכי מיירי, דא"כ לימא של זבובים דקטיני טפי, אלא נראה דדריש עובר שעובר מן העולם יותר מהרה, ולכן אמר דבורים שהם מתים יותר מהרה שכשהם מכים האדם מיד מתים, כדאי' בספרי גבי כאשר תעשינה הדבורים.
'''כצלן של דבורים'''. בפי' ד"ה פי' המפ' כצל כנפי הדבורה שיש לה כנפים ואין לה צל. ומ"ש כצלן של דבורים לאו משום דצלן יותר פחות משאר מעופפי' קאמר דבהכי מיירי דא"כ לימא של זבובים דקטיני טפי, אלא נראה דדריש עובר שעובר מן העולם יותר מהרה, ולכן אמר דבורים שהם מתים יותר מהרה שכשהם מכים האדם מיד מתים, כדאי' בספרי גבי כאשר תעשינה הדבורים.


=={{עוגן|ו|'''ו.'''}}==
=={{עוגן|ו|'''ו.'''}}==

גרסה מ־17:24, 13 בדצמבר 2021

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

יפה תאר TriangleArrow-Left.png קהלת רבה TriangleArrow-Left.png א

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


א.

דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם (קהלת א). זה שאמר הכתוב ברוח הקדש על ידי שלמה מלך ישראל. חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב (משלי כ"ב): מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלם. אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר, מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושיבבה וסיתתה ומירקה. ואמר הרי עלי להעלותה לירושלם, בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להן מעלין לי אתם אבן זו לירושלם, אמרו לו תן לנו חמשים סלעים ואנו מעלים אותה לירושלם, בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה, הניחוהו והלכו להם, זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלם ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלם, בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם, אמרו לו דומה שבמלאכי השרת העלו אבנך לירושלם. וקראו עליו המקרא הזה: חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב. קרי ביה לפני מלאכים יתיצב.

זש״ה ברוח הקדש ע״י שלמה חזית כו׳, מעשה כו׳. בריש חזית (שהש"ר א, ג) מייתי לה איידי דבעי למדרש קרא בשלמה שנזדרז בבנין בית המקדש ונמנה עם מלכי תורה, ולא עוד אלא ששרתה עליו רוח הקדש ואמר ג' ספרים הללו, משלי שיר השירים וקהלת ושם פירשתי. וה"נ משום דאדברי קהלת קיימי' בעי לאתויי כל ההיא דרשתא מטעמא דמייתי לה התם, אלא שקדם כאן ולא הזכיר רק עובדא דרבי חנינא, ומ"ש שנאמר ברוח הקדש על ידי שלמה פירשתי שם.‏

ב.

אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בן חלפתא לבלבוטוס שהיה גדל בפלטין של מלכים, אמר לו המלך שאל מה אתן לך, אמר אותו בלווטוס, אם שואל אני כסף וזהב או מרגליות טובות הוא נותן לי, בגדים הוא נותן לי, אלא אני שואל בתו והכל ינתן לי בכלל בתו, כך בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים שאל מה אתן לך (מלכים א' ג'). אמר שלמה אם אני שואל כסף וזהב ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה ובכל בכלל, הה"ד ונתת לעבדך לב שומע (שם). אמר לו הקב"ה החכמה שאלת ולא שאלת לך עושר וכבוד ונפש אויביך, לפיכך החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כן גם עושר ונכסים וכבוד אתן לך, מיד ויקץ שלמה והנה חלום. א"ר יצחק חלום עומד על כנו, צפור מצויץ ויודע על מה מצויץ, חמור נוהק ויודע על מה נוהק, מיד ויבא ירושלים ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו (שם). א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, מיד שרתה עליו רוח הקדש ואמר שלשה ספרים הללו משלי ושיר השירים וקהלת, הה"ד דברי קהלת בן דוד.

רבי סימון בשם רבי שמעון בן חלפתא כו׳ עד שרתה עליו רוח הקדש ואמר ג׳ ספרים הללו כו׳. נמי איתא לעיל בריש חזית אלא דבמקום בלוובוטוס גרסי' התם לסטס, וממעשה דמייתי לה התם אשיר השירים מייתי לה הכא אדברי קהלת, ושם פירשתי כל האגדה. ויש שם תוספת דברים בלשון האגדה.


ג.

דבר אחר, דברי קהלת בן דוד (קהלת א'). ג' נביאים על ידי שהיה נבואתן דברי קנתרין נתלית נבואתן בעצמן, ואלו הן: דברי קהלת. דברי עמוס (עמוס א'). דברי ירמיהו (ירמיה א'). ולמה נקרא שמו ירמיה, שבימיו נעשה ירושלים אירמיאה. עמוס - למה נקרא שמו עמוס, אמר רבי פנחס שהיה עמוס בלשונו, אמרו אנשי דורו הניח הקדוש ברוך הוא את כל בריותיו ולא השרה שכינתו אלא על הדין קטיע לישנא פסילוסא. קהלת - למה נקרא שמו קהלת, שהיו דבריו נאמרין בהקהל, על שם שאמר אז יקהל שלמה (מ"א ח). 'רבי אחא בשם רבי הונא משמר נכנס ומשמר יוצא לשמוע חכמת שלמה, והוא שמלכת שבא אמרה לו: אשרי אנשיך ואשרי עבדיך אלה (מ"א י, ח). וכתיב ויבאו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה (מ"א ה, יד).

ג' נביאים וכו'. סבירא להו דדברי קהלת נבואה הן כרבנן דתניא (בפ"ק דמגילה ז.), תניא ר"ש בן מנסיא אומר קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא. אמרו לו וכי זו בלבד, אמר והלא כבר נאמר וידבר ג' אלפים משל (מ"א ה, יב). ואומר אל תוסף על דבריו (משלי ל, ו). ופרש"י והלא כבר נאמר, וכיון דלא כתב את כלן, למדת שמה שכתב רוח הקדש היה. ואע"ג דאית ביה דברים מטין לצד מינות כדלקמן בפסוק מה יתרון, אחרי העיון ידעו דבצדק כל אמריו.

דברי קנתרין כו'. דברי תוכחות וקנתורין, והיינו מ"ש בקהלת וזרח השמש ובא השמש, כל הנחלים הולכים אל הים. כינה את הרשעים בחמה ולבנה וכים שאין להם מתן שכר, ומ"ש בעמוס שמעו הדבר הזה פרות הבשן (עמוס ד, א). אלו בתי דינין שלהם, ובירמיה כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים (ירמיה לא, טו). ואומר כי גדול היום ההוא מאין כמוהו (ירמיה ל, ז). כדתני בספרי גבי אלה הדברים אשר דבר משה (דברים א'). ואע"ג דאלה הדברים אשר דבר משה, ואלה דברי דוד האחרונים (ש"ב כג, א) - דברי תוכחות נמי כדאיתא התם, לא מייתי להו הכא דלא נתלית נבואתן בעצמן, משום דכתיב הדברים אשר דבר משה, או דברי דוד, דמודיע הכתוב שהם המדברים הדברים ההם ומסתמא בנבואה דברו, אבל הכא שהוא בהתחלת הדברים וקאמר דברי קהלת ודברי עמוס ודברי ירמיהו שעדין לא הזכיר נבואתם בשום מקום, נראה כתולה נבואתן בעצמן, ואע"ג דכתיב בירמיה אשר היה דבר ה' אליו, ובעמוס כתיב אשר חזה על ישראל. אפשר דלאו לפרושי אדבריהם אתא, אלא לומר דירמיה זה הוא אשר נתנבא בימי יאשיה, וכן עמוס זה הוא אשר נתנבא בימי עוזיהו, ולעולם דברי דקאמר היינו תוכחות שאמרו מעצמן. ובמשה לא מצי מימר דברי משה בתחלה לתלות נבואתו בעצמו, שאין לכתוב דברי משה בתחלת התורה, ועוד דעיקר נבואותיו אינן תוכחות, ואין לומר דברי משה על סתם נבואותיו, ודברי דוד לא היו בספר מיוחד לו דלכתוב ברישיה דברי דוד.

נתלית נבואתן בעצמן כו'. כאילו מעצמן אומרים אע"פ שהדברים מה', שאין לתלות הרעות בהב"ה כמו שאינו מייחד שמו על הרעה.

ואלו הן דברי קהלת כו'. ולא דמי לחזון ישעיהו (ישעיה א, א). וחזון עובדיה (עובדיה א, א), שאע"פ שתולה בהן מכיון דכתיב חזון משמע חזון מה' להם, כי חזון כמו נבואה והרי ודאי ענינה מה', מש"כ דברי דאפשר לאו דבר ה' מצד הלשון עד שיפרש דבר ה'.

ולמה נקרא שמו ירמיה כו'. ה"ב לומר טעמא אחרינא למה נתלו בג' אלה הדברים בעצמן, דהיינו לפי שירמיה נקרא על שם החרבן שנתנבא עליו לכן אמר דברי ירמיה, כאלו דברים מתיחסים לשם ירמיה, וכן קהלת לפי שדבריו נאמרו בהקהל אמר דברי קהלת, כאלו הדברים היו מתיחסים לשם קהלת לפי שנאמרו בהקהל, ועמוס לפי שהיה עמוס בלשונו וה' שם דבריו בפיו הפך מה שיחשב לדורו, לכן אמר בו דברי עמוס שניתנו לו דברים אף שהוא עמוס בלשונו.

ולמה נקרא שמו ירמיה וכו'. אע"פ שירמיה ועמוס לא מצינו שנקראו בשם אחר כמו קהלת שנקרא שלמה, לא יקשה מה שנתנו טעם בשמותיהם, שדרכם ז"ל ליתן תמיד טעם בשמות על פי עניניהם, משום הא דאמרו בפ"ק דברכות (ז:) אשר שם שמות בארץ (תהלים מו, ט). אל תיקרי שַמות אלא שְמוֹת.

נאמרין בהקהל כדאמר רבי אחא משמר נכנס ומשמר יוצא כו'. ואין לפרש שהיה נושא ונותן על דבריו בקהל חכמים, ומה שהיו מסכימים עליו היה כותב בספר, ור' אחא טעמא אחרינא קאמר, דהא כיון דדבריו היו בנבואה כדלעיל, אין ענין להסכמת חכמים בדברים.

נאמרין בהקהל וכו'. ומאי דנקט להך רמיזא הכא טפי מבמשלי ושיר השירים, יש לומר משום דהכא איכא מאן דסבר שדברי חכמה בעלמא נינהו ולא ברוח הקדש כדלעיל, רמז דאפילו דברי ספר זה נאמר בהקהל.

והוא שמלכת שבא אמרה וכו'. אלמא הכל היו תאבין לשמוע חכמתו.


ד.

שלש שמות נקרא לו: ידידיה, קהלת, שלמה. רבי יהושע אומר שבעה: אגור, יקה, למואל, איתיאל. אמר שמואל עיקר אותנטייא שלהם: ידידיה, קהלת, שלמה. מודה רבי שמואל באילין ארבעה אלא שנתכנה בהן שלמה ושניתנו להדרש: אגור - שאגור בדברי תורה; יקא - שהיה מקיא בדבריו כספל הזה שמתמלא בשעתו ומתפנה בשעתו, כך שלמה למד תורה בשעתה ושכחה בשעתה, למואל - שנם לאל בלבו ואמר יכול אני להרבות ולא לחטא, איתיאל - שאמר אתי אל ואוכל. בן דוד - מלך בן מלך, חכם בן חכם, צדיק בן צדיק, אבגינוס בן אבגינוס. רבי יודן בשם רבי אלכסנדרי השור הזה עד שלא נחתכו גידיו נתלה הוא אפילו בגיד אחד משלו, אבל משנחתכו גידיו כמה חבלים וכמה מסמרות צריך לתלות בהן, כך עד שלא חטא שלמה היה נתלה בזכות עצמו, וכיון שחטא תלוי לו בזכות אבותיו, הדא הוא דכתיב למען דוד עבדי (ישעיה לז, לה). תני רבי שמעון בן יוחאי אשרי מי שזכה למלוך במקום מלכות, להלן כתיב אשר יושב בעשתרת באדרעי (דברים א, ד). ברם הכא מלך בירושלים, במקום מלכות.

ג' שמות נקרא לו כו' עד שאמר איתיאל ואוכל וכו'. איתיה לעיל בריש חזית בהדי כמה מילי משולשין דהוו בשלמה, ושם פירשתי בן דוד מלך בן מלך דלהכי כתיב הכא בן דוד לומר שבחו נאמר שהוא מלך בן מלך כו'. והא איתא בריש חזית ושם פי', והתם איכא תוספת דברים ששלמה דמה לדוד בכמה מילי דשבח.

נתלה הוא אפילו בגיד אחד מירכו, ומשנחתכו גידי ירכו צריך כמה חבלים לקשור בירכותיו לתלותו בהן.

היה נתלה בזכות עצמו כו'. ולהכי בשיר השירים לא נאמר אלא אשר לשלמה ולא אמר בן דוד, וכיון שחטא תלו לו בזכות אבותיו ולהכי כתיב הכא קהלת בן דוד, דאחר שחטא כתב ספר זה, כמאי דכתיב בחזית דבעת זקנותו אמר ספר זה, וצריך לומר דמשלי נמי אחר שחטא נאמר, מכיון דכתיב ביה נמי בן דוד. והמשל תלייתו בזכות עצמו לתליית השור בגיד אחד, שזכות אחת משל עצמו מועילה לו מכמה זכיות אחרים, כמו שגיד ר' מגידי השור מספיקי' לו ליתלות בו מפני שהוא מגופו, ותלייתו בזכות אחרים כתליית השור בחבלים שצריך רבים, וכן הכא בזכות אחרים צריך זכיות רבות, כענין שלמה שהוצרך לזכות דוד וזכות ירושלים, כאומרו למען דוד עבדי ולמען ירושלים (מ"א יא, יג). ולפי זה אתי שפיר מה שכתב כאן מלך בירושלים. שהוצרך גם לזכות ירושלים, וגם זה הספיק לו רק להעמיד מלכות שבט אחד ולא שאר השבטים, והמשיל החטא לחתיכת גידי השור אע"פ שהזכיות הן דוגמת גידי השור, משום דעבירה מכבה מצוה כדאי' (בפ' היה נוטל), ולכן כשחטא שלמה לא עמדו לו זכיותיו והוצרך לזכיות זולתו.

להלן כתיב אשר יושב בעשתרות באדרעי. שעם היותו מלך הבשן לא היה יושב במקום מלכות אלא בעשתרות באדרעי שהיתה ארץ רפאים שהיתה ארץ החוי כמ"ש הרמב"ן, וזה היה להיות המקום ההוא מקום מבצר חזק שהוא קרנים, והוא לשון חוזק וקושי כדפירש רש"י, או אולי להיות שם מקום ספר היה צריך לעמוד שם לפי שהיה למשמרת לאמורי, ולכן הוצרך לבנות לו שם בית דירתו ולא היה יושב במקום מלכות. אמנם קהלת מלך בירושלים שהוא מקום מקדש מלכות, ולכן נאמר מלך בירושלים לשבח, ודלא כדאמר בריש חזית שנתמעטה מלכותו בסוף ימיו ולא מלך אלא על ירושלים, או לומר שהוצרך לזכות ירושלים כדכתיב בסמוך.

ה.

הבל הבלים. רבי הונא בשם רבי אחא אמר דוד אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו שלמה בנו. שלמה אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו דוד אביו. דוד אמר: אדם להבל דמה (תהלים קמד, ד). לאיזה הבל, אם להבל של תנור יש בו ממש, אם להבל של כירה יש בו ממש, בא שלמה בנו ופירש, הדא הוא דכתיב: הבל הבלים אמר קהלת. רבי שמואל בר נחמן מתני לה בשם רבי יהושע בן קרחה לאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש. שלמה אמר כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים ויעשם כצל (קהלת ו, יב). באיזה צל, אם כצלו של כותל יש בו ממש, אם כצלו של דקל יש בו ממש, בא דוד ופירש ימיו כצל עובר (תהלים קמד, ד). רבי הונא בשם רב אחא כהדין עופא דעבר וטוליה עבר עמיה. שמואל אמר כצלן של דבורים שאין בו ממש של כלום.

דוד אמר דבר אחד ולא פירשו ופירשו שלמה בנו כו׳. נראה דקשיא ליה בתר דכתיב דברי קהלת, אמר קהלת למה לי', והלא כל דברי הספר דקהלת נינהו, להכי קאמר דמאמר זה דוד אמרו סתום ופירשו בנו, דהשתא הכי קאמר מה שהוסיף ואמר הבל הבלים הוא דאמר קהלת, דאלו הבל חד דוד אמרו ברישא, ולפי שיקשה שיהיה פגם במי שנבואתו סתומה שיצטרך אחר לפרשה, שא"כ נבואת האחר יותר ברורה משלו, לכן אמר שאין כאן קפידא מאחר ששלמה בנו המפרשם, וכן נמצא ההפך ששלמה סתם ודוד פירש, כי אין האב מקנא בבנו ולא הבן באביו.

לאיזה הבל כו׳. דאע"ג דכתיב להבל אין לפרשו כמשמעו, כי ההבל וההעדר שאין בו מציאות לא יפול דמיון עליו, אבל היל"ל אדם הבל הוא על דרך כי חקות העמים הבל הוא (ירמיה י, ג). אחא פירושו לשון הבל פה שהוא מציאות חום חלוש, ולפי שחיות האדם תלוי בנשימות שמתנשם ומכניס ומוציא הרוח, לכן דימהו אל ההבל שהוא קל ההפסד. ואע"ג דהכא סתמא כתיב הבל הבל מדכתוב בתריה מה יתרון לאדם בכל עמלו שמעינן דהכי נמי באדם מיירי, ופירש הבל הבל כל מעשי האדם וחייו.

יש בו ממש וכו'. בחמימות ההוא, וכן של כירה אעפ"י שאינו חם כל כך כשל תנור, מ"מ יש בו ממש, אבל שלמה פירש שהוא כהבל הבא בסוף ז' הבלים, דהיינו ז' קדרות שזו על זו שמחום התחתונה עולה קצת לשניה, ומהשניה לשלישית וכן מזו לזו עד השביעית שהחום עולה לה מעט, כמעט שאין בו ממש. ואיכא למידק מאי טעמא דמיון האדם אל חום תנור או כירה או של ז' קדרות, ועוד שהיות האדם דבר שאין בו ממש דבר מפורסם ומה הוסיף שלמה על דברי אביו שהיה אפשר לטעות בו, מכיון שהדבר מפורסם ואין מקום לטעות. ועוד קשה מכיון דדוד אמר ימיו כצל עובר, אשר בזה פירש יותר משלמה בההבלת חיי האדם כדאמר בסמוך, מה צורך לשלמה לפרש מה שאמר אביו להבל דמה, הא על כרחך הוא מהביל חיי האדם טפי משלמה, כיון דקאמר כצל עובר. ואם שלמה פירש בההבלתו יותר באומרו הבל הבלים, מה צורך לדוד לפרש מה שאמר שלמה ויעשם כצל, דלא תימא כצלו של כותל כו'. והלא כבר ההבילו טפי במ"ש הבל הבלים. ויראה שאין הכוונה פה על קיצור חיים האדם, כי זה נכלל במאמר ימיו כצל עובר, אמנם הכוונה על פחיתות מציאותם בעצמם שאינן מושפעי' מאת ה' בלי אמצעי אלא באמצעות הגלגל כשאר הדברים הנמאים בעולם השפל שבאים מכחות הגלגלים ולא מה' בלי אמצעי, וכמ"ש המורה בח"א פרק ע' על מ"ש ז"ל: ערבות שבו צדק ומשפט וגנזי חיים ושלום כו'. שהכוונה שאלו הכחות הן נאצלות מגלגל ערבות אשר מכללם גנזי חיים, והוא האמת שכל חיים הנמצאים בחי הם מן החיים ההם. ופירש המפרש שהחיים הנמצאים בזה העולם נמצא בעבור החיים ההם ונשפע מן השמים חום שמיימי משוער שיעור אלהי ע"כ. ולהיות החום הטבעי אשר בו חיי האדם על זה האופן דימהו לחום הבא מהתנור או בענין אחר. ואמר אם להבל של תנור, כלומר אם הוא מושפע מה' בעצמו אשר הוא מקור החיים בלי אמצעי כחום הנמשך מהתנור בעצמו או מן הכירה, ובא שלמה ופירש שהוא כחום העולה לקדרה השביעית משלמטה ממנה, וכן השפע הבא מגלגל ערבות שהוא הגלגל השביעי הוא כחום הבא אחר ז' קדרות מזו לזו, כי השפע מהגלגל ההוא להמשך החום המשוער מושפע על הגלגל שלמטה ממנו, וכן מהב' לג' עד ימשך לתחתונים שמכללם האדם, ונמצא מציאות חייו מציאות פחות רחוק מאד מהסבה הראשונה ית', ועל כן אמר מה אדם ותדעהו. שאינו כדאי שתתודע לו השגחת ה' למציאות חיותו בלי אמצעי.

ואם נקבל היות בקדומי רז"ל סובר שהנפש הנשארת לאדם אחר המות אינה ההוה באדם כשיתהוה כדעת הרב בח"א פרק מ' ומ"א וע', שלא כדעת המון רז"ל אשר דברו במעלת נפש האדם עד ששמוה עצם נבדל עומד בעצמו, קדם בריאתה לבריאת כל המלאכים, כמ"ש בב"ר שנמלך בנפשותן של צדיקים. ואמרו: עם המלך במלאכתו ישבו (דה"א ד, כג). אלו נשמותיהן של צדיקים שנמלך בהן וברא העולם. יש לומר שעל זה אמר כאן, אם להבל של תנור יש בו ממש. לומר כי הנפש המדברת בה יתעלה האדם ויתעצם בה, אם היתה אצולה מאתו ית' כדעת האומר שהיא שכל נבדל עומד בעצמו מתחלה, ולפ"ז היתה כהבל התנור שנמשך ממנו בלי אמצעי, היה בה ממש וישובח האדם בהיותו גדול מהשכלים הנבדלים, אבל אינה כן אלא הנשמה ההוה באדם כשמתהוה היא כח ההכנה לבד. אמנם הנפש הנבדלת הנשארת אחר המות הוא דבר אחר, והוא השכל הנקנה לדעת קצת או השכל הפעול שידבק בו האדם בחיים חייתו לדעת קצת, ולכן אמר שהיא כשופת ז' קדרות. כי הנשמה שבאדם בעת התהוותו שהיא הכח וההכנה אשר בו מטבע אנושותו אינן אלא ע"י תנועות הגלגלים להכנת חומר האדם, וכמ"ש הרב בפרק הנז' על מ"ש ז"ל ערבות שבו נשמות ורוחות שעתידין להבראות. שהכוונה שהכח וההכנה שהוא הנשמה והשפע הבא אחר זה בהכנה, והכח שהוא הרוח נאצלות מגלגל ערבות, ונמצא שהאדם במהו אדם והוא בעוד בו נשמה ורוח בלבד, שעדין לא התעצמה בו נפשו הנשארת, שהוא השכל הנקנה לו דבקות השכל הפועל הבא באחרונה, להבל דמה והוא ההבל הבא ע"י ז' קדרות, כי כחות הנשמה והרוח באים בגלגול מגלגל ערבות שהוא עליון שבז' הגלגלים. ואיפשר לפרש ג"כ שעל הנפש הנשארת אשר בה יתעצם האדם אמר, ודעתו כדעת החוקר האומר שהנפש המדברת סעיף מהשכל הפועל. ולפי שלפי דרך ן' סינא וקצת מהחוקר המשך הריבוי מאת הסבה הא' ע"י עלות ועלולים, שמהש"י נמשך העלול הראשון ומהעלול הא' מצד היות בו ב' מיני השגות, הא' השגת עילתו, והב' השגת עצמו. מההשגה הא' נמשך העלול השני, ומההשגה הב' נמשך נפש הגלגל הא' וגרמו, וכן מהשני הג' עד השכל העשירי שהוא השכל הפועל שלא הושפע ממנו שכל נבדל ולא גלגל אלא העולם השפל עם בעלי הנפש אשר בו, וכמו שהביאו בעל העקרים במאמר ב' פרק י"ב. ולפי שנפש האדם לפי סברא זו מושפעת מהשכל הפועל שהוא נמשך מהשתלשלות השכלים הראשונים, ונמצא מציאותו רחוק מאת הסבה הא', המשילו להבל הקדרה העליונה העולה מתוך ז' קדרות, ואע"פ שהשכלים י' זכר ז' קדרות, לפי שמציאות השכלים ניכר לחוקרים מתוך מציאות הגלגלים שחוייב היות כל א' מתנועע ע"י נבדל א', ומספר הגלגלים ברב המקומות ז' אע"פ שהם יותר כמ"ש הרב בח"א פרק ע'. ולא דחיק היותם מונים הרקיעים ז' ואם הם יותר כי פעמים ימנה הכדור אחד ואע"פ שבו גלגלים הרבה. ואף כי איני חושב ששום חכם מחכמי התלמוד והמדרשות תהיה דעתו כדעות אלו, אלא דעתם שנשמת אדם נפש יקרה חצובה מתחת כסא הכבוד, והיתה עצם נבדל מתחלה למעלה מכל המלאכים, כדכתיב ביפה עינים חלק ב' וכדאכתוב לקמן בפ' הולך אל דרום סי' ג'. איפשר מאמרם בכאן על דברי קהלת הנאמרים בקצת מקומות כפי העולה על דעת העיון המחקרי, כאומרו אמרתי אני בלבי, וראיתי אני וכיוצא, וגם מאמר דוד מה אדם ותדעהו, אדם להבל דמה, איפשר יפרשוהו כפי העיון המחקרי.

ששופת ז' קדרות. והיינו ז' הבלים דכתיב הכא.

אם כצלו של כותל יש בו ממש. יש לומר כי אף שצלו של כותל ושל דקל יותר קיים, מ"מ מאחר שגם הוא יאבד מהם בהפוך השמש, מאי נפקא מינה שידמהו כותל ודקל, ועוד מה צורך להזכיר ב', כותל ודקל. ויש לומר שהב' שמלבד קיצור זמן הצל, על דרך: ולא יאריך ימים כצל (קהלת ח, יג). שהצל מקרי והסבה שממנה תבא הצל הולכת ועוברת, מה שאין כן הכותל והאילן שהעושה הצל קיים במקומו והשינוי הוא בהיקף השמש, והדמיון בזה שהאדם בטבעו הולך וחסר כי סבת קיומו הרכבת היסודות והם הולכים ומתפרדים בהתכת לחותו השרשי, עד שכתבו הדרשנים כי הולך האדם, וכן ויום המות מיום הולדו.

ועל דרך הדרש יש לומר שהכוונה שלהיות האדם יותר דק ההרכבה הוא יותר קל למות, שאינו כדומם שמתקיים זמן מרובה, וזהו כצל הכותל ולא כצומח, שעם היותו דק ההרכבה מהדומם יתקיים זמן רב עם שאינו כ"כ כדומם, וזה אומרו כצלו של דקל אלא כצל עוף, שהחי האוריי יותר דק ההרכבה וממהר למות.

בא דוד ופירש. אין קושיא שיפרש דוד דברי שלמה העתידים, דברוח הקדש כיון לפרש העתיד. ועוד שהכל היה נודע מתחלה שהכל ניתן בסיני כמ"ש התוס' בפ' מי שאחזו גבי כתיב לץ היין הומה שכר. ובפ"ק דב"ב גבי ארור עושה מלאכת ה' רמיה.

כהדין עופא דעבר. דאע"ג דאיפשר לפרש צל עובר צל כותל או דקל שעובר, מדכפל לומר עובר צ"ל כן, דאל"כ מה צ"ל עובר הרי כל צל עובר. ואם תאמר ודוד גופיה היכי קאמר כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דה"א כט טו). ולא פירש דבריו, כיון דנחית לפרש דברי בנו. יש לומר דהתם פירש כצל העובר ופורח על שטח הארץ והוא צל העוף הפורח ולא כצל הכותל העומד במקום אחד, ולהכי קאמר על הארץ ולא קאמר בארץ, והכי משמע בב"ר פ' צ"ו סי' ב' כדכתיב התם.

כצלן של דבורים. בפי' ד"ה פי' המפ' כצל כנפי הדבורה שיש לה כנפים ואין לה צל. ומ"ש כצלן של דבורים לאו משום דצלן יותר פחות משאר מעופפי' קאמר דבהכי מיירי דא"כ לימא של זבובים דקטיני טפי, אלא נראה דדריש עובר שעובר מן העולם יותר מהרה, ולכן אמר דבורים שהם מתים יותר מהרה שכשהם מכים האדם מיד מתים, כדאי' בספרי גבי כאשר תעשינה הדבורים.

ו.

רבי שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם רבי שמעון בן אלעזר, שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה, בן שנה דומה למלך, נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן שתים ושלש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין. בן עשר שנה קופץ כגדי. בן עשרים כסוס נהים משפר גרמיה ובעי אתתא. נשא אשה הרי הוא כחמור. הוליד בנים מעז פניו ככלב להביא לחם ומזונות. הזקין הרי הוא כקוף. הדא דתימר בעמי הארץ אבל בבני תורה כתיב והמלך דוד זקן (מ"א א, א). אף על פי שהוא זקן מלך. רבי יהודה ברבי סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית, בראשון: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א, א). וכתיב כי שמים כעשן נמלחו (ישעיה נא, ו). בשני: יהי רקיע, וכתיב ונגלו כספר השמים (ישעיה לד, ד). בשלישי: יקוו המים, וכתיב והחרים ה' את לשון ים מצרים (ישעיה יא, טו). ברביעי: יהי מארת, וכתיב וחפרה הלבנה (ישעיה כד, כג). בחמישי: ישרצו המים, וכתיב אסף עוף השמים. בששי: נעשה אדם, וכתיב אסף אדם ובהמה (צפניה א, ג). בשבת: מאי אית לך למימר מחלליה מות יומת (שמות לא, יד). הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו.

שבעה הבלים כו׳. דהבל חד והבלים תרי הרי ג', ועוד הבל הבלים ג' הרי ו', והכל הבל הרי ז'.

באיספקרפסטי. נראה שהוא מושב של כבוד שיושבים בו השרים והמלכים בפסיקתא דבחדש השלישי לסקופסטי של מטרונה שהיתה עוברת בשוק. ויש מפרשים כלי שנותנין בו התנוקות הנקרא קאשטיליקו בלעז.

פושט ידו בביבין. גרסי' והוא מקום האשפות ושופכין.

הרי הוא כחמור למשא. דרחיים בצווארו.

הוא כקוף. שהכל לועגין ולוצצין בו.

הדא דתימא. כלומר דהבל הבלים לאו לגופיה אתא דמאי קמ"ל, אלא למידק מינה הא בת"ח אין חייו הבל דאפילו כשהזקין הוי מלך, ואם תאמר היכא רמיזא דהבל הבלים דוקא בע"ה, יש לומר במ"ש בתר הכי מה יתרון לאדם בכל עמלו, ודייקינן מיניה בעמלו אינו מועיל אבל מועיל הוא בעמלה של תורה, והבל הבלים דבק עם מה יתרון לאדם בכל עמלו.

אע"פ שהוא זקן מלך בתורה, על דרך בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו). שכל ימיו נקרא מלך בתורה, דכתיב ביה בכל דרכיו משכיל וה' עמו (ש"א יח, יד). שהלכה כמותו בכל מקום, ומדלא אמר ויזקן המלך דוד דייק דהמלך הנז' כאן אינו תואר מלכות כפשוטו כמ"ש דוד מלך ישראל בשאר דוכתי, אלא ענין מלכות תורה הוא והכי קאמר והמלך דוד דהיינו מלכותו העיקרי שבתורה היה, אע"פ שהוא זקן. ואם תאמר מאי אע"פ דקאמר, והלא עיקר החכמה בזקנה, כמ"ש זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם, דכתיב בישישים חכמה (איוב יב, יב). יש לומר דהיכא דקפצה עליו זקנה טפי כדוד דכתיב ביה ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו (מ"א א). לאו אדעתיה כולי האי וזמנין דשכח תלמודו, כמ"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו, להכי קאמר אע"פ שהוא זקן מלך:


·
מעבר לתחילת הדף