יערות דבש/ב/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:11, 2 בדצמבר 2021 מאת Do2or (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

יערות דבש TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ג

דרוש ג[עריכה]

תוכחת מוסר מה שדרש אדמ"ו הגאון הנ"ל ז"ל. בק"ק מיץ תקו"ל והספד לתרי פרנסי הדור מק"ק הנ"ל.

דוד המלך פתח ואמר למנצח לידותון מזמור לדוד אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכו'. עד נצב סלה כו'. להבין דברי המזמור הזה הוא הענין במוכיח העומד להוכיח לרבים ולייסרם להשיב מעון ופשע לעוררם בתשובה ולהביאם לדרך אשר בחר ה' הוא הדרך החיים, כי כבר אמרו תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ומי שמקבל תוכחה. כי אומר לו טול קורה וקיסם מבין עיניך. וזהו בעו"ה מר החולי אשר המוכיחים בעצמם מלוכלכים בעונות, אוי לי על שברי כי גם אנכי יודע חליי אשר אני כלי מלא בושה מכף רגל ועד ראש אין בי מתום. א"כ איך יעוז אנוש להוכיח לרבים, וכבר אמרו קשוט עצמך ואח״כ קשוט אחרים. ואיך יוכיח והשטן עומד על ימינו כי הרשע ופשע שעשה דבוק בו, כמאמר דוד וחטאתי נגדי תמיד. וא״כ לא זו שאפשר שתוכחתו אינו נשמע עד כי גורם רעה ומביא רבים לידי חטא באמרם הנה הוא מוכיח, יצא ויבדוק בתועבותיו וכהנ' מהתלונה, ולה״ר ורכילות עד שרבים חללים יפיל, ולכך אפשר ששתיקתו יפה מדיבורו.

וזהו מאמר דוד אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. כי ע"י תוכחה אני מביא כמה אנשים לידי חטא כנ"ל, ולכן טוב כי אשמור לפי מחסום עד שאשוב בתשובה שלימה ולא יהיה פתחון פה לנגדי, והיינו כל זמן שלא שב בתשובה שלימה והסיר עונות וחטאים אשר נצבו קמו עליו וגער בשטן העומד על ימינו לשטנו ולהתעותו מדרך החיים.

ועי״ל דודאי אפשר כאשר מדת הדין מתוחה אין לעורר החטא ולהזכיר עונות, כמאמר אשה צרפית כי באת עלי לפקוד עוני. וכבר אמרו חז״ל אל יפתח אדם פה לשטן, כי ישעיה בתוכחתו לישראל אמר שישראל אוחזים בידיהם מעשה סדום, ותיכף השטן קטרג עד שנקראו מאת ה׳ קציני סדום, וכהנה רבות דברים המורים לכאורה בעידן ריתחא אין לעורר החטא, והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו׳. גלל כן בשנה זו אשר בעו״ה עידן רתחא ממש ומדת הדין מתוחה, כי נעדרו כמה חכמי הדור וצדיקים כשירי ישראל וגלו ישראל, וישראל היושבים בפיה״ס ומעהר״ן עליהם עבר כעס הרעב למאוד, כי מטר לא נתך ארצה כלל, וה' הפגיע בם גלות ורעב, השוד והחרב עד אשר ילכו האבות ויניחו הבנים כי נכמרו רחמים עליהם וקצרו ידם מלהושיע ויאמרו לא נראה באבוד הבנים שימו שמים על זאת ותרדנה עיני דמעה מאין הפוגות. ואף פה בעונותינו הרבים נלקחו שני פרנסי דור, צדיקים וישרים ת״ח אשר מעלתם נשגבה, ה״ה המה המופלא מוה׳ אייזיק כהן ז״ל ואחרון הכביד הזקן ונשוא פנים היה מורה צדק לעדתו ימים רבים, ומי יספר עוצם שבחו, זקן ויושב בתענית כל ימיו ונדד שנתו מעיניו ולמד יום ולילה, והיה שפל ברך למאוד ובין לילה היו ובין לילה אבדו, פתאום ספו תמו, ואין זה במקרה כ״א בעונש מוחלט ומאת ה׳ היתה זאת, וא״כ חובה עלינו לפשפש במעשינו לראות על מה עשה ה׳ ככה לנו ולעמו אשר בחר, ולכך תיכף מתחלה אמרתי מבלי להוכיח כמאמר דוד אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. דהיינו להזכיר החטא ולומר כך וכך תחטאו, ואל בניי כי לא טוב הדרך, וכהנה דברי מוסר כי אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, והיינו כ״ז דשטנא נצח ויש לו מקום לקטרג והוא עידן ריתחא בעו״ה, וכך עלה במחשבה לפני אחר פטירת הפרנס המופל׳ ר״א ז״ל, אפשר עת לחשות, ולכך עברו עדן ואיזה ירחי׳ שלא דרשתי מוסר, וגם עלי הדבר סובב, כי גם רשע לנגדי היותי בלתי בקו הבריאה, והשטן על ימיני לשטני.

אמנם רואה אני, החשתי מטוב מלעורר תוכחה, וכאבי נעכר כי בעו״ה חטאים מתגברים, ואם אמתין עד תיקון נפשי, מי יודע מתי יהיה, כי אין יום בלי פגע חטא, וגם מדת הדין מתגבר ביותר כאשר כל יום הצרות מתגברי׳, וגם פה מת הזקן הנ״ל פאר הדור וחמדת ישראל, ולזאת קמתי אני לעורר בתוכחה ושמעו אלי ותחי נפשכם, כי באמת העיקר מקור ערעור וקפידה יש בתוכחה, כי השומעים תוכחה אף שבפה יודו ויאמרו היטב אשר דבר ויתוודו על חטאם ויכה על החזה להכות באגרוף רשע באומרם הודוי, אבל לבבם בל עמם, כי חושבים מחשבות בקרבם, וילך שובב וכל ענין התשובה הכל משפה ולחוץ, כמו מ״ת שהקרא מעיד עליהם ויפתוהו בפיהם וכו׳ ולבם בל נכון עמם. אבל באמת כבר אמרתי כמה פעמים בתוכחה כי על זה אמר הנביא הרם קולך כשופר והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. הרצון כמו שופר מבהיל השטן כי חושב הגיע יום הדין הגדול כנודע, כן השטן וכל מלאכים אינם בוחנים מחשבות ומה בלבו של אדם, וא״כ השטן בשמעו ישראל בפה מזכירים עון ומתודים ומתחרטים וכהנה מקבלת מוסר ותוכחת, יבהל כי יחשוב כפיו כן הלבבות, ויחרד לנפשו למאוד, ולכך אמר הרם קול כשופר דייקא, והגד לעמי פשעם, ובאמת בדברים יש מועיל ג״כ להסיר גאות אדם, כאשר יתגאה אדם בנפשו לומר מי כמוני, כי אדם צדיק בעיניו ואין רואה נגעי נפשו, ובחבירו ישים תהלה ולא יבקר במומו בין טוב לרע, אבל כאשר יגיד בפיו ענין החטאים והעונות והמרי נגד ה׳ שעבר ופעל, הלא יכניע לבבו ויכבה אש הגאוה בשמעו אזניו מה שמוציא מפיו, כי מכף ראש ועד רגל מלוכלך בעונות, ובגד עידים כל צדקתו ותפארתו כציץ השדה אשר נובל במעט זמן:

וזה מאמר דוד, חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש הרצון, אש זרה, אש יצה"ר ושטן תבער בקרבי להדיחני לילך סרה, ועודנו חם לבבי לחמדת התאות והעבירות, ונורא כי אש עד שאול תוקד, ע"כ דברתי אני בלשוני, ובזה יובהל השטן כשופר וירצ' אלהים מאמרי ודיבור פי, וגם בזה יוכנע לבבי חם בקרבי לבעור כמו אש בגאוה ורמות לבב, וזה בהגיגי תבער אש שהוא אש הגאוה, אבל לזאת דברתי בלשוני הוידוי והזכרת חטא, ובזו יוכנע הגאוה ורוממת שאין בו ממש, ובאמת יש לאדם לטהר מחשבתו.

וזהו כוונת המדרש, לא תעלה במעלות וכו׳ וסמיך ליה ואלה המשפטים, וכי מה ענין משפטי׳ למעלות, וכי הכהנים הי׳ מגלים ערוה, הלא כתיב ועשה להם מכנסי וכו׳. אלא ללמדך שיהיה מתוני׳ בדין עכ״ל. ויש להבין דלמה הכניס בתוך הקושי׳ ומה ענין מעלות אצל משפטים, הך קושי׳ וכי הכהנים בגלוי ערוה היו מהלכים, דהלא כתי׳ ועשה להם מכנסים, ה״ל להקשות קושי׳ זו בפ״ע על פסוק ולא תעלה במעלות. אבל יובן באמרו חז״ל מתחילה היה דיין בעירו, ומשם עלה להיות מב״ד כ׳׳ג, ואח"כ לב״ד בירושלי׳, ואח״כ לב״ד של הר הבית, ומשם לב״ד הגדול, הרי דהי׳ עולים מדרגות מדרגות מב״ד לב״ד ולא תיכף הרוצה להיות מב״ד הגדול הי׳ עולה, כי אם היו הולכים ממדרגה למדרגה, ואיש לפי מעלתו ומדרגתו היה מתנשא לדון ולשפוט העם הקודש הזה, אבל בעבודה לא הי׳ מדריגות כי אם כל אנשי משמר ובית אב היו שווי׳ בעבוד׳, ולא הי׳ כאן לומר זה גדול מזה, לזה ראוי לכבד והוא יזרוק הדם והוא יקטיר קטורת ויעשה עבודה מכובדת לפי כבודו, אלא כולם היו שווים, ופייס הי׳ שם וקטן וגדול שם הוא שוים, מבלי הכיר פנים בעלי מעלה וגדולה, ומי שזכה בפייס הוא זכה בו, וזהו כי בעבודה לה׳ אין כאן רוממת וגדולה כלל, וצריך להיות הכל בשפלות והכנעה, וקטן כגדול מבלי שאת פני גבר:

ולכך אמר הפסוק ולא תעלה במעלות אצל מזבח ה׳ וכו׳. כי שם הכל שוים, ולכך מסיים ולא תגלה ערותך. כי אין לך ערוה ובושת וקלון יותר ממדות הגאות ורוממות, ואם הי׳ בעבודה לפי מעלת האיש, הי׳ בו מתכלית הגאוה והי׳ מגילוי ערוה, כי בו הי׳ יותר גאות איש, וכל אחד הי׳ מתקוטט אני חשוב יותר מזה ולי היקר מפאת יחוסי ומעלתי וכבוד עשרי ורב חכמתי, והי׳ נתגלה הגאוה וערות אדם, וזהו הי׳ חטא אדה״ר, ע׳׳י עץ הדעת לבש גאוה, כי בקש להיות כאלהים יודע טוב ורע, ונתגלה ערותו, ומה שלא הי׳ מקדם כי הנחש הכניס בקרבו רוח עוועי׳ ורוח גבוה, ולכן נאמר לא תעלה במעלות ולא תגלה ערותך. זהו בעבודה ובתפלה אך במינוי הדיינים, כבר אמרנו כי הי׳ לפי מעלות ומדרגות:

וא״כ קושית המדרש שפיר מה ענין משפטים ללא תעלה במעלות, דהא וכי הכהנים בגילוי ערוה היו הולכים, והא כתי׳ ועשה להם מכנסי׳. וע״כ הכונה כנ״ל שיהי׳ איש כאחיו מבלי יתנהגו בעבודה כפי סדר מעלתן ומדרגתן כנ״ל, ובמינוי הדייני׳ לא הי׳ כן, וא״כ למה נסמכה, הא דינו של זה לא כשל זה, וע״ז השיב דמורה לבלי יהי׳ מהיר ברוחו, כי אם מתון מתון, וגם זה מפאת הכנעה ושפלות, כי קביל די רוח יתירה וגסות בו, חושב מה לי להיות מתון, הלא הדין שגור בפי, חרות על לוח לבי, קולע אל השערה ולא אחטא, ולית דין צריך בושש משא׳׳כ איש שפל ברך יאמר לבבי בלתי שלם בדין לשפוט תיכף, ואולי אשגה כי מאוד עמקו שערי דין ובקל יפול הטעות, ולכך אמתין ואלין בצל החכמה ואהי׳ מתון מתון, ובין כך אלמד ואבין ולא אכשול במכשול הטעות, ולכך בתפלה בבה״כ שהוא כעין עבודה, והמרדכי במסכת שבת כתב שבה׳׳כ שלנו יש להם קדושת היכל, יש להיות בענוה יתירה, ולא להכיר מעלות איש קטן כגדול שם יהיה בשוי׳, כל א׳ מכיר מקומו ולא כן עתה בגלות בעו״ה כל הגאות ורוממות בבה״כ בעליות התורה ושאר חלוקות הכבוד בתפלות ותקיעות ימים נוראים ובאתרוג בהקפת התיבה בחג הסוכות בזו בעו״ה הגאוה ורוממות עד אשר כמה פעמים הוצרכו לילך בערכאות עי״כ, ברוך השם שבקהלתינו פה לא נשמע שטות כזה, אבל מ״מ לבי דוי על פרצות ישראל אשר מקום שצריך הכנעה ואיש כאחיו, והכתוב מזהיר לא תעלה במעלו׳, יהיה גסות רוח ויקרבן הס״ם וכת דילי׳ שמה מצאה הלילית מקום להרגיע, ויותר יום מכובד ומקודש לה׳, יותר גאוה שרויה, ודוחי׳ השכינה וסטרא דדכי׳ ממקומו ונותנים מקום לס״א לשכון, אוי לנו כי חטאנו בעו״ה, בימים שיש בהן חפץ לה׳ יהיה גאוה, משכן לתנים נחש קדמוני לגלות ערוה, והכתוב אומר וראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ואין לך ערוה יותר מזה. ומשבח אני בה״כ בפראג, ה׳ ירחם ויאיר אופל אלמנה שלא מכרו הסגן לקרות לעולים רק בכל בני הכנסת הי׳ חוזר בגורל אשר הוא ג׳׳כ כאן בהסכמה והיה חוק קבוע כך יתן העולה לצדקה, ותטיבו לעשות אם יתקנו גם כאן, וממנו למדו בכל הקהלות כדי להסיר מחלוקות וגבה לבב:

ומעיד אני על איש גבר בתורה ויראה, הפרנס כמהור״ר פייבש ז״ל הנ״ל שהי׳ מתון בדין למאוד מאוד שהיה בקי בדינים, ומעולם לא עמד בדעתו וקיבל האמת ממי שאמרו, ואף שהי׳ בורר לבע״ד לא היפך בזכותו יותר מהראוי כטבעי שארי דיינים, וצדק צדק רדף, והענוה שלו א״א לכתוב נער קטן נוהג בו, שמשרתו ועושי רצונו זכי חולקא קמי׳ מלכא קדישא, ולכן עלינו מוטל לפשפש במעשי׳ באבדן הצדיק הזה, כי באמת באבדן הצדיק הזה אשר היה חסיד וטהור, ראוי להתקבץ כאשר יבא אויב ורוצה ללכוד עיר מבצר אשר לא חומה ובריח שיושבים בפרזים, צריך לירא ולהיות להם מגור כי אתם אין מעצר לאויב שיבא, כן ראוי לנו לגור מחמת אויב פנימי כי אין עומד בפרץ נגדו, ומי יגן בעדו הלא נחנו יושבים בפרזים וכפרים בלתי חומה ובריח, וכן אמר דוד במות שאול בנות ישראל והיינו כפרים, דפירש בנות כמו שפירש״י בשיר השירים בנות ישראלים כפרים, וכן אמר דוד בנות ישראל היינו כפרים, וערי פרזים על שאול שהיה חומה בפני אויב פנימי, על שאול בכנה. וכן ראוי לנו לעשות. והעיקר לא הבכי כי אם התשובה ועזיבת חטא וקבלת התורה על נפשנו ודביקות מצות ה׳ והרחקת מדות רעות:

אמרו בגמ׳ דע״ז חלילה לך להמית צדיק עם רשע, חולין הוא לך. ופריך הגמ׳ ולא והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע. והקשה מהרש״א מאי אריא במה דדריש חולין הוא לך, על פשוטו של המקרא דכתיב חלילה לך להמית צדיק עם רשע, ה״ל להקשות קראי אהדדי, דכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע. ונ״ל דיש להבין מה הוא זה חולין הוא לך, שהוא מלשון חלול, וכן הוא מפורש במדרש רבה חלול השם הוא לך, להבין דמה חילול השם יש בדבר זה, אבל ידוע במ"ש חז״ל בהני בריוני דהוי בשיבבותי׳ דר״מ, וכ״ז דהוה ר״מ חי לא עבדי תשובה כי סמכו על זכות ר״מ דיגין בעדם, כד נח נפשיה דר״מ אמרי עד האידנא ר״מ אגין לן, ועכשיו באו ונחזור בתשובה, וחזרו בתשו׳. וא״כ י״ל דלכך לפעמים מת צדיק, כי הקב״ה חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ועושה כל נסיונות להשיב לגבר לזכות, כי כל חפצו לזכות לגבר לבל ימות לשחת, ולכך הקב"ה מסלק לצדיק כדי שיהיה לבבם נכנע ברואם כי סר צלם ומגינם וישובו לה', אבל כאשר גם זה לא יועיל אז חרה אף ה' לכלותם ולהומם כרגע:

אך זהו אם אין הצדיק ורשע מתים כאחד, והיה להם לרשעים זמן לשוב בתשובה, בזו י״ל כמש״ל כי מת הצדיק לעורר רשעים לתשובה, וזהו חובתו של צדיק שגורם במותו תשובה לדורו, מה שלא היה פועל בחייו. וע״ז נאמר באמת גדולים צדיקים במיתתן וכו׳. אבל אם בפעם אחת הצדיק ורשע מת, ל״ל הטעם הנ״ל דהא לא היה זמן לרשע לשוב, והחי יתן אל לבו. וא״כ הקושי׳ באמת למה ימות צדיק כמות רשע, כי ח״ו מקרה אחד לעובד ובלתי עובד, וא״כ לא קשי׳ קראי אהדדי כלל, כי מה שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע. היינו בזא״ז ולא בפעם אחד, וא״כ י״ל כהנ״ל שמתחלה מת צדיק אולי ישיבו, ואם גם בזה לא יוסרו ימותו גם הם, אבל מה שאמר אברהם חלילה לך, היינו שימותו בפעם אחד, דאז לא שייך טעם הנ״ל, וזהו אמרו להמית צדיק עם רשע, מילת עם מורה על פ״א. ומיושב התמי׳ הנ״ל ולק״מ אבל בלא״ה צריך להבין מה חילול השם יש בזה, ומה זה חולין הוא לך כנ״ל, אבל לפמ״ש דלכך הצדיק מת מתחלה אולי ישובו רשעים, וכאשר אינם שמים ללב לשוב גם הם ימותו, וא״כ יש כאן ח״ו מקום לאומות לפקור ולומר דא״י עתידות, דאלו יודע הבורא עתידות היה לו לידע שלא יפנו במיתת הצדיק ולא ישובו מדרכם הרעה, ואך לשוא המית צדיק. ועי׳ בחכמי פלסופים כמה העמיקו לדבר בידיעות עתידות מהבורא בפרטים, ורבים שכחשו בו, ועיין במורה נבוכים בזה, והם לא ידעו כי ה׳ הניח הבחירה ואף שגלוי הכל לפניו מ״מ עושה הכל לבל יהיה לרשעים התנצלות לומר אלו היה נעשה כך היינו חוזרים, ואלו מת צדיק היינו חוזרים בתשובה, ברוך שמו לנצח שעושה הכל ליתן מקום לצדק דינו ולבל יהיה פתחון פה להתנצל, אבל המוני עם לא יבינו זה, וישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בו ופושעים יכשלו, ולכך אמר אברהם חולין ח״ו חילול ה' יהיה זה במה שיאבד הצדיק ורשע, כי יכפרו בידיעת הבורא בפרטים, ולפ״ז ע״כ מוכח הפי׳ דצדיקים ימותו קודם רשעים, הצדיקים תחלה שיהיה זמן לרשעים לשוב לה׳, ומלת עם לאו דוקא, ובכל זאת צעק אברהם שיש בו חילול ה' לכפור בידיעת הבורא כנ״ל, דאלו היה הפי׳ בפעם אחת לא היה שייך חילול ה' בידיעת מהבורא, דהא לא היה זמן לשוב וא״כ שפיר פריך הגמרא מהא דדרשינן חולין הוא לך על הך קרא דוהכרתי ממך צדיק ורשע, דל״ל כנ״ל, וא״ש ולק"מ קושית מהרש״א הנ״ל:

כללו של דבר במות צדיק יש לנו ליתן על לב ולומר בואו ונשובה לה׳ בתכלית התשובה בשמירת המצות והתמדת התורה בלימוד לשמה ועיקר מבלי לתלות הדבר בקרי ולומר היה זקן וכדומה, ואדרבה לולי החטא יותר ראוי לזקן שכבר התנהג ולמד טבע עולם להשתרש בזה עולם יותר מנער, וכאשר שאלו על הבטחה לאברהם ואתה תמות בשיבה טובה. מזה מבואר כי נח לזקן למות מאיש בחור, למה הלא דרך משל איש שישוב מחצר המלכות ד״מ מפריס לכאן תוך שנה ושנתיים לא ינחת כאן כלל, וחומד תמיד לשוב לפריז מקום המלך, מקום עדונים ותענוגי מלכים, וכאשר ישמע קול המלך כי כבר ישוב לפריז, יגיל וישמח וכאיל ירקד על אפיקי מים. אבל כאשר ישקע ימים רבים ושנים טובא, אז מורגל כאן ושוכח כל חצר המלך וטיב נימוסי הנהגות שם ועריבות התענוג ונשתקע בכאן עד כאשר יפקוד עליו המלך לשוב לפריז, יהיה לו לצער ומכאוב כי כבר מורגל בארץ הלזה ונשכח ממנו כל השובע אשר בחצר המלך, וכן הדבר בנשמה שבאה ממקור עליון ונועם זיו שדי עמה, אל עולם החשך הזה, הלא קשה עליה מתחלה צער ויגון להיות נמנע מבית המלך, וכאשר יהיה מגיע למות, היה ראוי לי׳ לשמח כי ישוב לחצר המלך, אבל כאשר יזקין בארץ גזעו, אז ראוי לשכוח כל הנועם והעדן גן אלהים, וכאשר יגיע פקודתו לשוב, אז יהיה עליו קשה כי כבר נשתקע בטוב הזמן ועבותות הגשמי׳ בעוה״ז, והדבר לכאורה קשה אבל באמת כי בימי נערות ובחרות, כוחות הגוף מושלים באדם וכוחות הנפש נכנעים לכוחות הגוף, ולכוחות הגוף הממשלה והנהגה בכל עוז ואמיץ כח, אבל בימי זקנה כחות הגוף חלשים וכחות הנשמה ונפש מושלים ולהם הזרוע עם גבורה, ולכך אמר חבר איוב, ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה וסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. ולכך הרשעים שלא הורגלו לקבל משטרי כחות הנפש, כאשר יגיעו ימי זקנה ופסקו כחות הגוף התאוה וכדומה, יחלשו ויגועו כאין וכאפס ותוהו יחשבו, כי נשתנו סדרי בראשית אצלם, ולא נסו בזה לקול תאות הנפש וכוחותיו:

וזהו מאמר משלי, הפוך רשעים ואינם. כאשר יהפוך בם, וחמור אשר שלטו בו כחות הגוף ישלטו, כחות הנפש לא יכלו לסבול ואינם וכרגע יתמו ויספו, אבל בית צדיקים שהוא גוף של צדיק שהיה מנוסה בזה אף בימי בחרות שהיה כחות הגוף על בורי׳ מבלי להרבות בתאוה, ונתן רסן לכל כחות הגוף וכבש טבעו לציית כחות הנפש, אף כי היה לכחות הגוף יד עליונה, מ״מ היו נכנעים לכחות הנפש, וא׳׳כ בימי זקנה שסר כחות הגוף ובאו כחות הנפש, בקל יכולים לסובלו כי מורגלים בכך מתמול שלשום, והיא להם לנחת ועדן במיעוט כחות הגוף עד שא״צ עוד למלחמות יצה״ר ולהכניע כח התאוה וכדומה, ולכך בית צדיקים שהוא הגוף לעולם יעמוד, ועליהם נאמר וקוי ה׳ יחליפו כח וכו׳ בימי זקנותם, כמבואר במשנה שילהי דקידושין ע׳׳ש. ולכך בימי בחרות שכחות הגופים מושלים ובטילים במעוטו, כחות הנפש צר לו מאד למות, כי כחות הגוף אינם מרגישים בנועם עליון ותענוג רוחני וכולו שכלי, אבל כי יזקין וכחות הנפש מושלים הם היודעים ומבינים נועם עליון, ומבחינים בין זה עולם של הבל ושוא ותמורה, לעולם של קיום ואמת ונצחי, ולכך נח הם למות ולהחליף העובר בקיום, וזהו הבטחה לאברהם אבינו שימות בשיבה כאשר יהיה כל כחות נפשו מושלים בגופו, ואז יחזיק בשכל עליון וישוב הוא והשכל עליון חד כנודע בחכמת אמת ופלסופים, ולכן טוב לנו למעט כל כחות הגוף האפשרי בכל דברים, כי מה בצע בו אם לא לחזק הגוף, ובאמת לולי כי נחנו בעלי תשובה, היה קשה לנו לסגף בשום דבר, וזהו מאמר הקרא אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והענין למה אבל כבר אמרו כי מי שציער עצמו מיין נקרא חוטא לנפש, שאין לו לסגף עצמו. ואמרו כל הרואה פרי ואינו נהנה ממנו עתיד ליתן הדין, דכתיב כל פעל ה׳ למענהו. הרי שצריך להברות גופו כדי שיהיה בריא אולם לעבודת ה׳, וכבר הזהירו אפי׳ לרחוץ הפנים ולקשטו, כי בצלם אלהים עשה האדם, והזהרו בדיוקנא דמלכא:

אמנם בכל זה המותרות בכל אלה חטא ועון, אם אוכל יותר מכדי שבעו הוא חוטא, כי נוטה אחר התענוג ועדן גשמי, וכך אמרו צדיק אוכל לשובע נפשו. ואין לו לבקש מותרות כלל בשום דבר, עיין ברמב״ן לתורה שפי׳ על מלת קדושים תהיו שהוא אזהרה מבלי לילך אחר המותרות אף שהוא מותר, כאמרם קדש עצמך במותר לך, שאל יאכל יותר מדאי ולא יבעול יותר מכפי הראוי למין לקיום באיש ולבל יחטא, וכן בכל הדברים. המרבה לסלסל בשערו וקישוט עובר משום לא ילבש גבר וחטא יוסף הצדיק היה בשביל סלסול בשערו, אף כי בלי ספק היה כונתו לש״ש להתנאות בצלם אלהים, רק הואיל והרבה מכפי הראוי נענש, וא"כ צריך לזה שמירה רבה מבלי להמעיט ולסגף כחות גופו מבלי להרבות בם, כי אם במזג הראוי ובשיעור מצומצם, לא להוסיף ולא לגרוע, ומי הוא הגבר אשר יכול לצמצם בזה לבל יוסיף או יגרע, והעושה אלה או המרבה או הממעיט נשא עונו, וא״כ פשיטא שלא ימלט גבר מחטא, וזהו מאמר שלמה במשלי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה׳ גם שניהם, וכונתו כמ״ש כי מי יאמר שחף מפשע וטהור מחטא, הלא אין להוסיף ולא לגרוע, והביא ע״ז משל אבן ואבן, הרצון אחד שיש לו אבן משקל הקל, ואחד שמחמיר ליקח אבן הכבד, וכמו כן איפה במדה חסרה ואיפה במדה גדושה, בשניהם איסור אף שמחמיר על עצמו ואף שמיקל על עצמו, כאמרם שאין לשנות המשקולו׳ והמדות אפי׳ להחמיר על עצמו, כי עשי׳ בעצמו מדה ומשקל שאין נכון, הוא עול בעצמותו, וכן הדבר בכל הדברים שאין להוסיף ולגרוע, וכמאמר חז״ל אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה, וזה קשה לאדם לכוון דרך האמצעי, ולכך לא ימלט מחטא, וזה אמר שלמה מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי:

ואך כל זה בצדיקים גמורים, אבל בבעלי תשובה מותר לסגף ולענות נפשו כראוי לאיש אשר המרה פני עליון, ולכך בעו"ה קלקלתנו תקנתנו שאין לנו עונש בזה כי רבו עוננו, ולכך אמרו במקו׳ שב״ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כי ב״ת יכול לסגף עצמו למאוד, והנה לכך בכל התורה לא מצינו סיגוף ועינוי נפש, היות התורה ניתנה לצדיקים כשרי הדור, אבל ביום הכפורים יום תשובה יום סליחה, אז כולם בגדר ב״ת, והותר לענות נפש ולסגף בחמשה ענויים כפי חק התורה ויראה:

וזהו כוונת המדרש הנ״ל ג״כ, ויקרא ה׳ לאור יום זהו מעשה של צדיקים. דהיינו לבל יחשכו פניהם בתענית וסגופים, ולהיות מלוכלכים באפר ועפר תחת פאר, כי אם יאירו כיום. ולחושך קרא לילה זהו מעשיהם של רשעים, דהיינו כת אשר חושך יכסה פניהם בתענית אפר ושק יצע לרבים, ומאור פניהם קדורני׳ בלחץ אויב השטן ויצה״ר, ואיזה יום שהכל שוים, הוי אומר זהו יה״כ שהוא יום אחד שהכל שוים בו לסגף ולהתענות לה׳ כי חטאנו, ולכן בניי הכל צריכים לתורה, כי ח״ו לכוף דבר מה שלא הוא כפי חוק התורה, ורבים מהשוטים המסגפים עצמם ביה״כ בסיגוף שאינו בחק התורה לעמוד על גרעיני׳ של פירות הקורין אפרקס וכדומה, וזהו מינות ח״ו לעשות סיגוף מה שכומרי או״ה עושים, וח״ו להוסיף על ענויים מה שלא בא בתורה ובדברי חז״ל, והעושה כן עונשו קשה, וכן העושים ד׳ מיתו׳ ב״ד ונוטפים שעוה על גופם זהו עבירה גדולה ודרכי עכו״ם, ועוברים על בל תוסיף, וסיגוף מה שלא בא בזכרון רבותינו הקדמונים, וחוששני להם מחטאים גדולים ועון ופשע, ולכן העיקר בתורה הוא הדרבן המלמד לאדם דרך ישרה ובמה ילך, ואנה יפנה ויחנה למסעיו, והעיקר ללמוד התורה לשמה, וידמה בלבו כאלו היום עומד על הר סיני וקיבל התורה, כמאמר חז״ל בגמרא דברכות פ' הרואה, וז״ל ועוד כי פתח ר׳ יהודא בכבוד התורה, דרש ואמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי אותו יום נתנה תורה, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה, אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה בהר סיני, ומקשים מה זה הוא הלשון כשדרש ר״י בכבוד התורה וכו׳. אי׳ כבודו מוכח מזה, הל״ל חביבות התורה, ומה זה לשון הכבוד:

ואמרתי בדרך דרוש כך, דר״י הליץ בעד המוני עם אשר טפשאי יתקרי דאמרו חז״ל בגמ׳ דמכות וז״ל הני טפשאי דקיימו קמי אורייתא ולא קיימו קמי גברא רבא. ופירש״י המוני עם. ולכאורה יש להבין איך שייך בזה לשון טפשאי, הלא היה עוברים על מצוה דאורייתא שנאמר מפני שיבה תקום, אך נאמר בש״ס ופוסקים החילוק במקום שאין צריך לעמוד בפני ת״ח, כגון אומנים בשעת מלאכתן. וי״ל המוני עם הנ״ל היה עומדים בפני אורייתא אף כשהיו עסוקי׳ במלאכתן ולא קמי גברא רבא, ועל זה נאמר שפיר לישנא דטפשאי:

אמנם חז״ל אמרו במס׳ בכורים פ״ג במשנה לפני מביאי בכורים כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם. וכתב הרב ר׳׳ע מברטנורה אע״ג דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן כדי שלא יתבטלו, כאן היה חייבין לעמוד בפני מביאי בכורים, והטעם דחביב׳ מצוה בשעתה ע״ש:

וזו מאמר חז״ל כי פתח ר״י בכבוד התורה, דהיינו לעמוד בפני אורייתא, אפי׳ אומני׳ בשעת מלאכתן, וכדעת המוני עם הנ״ל, דרש הסכת ושמע וכו׳. ללמדך שחביבה תורה בכל יום ויום כאלו היום ניתנה, וחביבה מצוה בשעתה, וא״ש. ולכך אשרי שוקדי תורתו לדעת איך ומה יתנהג אדם במה שהוא איש ישראלי:

ובפרט בענין שבת קודש אשר הזהרתי ואמרתי כל פעם ופעם, מי שלא למד הלכות שבת על בורי׳ פעמיים ושלש לא יוכל להמלט שלא יקרה לו חילול שבת, הן דאורייתא והן דרבנן, וענין שבת הוא מאוד לנו למחסה בגלות, עד שאמרתי טעם למה בדברות ראשונות נאמר טעם לשמירת שבת, כי ששת ימים עשה ה׳ שמים וארץ וינח ביום השביעי. ובדברות אחרונות נאמר כי עבד היית במצרים וכו׳:

אבל הענין כמ״ש חז״ל כי שבת לא הודיע ה׳ לאו"ה, ומתנה טובה נתן ה׳ לנו, כדכתיב לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. והענין כי ודאי יודעים משבת, אבל כל מצות עושים או״ה ג״כ, זו בכה וזו בכה, אבל בכל העמים אין אחת שומר שבת, ואפי׳ האנשים שהיו מתחלה שומרים שבת, מסך ה׳ בקרבם רוח אחרת, שיסדו להסיר יום שבת ולשבות ביום ראשון, וכן ישמעאלי׳ חתרו למצוא טעם בהעמדת יום שמשי בימי יהושע בן נון, ונתנו שביתה יום ששי תמור שבת, על כל פנים לא ינוחו שום אומה ביום השבת, כאשר יסדו בתפלה ולא נתתיו לגויי ארצות ולא הנחלתיו וכו׳. וזהו מתנה שנתן לנו ה' שלא ינוחו וישבתו בו שום אומה כי אם עם קדוש לה׳ ישראלי, ועיקר המתנה כי שבת מגין לנו מעכו״ם ומשעבוד מלכות, כאמרם כאשר לא שמרו ישראל כראוי שבת, ויבא עמלק. וכן תמיד בשמירת שבת יש לנו הגנ׳ מאו״ה, ולולי כן ח״ו כבר תמנו לגוע וספינו מהארץ, אבל זכות שבת מגין עלינו, ולכך לא ניתן שינוחו בו או״ה, כי א״כ לא הי׳ לנו הגנה כ״כ, כי היה פתחון פה למדה״ד לקטרג, אף אלו שומרים שבת, ולמה יגן המצוה זו על ישראל, אבל כאשר נשארה לבדה בישראל יש לנו הגנה בשבת, ולכך אמרו במדרש כי שבת אמרה על ישראל, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ועיין בתוס׳ פ״ק דחגיג׳. ובפי׳ התפלה ומנחה דשבת משום דאין בכל עמים שומר שבת כישראל והם בחרו בימים אחרים וגעלו ביום קדוש כזה, ומאת ה׳ היתה זאת למען תת לנו שארי׳ בארץ למגן וחסון:

והנה לפי טעם בדברות ראשונות, משום כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳. אף אומות בכלל שמירה כי הכל נבראי׳, וכמ״ש הכוזרי לכך לא נאמר אנכי ה׳ וכו׳ אשר בראתיך, כי היו כל או״ה בכלל השמירה, הלבן והשחור אבל להטעם בדברות אחרונות כי עבד היית במצרים, זה לא שייך רק בישראל שהיו עבדים במצרים, ולכך בדברות ראשונות אלו לא חטאו ישראל היה חרות על לוחות, חירות מהמלכיות ולא הי׳ שעבוד וגלות כלל, א״כ אין קפידא אם ישמרו או״ה שבת, כי אין צורך להגנה מאו״ה, ולכך נאמר הטעם כי ששת ימים וכו׳. אבל בדברות אחרונות שכבר חטאו ונשברו ונגזרו לגלו' בשביל חטאם, א״כ ראה הקב״ה ליתן לישראל לבד השבת מבלי שבות בו זרים, כדי שיהיה להם למגן ומחסה, ולכך נאמר הטעם כי עבד היית במצרים. וא״כ לא שייך זה באו״ה, וא״ש. ולכך הביטו וראו כמה גודל ענין השבת ולא לבד שמירתו לבל יחלל אותו ח״ו במלאכ' ושבות, אף גם לשמח בו ככל הון וכאלו מלאכתו עשוי׳ בלי עוצב כלל:

ואמרו כל השומר שבת כהלכתו אפי׳ עובד עכו״ם כאנוש מוחלין לו. ויש להבין מה אפילו, אבל יובן במ״ש הרמב״ם בהל׳ מדע כי בימי אנוש החל הטעות, כי חשבו כי ה׳ לרב מעלתו חלק יקר וכבוד והנהגת תחתונים לכוכבי שמי׳ ופסיליה׳ עד שמזה עשו טלמסאות וכוונים למלאכת שמים לצורת הכוכבים וכהנה מהקטר׳, ופשתה חלי המר הזה עד שלבסוף שכחו כל הס״ר, ואמרו שעולם קדמון והעולם נתעולל ממנו בלי כוונה רק כצל מהנר ואינו מכוון כלל, ואף כי ירבו לעבוד לו ולהתפלל אינו שומע כי אין לו רעיון וכוונה כלל, ועיין בכוזרי בריש מאמר הפלוסוף, ומזה פשתה העכו״ם בכל עולם, והנה בשמירת שבת ודאי דמבטל דעת השני׳ הנפסדת, כי זה מורה כי העולם מחודש נברא בכונ' מיוצר הכל ונח ביום שביעי וברא עולם בזמן מוגבל הנאות כפי חכמת רצונו, ומלאכתו של יום זה לא היה כמלאכתו של יום השני, והכל מורה על כוונה מוחלטת מיוחדת ורצון גמור, והשביתה אות על הפעולה, וא״כ השביתה ביום השבת מבטל עכו״ם כאלה ומהרס כל פינת שורשם. אבל בשביל זה אין כאן סתיר׳ לטעות שהיה באנוש, כי הם הודו ואמרו אמת כי עולם מחודש וס״ר ברא העולם, רק שחלק הנהגת עולם לכוכבי שמים וכסיליהם כמלך שמוסר הנהגת מדינ׳ לעבדיו עושי רצונו, ואין משמירת שבת לסתירת דעתם, אבל באמת מי שמשמר שבת כהלכתו, דהיינו ששומח בו בלי עצב ודאגה כלל ומתעדן בו בכל עדוני׳, הכל לש״ש. וכבר אמרו חכמי תולדות, כי משפט יום השבת לפי הנהגת כוכב ומזל שבתאי, להיות בו עוצב ותוגה ויגון וצער ומכאובו׳, וכאשר באמת נוצרים קדמונים שהיו בקיאי׳ בטוב גזירת כוכבים, יסדו יום שבת ליום צום ועינוי ומוחי׳ מבלי לשמוח בו כלל:

ולכך אנחנו עם קדוש לה׳ השמחי׳ בגיל ושמחה של מצות בש״ק, מזה מורים כי אין הממשלה למזלות ואין כחם לענוש בעוברים על מצות וגזירת כוככים ומשפטם וחוקם כלל וכלל, ולה׳ הממשלה ולו הארץ לתת שכר טוב לשומרים מצותיו, ולא יקרם רעה כלל וכלל:

ולכן אמרו המשמר שבת כהלכתו דייקא לא מבעי ששארי ע״ז נמחלים ובטילים, פשיטא אפי׳ עכו״ם כאנוש דהודו בחידוש העולם ומ״מ הואיל ושמרו כהלכתן נמחל לו כהנ"ל וא״ש:

וצאו וראו כמה גדלה שמירת שבת בזה, ואצ״ל כמה גודל העונש במחללו ח"ו אפי׳ בשבות דרבנן, ומי גבר ימלט לומר זך אני מפשע וחף אני מעון בשמיר׳ שבת אשר ענשה קשה למאוד, ומאוד הפליגו בעונש זה, עד שגיהנם שנכבה בשבת ולמחללי שבת לא יכבה האש הגדולה כלל, וא״כ מהראוי לשמרו כראוי וללמוד הלכות שבת בתמידו׳ ואצל רב שיברר לו הכל, ויחזו׳ עליו תמיד חזור חזור עד שיהי׳ שגור בפיו, אשרי אנוש יעש׳ זאת ובן אדם יחזיק בו, כי שכרו מרוב׳ ומגין כתריס בפני פורענות:

ואמרו בדוד שאמר הודיעני ה׳ מדת ימי ואדעה מה חדל אני, שביקש מה׳ שיאמר לו אימת ימות ולא רצה, וכן באיזה זמן משנ׳ וג״כ לא רצה ואח״כ ביקש שיאמר לו באיזה יום מימי שבוע ואמר לו בשבת, ואמר אמות בע״ש, אמר לו טוב יום שאתה עוסק בתורה וכו׳. א״ל אמות בא׳ בשבת, א״ל כבר הגיע מלכות שלמה, ואין מלכות נוגעת בחברתה וכו׳. ויש להבין מה היה חפץ לדוד בזה לדעת יום מיומי שבוע בשבת שימות בו, ומה ביקש בזה שביקש למות בע״ש או בא׳ בשבת:

אבל הענין אמרו בגמ׳ דשבת מאן דנולד בשבת ימות בשבת, משום דחללו עליו שבת, ואמרו קדישא רבה יתקרי. ופי׳ המהרש״א לאו בכל אדם הוא, כי רבים הנולדים בשבת ומתו באמצע שבוע, אבל מי שהוא קדוש ימות בשב׳. ותלה מהרש״א הטע׳ משום דהקב״ה ממלא שנותיו של צדיקים מיום ליום, וטעם זה דחוק דמאי אריא בנולד בשבת, בשאר ימי השבוע נמי. אבל הענין כך כי הך דחללו עליו שבת, באמת הוא רק פקפוק בעלמא, כי התורה התירה לחלל שבת לצורך סכנה, ומה יעשה הולד במעי אמו בכך, ואין כאן רק פקפוק בעלמא. אמנם למען שיהי׳ נשמתו זכה וברור׳ בשוב׳ אל בית אביה בנועם וצרור החיים ולא יהי׳ בה שום שמץ כתם ורשומו הניכר בשום דבר, ימות בשבת שיהיה להתם החטא וללבן כחמה למען תשוב אל אלהים והיא מטוהרה, זכה כשלג ברה כחמה:

אך זהו מי שחף מכל פשעיו ואין שום כתם ושמץ בגופו כלל, אבל מי שבלא״ה יש לו כתמים רבים ויש בו פגמים מעצמותו, ומה יעשה שמץ כתם הלזה שהוא רק פקפוק בעלמא, הלא רבו כתמיו ופגמיו, וזהו מ״ש אם קדישא רבה יתקרי, שלא יהי׳ בו מחמתו שום כתם ושמץ דבר לכבס ראשם מפקפוק הלזה, אבל אם בלא״ה אינו כ״כ קדוש, אינו מת בשבת כי מה איכפת בכתם הלזה, ואין זה אלא לבני עלי' היושבים בדרא ראשונה קמי קב״ה, שצריך שלא יהיה בו שום לכלוך, והנה עוד כתבו דזהו דוקא במת ליום המוגבל, אבל אם מת ר״ל קודם זמנו, אין זה חוק שימות ביום הולדו כמ״ש מהרש״א:

ואני מוסיף לומר סברא אחת, די״ל הא דמת בשבת בשביל חילול שבת ביום הולדו שהי׳ אמו בחזקת חולי שיש בו סכנה ומחללי׳ שבת עלי׳ כנ״ל, בגין לא ימות הוא ג׳׳כ בשבת, היינו אם לא יחלה חולי שימות בו, אבל אם מת בחולי שיש בו סכנה באותו שבת, וא״כ הדר יחללו שבת עבורו, ואתא לתקוני ונוסף החילול שבת פעמיים, יום המות כיום הולדו, בזה לא אמרינן דמת בשבת:

ובזה יובן הנ״ל, כי ודאי במ״ש המהרש״א כי הקב״ה ממלא שנותן של צדיקים מיום ליום, היינו גם ביום מימי שבוע שנולד, בו ביום מת, וא׳׳כ דוד שמת בשבת ע״כ נולד בשבת, ולכך דוד שהי׳ מתאוה לדעת אם נמחל לו אותו עון, כמאמרו לולי האמנתי לראות בטוב כו'. ולכך ביקש לומר לו באיזה יום שימות אם ימות זולת יום השבת, זה לאות כי מלוכלך בכתמי עונות ואינו מקדישא רבא, דאל"כ היה לו למות בשבת הואיל ונולד בשבת, ואמר לו ה' שימות בשבת, ועדיין הי' לו ספק אולי מת קודם זמנו, וא"כ אין כאן ראיי' כמש"ל, ולכך שאל אמות בא' בשבת, ועדיין הי' לו ספק אולי מת קודם זמנו, וא"כ אין כאן ראיי' כמש"ל, ולכך שאל אמות בא' בשבת. וא"ל הקב"ה כבר הגיע מלכות שלמה וכו' ומזה אות וראייה כי זמנו מוגבל למות, כי כבר הגיע זמן מלכות שלמה, ואלו מת טרם זמנו לא הגיע מלכות שלמה ועדיין חשב בנפשו אולי ימות מתוך חולה, וא"כ הדר אין כאן ראייה כנ"ל, ולכך שאל אמות בע"ש שלא יצטרכו לחלל שבת בגיני, והשיב לו השם טוב לי יום שאתה עוסק בתורה וכו' ומזה שפט שלא ימות מתוך חולי כי אם יהי' בריא אולם לתורת ה', והי' לו ראי' שקדישא רבה יתקרי ונמחל אותו עון ויצא נקי מכל פשעים ושבה נשמתו אל בית אביה זכה וטהורה ומת בנשיקה:

ובאותו ענין אמרתי במה שאמרו חז"ל כד נח נפשיה דדוד שלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבי' רעבי', מה אעשה שלחו ליה חתוך נבלה והנח לפני כלבי' והנח עליו ככר וכו' ע"ש. ולכאורה מאמר הזה משולל הבנה קצת השאלות והתשובה מה שייכי תרי שאלות אהדדי, וכבר דרשתי בזה בכמה אופנים:

ועתה בדרך הלצה אמרתי כי אמרו בגמ׳ דע״ז טפה של מרה תלוי בחרבו של מלאך המות, וממנו מסריח המת ע״ש. אך זה הוא אם ימות ממה״מ אבל אם מת בנשיקה כאבות עולם ז״ל, בזה אין שייך לומר שמסריח ח״ו סרחה כזו לא אמרינן, וידוע מה שאמרו חז״ל כשמלאך המות בעיר כלבי׳ צועקים וכו׳:

א״כ זהו הדבר אשר י״ל, כי שלמה היה מסופק אם דוד אביו מת בנשיקה או ע״י מה״מ, מחמת שהכלבי׳ היו צועקים ומה״מ בעיר, אך י״ל שצעקת הכלבי׳ היה מחמת שהיו רעבים, ודוד לעולם בנשיקה מת, וזהו הי׳ השאלה אבא מת ומוטל בחמה וכלבים צועקי׳ וכו'. והשיבו חתוך נבלה ואם יצעקו אח"כ הנח ככר, וכן הי' באמת כי מת שלא מתוך חולשה רק בהיסח דעת מתוך התורה, כמבואר בגמ':

מזה נלמוד כמה יש לנו לשמור שמירת שבת עד שאפי' עובק במעי אמו ותינוק בן יומו יש בו מהפגם ושמץ חטא בחילול שבת על אמו שהי' בחזקת סכנה, והתורה אמרה וחי בהן. ומ"מ אמרו שצריך זכזוך וטהרה, ומה יעשה אנוש אשר מחלל שבת בפועל, הן תורה והן דרבנן, וכמה חובה עלינו לפשפש במעשה שבת ושמירתו, כי בקל יכול לבוא לידי עונש והכל תלוי בשקידת התורה, כי טועמיה חיים זכו, וכל ההוגים בתורה לשמה זוכים לדברים רבים ונשמרי' מעצמן מחטא, וה' רגלי חסדיו ישמור, ואין חסיד אלא המתחסד עם קונו, והוא למידת התורה, כי אין להקב"ה בעולמו אלא מקום תורה, ותורה מעוררת האדם לתשובה, ובכל יום ויום מימי שבוע יתקן אדם עצמו כאמרם מחד לשבתא, והיינו כי המהרש"א כתב לכך לא גילה הקב"ה לדוד זמן המיתה, כדי שיהיה כל יומו בתשובה כאמרם שוב יום אחד לפני מיתתך:

ועדיין קשה איך אמר לו שימות ביום השבת, א"כ תמיד ביום א' ב' ג' וכו' לא ישוב, כי עוד זמן עד סמוך לשבת:

אבל כבר אמרו בגמרא ושננתם, אל-תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישליש אדם שנותיו, שליש מקרא וכו'. ופריך מי ידע כמה חי. ומשני אלא ליומי. פירש"י שני ימי' מקרא, שני ימים משנה, שני ימים תלמוד, והקשו תוס' עדיין מי ידע שיחי' ששה ימים כאלה:

ונראה דהתוס' כתבו בריש יומא, דרבנן סברי דלא חיישינן למיתה אפי' דחד, אע"ג דביבמות חששו למיתה דחד, וחלקו שם בין זמן מרובה דחיישינן למיתה דחד ובזמן מועט אפילו למיתה דחד לא חיישינן, וביה"כ גבי כה"ג הוי זמן מועט, והנה תוס' סתמו דבריהם ולא פי' מהו זמן מרובה ומהו זמן מועט לדבר זה, אבל נחזי אנן, דלפי מ"ש הרמ"א בתשובותיו בשאלה קכ"ד דהא דאמרי' אשה אחרת מתקנין לו, ואמרינן דצריך לכנוס אותה, היינו בבעילה גמורה ולא בחופה, ולכך אינו כונס ביה"כ כאשר תמות אשתו, דהא אין שבות במקדש ע"ש, ולפ"ז ע"כ אשה אחרת דכונס לר"י היינו שבעה ימים קודם יה"כ דבימי הפרישה א"א לו לבעול, דהא חוששין שמא תמצא ספק נדה ופורשין אותו מביתו, וא"כ ע"כ זמן שבעה ימים קודם יה"כ מיקרי זמן מועט ולא חיישינן למיתה:

וא"כ א"ש הא דמשני ליומי כפירוש רש"י שני ימים מקרא וב' ימים משנה וכו'. ולא קשה קושי' התוס' מי ידעינן כמה חי, דז' ימים הוא מועט ולא חיישינן למיתה כלל, וכן בדוד אף דידע דלא ימות רק בשבת, כי בלא"ה ז' ימים לא חיישינן למיתה, אבל מ"מ אמרו מחד בשבתא לשבתא, הרצון שתיכף ישוב בתשובה, כי יתן ללבו כאלו מת בשבת, ויחזור מיד בתשובה וא"ש.

מדרשה זו נחסר עוד איזה דפין. מה שנאבדו וראוי לאומרו עליהם חבל על דאבדן ולא משתכחין. כי הי' בהם דברי חדודין. והמקום ימלא החסרון שהמצא ימצא ויחזירן. וידפיסו אי"ה בקונטרס אחרון. אמן כן יהי רצון.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף


שולי הגליון