יערות דבש/ב/ד: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
{{להשלים}}
{{ניווט כללי עליון}}


דרוש ד.
== דרוש ד ==


דרוש נחמד מ"ש הגאון הנ"ל בק"ק מיץ. בט"ו מנחם שנת תקה"ל.
<big><big>'''דרוש נחמד מ"ש הגאון הנ"ל בק"ק מיץ. בט"ו מנחם שנת תקה"ל בסיומי שיתא סדרי משנה, והמעיין בו ימצא מלא כף נחת. כי כולו מלא חריפות בש"ס ופוסקים ואגדות.'''</big></big>


בסיומי שיתא סדרי משנה, והמעיין בו ימצא מלא כף נחת. כי כולו מלא חריפות בש"ס ופוסקים ואגדות.
<big>אמרינן</big> בש"ס דתענית, לא הי' י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבה' בנות ישראל וכו'. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו'. ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק עכ"ל. ויש להבין מה ענין הך קרא ומהו שדרשו בו להך דיה"כ וט"ו באב היה י"ט לישראל, דאף דנפרש דהך דיה"כ הוא נרמז במ"ת כמ"ש דניתנ' בו לוחות אחרונות, מ"מ הך דבנין ביהמ"ק אינו ענין כלל דהך דט"ו באב, ומכ"ש יום מ"ת, וכבר דחקו בו המפרשי' לתרץ, אבל נראה במה דאמרו בגמרא דב"ב פ' י"נ בט"ו באב פסקו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו בו מתי מדבר לא הי' דיבור עם משה וכו'. וכתבו התו' ד"ה יום שכלו וכו', דמתו בט' באב והי' אבילות עד יום ט"ו, ומאז החל הדיבור עם משה, אבל הרשב"ם פירש בשם ירושלמי ומדרש, דחפרו בט' באב ולמחרת היו חיים ולא מתו כאשר חשבו, וחשבו אולי טעו בקביעי דירחא עד יום ט"ו דאתמלאי סיהרא. וקשה לפי' טובא, שאם לא מתו בשנה ההיא למה נתעכב הדיבור שנה יותר שלא חזר, כן הוא בגירסא ישנה. וכן הוא ברמב"ן בחידושיו בב"ב, אבל המהרש"א כתב הגי' ישנה ויותר שהוא מט"ב שנת ל"ט עד ט"ו אב שנת מ' דל"ל דסבירא לי' לרשב"ם דמן ט"ב עד ט"ו בשנת ל"ט הי' אבילים, ולא הי' רה"ק למשה, דא"כ מי דחקו לפרש דלא מתו בשנת מ', דלמא מתו, ולכך בא רה"ק בט"ו כאשר נשלם ימי אבילות, ודוחק להגיה בגמרא, ובפרט הרמב"ן כתב להדיא כך, ונ"ל דהקושי' היא רק משנ' ולא יותר.
 
אמרינן בש"ס דתענית, לא הי' י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבה' בנות ישראל וכו'. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו'. ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק עכ"ל. ויש להבין מה ענין הך קרא ומהו שדרשו בו להך דיה"כ וט"ו באב היה י"ט לישראל, דאף דנפרש דהך דיה"כ הוא נרמז במ"ת כמ"ש דניתנ' בו לוחות אחרונות, מ"מ הך דבנין ביהמ"ק אינו ענין כלל דהך דט"ו באב, ומכ"ש יום מ"ת, וכבר דחקו בו המפרשי' לתרץ, אבל נראה במה דאמרו בגמרא דב"ב פ' י"נ בט"ו באב פסקו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו בו מתי מדבר לא הי' דיבור עם משה וכו'. וכתבו התו' ד"ה יום שכלו וכו', דמתו בט' באב והי' אבילות עד יום ט"ו, ומאז החל הדיבור עם משה, אבל הרשב"ם פירש בשם ירושלמי ומדרש, דחפרו בט' באב ולמחרת היו חיים ולא מתו כאשר חשבו, וחשבו אולי טעו בקביעי דירחא עד יום ט"ו דאתמלאי סיהרא. וקשה לפי' טובא, שאם לא מתו בשנה ההיא למה נתעכב הדיבור שנה יותר שלא חזר, כן הוא בגירסא ישנה. וכן הוא ברמב"ן בחידושיו בב"ב, אבל המהרש"א כתב הגי' ישנה ויותר שהוא מט"ב שנת ל"ט עד ט"ו אב שנת מ' דל"ל דסבירא לי' לרשב"ם דמן ט"ב עד ט"ו בשנת ל"ט הי' אבילים, ולא הי' רה"ק למשה, דא"כ מי דחקו לפרש דלא מתו בשנת מ', דלמא מתו, ולכך בא רה"ק בט"ו כאשר נשלם ימי אבילות, ודוחק להגיה בגמרא, ובפרט הרמב"ן כתב להדיא כך, ונ"ל דהקושי' היא רק משנ' ולא יותר.


בשנבין מה שהקשה הר"ת לרשב"ם עוד קושיא, וז"ל ועוד שלא הי' שמחה מפני הדיבור שחזר אלא שאז באתמלאי סיהרא ידעו שפסקו הגזירה. ופי' המהרש"א דבגמרא משמע דעיקר י"ט ושמחה הי' דחזר הדיבור עם משה, ואלו בירושלמי לא משמע רק מחמת דבטלו הגזירה, ותי' התוספות בשם ר"ת, לקיים המדרש דבתחלה נגזר עליהם אפי' על בני עשרים בצמצום, ולבסוף ריחם ה' עליהם ולא מתו אלא אותן שהיו בעת הגזרה כ' שנים וחודש א'. והקשו התוס' גופא דעדיין אינו מיושב ל"ל חוזר הדיבור בט"ב שנת מ', דכבר בטלו הגזרה, וצ"ל דהואיל והיו עצבים דהיו חושבים דטעו, לא שרתה שכינה, א"כ אף לפי רשב"ם לק"מ, די"ל דאף דפסקה הגזרה בשנת ט"ל, מ"מ הואיל והם לא ידעו כן, יחשבו דימותו בשנת מ' ג"כ לא הי' שורה שכינה בעיצבון, דמ"ש לששה ימים ומ"ש כל השנה. וגם הקושיא של ר"ת על הרשב"ם דבמדרש לא נזכר מענין שחזר הדיבור, רק השמחה מחמת ביטול הגזירה, גם לר"ת קשה, דסוף סוף הי' השמחה מחמת שריחם ה' עליהם, ובגמרא נאמר מפני דיבור שחזר.
בשנבין מה שהקשה הר"ת לרשב"ם עוד קושיא, וז"ל ועוד שלא הי' שמחה מפני הדיבור שחזר אלא שאז באתמלאי סיהרא ידעו שפסקו הגזירה. ופי' המהרש"א דבגמרא משמע דעיקר י"ט ושמחה הי' דחזר הדיבור עם משה, ואלו בירושלמי לא משמע רק מחמת דבטלו הגזירה, ותי' התוספות בשם ר"ת, לקיים המדרש דבתחלה נגזר עליהם אפי' על בני עשרים בצמצום, ולבסוף ריחם ה' עליהם ולא מתו אלא אותן שהיו בעת הגזרה כ' שנים וחודש א'. והקשו התוס' גופא דעדיין אינו מיושב ל"ל חוזר הדיבור בט"ב שנת מ', דכבר בטלו הגזרה, וצ"ל דהואיל והיו עצבים דהיו חושבים דטעו, לא שרתה שכינה, א"כ אף לפי רשב"ם לק"מ, די"ל דאף דפסקה הגזרה בשנת ט"ל, מ"מ הואיל והם לא ידעו כן, יחשבו דימותו בשנת מ' ג"כ לא הי' שורה שכינה בעיצבון, דמ"ש לששה ימים ומ"ש כל השנה. וגם הקושיא של ר"ת על הרשב"ם דבמדרש לא נזכר מענין שחזר הדיבור, רק השמחה מחמת ביטול הגזירה, גם לר"ת קשה, דסוף סוף הי' השמחה מחמת שריחם ה' עליהם, ובגמרא נאמר מפני דיבור שחזר.
שורה 24: שורה 22:


ומזה יש לקיים גירסה ישנה, דהקושיא על הרשב"ם הוא רק משנה ולא יותר, דמשה מת בז' אדר שחל בשבת סוף שנת מ'. ואדר לעולם חסר, כמבואר בגמרא דקידושין גבי חשבון משה, וא"כ היה ר"ח ניסן שנת מ' ביום ב', וא"כ היה ר"ח ניסן של שנת ט"ל ביום ה' כנודע, דהא באותה שנה לא הי' עיבור ובשנת ט"ל ביום א' כנודע, דאין בין עצרת לעצרת וכו' רק ארבעה ימים, ולפי זה י"ל הא דרשב"ם לא ס"ל כפי' התוס', דלכך לא היה הדבור עם משה עד ט"ו באב, משום דמתו בט"ב והיו אבלים עד ט"ו, אין הטעם כמ"ש מהרש"א דלא ס"ל הך סברא דבשביל אבילות יהיה נפסק הדבור, דהא ס"ל דמשום עצבות לחוד לא היה שורה, ועכצ"ל דאין אבילות חל בשבת. כנודע. וא"כ בשנת מ' דהי' ר"ח ניסן שלפניו ביום ה', אף ט' באב הי' ביום ה', וא"כ י"א באב בשבת ולא חל אבילות ה"ל להיות שכינה שורה, ולהיות הדבור למשה, מה שאין כן בט' באב אשתקד שנת ט"ל, שפיר י"ל לרשב"ם אף דתמו למות, מכל מקום לא היה אפשר לשכינה לשרות עד ט"ו באב, דהיו אבלים ול"ק ה"ל לשרות בשבת דביום א' חל ט' באב, וא"כ לא היה שבת עד ט"ו באב, ואתי שפיר, ואין הקושיא לרשב"ם רק מט"ו באב שנת ט"ל עד ט"ו באב שנת מ', והוא שנה בצמצום ולא יותר וגירסא ישנה ניחא.
ומזה יש לקיים גירסה ישנה, דהקושיא על הרשב"ם הוא רק משנה ולא יותר, דמשה מת בז' אדר שחל בשבת סוף שנת מ'. ואדר לעולם חסר, כמבואר בגמרא דקידושין גבי חשבון משה, וא"כ היה ר"ח ניסן שנת מ' ביום ב', וא"כ היה ר"ח ניסן של שנת ט"ל ביום ה' כנודע, דהא באותה שנה לא הי' עיבור ובשנת ט"ל ביום א' כנודע, דאין בין עצרת לעצרת וכו' רק ארבעה ימים, ולפי זה י"ל הא דרשב"ם לא ס"ל כפי' התוס', דלכך לא היה הדבור עם משה עד ט"ו באב, משום דמתו בט"ב והיו אבלים עד ט"ו, אין הטעם כמ"ש מהרש"א דלא ס"ל הך סברא דבשביל אבילות יהיה נפסק הדבור, דהא ס"ל דמשום עצבות לחוד לא היה שורה, ועכצ"ל דאין אבילות חל בשבת. כנודע. וא"כ בשנת מ' דהי' ר"ח ניסן שלפניו ביום ה', אף ט' באב הי' ביום ה', וא"כ י"א באב בשבת ולא חל אבילות ה"ל להיות שכינה שורה, ולהיות הדבור למשה, מה שאין כן בט' באב אשתקד שנת ט"ל, שפיר י"ל לרשב"ם אף דתמו למות, מכל מקום לא היה אפשר לשכינה לשרות עד ט"ו באב, דהיו אבלים ול"ק ה"ל לשרות בשבת דביום א' חל ט' באב, וא"כ לא היה שבת עד ט"ו באב, ואתי שפיר, ואין הקושיא לרשב"ם רק מט"ו באב שנת ט"ל עד ט"ו באב שנת מ', והוא שנה בצמצום ולא יותר וגירסא ישנה ניחא.
אמנם הך קושיא גופא של התוספות דהקשו דבמדרש משמע שלא היה השמחה מפני הדבור שחזר, אלא שידעו כי בטלה הגזרה צריך ביאור כי אם כוונת קושייתם דבגמרא משמע דבשביל חזרת הדבור הי' השמחה, אין זה קושיא אם הבבלי וירושלמי סותרים זה את זה, ומצינו זה ממש בכל סוגיא וסוגיא, אמנם נראה דהריטב"א הובא בעין יעקב תי' על קושית התוס' לרשב"ם, דמה ס"ד שימותו כיון שכל בני עשרים אשר היו מפקודי אהרן ומשה מתו, ותי' שאותן שהיו בתוך כ', ועדיין לא מלאו לבם כ', הם שהיו בכלל הספק ע"ש. והקשה היפה מראה מה הי' הספק, הכתיב מבן עשרים שנה ומעלה, ועוד הכתיב כל פקודיכם, וא"כ הם ידעו אם הם בכלל פקודים מן נתינת השקלים וכדומה, והניחו בצ"ע, ולי נראה כך פירושו, דבאמת היה ספק גדול, כי ודאי היה שבפחות מבן כ' שנה לא מנו, אבל המנין האחרון היה אז בר"ח אייר שנה שנייה, ובי"ז אלול שנה שני' נגזרה גזרה זו שבמדבר יתמו ושם ימותו כנ"ל, כמבואר בש"ע סוף הלכות תענית, ובפסוק נאמר שימותו כל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ' ומעלה, ויש כאן אותן שבזמן הפקודים שהוא אייר היה פחותים מבן כ', אבל קודם י"ז אלול שכבר ערו כמעט ה' חדשים, כבר נעשה בן עשרים ומעלה, וע"ז הספק אם הגזרה שכל פקודיכם היינו כפי שהיה בזמן המנין בא' באייר, ואם כי בין כך גדלו לית לן בה, או הפי' דהוא כפי הפקודים, דהיינו מבן כ' כפי המספר והמופקד, אבל מכל מקום אין ליזול בחר המנין העבר רק כפי שהיה בזמן הגזרה, ועל כל פנים בזמן החטא שהוא ט' באב, וזהו היה טעותם כי הם חשבו אותן שהיו בני כ' בזמן החטא וכדומה בכלל הגזרה, אבל ה' הטיב עמנו וחשב מיום מנין ופקודי משה שהיה בא' באייר, וכל אותן שהיו אז פחות בני עשרים חיו, ולכך מתחלה חשבו שגם הם ימותו, הואיל ועת גזרה היה בני עשרים, אבל אח"כ ראו שלא היה אז גזרה רק על אותן שהיו באייר בני עשרים, אך קשה דא"כ מה זו שמחה כללית לבני ישראל שחס ה' על אלו פחות מבן עשרים, כי לעומת זה אותן שהיו באייר פחותים מבן ס' עליהם יעבור כעס ה', וא"כ בהאי גיסא הלולא וחינגא, דאותן שהיו באייר פחות מבן עשרים נצולו, ואותן שהיו באייר בפחות מס', ובט' באב היה יותר אבלא והספדא, כי עי"כ דחשבינן מאייר גם הם ספו תמו, אך י"ל באמת לא היה שמחה בשביל כך שלא מנו מן זמן הגזירה רק השמחה היה שחזר הדבור למשה בט"ו באב, כי חשבו לסיבת חטאם לא יוסיף ה' לרצות עוד לדבר עם משה, בחיבה כמקדם קודם חטא.
אמנם הך קושיא גופא של התוספות דהקשו דבמדרש משמע שלא היה השמחה מפני הדבור שחזר, אלא שידעו כי בטלה הגזרה צריך ביאור כי אם כוונת קושייתם דבגמרא משמע דבשביל חזרת הדבור הי' השמחה, אין זה קושיא אם הבבלי וירושלמי סותרים זה את זה, ומצינו זה ממש בכל סוגיא וסוגיא, אמנם נראה דהריטב"א הובא בעין יעקב תי' על קושית התוס' לרשב"ם, דמה ס"ד שימותו כיון שכל בני עשרים אשר היו מפקודי אהרן ומשה מתו, ותי' שאותן שהיו בתוך כ', ועדיין לא מלאו לבם כ', הם שהיו בכלל הספק ע"ש. והקשה היפה מראה מה הי' הספק, הכתיב מבן עשרים שנה ומעלה, ועוד הכתיב כל פקודיכם, וא"כ הם ידעו אם הם בכלל פקודים מן נתינת השקלים וכדומה, והניחו בצ"ע, ולי נראה כך פירושו, דבאמת היה ספק גדול, כי ודאי היה שבפחות מבן כ' שנה לא מנו, אבל המנין האחרון היה אז בר"ח אייר שנה שנייה, ובי"ז אלול שנה שני' נגזרה גזרה זו שבמדבר יתמו ושם ימותו כנ"ל, כמבואר בש"ע סוף הלכות תענית, ובפסוק נאמר שימותו כל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ' ומעלה, ויש כאן אותן שבזמן הפקודים שהוא אייר היה פחותים מבן כ', אבל קודם י"ז אלול שכבר ערו כמעט ה' חדשים, כבר נעשה בן עשרים ומעלה, וע"ז הספק אם הגזרה שכל פקודיכם היינו כפי שהיה בזמן המנין בא' באייר, ואם כי בין כך גדלו לית לן בה, או הפי' דהוא כפי הפקודים, דהיינו מבן כ' כפי המספר והמופקד, אבל מכל מקום אין ליזול בחר המנין העבר רק כפי שהיה בזמן הגזרה, ועל כל פנים בזמן החטא שהוא ט' באב, וזהו היה טעותם כי הם חשבו אותן שהיו בני כ' בזמן החטא וכדומה בכלל הגזרה, אבל ה' הטיב עמנו וחשב מיום מנין ופקודי משה שהיה בא' באייר, וכל אותן שהיו אז פחות בני עשרים חיו, ולכך מתחלה חשבו שגם הם ימותו, הואיל ועת גזרה היה בני עשרים, אבל אח"כ ראו שלא היה אז גזרה רק על אותן שהיו באייר בני עשרים, אך קשה דא"כ מה זו שמחה כללית לבני ישראל שחס ה' על אלו פחות מבן עשרים, כי לעומת זה אותן שהיו באייר פחותים מבן ס' עליהם יעבור כעס ה', וא"כ בהאי גיסא הלולא וחינגא, דאותן שהיו באייר פחות מבן עשרים נצולו, ואותן שהיו באייר בפחות מס', ובט' באב היה יותר אבלא והספדא, כי עי"כ דחשבינן מאייר גם הם ספו תמו, אך י"ל באמת לא היה שמחה בשביל כך שלא מנו מן זמן הגזירה רק השמחה היה שחזר הדבור למשה בט"ו באב, כי חשבו לסיבת חטאם לא יוסיף ה' לרצות עוד לדבר עם משה, בחיבה כמקדם קודם חטא.
אך זהו למאמר הגמרא דהזכיר הי"ט בשביל חזרת הדיבור, אבל במדרש דלא נזכר מן חזרת הדיבור כלל רק מן ביטול גזרה, קשיא שפיר מה עשה שמחה זו, כיון דיש בו רעה לזקנים בני ס', וזהו כוונת התוס' דהקשו דבירושלמי לא היה שמחה מפני הדיבור שחזר רק שידעו כי פסקו הגזרה, ואם כן ל"ל כי בשביל זה היה השמחה דלא חשבו שימנה מן שעת מנין אייר, דהא זה רעה לאותן זקנים שהיו אז בפחות מס', וקושית התוס' שפיר, וא"כ אתי שפיר דלר"ת לא קשיא הך קושיא, דהא ר"ת לא מפרש כפי' הריטב"א, והך דירושלמי חולק אבבלי לא קשיא לי' לר"ת כנ"ל ודוק. ובזו הייתי ואמר לתרץ מה שהקשה התוס' לפי' רשב"ם, דלא מתו בשנת מ', ובשנה שנייה ג"כ לא מתו בט' באב, דהא לא נגזר גזירה רק בי"ז באלול, א"כ לא מתו רק בל"ז שנים, ול"ז פעמים פ"ו אלף ופרוטרוט אינו עולה לת"ר אלף איש פקודי משה, דלפי מ"ש ניחא דודאי יפה הקשינו לשמחה מה זו עשה, דלא קחשיב רק אותן שהיו במנין באייר אם כן לעומת זה אף בני ס' היה במנין, אבל היות שהקב"ה חפץ חסד ומדה טובה מרובה על וכו'. כי רבים רחמיו, ולענין זקנים אף שהיו בני ס' במנין אייר מכל מקום כיון דבשעת גזירה היו יותר מס', לא חל עליהם הגזירה, ובני כ' אף דהיו בני כ' בשעת גזירה, הואיל ובשעת מנין היו פחות לא חל הגזירה, וזהו מרחמי ה', ולכך קבעו לשמחה כי היה חסד ה' מכל צד, ולפי זה בלי ספק שחסרו מן המנין ת"ר אלף שהיה במנין אייר, כי לא ימלט שבין כך, במשך ד' או ה' חדשים היו אנשים שזקנים יותר מבני ב' ולא חל עליהם, ואם כי לעומת זה אנשים שהיו אז פחות מבני כ' במנין, ובשעת חטא וגזירה היה בן כ', ואם כן לעולם המנין בשלימות, לגבי אלו הלך הקב"ה אחר המנין, ולגבי זקנים אחרי חטא, וא"כ חסר המנין מן ת"ר אלף, ולכך לא מתו רק בל"ז שנה ט"ו אלפים ופרוטרוט, וזהו ברור ומכוון.
אך זהו למאמר הגמרא דהזכיר הי"ט בשביל חזרת הדיבור, אבל במדרש דלא נזכר מן חזרת הדיבור כלל רק מן ביטול גזרה, קשיא שפיר מה עשה שמחה זו, כיון דיש בו רעה לזקנים בני ס', וזהו כוונת התוס' דהקשו דבירושלמי לא היה שמחה מפני הדיבור שחזר רק שידעו כי פסקו הגזרה, ואם כן ל"ל כי בשביל זה היה השמחה דלא חשבו שימנה מן שעת מנין אייר, דהא זה רעה לאותן זקנים שהיו אז בפחות מס', וקושית התוס' שפיר, וא"כ אתי שפיר דלר"ת לא קשיא הך קושיא, דהא ר"ת לא מפרש כפי' הריטב"א, והך דירושלמי חולק אבבלי לא קשיא לי' לר"ת כנ"ל ודוק. ובזו הייתי ואמר לתרץ מה שהקשה התוס' לפי' רשב"ם, דלא מתו בשנת מ', ובשנה שנייה ג"כ לא מתו בט' באב, דהא לא נגזר גזירה רק בי"ז באלול, א"כ לא מתו רק בל"ז שנים, ול"ז פעמים פ"ו אלף ופרוטרוט אינו עולה לת"ר אלף איש פקודי משה, דלפי מ"ש ניחא דודאי יפה הקשינו לשמחה מה זו עשה, דלא קחשיב רק אותן שהיו במנין באייר אם כן לעומת זה אף בני ס' היה במנין, אבל היות שהקב"ה חפץ חסד ומדה טובה מרובה על וכו'. כי רבים רחמיו, ולענין זקנים אף שהיו בני ס' במנין אייר מכל מקום כיון דבשעת גזירה היו יותר מס', לא חל עליהם הגזירה, ובני כ' אף דהיו בני כ' בשעת גזירה, הואיל ובשעת מנין היו פחות לא חל הגזירה, וזהו מרחמי ה', ולכך קבעו לשמחה כי היה חסד ה' מכל צד, ולפי זה בלי ספק שחסרו מן המנין ת"ר אלף שהיה במנין אייר, כי לא ימלט שבין כך, במשך ד' או ה' חדשים היו אנשים שזקנים יותר מבני ב' ולא חל עליהם, ואם כי לעומת זה אנשים שהיו אז פחות מבני כ' במנין, ובשעת חטא וגזירה היה בן כ', ואם כן לעולם המנין בשלימות, לגבי אלו הלך הקב"ה אחר המנין, ולגבי זקנים אחרי חטא, וא"כ חסר המנין מן ת"ר אלף, ולכך לא מתו רק בל"ז שנה ט"ו אלפים ופרוטרוט, וזהו ברור ומכוון.
והנה נשוב להנ"ל, כי דעת התוס' דמתו בט' באב שנת מ', ולא היה הדיבור עד ט"ו מפני ימות אבילות, והקשינו לעיל הא עדיין לא תמו ימי בכיי' ואבל אהרן שהיה משך ל' יום, ונראה כי ודאי כמו שיש אבילות למטה, כביכול יש אבילות למעלה, כדמצינו במבול שהתאבל הקב"ה למעלה, ובזמן שאדם בצער כביכול השכינה אומרת קלני מראשי קלני וכו'. ולכך כשיש כביכול אבילות למעלה, לא חל רוח הקדש ודיבור, אבל זהו במות בתוך חטא, אבל במות צדיקים גמורי' למעלה חדוה, כי נקדש למעלה במקדש של מעלה, ואמרינן הלולא דרשב"י במותו, ואין כאן עצב כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, וא"ל לא פסקה רוח קדשו ושכינת עוזו, לכך על מיתות דור המדבר שמתו בחטא', היה עצב ואבילות ולא שרה הרוח הקדש כראוי, אבל במיתת אהרן קדוש ה' היה חדוה למעלה ולא פסקה רוח הקדש אף כי למטה בכי, למעלה שמחה וחדוה והראיה על זה.
והנה נשוב להנ"ל, כי דעת התוס' דמתו בט' באב שנת מ', ולא היה הדיבור עד ט"ו מפני ימות אבילות, והקשינו לעיל הא עדיין לא תמו ימי בכיי' ואבל אהרן שהיה משך ל' יום, ונראה כי ודאי כמו שיש אבילות למטה, כביכול יש אבילות למעלה, כדמצינו במבול שהתאבל הקב"ה למעלה, ובזמן שאדם בצער כביכול השכינה אומרת קלני מראשי קלני וכו'. ולכך כשיש כביכול אבילות למעלה, לא חל רוח הקדש ודיבור, אבל זהו במות בתוך חטא, אבל במות צדיקים גמורי' למעלה חדוה, כי נקדש למעלה במקדש של מעלה, ואמרינן הלולא דרשב"י במותו, ואין כאן עצב כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, וא"ל לא פסקה רוח קדשו ושכינת עוזו, לכך על מיתות דור המדבר שמתו בחטא', היה עצב ואבילות ולא שרה הרוח הקדש כראוי, אבל במיתת אהרן קדוש ה' היה חדוה למעלה ולא פסקה רוח הקדש אף כי למטה בכי, למעלה שמחה וחדוה והראיה על זה.
ונראה כי אמרינן ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זהו בנין בית המקדש, ורש"י בשיר השירים פי' בנין בית המקדש היינו יום הקמת המשכן שהוא ח' למלואים, וקשה איך נאמר ביום שמחת לבו, הלא בו ביום מתו נדב ואביהוא קדושי עליון אשר ממש נשגב מעלתם ממשה ואהרן, ועכצ"ל דהיא הנותנת, הואיל והם צדיקים וה' נקדש יש שמחה למעלה, ולכן קרוי שמחת לבו, וזהו דברי הגמרא לא היה י"ט לישראל כט"ו באב. וקשה ט"ו באב למה, אי דחזר הדיבור בממה נפשך ל"ל חזר תיכף לאחר ט' באב, ואי דטרודים באבילות, א"כ אף בט"ו נמי הא היה עדיין אבל אהרן, וצ"ל לחלק בין העדר איש בחטא למיתת צדיק גמור כנ"ל, ועל זה קאמר וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו' ביום שמחת לבו. זהו בנין בית המקדש, והיינו חנוכת המשכן כמ"ש רש"י. וקשה הא מתו נדב ואביהוא, ואיך קריה ליה שמחת לבו, וע"כ במות צדיקים גמורים אין עצבות לפני המקום, ושפיר חל רוח הקדש, והיה הדיבור למשה ודו"ק.
ונראה כי אמרינן ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זהו בנין בית המקדש, ורש"י בשיר השירים פי' בנין בית המקדש היינו יום הקמת המשכן שהוא ח' למלואים, וקשה איך נאמר ביום שמחת לבו, הלא בו ביום מתו נדב ואביהוא קדושי עליון אשר ממש נשגב מעלתם ממשה ואהרן, ועכצ"ל דהיא הנותנת, הואיל והם צדיקים וה' נקדש יש שמחה למעלה, ולכן קרוי שמחת לבו, וזהו דברי הגמרא לא היה י"ט לישראל כט"ו באב. וקשה ט"ו באב למה, אי דחזר הדיבור בממה נפשך ל"ל חזר תיכף לאחר ט' באב, ואי דטרודים באבילות, א"כ אף בט"ו נמי הא היה עדיין אבל אהרן, וצ"ל לחלק בין העדר איש בחטא למיתת צדיק גמור כנ"ל, ועל זה קאמר וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו' ביום שמחת לבו. זהו בנין בית המקדש, והיינו חנוכת המשכן כמ"ש רש"י. וקשה הא מתו נדב ואביהוא, ואיך קריה ליה שמחת לבו, וע"כ במות צדיקים גמורים אין עצבות לפני המקום, ושפיר חל רוח הקדש, והיה הדיבור למשה ודו"ק.
ונשוב למה שהתחלנו בסיום ש״ס, כי לאחר דתנא להך משנה מחלוקת ר״א ורבנן בחלות דבש, וכן מחלוקת דב״ש וב״ה בחלות דבש מאימתי נעשה משקה, תנא להך דריב״ל שעתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות, הך דריב״ל מה שייכות לכאן ומה פתרון הדבר מש״י עולמות, וכבר כתב הרמב״ם שהוא דרך גוזמא וכוונה שיהיה לצדיקים תענוג רב ע״ש. גם י״ל כוונת חז״ל מה שייכא הך דרשב״ח לכאן, דאין כלי וכו׳. ואם יסיים בדבר טוב כי סיים להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, וגם הקשה התי״ט הא רשב״ח קשיש מריב״ל, ה״ל לאקדומי דבריו, ותירץ בדוחק. וגם יש להבין בשבת וב״ב מ״ש דר״א דחלות דבש הוי כמחובר, דכתיב ויטבול ביערות דבש. מה ענין יערות לדבש, אלא מה יער מחובר אף דבש מחובר וכו׳. ויש להבין חדא מה קשי׳ הא יערות פירושו חלות דבש, כדכתיב בשיר השירים באתי לגני וכו׳ אכלתי יערי עם דבשי. ועוד למה לא רמז לנו התורה דין זה דחלות דבש בכוורת קרוי מחובר בשום מקום רק גבי יהונתן, מה שייכות לדין זה עם הך דטבל יהונתן בדבש לטעום.
ונשוב למה שהתחלנו בסיום ש״ס, כי לאחר דתנא להך משנה מחלוקת ר״א ורבנן בחלות דבש, וכן מחלוקת דב״ש וב״ה בחלות דבש מאימתי נעשה משקה, תנא להך דריב״ל שעתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות, הך דריב״ל מה שייכות לכאן ומה פתרון הדבר מש״י עולמות, וכבר כתב הרמב״ם שהוא דרך גוזמא וכוונה שיהיה לצדיקים תענוג רב ע״ש. גם י״ל כוונת חז״ל מה שייכא הך דרשב״ח לכאן, דאין כלי וכו׳. ואם יסיים בדבר טוב כי סיים להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, וגם הקשה התי״ט הא רשב״ח קשיש מריב״ל, ה״ל לאקדומי דבריו, ותירץ בדוחק. וגם יש להבין בשבת וב״ב מ״ש דר״א דחלות דבש הוי כמחובר, דכתיב ויטבול ביערות דבש. מה ענין יערות לדבש, אלא מה יער מחובר אף דבש מחובר וכו׳. ויש להבין חדא מה קשי׳ הא יערות פירושו חלות דבש, כדכתיב בשיר השירים באתי לגני וכו׳ אכלתי יערי עם דבשי. ועוד למה לא רמז לנו התורה דין זה דחלות דבש בכוורת קרוי מחובר בשום מקום רק גבי יהונתן, מה שייכות לדין זה עם הך דטבל יהונתן בדבש לטעום.
ונראה ליישב הכל דהרמ״א הביא בא״ח סימן ר״י בשם הכלכו דיליף ממדרש שמואל דלכך פדאו ליהונתן דלא אכל רק טעם, מכאן אמרו מטעמת א״צ ברכה. וכתב דמכאן משמע אפילו בלע, דהא יונתן בלע, וקשה דלעיל פירש הש״ע אפילו בכל שהוא חייב לברך, ותירץ המג״א דוקא באין רצונו לאכול יותר מן משהו בזו צריך ברכה, אבל כשרוצה לאכול יותר רק איסורי׳ דרביע עלה מנע עצמו משוס איסור מבלי לאכול יותר הרי זה בכלל טעמו ואין צריך ברכה עכ״ל :
ונראה ליישב הכל דהרמ״א הביא בא״ח סימן ר״י בשם הכלכו דיליף ממדרש שמואל דלכך פדאו ליהונתן דלא אכל רק טעם, מכאן אמרו מטעמת א״צ ברכה. וכתב דמכאן משמע אפילו בלע, דהא יונתן בלע, וקשה דלעיל פירש הש״ע אפילו בכל שהוא חייב לברך, ותירץ המג״א דוקא באין רצונו לאכול יותר מן משהו בזו צריך ברכה, אבל כשרוצה לאכול יותר רק איסורי׳ דרביע עלה מנע עצמו משוס איסור מבלי לאכול יותר הרי זה בכלל טעמו ואין צריך ברכה עכ״ל :
ויש לתמוה הא יונתן לא ידע דאביו השביע, ואם כן כשלא אכל כשיעור לא היה מחמת איסור, כי הוא לא ידע שהשביע אביו כלל, ודוחק לומר דרצונו היה להטביל עוד פעם מטהו בדבש, רק איש ישראל נגש ואמר אביך השביעך וכו׳ ומחמת זה נסוג אחור, דמנ״ל זה ומי ידע שכך היה בלב יהונתן להטביל עוד פעם ולטעום עד שדנהו בכלל מטעמת, אולי לא חפץ יותר כדכתיב ראו כי מעט טעמתי ואורו עיני. ואם כן אין זה בגדר מטעמ׳ לשיטת המג״א, ואם כן פדיי׳ במועיל בחרמו של אביו, ולא משמע בקרא שביקש עוד לטעום:
ויש לתמוה הא יונתן לא ידע דאביו השביע, ואם כן כשלא אכל כשיעור לא היה מחמת איסור, כי הוא לא ידע שהשביע אביו כלל, ודוחק לומר דרצונו היה להטביל עוד פעם מטהו בדבש, רק איש ישראל נגש ואמר אביך השביעך וכו׳ ומחמת זה נסוג אחור, דמנ״ל זה ומי ידע שכך היה בלב יהונתן להטביל עוד פעם ולטעום עד שדנהו בכלל מטעמת, אולי לא חפץ יותר כדכתיב ראו כי מעט טעמתי ואורו עיני. ואם כן אין זה בגדר מטעמ׳ לשיטת המג״א, ואם כן פדיי׳ במועיל בחרמו של אביו, ולא משמע בקרא שביקש עוד לטעום:
ונראה ליישב דהמג״א בסי׳ ר״פ הביא קו׳ בשם בה״ז על חסידים הראשונים שקיימו מצוה עונה בשבת, איך אכלו חולין עטה״ק, והמג״א הוסיף להקשות בקושיא כשהיו טמאי׳ למת מצוה איך אכלו פת בשבת, וקושיא זו יותר חזקה דעל חולין בטהרה אזהרה לכל ישראל, כמ״ש התוס׳ בריש חולין, והתקדשתם וכו׳ אזהרה לישראל לאכול חולין בטהרה, ותירץ דכל הטעם לאכול משום סרך תרומה וקדשים, ובימי טומאתו לא שייך כן, ועוד תירץ דהיו אוכלים פת הנילוש במי פירות ושתה משקין מנהר ולא נגע בו כלל עכ״ל. ויש להבין הא כל קושייתו דבשבת בעינן פת, ואם כן מה תירץ דאכלו פת הנילוש במי פירות, אם כן ה״ל פת הבאה בכסנין, ולדעת הרבה פוסקים בסי׳ קס״ח בפת כה״ג אין מברכין המוציא ואין יוצאין בה ידי סעודת שבת.
ונראה ליישב דהמג״א בסי׳ ר״פ הביא קו׳ בשם בה״ז על חסידים הראשונים שקיימו מצוה עונה בשבת, איך אכלו חולין עטה״ק, והמג״א הוסיף להקשות בקושיא כשהיו טמאי׳ למת מצוה איך אכלו פת בשבת, וקושיא זו יותר חזקה דעל חולין בטהרה אזהרה לכל ישראל, כמ״ש התוס׳ בריש חולין, והתקדשתם וכו׳ אזהרה לישראל לאכול חולין בטהרה, ותירץ דכל הטעם לאכול משום סרך תרומה וקדשים, ובימי טומאתו לא שייך כן, ועוד תירץ דהיו אוכלים פת הנילוש במי פירות ושתה משקין מנהר ולא נגע בו כלל עכ״ל. ויש להבין הא כל קושייתו דבשבת בעינן פת, ואם כן מה תירץ דאכלו פת הנילוש במי פירות, אם כן ה״ל פת הבאה בכסנין, ולדעת הרבה פוסקים בסי׳ קס״ח בפת כה״ג אין מברכין המוציא ואין יוצאין בה ידי סעודת שבת.
ונראה ליישב דהתוס׳ בפסחים חלקו ארש״י, דס״ל דפחות מכביצה אוכל מטמא, דלא כן הוא וכתב דרש״י חזר בו מעצמו וס״ל דאינו מטמא בפחות מכביצה, והרמב״ם בהל׳ טומאת אוכלין פוסק דאפילו משהו אוכלין מקבל טומאה, ונלאו המפרשים להביא ראיה לדבריו, ואני מצאתי ראייה ברורה לדבריו דאמרינן בזבחים ובחולין פרק ג״ה, ריהג״א טמא שאכל טהור בכרת, ולא טמא שאכל טמא. וחכ״א אף טמא שאכל טמא, אמרו לו לריה״ג אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו. ופרכינן בגמרא שפי׳ קאמרי רבנן לריה״ג, ומשני בנטמא הגוף תחלה וכו׳. וק׳ מה קושיא הלא שיעור אוכלין אסורים בכזית, א״כ שפיר מצינו טמא שאכל טהור, דהיינו שאכל פחות מכביצה קדש רק בכזית ולא טמאוהו ונענש בכרת כטמא שאכל הקדש בשיעור כזית, ואפילו לשיטת הרוקח דס״ל דבכזית מקבל טומאה, ולכך מצריך נ״י לכזית, מ״מ ל״ק דאטו מוכרחת לאוכלן בבת אחת, הלא יכול לאכול חצי זית ותיכף חצי זית שני, וכיון שאכלן בכא״פ מצרפין לכרת כמבואר במשנה בכריתות וטומאה ליתא בהו דכל חתיכה הוא פחות מכזית ואין כאן קבלת טומאה כלל, ועכצ״ל כרמב״ם דמשהו מקבל טומאה וא״ש:
ונראה ליישב דהתוס׳ בפסחים חלקו ארש״י, דס״ל דפחות מכביצה אוכל מטמא, דלא כן הוא וכתב דרש״י חזר בו מעצמו וס״ל דאינו מטמא בפחות מכביצה, והרמב״ם בהל׳ טומאת אוכלין פוסק דאפילו משהו אוכלין מקבל טומאה, ונלאו המפרשים להביא ראיה לדבריו, ואני מצאתי ראייה ברורה לדבריו דאמרינן בזבחים ובחולין פרק ג״ה, ריהג״א טמא שאכל טהור בכרת, ולא טמא שאכל טמא. וחכ״א אף טמא שאכל טמא, אמרו לו לריה״ג אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו. ופרכינן בגמרא שפי׳ קאמרי רבנן לריה״ג, ומשני בנטמא הגוף תחלה וכו׳. וק׳ מה קושיא הלא שיעור אוכלין אסורים בכזית, א״כ שפיר מצינו טמא שאכל טהור, דהיינו שאכל פחות מכביצה קדש רק בכזית ולא טמאוהו ונענש בכרת כטמא שאכל הקדש בשיעור כזית, ואפילו לשיטת הרוקח דס״ל דבכזית מקבל טומאה, ולכך מצריך נ״י לכזית, מ״מ ל״ק דאטו מוכרחת לאוכלן בבת אחת, הלא יכול לאכול חצי זית ותיכף חצי זית שני, וכיון שאכלן בכא״פ מצרפין לכרת כמבואר במשנה בכריתות וטומאה ליתא בהו דכל חתיכה הוא פחות מכזית ואין כאן קבלת טומאה כלל, ועכצ״ל כרמב״ם דמשהו מקבל טומאה וא״ש:
{{חלקי}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{שולי הגליון}}

גרסה מ־15:11, 2 בדצמבר 2021

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

יערות דבש TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ד

דרוש ד

דרוש נחמד מ"ש הגאון הנ"ל בק"ק מיץ. בט"ו מנחם שנת תקה"ל בסיומי שיתא סדרי משנה, והמעיין בו ימצא מלא כף נחת. כי כולו מלא חריפות בש"ס ופוסקים ואגדות.

אמרינן בש"ס דתענית, לא הי' י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבה' בנות ישראל וכו'. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו'. ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק עכ"ל. ויש להבין מה ענין הך קרא ומהו שדרשו בו להך דיה"כ וט"ו באב היה י"ט לישראל, דאף דנפרש דהך דיה"כ הוא נרמז במ"ת כמ"ש דניתנ' בו לוחות אחרונות, מ"מ הך דבנין ביהמ"ק אינו ענין כלל דהך דט"ו באב, ומכ"ש יום מ"ת, וכבר דחקו בו המפרשי' לתרץ, אבל נראה במה דאמרו בגמרא דב"ב פ' י"נ בט"ו באב פסקו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו בו מתי מדבר לא הי' דיבור עם משה וכו'. וכתבו התו' ד"ה יום שכלו וכו', דמתו בט' באב והי' אבילות עד יום ט"ו, ומאז החל הדיבור עם משה, אבל הרשב"ם פירש בשם ירושלמי ומדרש, דחפרו בט' באב ולמחרת היו חיים ולא מתו כאשר חשבו, וחשבו אולי טעו בקביעי דירחא עד יום ט"ו דאתמלאי סיהרא. וקשה לפי' טובא, שאם לא מתו בשנה ההיא למה נתעכב הדיבור שנה יותר שלא חזר, כן הוא בגירסא ישנה. וכן הוא ברמב"ן בחידושיו בב"ב, אבל המהרש"א כתב הגי' ישנה ויותר שהוא מט"ב שנת ל"ט עד ט"ו אב שנת מ' דל"ל דסבירא לי' לרשב"ם דמן ט"ב עד ט"ו בשנת ל"ט הי' אבילים, ולא הי' רה"ק למשה, דא"כ מי דחקו לפרש דלא מתו בשנת מ', דלמא מתו, ולכך בא רה"ק בט"ו כאשר נשלם ימי אבילות, ודוחק להגיה בגמרא, ובפרט הרמב"ן כתב להדיא כך, ונ"ל דהקושי' היא רק משנ' ולא יותר.

בשנבין מה שהקשה הר"ת לרשב"ם עוד קושיא, וז"ל ועוד שלא הי' שמחה מפני הדיבור שחזר אלא שאז באתמלאי סיהרא ידעו שפסקו הגזירה. ופי' המהרש"א דבגמרא משמע דעיקר י"ט ושמחה הי' דחזר הדיבור עם משה, ואלו בירושלמי לא משמע רק מחמת דבטלו הגזירה, ותי' התוספות בשם ר"ת, לקיים המדרש דבתחלה נגזר עליהם אפי' על בני עשרים בצמצום, ולבסוף ריחם ה' עליהם ולא מתו אלא אותן שהיו בעת הגזרה כ' שנים וחודש א'. והקשו התוס' גופא דעדיין אינו מיושב ל"ל חוזר הדיבור בט"ב שנת מ', דכבר בטלו הגזרה, וצ"ל דהואיל והיו עצבים דהיו חושבים דטעו, לא שרתה שכינה, א"כ אף לפי רשב"ם לק"מ, די"ל דאף דפסקה הגזרה בשנת ט"ל, מ"מ הואיל והם לא ידעו כן, יחשבו דימותו בשנת מ' ג"כ לא הי' שורה שכינה בעיצבון, דמ"ש לששה ימים ומ"ש כל השנה. וגם הקושיא של ר"ת על הרשב"ם דבמדרש לא נזכר מענין שחזר הדיבור, רק השמחה מחמת ביטול הגזירה, גם לר"ת קשה, דסוף סוף הי' השמחה מחמת שריחם ה' עליהם, ובגמרא נאמר מפני דיבור שחזר.

וליישב נ"ל ג"כ מה שהניח היפ"ת ויפ"מ בצ"ע, דאיך ס"ד דטעו ה' ימים, הא ט"ב בט"ל מתו, א"כ ע"כ בשנת ט"ל הי' קביעות נכון בלי טעות, ואיך אפשר דהי' מן ט"ב ט"ל עד ט"ב מ' טעות ה' ימים בקביעות, הלא דבר זה מהנמנע, וצ"ל והוא דר"ח כתב במדבר לא היו מקדשים ע"פ ראי' רק ע"פ חשבון, כי לא ראו חמה ולבנה, כי הענן כסה אותם, וצ"ל בכל המדבר אפי' לחוץ הענן לא הי' רואים אותו, כי לולי כן היו משלחים שלוחי' חוץ למחנה לראותה ולהעיד עלי' בב"ד של משה, כמו שהיו בירושלים משלחים שלוחים מהלך יום א', ולכך פי' המפרשים זקנים שבדור שאמרו פני משה כפני חמה וכו', כי הדור הנולדים במדבר לא ידעו כי לא ראו, ולכאורה יש לתמוה מנ"ל לר"ח זה. אמנם מצאתי לו ראיי' ברורה מגמרא דאמרינן בערכין, דאין עושין יותר מח' חדשים חסירים בשנה, וקאמר הש"ס מ"ש ט' דלא, משום דא"כ מייתר סיהרא ג' ימים. פירוש כשיגיע ר"ה יהי' עדיין לבנה ישנה עומדת ג' ימים, ח' נמי קמייתרי ב' ימים, ומשני שהי' שנה לפני מעוברת דל ירחא חסירא בהדי מליא', ובחד יומא לית ליה ביה, דסברי חזי ולא אדעתי עכ"ל. ויש להקשות לפ"ז דא"א לעשות ח' חסירים, רק ששנה הקודמת הי' מעוברת, איך אמרינן בפ' ר"ע בשבת, דשנה ראשונה לצאת ממצרים משה עבד ח' חסירים, הא אז בניסן נאמר לו חודש זה, כזה ראה וקדש, והי' לבנה במולדה מכוון כמ"ש רש"י ומדרש, א"כ איך אפשר שבשנה זו יהי' ח' חסירים, הא אייתר לי' משנה ב' ימים, ולכאורה צ"ע. וליישב צ"ל הא דאמרינן בשנה מעוברת, דאעפ"כ אייתר ליה חד יומא, מ"מ לית לן בה דסברי חזי ולא אדעתי', דמה בכך מ"מ קמי' שמיא גליא דנעשה חודש ועדיין הלבנה ישנה עומדת יום א', ועכצ"ל דבאמת אין נ"מ בעמידת הלבנה, דהתורה מסרה הקביעות לב"ד, ואתם אפי' שוגגים, ואתם אפילו מזידין ומוטעין. רק ה"מ היכי דלא מיחזי כשיקרא נגד המוני עם, אז רשות ביד ב"ד לעשות כאוות נפשם, אבל לא במקום דמיחזי כשיקרא. וכן אמרו בגמרא דר"ה גבי מאיימין על העדים.

ובזו יובן הא דאמרינן בר"ה במשנה דריב"ק ורבי יהושע אמרו עידי שקר הם, האיך מעידים על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה. ור"ג קבלו פעם באה בארוכה ופעם באה בקצרה. ולכאורה קשה הא כתב הרמב"ם בהל' קדוש החודש, ב"ד מחשבין ע"פ סוד עיבור ומהלך לבנה אם אפשר שיהי' לבנה נראה אז, כי כבר עבר זמן ממולד או לא, למה נ"מ אם ע"פ חשבונם א"א לראות עוד הלבנה חדשה, והעדים מעידים שראו הם עידי שקר בבירור, והוא מדברי הגמרא נולד קודם חצות וכו'. נ"מ לאכחושי סהדא ע"ש. וקשה לפ"ז באותו ר"ה שנחלקו אבות העולם כיצד הי' החשבון, אם כפי חשבון כבר הי' מולד הלבנה ועברו כ"ד שעה במכסי כפן שיעור הראיי', א"כ איך אמר ר"י עידי שקר הם, הלא החשבון מברר במופת שאין בו טעות, שאפשר לראותו, ואם החשבון הי' אז שלא הגיע עדיין הלבנה חדשה בגדר הראיי', וא"כ איך קבלו ר"ג, הא עידי שקר בבירור, וחפשתי ומצאתי שהרז"ה ז"ל הרגיש בזה וכתב שאפשר שלאיזה סיבה לא הי' ר"ג וב"ד חושבים אז הילוך הלבנה, וזהו דוחק חזקה על ב"ד שאינם מתרשלים ובפרט מצוה גדולה לחשוב כמבואר בש"ס, אמנם לפמ"ש ניחא, דודאי יש רשות ביד ב"ד לאיים על עדים ולומר ראינו אע"פ שלא ראו, והטעם משום אתם אפילו מזידין, רק זהו כשאין שקר נראה לעם, אבל כשהשקר נראה לעם, וא"כ אז ודאי ע"פ החשבון לא הי' אפשר ללבנה חדשה להראות, רק לצורך מה העמידו עדים להעיד שראו אע"פ שלא ראו, ואמר ר"י דלא יתכן זה כיון כיון שראו הישנה שחרית, א״כ א״א לראות החדשה ערבית, והרי השקר ניכר לכל, כי איך מעידי' על אשה וכו׳. וא״כ א״א לאיים כי הכל יכירו שעידי שקר הם, אבל ר׳׳ג אמר שאין מזה ראיי׳ שפעמים בא בארוכה וכו׳, וא״כ כיון דיש במציאות כך אין כאן שקר הניכר לכל, וא״כ אף דבאמת שקר הוא, יש לנו לקבלם, כי אתם אפילו מזידין וכו', ולכך מאיימין, ואתי-שפיר ולק״מ.

ולכך יום א׳, כיון דלגבי העם ליכא מחזי כשיקרא לא חיישינן, אבל תרי יומא דמיחזי כשיקרא לגבי העם לא עבדינן, דבזה לא שייך אתם אפילו מזידין, ולפ"ז גם הנ״ל יובן, דהתינח אם נראה הלבנה ויש מחזי כשיקרא, ואין לחסר ב׳ חדשי׳, אבל אם אין נראית הלבנה כלל אין כאן חשש, ומ״ש יום א׳ ומ״ש ב׳ ימים, והכל יכולים הב״ד לעשות, דאתם אפי׳ מזידין ובמדבר דלא הי׳ רואי׳ הלבנה כלל כי כסהו הענן, היו יכולים לעשוח ח׳ חסירים כיון דליכא חשש הרואי׳, וא״ש דעבד משה ח׳ חסירים, והנה בזה נולד לנו ספק דרך משל משה שעשה בשנה שניי׳ במדבר ח׳ חסרים, וכן באיזה שנים לאח״כ, וא״כ אייתר לי׳ בלבנה ד׳ ימים, רק משה היה יכול לעשות כן הואיל ולא נראה הלבנה וליכא חשש מיחזי כשיקרא אם אח״כ נסתלק הענן ונראי׳ הלבנה, וא״כ כשהגיע התחלת חודש לפי חשבון שעשה משה קודם, אז היה הלבנה עומדת ועדיין היא במלואה ארבע ימים טרם שתחדש ויהיה מולדה מחודש אח״כ ד׳ ימים, וא״כ איך נעשה אם יקדש חודש כפי חשבון, כי הגיע תחלת חודש הרי עכשיו נראית הלבנה, והרי כאן מיחזי כשיקרא, כי איך נעשה ר״ח והלבנה הישנה עומדת אח"כ ד' ימים ולא יהיה ד' ימים אלו נחשבו ונמתין עד חדוש הלבנה ואז יקדש ע"פ הראיי' כי לא סגי בלא"ה, ודבר זה צ"ע.

והנה לפי׳ ר״ח לכאורה קשה, איך אמרו במדרש שחשבו שטעו בחשבון ונתברר להם שלא טעו כי ראו כי נמלא הירח, הא במדבר לא היו יכולים לראות הירח כלל, אמנם לק״מ כי זהו בשנת מ׳ במדבר בא׳ באב בשנת מ׳ מת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, ואף שחזר בזכות משה תיכף לא חזר, ובלי ספק שהי׳ נחסר למ״ד יום ימי בכייתו, וכמ״ש המפרשים כי מלך ערד בא להלחם לישראל, ואלו תיכף חזר אין תקוה למלחמתו, ומה ראה שבא להלחם, א״ו שהיה איזה ימים שנסתלק הענן וא׳׳כ היו יכולין לראות הלבנה. ובזה מיושב קושי׳ היפ״ת דבלא״ה צ׳׳ל במדרש הא דחשבו דטעה בקביעי דירחא, עכצ״ל דלא ראו בא׳ באב הלבנה חדשה, וא״כ אין כאן מקום טעות בה רק דלאו אדעתי׳, ולא ראו עד אחר ט׳ באב שראם שינוי שלא מתו, וגם צ״ל כי בראיית הלבנה אחר ט"ב לא היו יכולין להבחין אם הלבנה היה בת ד׳ ימים או בת ח׳ ימים, כי לולי כן הי׳ טעותם מבורר, ולפ״ז לק"מ כי ודאי יודעי׳ היו שעד כאן הי׳ כל הקביעות של משה כדין, והטעם משום דאתם אפי׳ שוגגין ואפי׳ מזידין, ואמת כי משה עשה כמה פעמים במדבר זה מ׳ שנה ח׳ חסרים, וכדמצינו שעשה משה בשנה ראשונה, ומ"מ הקביעות נכון כי הרשות ביד ב"ד לעשות כחפצם ומיחזי כשיקרא ליכא, כי אין הלבנה נראית כלל רק דהם חשבו אולי ע"פ הקביעות זה מ' שנים שעשה כמה שנים ח' חסרים אייתרי הלבנה הרבה ימים, וא"כ בא' באב שמת אהרן ונראה הלבנה בעליל, היה ראוי לקדש ע"פ ראיי׳, ואז היה הלבנה ישנה עדיין נראית ולא נולדה הלבנה חדשה עד אחר ה׳ או ו׳ ימים, כי איית׳ הלבנה מן החסרים שעשה משה כנ"ל, וא׳׳כ לא היה מהראוי לקדש באחד באב במיתת אהרן החדש, דהא מיחזי כשיקרא כי הלבנה ישנה בתקפה רק היו צריכין להמתין ד׳ או ה׳ ימים עד שראה הלבנה בחידושה, ואז יקדשו ללבנה, כי מחזי כשיקרא לקדש קודם, וא״כ שהירח מתחיל ה׳ ימים אח״כ, אף ט״ב אין זמנו שהוא רק ד׳ או ה׳ אב, כי לא היה למנות החודש ממיתת אהרן רק ה׳ ימים שלאחריו, וזהו היה טעותם עד שט׳׳ו באב ראו הלבנה במלואה, מזה הרגישו כי לא עשה משה קביעות למהלך לבנה, ואם עשה איזה שנים חסרים, תקנם במלאים בשנים שלאחריו, באופן שבא׳ באב שמת אהרן היה הלבנה בחידושה, וכדין כפי הראי׳ קדשו הלבנה, וט״ב היה בזמנו ומכל מקום לא מתו ושמחו וא״ש ולק״מ:

ובזה נשוב ליישב מה שהקשינו על ר"ת, דכל הקושיא לרשב"ם, גם לדידיה קשיא, נראה דלק"מ דהא התוס' התחילו בפירושם דלכך היה הדיבור בט"ו, משום דהיו אבילים ממה שמתו בט"ב, אבל על רשב"ם הקשו דהא לא מתו, ותירץ דהיו עצבים וכו'. הרי דדעת התוס' לחלק בין אבילות לעצבות, דאבילות ס"ל לתוס' לפשוטה דלא שרתה שכינה, אבל בזה ס"ל לתוס' דהיו עצבים הוא דוחק. והנה י"ל הא בלא"ה היו ישראל אבילים ועצבים על מיתת אהרן, כדכתיב ויבכו אותו כל ישראל שלשים יום. והיש לך אבילות גדול מזה מה דהתורה העידה על בכיותו והעדר עמוד עולם כמוהו. לכן נראה דס"ל לר"ת דזה דוחק לומר דבשביל עצבות שלהם דמתו ט"ו אלף לא שרתה שכינה, זהו דוחק דאם כן הא דיליף ביבמות דמ' שנה היו במדבר מנודים, דלא היה הדיבור למשה, דמנ"ל דהיו מנודים דלמא הא דלא שרתה שכינה משום כל עצבותם משנה לשנה על מותם ט"ו אלף א"ו דז"א רק לאחר ט"ב שנת ארבעים לא בא הדיבור תיכף למשה, משום ימי אבל ובכי אהרן דבכו כל ישראל שלשים יום, ולכך לא בא עד אלול שנת מ', ובט"ו באב קבעו יו"ט משום דפסקו מתי מדבר, כמו שכתב בירושלמי דראו דלא טעו רק הא דקאמר דגמרא יום שפסקו בו מתי מדבר, דאמר מר וכו'. היה הדיבור עם משה, כך פירשו דודאי אם אף על אלו ט"ו אלף שהיו בני עשרים לפי ר"ת נגזרה גזירה, ואח"כ ריחם ה' ובטל וניחם ה' על הרעה, שפיר יש לעשות יום משתה ושמחה, כי חס ה' על ט"ו אלף נפשות מישראל, ונפש א' כעולם מלא נחשב, אבל אם באמת מתחלה לא היה הגזירה כלל על בני עשרים, רק הם טעו וחשבו כי היה הגזירה, אם כן בנתגלה טעותם שלא היו אלו בכלל הגזרה, וחיו יחיו אין כאן קביעות יו"ט, כי הלא עשה ה' אשר זמם ולא השיב ידו מבלע על אשר גזר ולא ניצלו רק על מה שלא היו מתחלה בכלל הגזירה, ואם הם טעו מה איכפת בטעותם, ואין כאן מקום לקבוע יו"ט לדורות.

וא"כ הגמרא דקאמר דלכך לא היה יו"ט לישראל כט"ו באב, דניצלו בו מתי מדבר. ק' תינח אם היו בכלל הגזירה אלא שריחם ה', אבל מנ"ל זה דלמא בשביל כך לא מתו, שלא הי' הגזרה מתחלה עליהן כמשמעות הפסוק להדיא, שכל מספרכם מבן כ' שנה ומעלה, והיינו חודש יותר וא"כ אין כאן ביטול גזירה ויו"ט גדול, ולזה קאמר הגמרא דראי' מוכרחת דהי' הגזירה רק שנתבטלה, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' הדיבור עם משה, וק' אלו כבר כלו למות בשנת ט"ל, דעל בני עשרים בצמצום לא היה הגזירה, אם כן אז ראוי היה הדיבור לייחד ולחזור, כבר תמו למות ופסקה הנידוי, ועכצ"ל דעד ט"ב שנת ארבעים הי' עדיין הנידוי והגזירה מתוחה למות בני כ' בצמצום, רק בט"ב ההוא ריחם ה' ולא המיתם, ואז לא היה יכול הדיבור לדבר עם משה, כי היו טרודים באבל אהרן ולא חזר עד תם ימי בכיותו, וחשבו דטעו בקביעות כהנ"ל עד ט"ו באב, וא"כ דברי הגמרא וירושלמי הוא נכון, כי אין זה הטעם כלל לקביעות יו"ט, משום חזרת הדיבור כי לא חזר עד אלול, רק מזה ראיה שריחם ה' וביטל הגזירה, וע"ז קבעו יו"ט וא"ש ולק"מ לר"ת, אבל לרשב"ם שפיר הקשה ר"ת כל הקושי', דהא לשיטתיה באמת טעו ולא הי' להם למות עוד, וא"כ עכצ"ל דס"ל לירושלמי ומדרש דמ"מ אף שהוא רק טעות בעלמא, מ"מ קבעי יו"ט ושפיר קשה דא"כ א"צ להך דחזר הדיבור למשה, ודברי הירושלמי סותרים לדברי הגמרא. וגם קושי' שניי' קשה דבאמת ל"ל חזר הדיבור אשתקד, כי אצל ה' ליכא טעות ח"ו, וטעם דעצבות אולי ימותו וכדומה, לא ס"ל לר"ת כמ"ש וא"ש דברי הר"ת.

ומזה יש לקיים גירסה ישנה, דהקושיא על הרשב"ם הוא רק משנה ולא יותר, דמשה מת בז' אדר שחל בשבת סוף שנת מ'. ואדר לעולם חסר, כמבואר בגמרא דקידושין גבי חשבון משה, וא"כ היה ר"ח ניסן שנת מ' ביום ב', וא"כ היה ר"ח ניסן של שנת ט"ל ביום ה' כנודע, דהא באותה שנה לא הי' עיבור ובשנת ט"ל ביום א' כנודע, דאין בין עצרת לעצרת וכו' רק ארבעה ימים, ולפי זה י"ל הא דרשב"ם לא ס"ל כפי' התוס', דלכך לא היה הדבור עם משה עד ט"ו באב, משום דמתו בט"ב והיו אבלים עד ט"ו, אין הטעם כמ"ש מהרש"א דלא ס"ל הך סברא דבשביל אבילות יהיה נפסק הדבור, דהא ס"ל דמשום עצבות לחוד לא היה שורה, ועכצ"ל דאין אבילות חל בשבת. כנודע. וא"כ בשנת מ' דהי' ר"ח ניסן שלפניו ביום ה', אף ט' באב הי' ביום ה', וא"כ י"א באב בשבת ולא חל אבילות ה"ל להיות שכינה שורה, ולהיות הדבור למשה, מה שאין כן בט' באב אשתקד שנת ט"ל, שפיר י"ל לרשב"ם אף דתמו למות, מכל מקום לא היה אפשר לשכינה לשרות עד ט"ו באב, דהיו אבלים ול"ק ה"ל לשרות בשבת דביום א' חל ט' באב, וא"כ לא היה שבת עד ט"ו באב, ואתי שפיר, ואין הקושיא לרשב"ם רק מט"ו באב שנת ט"ל עד ט"ו באב שנת מ', והוא שנה בצמצום ולא יותר וגירסא ישנה ניחא.

אמנם הך קושיא גופא של התוספות דהקשו דבמדרש משמע שלא היה השמחה מפני הדבור שחזר, אלא שידעו כי בטלה הגזרה צריך ביאור כי אם כוונת קושייתם דבגמרא משמע דבשביל חזרת הדבור הי' השמחה, אין זה קושיא אם הבבלי וירושלמי סותרים זה את זה, ומצינו זה ממש בכל סוגיא וסוגיא, אמנם נראה דהריטב"א הובא בעין יעקב תי' על קושית התוס' לרשב"ם, דמה ס"ד שימותו כיון שכל בני עשרים אשר היו מפקודי אהרן ומשה מתו, ותי' שאותן שהיו בתוך כ', ועדיין לא מלאו לבם כ', הם שהיו בכלל הספק ע"ש. והקשה היפה מראה מה הי' הספק, הכתיב מבן עשרים שנה ומעלה, ועוד הכתיב כל פקודיכם, וא"כ הם ידעו אם הם בכלל פקודים מן נתינת השקלים וכדומה, והניחו בצ"ע, ולי נראה כך פירושו, דבאמת היה ספק גדול, כי ודאי היה שבפחות מבן כ' שנה לא מנו, אבל המנין האחרון היה אז בר"ח אייר שנה שנייה, ובי"ז אלול שנה שני' נגזרה גזרה זו שבמדבר יתמו ושם ימותו כנ"ל, כמבואר בש"ע סוף הלכות תענית, ובפסוק נאמר שימותו כל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ' ומעלה, ויש כאן אותן שבזמן הפקודים שהוא אייר היה פחותים מבן כ', אבל קודם י"ז אלול שכבר ערו כמעט ה' חדשים, כבר נעשה בן עשרים ומעלה, וע"ז הספק אם הגזרה שכל פקודיכם היינו כפי שהיה בזמן המנין בא' באייר, ואם כי בין כך גדלו לית לן בה, או הפי' דהוא כפי הפקודים, דהיינו מבן כ' כפי המספר והמופקד, אבל מכל מקום אין ליזול בחר המנין העבר רק כפי שהיה בזמן הגזרה, ועל כל פנים בזמן החטא שהוא ט' באב, וזהו היה טעותם כי הם חשבו אותן שהיו בני כ' בזמן החטא וכדומה בכלל הגזרה, אבל ה' הטיב עמנו וחשב מיום מנין ופקודי משה שהיה בא' באייר, וכל אותן שהיו אז פחות בני עשרים חיו, ולכך מתחלה חשבו שגם הם ימותו, הואיל ועת גזרה היה בני עשרים, אבל אח"כ ראו שלא היה אז גזרה רק על אותן שהיו באייר בני עשרים, אך קשה דא"כ מה זו שמחה כללית לבני ישראל שחס ה' על אלו פחות מבן עשרים, כי לעומת זה אותן שהיו באייר פחותים מבן ס' עליהם יעבור כעס ה', וא"כ בהאי גיסא הלולא וחינגא, דאותן שהיו באייר פחות מבן עשרים נצולו, ואותן שהיו באייר בפחות מס', ובט' באב היה יותר אבלא והספדא, כי עי"כ דחשבינן מאייר גם הם ספו תמו, אך י"ל באמת לא היה שמחה בשביל כך שלא מנו מן זמן הגזירה רק השמחה היה שחזר הדבור למשה בט"ו באב, כי חשבו לסיבת חטאם לא יוסיף ה' לרצות עוד לדבר עם משה, בחיבה כמקדם קודם חטא.

אך זהו למאמר הגמרא דהזכיר הי"ט בשביל חזרת הדיבור, אבל במדרש דלא נזכר מן חזרת הדיבור כלל רק מן ביטול גזרה, קשיא שפיר מה עשה שמחה זו, כיון דיש בו רעה לזקנים בני ס', וזהו כוונת התוס' דהקשו דבירושלמי לא היה שמחה מפני הדיבור שחזר רק שידעו כי פסקו הגזרה, ואם כן ל"ל כי בשביל זה היה השמחה דלא חשבו שימנה מן שעת מנין אייר, דהא זה רעה לאותן זקנים שהיו אז בפחות מס', וקושית התוס' שפיר, וא"כ אתי שפיר דלר"ת לא קשיא הך קושיא, דהא ר"ת לא מפרש כפי' הריטב"א, והך דירושלמי חולק אבבלי לא קשיא לי' לר"ת כנ"ל ודוק. ובזו הייתי ואמר לתרץ מה שהקשה התוס' לפי' רשב"ם, דלא מתו בשנת מ', ובשנה שנייה ג"כ לא מתו בט' באב, דהא לא נגזר גזירה רק בי"ז באלול, א"כ לא מתו רק בל"ז שנים, ול"ז פעמים פ"ו אלף ופרוטרוט אינו עולה לת"ר אלף איש פקודי משה, דלפי מ"ש ניחא דודאי יפה הקשינו לשמחה מה זו עשה, דלא קחשיב רק אותן שהיו במנין באייר אם כן לעומת זה אף בני ס' היה במנין, אבל היות שהקב"ה חפץ חסד ומדה טובה מרובה על וכו'. כי רבים רחמיו, ולענין זקנים אף שהיו בני ס' במנין אייר מכל מקום כיון דבשעת גזירה היו יותר מס', לא חל עליהם הגזירה, ובני כ' אף דהיו בני כ' בשעת גזירה, הואיל ובשעת מנין היו פחות לא חל הגזירה, וזהו מרחמי ה', ולכך קבעו לשמחה כי היה חסד ה' מכל צד, ולפי זה בלי ספק שחסרו מן המנין ת"ר אלף שהיה במנין אייר, כי לא ימלט שבין כך, במשך ד' או ה' חדשים היו אנשים שזקנים יותר מבני ב' ולא חל עליהם, ואם כי לעומת זה אנשים שהיו אז פחות מבני כ' במנין, ובשעת חטא וגזירה היה בן כ', ואם כן לעולם המנין בשלימות, לגבי אלו הלך הקב"ה אחר המנין, ולגבי זקנים אחרי חטא, וא"כ חסר המנין מן ת"ר אלף, ולכך לא מתו רק בל"ז שנה ט"ו אלפים ופרוטרוט, וזהו ברור ומכוון.

והנה נשוב להנ"ל, כי דעת התוס' דמתו בט' באב שנת מ', ולא היה הדיבור עד ט"ו מפני ימות אבילות, והקשינו לעיל הא עדיין לא תמו ימי בכיי' ואבל אהרן שהיה משך ל' יום, ונראה כי ודאי כמו שיש אבילות למטה, כביכול יש אבילות למעלה, כדמצינו במבול שהתאבל הקב"ה למעלה, ובזמן שאדם בצער כביכול השכינה אומרת קלני מראשי קלני וכו'. ולכך כשיש כביכול אבילות למעלה, לא חל רוח הקדש ודיבור, אבל זהו במות בתוך חטא, אבל במות צדיקים גמורי' למעלה חדוה, כי נקדש למעלה במקדש של מעלה, ואמרינן הלולא דרשב"י במותו, ואין כאן עצב כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, וא"ל לא פסקה רוח קדשו ושכינת עוזו, לכך על מיתות דור המדבר שמתו בחטא', היה עצב ואבילות ולא שרה הרוח הקדש כראוי, אבל במיתת אהרן קדוש ה' היה חדוה למעלה ולא פסקה רוח הקדש אף כי למטה בכי, למעלה שמחה וחדוה והראיה על זה.

ונראה כי אמרינן ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זהו בנין בית המקדש, ורש"י בשיר השירים פי' בנין בית המקדש היינו יום הקמת המשכן שהוא ח' למלואים, וקשה איך נאמר ביום שמחת לבו, הלא בו ביום מתו נדב ואביהוא קדושי עליון אשר ממש נשגב מעלתם ממשה ואהרן, ועכצ"ל דהיא הנותנת, הואיל והם צדיקים וה' נקדש יש שמחה למעלה, ולכן קרוי שמחת לבו, וזהו דברי הגמרא לא היה י"ט לישראל כט"ו באב. וקשה ט"ו באב למה, אי דחזר הדיבור בממה נפשך ל"ל חזר תיכף לאחר ט' באב, ואי דטרודים באבילות, א"כ אף בט"ו נמי הא היה עדיין אבל אהרן, וצ"ל לחלק בין העדר איש בחטא למיתת צדיק גמור כנ"ל, ועל זה קאמר וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו' ביום שמחת לבו. זהו בנין בית המקדש, והיינו חנוכת המשכן כמ"ש רש"י. וקשה הא מתו נדב ואביהוא, ואיך קריה ליה שמחת לבו, וע"כ במות צדיקים גמורים אין עצבות לפני המקום, ושפיר חל רוח הקדש, והיה הדיבור למשה ודו"ק.

ונשוב למה שהתחלנו בסיום ש״ס, כי לאחר דתנא להך משנה מחלוקת ר״א ורבנן בחלות דבש, וכן מחלוקת דב״ש וב״ה בחלות דבש מאימתי נעשה משקה, תנא להך דריב״ל שעתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות, הך דריב״ל מה שייכות לכאן ומה פתרון הדבר מש״י עולמות, וכבר כתב הרמב״ם שהוא דרך גוזמא וכוונה שיהיה לצדיקים תענוג רב ע״ש. גם י״ל כוונת חז״ל מה שייכא הך דרשב״ח לכאן, דאין כלי וכו׳. ואם יסיים בדבר טוב כי סיים להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, וגם הקשה התי״ט הא רשב״ח קשיש מריב״ל, ה״ל לאקדומי דבריו, ותירץ בדוחק. וגם יש להבין בשבת וב״ב מ״ש דר״א דחלות דבש הוי כמחובר, דכתיב ויטבול ביערות דבש. מה ענין יערות לדבש, אלא מה יער מחובר אף דבש מחובר וכו׳. ויש להבין חדא מה קשי׳ הא יערות פירושו חלות דבש, כדכתיב בשיר השירים באתי לגני וכו׳ אכלתי יערי עם דבשי. ועוד למה לא רמז לנו התורה דין זה דחלות דבש בכוורת קרוי מחובר בשום מקום רק גבי יהונתן, מה שייכות לדין זה עם הך דטבל יהונתן בדבש לטעום.

ונראה ליישב הכל דהרמ״א הביא בא״ח סימן ר״י בשם הכלכו דיליף ממדרש שמואל דלכך פדאו ליהונתן דלא אכל רק טעם, מכאן אמרו מטעמת א״צ ברכה. וכתב דמכאן משמע אפילו בלע, דהא יונתן בלע, וקשה דלעיל פירש הש״ע אפילו בכל שהוא חייב לברך, ותירץ המג״א דוקא באין רצונו לאכול יותר מן משהו בזו צריך ברכה, אבל כשרוצה לאכול יותר רק איסורי׳ דרביע עלה מנע עצמו משוס איסור מבלי לאכול יותר הרי זה בכלל טעמו ואין צריך ברכה עכ״ל :

ויש לתמוה הא יונתן לא ידע דאביו השביע, ואם כן כשלא אכל כשיעור לא היה מחמת איסור, כי הוא לא ידע שהשביע אביו כלל, ודוחק לומר דרצונו היה להטביל עוד פעם מטהו בדבש, רק איש ישראל נגש ואמר אביך השביעך וכו׳ ומחמת זה נסוג אחור, דמנ״ל זה ומי ידע שכך היה בלב יהונתן להטביל עוד פעם ולטעום עד שדנהו בכלל מטעמת, אולי לא חפץ יותר כדכתיב ראו כי מעט טעמתי ואורו עיני. ואם כן אין זה בגדר מטעמ׳ לשיטת המג״א, ואם כן פדיי׳ במועיל בחרמו של אביו, ולא משמע בקרא שביקש עוד לטעום:

ונראה ליישב דהמג״א בסי׳ ר״פ הביא קו׳ בשם בה״ז על חסידים הראשונים שקיימו מצוה עונה בשבת, איך אכלו חולין עטה״ק, והמג״א הוסיף להקשות בקושיא כשהיו טמאי׳ למת מצוה איך אכלו פת בשבת, וקושיא זו יותר חזקה דעל חולין בטהרה אזהרה לכל ישראל, כמ״ש התוס׳ בריש חולין, והתקדשתם וכו׳ אזהרה לישראל לאכול חולין בטהרה, ותירץ דכל הטעם לאכול משום סרך תרומה וקדשים, ובימי טומאתו לא שייך כן, ועוד תירץ דהיו אוכלים פת הנילוש במי פירות ושתה משקין מנהר ולא נגע בו כלל עכ״ל. ויש להבין הא כל קושייתו דבשבת בעינן פת, ואם כן מה תירץ דאכלו פת הנילוש במי פירות, אם כן ה״ל פת הבאה בכסנין, ולדעת הרבה פוסקים בסי׳ קס״ח בפת כה״ג אין מברכין המוציא ואין יוצאין בה ידי סעודת שבת.

ונראה ליישב דהתוס׳ בפסחים חלקו ארש״י, דס״ל דפחות מכביצה אוכל מטמא, דלא כן הוא וכתב דרש״י חזר בו מעצמו וס״ל דאינו מטמא בפחות מכביצה, והרמב״ם בהל׳ טומאת אוכלין פוסק דאפילו משהו אוכלין מקבל טומאה, ונלאו המפרשים להביא ראיה לדבריו, ואני מצאתי ראייה ברורה לדבריו דאמרינן בזבחים ובחולין פרק ג״ה, ריהג״א טמא שאכל טהור בכרת, ולא טמא שאכל טמא. וחכ״א אף טמא שאכל טמא, אמרו לו לריה״ג אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו. ופרכינן בגמרא שפי׳ קאמרי רבנן לריה״ג, ומשני בנטמא הגוף תחלה וכו׳. וק׳ מה קושיא הלא שיעור אוכלין אסורים בכזית, א״כ שפיר מצינו טמא שאכל טהור, דהיינו שאכל פחות מכביצה קדש רק בכזית ולא טמאוהו ונענש בכרת כטמא שאכל הקדש בשיעור כזית, ואפילו לשיטת הרוקח דס״ל דבכזית מקבל טומאה, ולכך מצריך נ״י לכזית, מ״מ ל״ק דאטו מוכרחת לאוכלן בבת אחת, הלא יכול לאכול חצי זית ותיכף חצי זית שני, וכיון שאכלן בכא״פ מצרפין לכרת כמבואר במשנה בכריתות וטומאה ליתא בהו דכל חתיכה הוא פחות מכזית ואין כאן קבלת טומאה כלל, ועכצ״ל כרמב״ם דמשהו מקבל טומאה וא״ש:


הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף


שולי הגליון